שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן פד
ב"ה פרעמישלא שנת תרל"ח. לחתני הרב הגדול החריף ובקי בכל חדרי תורה טוביינא דחכימא מ' נתן לעווין נ"י:
א ההערה היקרה שהבאת במקרא דמלכים סי' ד' בקרא דשלמי את נשיכי דמייתי רד"ק תוספתא וז"ל וכד איתרחיש לה האי ניסא אמרית לי' לנביא דה' אית עלי עישור מהאי מישחא או לא ואמר לה בעלך זן נביאיא דה' במילתא דליכא עלי' עשירא אף את לית על משחך עשור דמן ניסא הוא דלא נודע מה זו שאלה ולמה לא צריכה לעשר. ומה תליא זה בהא דעובדי' האכיל לנביאים שאין מעושר וכתבת לפמ"ש תוס' מנחות ס"ט ע"ב ד"ה חיטין שירדו בעבים שפרשו דע"י נס ירדו וקבעי לגמ' אי מקרי זה ממושבתיכם ולפ"ז ה"ה לענין אם חייב במעשר דלא חייב רק פרי הארץ י"ל דע"י נס לא מקרי פרי הארץ וזה ששאלה בהאי משחא שנתרבה ע"י ברכה אי מיקרי פרי הארץ לחייב במעשר ממש כמו האיבעי' דמנחות ופשיט לה מהא דעובדי' האכיל שאינו מעושר וע"כ שהי' מח"ל דפטור ממעשר ומזה פשיט לה דבעי פרי הארץ ומה שנתרבה ע"י ברכה לא מקרי ג"כ פרי הארץ ופטור ממעשר ע"כ הנה דפח"ח ומשמחים לב. אמנם בגוף הפי' יש להשיב דאם תפי' בתוספתא כן הוא א"כ אמאי לא פשיט בש"ס דמנחות מתוספתא זו דל"ה פירות הארץ. ועוד דאם השאלה הי' כן מה השיב מעובדי' שזן לנביאים שאינו מעושר משום שהי' מח"ל לזה א"צ ראי' דתבואת חוץ לארץ פטור ממעשר:
ב ומה שנ"ל בביאור התוס' הוא עפמ"ש תוס' תענית ח' ד"ה אלא בדבר הסמוי מן העין דמה"ט לית רשות למזיקין אלא בדבר הסמוי מן העין משום דבדבר הסמוי מן העין שורה הברכה ומה שנתרבה ע"י ברכה הוא כמו הפקר שאין לאדם זכות בו ולכן יש רשות למזיקין למשקל משום דלאו דבעלים נינהו עיי"ש וכיון שכתבו תוס' דמה שנתרבה ע"י ברכה היא הפקר והפקר פטור מן המעשר זה ששאלה האשה אם חייבת לעשר. והנה בתוס' דע"ז כ"ו ד"ה אני שונה כתבו בשם המדרש דעובדי' לוה מיהורם בריבית לפרנס הנביאים שהי' פקוח נפש עיין בטו"ז יו"ד סי' ק"ס וכיון שהי' פקוח נפש ע"כ שהאכיל טבל כדין מי שאחזו בולמס ואמנם בשעה"מ ה' לולב הקשה אהא דמאכילין טבל במי שאחזו בולמס בלא אפשר בחולין הרי יכול להפקיר והפקר פטור מן המעשר עיין בספרי חא"ח סי' צ"ד אות א' וצ"ל דאה"נ דעובדי' עביד הכי שהפקיר מקודם והי' פטור מן המעשר וזה שהשיב הנביא בעלך האכיל לנביאים שאינו מעושר בשביל פקוח נפש וע"כ הפקיר מקודם לפטרו מן המעשר ואף את ל"צ לעשורי דמה שנתרבה ע"י הנס הוי הפקר ופטור מן המעשר וזה פירוש נכון בעזה"י. וע' בספרי חא"ח סי' ק"י אות ג' לישב קו' הב"י על נס דחנוכה מדברי תוס' תענית הנ"ל ושם כתבתי להבין דברי התוס' הנ"ל אמאי לא קנה חצירו לבעלים וכתבתי עפ"י תוס' ב"ב נ"ד דדבר שאין הוה שימצא ל"ק חצירו שלא מדעתו ואף דברכה שורה על דבר הסמוי מן העין מ"מ אין הוה שימצא ול"ק חצירו ולכן הוה הפקר. ולפ"ז הכא באשת עובדי' שאמר לה הנביא שתכין כלים והוה שימצא וקנה לה כלים מתורת חצר ול"ה הפקר. אמנם ניחא לשיטת הרמב"ם הובא בש"ע בחו"מ סי' שי"ג דחצר המושכר קונה מציאות למשכיר משום דלאו אדעתא דהכי אגרי' וה"ה בשאל' וכאן ששאל' כלים מאת שכנים והם לא ידעו שיהי' ברכה ולאו אדעתא דהכי השאילו. ומ"ה הכלים אין קונים לאשה בתורת חצר והמשאיל ל"ק בתורת חצר שלא מדעת דאצלו ל"ה הוה שימצא. והנה בעת שנתהוה השמן הי' הפקר ופטור אף לאחר שהריקה הכלים לכלי' וקני' אח"כ. ובנתיבות סי' ר' בפתיחה כ' דאם השוכר רוצה לקנות החצר קונה לו דהוה כפועל ששכרו ללקט מציאות עיי"ש ובמק"ח סי' תמ"ח ואינו דומה לשם לפמ"ש דתליא בדעת המשאיל והמשכיר והמשכיר לאו אדעתא דהכי אגרי' וה"ה בשאלה ונהי דדעת השוכר איכא אבל דעת המשכיר ליכא ואינו דומה לפועל ששכרו ללקט מציאות דאיכא דעת המשכיר והשוכר ואין להאריך בפרט זה כאן יותר:
ג עוד י"ל בביאור דברי התוספתא דהנה הא דעובדי' לא עישר הלחם י"ל כיון דלוה בריבית לצורך פקוח נפש לא הי' רשאי ללות רק מה שצריכין לאכול לא יותר דדחין איסורין לפקוח נפש ואסור להרבות כמ"ש הר"ן בביצה. ולכן לא הי' רשאי ללות רק לאכילה וא"א להפריש מעשר מה שצריכין לפק"נ. כמבוא' ביומא ו' ללות יות' שיהי' גם להפריש תרומ' אסו' וכיון דלוה ברבית ע"כ יהורם רשע שהלוה בריבית וכ"כ התוס' דיהורם מומר וכיון דהנושה שבא לקחת הי' יהורם שהלוה לבעלה בריבית כמו שכתב הרד"ק שם א"כ האשה שאלה אם חייבת לעשר כשתשלם לו השמן כדין מוכר תבואה לע"ה צריך לעשר. ואמנם דעת הש"ך יו"ד סי' קנ"א ס"ק ו' דישראל מומר א"צ להפרישו מאיסורין וע' בדגול מרבבה שם ומ"ש בספרי חא"ח סי' כ"ט אות ד' ה' ולכן השיב לה הרי עובדי' האכיל לנביאים שאינו מעושר בשביל שלוה בריבית מיהורם הואיל והי' מומר א"כ א"צ להפרישו דבלא"ה אוכל שאינו מעושר ומומר א"צ להפרישו ולכן מותרת לשלם לו שאינו מעושר כן י"ל ע"ד הפלפול הגם כי עפ"י הדין עדיין צ"ע במומר וכבר כתבתי בספרי לעיקר הדין באריכות. וגם מסוף דברי התוספתא משמע דהואיל דהוה מן הנס פטורה ממעשר כפי' הראשון שכתבתי ומ"מ לפי מה דמשמע דהברכה הי' בכלי הראשונה שלה כמ"ש הטו"ז בריש ה' תנוכה יש לדחות קצת מה שכתבתי לעיל ודוק:
ד והנה לפמ"ש מדברי התוספתא נלמד דמאכילין טבל בפיקוח נפש ולכן לא הפריש עובדי' ואמנם במקרא דמלכים א' סי' י"ז במה שאמר אליהו עשי לי עוגה קטנה ואיתא במדרש שאמר לה להפריש. חלה ועיין בפרשת דרכים דרוש י"ט שכתב דהצרפית ואליהו נתוכחו בפלוגתא דבן תימא ורבנן. ואם נאמר דמה שבא מברכה א"צ לעשר ה"ה דא"צ להפריש חלה. אך יש לחלק דחלה בא החיוב משעת גלגול ואם הגלגול בחיוב ודאי חייב בחלה ואינו דומה למעשר והרבה יש לפלפל בכ"ז ואקצר הפעם. וקצת י"ל דמה"ט אמר אליהו שתעשה לו בראשונה עוגה קטנה בתורת חלה דאח"כ יהי' מברכה ויפטור מחלה ולכן צוה שתעשה לו בראשונה עוגה קטנה. ויש עוד לפלפל בענין זה למ"ד תרומת פירות דרבנן ורק שמן זית דאורייתא אי מקרי זאת שמן זית לחייב מדאורייתא מה שנתרבה בברכה. אך מדיצאו בחנוכה בשמן שנתרבה בברכה לנר תמיד מוכח דמיקרי שמן זית דבנר תמיד בעי שמן זית ודוק. ואמנם בטעם הדבר שכ' התוספתא דמן ניסא לא בעי עישורי י"ל דכיון דעיקר מצות תרומה ומעשר הוא משום תיקון שנתקללה האדמה בחטא אדם הראשון משא"כ דבר הבא מנס א"צ תיקון ומצאתי בספר נחלת בנימן מ' קכ"ז שכ' כן ועיין בספר בני יששכר להצדיק החסיד מדינב שכ' במאמרי השבתות מ"ג דמה"ט המן לא הי' טעון ברכה משום שלא הי' צריך בירור דכל עיקר הברכה לברר הניצוצין ולהפרידן מן הפסולת ובמן לא הי' פסולת ודלא כמ"ש הרמ"ע מפאנו שהי' הברכה המוציא לחם מן השמים ומתוספתא הנ"ל ראי' לדבריו: ה ולענין מה שנשאלתי בבהמה שנולדה בנס כהנהו אטמתא המבואר בסנהד' נ"ט ע"ב או בספר יצירה אם חייבין במתנות. הנה לפמ"ש דדבר הבא בנס הוה הפקר ודאי פטור ממתנות דברי"ט אלגזי בכורות דף ג' מייתי לתוספתא דהפקר פטור מבכורה. וכש"כ דפטור ממתנות. אך אם כבר זכה חצירו קודם שחיטה חייב במתנות. כמו שכ' לעיל לענין חלה אם זכה קודם גלגול. ולפמ"ש בשל"ה הקדוש פ' וישב דדבר הבא בנס מספר יצירה לא טעון שחיטה וכן משמע בש"ס דסנהדרין נ"ט ע"ב בהנהו אטמהתא מדאמרו בבי מדרשא טהור הוא משמע קצת דל"ב שחיטה ע"כ פשיטא דאין חייב במתנות וגם לפמ"ש לעיל דדבר הבא מנס א"צ תיקון ה"ה דא"ח במתנות וע' יומא דף ע"ה ע"ב דהשלו הי' טעון שחיטה וכן ירד עם המן דבר הטעון שחיטה וצ"ל דאינו דומה להנהו אטמתא. ושוב מצאתי בש"ך על התורה פ' בהעלתך שכ' דהשלו הראשון שהי' עם המן לא הי' טעון שחיטה כהך אטמתא רק השלו השני שניתן בבשר תאוה הי' טעון שחיטה. אמנם מדנקט ריב"ק שירד עם המן דבר שטעון שחיטה משמע דגם השלו הראשון שירד עם המן טעון שחיטה ודוק:
ו' ודרך אגב אמינא בהך דיומא דף ע"ה ע"ב דתני משמי' דר' יהושע בן קרחה א"ת שטוח אלא שחוט מלמד שירד להם לישראל עם המן דבר שטעון שחיטה אמר רבי וכי מכאן אתה למד והלא כבר נאמר וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף ותניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך וכו' אלא מה ת"ל שטוח מלמד שירד להם שטוחין. הנה מדברי ר' יהושע ב"ק מוכח דס"ל במדבר לא הי' מותר בשר נחירה. מדאמר דבר שטעון שחיטה והרי המן ירד במדבר ומזה מוכח כמ"ש תוס' שבת ק"נ דר' יהושע בן קרחה לא הי' בנו של ר"ע דלא יתכן דפליג אאבוה דר"ע ס"ל בשר נחירה מותר במדבר. אמנם מ"ש רבי וכי מכאן אתה למד מוכח דגם רבי לא ס"ל בשר נחירה הותר במדבר. דלא כמ"ש בפליתי סי' א' שהוכיח דרבי ס"ל כר"ע מדדרש וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על השחיט' ולא דריש כאשר צויתיך במרה וע"כ במדבר הותר בשר נחירה ובמרה לא נצטוו רק מה שנוהג תיכף. אך יש לפרש דרבי גופי' ס"ל כר"ע. והכי מקשה אמר רבי וכי מכאן אתה למד והוא כבר נאמר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה בע"פ ומדלא דרשינן כאשר צויתיך במרה ע"כ דבשר נחירה מותר במדבר ובמרה לא נצטוו רק במצות שנוהגים תיכף כמ"ש הפליתי וא"א לדרוש שטוח דבר הטעון שחיטה וע"כ שטוח הפי' דבר הטעון שטוחין ודוק:
והנני חותנך אוהבך סי' פ"ה ב"ה פרעמשלא ערב חג השבועות והתענג על ד' לפ"ק. שלום וברכה וכ"ט לב"א חביבי ותלמידי הרב הגדול החריף ובקי בכל חדרי תורה קנקן חדש מלא ישן מ' גדלי' שמעלקיס נ"י:
א אשר הקשית אמאי שתי הלחם לא נאפה ביו"ט ע"י נשים דלכם ולא לגבוה ל"ה רק לאו הבא מכלל עשה ונשים פטורות עיין ח"ס א"ח סי' ק"נ דנשים חייבות בלאו הבא מכלל עשה כדמוכח בקדושין נ' דנשים אסורות בסחורה בפירות שביעית וכ"כ במנחת חינוך פ' משפטים לענין שביעית וז"ב ובהכי ניחא דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט וישחטו נשים דשוחטין מדינא דלגבייהו לא אסר לכם ולא לגבוה וע"כ נשים חייבות וז"ב. והנה ראיתי במהרי"ט בחידושי קדושין דף ל"ה שהקשה אקו' ר"י דבמעקה אין נשים מוזהרות והרי איכא לאו. והקשה וז"ל וא"ת אבידה ושלוח הקן לאו הניתק לעשה ואין לוקין ומצות ל"ת נפ"ל לקמן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והני לא מקרי חטאת שנתקן הכתוב לעשה וי"ל דמעקה אית בי' לאו גמור ולוקין עלי' לכך הוצרך ר"י לתרץ וכו' הנה חזיתא לדעתי' דס"ל נשים אין מוזהרות בלאו הניתק לעשה. והנה מה שקשה עליו מלאו דבל תאחר דג"כ אין לוקין עלי' ומ"מ מיבעי' בר"ה ו' אי נשים עוברת בב"ת י"ל דמהרי"ט מודה בלאו שאין בו מעשה ול"ק רק בלאו הניתק לעשה דאין מוזהרות ובבל יראה יסבור מהרי"ט דאין מוזהרות אם הוה לאו:
בשבת ואין מעשהו בשבת ונ"ל לבאר דדוד ס"ל ב' כתובים הבאים כא' אין מלמדין מדאיצטריך תרי קראי ואס"ד דלחה"פ דוחה שבת למ"ל קרא לתמיד ופשט כקו' מהרש"א פסחים וע"ז ל"ש תירץ מהרש"א דבא להתיר דבר אחר דזה דוקא בבזיכין ולא בלחה"פ גופא אולם דואג ס"ל שכהבכ"א מלמדין דדרך לכתוב קרא אף שיכול ללמוד ומ"ה הי' ס"ל דדוד יענש על מיתת אורי' החתי דס"ל יש שליח לד"ע כדאמרינין בקדושין דף מ"ב דמ"ד ב' כתובים הבכ"א מלמדין ס"ל י"ש לד"ע ודוד ס"ל אשלד"ע וס"ל ב"כ הבאים כאחד אין מלמדין ולדואג ל"ק למ"ל קרא לפסח דבכל דוכתא ס"ל אף שיכול ללמוד במה מצינו כ' קרא ומ"ה ס"ל דאפית שתי הלחם דוחה שבת והרבה יש לפלפל כתבתי לך מקצת דברים מענינא דיומא:
והנני דודך אוהבך כנפשך: