שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן סח
ב"ה פרעמישלא תרל"ז להרב הה"ג החריף ובקי כש"ת מוה' משה הורוויטץ האבד"ק הושאטין:
ע"ד השאלה בקיבה שהי' בצד אחד סרכא ומעבר השני בחללו הי' יבלת כנגד הסרכא ממש ובתוך הבשר שבין היבלת ובין הסרכא הי' בשר קשה ועגול כאגוז:
תשובה הנה אם הי' בשר שבנתים שלם ויפה הדבר תליא במחלוקת דבשער אפרים פוסק במחט בקיבה ולא מעל"ע ויבלת כנגדו ושומן עליו כשר וכ' הפמ"ג ופ"ח בסי' מ"ח בהשמטות דאי לאו שומן שעליו הי' טרפה והפמ"ג סי' מ"ט ס"ק ב' כ' דמזה מוכח דווארציל יש חשש קרום מחמת מכה ובסרכא נגד מחט מבואר בהג"ה סי' מ"א דטריפה והאריך בצ"צ סי' מ"ט והפמ"ג סוף סי' מ"א וכ' דסרכא עדיף מקורט דם א"כ בסרכא מצד אחד ויבלת מצד השני יש לומר דטרפה כמו יבלת נגד מחט וי"ל נהי דסרכא עדיף מקורט דם מ"מ לא חמיר כמחט והשער אפרים לא אסר רק במחט והנה לדעת הלבושי שרד סי' ל"ח ס"ק ע"א דסרכא תלוי' על ווארציל ל"ה תרתי לריעותא דיבלת אינו מצטרף לתרתי לריעותא עיי"ש. א"כ י"ל דה"ה בשאר אברים ל"ח לנקב מפולש כשיש בצד אחד סרכה ובצד השני יבלת ודוקא במחט אסר בשער אפרים אמנם בראש אפרים סי' ל"ט בדיני תרתי לריעותא סי' ס"ד פוסק דיבלת אם נמצא תחתיו או אצלה איזו ריעותא מקרי תרתי לריעותא. ובסי' ל"ח ס"ק ק"ב פוסק באם קלף. ויש שם נקב אין לתלות במשמוש ידי' דטבחא והביא ראי' מדברי שער אפרים דיבלת היא סימן שניקב מעל"ע עיי"ש. ובק"ה. ולפ"ז אם מצד אחד סרכא ומצד השני יבלת יש להחמיר הן אמת די"ל היכא דיש סרכא תלוי על יבלת גם ראש אפרים מודה דכשר דכיון דקולף כולה מעל הריאה הוי כמעשה דריינוס. והכי משמע מפשיטות דלישנא דראש אפרים דיני תרתי לריעותא סי' ס"ד ומ"מ בנמצא סרכא מעבר השני דיש כאן ב' עדות דיש כאן נקב מב' צדדים הוי כמחט מצד אחד ויבלת מצד השני אמנם עיינתי בראש אפרים בסוף הספר בשו"ת סי' כ"ח בסוף התשובה נראה דבהפסד מרובה גם הוא מודה דווארציל ל"ה ריעותא להחשיב תרתי לריעותא. והנה כיון שזה גופא בסרכא מצד אחד ומחט מצד השני הוא חומרא גדולה והכו"פ מצדד. להקל ע"כ אין לגבב חומרא ולהוסיף להטריף בשאר אברים בסרכא מצד אחד ויבלת מצד השני:
ב ומצאתי בתשו' דברי חיים ח"ב סי' מ' להגאון מסאנץ שהתיר בטרפשא שנסרכה לבה"כ ונמצא ווארציל ובתוך הווארציל נקב וחתך השביל והנקב והי' הבשר יפה ושלם והכשיר והגם כי מתשו' ח"ס סי' מ"ב משמע דבסירכה ויש כנגדה קורט דם וביניהם הי' הבשר שלם ויפה טרפה מ"מ י"ל דיבלת לא חמיר כקורט דם אך מהראי' שהביא בד"ח מתלוי' על הבועה שנתכסה בבשר הריאה כשירה אף שיש מכה מבפנים וע"כ כיון שיש הפסק בין הריעותות ל"ה תרתי לריעותא ולפ"ז ה"ה בסירכה נגד קורט דם והבשר באמצע שלם ויפה כשר. אך בעיקר ראיות הד"ח כבר זכה הרב הגאון מ' מאיר אבד"ק בראד זצ"ל וע' בטוטוד"ע תנינא סי' קס"ז שמפלפל הרבה בראי' זו ולפענ"ד יש לדחות בפשיטות דהפסק עור דקשה מבשר מהני יותר ומ"ה בבועה שנתכסה ל"ה ב' לריעותא, דהפסק עור הוה הפסק משא"כ בסירכה נגד מכה והבשר שלם ויפה י"ל דבשר ל"ה הפסק שהוא רך וכן הטריף בספר באר יעקב הובא בפוסקים. אך הלב"ש סי' ל"ט ס"ק נ"ב פוסק דסירכה כסדרן ויצאת מבועא ותלוי' יצאת מתוך סירכה כסדרן כשר שהדביקה מפסקת בין הריעותות, ושם לא שייך סברתינו ומשם יש ראי' נגד הבאר יעקב והוא ראיות הד"ח. ומ"מ יש לפלפל הרבה בזה אך בסירכה נגד יבלת והבשר שלם ויפה גם הבאר יעקב יודה ובודאי כשר. אך מ"ש הדברי חיים שלא ידע מי המה האחרונים דס"ל דווארציל יש חשש נקב כבר הבאתי דזה דעת הבית אפרים מ"מ הדין דין אמת בווארציל בלא נקב נגד סירכה והבשר שבנתים שלם ויפה יש להכשיר ולסמוך על הלב"ש דווארציל ל"ה ריעותא ואינו דומה לסירכה נגד מחט שהחמיר בצ"ץ ובנ"ד דאם הבשר שבנתים שלם ויפה יש להכשיר דאין לחוש שמא הבריא דניכר היטב ורואין שאין בהבשר שום ריעותא ובאם אין הבשר שלם רק קשה ועגול כאגוז הוא טרפה אולם השגתי מכתב מהרב המו"ץ דק' ועוד ת"ח שחתכו מקום הסירכא וראו שהי' הבשר שלם ויפה וגם חתכו היבלת וראו שהי' הבשר שלם ויפה ומה שהבשר הי' נראה גבוה קצת הי' מחמת היבלת וכשחתכו היבלת ראו שלא הי' בבשר שום ריעותא ובנידון זה יש להמתיר על מה לסמוך ואין ראי' מדברי ראבי' המבואר בסי' מ' אם שומן הלב דבוק בלב ובחללו ומצא דם דטרפה דדם ודאי גרע מיבלת וע' תשובת תועפות ראם יו"ד סי' ז' משמע ג"כ להקל ביבלת אם כי שם לא מיירי ביבלת נגד הסירכא כי אינו מבואר שם היטב מ"מ מדבריו משמע להקל אף בכה"ג:
והנני ידידו דו"ש. סי' סט ב"ה כברכת לפ"ק פרעמישלא לכבוד הרב הגדול החריף ובקי המפורסם מ' ישראל מתתי' אויערבאך נ"י בעה"מ ספר אלפי ישראל אבד"ק ביסק:
ע"ד השאלה בנמצא מחט תחוב בבה"כ והי' שני ראשיה מגולין לפנים לבה"כ ובאמצע הי' נתחב כחוט השערה בבשר הדופן ומצד חוץ הי' סירכא נגד המחט והבשר שתחת המחט הי' בריא ולא הי' שום מראה ולא שום רושם מכה ומוגלא מה דינו:
א' תשובה מה שהביא כת"ה בשם פתחי תשובה שהביא בסי' מ"א ס"ק י"ב בשם תולדות יצחק להקל בסירכא בבה"כ ונמצא מחט תחוב נגד הסירכא והבשר תחת המחט הי' בריא הנה ספר תולדות יצחק אין לפני ובסי' מ"ח אות ו' מביא הפ"ת בשם תולדות יצחק גופי' בנמצא מחט תחוב בבה"כ וכנגדה נסרכה לטרפש הכבד יש להטריף אף בהפ"מ וזה לא כמו שהביא בסי' מ"א ע"כ אין לסמוך על הקיצור והפ"מ אם שסתר הראי' של הצ"ץ הורה להחמיר וכן הגאון ר' חיים כהן בתשו' סי' י"א אם כי גם הוא דוחה ראיתו של הצ"ץ מ"מ לא מלאו לבו להקל במחט תחובה וכנגדה סירכא וכן הגאון מהרש"ק בטיב טעם מה"ק סי' ע' מחמיר בתחוב מחט נגד סירכא ובסי' ס"ט לא הקיל רק אם לא הי' סירכא בגוף בה"כ רק בשומן שעל בה"כ דאז לא הוי הריעותא על בה"כ משא"כ סירכא על בה"כ וכנגדה תחוב מחט דהו"ל ב' ריעותות על בה"כ גופה קשה להקל וכת"ה כ' דהשוחטים דק' הנ"ל מקילין בזה אמת הדבר שאמרו לי בשם הרב הגאון מ' שמואל זיינוויל העללער זצ"ל האבד"ק שהי' מקיל בדבר אולם עכשיו שנדפסו ספרי ההוראה מגדולי הדור לדעתי אין להורות היתר אם לא יש איזה צד להקל. הן אמת שיש לומר בבה"כ ויש מצד אחד סירכה ונגד זה מחט ובדקו ולא נמצא אף עור אחד ניקב כולה. זה גופה הי"ל צד להקל דנהי דסירכה הו"ל כקורט דם מ"מ י"ל אף בקורט דם כה"ג מותר דהרי דין זה הוא מהגמרא דחולין דף נ"א במחט שנמצאת בעובי בה"כ מצד אחד והפכה רבי ומצא קורט דם וטרפה ואמר אם אין שם מכה קורט דם מנין י"ל דעובדא הי' שמצאו מחט בעובי בית הכוסות והי' עור אחד נקוב כולה. על כן אם מצא קורט דם דהוא לאות על מכה וכיון דעור אחד בודאי נקוב כולה ועל עור השני יש מכה על כן הטריף. אבל אם גם עור החיצון לא ניקב כולה מה יועיל שיש מכה בהעור השני. נהי דניקב עור במקצת הוה ריעותא וקורט דם הוה ג"כ ריעותא מ"מ לדעתי אף בריאה בעינין שיהי' ב' הריעותות בעור אחד ולא כשיש בעור אחד ריעותא ובעור השני ג"כ ריעותא. ואף דמבואר בסי' ל"ח דאם בעור העליון יש מראה פסולה ובעור התחתון מראה כשרה טרפה אף לצורך גדול וכ' הלב"ש ס"ק מ"ג דהוא משום ב' לריעותא הרי דב' ריעותות בב' עורות מצטרפין שם הוי בעור העליון מודו דמטריף בי' דהוא כניקב ע"כ אם יש על עור התחתון אף מראה כשרה לבד טרפה וקצת יש להסתפק במראה פסולה בקרום העליון בצד אחד ובצד השני מקרום זה מראה:
א' תשובה מה שכתבו בספרי האחרונים להחמיר בנקודות אדומות דל"מ אפי' בדיקת פושרין דחיישינן שמא נכנס טיפת דם להנקב וסתם הנקב ומ"ה לא בצבץ ע"כ צריך מירוס שבאם נכנס טיפת דם יצא ע"י המירוס והאריך בזה בתשו' בית שלמה הנדפס מחדש ח"ב סי' ס"ד לפענ"ד לא כתבו רק להחמיר לכתחילה אבל בדיעבד אין לחוש לזה דמה שהביא ראי' מרש"י חולין כ"ח ע"ב שכ' דמה"ט אין לושט בדיקה מבחוץ דשמא נכנס טיפת דם זה דוקא בושט דלא נפח הושט משא"כ בריאה ונפחוהו היטב את"ד דנכנס טיפת דם בנקב הי' יוצא והריאה הי' מבצבץ מדם דבודאי לא נתקשה הדם דהרי תלינין הריעותא באיחור הזמן ואף דנקודות אדומות חמיר ממראה אדומה דזקני הת"ש פוסק סי' ל"ח סעיף י"ג דצריך לבדוק אחר נקבים ואם לא בדק טריפה ובמראה כשרה פוסק בשמלה חדשה סעיף י"ב דאם לא נפחוה כשר בהפ"מ ולב"ש מכשיר אף שלא במקום הפ"מ ומשמע אף מראה אדומה מ"מ בבדיקה מיהו מתכשרא ול"ב מירוס רק לכתחילה לחומרא. אך אם בעי בדיקת פושרין שהביא כ"ת בשם תשובת הרי"ם מווארשא דבעי בדיקת פושרין הנה מלשון הת"ש שכ' בדיקה בסתם ולא כ' בדיקת פושרין אין להוכיח דל"ב בדיקת פושרין דהת"ש ס"ל סי' ל"ו ס"ק ו' דכל לשון בדיקה המבואר בפוסקים היינו בדיקת פושרין עוד כ' שם דא"א להכיר נקב דק כ"א ע"י פושרין ע"כ יש לפרש בת"ש דבעי בדיקה היינו פושרין אמנם הת"ש הוציא דינו מהגהת מהר"ץ ולב"ש חולק את"ש סי' ל"ו ס"ק י"א וס"ל דאפשר להכיר נקב דק בראי' ונפיחה בלא פושרין ולא בכל מקום שאמרו בדיקה הכונה בפושרין ואף נגלד כולו מכשיר בדיעבד בלא בדיקת פושרין על כן י"ל דגם בנקודות אדומות מהני בדיקת נפיחה וראיה בלא פושרין ועוד דהרי בראש אפרים סי' ל"ח ס"ק מ"ט דוחה ראיות הת"ש מהגהות מהר"ץ דמ"ה חשש מהר"ץ לנקבים בנקודות אדומות שהי' מים בחלל הגוף עיי"ש. ע"כ י"ל דנהי דבלא בדק כלל טרפה כת"ש מ"מ בבדק בראי' ובנפיחה כשר בדיעבד. ולכתחלה ודאי טוב למרס ולבדוק בפושרין: ב' ויש ראי' מש"ס דחולין נ"ז דלשון בדיקה היא בראי' ושגם נקב קטן יש להכיר בראי' בעלמא. דאמרינין שם דשמואל ס"ל שמוטת גף בעוף תיבדק הריאה. והקשיתי בתשובה ללישנא קמא דש"ס חולין מ"ו דשמואל ס"ל קרמי עילאי טרפה אף דלא אינקב תתאה קשי' אדשמואל דאמר תיבדק ומשמע בדיקת נפיחה כפירש"י וניחוש שמא עילאי אינקב תתאה לא אינקב ומ"ה אין מבצבץ ומ"מ טרפה היא. ותירצתי הכונה תיבדק היינו בראי' לראות אם לא אינקב עילאי. (ע' לעיל סי' ס"ה אות ה"ו) ומזה מוכח דלשון בדיקה היינו בראי' ושגם נקב קטן נוכל להכיר ונהי דלא פסקינין כשמואל היינו דל"מ בדיקה למקום שאין ידוע משא"כ בנקודות אדומות דהוה מקום ידוע מהני בדיקת ראי' ונפיחה אף בלא פושרין וע' שמלה חדשה ות"ש בנמצא מחט בריאה אף דמדינא דגמ' יש חילוק בין שלימה לחתוכה וע"כ הטעם דבשלימה מהני בדיקה מ"מ בהפ"מ כשר בלא פושרין רק בראי' בעלמא בנפיחה. ות"ש גופי' פוסק דבנגלד פורתא כשר בדיעבד בלא בדיקת פושרין. ובנקודות אדומות פוסק לב"ש דאם בדק כמה פעמים ולא מצא נקבים. כשר בלא בדיקה והשוחטים הבקיאים דק' אמרו לי שרוב פעמים יצא בהכשר בנקודות אדומות ע"י שממרסין רחוק קצת ממקום הנקודות ומזה נפרד עור הריאה מהבשר במקום הנקודות ולא ניכרין הנקודות רק רואין היטב העור שלם ויפה. על כן עכ"פ כשר בדיעבד בבדק בראי' ונפיחה:
ג' וכיון שיצא בהיתר וכבר נמכר הריאה תלינן מה שאח"כ בצבץ אצל השוחטים דמתא שבמשמוש היד נעשה הנקב. כמו שכ' בראש אפרים בתשובה שבסוף הספר סי' כ"ד ובפ"ת סי' ל"ו סעיף מ"ג והובא גם בדברי כת"ה בריאה שהי' קרום מכסה כל הריאה והסירו הקרום והי' שלם ויפה ועלתה בנפיחה וכמו חצי שעה אח"כ שמשמשו אנשים בריאה יצא דם אף אם יש ספק אם משמשו בכח תולין להקל דידים עסקניות הם ומשמשו בכח. כש"כ בנ"ד שמכרו מכפר לעיר ושהה יותר שיש לתלות ואף שמלשון התשובה שכ' כמה פעמים הואיל ולא בצבץ בתחלה י"ל שבתחלה בדקו בפושרין שהרי הת"ש כ' בסי' ל"ו אות ו' דלשון בצבוץ הוא רק במים מ"מ כיון שלא מוזכר זאת בהתשובה שהי' בדיקת פושרין על כרחך מיירי שלא הי' בדיקת פושרין ומה שנקט לשון בצבוץ הכונה שלא בצבץ בדם כמו אח"כ שבצבץ בדם ויש עוד להקל ולומר דגם ממראה אדומה גופי' שממנה הי' נקב נעשה אח"כ כמ"ש בתשב"ץ ח"ג סי' ל"ב הובא בפ"ת סי' ל"ח סעיף ס' ושם ס"ק פ"ד דשכיח הוא שישתנה אח"כ על כן י"ל דהשו"ב הראשון ראה נקודות אחרות ואח"כ נעשה נקודה אדומה מחמת האויר ומחמת המשמוש ניקב והגם דתשב"ץ התיר מטעם ס"ס ע' בפנים בר"א שכ' דאפי' בחד ספק מותר והתשב"ץ כ' לרוחא דמילתא. הן אמת דלא משמע כן בהתשו' מ"מ הרי מצינו דהיכי דיצא בהיתר מתירין בחד ספק כמו בסי' י"ח בנאבד הסכין ואח"כ נמצא והי' בו פגם. שכ' הש"ך סי' ק"י דיני ס"ס אות כ"ז דל"ה ס"ס גמור דמסתמא שחט בכל הסכין מ"מ מתירין ביצא בהיתר. והרי בעובדא דראש אפרים סי' ל"ו סעיף מ"ג שהובא לעיל ל"ה ס"ס ומתירין מספק:
ד' וקצת צ"ע בדברי תשב"ץ הנ"ל שכ' ולא אשכחן תנא דלא ס"ל ס"ס אלא ר"י בפ' התערובות ולא קיי"ל כותי'. ולפענ"ד גם ר"י יסבור דס"ס מותר ולא אסר ס"ס בפ' התערובות דף ע"ד רק בתערובות אבל בשאר ס"ס מודה תדע דהרי שמואל ס"ל בע"ז כר' יהודה כדאיתא בזבחים שם. ושמואל אית לי' ס"ס בע"ז דאיתא בע"ז מ"א אמר שמואל אפי' שברי ע"ז מותרין במוצא וכ' תוס' דשמואל ס"ל ע"ז שנשתברה מאלי' מותרת וגם בשברי ע"ז יש לתלות שהעכו"ם שברה ויש לתלות שנשתברה מאלי' וז"ל תוס' ד"ה ה"ה. אלא ודאי דאף בשברי ע"ז עצמה מותרת דאיכא נמי כמה ספיקות כדפי' עיי"ש. והרי שמואל ל"ל ס"ס. עוד מוכח מר' יהודה גופי' דאמרינין בזבחים שם דאפי' בשאר איסורין ל"ל ס"ס. והרי אמר ר"י מעשה בשפחתו של מציק שהטילה נפל לבור ובא מעשה לפני חכמים וטיהרו ומשני בע"ז מ"ב ובכמה מקומות שהטילה ספק נפל וטיהרו משום ס"ס. והרי ר"י ל"ל ס"ס ולא יתכן שר' יהודה סיפר בשם חכמים ולא ס"ל כן וע"כ גם ר"י מודה בס"ס ולא פליג אלא בס"ס דתערובות וע' תשו' פרי תבואה למהרי"ל מרגליות סי' נ"ב בתשו' הגאון אבד"ק קראקא שכ' דהא דכ' הש"ך סי' ק"י ס"ק נ"ב בשם האלוף מ' מרדכי דלהנאה מהני ב' תערובות ולאכילה ל"מ ב' תערובות ודן מזה בעל פרי תבואה דלאכילה בתקרובת ע"ז ל"מ. ס"ס וכ' דמה"ט מייתי הר"ן ראי' מצנון דבשמנונית בעין אינו נפגם ולא מייתי מסכין של ע"ז בחולין ח' דלא שרינן לשחוט משום דסתמא אינו בן יומא דטעמא דסתם סכין אינו ב"י מס"ס ובע"ז באכילה ל"מ ס"ס כמ"ש הש"ך וכ' הוא דהש"ך לא כ' כן רק בס"ס בתערובות משא"כ בשאר ס"ס ולפמ"ש הדבר מוכרח מר' יהודה דהוכחתי דס"ל ס"ס ורק בתערובות לא ס"ל ס"ס ודוק:
ה' ובעיקר הדין אי יש לתלות שנעשה אח"כ הנקב בנ"ד מצאתי כ' בדעת קדושים סי' ל"ט דף ק"ח ע"ב דמיעוך ומשמוש בבדיקה ולא בצבץ ואח"כ בצבץ חמיר ודאי מחזקת בדוק בסכין וזה שלא בצבץ אינו חזקה גמורה להתיר וגם אם ספק משמוש בכח א"א להקל ומן תלוי' מבועה אולי י"ל שבספק הו"ל ספק תר"ל ומצורף שגם בסכין שחיטה אומרים הוחזק בהיתר. ובנ"ד דלא חמיר כתלוי' מבועה. וגם כבר נמכר הריאה והי' הפסד גדול ויצא בהיתר גם הדעת קדושים מודה:
והנה בדין סכין שנאבד ונמצא פגם שכ' בתשו' הרא"ש דתולין מספק ובפסקי' כ' דבעי דוקא בידוע ששיבר עצמות או נפלה על חודה ע"ג קרקע קשה וכ' הטו"ז דבתשו' מקיל משום שנאבד הסכין והפ"ח תמה וז"ל ומה בכך שיצא בהיתר כיון שנמצאת אח"כ פגומה הרי נתברר שלא יצא בהיתר אלא באיסור וע"ז כ' זקיני הת"ש סי' ח"י אות כ"ט דדבר פשוט שיש לחלק בין יצא בהיתר וראי' מדאמרינין בכתובות כ"ד אר"י גדולה חזקת וכו' הרי אתם בחזקתכם ופירש"י גדולה חזקה שאין ב"ד יכולים להוציא דבר מחזקתו וחזקה זו אינו דומה לשאר חזקות דהא הכא לא ברור כשרותן רק שא"א לשנות דבר שנוהגין בו היתר כ"א בראי' ברורה. כמו שאין מוציאין מיד המוחזק ונ"ד נמי כ"ז שישנו לסכין עדיין היתרו ערופיא ביד בעלי' אבל כשנאבד הסכין שרשאי לאכול הו"ל כמוחזק בידו בהיתר אין מוציאין אלא בראי' ברורה ואי איכא מידי לתלות תלינין עוד כ' ותו דאמרינין בשמעתין טעמא דר"ח שהרי שחוטה לפניך ובהמה לא איתרעי כ"א הסכין ואין מפקיעין חזקת שחיטה דבהמה ע"י ריעותא שנמצא בסכין ואע"ג דלא קיי"ל כר"ח היינו משום דחזקת שחוטה דבהמה נמי רפיא כ"ז שהסכין לפנינו אבל כשנאבד הסכין וחזקת שחיטה נתחזק סכין דאיתרעי אינו מפסיד חזקת שחיטה דבהמה ע"כ. הנה לטעם השני שכ' הת"ש ל"מ בטריפות יצא בהיתר דהרי נמצא ריעותא בבהמה. אך לטעם הראשון מהני גם בטריפות יצא בהיתר:
ו' והנה בעניותא הקשיתי על הת"ש אס"ד דמה שאנו הי' מחזיקין בהיתר הוה חזקה ואם יש ספק שמא מעולם הי' אסור א"א להוציאו אלא בראי' ברורה דזה הוה חזקה קשה אדברי תוס' כתובות כ"ב ד"ה תרי ותרי שפי' בגמ' אילימא ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו ולא מיפסל דאוק' גברא אחזקתי' אלא ערעור דפגם משפחה היינו שמעידין שהוא עבד ואלו מזימין אותן דאי אומרים שאינו עבד א"כ הי' נפסל דל"ש לאוקמא אחזקתי' דאם הוא עבד לא הי' לו מעולם חזקת כשרות. ואס"ד כהת"ש דמה שאנו הי' מחזיקין מיקרי חזקה א"כ כיון שהי' מחזיקין זה הדיין בכשרות. כשבאו תרי ותרי עדיין נשאר בכשרות דאי אתה מוציאו מחזקתו אלא בראי' ברורה וע"כ זה לא מיקרי חזקה והא דא"ר יוסי גדולה חזקה למסקנת הגמ' דכתובות דלא אכלו רק תרומה דרבנן גם אח"כ ל"מ חזקה כזו רק לדרבנן. ע"כ לדאורייתא לא מיקרי זאת חזקה אמנם נראה לישב דברי הת"ש דמצד הסברא בתרי ותרי לא הי' לאוקמא אחזקה כעין שכ' תוס' דמיגו ל"מ בתרי ותרי בב"ק ע"ב ע"ב ורק דבר זה פירוש הוא דמהני חזקה ע"כ בעי עכ"פ חזקה ברורה דמעיקרא משא"כ מה שאנו הי' מחזיקין בחזקת כשר ל"מ בתרי ותרי משא"כ בליכא תרי עדים המכחישין גם זה מיקרי חזקה. ויש ראי' להת"ש קצת מש"ס דיבמות פ"ח דאמרינין שם דעד אחד נאמן באיתחזק איסורא ורצה להוכיח מדנאמן על הקדש של אחר באומר דאתשיל מרי' ומקשה היא גופי' מנ"ל ואיזה הוכחה היא אם עד אומר דאתשיל מרי'. ל"ה נגד חזקה כלל דהרי עוקר הקדש למפרע, ואדרבה הוא אומר דהיא חולין למפרע ועוד חזקת חולין מסייע לי' וכבר הקשה כן בשב שמעתתא ש' א' פ' כ"ב וע"כ כח"ש דעה שאנו הי' מחזיקין זה מיקרי חזקה וכיון שהי' מחזיקין עד הנה שהיא הקדש מיקרי חזקת איסור אף שיש ספק שמא נעקר הקדש למפרע וע' תשו' מהר"ם יובא בתשו' מיימוני ה' אישות ס"ג. ובש"ס ש"ו פ"ד מה שמפלפל בדבריו מדברי הגמ' הנ"ל ל ולפמ"ש לק"מ דבעובדא דמיימוני נולד ספק תיכף ולא הוחזק משא"כ בהך דיבמות ודוק:
ז. ואמנם בתשו' אחת הראיתי לדעת דסברה זאת של הת"ש במחלוקת שנוי' ואעתיק פה מקצת הגם שהיא דרך פלפול. הנה בנתיבות לשבת להגאון הפלאה סי' י"ז ס"ק י' הקשה בכתובות כ"ב ע"ב. דאמר אביי עד אומר מת ועד אומר לא מץ כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ומ"ה נאמן העד עד אומר נתגרשה תרווייהו באשת איש קמסהדי. ולמ"ל לומר כל מקום שהאמינה תורה ע"א דזה דוקא בזא"ז הלא לשיטת רש"י בצר קמ"ה ע"ב דבעד אחד במיתת הבעל אפקעינהו לרבנן לקדושין החילוק פשוט:
דבעד אומר נתגרשה תרווייהו בא"א קמסהדי ואין ע"א נאמן להוציא מחזקת א"א ומ"ה אם נשאת תצא משא"כ בעד אומר מת לדבריו אפקעינהו רבנן לקדושין ול"ה א"א מעולם ומ"ה בעד נגד עד אם נשאת לא תצא אפי' באו בבת אחת. אך לשיטת הת"ש הנ"ל קו' ל"ק דנהי דאפקעינהו רבנן לקדושין מ"מ כיון דעד עתה היו מחזיקין אותה לא"א מיקרי זאת חזקה ואין עד אחד נאמן. ואמנם גוף סברא זאת תליא במחלוקת שבין רבה לאביי. דרבה ס הקשה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע יהי' נאמן במיגו דאי בעי כפר בכל והקשה פנ"י לאביי דטעם דל"א חשיד אממונא חשיד אשבועתא משום ספק מלוה ישנה יש לו עליו מה הקשה רבה שיהי' נאמן במיגו דאי בעי כפר בכל דילמא אין לו ספק מלוה ישנה רק על מה שכפר. ועל כרחך רבה לא ס"ל הטעם משום ספק מלוה ישנה ולא נודע סברת המחלוקת. ונ"ל דהש"ך כ' בסי' ע"ה דספק פרעון קודם הלואה הוה איני יודע אם פרעתיך. והסברא אינו מובן דהרי טעם דאיני יודע אם פרעתיך משום דמוקמינין אחזקת חיוב א"כ בספק פרעון קודם הלואה לא הותחל החיוב כלל ואין כאן חזקה אך הסברא כנ"ל דכיון דלוה מחבירו או קיבל דבר בתורת שמירה ואנן החזקנוהו בחיוב אף שי"ל שלא נתחייב והחיוב הי' בטעות מ"מ הוה חזקת חיוב וזה ג"כ סברת הטו"ז ס"ס ע"ה בשילם חוב לחבירו ומלוה טוען שהי' במעות מטבע מזויפת והלוה טוען איני יודע הוה איני יודע אם נתחייבתי. דכיון דהחזקנו לפרעון איתרע חזקת חיוב ויש לו חזקת פטור. כדברי הת"ש. והנה בסברת אביי דמשום ספק מלוה ישנה יהבינין שבועה הקשו הראשונים למה אינו טוען שיש לו ספק מלוה ישנה וכ' בתומים דפוס דובנא סי' ע"ה דאם יטעון יתחייב לשלם שיהי' ספק פרעון קודם הלואה ומ"ה אינו טוען כן. ולפ"ז יסבור אביי דספק פרעון קודם הלואה חייב. ומ"ה חייש לספק מלוה ישנה ורבה יסבור דפטור ומ"ה חייש לספק מלוה ישנה דאס"ד דכופר משום ספק מלוה ישנה ליטעון הכי. ולפ"ז אביי כשיטתי' דס"ל מה שאנו החזקנו הוה חזקה וכדברי הת"ש ומ"ה הוצרך לומר בכתובות כ"ב תרווייהו בא"א קמסהדי כנ"ל. והארכנו בפרט זה ועכ"פ כיון דהלכה כאביי וכהש"ך דברי הת"ש שרירין וקיימין הן אמת דלענין חזקת א"א ונמצא אח"כ ריעותא או ערעור בהגט או בהחליצה אין לסמוך על היתר יצא בהיתר כדמוכח מדברי הנוב"י תניינא אה"ע סי' קנ"ו כיון דאיכא חזקת איסור דמעיקרא וכן משמע בכמה דוכתא אך לענין ספק טריפות דקיי"ל נשחטה הותרה יש לשעון על סברא זאת:
ח' והנה בנ"ד אין לחוש שמא השוחט לא בדק יפה או שהנפיחה לא הי' במלואה ומ"ה לא ראה הנקב דבודאי שוחט בודק יפה ואלו הי' רואה שהנפיחה לא הי' כדת לא הי' בודק ובודאי כדין עשה. דמוקמינין השו"ב בחזקתו. ודע דלולי מה שיצא בהיתר ומיקרי קצת חזקה לסברת הת"ש אין להתיר מספק דנימא נשחטה הותרה ונוקמא אחזקת כשרות מחמת רובא דז"א דכיון דהי' נקודות אדומות והוא ריעותא מחיים והיא ספק נקב הבהמה זאת אינה מהרוב כמ"ש זקיני הת"ש סי' כ"ט לענין מים בראש דליכא לאוקמא בהמה זו אחזקה מחמת רוב דרוב בהמות אין להם מים בראש. ואיתרעי לה רובא. ה"ה הכא רוב בהמות אין להם נקודות אדומות וזה אין לומר דנוקמא ארובא דרוב בהמות מנקודות אדומות כשרות כמ"ש בחו"ד וראש אפרים דמי יודע אם רוב בהמות כשרות בנקודות אדומות דלא כל מקומות ולא כל העתים שוות. אך הת"ש כ' דל"מ חזקה מחמת רובא כגון בטריפות שיש לספק שמא היא מן הבטן ואף שחי י"ב חודש הוה חזקה שאינה מבוררת אמנם בטרפות שודאי לא בא מבטן יש חזקה המבוררת דודאי לא נולדה כך ומהני גם להת"ש. ולכאורה במראות אדומות וחיישינן לנצרר הדם ודאי לא הי' משנולדה ויש חזקה המבוררת ומהני גם בספק. ע"כ אם יש להסתפק שמא נעשה אח"כ הנקב לכאורה יש להתיר. וכן ראיתי סברה זאת בתשו' לגדול אחד אך לדעתי גם מבטן יש להסתפק שמא נצרר הדם ואז הבהמה טריפה משנולדה. על כן גם במראות ל"ה חזקה המבוררת. וכש"כ לפ"מ שבארנו בתשובה דמשכחת טרפה משנולדה אף בטרפה ע"ש סופה (ע' לעיל סי' ס"א אות ז') על כן משכחת טריפה במראות אף משנולדה. על כן ל"ה חזקה המבוררת ואין להתיר רק משום שיצא בהיתר או בהשען על בדיקות השו"ב כדאיתא בסי' ח"י בבדק הסכין ונמצא פגם אח"כ תולין אף בדבר רחוק ול"ח שמא לא בדק יפה והבד"צ דק' צרפו עוד לסניף ענין נאמנות השוחטים שהם שונאים לשו"ב דכפר והם נוגעים קצת. על כן לדינא יפה הורו להכשיר הבהמה ומ"מ לכתחלה יש לעשות בנקודות אדומות מירוס בצדדי הנקודות להעלות קצת העור ושתלך המראה ואז יוכל לראות אם אין העור ניקב. ואז נסתלק ג"כ החשש שמא נכנס טיפת דם בעור כיון שמראה אדומה מסתלקת וגם לבדוק בפושרין אם אינה מבצבץ. וד' יצילנו משגיאות. והנני ידידו סי' ע"א ב"ה פרעמישלא תרמ"ד לפ"ק. שלום וברכה וכ"ט לכבוד הרב הה"ג החריף ובקי מ' אליעזר מישל נ"י כעת אבד"ק גאליגע:
בדבר השאלה בריאה שנמצא בה סירכא שלא כסדרן ונגדה הי' נשבר הצלע גם עוקץ והסירכא עברה ע"י מיעוך:
תשובה הנה בלב"ש סי' ל"ט ס"ק ק"ד פוסק דכל ריעותא נגד מכה בדופן אי נשבר הצלע כשירה לבד בניקב או נגלד עור העליון והאדימה הריאה ושם לא ביאר אם ריעותא גדולה כגון סירכא שלא כסידרן ע"י מיעוך כשרה אך במפתח הכללים של דיני תר"ל בסוף הספר אות י"ד כתב דגם בריעותא גדולה דינא הכי ויש להקל בהפ"מ. הרי דלדעתו פשיטא דכשר ומדלא חילק בין יש עוקץ משמע דגם בעוקץ ל"ה ריעותא כלל ואין מצטרף לריעותא גדולה אולם לפמ"ש בפרי תבואה סי' ל"ט סעיף קנ"ו בנשבר הצלע ויש עוקץ והוא נוטה פנים כנגד הריאה יש להטריף בנסרך לשם ול"מ מיעוך וביאר שם ס"ק קפ"ה הטעם דכיון דיש עוקץ טפי יש לתלות שנעשה נקב ע"י העוקץ וממנו באה סירכא זו ולפי דבריו יש להטריף גם בסירכא שלא כסידרן אף בלי סירכא לדופן אם יש כנגדה נשבר הצלע ועוקץ וכש"כ לפי מה שהביא שם. בס"ק קמ"ו בשם פרי תואר בטעם דתלוי' נגד מכה בדופן טריפ' לא משום דתלינין דניתקה הסירכא משם אלא משום דהמכה שבדופן הוא חשש לריאה כמו בועה ואמרינין שהמכה קלקלה בריאה והעלתה סירכא תלוי' זו א"כ כש"כ בסירכא שלא כסדרן שיש לחוש שהשבר קילקל בריא' וניקב' והעלת' סירכא שלא כסדרן ואולי גם הלבו"ש מודה בזה ודוקא בלא עוקץ ס"ל דל"ה ריעותא כלל ובתשובת גבעת שאול סי' נ"ז נרא' ג"כ דבסירכא שלא כסידרן שאינה דבוקה לדופן נגד נשבר הצלע טריפ' דעד כאן לא כ' להכשיר בסירכא דבוקה למכה בדופן ומתנתקת ע"י מיעוך אלא מטעמא דמכה בדופן הוא למעליותא דמדינא דגמ' כשר משא"כ בסירכא שלא כסידרן ואינה דבוקה לדופן נגד מכה בדופן דל"ש טעם זה טריפ' ושם בתשו' כ' ג"כ כדברי פרי תואר דסירכא תלוי' טריפ' נגד מכה בדופן דשמא המכה גורם שנקבה הריא'. על כן מוכח דבכה"ג טריפ' וכת"ה מייתי לספר דעת קדושים סי' ל"ט סעיף נ"ב דסירכא ממקל"מ נגד נשבר הצלע טריפ' ומשמע אף בלא עוקץ ולפע"ד דבלא עוקץ כשר ובעוקץ במינה ובה יש להכשיר בהפ"מ אי אזלא ע"י מיעוך וסירכה שלא כסדרן יש להחמיר אף במיעוך והפ"מ:
ב' וקצת נרא' בזה דהב"ח סי' ק"ל שהחמיר בקמט נגד נשבר הצלע או מכה בדופן ונרא' מדבריו דס"ל דנשבר הצלע מצטרף לתרתי לריעותא כשיטתי' ס"ל דסובר בסי' נ"ד בנשברו מיעוט צלעות חיישינן לנקיבת הריא' ביש עוקץ וכיון דבעוקץ טריפ' על כן מחשב נשבר הצלע בלא עוקץ לריעותא ומצטרף לתרתי לריעותא הגם שהפמ"ג סי' נ"ד ס"ק ג' כתב שאין הכרע מדברי הב"ח אי גם בבהמה אוסר זה אינו שהרי הב"ח כ' דחיישינין שמא נקבה הריאה או הכרס והדקין. וע"כ קאי אבהמה דעוף אין לו כרס ומבואר דגם בבהמ' אוסר אמנם להש"ך שחולק על הב"ח והפמ"ג מיקל ג"כ בבהמה אף בצלע בעוקץ ע"כ לדידן ל"ה נשבר הצלע ריעותא ואין מצטרף לב' לריעותא וזה הערה גדולה מ"מ בדין שלפנינו שסירכא שלא כסדרן ריעותא גדולה ומיעוך קולא גדול' י"ל בנשבר צלע ויש עוקץ כנגד' טריפ' ול"מ מיעוך. וראיתי בתשו' דברי חיים יו"ד ח"ב סי' כ"ד דפשיטא לי' בריא' שיש קמט ונשבר הצלע כנגדה ויש עוקץ דטריפ' ואינו דן רק על השוחט ולא ידענא למה פשיטא לי' כיון דלב"ש ס"ל דלא מצטרף לתרתי לריעותא על כן בקמט דקיל מסירכה שלא כסידרן להלב"ש כשר אף ביש עוקץ אמנם בתשו' ש"ב הגאון מ' סענדער זצלה"ה אבד"ק סאטינוב הנדפס בשו"ת שבסוף ספר ראש אפרים סוף סי' י"ח משמע דאף בקמט נגד נשבר הצלע ביש עוקץ טריפ' שכ' וז"ל דמה בכך שהי' לו כח להקמיט אבל לא לנקוב כיון שאין שם עוקץ משמע בעוקץ טריפ' בקמט נגד נשבר הצלע על כן גם בסירכא שלא כסידרן טריפ' נגד נשבר הצלע אם יש עוקץ:
ג אך י"ל דלענין זה קמט חמיר מסירכה שלא כסדרן דבקמט יש לחוש שנעשה ע"י השבירה שבדופן וחיישינן שע"י העוקץ ניקבה הריאה. משא"כ סירכה שלא כסדרן כיון דלדעת התוס' אין סירכה מעידה על נקב דיש סירכה בלא נקב רק דחיישינן שתתפרק וכיון שאינו מעיד על נקב איך נימא שהסירכה בא משבירת העצם והעוקץ. א"כ נהי דלדעת רש"י סירכה בא מחמת נקב והוה תרתי לריעותא כיון דספק אם הלכה כרש"י או כתוס' הוה ספק תרתי לריעותא אך כיון דבסירכה שלא כסדרן דעת רש"י והראב"ד דהוא בא מחמת נקב לא מיקרי ספק תרתי לריעותא ואי דמסתימת דברי הפוסקים משמע דבמחלוקת הפוסקים אין הלכה כדברי המכריע מדלא תפסו עיקר כהראב"ד שהרי הוא מכריע וע"כ או דהוה דעת הראב"ד דעת תלמיד במקום הרב דאין הלכה כמכריע עיין תוס' ב"ק, קט"ו או דכיון דהרי"ף פ"ק דקדושין פוסק כתירץ ש"ס שבת ל"ט דאין הלכה כמכריע רק במשנה ולא בברייתא כש"כ בפוסקים ולדעתי בפוסקים כ"ע מודה אשר ע"כ כ' הפוסקים שהדבר ספק אם כרש"י אם כתוס' מ"מ לפ"מ שהביא הש"ך בח"מ סי' ל"ד ס"ק ה' בשם מ"ב דהלכה בפוסקים כדברי המכריע והפמ"ג בפתיחה לאו"ח בסדר הנהגת המ"ץ באו"ה בסופו בכללים אות ח"י בשם הב"ח דיש לפסוק כבתראי ובמצועא כעין פשרה יש לפסוק כממוצע והוא קצת כעין הכרעה ולפ"ז יש לפסוק כהראב"ד שהוא ממוצע. ע"כ הוה תרתי לריעותא ובלא"ה בסירכה שלא כסדרן במיעוך דהוא ריעותא גדולה. ויש לצרף אף ריעותא כל דהו על כן גם נשבר הצלע עם עוקץ מצטרף והרי סירכה שלא כסדרן על קמט מתחילת בריתו טרפה אף דקמט מתחילת בריתו ל"ה רק חסרון מבפנים ואינו מורה על נקב מ"מ מצטרף וה"ה נשבר צלע ועוקץ כנ"ל:
ד ובל"ש סי' ל"ט ס"ק כ"ח סוף אות ב', הקשה על הט"ז למה פוסק בסירכה כסדרן על בועה כשר אף דלשיטת רש"י דאין סירכה בלא נקב הוה תרתי, לריעותא משום דלתוס' ל"ה ריעותא והוה ספק תרתי לריעותא ואמאי בתלוי' מבועה טריפה הרי רק לשיטת רש"י הוה ריעותא לא לתוס' ומ"ש סרכא כסדרן מבועה ואם מטעם מנהג אוסרין בזה ומתירין בזה הרי אנו עושין תרתי דסתרי עיי"ש. ולפמ"ש לעיל מיושב שפיר דבסירכא כסדרן דאיכא דעת הראב"ד המכריע והממוצע כדעת הש"ך והב"ח לכן לא חשיב ב' לריעותא משא"כ בסירכא תלוי' דגם לדעת הראב"ד יש ס' שמא היתה שלא כסדרן וניתקה הוה ריעותא כיון דליכא הכרעה בזה חיישינן לשיטת רש"י ואנו אוסרין משום תרתי לריעותא ודוק:
ה והנה בהגהות יד שאול לסי' ל"ט ס"ד מייתי בשם הגאון, מ' יצחק מסאמבר בסירכה כסדרן ועלתה הסירכה בנפיחה כשר דלא כת"ש ולא נודע טעמו דהרי לתוס' דסירכה הוא בלא נקב ולנקב ל"מ סתימה אם עלתה בנפיחה ודאי ניקב הריאה וטרפה. אולי הכריע כרש"י ולפמ"ש אדרבה בסירכה כסדרן דעת הראב"ד מכריע דהוא בלא נקב א"כ בניקב טרפה. אך אולי ס"ל כלב"ש שכ' בס"ק ק"א דגם תוס' מודה דאם ניקב במקום ששוכבים האונות זה על זה סותם הנקב. ואין משמע כן מתוס' ומכל המפורשים. אמנם אף לשיטת רש"י כ' הת"ש ס"ק י"ז דבעי דוקא שיסתום הנקב מבפנים ואם הסירכה עולה בנפיחה טרפה. ולפענ"ד נראה ג"כ דטרפה אף לרש"י לא מיבעי' לפמ"ש הפרי תואר והלב"ש סי' ט"ל ס"ק ר"ו דגם לרש"י דאין סירכה בלא נקב ל"ה אלא ספק טרפה דשמא עור העליון הוא שניקב א"כ נהי דסומכין על סתימה בספק נקב מ"מ איך נתיר בודאי טרפה מטעם סתימה אך אף למ"ש בתשובה דלא כלב"ש רק דלרש"י ל"ה ספק מ"מ מה דס"ל אין סירכה בלא נקב הוא נאמר על הרוב דרוב סירכות בא מנקבים (ע' מ"ש עפי"ז לעיל סי' ס"ו אות ג') וכן לתוס' סירכה טרפה דרוב סירכות שלא כסדרן מתפרקות וכיון שהוא מטעם רוב מ"ה סמכינן אסתימה משא"כ בנקב ודאי ועולה הסירכא בנפיחה כיון דרוב הסירכות הנסתמות אינן עולין בנפיחה וזו עולה בנפיחה איתרע רוב מהסתימה ול"מ סתימה שאיתרע הרוב לנקב, ודאי על כן י"ל דאף לרש"י טרפה אך הבעל העיטור מכשיר באופן דלדידן טרפה בעלתה הסירכה בנפיחה דלא כהגהות הנ"ל:
ו ודע דמ"ש דאין סירכה בלא נקב הוא נאמר ע"צ הרוב כה"ג כ' מהרש"ל דאין טרפה חי' יותר מי"ב חודש הוא ע"צ הרוב וכיוצא בזה כתבתי במקום אחר דחזקה דאין אדם מעיז הוא ע"צ הרוב וביארתי סברת הש"ך סי' ע"ה ס"ק כ"ג וכמה מקומות דלאפטורי מממון אמרינן מיגו דהעזה דכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב יכול לפטור עצמו במיגו דיכול לומר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט המעיזים. וכעת נ"ל דזה סברת הש"ך סי' פ"א ס"ק ז' דהא דאמרינן בשכיב מרע שהודה א"צ לומר אתם עדי דאין אדם משטה בשעת מיתה דוקא ביתומים אבל אם עמד מחליו וטוען ברי דהשטה בו נאמן דלא כב"י. ובתומים ונתיבות תמהו עליו דהרי המרדכי כ' והובא ברמ"א שם דה"ה אחרים שהודו לשכיב מרע ל"מ לטעון משטה דאין אדם משטה לשכיב מרע. והרי שם המודה חי וטוען ברי. וזה תימא רבתי ונ"ל דס"ל לש"ך דהא דאין אדם משטה בשעת מיתה לא נאמר רק ע"צ הרוב דנמצאו מועטים משטים ואינם מתפחדים ממיתתם אך רוב אין משטה. ומ"ה לא טענינן ליתומים אבל החולה שעמד וטוען ברי יכול לומר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט ואין הולכין בממון אחר הרוב:
ובקצה"ח סי' פ"א ס"ק כ"ד מסביר דברי המרדכי ודברי הגמ' דהא דאין אדם משטה בשעת מיתה הוה כאומר אתם עדי. ומ"ה אחרים שהודו לשכ"מ הוה ג"כ כאומר השכ"מ אתם עדי ושתק הלוה דמתוך חליו קיצר בדבריו עיי"ש ואמנם לולא דברי הקצה"ח הסברא פשוטה דהסברא דמשטה הוא כמו שהוא השטה בו ותבעו מה שאינו אמת הוא השטה בו ובחולה דאין אדם משטה בשעת מיתה גם הוא לא השטה בו א"כ החילוק פשוט דאם החולה הבריא יכול לומר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט ומ"ה אין יכול להוציא מידו משא"כ בבריא שהודה להחולה דהוה כאומר החולה אתם עדי אין יכול לטעון משטה עד שיאמר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דלא מתפחדים ממיתה והי' לך לומר אתם עדי וכשלא אמרת השטיתי בך וקים לי בנפשך אינו יכול לטעון כמו שכ' תוס' בב"ק דף כ"ז ע"א ד"ה ואיכא נמי ואף דתוס' כ' כן לרב ואנן קיי"ל כשמואל מ"מ לפמ"ש תוס' כתובות ע"ו סוף ד"ה על בעל החמור דטעמא דשמואל במוכר שור ונמצא נגחן משום דטוען ברי דאם איתא דלרדיא זבין הו"ל לפרושי עיי"ש (ע' מחא"פ ה' שומרים סי' כ"ו ובספרי לא"ח סי' ק"ח אות א') א"כ בהודה לשכיב מרע דל"מ לטעון ברי שהש"מ מן המיעוט המשטים בשעת מיתה ולכן חייבים כנלע"ד לישב דברי הש"ך והוא נכון ועיין בקהלת יעקב אלגזי מדות חכמים אות אין אדם משטה בסופו שנעלם ממנו דברי הש"ך הנ"ל:
והנני ידידו סי' ע"ב ב"ה ברעזאן תר"ל. להרב החריף ובקי בכל חדרי תורה מ' קאפיל צבי דוקמאן נ"י רב מסינאוואטץ. בדבר שאלתו בפרה שהיתה חולה ודקר נכרי בבטנה נגד הקיבה וחזרה לאיתנה ושאל אודות החלב: א תשובה מ"ש כבודו להתיר החלב מטעם שכתב הרמב"ם בפ"ג ממאכלות אסורות ה"י דחלב בהמה שנטרפה כחלב בהמה טמאה ובבהמה טמאה כ' דהחלב אסור ואין לוקין והרי האוכל אותן כאוכל ח"ש וכתב דלפי דעת המהרלב"ח הובא במ"ל בפ"א מחמץ ומצה דהיכא דהי' לו שעת הכושר ח"ש אינו אסור מה"ת ולפ"ז בחלב טרפה דאין דינו רק כח"ש אינו אסור מה"ת ול"ה רק ספיקא דרבנן ע"כ ישתקע דבר זה מכמה טעמים חדא דלפ"ז בנבלה וטרפה גם ר"י מודה דח"ש אינו אסור מה"ת כיון דהי' לו שעת הכושר ומבואר להדיא בתוס' דשבועות כ"ג דבנבלה וטרפה ס"ל לר"י ח"ש אסור מה"ת מדהקשו אהא דאמרינן בשלמא ר"י לא אמר כר"ל דמוקי לה כדברי הכל דהרי ר"י בלא"ה ס"ל ח"ש אסור מה"ת ונוקי שנטרפה הבהמה אחרי שנולדה וע"כ התוס' לא ס"ל הכי אך שיכול לומר דאדרבה לשי' המהרלב"ח מיושב קו' התוס' (וגם יתישב קו' התוס' שבועות כ"ב ע"ב ד"ה אהיתרא קמשתבעי שהקשו בנזיר שנשבע שלא יאכל חרצן וקאמר בגמ' אהיתרא קא משתבעי והיינו על ח"ש והרי ח"ש אסור מה"ת ולהרלב"ח ר"י יודה בנזיר דהי' לו שעת הכושר וח"ש אינו אסור מה"ת). או שי"ל דעדיין תקשה משקצים ורמשים דקתני במשנה דבזה לר"י ליכא לאוקמי במפרש דלא הי' לזה שעת הכושר מיהו לשי' המהרלב"ח נפרש בגמ' הכי מ' הכריח לר"י לאוקמא בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים לוקמא כר"ל במפרש ח"ש מנבלות וטרפות ושקצים ורמשים וכיון דאנבלות וטרפות חל דבזה ח"ש אינו אסור מה"ת משום שהי' להם שעת הכושר חל ג"כ אשקצים ורמשים מטעם כולל. אף דבשקצים ורמשים ח"ש אסור מה"ת:
ב והנה מה שכתב דנבלה וטרפה הי' להם שעת הכושר ז"א דל"מ למ"ד לאברים עומדת הי' אסור משום אבמה"ח ולא הי' להם שעת הכושר וגם למ"ד לאו לאברים עומדת הי' אסור משום שאינו זבוח ולא מיקרי הי' להם שעת הכושר וכן כתבו התוס' חולין ק"כ אך זה תליא במחלוקת אי וזבחת הוה עשה כמבואר בתוס' שבועות כ"ד אך ר"י ס"ל בלא"ה לאברים עומדת ולפ"ז נבלה לא הי' לה שעת הכושר וגם טריפה ל"ה שעת הכושר וליכא תברא למהרלב"ח מסוגיות הנ"ל לפ"ז יאמר דכל זה בנבילה וטרפה אבל בחלב דהי' לה שעת הכושר אין ראי' מסוגיות הנ"ל אבל זה ודאי ליתא דהחלב דינה כבהמה וכיון דנבלה וטרפה ח"ש אסור מה"ת גם לענין החלב הדין כן ועוד החלב שנחמצה לאחר שנתנבלה או נטרפה מסי הי' לה שעת הכושר. והנה התוס' כתבו עוד בחולין ק"כ דמ"ה נבלה לא הי' לה שעת הכושר משום דכמו שהיא מתה מתה לא הי' לה שעת הכושר וצ"ל דאין דומה לחמץ בפסח דחמץ שמו עליו משא"כ בנבלה עתה שנתנבלה לא הי' לה שעה הכושר ובפרמ"ג סי' ס"ב כתב דלסברת מהרלב"ח גם בב"ח אין לאסור ח"ש ולסברת התוס' אין ראי' מחמץ לבב"ח דבב"ח לאחר שנתערב לא הי' לה שעת הכושר אך ע' תוס' מנחות ק"א ע"ב ד"ה פיגל במנחה שכתבו דבב"ח הי' לו שעת הכושר קודם הבישול אף אם נתערב מקודם וכונתם דמיירי בכבוש מעל"ע ומותר מקודם וקשיא לי דהרי מוכח בגמ' שם דאפי' אם לא הי' שעת הכושר מדרבנן אינו מטמא ט"א מדאמרינן הא ניחא להך לישנא טהורין אינן נפדין והלא זה דטהורין אינן נפדין ל"ה רק מדרבנן וכמ"ש בספרי ב"י או"ח סי' ט"ו אות ז' ושם הבאתי דברי התוס' ב"ק ע"ז ע"ב דמה שאסור מדרבנן אינו מטמא לר"ש ט"א. אך תוס' כ' בב"ק שדוחק לומר כן ולפמ"ש דטהורים רק מדרבנן אין נפדין הדבר מוכרח מגמ' א"כ הלא כבוש בב"ח מדרבנן עכ"פ אסור ולא הי' שעת הכושר מדרבנן וקשיא אתוס' ונ"ל לישב לפי המבואר בסי' פ"ז דבב"ח ע"י כבוש מותר בהנאה אף מדרבנן א"כ הי' לו שעת הכושר להאכיל לאחרים אף מדרבנן ומזה קשיא על שי' הב"ח דאסור בכבוש מדרבנן אף בהנאה הדרא קו' התוס' מנחות לדוכתא לס"ד דאיירי ר"א אפי' בהי' לו שעת הכושר תקשי ממאי דמודה בב"ח הואיל והי' לו שעת הכושר ומה שתי' דהו"א דבשר בחלב כגון שנתערבה קודם בישול בכבוש ואח"כ בישל אינו מעלה ארוכה דעכ"פ מדרבנן אסור לשי' הב"ח אף בהנאה ולא הי' לו שעת הכושר וזה הערה רבתי:
ג ולולא שכתבו התוס' כגון דתרו כולי' יומא בחלבא הי' אפשר לומר דכל בב"ח הי' לו שעת הכושר בתחילת הבישול לשי' הפר"ח דאינו נאסר רק אחר שנתבשל כמאב"ד וזה יהי' חילוק בין הבשר להחלב לפימ"ש בחות דעת סי' צ"א ס"ק ז' דהחלב נאסרה תיכף אף לא נתבשל כמאב"ד והבשר לא נאסר רק אחרי בישול כמאב"ד א"כ להבשר הי' שעת הכושר קודם שנתבשל כמאכל ב"ד ולהחלב לא הי' שעת הכושר דהיא נאסרה מקודם ולפי זה הי' אפשר דאף אם נאמר דבב"ח הי' לו שעת הכושר וח"ש מותר לשי' מהרלב"ח זה רק להבשר אבל החלב דנאסרה תיכף קודם בישול כמאב"ד ולא היתה לו שעת הכושר כאמור לאחר התערובות ח"ש דהחלב אסור מה"ת ובזה יתישב מה שהקשה (בעת סדרי להדפסה) הרב החריף ובקי מ' ליבש מנחם לאנדא נ"י בחולין ק"ח בהא דקאמר רב דכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר ומקשה בגמ' חלב אמאי מותר חלב נבלה היא והרי סובר אפשר לסוחטו אסור ומב"מ לא בטיל וחלב היוצא מהבשר נ"נ ולא נתבטל בהיורה דהוי מב"מ והקשה הוא הלא ליכא רק כזית בשר א"כ הבליעה הוא פחות מזית דאמתא באמתא היכי יתיב ולשי' המרלב"ח דבב"ח דהי' לו שעת הכושר ח"ש מותר מה"ת והתוס' כתבו בחולין צ"ט דמה שאינו אסור רק מדרבנן מב"מ בטיל לר"י א"כ כאן דחלב היוצא מכזית בשר ל"ה רק ח"ש ובטיל שפיר אף דהוי מב"מ ומה מקשה והנה באמת לא קשה דחיישינן שפלט כמה פעמים וחוזר וניער להצטרף שיהי' שיעור ואסור מה"ת ומב"מ לא בטיל ועוד דח"ש אף במקום שאינו אסור רק מדרבנן לא בטיל במב"מ דרק בציר דגים דעיקר איסורו ל"ה רק מדרבנן כתבו התוס' דבטיל אבל כל שאיסור ד"ת והשיעור הוא רק מדרבנן לא בטיל כדמוכח מדם תבוסה בנדה דף ע"א לר"י לא בטיל אף דל"ה רק מדרבנן וכ' תוס' שם דה"ט משום דמשכחת רביעית דם שהיא טמא מדאור' וכן מוכח ביבמות פ"ב. אך לפימ"ש לעיל דלהחלב לא הי' שעת הכושר א"כ ח"ש בחלב ודאי אסור מה"ת ומיושב קו' הנ"ל בטוב טעם אמנם לפימ"ש בחו"ד דגם הבשר נאסר תיכף שבולע החלב רק דהוי כשאר איסורין קודם בישול כמאב"ד ומותר בהנאה א"כ לא הי' לבב"ח שעת הכושר רק לענין הנאה דשאר איסורין מותרין בהנאה אבל לענין ח"ש דמיירי לענין איסור אכילה לא הי' לו שעת הכושר בתחלת הבישול וכ"ש לפי מה שאכתוב לקמן בה' בב"ח למ"ד בשר בחלב אסור מקרא דלא תאכל כל תועבה אסור מדאורייתא אף פחות ממאכל ב"ד כיון דלבשל אסור אף פחות ממאכב"ד שהרי חזי לאצטרופי שאם יבשל עוד עד שיגמור יתחייב שוב נעשה דבר מתועב ואסור מל"ת כל תועבה. א"כ שוב ל"ה לבב"ח שעת הכושר רק ע"י כבוש כדב' תוס' וזה שייך גם בהחלב ושוב הק"ל כקו' הרב מ' ליבוש מנחם לאנדא ע"כ המובחר כמ"ש בתחילה דאף אם ח"ש אינו אסור רק מדרבנן מ"מ מב"ב ל"ב לר' יהודה והכי מוכח בתוס' חולין ק"ח ע"ב שהקשו למה דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב מ"מ מדרבנן נעשה נבילה ויאסר החלב משום מב"מ והרי במדרבנן מודה ר"י וע"כ זה דוקא בציר דגים משא"כ אם חנ"נ מדרבנן ל"ב מב"מ. וכש"כ בח"ש אף אם היא לאו דאורייתא:
ד ודרך אגב אעתיק פה משנ"ל בביאור דברי תוס' נדה ע"א ע"ב ד"ה ר"י לטעמי' שכ' וא"ת לרבא דמשני אליבא דר"י בזבחים דף ע"ט דבכ"מ אית לי' לר"י מב"מ ל"ב וכן נמי בפ' הערל גבי חתיכה של חטאת וגבי פרוסה של לחה"פ דקאמר התם ר"י לא פעלה ומוקי לה כשנימוחה וכו' ור"י לטעמי' דמב"מ ל"ב וההוא דקאמר התם בטיל היינו בטומאה דרבנן דמדאור' בכל שהו סגי א"כ הכי נמי דם תבוסה. ודברי תוס' תמוהים מאוד. הנה מה שהוכיחו מזבחים דר"י מודה דבדרבנן בטיל יפה כ' דרבא משני בכלי שגבו טהור ורבנן הוא דגזרו עיי"ש ומבואר דבדרבנן מודה ר"י ומה שכתבו דבב"מ אית לי' לר"י מב"מ ל"ב הכונה דלא משני הא דידי' הא דרביה רק דבדרבנן מודה. אך מה שכ' וכן נמי בפ' הערל משם סתירה לדבריהם דשם אמרינן דרבנן ס"ל תעלה משום דטומאת משקין דרבנן ור"י ס"ל אף בדרבנן ל"ב. ואיך הביאו מעשה לסתור. וע' שעה"מ פט"ו ממאא"ס שהקשה מיבמות: אחולין צ"ט דמשמע דבדרבנן מודה ר"י ע"כ דברי תוס' נדה צע"ג ואנהירנא משמיא לעיינין ומצאתי ברשב"א יבמות פ"א גירסא ספרדית וז"ל רישא בבשר שנטמא במשקין שנטמא בשרץ ורבנן לטעמייהו דטומאת משקין דרבנן ור"י לטעמי' דטומאת משקין דאורייתא עיי"ש. ולגירסא זו כונו התוס' וצריך לגרוס בתוס' וההוא דקאמרי רבנן בטל היינו בטומאה דרבנן ור"י ס"ל טומאת משקין דאורייתא (ומה שכ' תוס' דמדאו' בכל שהו סגי ודאי בלא"ה ט"ס דזה אין ענין לסוגיא דיבמות) ואם התוס' כונו לזה דבריהם נכונים. וע' פסחים י"ז ע"ב מיבעי לן אם מכולה הדר ר"י ולגירסא זו מוכח דר"י לא הדר רק מכלים ולא מאוכלין ודוק:
ה והנה דברי מהרלב"ח סי' י"ז הנ"ל תמוהים מסוגיא דיומא ע"ד דמבואר שם דביוה"כ ס"ל לר"י ח"ש אסור מה"ת והרי יוה"כ ודאי הי' לו שעת הכושר וצ"ל כונתו דדוקא בחמץ דשמו עליו והוא איסור חפצא דהרי בפסח לא אסרה תורה רק אכילת חמץ ל"ה לר"י אותו החמץ אסור גם לאחר הפסח ואף לר"ש דמותר לאחה"פ מ"מ האיסור חל על החמץ וחמץ שמו עליו מיקרי שעת הכושר וח"ש לא אסור מה"ת לולא קרא דלא יאכל כאמור במהרלב"ח אבל יוה"כ דעיקר האיסור הוא על האדם והתורה. לא אסרה הדברים הנאכלים רק שאסור לאוכלם והיינו איסור גברא לא מיקרי הי' לו שעת הכושר ושוב מצאתי בספר קהלת יעקב אלגאזי תוס' דרבנן אות ח"ש שהרגיש על המהרלב"ח וגם בספר לימודי ד' מחלק קצת כדכתיבנא. והנה הי' מקום לומר בישוב דברי מהרלב"ח מהך דיומא דהנה בגמ' שם מקשה על הא דתנא במשנה יוה"כ אסור באכילה אסור ענוש כרת הוא ומשני ל"נ אלא לח"ש ומקשה הניחא לר"י דח"ש אסור מה"ת אבל לר"ל מאי א"ל ומשני אסור מדרבנן א"כ י"ל דדוקא בהו"א דהי' ס"ד דהאי דתנן במשנה אסור היינו מד"ת אמרינן הניחא לר"י דלדידי' מ"ל דח"ש אסור אף בהי' לו שעת הכושר ול"ק ממשנה רק לר"ל אבל למאי דמשני דמשנה דקתני אסור היינו מדרבנן י"ל דגם לר"י דסובר בעלמא ח"ש אסור מה"ת מודה היכא דהי' לו שעת הכושר דל"ל מחלב מותר מה"ת ואם כנים אנחנו בדברינו אלה מה נעים לישב בזה דברי הרא"ה בספר החינוך מצוה שי"ג שכתב וז"ל לפיכך מי שהוא חולה אע"פ שאין בו סכנה גמורה אם יהי' חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט כשיעור שאמרו ע"כ ודבריו נפלאים הלא אף יאכל ח"ש הוא ג"כ אסור מה"ת ואינו מותר רק לחולה שיש בו סכנה וכבר תפש עליו במנחת חינוך שם ולהנ"ל י"ל דס"ל להחינוך כשי' מהרלב"ח דהיכי דהי' לו שעת הכושר ל"ה ח"ש רק מדרבנן ע"כ אין צריך לדקדק כ"כ. ומ"מ הדבר רחוק לומר כן. (וע' לקמן בדרוש לש"ת מ"ש על החינוך):
ו ומצאתי בספר קהלת יעקב תי' נכון על דברי מהרלב"ח דהן אמת לולא דגלי קרא לא יאכל בחמץ לא ילפינן ח"ש בחמץ מחלב דחמץ הי' לו שעת הכושר. אמנם אחר שגלתה לנו תורה מקרא דלא יאכל דבחמץ אף שהי' לו שעת הכושר ח"ש אסור מה"ת שוב ילפינן יוה"כ מחלב וחמץ במה הצד. אך שפיר הקשה שם על המהרלב"ח דא"כ שאר איסורין דלא ענוש כרת מנ"ל דח"ש אסור מה"ת דל"ל מחלב וחמץ. ולפי מ"ש במק"א (ע' לעיל סי' ס"ב אות ט') די"ל דריבוי קאי גם אריבוי דלא כירושלמי גיטין פרק התקבל הובא בשעה"מ פ"ו מגירושין לענין חצירו של שליח מה שתעשה כידו עי"ש א"כ בחמץ וחלב ח"ש אסור אף בדלא ענוש כרת והיינו בחלב שעל הדקין ובחמץ נוקשה ותערובות דאין ענוש כרת עליהן י"ל דמזה יליף לכל איסורין שאין ענוש כרת ומה דאמרינן בחולין ק"כ לענין נפש לרבות את השותה נבלה מחלב לא גמר שכן כרת אף דאיכא בחלב ג"כ דאינו ענוש כרת היינו דלולא קרא דנבלה הו"א דלא אתי מחלב דהו"א דריבוי דנפש לא קאי רק אגוף הקרא ולא אמה שמרבינן דהיינו חלב שע"ג הדקין אבל באמת מסקי' דריבוי קאי אריבוי וקרא דכל לח"ש קאי נמי אריבוי דחלב שעל הדקין ומזה ילפינן לנבלה וה"ה לבב"ח ממה הצד וגם לאיסורין שהי' להם שעת הכושר וליכא כרת. ולפ"ז גם חמץ בע"פ אסור מדאורייתא ח"ש דלא כמהרלב"ח והא דאיצטריך נפש לרבות השותה בנבלה ולא ילפינן במה הצד מחלב וחמץ אף בליכא כרת משום דמילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב קרא ודוק היטב:
עוד נראה לישב המהרלב"ח ח דס"ל דוקא היכא דכתיב לשון אכילה ח"ש אינו אסור רק מכל חלב ובעי שלא היה שעת הכושר משא"כ ביום הכיפורים כיון דלא כתוב אזהרה בלשון אכילה ח"ש אסור מן התורה גם זולת קרא דכל חלב ועיין ביומא פ"א ומה"ט ס"ל לירושלמי פ"ו דתרומות דגם לר"ל ביוה"כ אסור מן התורה. אך בש"ס דילן לא ס"ל הכי אך לר"י יסבור המהרלב"ח כסברא הנ"ל וע' בספרי חא"ח סי' יו"ד אות י' על הירושלמי הנ"ל: ז אמנם אף אי יהיבנא ליה דחלב מבהמה טרפה אינו אסור מן התורה ח"ש. אבל בשיעור שלם לומר שאינו אסור מן התורה מפאת שהרמב"ם כתב הרי הוא כח"ש ישתקע הדבר דהרמב"ם לא כתב רק שאין לוקין על חלב מטמאה כמו שאין לוקין על ח"ש הואיל ולא ילפינן רק מריבוי דקרא לא ילפינן רק לאיסורא ולא למלקות. אבל שיהי' דינו כח"ש ממש לא עלה ע"ד הרמב"ם וכ"ת קשר חבל בחבל וליתא:
ח והנה בתשובה אחת הקשיתי אחלב מבהמה שנטרפה למ"ד אין איסור חל על איסור ול"ח איסור טרפה אאיסור אמ"ה אמאי חלב אסור. דל"ה יוצא מטרפה כיון דעל הבהמה אין איסור טרפה חל וקצת משמע כן בחולין ק"ג דלא אמר בגמרא דר"י ס"ל דטרפה חל על איסור אמ"ה דהוי איסור כולל משום החלב. וע"כ כיון שאין חל אבהמה גם החלב מותר ובכולל בע' שיחול הכולל בודאי משא"כ בזה אם אין איסור חע"א גם החלב מותר ואמנם שם כתבתי אף אם אין איסור חל ע"א מ"מ חל לקוברו בין רשעים כדאמרינן ביבמות ל"ב ומ"ה החלב היוצא אסור. והא דל"א בחולין ק"ג דטרפה הוי כולל אאיסור אמ"ה משום החלב י"ל דכיון שאין לוקין אחלב טריפה ל"ה זאת כולל ללקות אבשר טריפה ודוק. ושוב מצאתי בפליתי סי' ס"ב שהקשה כן ותירץ כדכתיבנא ועכ"פ הדבר ברור דאין ללמוד שום צד היתר מכ"ז:
ט גם מ"ש דהוי ס"ס דילמא לא ניקב ודילמא חלב טהור סותם דהיינו חלב דאיתרא. לא נהירא דחלב דאיתרא היא בפנים וכאן דדקר הבהמה מבחוץ ויש ספק שמא ניקב הקיבה נקב מפולש ואין שם חלב דאיתרא לסתום כי החלב הנוגע בדפנות הוא דאיקשתא והוא אינו סותם. וגם ל"ה ס"ס רק ספק אחד שמא ניקב הקיבה עם החלב ולדבריו נימא בכל מחט שנמצא בחלל הגוף שמא לא ניקב ואת"ל ניקב שמא ניקב במקום שחלב סותם וע"כ כנ"ל:
ולעיקר הדין בשאלתו. הנה הגאון מהרש"ק זצ"ל בטוטוד"ע דעתו לאסור אם יצא פרש. ואם לא יצא פרש רק רוח דעתו להתיר בתנאי שדקר במקום שלא נמצא בני מעיים כגון למעלה מהצלעות. ושיהי' ספק אם נכנס המחט בפנים או שהי' בשוה עם הבשר ושידוע שהבני מעיים לא היו נפוחים שאם היו נפוחים ודאי הי' הדקירה קרוב לב"מ ומאן ספין לידע איך היה הדקירה. גם אין לסמוך אסברה כיון שעשה זאת אומן ודאי לא ניקב כמ"ש הפמ"ג סי' מ"ו אות י' לענין תרנגולים מסורסים דכיון שהיה הבהמה מסוכנת האומן עשה לה רפואה. ואינו מקפיד ומבחין אם תהי' טריפה רק שיחזיקה חי באיזו אופן שיהי'. ולדעתי גרע זאת מטחול שמובא בפתחי תשובה סי' נ"א שהאומנים דוקרין. דשם יש ס"ס שמא ניקבה במקום הדק ושמא נשתייר בעובי דינר זהב משא"כ אם האומן דקר בהקיבה. או בכרס. ובאם דקר בכרס ודאי ל"ה ס"ס דכרס אין לו דבר שיסתום. ולצרף לס"ס שמא ניקב במקום שאינו מטריף דהיינו שמא הלכה כרבה בר רב הונא דאמר דוקא מפרעתא בחולין כ' ע"ב וכן ס"ל לרשב"א בשם בעל העיטור לא נהירא דהוי ס"ס בפלוגתא דרבוותא. ועוד רוב פוסקים מטריפין ועוד גם בכל מחט שנמצא בחלל נימא הכי שוב ראיתי דבכרס נמי הוי ס"ס דחלב הפרוסה הוי ספק אם סותם דלבני ריינוס שאוכלין אותו ודאי סותם כמ"ש הפר"ח ושמא הלכה כבני ריינוס ולא נראה דשוב הוה ס"ס בפלוגתא דרבוותא ועוד כאן שדקרוהו מבחוץ והוי ספק שמא דקרו עד מקום הפרש ל"ה רק ספק אחד ועוד דיש ס"ס להחמיר שמא ניקב בקיבה או בכרס ואת"ל לא ניקבו שמא ניקב בשר החופה את רוב הכרס מיהו לפ"מ שיבואר לקמן דבשר החופה נמי אינה טריפה בנקב כ"ש רק מטעם שמא ניקב הכרס. ל"ה ס"ס להחמיר:
י' ובתשובות ברית אברהם סי' כ"א כ"ב הורה להתיר בבהמות שמקיזין דם בצואר וחילי' בסי' כ"ב דמה"ט אין לחוש לנקיבת הושט אף לשיטת זקיני הגאון בעל ת"ש דהיכי דנולד ריעותא מחיים כגון במים בראש ל"א מרוב הכשירות היא מטעם דרוב בהמות אין להם מים בראש ואיתרע לי' רובא. מ"מ הבהמות שמקיזין כיון דחזינין דגם מאותן בהמות שמקיזין דם רובן חיים, ולא איתרע בהם כלל הרוב בהמות כשרות. מוקמינין בהמה זו ארובא. ואמרינין דלא איתרע הרוב כלל. ולפ"ז בנ"ד מ' יודע אם הרוב מאותן שדוקרין קיימין וכשרות. ושמא דוקא בהקזה דאין הרפואה שלה להקיז הושט רק הרפואה להקיז דם הרוב מאותן בהמות לא ניקבו הושט ומוקמינין ארובא. משא"כ בבהמות אלו הרי חזינין כמה פעמים שדוקרין להוציא פרש והמה ודאי טריפה ע"כ מי יודע אם מאותן בהמות אף אם לא יצא פרש הרוב כשרות לומר דבהמה זו לא יצאה מרובה. ומי יודע מה היא הרפואה אם הרפואה רק להוציא רוח ולינקב רק הדופן או הרפואה היא לנקוב הקיבה או ההמסס:
י"א וש"ב הגאון בתש' חסד לאברהם סי' כ"ה הורה להתיר בכגון דא והביא בשם הגאון מליסא להתיר. וכפי הנראה שורש ההיתר משום שיש הוכחה שלא ניקב הכרס דאם הי' ניקב הי' יוצא פרש. ומדלא יצא ע"כ לא ניקב והיא סברה טובה וסברא זאת כתבו ג"כ הגאון מהרש"ק אך לדעתי דאין לסמוך אסברה זו רק במקום דליכא למיחש שמא ניקב בשר החופה את רוב הכרס דאל"כ ניחוש שמא ניקב בשר החופה את רוב הכרס ובזה אין פרש יוצא מיהו כיון דבשר החופה את רוב הכרס אינו טריפה רק בטפח או ברובא. ובנקב כ"ש אין טריפה מחמת עצמו רק מחשש שמא ניקב הכרס כמ"ש הטו"ז סי' מ"ח ס"ק ד'. אם נימא דאם ניקב ע"י אומן ולא יצא הפרש אין לחוש שנקב הכרס שוב אין לטרוף בנקב כ"ש, מטעם שמא ניקב בשר החופה. דזה ודאי אין לחוש שיקדר כסלע. דע"י מחט שתוחבין ודאי לא נקדר כסלע אמנם נלע"ד ראי' מהב"י סי' מ"ח הובא בטו"ז ס"ק ה' דלא כסברא הנ"ל דהרי הב"י כתב בטעם הרמב"ם דמטריף בבשר החופה את רוב הכרס. אף באינו מפולש. משום דמתניתין סתמא קתני בין ע"י חולי בין ע"י קוץ וע"י קוץ ודאי טריפה אף בכ"ש משום חשש שמא ניקב הכרס ואמאי בעי טפח. וע"כ מיירי באינו מפולש עיי"ש ואס"ד דמשכחת לה בנקרע ע"י קוץ ע"י אומן בכונה ולא יצא פרש ל"ח לנקיבת הכרס משכחת מתניתין ע"י קוץ ולא יצא פרש דאין לחוש לנקיבת כרס. ואיך מדייק הרמב"ם סברתו. וע"כ מוכח אף שלא יצא פרש יש לחוש לנקיבת כרס. מיהו לאחר העיון יש לדחות דמדקתני במשנה או שנקרע רוב החיצונה משמע שנקרע מעצמה בלא כונה. ולכן שפיר מדייק הב"י דסברת האחרונים הנ"ל לא מהני רק בנקרע בכונה וגם לא יצא הפרש. ובצירוף שני הסברות כתבו להתיר. אמנם אף ההיתר שכתב בספר חסד לאברהם לא נהירא לי דכיון דעיקר הרפואה נראה שבא ע"י נקיבת הכרס שיוצא רוח א"כ י"ל שתיכף כשדקר בסכין ויצא רוח הוציא הסכין טרם שקיבל הפרש. ומהגהות הטור סי' מ"ח משמע דעיקר רפואה לנקוב הכרס גם מ"ש דהוה ס"ס שמא הלכה כרבה בר רב הונא כבר כתבתי דכיון דרוב הפוסקים חולקין אין לצרף לס"ס וגם נידון דידן אינו שוה להקזה שהתיר בתשובות ברית אברהם. דשם יכול האומן לראות היטב ולהחזיק באופן שלא יגע בושט משא"כ בנ"ד האומן אינו יכול לראות מה שהוא בפנים כעצמים בבטן המליאה:
י"ב ובנידון החלב אין לומר מעמידין החלב בחזקת היתר כיון שלפנינו נולד ריעותא בפנינו בבהמה. והרי בשבות יעקב ח"ג הובא בראש אפרים סי' ל"ט ס' כ"ב אוסר החלב מבהמה שנולד בה חולי השיעול מחשש שיש סירכה. וכש"כ בנ"ד שדקרו לבהמה ויש חשש נקיבת הכרס או שאר איברים הפנימים. והנה זקיני הגאון בעל ת"ש בחידושי הש"ס דף י' בחולין כתב ליישב דברי רבינו יונה שכתב דהיכא שספק אבהמה אם נעשה קודם שחיטה או אחר שחיטה טרפה ולא מוקמינין אחזקה. ומ"מ הגבינות כשירות משום דאמרינן השתא נטרפה. ואמאי לא מוקמינין הבהמה בחזקה בספק אי שחיטה וע"ז תירץ דבהמה איתרע חלב לא איתרע. ולפ"ז יש ללמוד קולא לענין החלב בספק טריפה. אבל זה אינו דלענין החלב שנחלב קודם שנולד הספק שייך סברה זו. אבל לא לענין החלב שיחלוב אחר לידת הספק דבזה דין החלב כדין הבהמה וז"ב. הן אמת שגוף הקושיא על רבינו יונה יש לומר לפמ"ש לעיל דאחלב מבהמה טרפה אין לוקין ולכן מהני חזקה להתיר הגבינות משא"כ לבהמה גופה דחמירה ולוקין. ולכן לא ס"ל לרבינו יונה דמוקמינין אחזקה רק היכא דהיתר שכיח יותר. או לפמש"ל דאיסור טריפה אינו חל מחיים רק לקברו בין רשעים. ולכן החלב ל"ה יוצא ממש מן הטרפה. ולכן קיל החלב מבהמה. ובפרט לדעת הרמב"ם הובא בש"ך סי' ע"ט דבאיסור עשה אינו אסור היוצא ה"ה לפ"ז מאיסור בעלמא שאינו חל רק לקברו בין רשעים יש מקום לומר דהיוצא לא חמ"ר כ"כ. ובכן אף שזה ודאי דהחלב אסור מ"מ לענין ספק אימת נטרפה הבהמה מוקמינין אחזקה ומתירין החלב. ולענין בהמה גופה לאחר ששחטו ל"מ ספק וחזקה להתיר לרבינו יונה. מ"מ אין ללמוד מסברות אלו להתיר בספק איסור דאורייתא. ע"כ אין להתיר בפרה שדקרו נגד הקיבה או הכרס. ואין להקל בהחלב. והנלע"ד כתבתי ומצאתי שגם הגאון מלבוב בשואל ומשיב מ"ק ח"ב סי' פ"ב הורה לאסור החלב וכן מורין פה לאיסור. אמנם אם הבהמה חי' י"ב חדשים אחר הדקירה או שנתעברה אח"כ וילדה הנה אם יצא פרש בהדקירה הוה ודאי טריפה ול"מ י"ב חודש, אך אם לא יצא פרש דהוה ספק טריפה מהני י"ב חדשים:
והנני ידידו סי' ע"ג בסימן הקודם דברתי מדין חלב טרפה אעתיק כאן מדין חלב נבלה:
א' עיין בפרי מגדים סי' פ"א הביא דברי הדרישה דס"ל חלב נבילה ל"ה איסור תורה רק כמו ביצת נבילה ועיין דרישה סי' פ"ז וחולק על הב"י דס"ל שלוקין משום נבלה והפרי מגדים הכריע דאין לוקין אך איסור תורה יש:
והנה קשה לי על הדרישה מש"ס דע"ז ל"ה דאמר שמואל מפני מה אסרו גבינות נכרים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה ומקשה הא קיבה גופה שריא והאמר שמואל קיבת נכרי של נבלה אסורה. ולהדרישה דאף חלב נבילה דרבנן נהי דעדיין לא חזר שם וס"ל דקיבה ל"ה פירשה ואסור החלב אבל אם חלב נבילה שיוצא מהדדים דרבנן כ"ש חלב קיבה ל"ה רק מדרבנן ומה הקשו לשמואל הרי שמואל ל"ח רק לספק איסור תורה ולא לספק איסור דרבנן כמו שכתבו התו' שם ד"ה מפני שמעמידין. ודבריהם מוכרחים מקושיתם שם א"כ מ"ה הוצרך שמואל לומר שמעמידין בעור קיבת נבלה דקיבת נבלה ל"ה רק איסור דרבנן ול"ח לספק, אלא ודאי דלא כהדרישה וחלב נבילה מן התורה אסור. ומ"ה ס"ד ה"ה חלב הקיבה. מהתורה אסור ושפיר מקשה. וצ"ע על הדרישה. ושוב נ"ל לישב קו' זו דבודאי דעת הדרישה דכיון דהחלב נולד קודם שנתנבלה הבהמה אין איסור נבלה עלי' כמו ביצת נבלה דלא אסור מהתורה מהאי טעמא ואף די"ל דגם אחר שנתנבלה בעודה מפרכסת דהיא כחי' נוספת חלב וזה אסור מדאורייתא מ"מ נתבטל ברוב החלב. דמב"מ ברובא בטיל. משא"כ לשמואל דס"ל מב"מ לא בטיל דבמשהו שוב לדידי' חלב הקיבה מנבלה אסור מדאורייתא ושפיר מקשה בגמ' על שמואל ודוק ובזה מיושב קו' תוס' דמקשה דשמואל אדשמואל ולא מקשה אמתני' עיי"ש כן נראה לי לחומר הנושא:
ב ועיין פליתי סי' ס"ב ס"ק ה' שכתב או י"ל בנמצא טריפה החלב שנמצא במעי בהמה היא לא מיתסר שורת הדין משום טריפה. רק החלב שנתהוה אח"כ. וזה לא מחמת לאו דטריפה רק מחמת מיץ בהמה עיי"ש וגם דברים אלו תמוהים דתיכף שנטרפה הבהמה ודאי חלבה נאסר מדאורי' כמו חלב נבלה. לפי מה שהוכחתי דלא כדרישה. ואף דביצת טרפה שנולדה ל"ה רק מדרבנן כמ"ש הפרי מגדים סי' פ"ו דלא כמשמעות הש"ך מ"מ מחלב גרע כמו חלב נבלה דגרע להנ"ל. וצ"ע ושוב אנהירנא לעינין בדינא דחלב נבילה הנה בדם נבלה לענין טומאה עיין מנחות ק"ד ועדיות פ"ה פלוגתא בין ב"ש וב"ה וכתב הראב"ד דאף ב"ה לא מטמאין רק מדרבנן ופסק הרמב"ם בפ"א משאר אבות הטומאה דדם נבילות טהור ועיין תוס' שבת מ"ו ולפ"ז גם לענין איסור בדם נבלה אינו לוקה משום נבלה. והגם דאין ראי' מטומאה לאיסור דהרי חלב נבלה אינה מטמאה וחייב משום נבלה מ"מ בדם משמע דאינו חייב ודוקא בחלב אמרינן התורה אמרה יבוא איסור כלה ויחול על איסור חלב בחולין ק"ג ולא בדם. ואף דבנבלה הוי איסור כולל ול"ש לומר אין איסור חל על איסור מ"מ פטור משום נבלה דל"ה שכלל בשר וכן משמע בתוס' פסחים כ"ב דמה"ט ל"א כשהותרה נבלה דמה הותרה דל"ה בכלל נבלה וקצת צ"ע בחולין קי"ג דאיצטריך למעט דם דאין חייב משום בב"ח משום דלאו גדי הוא. ותיפוק לי' דאין חייב משום נבלה כדאיתא במשנה שם דכל שאין חייב משום נבלה אינו חייב משום בב"ח מיהו י"ל דטעמא דאינו חייב משום נבלה נמי מה"ט דדם לאו בשר הוא ועיין בחולין קט"ז דחשוב חומר בחלב מבדם ול"ח חומר זה דחלב חייב משום נבלה משא"כ בדם מיהו תני ושייר. ועין מהרש"א יבמות קי"ד דחשיב דם איסור קל לענין נבלה משום דדם ברביעית ונבלה בכזית וצ"ע דל"ח זאת במשנה דחולין קט"ז וחומר בחלב מדם. וע"כ תני ושייר. ובלא"ה שייר דם שבשלו דקיל מחלב מיהו דברי מהרש"א בלא"ה תמוהים מכריתות כ"ב וחולין פ"ו ע"ב דשם איתא דדם בכזית. והארכתי בספרי לא"ח סי' מ"ד אות י' לישב דבריו. ועכ"פ אם אין בדם משום נבלה צ"ע. למה בחלב איכא משום נבלה כיון דדם נעכר ונעשה חלב. ובדם ליכא משום נבילה ובודאי חלב נבלה אינה מטמאה כמו דם וה"ה לענין איסור נבלה מיהו שמא גם בדם יש איסור נבלה אך שאין לוקין. ונ"מ בדם שבישלו דפקע איסור דם מ"מ איסור נבלה יש כמו חלב להפמ"ג ועדיין צ"ע דבר זה:
ג ולפמ"ש בספרי לא"ח סי' ל' אות ד' דהא דדם ל"ה בכלל בשר דוקא לאחר שפירש משא"כ קודם שפירש הוי בכלל בשר והבאתי ראי' מתוס' מעילה י"ז שכתבו דקודם שפירש ודאי מיקרי בשר השרץ ע"ש. ולפ"ז ודאי בדם איברים של נבלה חייב משום נבלה דכיון דבשעה שנתנבלה הבהמה הדם לא פריש וקרי בשר נבלה כבר חל עליו איסור נבלה ותו לא פקע. ולפ"ז אולי גם על שאר הדם כל עוד שלא פירש מהבהמה חל עליו האיסור מיהו לפ"ז צ"ע על דם נבלה למה אינה טמא כנבלה כיון דבעודו מחובר טמא כנבלה ושמא זה דוקא בדם איברים אמרינן כל שלא פירש הוי בכלל בשר משא"כ שאר דם ל"ה בכלל בשר אף קודם שפירש ולפ"ז בדם הכנוס אינו חייב משום נבלה. אך אם נימא כן שוב קשה מה שהקשיתי בתשובה הנ"ל אהא דשור הנסקל דלא מוקי ובעל השור נקי להנאת דמו הכנוס דל"ה בכלל בשר דל"ש התירץ שכתבתי בספרי שם. שוב מצאתי במנחת חינוך מצוה תע"ב שנסתפק בזה אם בדם יש איסור נבלה וכבר כתבתי דאיסור תורה בודאי יש משום נבלה דל"ג מחלב וגם אחר שנתבשל הדם נשאר איסור נבלה ולהב"י דחלב נבלה לוקה משום נבלה ה"ה דם לוקה משום נבלה ודוק:
ד' ודע דבמהר"ם שי"ף סוף חידושי חולין כ' בדבר השאלה בכבד של אווז שטיגנה בחמאה צידד להתיר מג' טעמים עיי"ש וטעם הג' דכבד כולו דם ובדם אין איסור בב"ח. ובהשקפה ראשונה הבאתי ראי' לדבריו מש"ס דבכורות נ"ה דאמרינין זכרותא דדמא כבדא דאמר ר' יצחק כבד שנימוח מטמא ברביעית כדם וכן פוסק הרמב"ם פ"ג מטומאת מת הרי דדינו ממש כדם. אך מירושלמי דתרומו' פ"י דבעי שלקו כבד בחלב מהו והובא בפמ"ג סי' ע"ג והאיבעי' הוא אם פולטת ואינה בולעת. משמע דאם בולעת אסור משום בב"ח דלא כמהר"ם שי"ף מיהו י"ל דזה גופה מיבעי בירושלמי אם כבד אסור משום בב"ח הואיל והיא דם וכן פי' בחו"ד סי' ע"ג. וכעת ראיתי דדברי מהר"ם שי"ף ודאי ליתא ואין לצרף אף לסניף. דדם נבלה היא פלוגתא בין ב"ש וב"ה והראב"ד כ' דלב"ח מדרבנן מטמא וכבד נבלה ודאי מטמא משום נבלה והאוכלה חייב משום נבלה ובדם א"ח משום נבלה כדכתיבנא. ובלשון תורה ודאי כבד הוה בכלל בשר ע"כ ודאי חייב משום בב"ח. והא דאמרינין בבכורות דהוה כדם י"ל נהי דהוה דם מ"מ כיון דבכלל בשר נמי הוא היא בכלל איסור בב"ח וטומאות נבלה ואולי תליא במחלוקת דר"ע ורבנן בנדרים ר"פ הנודר מן הירק אם כבד בכלל בשר לפמ"ש תוס' יבמות ע"ב ד"ה והני מולין דהיכי דאין יודעין ההפרש אין לחלק בין לשון תורת ללשון בני אדם. אבל לפענ"ד לכ"ע חייב משום בב"ח ומשום נבלה ודוק: