שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן פח
לדרוש הנ"ל בסוגיא דח"ש יומא ע"ג ובשבועות כ"ד ובכריתות י"ג: א והנה בגוף המחלוקת שבין ר"י ור"ל בח"ש נ"ל דאזדי לטעמייהו עפ"י מה שכתב השאג"א ס"ס פ"א בטעם דבל יראה לא אסור ח"ש דדוקא באכילה שמצטרף לכדי אכילת פרס ובאכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית מצטרף לכזית שלם א"כ באכל זית יעבור למפרע אמה שאכל מתחלה חצי זית. אבל לענין בל יראה כשיהי' עוד חצי זית יעבור כעת. ובשלמא באכילה אח"כ לא יהי' ג"כ רק חצי דהחצי הראשון כבר ליתא משא"כ לענין ב"י יעבור מהשתא עכ"פ וא"צ להצירוף. והכונה דאם לא יהי' בעולם הח"ז ראשון בעת שיש לו חצי זית השני ודאי לא יעבור דלא קיי"ל צירוף רק באכילה ואם יהי' לו ביחד זית שלם יעבור מהשתא וא"צ לצירוף מה שראה בתחילה ח"ז עיי"ש א"כ לר"י דס"ל בחולין ק"ג באכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו חייב דהנאת גרונו אסרה תורה והנאת הגרון לא יהי' אח"כ ג"כ רק אחצי זית. ע"כ צריכי לצרופי הנאת הגרון דמעיקרא ונמצא דאתה צריך להצירוף ומ"ה ח"ש אסור מה"ת משא"כ לר"ל דס"ל שם הנאת מעיו דהוה מילוי הכרס ובהקיאו וחזר ואכלו פטור דאין כאן מילוי הכרס א"כ כשאכל חצי זית הראשון לאו מידי עביד ובאכילת חצי זית השני יש במעים כל כזית ומ"ה חייב והרי לדידי' בעינן שיהי' קיים כל הכזית והוי ממש כבל יראה (ועיין בספרי לא"ח סי' ס"ד אות ג' הארכתי בסברא זו וע' לקמן דרוש השני בסוגיא זו שפקפקתי בסברא זו):
ב ונלפענ"ד בזה שנסתפקו הפוסקים ועיין במ"ל אם לענין קיום מצות עשה נמי ח"ש מהתורה כגון באין לו רק חצי זית מצה אי חייב ג"כ לאכול מהתורה להנ"ל לא שייך חזי לאצטרופי עפ"י המבואר בסי' תע"ה דבלע כזית מצה יצא דבמצה לכ"ע בעינן הנאת מעיו וכ"כ במחצית השקל תע"ה ס"ק ד' דבמצה לכ"ע אכילה במיעיו בעינן ועיין לקמן א"כ לפי הנ"ל ל"ש חשיבות החצי שיעור מטעם חזי לאצטרופי דהרי אם הנאת מעיו מהני כשאכל כל הכזית אז יצא ידי חובתו שיהי' לו הנאה מזית שלם ובשלמא אם מהני הנאת גרונו מהני הצירוף משא"כ אם בעינן הנאת מעיו כנ"ל ובזה יש לבאר דברי המג"א בסי' תע"ה סק"ד דבמצה בעי שיאכל ביחד ולא בכדי אכילת פרס וראי' מחולין ספ"ז וכבר תמה על ראי' זו הפרי מגדים ע"ש. ולהנ"ל י"ל דשם פליגא אי הנאת גרונו אי הנאת מעיו וקאמר שם ומבעי לי' אי הוי עיכול והכוונה דאי הוי עיכול אינו חייב בחזר והקיאו הרי דאף לענין איסור מהני עיכול דלא כמו שחילקו התוס' במנחות ס"ט בין איסור לטומאה וכיון דהוי עיכול. א"כ מש"ה לא מהני כזית בכדי אכילת פרס דשמא נתעכל תיכף ואינו מצטרף להנאת מעיים ובשלמא אי הנאת גרונו סגי מצטרף חצי זית עם חצי זית. אבל למ"ד הנאת מעים בחצי זית לא עביד מידי כנ"ל דל"ש חזי לאצטרופי. לכך כשיאכל כל הכזית אז יקיים המצוה דיתמלאו המעים מכזית ואם הוי עיכול תיכף אזי כבר נתעכל החצי ואימת יקיים המצוה ולכן צריך שיאכל כל הזית ור"ל ס"ל ודאי בכל איסורין דל"ה עיכול תיכף ור"י מצי סובר הכי והכי וכיון דלמצה ודאי הנאת מעיו בעינן חיישינן לחומרא דלמא הוי עיכול ובעי שיאכל בב"א כנ"ל כונת מג"א. אמנם יש חולקין על מחצהש"ק וס"ל דגם במצה סגי בהנאת הגרון והמג"א ל"כ רק לכתחלה יש לאכול בב"א ועיין בירושלמי שבת דף ב' הוציא חצי גרוגרת ונשרף וחזר והוציא דאמר בגין מדמייתי לחלבין והוא עביד כן ופירש המפרש באכל חצי זית ונתעכל וחזר ואכל פטור ודבריו תמוהין דהרי באכילה בעינין כזית בא"פ ובא"פ לכ"ע חייב. ולהנ"ל י"ל דלמ"ד הנאת גרונו חייב דמצרפין הנאת הגרון ולמ"ד הנאת מעיו פטור בנתעכל ורק דס"ל דל"ה עיכול. אבל אם ידעינן דנתעכל פטור וה"ה בשבת בנשרף דפטור. ואכ"מ להאריך בזה:
ג והנה בזה דבלע מצה יצא יש להקשות קושיא גדולה דבשבועות כ"ד הביאו התוס' הירושלמי דנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח ואכל מצה פטור. דאין השבועה חל ואמאי אין השבועה חלה והרי לר"י דהנאת גרונו אסרה תורה אינו חייב על איסורין בבלע בלא הנאת גרונו כדמוכח מדברי הכסף משנה פ"י דתרומות הלכה ג' שחילק מה"ט באיסורין בעינן בשתי' רק שישהא שיעור רביעית דבהנאת הגרון תליא מלתא משא"כ בטומאה ואפילו תחב לו חבירו בבית הבליעה נטמא גופו ע"ש ומבוא' דאם תחב לו חבירו באיסורין אינו חייב וה"ה בבלע בלא הנאת הגרון וה"ה לפ"ז בשבועה דשויא ככל איסורין שבתורה בהנאת הגרון תליא מילתא ולפ"ז בנשבע שלא יאכל מצה יבלע מצה ואל יעבור על השבועה דאין כאן הנאת גרונו ויקוים המצוה דבלע מצה יצא והוא קושיא הראוי לעיין עליה ולכאורה יש ליישב לפמ"ש הטו"ז בסי' תס"א על הא דבלע מצה יצא דל"ב טעם מצה והרי אין יוצאין במצה מבושלת דבעי טעם מצה ותי' וכפי מה שהבין הפרי מגדים בדבריו דבעינן שיהי' ראוי לטעום עכ"פ טעם מצה עיי"ש. ומ"ה אין יוצאין במצה מבושלת דאין ראוי לטעום טעם מצה א"כ בנשבע שלא אוכל מצה א"א לשבועה לחול דאם חלה ואסור לטעום טעם מצה אינו יוצא ג"כ בבלע דאינו ראוי לטעום טעם דדוקא בלא נשבע יוצא בבליעה דראוי לטעום אבל אם השבועה חלה אינו יוצא בבלע ומ"ה המצוה מונעת מלחול השבועה והוא תירץ נכון. אבל בגוף הבנת הטו"ז לא נ"ל כדברי הפ"מ רק הכונה פשוטה דהרי חזינן לר"ל דס"ל הנאת מעיו ומ"מ יש מקום למ"ד ט"כ דאורייתא ועיין זבחים ע"ח והטעם אף דמהטעם לא נתמלא המעיים מ"מ הטעם מהפך לגוף הדבר ובתר טעמא אזלינן ואם נתמלאו מעיים מדבר שיש לו טעם איסור חייב. וה"ה מה"ט בלע מצה יצא הואיל והמצה יש לו טעם מצה לא איכפת לן אם הוא טעמו משא"כ במצה מבושלת גוף הדבר אין לו טעם וז"ב בכונתו א"כ בנשבע שלא יאכל אם יבלע דבר שיש בו טעם מצה יצא לא איכפת לן אם הוא טעמו והדרא הקושיא לדוכתא. אבל בישוב הדבר נ"ל פשוט כמו שפסק הריב"ש בנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח מותר לאכול מצה עשירה דמסתמא נשבע על מצה שיוצא בו ה"ה בנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח דיוצא בבלע מצה גם על זה נשבע ומ"ה לא מהני גם בלע מצה דגם על זה יעבור על השבועה וז"ב. ומעתה מיושב קו' התוס' שהקשו דמשמע מירושלמי בנשבע שלא יאכל מצה סתם חל בכולל לבטל המצוה ובגמרא משמע דלבטל מצוה אינו חל בכולל ולהנ"ל נכון בנשבע שלא יאכל מצה נאסר במצה בלילי פסח אבל המצוה לא בטילה דבזה לא נשבע רק על הנאת הגרון ויכול לקיים המצוה בבלע מצה ומ"ה חלה בכולל דדוקא בנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח דאז כוונתו אף על בליעה משא"כ בנשבע לבטל המצוה כגון שיאכל נבלות ל"ח אף בכולל ודו"ק:
(:
הג"ה בעת סדרי להדפסה. הנה בפלפול זה. נמשכתי אחרי דברי הכסף משנה פ"י דתרומת ה"ג והוכחתי מדבריו דבאיסורין בתחב לו חבירו בבית הבליעה אינו חייב משום דל"ה הנאת גרונו וה"ה בבלע פטור אבל דברי הכ"מ תמוהין מאוד דאיך אפשר דפטור באיסורין בתחב לו חבירו בבית הבליעה דהרי מבואר בכתובות ל' ע"ב דבתחב לו חבירו בבית הבליעה בלא מצי לאהדורי לא פטור רק משום אונס אבל אס"ד דלא מיקרי הנאת גרון בלא"ה פטור ומשם מוכח דחייב וע' במ"ל פי"ד ממאכלות אסורות דדוקא בכרך בסיב פטור באיסורין ובכרכן בחזרת וכ"ש בתחב חבירו או בלע איסורין חייב ע"כ נ"ל דר' יוחנן בחולין ק"ג יסבור דתורה חייבה בהנאת גרון לבד כגון בח"ז והקיאו וחזר ואכלה או בהנאת מעיים לבד ור"ל סובר דדוקא הנאת מעיים אסרה תורה ולא הנאת גרון ובבלע או בתחב לו חבירו לכ"ע חייב דלא ככסף משנה ול"ק קושיתי אתוס' שבועות וכן כ' תוס' להדי' בכתובות ל' ע"ב דבתחב. לו חבירו חייב אהנאת מעי' וע' לקמן ס' צ"א בביאור דין זה. שוב ראיתי דיש לישב דברי הכסף משנה דמ"ש בתחב לו חבירו בבית הבליעה אין בזה הנאת גרון לאו דוקא נקט בבית הבליעה דבבית הבליעה יש הנאת גרון רק כונתו בתחב חבירו לתוך מעיי' דשם אין הנאת הגרון וכ"כ בח"ס א"ח סי' קכ"ז דבבית הבליעה יש הנאת הגרון אבל מדברי התוס' כתובת הנ"ל משמע דחייב אהנאת מעי' ועדיין צ"ע בכ"ז): ד ויש עוד להעיר בזה בדבר חדש דהנה מבואר בנדרים נ"ה בנדר שלא יאכל פירות מותר בגדוליהן וביוצא מהן ובפירות אלו אסור בגדוליהן ובנשבע שאינו אוכל או שאינו טועם מיבעי' לי' לרמי בר חמי אי מותר בגדוליהן וביוצא מהם ולא איפשטא ודעת הר"ן ריש ד' נ"ג דדוקא בנדרים מיבעי' ליה אבל בנשבע שאיני אוכל מותר בגדוליהן וביוצא מהם וה"ה בטעם כגון בנשבע שלא אוכל בשר מותר ברוטב והרמב"ם אין מחלק בין נדר לשבועה ולעומת זה ס"ל בנודר שאיני אוכל או שאיני טועם אסור ביוצא ממנו ומותר בטעמו כמ"ש הלח"מ פ"ה מנדרים ה' י"א א"כ בנשבע שלא יאכל מצה אמאי אין השבועה חלה והרי יכול לאכול אורז שיש בו טעם דגן דסתם מצה בלשון בני אדם מחטים ומדגן ועל הטעם דגן לא נשבע כמו בשלא יאכל בשר מותר ברוטב ולענין מצה יוצא ידי חובתו כדאיתא בזבחים ע"ח ובמשנה דחלה ולא עוד אלא אפילו אם נאמר דבעי ממשו של דגן בהאורז ולא טעמו לבד מ"מ לפי המבואר ביו"ד סי' ק' בגיד הנשה דבטל גוף ברוב: אף בשאינו מינו הואיל ולא איכפת לן בהטעם דאין לו טעם גופו בטל ברוב ה"ה בנשבע על מין אחד דמותר בהטעם והיוצא ממנו בטל ברוב אף באינו מינו מדאורייתא דלא איכפת לן בהטעם דעל הטעם לא נשבע וממשו בטל ברוב כמו בגיד הנשה ובכל מבשא"מ ל"ב מדאורייתא דהטעם אסרו והוא אינו בטל דניכר משא"כ אם הטעם הוי היתר הגוף בטל ובשלמא להאו"ה דס"ל ע"כ דהטעם דהוי הכרה כמ"ש הש"ך בסי' צ"ח יש לומר גם בכגון דא עכ"פ ע"י הטעם הוי הכרה משא"כ להש"ך הטעם דט"כ דטעמא ל"ב ובשבועה על מין אחד לא אסר הטעם והיוצא ממנו וגוף הדבר בטל א"כ מדאורייתא יכול לצאת ידי מצה שיבטל כזית ברוב. ויהי' בו טעם מצה ועל הטעם לא נשבע ויוצא ידי חובת מצה. ואין מבטלין איסור הוי רק דרבנן ודשיל"מ הוי רק מדרבנן ודא ודאי קושיא. אך לדברי הריב"ש דעל מצה עשירה לא נשבע ה"ה להיפך דנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח גם אטעם מצה נשבע דיוצא בטעם מצה ודומה לזה כ' הש"ך סי' רט"ו ס"ק כ"ה דדוקא בסתמא מותר בטעם אבל אם הי' טעם יין קשה לו אזלינן בתר כוונתו ואסור בטעם. וה"ה כשנשבע בע"פ ודאי גם אטעם דגן נשבע כסברת ריב"ש. ומ"ה לא חלה השבועה. משא"כ בנשבע שלא יאכל מצה סתם.. מה"ט חלה גם אלילי פסח בכולל. דאין כאן ביטול המצוה דיכול לבטל זית דגן ויהי' לו טעם מצה ומ"מ לענין השבועה לא יעבור דבנשבע על מין מותר בטעם ומ"ה חל אבל לבטל המצוה אינו חל אפי' בכולל. והיא דבר חדש בישוב קו' התוס' אמת דלפי דברי החו"ד בסי' צ"ח דמבשא"מ ל"ב אפי' בליכא טעם דילפינן מזרוע בשלה ה"ה י"ל בשבועה אף דהטעם הוי היתרא גוף הדבר ל"ב אבל כבר התרתי על זה מסי' ק' בגיד הנשה ואקצר כי לא באתי רק להעיר על המעיין:
ה והנני חוזר למחלוקת ר"י ור"ל לכאורה יש להקשות על ר"י למ"ל הטעם דח"ש אסור הואיל דחזי לאצטרופי ות"ל דבחצי זית לבד יש בו שיעור לחיוב. דהרי הוא ס"ל בחולין ק"ג ע"ב באוכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו חייב א"כ למ"ל הטעם חזי לאצטרופי דמשמע עם אחר. ולא קאמר דחזי לחייב עלי' בעצמו ולאחר העיון ל"ק דנ"ל דגוף המחלוקת בחולין ק"ג אינהו לטעמייהו אזלי דר"י ס"ל ח"ש אסור מ"ה ומ"ה בהקיאו וחזר ואכלו חייב. דכשאוכל ח"ש כבר עשה איסור ואח"כ נגמר השיעור. ור"ל ס"ל חצי שיעור ל"ה איסור וא"א לחייבו על אכילתו עד שיאכל בפעם אחת דשני אכילות הי' בהיתר ושני דברים המותרים לא יצטרפו לאיסור כמו שכ' המ"ל בפ"ד משבועות בסוגיא דשבועות כ"ב ומ"ה ס"ל לר"ל הנאת מעי' ואז יש כזית שלם במעיו וע"ז מתחייב. אבל על הנאת הגרון דליכא בשום פעם בב"א רק בתחלה חצי ואח"כ חצי בזה א"א לחייב לר"ל וזה דבר ברור בעיני. א"כ ממילא מיושב הקושיא דר"י לא מצי לפרש הטעם דח"ש אסור משום דחזי שיאכל עוד הפעם ע"י הקאה דהרי אם ח"ש מותר גם בהקיאו פטור ואיך יפרש הטעם מה שיוצא מזה הדין ואם המסובב בטל תיבטל גם הסיבה. ולכן מפרש הטעם דחזי לאצטרופי ולאחר דמסקינן דח"ש אסור שוב בהקיאו וחזר ואכל חייב ודו"ק:
ו ובזה נ"ל בישוב קו' הגדולה לשיטת הטור דלר"י דח"ש אסור מן התורה אין שבועה חלה כתי' תוס' הב' בשבועות כ"ג א"כ אמאי בנשבע שלא יאכלנה ואח"כ שלא יאכל חלה השבועה כדאיתא בשבועות כ"ז ופסקה הטור ואמאי והרי בנשבע שלא יאכלנה אסור ג"כ בכזית מככר מדין ח"ש. ושבועה אינו חל על ח"ש. וכבר הקשה כן הש"ך בסי' רל"ח והמל"מ בפ"ד משבועות הלכה א' עיי"ש. ולהנ"ל י"ל בדרך זה דהתוס' בחד תירץ ס"ל דאיסור חל על חצי שיעור דל"ה רק איסורא בעלמא ושבועה מוסיף חיוב קרבן ומלקות. ואך הפוסקים דס"ל אין שבועה חל על ח"ש י"ל טעמייהו הואיל ואף בחצי שיעור לבד יש בחתיכה זו בכחה להתחייב בהקיאו וחזר ואכלו דמטעם חזי לאצטרופי ליכא למימר דעכ"פ בחתיכה זו אין כאן חיוב והשבועה מוסיף חיוב על חתיכה זו. משא"כ אם בהקיאו וחזר ואכלו חייב נמצא גם על חתיכה זו לבד בכחה להתחייב ואין כאן מוסיף על חתיכה זו. ובאמת גם על האיסור דאורייתא הוה מצי למימר מטעם דחזי להתחייב עלי' לבד אך לולא דקים לן דחצי שיעור אסור מ"ה גם בהקיאו פטור בחזר ואכלו ולכן צריך לענין איסור תורה חזי לאצטרופי. ולבתר דאסור מ"ה שוב גם חיוב משכחת באותו חתיכה ומ"ה אין שבועה חלה, וכ"ז בנשבע שלא יאכל כזית דאז בהקיאו וחזר ואכלו חייב אבל בנשבע שלא יאכלנה דאז אינו חייב עד שיאכל כל הככר. אבל אם יאכל כזית ויחזור ויקיאו ודאי אין כאן חיוב א"כ על כזית מככר זה אף דאסור מ"ה דחזי לאצטרופי אבל אין משכחת חיוב בחתיכה זו. וכשנשבע שלא יאכל ואוסר כזית מככר זה לחייב קרבן לכ"ע חל ומ"ה פסק הטור דמהני השבועה ודו"ק כי זה נכון מאוד:
ז ולישב קו' התוס' על ר"י למ"ל הטעם דחזי לאצטרופי ות"ל מכל חלב. ונ"ל לישב בטוב טעם דלעיל הבאתי בגוף המחלוקת דר"י ס"ל דח"ש ע"כ אסור דאל"כ איך יצרף ור"ל ס"ל ח"ש מותר ומ"מ כשגמר האכילה התחיל האכילה משעה ראשונה ועיין כעין זה בכמה מקומות וביחוד בחולין קכ"ג בבגד שנקרע רובה דטהור מתחלת הקריעה עיי"ש בתוס'. ובזה ישבתי לעיל בסימן הקודם מה שהרמב"ם לא מביא הדין דאמרינן בכריתות י"ח דעל ח"ש יוה"כ אין מכפר דבארתי גוף הסברה משום דלע"ע לא עבר כלל אדאורייתא ורק כשגמר השיעור עבר למפרע ולע"ע לא הי' ליוה"כ לכפר דאין כאן עבירה. אבל לר"י דח"ש אסור מ"ה ויש כאן עבירה שוב יוה"כ מכפר. ולפ"ז קשי' לר' יוחנן קו' גדולה דלדידי' לרבי דס"ל יוה"כ מכפר אף בלא תשובה ומקשה בגמרא כריתות ז' איך משכחת כרת דיומא ומשני דאכל אומצא וחנקי'. וקשיא איך משכחת בכדי אכילת פרס ביוה"כ דמשמע ביומא ד' פ' דבא ההלכה על יוה"כ דמקשה בכותבות בכדי אכילת פרס וכזית בכדי א"פ ומשני קים להו לרבנן דבהכי מיתבי דעתי' ומשמע דבא להם ההלכה דמיתבי דעתי' בהכי וחייב קרבן על אכילה בכא"פ ולרבי יוה"כ מכפר על התחלת אכילה ואיך יצרף לאכ"פ וצ"ל דיוה"כ אין מכפר על חצי שיעור. וש"ה כשגמר השיעור לא כיפר יוה"כ זה דוקא לר"ל דח"ש מותר מ"ה אבל לר"י דח"ש אסור וכיפר יוה"כ איך משכחת כדי א"פ ביוה"כ. אך הדבר נכון דבאמת מאיזו טעם אסור ח"ש משום דחזי לאצטרופי ואם נאמר דיוה"כ כיפר על ח"ש אפי' בלא תשובה א"כ החצי שיעור ל"ח לאצטרופי דתיכף כיפר יוה"כ א"כ ל"ה אסור מן התורה ואם מותר מ"ה שוב לא כיפר יוה"כ כנ"ל לר"ל א"כ מ"ה שפיר משכחת כרת דיומא דיוה"כ לא כיפר דאם נימא דכיפר ל"ה חזי לאצטרופי ואין אסור מהתורה ואין עבירה שיתכפר וזה ברור ומ"ה א"א לכפר על ח"ש מכרת דיומא וכ"ז אם אמרינן דח"ש ל"ה אסור רק בחזי לאצטרופי אבל אם נאמר דח"ש אסור מקרא דכל חלב גם בלא טעם חזי לאצטרופי א"כ אף אם נימא דיוה"כ מכפר על ח"ש ול"ח לאצטרופי מ"מ אסור ושוב יוה"כ מצי לכפר דח"ש אסור א"כ איך משכחת כדי אכילת פרס ביוה"כ דהוה הלכה. ומ"ה צ"ל הטעם אך משום דחזי לאצטרופי וזה דבר חריף (וע' מ"ש פלפול נעים בספרי לאו"ח סי' צ"ו אות א' ושם רמזתי על דרוש זה עיי"ש ותמצא עונג):
ח והנה בשבועות כ"ד הקשה התוס' ד"ה איסו' הבא מעצמו לא אמר. לר"ל איך חל מוקדשין על חלב דההקדש הוא איסו' הבא מעצמו ול"ל לר"ל כולל ונ"ל ליישב דמוקדשין על חלב הוי איסו' מוסיף לפי המבואר במעילה דצירף את המעילה לזמן מרובה חייב א"כ הוי איסו' מוסיף דמתחילה לא הי' חייב רק אכזית בכדי אכילת פרס וכשהקדיש חייב אפילו לזמן מרובה ונמצא דמוסיף איסו' על חתיכה זו. ואיסו' מוסיף חל אפילו בבא מעצמו. אך עפ"ז יש לעיין בכריתות ד' כ"ב דמייתי ראי' דבקדשים אחע"א מדאמר רבי התורה אמרה יבוא איסור מעילה ויחול על איסור חלב ולהנ"ל איסור מעילה הוי איסור מוסיף ושם מייתי ראי' לאיסו' כולל דמוסיף בכל דוכתא חל קל על חמור כמ"ש תוס' יבמות ל"ב. אבל הנ"ל דשם מייתי מרבי לשיטתי' לפמ"ש המהרש"א בפסחים ל"ג דרבי דס"ל הזיד במעילה במיתה דיליף מתרומה ל"ל הך דצירף את המעילה לזמן מרובה דיליף כולה מלתא מתרומה עי"ש. ולפ"ז לרבי שפיר מוכח דבקדשים איסו' חל על איסו' דליכא למימר דהוי איסור מוסיף דהרי הוא ל"ל הך דצירף את המעילה לזמן מרובה וזה ברור ונכון:
ט אבל בעיני דברי מהרש"א אלו בפסחים ל"ג תמוהין מאוד מגמ' כריתות י"ח ב' דמקשה מצירף את המעילה לזמן מרובה דליכפר יוה"כ וזה הקו' למ"ד ידיעות ספק מחלקות לחטאות וזה אך לרבי ואם רבי ל"ל צירף את המעילה לזמן מרובה מאי מקשה והרי בלא"ה רבי לא ס"ל צירף את המעילה לזמן מרובה דלא כהך ברייתא וע"כ מוכח דלא כמהרש"א וצע"ג בדברי מהרש"א ז"ל שלכאורה נעלם ממנו לפי שעה דברי הגמ' הנ"ל:
וראיתי להצל"ח בפסחים ל"ג דברים תמוהין שכתב אדברי התוס' דאיכא נמי למילף מתרומה שלא יצטרף דלפ"ז מאי דתנן צירף את המעילה לזמן מרובה היינו בהנאה דליכא מיתה אבל באכילה דילפינן מתרומה לא יצטרף וזה תמיה גדולה דבהנאה חייב מעילה לזמן מרובה ובאכילה לא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ועוד הכי באכילה ליכא הנאה. ועוד מבואר במעילה י"ט ב' אכילתו ואכילת חבירו וכו' ואפי' לזמן מרובה הרי באכילה מצטרף והצליח הרי בעי לומר דהסוגיא אתיא כרבי וכ"ז הוא תמוה. אבל מה שנ"ל בישוב דבריו לפי המבוא' בשבת ס"ט דהזיד בלאו שגג במיתה חייב קרבן והיכא דליכא אלא לאו בעינן דהזיד' בו. ומעתה באמת בכל אכילה מעל דנהי דמטעם אכילה ילפינן מתרומה ולא מצטרף. מ"מ מטעם הנאה מצטרף דבזה ליכא מיתה ולא ילפינן מתרומה. ומ"מ נ"מ בהזיד בלאו דאז מטעם הנאה דליכא מיתה הוי מזיד ואינו מועל ומטעם אכילה דאיכא מיתה אינו מצטרף ומעתה מיושב דבאכילת מעל מטעם הנאה וזה דבר חריף אך צ"ע דהתוס' כתבו בשבת ס"ט דלרבי בעי שיהי' שגג בלאו וכרת וזה צ"ע וי"ל ואקצר כי לא באתי רק לעורר על המעיין:
יא ונבא ליישב קושית התוס' ד"ה שבועה שלא אוכל תמרים וחלב תימא דלא פריך לר"י מהכא דהנה י"ל דהאי תנא דיש אוכל אכילה אחת לא ס"ל איסור כולל רק מוסיף דהרי טומאה י"ל שנטמא גברא קודם שנולדה בהמה זו ויו"כ הוי מוסיף שלא כדרך אכילתן לשיטת השאג"א הואיל ולא כתיב אכילה ונותר מוסיף איסור לגבוה ולא נשאר רק מוקדשין דחל על חלב דהוא כולל ולוקמא בבכור דאיסור חלב לא חל עד שיצא לאויר העולם וכן בכור כדאיתא בחולין דף צ' ובתוס' חולין ד"ה הכא במבכרת דבבכור איסור גיד ואיסור חלב ומוקדשין חלין בב"א עיי"ש. אך אמנם לפי המבואר בחולין דף ס"ט ע"ב דמכאן ולהבא הוא קדוש ועד שיצא רובא לא קדוש בבכור ל"ה איסור ב"א דאיסור חלב חל משיצא לאויר העולם אפי' מיעוטו דהרי יצא לאויר העולם ולענין בכור לא קדוש עד שיצא רוב הולד אך למ"ד ביצא שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא שליש למפרע קדוש. ה"ה לענין איסור חל על איסור. כשיצא החלב לאויר העולם נאסר וכשיצא רוב הולד קדוש למפרע הולד. ומ"מ אין איסור דוחה איסור שכבר חל. וחלו תרווייהו בב"א. ומעתה הדבר נכון לפמ"ש המהרי"ט אלגזי בבכורות דפלוגתא בחולין דף ע' אי למפרע קדוש תליא בפלוגתא ביבמות ל"ה אי אמרינן תיגלא מלתא למפרע עיי"ש בבכורות פ"ג דף כ"ד דפוס פרעשבורג. ומעתה לר"י דס"ל ביבמות תיגלא מלתא למפרע וה"ה דס"ל למפרע קדוש. והוי בכור וחלב איסור ב"א ולא מצי להקשות די"ל האי תנא איסור כולל ל"ל ומיירי בבכור ומש"ה לא מקשי רק לרבא דס"ל ביבמות ל"ה הלכתא כר"ל דל"א תיגלא מלתא למפרע ולדידי' ליכא למימר באיסור ב"א דאיסור חלב קדים וע"כ ס"ל להך תנא איסור כולל ומקשה ולתני שבועה שלא אוכל ומתורץ היטב קו' תוס':
יב ונבא לדברי התוס' כריתות דף י"ג ע"ב בתוס' ישנים שכתבו וא"ת האיך מחייב אנותר אשם מעילה הא לא שוה מידי כמו אכל חמץ של הקדש ותי' התם בקדושת דמים דלא נחת עלי' קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה אינו שוה פרוטה ודבריהם תמוהים דאטו בקדושת הגוף ל"ב שוה פרוטה והרי אמרינן בשבועות כ"ד והרי הקדש הא בעינן שוה פרוטה והנה מה שמבואר בכריתות דף כ"ג דגם בנותר בעינן שוה פרוטה ואיכא ש"פ כדמוקי לה בימות הגשמים ל"ק אדברי התו' דבאמת גם בקדושת הגוף בעינן שיהי' החתיכה ש"פ לו היתה חולין ומ"ה מקשה שפיר בדף כ"ג ומוקי ששוה פרוטה וכוונת התוס' בדף י"ג נהי ששוה פרוטה אלו הי' חולין מ"מ הרי לא הפסיד להקדש שוה פרוטה דלהקדש לא שוה מידי ותי' דבקדושת הגוף ל"ב שיפסד להקדש שוה פרוטה ויש לפרש כוונתם או הואיל ואם עלה לא ירד הוי זאת הפסד להקדש כמו שפירש"י בכריתות כ"ג ד"ה בגסה שנ' דחזי לגבוה שאם עלה לא ירד או דבאמת הוא נהנה שוה פרוטה רק דלא אחסרו ש"פ ובקדושת דמים בעינן פגם ונהנה משא"כ בקדושת הגוף דהוי דבר שאין בו פגם וחייב על ההנאה לבד ועיין בנתיבות המשפט סי' כ"ט ואמנם לפע"ד נראה דאין זה דומה לדבר שאין בו פגם דאיכא עדן שוי' לההקדש ורק דבהנאה לא פגמה אבל כשאין בו שוי' להקדש אינו דומה:
למתניתין גם לפ"ז ל"ה לחלק בין קדושת דמים לקדושת הגוף אבל מה שיש לומר בזה דאם הוא שוה פרוטה בעצם ורק להקדש ל"ש כלום לא פקעה קדושתו בכדי וזה החילוק בין קדושת דמים דפקע בכדי וע"ה בשלא שוה פרוטה להקדש ואסור בהנאה פקע קדושתי' אבל קדושת הגוף לא פקעה בכדי ועיין ג"כ במעילה דף י"ב דמקשה גם בקדשים שמתו יבאו עידי מעילה דבר תורה ומקשה וכי קדושה שבהן להיכן הלכה וה"ה בנותר ורק דבקדשים שמתו דאם עלה ירד ונפקע קדושה לגמרי אבל בחלב ונותר דאם עלה לא ירד ועדיין חזי קצת ורק דלא שוה פרוטה להקדש הואיל ולכתחלה אסור להעלות כמ"ש התוס' בחולין ד' ע"ב ד"ה מפני שהן מחליפין אף למחליף מותר החליפין בדיעבד ומ"מ לא הו' דמים לחמץ הואיל ולכתחלה אסור להחליף דלא כרש"י ואך דכיון דעדיין חזי קצת לקדושה קדושת הגוף לא פקעה בכדי ומ"ה חייב אשם מעילה וזה ביאור דברי התוס':
יג ומעתה אשכחנא פתרא לדברי המהרש"א בקידושין נ"ו בתו' ד"ה המקדש שכתב דקים לי' בחד דוכתא דמנותר פקע קדושתי' ע"ש והדבר תמוה ממשנה דיש אוכל דחייב מעילה אנותר וכבר תמה הפ"י עליו ולהנ"ל דהטעם דקדושת הגוף לא פקעה בכדי אשכחן נותר דפקעה קדושתי' כגון בהקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף, וכמ"ש הכסף משנה בפט"ו מהלכות מעה"ק ה"ז דבזה פקעה בכדי הואיל דעיקר ההקדש לא הי' אלא לדמים עיי"ש א"כ באמת נותר ל"ש מידי ורק מפאת דלא פקע בכדי משא"כ בהקדש כי ה"ג דפקעה בכדי אינו חייב על ההקדש רק על הנותר וקושיית התוס' בקידושין דלחשוב נותר שאין בו משום קדשים ודו"ק כי קצרתי:
ועיין במה שהק' התו' שבועות דף כ"ד ע"א אם ל"א כולל באיסור שאין בא מאלי' איך חל מוקדשים על חלב ותי' באבני מלואים דההקדש חל על הבהמה והקדושה נפשטה מאלי' על החלב כמו במקדש חצי בהמה וזה הוי קדושה הבא מאלי' עיין בתשובתו שם ואם נאמר דקדושה הבא מאלי' פקעה בכדי שוב קשי' אמתניתין איך חייב משום מעילה והרי אין איסור הקדש חל על חלב אף בכולל באיסור הבא ע"י אדם וצ"ל דנפשטה הקדושה והיא פקעה בכדי ואמאי חייב משום נותר דאינו שוה פרוטה. וצ"ל דמתניתין מיירי בבכור דהוא קדוש מאליו והוא עדיף מהקדיש שכר לדמיו דזה עשאו התורה לקדושה. ולא נפשוט מאלי'. ולפ"ז אשכחנא פתרא לדברי מהרש"א בשאינו בכור. ובחלב נותר למ"ד איסור אינו חל בכולל באיסור שאינו בא ע"י עצמו ודו"ק:
יד ועתה אבאר דברי התוס' כריתות י"ג שהקשו וליתני נמי שבועה שלא יאכלנה ותי' מידי דאיתא בשאלה לא קתני ומוקדשין לאחר שנזרק ליתא בשאלה וליכא למימר בבכור דבגמרא אמרינן אקדשי'. וכל דבריהם תמוהין חדא למה הקשו דלתני שלא יאכלנה רי אין איסור חל על איסור וליכא למימר כוונתם בכולל דהו"ל לפרושי. ועוד דא"כ זה קושית הגמרא בשבועות גם תירוצם שכתבו דמוקדשין לאחר שנזרק ליתא בשאלה ובשבועות מקשה והרי הקדש ומשני בבכור. ולא מצאתי מי שמבאר היטב דברי התוס' וע' בנתיבות המשפט סי' ר' בפתיחה והנלע"ד לבאר בעזה"י כוונתם. דהנה לדעתי נראה בנשבע שלא יאכל תמרים וחלב דאין לשבועה זו שאלה למ"ד צריך לפרט את הנדר דהרי נשבע לזרוזי נפשי' והוי דבר מצוה ואין להתיר שבועה זו. כדאיתא בגיטין גבי נודר ועובד. וגם שם צ"ל בכולל דאל"כ אין הנדר חל לדיע' א' סי' רט"ו ס"ה ולמ"ד צריך לפרט את הנד' צ"ל כל מה שנדר והפכם לא יתיר. ורק דהגמ' משני בשבועות מידי דאיתא בשאלה לא קתני היינו שיש לגוף האיסור התרה אבל בנ"ד אין לו היתר ואך עיקר האיסור שבועה הוא מידי דאיתא בשאלה. ואמנם התוס' בכריתות הקשה דליתני שבועה שלא יאכלנה ומשכחת לה שישבע קודם שנולדה הבהמה דאז לא הי' עליה איסור חלב דלא חל קודם שנולד כדאיתא בחולין ע"ד ול"ח הקדש רק איסור שבועה ואח"כ כשנולדה הבהמה תלין שאר איסורין וזה קשה אפילו למ"ד באיסור הבא מעצמו ל"א כולל דכאן איסור שבועה קודם. ובזה תירצו שפיר דזה הוי מידי דאיתא בשאלה גם עכשיו דהרי אין צריך לפרט רק על מה שנדר והוא נשבע על בהמה קודם שיצא לאויר העולם. ואם ישאל על זה מתירין לו ומ"ה ל"ח שבועה כזה דמידי דאיתא השתא בשאלה לא קחשיב והא דחשיב מוקדשין משום דמיירי לאחר זריקה והשתא ליתא בשאלה. אבל בסוגיא דשבועות דהקשו מכולל. דזה ג"כ ליתא בשאלה דהחכם לא יתיר לו למ"ד צריך לפרט ומשני דלא קחשיב מה דלפעמים איתא בשאלה ומקשה שפיר ממוקדשין דגוף האיסור איתא בשאלה. ומ"ה בשבועות מוקי לה בבכור וסוגיא דכריתות ע"כ לא מוקי לה בבכור וצ"ל דס"ל אין איסור חל על איסור בכולל באיסור הבא מאלי' ובזה אתיין דברי התוס' כהוגן לפענ"ד: