שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן פט
בסוגיא דח"ש לישב דברי רבינו יקיר הובא בתוס' ע"ז דף ס"ז ע"ב ד"ה ואידך:
א התוס' בע"ז ס"ח ובמעילה י"ח ד"ה תניא ובנזיר ל"ח כתבו בשם רבינו יקיר דהא דאית לי' לר"ש כ"ש למכות היינו בעינו אבל לא ע"י תערובות ומ"ה אצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסו' בתערובות דאינו חייב בכ"ש לר"ש. ותמהו כל המפורשים משבועות כ"א דמייתי ראי' דר"ע ל"ל כר"ש מדס"ל נזיר ששרה פיתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואס"ד ר"ע כר"ש ס"ל למ"ל לצרף. ולדברי התוס' הרי כאן בתערובות ולא ס"ל כ"ש למכות. והנ"ל לישב דגוף הסברא מתוס' י"ל דבאמת הריטב"א כתב בסברת ר"ש דל"א כזית אלא לענין קרבן דכ"ש למכות מטעם דכשידע שהוא איסור ומ"מ אכלו הרי גלי בדעתו דהאכילה חשובה בעיניו דלולי זאת לא הי' אוכלו לעבור על איסו' ומ"ה חייב מלקות אכל שהוא. אבל בשוגג דלא ידע שהוא איסו' אין כאן ראי' דחשוב בעיניו די"ל דאכלו מטעם דלא ידע שהוא איסו' וצריך להבין דהרי הוי חצי שיעור וג"כ אין כאן איסו' ובמזיד ג"כ אין ראי' דחשוב בעיניו. אך ר"ש ס"ל ח"ש אסו' מ"ה ומדחזינן דאכלו הרי ראי' דאחשבי'. ומעתה שפיר כתבו התוס' דע"י תערובות לא ס"ל לר"ש כ"ש למכות לפמ"ש מהרש"א פסחים מ"ד ורדב"ז ח"ב לשונות הרמב"ם סי' קמ"ג דחצי שיעור ע"י תערובות ל"ה אסור מן התורה ואין כאן ראי' דאחשבי'. וכבר ראיתי שכתבו כן גדולי האחרונים אמנם עדיין קשה דנהי דמן התורה אין כאן איסור אבל מדרבנן אסור ח"ש ע"י תערובות ומדחזינן דאכלו הרי כאן ראי' דחשוב בעיניו דלולי זאת לא הי' אוכלו לעבור על איסור ואם הוא חשוב בעיניו שוב יהי' חייב מלקות. אבל הדבר נכון מאוד דהתוס' כתבו דצריך לר"ש משרת והתוס' קאי אקרא ואדאורייתא ומהתורה לא הי' עדיין האיסור דרבנן בח"ש ע"י תערובות ואז לא הי' ראי' דאחשבי' כמו בשוגג להריטב"א ואז לא הי' חיוב לר"ש ומ"ה צריך משרת להיתר מצטרף לאיסור וכ"ז מדאורייתא אבל לבתר דאסרו רבנן בח"ש ע"י תערובות והוא אכל ח"ש ע"י תערובות חייב לר"ש מטעם אחשבי' דהרי יודע שהוא איסור ואכלו וחמיר לי' לאינשי איסור דרבנן כאיסור תורה כדאיתא בבכורות וביו"ד סי' קי"ט ועכ"פ לענין אחשבי' י"ל כן הגם לענין אם צריך לשלם עבור אכילת איסור יש חילוק שם בין איסור דרבנן לאיסור תורה זה בשוגג דקץ באכילת איסור תורה ולא באיסור דרבנן אבל במזיד לא חשוד אינש לעבור בשאט נפש אפילו באיסור דרבנן לולי דחשוב בעיניו האכילה. ומעתה סוגיא דשבועות נכונה דהרי ר"ע קאמר לפסק הלכה נזיר ששרה פתו ביין ויש בו לצרף כזית חייב ולדידן דכבר רבנן גזרו בח"ש ע"י תערובת שוב שייך אחשבי' וא"צ צירוף. ובשלמא התוס' כתבו דבעי משרת להיתר מצטרף לאיסור ניחא דאקרא קאי אבל ר"ע קאמר כן לפסק הלכה ואס"ד כר"ש ס"ל למ"ל צירוף והוא דבר נחמד. ובזה מיושב קושי' התוס' בשבועות שם שהקשו ודילמא שאני התם דגלי קרא ולהנ"ל נכון מאוד דבאמת מקרא אין כאן ראי' דמהתורה ח"ש ע"י תערובות אין כאן איסור כלל ול"ש אחשבי' ומ"ה קמ"ל דמהני עכ"פ צירוף אבל לבתר דאסרו רבנן שוב יש כאן חיוב מטעם אחשבי' ואס"ד כר"ש ס"ל ל"ל צירוף והתבונן בזה:
ב ובאופן ב' נ"ל לישב דברי רבינו יקיר מסוגיא דשבועות דהתוס' שבועות כ"א כתבו אהא דל"א כזית אלא לקרבן שהקשו להם דא"כ איך חייב במתניתין קרבן בשבועה אכ"ש והא לקרבן בעי כזית. וכתבו דהיכא דהקרבן תלוי במלקות ולא בכרת חייב קרבן ג"כ אכ"ש. ותירוצם נכון אם נאמר דסברת ר"ש ל"ה מטעם אחשבי' אבל אם נאמר מטעם אחשבי' ובקרבן ל"ש אחשבי' אמאי חייב במתניתין קרבן בשבועה אכ"ש. לכן נ"ל לישב קו' התוס' דהר"ן מסתפק בשבועות אם גם בשבועה ח"ש אסור מן התורה כמו בחלב או נימא דכיון דהוא נשבע רק אכזית ואחצי שיעור לא נשבע כלל ומאיזה טעם יהי' אסור מן התורה ומ"מ כתב הוא ז"ל דאסור מה"ת והרמב"ן כתב ביתר ביאור הדבר דהוא נשבע על דבר ורצה לעשות אותו כאיסור תורה אבל עדיין צ"ע דאם הי' בדעתו לאסור ח"ש אמאי אינו חייב קרבן כמו במפרש ח"ש דזה אין בידו לאסור ושיפטור מקרבן וכיון שהי' בדעתו לאסור ג"כ ח"ש יהי' חייב קרבן והרי אם יתנה שפטור מקרבן הרי מתנה על מה שכתוב בתורה ועיין באבני מילואים בתשו' שבסוף הספר סי' י"ד הרגיש קצת בזה בקיצור אבל לדעתי הדבר נכון דבאומר הריני נזיר ע"י שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש ואם גילח בבית חוניו יצא כדאיתא במשנה מנחות ק"ט ועיין בתוס' כתובות נ"ו שהקשו ממתנה ע"מ שכתוב בתורה ותירצו שם עיי"ש. הרי דחזינן שיכול לנדור בנזיר ושלא יהי' חייב בקרבן וה"ה שיכול לאסור בשבועה ושלא יהי' חייב קרבן ונמצא דשפיר נשבע אדבר שיהי' כאיסור תורה ואח"ש ג"כ נשבע אבל שלא יהי' חייב קרבן כמו באיסור תורה. ואמנם ר"ש חולק שם במשנה וס"ל אם גילח בבית חוניו לא יצא דס"ל דהוי מתנה ע"מ שכ' בתורה ועיין ג"כ בנזיר י"א מזה ולר"ש לשיטתי' שפיר חייב קרבן אכ"ש בשבועה אף דס"ל לא אמרו כזית אלא לקרבן דבשבועה שאני דהוי נשבע אח"ש ושויא כאיסור תורה ורק דבאיסור תורה פטור מקרבן וכיון שנשבע על זה ואסרן הוי כמפרש ואף דהי' בדעתו שלא להחמיר על עצמו יותר מאיסור תורה ושלא יהי' ח חייב קרבן ל"מ תנאו לר"ש כמו בע"מ שיגלח בבית חוניו דל"מ לר"ש וזה ברור:
ג וזה נ"ל ביאור הגמ' דשבועות דמבעי אי ס"ל לר"ע כר"ש בכל התורה או דילמא הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב והך הואיל אינו מובן כלל דהי"ל לומר סתם נמי כמפרש דמי או הול"ל בסתם נמי דעתי' אכ"ש אך כוונת הגמ' הן הן הדברים שכתבתי דמבעי אי ס"ל לר"ע כר"ש בכל ח"ש או דילמא ס"ל כר"ש בזה דע"מ שיגלח בבית חוניו וזה הכוונה הואיל ומפרש חייב חזינן בנשבע בפירוש חייב אכ"ש ובסתם נמי מה"ט חייב דהרי הוא ג"כ חפץ לעשות כאיסור תורה ונשבע עלי' רק דהי' דעתו שלא להחמיר מאיסור תורה ושיפטור מקרבן ובזה ל"מ תנאו וזה סברת ר"ע. והנה כבר כתבתי לעיל דסברת התוס' בשבועות דמה"ט מחייב ר"ש קרבן אכ"ש בשבועה הואיל והקרבן תלוי במלקות לא ס"ל דטעם ר"ש דאחשבי' דהרי בשוגג ל"ש אחשבי' וסברת התוס' בע"ז בשם רבינו יקיר דבח"ש ע"י תערובת לא ס"ל לר"ש כ"ש למכות הוא רק אי טעמא דר"ש מטעם אחשבי' דע"י תערובת ל"ש אחשבי' דדוקא בלא תערובת באכל במזיד והוא אסור מהתורה ומ"מ אכלה ש"מ דאכילה זו חשוב בעיניו וחייב אבל ע"י תערובת דאינו אסור מה"ת אין ראי' דחשוב בעיניו כנ"ל. ומעתה הכל נכון דהתוס' בע"ז שפיר כתבו דלא ס"ל לר"ש כ"ש ע"י תערובת דסברת ר"ש הוא מטעם אחשבי' ואי דבזה תקשה א"כ אמאי חייב לר"ש בשבועה קרבן אכ"ש והרי ל"ש סברת תוס' בשבועות דהקרבן תלוי במלקות דבשוגג ל"ש אחשבי' י"ל הסברא כנ"ל דבשעת השבועה הי' דעתו לעשותו כאיסור תורה ומ"ה חייב נמי קרבן דזאת אין בידו להתנות והוי כמפרש וחייב נמי קרבן ובזה א"צ לאחשבי' דהוא נשבע עלי' כמו במפרש. אמנם הגמ' בשבועות דנסתפקו בזה ולצד האיבעי' דהואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב יהי' זאת סברת ר"ע ולצד האיבעי' דאין זה הטעם מר"ע רק דס"ל בכל התורה כר"ש ולכאורה מנ"ל לגמ' לומר דר"ע ס"ל בכל התורה כר"ש אם יש מקום לומר דר"ע לא פליג אחכמים רק בשבועה ורק דלצד זה מהאיבעי' לא ס"ל לגמ' הסברא שכתבתי דסתם:
כמפרש דמי משום דהו"ל מתנה ע"מ שכ' בתורה ולצד זה מהאיבעי' ע"כ ס"ל לר"ש דכ"ש למכות לא משום אחשבי' דאמאי חייב לדידי' קרבן בשבועה בכ"ש וע"כ אין הטעם דאחשבי' ורק כמ"ש התוס' דס"ל רק בכרת תליא בכזית ובמלקות חייב בכ"ש וה"ה בקרבן היכא דתליא במלקות ומעתה שפיר מקשה ואס"ד ר"ע כר"ש ס"ל בכל התורה בנזיר ששרה פתו ל"ל צירוף ול"ל בח"ש ע"י תערובת לא ס"ל כ"ש למכות אם אתה אומר דס"ל בכל התורה כר"ש ע"כ לא ס"ל כ"ש מטעם שאסור בח"ש ואין יכול להתנות בקרבן ורק כסברת התוס' ואין הטעם מטעם אחשבי' דבשוגג ל"ש אחשבי' ואם אין הטעם דר"ש מטעם אחשבי' שוב חייב אף בח"ש ע"י תערובת וכ"ז לצד זה מהאבעי' אבל למסקנא דהסברא הואיל ומפרש חייב והיינו כמ"ש לעיל ולעולם טעמא דר"ש משום אחשבי' שפיר בח"ש ע"י תערובת ל"ש אחשבי' גם לא ס"ל כ"ש למכות ודו"ק היטב בכ"ז:
ד ובימי חורפי אמרתי בישוב דברי רבינו יקיר די"ל דרבינו יקיר לא קאי רק אנזיר ושורש הדבר דבאמת הרדב"ז לשונות הרמב"ם סי' קמ"ג ומהרש"א פסחים מ"ד כ' דח"ש ע"י תערובת אינו אסור מן התורה והר"ש פ"ב דטב"י חולק ומייתי ראי' מחולין צ"ח דאסור מן התורה ולפ"ז י"ל דבאיסור שאסרה תורה עליו ח"ש גם ע"י תערובת אסור מדאורייתא אבל באיסור שאסר על עצמו ח"ש ע"י תערובת אינו אסור מן התורה. והנה בנזיר אי הוי איסירין דידי' מטעם דנעשה גוף קדוש והאיסורין מפאת שאסרו תורה על גוף קדוש כזה או הוי כנדרים שהוא אסר על עצמו עיין במהרי"ט פלפול עצום בסי' נ"ג ושורש הדבר נראה דתליא במחלוקת ר"ש ורבנן דלר"ש דס"ל דל"ה נזיר עד שידור מכולם בנזיר דף ג' ע"ב משום דס"ל דאיסורי נזיר מפאת שהוא אסר על עצמו כמו נדרים ושבועות ורבנן ס"ל דבנזיר מאחד מהם הוי נזיר לכל הדברים דכל האסורין שאסור נזיר משום שנעשה גוף קדוש והתורה אסרה עליו ומ"ה אפי' נזיר מאחד הרי נעשה נזיר ואסור הכל עליו מפאת דהתורה אסרה עליו דאס"ד דהוא אסור מצד שקיבל עליו האיסורין הרי לא קיבל עליו רק דבר אחד וע"כ שהתורה אסרה שנעשה גוף קדוש וממילא אסור בכל הדברים. אבל לר"ש י"ל דהוא אסר על עצמו כל האיסורין. הגם דמהרי"ט לא מסיק כן דתליא בפלוגתא מ"מ יש מקום לומר כן. ומעתה לר"ש שפיר י"ל בנזיר דהוי מפאת שאסר על עצמו ביין ושאר דברים לא אסר רק בח"ש בעינא אבל בח"ש ע"י תערובות אינו אסור לדידי' מן התורה והיכי דל"ה איסור מה"ת ל"ש אחשבי' ומ"ה איצטריך משרת בנזיר להיתר מצטרף לא לאיסור ומעתה לפי המבואר בנזיר ל"ח דר"ש דריש קרא דכל אשר יעשה דל"ה נזיר עד שידור מכולם ור"ע דריש דכל איסורי נזיר מצטרפין זה עם זה. ולר"ע דלא מייתר קרא דכל אשר יעשה וס"ל דאפי' נזיר באחד הוי נזיר בכולן ס"ל כרבנן דהאיסורין מפאת שאסרו תורה עליו א"כ אפי' ח"ש ע"י תערובות אסור מה"ת ושייך אחשבי' שפיר מקשה דאס"ד ר"ע כר"ש למ"ל צירוף דהרי ר"ע ס"ל נזיר באחד הוי נזיר מכולם דאיסורי נזיר התורה אסרה על גוף כזה והוה כשאר איסורי תורה דאסור אף בח"ש ע"י תערובות וא"כ למ"ל צירוף ובשלמא לר"ש י"ל דנזיר ל"ה איסור תורה רק כנדרים ושבועות משא"כ לר"ע:
ה ומה נחמד פלפול זה בישוב סוגיא דנזיר דף ד' דאמרינן שם דר"ש יליף מכל אשר יעשה דל"ה נזיר עד שידור מכולם ורבנן מוקי לקרא שאיסורי נזיר מצטרפין זה עם זה ור"ש לטעמי' דל"ל צירוף דס"ל כ"ש למכות דקשי' לרבינו יקיר משם דתרי צריך קרא לצירוף ע"י תערובות להנ"ל נחמד מאוד דבגמ' הכונה אס"ד כרבנן דנזיר לדבר אחד הוי נזיר לכל א"כ שוב הוי איסור תורה ול"צ קרא לצירוף ואך למסקנא דר"ש לא ס"ל קרא לאיסורי נזיר שמצטרפין רק דבעי שידור מכולם שוב ל"ה איסור תורה ור"ש אינו אוסר בנזיר מן התורה וצריך משרת כדברי רבינו יקיר ודו"ק היטב כי הוא דבר חריף וקצרתי דבאמת משמע מתוס' ע"ז דרבינו יקיר אמר זאת על כל איסורין וכ"כ תוס' מעילה י"ח ומ"מ לא מנעתי לכתוב הפלפול להעיר על המעיין:
ו והנה בירושלמי רפ"ג דפסחים מוקי הא דתני על עירובו בלאו שיש בו חמץ ואין בו כזית כר"ש דס"ל כל שהו למכות ומזה קשה לרבינו יקיר דס"ל בתערובת לא ס"ל לר"ש כ"ש למכות והקשה עליו כן הגאון מלבוב בציון וירושלים שם. הנה לפמ"ש דרבי' יקיר לא אמר זאת רק בנזיר ל"ק מירושלמי אך אף לפמ"ש דמשמע מתוס' דרבינו יקיר לא קאי דוקא בנזיר מ"מ לק"מ לפמ"ש בטעמא דרבינו יקיר דס"ל ח"ש ע"י תערובת לא אסור מן התורה ול"מ אחשבי' א"כ בחמץ דכ' רדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' קמ"ג דילפינן מלא יאכל לאסור ח"ש הכונה, ח"ש ע"י תערובת א"כ שוב בחמץ אסור מן התורה ומהני אחשבי' וזה טעם ירושלמי ודו"ק:
ז' והנה דרך אגב נ"ל דרב ושמואל פליגי בפלוגתא דר"י ור"ל לענין ח"ש דבש"ס דמנחות נ"ד ס"ל לרב ור"ח ור' יוחנן כמות שהן משערין ושמואל ור"ש בר' ור"ל ס"ל לכמות שהן ואמר רבה שם דבתפס לכ"ע מדרבנן ולא פליגי רק בהי' בו בתחילה וצמק וחזר ותפס וס"ל לר' יוחנן אין דיחוי באיסורין ור"ל ס"ל יש דיחוי באיסורין ונ"ל סברת ר' יוחנן דכשיטתו ס"ל דח"ש אסור מה"ת ומ"ה אין דיחוי באיסורין כיון דמתחילה הי' ג"כ בו איסור תורה. ור"ל כשיטתי' דח"ש אינו אסור מהתורה ומתחילה לא הי' בו איסור תורה ול"מ גרמת לחיוב. וכן רציתי לומר קצת בספרי לא"ח סי' ל' אות ז' ומצאתי בס' אחד שכ' כן. ולפ"ז רב דס"ל שם כר"י ס"ל ח"ש אסור מהתורה ושמואל דס"ל שם כר"ל יסבור דח"ש מותר מה"ת ולפ"ז מיושב קו' תוס' שבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה שהקשו לימא מהאי טעמא לא מוקי ר"י בח"ש כר"ל משום דר"י סבר ח"ש אסור מה"ת ולהנ"ל י"ל דבגמ' רצה לומר טעם על ר"י ורב ושמואל דכולהו מוקי בכולל שם ולשמואל ל"ל הכי דהוא סובר כר"ל ודוק. ויש לפלפל גם בזה ולא באתי רק להעיר על המעיין: