שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן סו
ב"ה ברעזאן תרכ"א. להרב הה"ג החריף מ' חיים צבי נ"י האבד"ק קאריליפקע:
ע"ד שאלתו בפרה המשתנת דם אי מותר החלב בחי' ואם לא בדקו אחר שחיטה בכיס השתן אם מותר הבשר והכלים:
א' תשובה מקור הדברים בפמ"ג סי' מ"ה שכ' בשורים המשתינים דם יש לבדוק בכיס השתן אם ניקבו ואם לא בדק אפשר בהפ"מ להקל, ולפי דבריו ה"ה בחלב בחי' אפשר בהפ"מ להקל ואמנם דברי הפמ"ג נאמרין בקיצור, ושורש הספק בזה לדעת הפוסקים דס"ס במקום חזקה ל"מ ובנ"ד יש ס"ס שמא לא ניקב כיס השתן ושמא הלכה כהמכשירין. אך כיון דנולד הריעותא מחיים שיש חזקת איסור להבהמה תליא במחלוקת הפוסקים אי מחזיקין מאיסור לאיסור ולהפוסקים דמחזיקין מאיסור לאיסור ל"מ ס"ס וכ"כ יש לומר לענין החלב אך י"ל דלהחלב ליכא חזקת איסור כיון שמעולם לא נאסר משום אמ"ה וכן דעת הגבעת שאול סי' ו' ותשו' מאמר מרדכי להגאון מהר"מ מדיסלדארף. ולפענ"ד יש לדון בזה דאפי' להסוברים אין מחזיקין מאיסור לאיסור. ונשחטה בחזקת היתר עומדת אף בנולד ריעותא מחיים. מ"מ בעודה בחי' לענין החלב ודאי הבהמה בחזקת איסור קיימא. אף דלענין החלב ל"ש איסור אבר מן החי, ורק איסור טריפה. ואין מחזיקין מאיסור לאיסור. מ"מ לפי מה דאסברא לן בש"ש הסברא דאין מחזיקין מאיסור לאיסור. דהוא משום דהבהמה יש לה חזקה דכשתשחט תהי' מותרת והרי נשחטה ומותרת ואתה מסופק אם נעשה מעשה לאיסור אתה:
מעמידה על חזקת היתר שהי' לה קודם שנולד הספק דכשתשחט תהי' מותרת. וזה החזקת היתר. ועיין בראש אפרים בתשו' ס' כ' ביאר דברי התוס' יבמות ל"ג ד"ה נפל הבית שתמוהים לכאורה ותוכן דבריו דכמו שהי' ליבמה חזקה דכשימות בעלה תהי' מותרת כן הי' לה חזקה דאם תמות צרתה אסורה. והרי מתו שניהם. משא"כ בריעותא מחיים הי' חזקה כשתשחט תהי' מותרת והרי נשחטה א"כ זה דוקא כשנשחטה הבהמה. אבל בחיי הבהמה כמו שיש לבהמה חזקה קודם שנולד הספק כשתשחט תהי' מותרת. כן היה לה חזקה כשתטרף תהי' אסורה, ולפ"ז מחיי הבהמה לאחר שחיטתה יהי' הפרש רב ודוק:
ב' ועפ"י האמור נ"ל לישב דברי הפליתי בסי' ל"ג שהעלה בס' נקיבת הסימנים דהוי ס' בשחיטה ל"מ נשחטה הותרה ונתוכח בדבריו בש"ש סי' ה' פ"ו דהרי שפיר שייך חזקה דכמו קודם שנולד הס' הי' להבהמה חזקה דכשתשחט תהי' מותרת בשחיטה בלא שהי' ודרסה כן לאחר שנולד הס' מהני השחיטה בלי שהי' ודרסה. וזה מוכיח דלא ניקב הסימן עיי"ש. ולפע"ד זה ליתא. דכמו שהי' לה חזקה דכשתשחט תהי' מותרת כן הי' לה חזקה כשתנקב בסימן לא יהי' מהני שחיטה ודוקא בספק דרוסה והשחיטה בודאי שייך לומר דהי' לה חזקה כשתשחט תהי' מותרת והרי נשחטה. ואין לומר היה לה חזקה כשתדרס תיטרוף והרי נדרסה דזה הוי ספק וזה ודאי משא"כ בנקיבת הסימנים דל"ה שחיטה כלל איך נאמר הי' לה חזקה כשתשחט תכשר והרי נשחטה. דלמא ניקב הסימן ולא הוי שחיטה וכמו שהי' חזקה כשתשחט תהי' מותרת כן היה לה חזקה כשתנקב ל"מ שחיטה. והיכי דלא מצי למימר הרי נשחטה. ל"מ חזקה ודוק כי זה ברור. וממילא נדחה ראי' השב שמעתתא ממאי שמקשה ביבמות א"ה בקידושין נמי נימא הכי. ושם הוי חזקת איסור וע"כ החזקה היא להיתר שהי' לה דאם ימות בעלה תהי' מותרת דשם הרי מת לפנינו ול"ש לומר חזקת איסור אם יקדש ערוה תהי' אסורה דזה ספק וזה ודאי. משא"כ כאן דלא נודע שנשחטה דאם ניקב הסימן ל"ה שחיטה השחיטה ס' כמו הנקיבה. וכמו שאתה מעמיד בחזקה דאם תשחט תהי' מותרת כן בחזקה דאם תנקב בסימן תהי' אסורה ודוק. ועכ"פ בבהמה בחיי' לפמ"ש ל"ש חזקה הנ"ל:
ג' אמנם כשאני לעצמי דברי הש"ש והראש אפרים לא נהירין לי הנה לומר דדוקא כשנשחטה אזלינין בתר חזקת היתר משום ששייך לומר שהי' בחזקה שאם תשחט תהי' מותרת והרי נשחטה, זה לא נהירא. דבשעת שאירע הספק לא הוחזק רק בצירוף הפעולה שיעשה אח"כ ואין מבורר החזקה. ואין לומר דכשאנו רואים שנשחט איגלא מילתא למפרע דמעיקרא הי' עומד לכך. דל"א איגלא מילתא למפרע דשמא נשתנה אח"כ כמ"ש הנ"י ביבמות ר"פ החולץ ועוד דאם זה מטעם ברירה. דהוברר הדבר דעומד לשחיטה להלכה אין ברירה בדאורייתא. אמנם אף אם נימא כסברתם י"ל דסתם בהמה עומדת לשחיטה. ומ"ה אזלינן בתר חזקה שהי' לה כשתשחט תהי' מותרת ומ"ה אין מחזיקין לאסור בשעת לידת הספק ול"א חזקה אם תטרף תהי' אסורה דאין עומדת לכך דלא כראש אפרים סי' כ' שמישב דעת רבינו יונה בזה עיי"ש כי קצרתי וכן בשחיטה ושמוטה ל"א אוקמא אחזקה שהי' לה חזקה דאם תשמט תהי' אסורה והרי נשמטה דאין עומדת לכך וביבמות בספק קידושין בודאי נכון שיש לה חזקה אם ימות הבעל. וא"ל שמא תמות היא. דאז אין לדון עלי' כלל. ובספק גירושין באמת יש לומר כמו שיש לה חזקת היתר לשוק אם ימות הוא. כן חזקה לאיסור אם תמות ערוה. דנהי דלגירושין אינה עומדת כמ"ש תוס' ריש זבחים. אבל למיתה עומדת כמו הבעל ורק בגירושין אוקמינן הערוה בחזקת שלא נתגרשה. ולמסקנא בלא"ה ל"ש חזקת איסור. אם תמות ערוה דמיתת ערוה אינה עושה רושם עד שימות הבעל כמ"ש התוס' שם. אבל דנימא חזקת איסור אם תשבר הבהמה זה ל"ש דעומדת לשחיטה. באופן דגם בחיי הבהמה להסוברים דאין מחזיקין מאיסור לאיסור מהטעם דיש חזקת היתר להבהמה כשתשחט תהי' מותרת. ואתה מחזיק מקודם לידת הספק ואח"כ אתה מכריח דלא נעשה מעשה המטריפה גם בחיי הבהמה יש לומר כן ודוק. עוד י"ל בזה דכמו שהי' לבהמה חזקה שאם תשחט תהי' מותרת כן הי' לבהמה חזקה שאם תתמצה חלב תהי' החלב מותר וכן אחר שנולד הספק עומדת בחזקה זו כמו קודם שנולד הספק ע"כ יש להחלב חזקת היתר ודוק:
ד' ובתשובת גבעת שאול הורה להקל בבהמה צולעת להתיר החלב משום ס"ס שמא לא שף ושמא לא איעכל ניבי' אף למ"ד ס"ס ל"מ בנולד ריעותא מחיים מ"מ דוקא הבהמה אבל החלב אין לה חזקת איסור. דאין בה משום אבר מן החי. ובתשובת טוב טעם קמא סי' קי"ז הוקשה בדבריו למ"ד דם נעכר ונעשה חלב. א"כ הו"ל לחלב חזקת איסור ומחזיקין מאיסור לאיסור אמנם באמת ל"ש להחזיק מדם לחלב. כיון דנשתנה לגמרי ונתהפך כמ"ש במג"א סי' רי"ו לענין מוסק. א"כ בעודו חלב ל"ה חזקת איסור. ול"מ חזקת איסור שהי' מקודם כיון שנשתנה לגמרי. וגופא אחרינא הוא. כעין דאמרינן ביבמות כ"ג לכי מגיירא גופא אחרינא וכבר הרגיש כן ג"כ הגאון מהרש"ק באופן דל"ה להחלב לא חזקת איסור ולא חזקת היתר כיון שנולד אחר שנולד הספק: ה איברא דלא צדקו בעיני גוף דברי הגבעת שאול דכיון דהחלב בהבהמה תליא ועיקר איסור דחלב טריפה הוא משום יוצא מהטריפה. כשהבהמה אסורה אף החלב אסור. ואם על הבהמה מחזיק מאיסור לאיסור על איסור טרפה החלב הוה יוצא מהטריפה. ואינה דומה לשיטת חכמי ווינא בסי' ק"י דחצי בהמה אסורה שהביא ג"כ בשב שמעתתא סי' ה' פ"ז ראי' לחלב דהחלב עיקר הספק תליא בהבהמה דהחלב אינה טריפה רק הואיל ויצא מבהמה טריפה. והכא הרי יצא מבהמה טריפה ואין זה דומה למ"ש זקיני הת"ש בחידושיו לחולין י' על שיטת רבינו יונה דכמו דסכין איתרע בהמה לא איתרע ה"ה בגבינות כן. דשם הואיל ולא נמצא ריעותא בגבינות אמרי' דאח"כ נטרפה הבהמה. ובשעת לידת הספק כבר פרשו הגבינות מהבהמה. משא"כ הכא דהחלב נולד אחר שנולד כבר הספק. אם מצד מחזיקין מאיסור לאיסור אתה מחזיק להבהמה דטריפה החלב הוי יוצא מהטריפה וקצת יש להוכיח כן מחולין ק"ב דאמרינן בנטרפה מחיים אין איסור טריפה. חל על איסור אבר עיי"ש ולכאורה קשיא דהוי כולל דקודם שנטרף החלב מותר ואח"כ החלב אסור. ובעוף הביצה אסור. וכולל ודאי חל וע"כ צ"ל דכל איסור החלב דהוי יוצא מטריפה. ותליא באיסור הבהמה ואם אינו חל על הבהמה אף החלב מותר. אך ז"א דא"כ לדידן דאין איסור חל על איסור ואין איסו' טרפה חל עאמה"ח לישתרי החלב וע"כ צ"ל דנהי דאין איסור חל למלקות אבל לקברו בין רשעים גמורים חל והוי עכ"פ טריפה והחלב יוצא מטריפה ולפ"ז למ"ד דלוקין על חלב טריפה אין לתמוה איך היוצא חמור מהאיסור גופי' דעל הבהמה אין לוקין משום טריפה דמצינו כיוצא בזה בתוס' יבמות ע"ז ע"ב דלמ"ד יש חלל מחייבי עשה לוקין על הולד ולא עלי' לשיטת תוס' בקושיתם ומפאת זה שוב הוי איסור כולל אמנם כבר הקשה זאת הפליתי סי' ס"ב והוכיח מזה דאין לוקין על חלב טריפה ול"ה כולל, (ועיין לעיל סימן הקודם) ועכ"פ הואיל ועיקר תליא בהבהמה אי אפשר להכשיר החלב ולאסור הבהמה. אך אמנם לפי המבואר בשב שמעתתא בביאור המשנה דנגעים במסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר דלר"ש רה"ר מפסקת דהיכא דאסו' מתורת ספק אין קצתו מכריע לקצתו. ולא היכא דאסור מתורת ודאי ה"ה הכא הואיל והבהמה ג"כ יש ס"ס רק דאיתחזק איסורא. והש"ך כתב דמ"מ החזקה איתרע ול"ה רק ספק וראי' דג' ספקות מהני א"כ כשהבהמה אסורה מספק לא תוכל להכריע להחלב. ולהחלב אין לה חזקת איסור ובל"ה פסקינן דמהני ס"ס אף בריעותא מחיים היכא שאין הספק בשחיטה עצמה כמ"ש הש"ך והטו"ז בסי' ק"י ואין לפקפק כלל על ס"ס זה מפאת החזקה:
ו ואמת דלענין החלב יש לפקפק על גוף הס"ס מצד ס"ס דאיכא לברורי שנחלקו בו גדולי הראשונים בסי' ק"י ומנוב"י חלק יו"ד סי' נ"ז משמע דבחיי הבהמה לא מיקרי איכא לברורי. וכן משמע מהמג"א סי' תל"ז דדוקא היכא דליכא טירחא. אבל מלשון הפוסקים שנחלקו לענין דרוסה אף דבחיי בהמה אי אפשר לבדוק. משמע דגם בחיי בהמה הוי סמי' בידן ע"י בדיקה שנשחט. ואמנם דעת רמ"א להקל בזה. וגם הש"ך גופי' מסיק דבאיכא הפסד אין צריך לברר. ועוד דעת הנוב"י דהיכא דא"א לברר ב' הספיקות א"צ לברר וכאן הס' השני מחלוקת הפוסקים א"א לברר:
והנה בגוף ראיות הש"ך דלא מהני ס"ס דאיכא לברורי מש"ס דזבחים ע"ד דאוקי ר"ל דאיערב בנפולה ותיקשי דלישתרי כולם משום ס"ס וע"כ דבעי לברורי ובספק טריפות אין מכניסין לעזרה עיי"ש. נ"ל ליישב בפשיטות דהתוס' הקשו בזבחים ע"א ע"ב ד"ה ובטרפה מאי מהני רעי' בנתערב בטרפה הרי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ותי' הואיל דבהמת קדשים מותר לאכול אפי' ישראל וכהן. והטריפה ל"ה קדשים לא שייך אין פודין. ומעתה ע"כ מיירי דהבהמה טרפה הוא חולין דאם הוא קדשים שנטרפו שוב קשיא על הבהמה טריפה גופי' איך פודין וע"כ שהבהמה טריפה חולין. ולכאורה אם מיירי בטריפה חולין. בלא"ה א"א להקריב ולשחוט מצד חולין. אך מבואר במשנה דחולין בקדשים מקריבין לשם המין ומקדישין ולולא טריפות הוי מקדיש לה ומעתה לע"ע אין כאן אלא ספק אחד על כל בהמה שמא היא חולין ול"ה ס"ס. ורק דקשה דלימכר הבהמה לצורך המין ויהי' ס"ס. ולזה י"ל אין עושין ס"ס בידים כמבואר בש"ך סי' נ"ז ול"ק כלל קושית הש"ך והוא נכון ואף דקושית התוס' שם קאי רק על ולד טריפה אבל בנפולה אפשר לבדוק כיון דלתירץ התוס' ולד טרפה מיירי בחולין ה"ה התירץ דאיערב בנפולה יכול להיות דמיירי בבהמת חולין ול"ק קושית הש"ך. (וע' בספרי חא"ח סי' ס"ב מה שכתבתי עפ"י זה לישב דברי הטור סי' נ"ז ע"ש ותמצא עונג):
ז' עוד נ"ל בפשיטות דאפי' אם נאמר דלא כשיטת הפוסקים דאין עושין ס"ס בידים או דלצורך הפסד קדשים מותר לעשות בידים דהוי קצת כמבטל איסור לכתחילה. ודעת הט"ז בא"ח סי' תקפ"ו דלצורך מצוה מבטלין לכתחילה ומה"ט אמרינן דליכבשינהו דניידי אף דהוי קצת כמבטל איסור [ועיין פ"מ יו"ד סי' ק"י הרגיש בזה] ולהטו"ז ל"ק כלל ודוק. מ"מ אין למכור לצרכי המין ולהקדיש בהמה שיש עלי' ס' טריפות דלפי המבואר בתמורה י"ז המקדיש טריפה א"צ מום לפדות עלי' דהוי כמקדיש עצים ואבנים ולא חלה קדושת הגוף ובמתפיס בעלי מומין לגבי מזבח עובר בל"ת כדאי' בתמורה ו' וה"ה לפ"ז במתפיס טריפה. והאיך נקדיש ס' טריפה ויעבור מספק על ל"ת ונהי דאחר שיקדיש יהי' על כל בהמה ס"ס. אבל הוא לע"ע מתפיס ס' בעל מום למזבח. וספיקא דאורייתא אסור והוא ס' ל"ת. ולומר דטעם מתפיס בעלי מומין מטעם דלא חזי להקריב וכאן הא חזי שיהי' מותר מטעם ס"ס, דז"א דמ"מ כל היכא שהוא הוי רק ס' ולא חזי רק דאתה אומר על כל אחד שמא לא זו. אבל מ"מ כל היכא שהוא הוי רק ס' והוי מתפיס בעלי מומין מספק ודוק היטב. (וכעת הערני חתני הרה"ג מ' נתן נ"י דיוכל להקדיש על תנאי אם אינה טרפה ואח"כ כל אחד יהי' מותר מטעם ס"ס ויפה העיר) וקצ"ע דברי רש"י שכתב וכיון דאיכא ס' טריפות אין מכניסין לעזרה משום הקריבהו נא ולמ"ל זה הרי הבהמה חולין כמ"ש התוס'. ואם צריך בדיקה והוי ס' טריפות. איך ימכור לצרכי המין ויעבור מספק על לאו דמתפיס בעלי מומין דעובר עלי' משום חמשה שמות כדאי' בתמורה. אך רש"י לשיטתי' ס"ל דולד טריפה אף לר' אלעזר ל"ה רק לגבוה טריפה ולא להדיוט. וא"צ לאוקמא בבהמת טריפה חולין. דכל עיקר מה שלתצו להתוס' דף ע' דמיירי בטריפה חולין. הוא משום ולד טריפה. ולרש"י מהני בלא"ה ירעה דאם ירעה ויפדה מותר לישראל לאכלו ול"ק קושית התוס'. ואם מיירי בבהמת הקדש א"צ להקדיש כעת ושפיר הוצרך רש"י לזה אבל להתוס' דמיירי בטריפה חולין ל"ק כלל כנ"ל ודוק (וע' תוס' תמורה כ"ד ע"ב הקשו שם לרב חסדא וא"ת וישחטנו ויבדוק וצ"ע בדבריהם דאין מכניסין לעזרה לבדוק כמ"ש רש"י. ויש ליישב דשם בין זכר בין נקבה כשר ורק ס' אין מקריבין ומ"ה מותר). ואולי גם התוס' לא כתבו דמיירי בבהמת חולין רק למ"ד בולד טריפה. אבל למ"ד דרוסה ונפולה הרי יש לבדוק כמ"ש התו': ונהי דס"ס טריפה היא כמו כל טריפ' שחי' אבל אותו המיעוט יש לו רפוא'. וכאן הרי נתרפא ואזיל הטריפות דל"ה ממות לחיים. ומדחזינן דנתרפא. תיגלי מילתא שהיא מהמיעוט. ומעתה רוב בהמות טריפות אינן חיות ואין מתרפאות. ושפיר יליף הגמרא מהא לענין בשר שיצא חוץ למחיצתו דאין לה היתר דכשהתורה קראו טריפ'. ורוב טריפות אין לה היתר בשר שיצא חוץ למחיצתו בודאי אין לה היתר. כעין שכתבו רש"י ותוס' במנחות ל"ט ב' ד"ה מידי ציבעא גרים דרוב טליתים אינם צבועים תכלת. וכיון דהתורה כתבה מין כנף הוי כנכתב בהדיא שני חוטי לבן. ומהני אף בתכלת דל"ה מין כנף הואיל ורוב טליתים הכי הוי הוי כנכתב בהדיא מין זה וה"ה הכא התורה קראו טריפה ורוב אין לה היתר הוי כנכתב בהדיא שאין לה היתר. והוא ישוב נחמד מאוד לדברי רש"ל (ועמש"ל סי' ס"ג אות ו'):
טז ובהכי נתישב מה שהקשה בפליתי והוכיח מתוס' דלא כרש"ל בסי' מ"ד שהקשו בחולין י"א ודלמא הך דאסהידו בי' טריפה הוא וא"ת דלמא חובשין אותו י"ב חודש ולמהרש"ל. אי לא אזלינן בתר רובא וחיישינן לכל חששות. ניחוש שמא בשעה דאסהידו בי' הי' נקב בכוליא או שנימק ואז הוי טריפה ואח"כ ניטל כולו וחי הוא עיי"ש. ולהנ"ל נכון מאוד. דבאמת כתבו כבר בפ"מ ובפליתי סימן נ"ז ליישב דברי מהרש"ל דטריפה אינה חיה הוא ע"צ הרוב. ומאי הקשו בתוס' מי"ב חודש דהוי חזקת חי והרי אי לא אזלינן בתר רובא גם חזקה ליכא דהוי ממיעוט טריפות שחיות. ותירצו דלדידן דאזלינן בתר רובא קרא דזאת החי' קאי על הרוב. אבל אי לא אזלינן בתר רובא ע"כ קרא דזאת החי' דאשמועינן דטריפה אינה חי' הוא גם דמיעוט אינן חיות דאל"כ למאי נ"מ. ושפיר הקשה התוס' דלמא לא אזלינן בתר רובא ואז הוי חזקה טובה (וע' מ"ש בזה לעיל סי' ס"א אות ט"ו) וכיון דבררנו בסברת מהרש"ל דהך דחוזר לכשרותו אף דממות לחיים לא מצינו רפואה משום דאם אזיל המכאוב תגלא מלתא דהוא ממיעוט טריפות חיות וזה יש לו רפואה א"כ כ"ז אי אזלינן בתר רובא אבל אי לא אזלינן בתר רובא ושום טריפה אינה חי' ואין לה רפואה שפיר הקשו התוס' דלמא חובשין י"ב חודש ולא מצינו רפואה לט לטריפה לחוש שמא נתרפא ודבר ברור הוא זה: יז והי' מקום לפ"ז לומר דמעשה דר"ט בניטל האם שהטריף ר"ט מעיקרא ואח"כ חזר בו והקשה זקיני הב"ח בתשובה וכי לא ידע המשנה בניטל האם דכשר דהמשניות היו סדורות ולהנ"ל יש לומר ר"ט חייש שמא מתחילה הי' ניקב וטריפה ואח"כ ניטל כולו ואין טריפות חוזר לכשרותו דהוא לשיטתי' דחייש למיעוט ולהנ"ל לדידי' שום טריפה אין לה רפואה. דלדידי' מוכח מקרא דזאת החי' דאף המיעוט אינם חיין כעין שכ' לעיל לסברא דלא אזלינן בתר רוב וממשנה אין ראי' דמשנה לא חייש למיעוטא ויש רפואה דתגלי מלתא שהיא מהמיעוט. ושוב חזר וס"ל ודאי אף ניקב כשר דגם למ"ד ל ח למיעוטא אין טריפה חוזר לכשרותו וע"כ אף ניקב כשר או דל"ח שמא מתחילה הי' ניקב דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן ודלא כרש"ל דטריפה חוזר לכשרותו ודוק היטב. הנה אף כי עלה בידי לישב דברי רש"ל. אבל באמת כיון דאמרינן בסנהדרין דהורג טריפה פטור כדמחתכא סימנים דמי ואינו דומה לגוסס. ושם אפי' למ"ד טריפה חי' כמ"ש התוס' א"כ גם באותו מיעוט טריפות שחיין הוי ממות לחיים דסופו שימות ולא מצינו רפואה. יהי' איך שיהי' זה דטריפה אינה חוזר לכשרותו להלכה הוא ואין לצרף זאת לס"ס ודוק:
עוד ראיתי במכתבו דנימוק האם טריפה דרבנן וזה מנ"ל דלא מצינו שום טריפות דרבנן רק הכל דאורייתא ורבנן לא גזרו בטריפות לבד בתרתי לריעותא נמצא שיטות דהוי דרבנן אבל כל טריפות הלכה למשה מסיני ולמ"ד ניטל האם טריפה דאורייתא למ"ד טריפה וגזירה דרבנן לא אשכחן בהא אפי' בהנך דלא מצינו בתלמוד כגון בחצר הכבד וכיס לא מצינו מי שיאמר דהוי גזרה דרבנן ולהקל בספק מטעם זה:
יח ודברי בעל ספר יהושע דאתא לידי בשאלה בתשובת שאלה זו תמוהין מכל צד במח"כ מ"ש הכי בניקב השלחופית יש כ"כ דם והרי אין מחזיקין דם בבני מעים אין ענין זה לזה דבבשר הבני מעים אין דם ובניקב הכיס ירד דרך שם דם העורקים והגידים. וכן מ"ש מאיש ואשה שהטילו מים. אין מדמין מאדם לבהמה ומדרך אקראי לקביעות בחולי הנמסך חודש או יותר. ודאי איזו חשש יש וגם מה שחילק בין שור לפרה. דבפרה י"ל מוסת אף דלא מצינו לה אורח כנשים מ"מ ידוע שיש בבהמה כמו בנשים. וראי' מבהמה ששפעה חררת דם וזו אין ראי' כלל דאדרבה שם מחזיקין הדם לולד ונפטרה מבכורה. ואמנם יש ראי' מבכורות דמקשה לר"מ הניחא למ"ד דם נעכר ונעשה חלב וע' רש"י פירש דם נדות. ואם בבהמה ל"ש וסת ודם נדות מאי מייתי מאשה לבהמה וכבר הרגיש ברי"ט אלגזי בזה. וע"כ גם בבהמה נמצא דם. ואמנם כ"ז אינו ענין לנ"ד דבודאי ברואין שמשתנת דם בקביעות ודאי איזו חולי יש ואין לתלות בזה וביחוד מ"ש שם ולהיות כי המחבר מתיר בניקב שלחופית והרמ"א מתיר בהפסד מרובה. והנה לעינינו הרמ"א לא התיר רק בניקב הכיס ובשלחופית אוסר אף בהפ"מ וכבר הרגיש כן גם כ"ת סוף דבר כל דבריו תמוהין. ותבנא לדינא. הנה כפי מה שהביא בספ' יהושע דברי הבל"י מדמה שורים המשתינים דם לחולה שווינדזאכט. והטריף בנמצא עוד ריעותא כמובא בס' הנ"ל. בשווינדזאכט החלב אסו'. וגם בחולי השועל פסק בראש אפרים סי' ל"ט ס"ק כ"ב דאין לאכול החלב מחיים והשבות יעקב האוס'. והספ' יהושע כתב שלא מצא זאת בשבות יעקב והנה לפנינו השבות יעקב לאסו' בסי' נ"ח חלק ג'. והבל"י מדמה לחולי השועל ושווינרזאכט. וגם בזה אם לא בדק טריפה לאחר שחיטה כמבואר בטו"ז סי' ל"א. ואמנם יש לחלק בין חולי לחולי ושם חשש בחולי שועל מהריאה ובשווינדזאכט מהמוח וכאן מכיס השתן דהוה ס"ס. וכבר ביארנו די באר דאין לפקפק על ס"ס זה בשום צד. ולכן הנראה להקל במקום הפ"מ וכן פסק בטו"ט תנינא סי' קנ"א אם כי בטוב טעם קמא אוסר בתנינא פסק להתיר (וכן פוסק להתיר בשואל ומשיב קמא ח"א סי' ע"ט) ומה שחשש בספ' בינת אדם סי' ע"ד להחמיר בחלב שמא ימצא אחר שחיט' הבהמ' טרפה ויש גנאי שאכל החלב אף דהוה ס"ס והביא ראיה מנדה ע"ב דשומרת יום אל תשמש שמא תראה ותסתור אין ראיה דשם תסתור למפרע משא"כ בחלב נתלי להיתר שאח"כ נטרפה אף שהי' ריעותא מקודם מ"מ נתלי שאח"כ נתקלקלה יותר וז"ב. וגם באם לא בדק אחר השחיטה יש לסמוך על הפ"ת והפמ"ג ועכ"ז הכל תלוי לפי ראות עיני המורה אם יראה שהחולי נמשך הרבה והבהמה מתנונה והולכת סימן לדבר שיש חולי באיברים הפנימים ויש לאסור החלב. והבהמה יבדוק היטב בכל איברים הפנימים כמבואר בתשובה גבי מים בגוף ועיין בנוב"י תנינא סי' כ"ה:
והנני ידידו סי' ע"ה:
א' בש"ס דחולין דף מ"ז ע"ב אמר עולא אמר ר' יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה אלמא קסבר חסרון מבפני' ל"ש חסרון איתבי' ר"א לעולא הריאה שנקבה או שחסרה מאי חסרה אילימא מבחוץ היינו ניקבה אלא לאו מבפנים ש"מ חסרון מבפנים שמי' חסרון לא לעולם מבחוץ ודקאמרת היינו ניקבה ל"צ אלא לר' שמעון דאמר עד שתינקב לבית הסמפונות ובנקב שיש בו חסרון מודה והקש' התוס' ד"ה אבל לשיטת האומרים דקמט אפי' עולה בנפיח' והעור שלם טריפ' (והיא שיטת הרמב"ם) הו"ל לשנויי דמיירי בכה"ג עוד הקשו המפרשים אמאי לא משני דמיירי בחסרה אונא והרי מפי' המשניות לרמב"ם נרא' שמפרש כן המשנה. והרי בזה העור שלם ול"ק היינו ניקבה ואמאי הוצרך לשנויי לא נצרכה אלא לר"ש. ונ"ל לישב הנה הב"ח סי' מ"ח כ' דטריפות דבשר החופה את רוב הכרס היא משום דסוף של כרס הפנימי לנקוב. ותמה עליו הטו"ז בדף האחרון דממשנה מוכח דטריפות דכרס החיצונה היא מחמת עצמו מדחשיב לה במשנה דאלו טריפות ניקב כרס הפנימי ונקרע רוב החיצונה בתרתי. וע"כ ס"ל לב"ח דטריפות שהוא ע"ש סופה נמי חשיב במשנה והתו' ד' מ"ב ע"א ד"ה דרוסת הנץ כ' דע"כ דרוסה אין הטעם משום דסופו לנקוב דא"כ בכלל נקובה הוא דמה"ט לא תני במשנה דמיא לדיותא ודמיא לבישרא. עיי"ש עוד כ' התוס' דף מ"ג ד"ה הנך דאפקת שהקשו אמאי לא חשיב חסרון הגרגרת דהוה כאיסר ותי' דטעמא דחסרון משום דסופו ליפסק דהוה כרוב. הרי דמה דטרפה ע"ש סופו ל"ח במשנה דלא כב"ח. עוד כ' תוס' דף מ"ב ע"ב ד"ה ואמר ר"י דמ"ה לא חשיב חסרון הגלגולת דאינו טריפ' רק משום דסוף הקרום תתאה לפסוק וכבר תנא ניקב קרום של מוח הרי דמה שהיא טריפ' משום סופו ל"ח במשנה ובפליתי ר"ס כ"ט הבי' דברי האגור שכ' דכל הטריפות דלקתה בכוליא היא משום דילקו בני מעיים ומדחשיב בגמ' לקותא דרכיש בכלל ח"י טריפות מוכח דטריפות ע"ש סופו קחשיב והרשב"א כ' טעם דניטל הכבד טריפ' משום דסופו ליטול המרה. והוכיח הת"ש ר"ס מ"א דהרשב"א פליג אתוס' וס"ל דאף מה שהוא טריפ' ע"ש סופו חשיב בתרתי הרי דהיא מחלוקת הפוסקים אם יש לחשוב טריפות ע"ש סופה ונ"ל טעם אחר על מה דל"ח במשנה טריפות ע"ש סופה:
ב והנה מה שהקשה התוס' אמאי לא חשיב במשנה כדיותא או כבישרא לכאורה יש לישב דבגמ' דף מ"ז ע"ב מקשה אמשנה דהריאה שנקבה או שחסרה למ"ד חסרון מבפנים לא שמה חסרון ומשני לא נצרכה אלא לר"ש דאמר עד שתנקב לבית הסמפונות בנקב דאית בי' חסרון מודה וכיון דמשנה קמ"ל אליבא דר"ש י"ל דלר"ש דמיא לדיותא דהוא מראה פסולה כשרה. דהנה שינוי מראה הוא בעור וק"ל לחז"ל דשינוי מראה בעור סופו לנקוב העור וכיון דלר"ש עור שניקבה כשרה עד שתנקב לבית הסמפונות לדידן שינוי מראה בעור כשרה. ומעתה י"ל דכל מה דחשיב במשנה היינו מה דלכ"ע טרפה ונקבה טרפה לכ"ע לת"ק בנקב כ"ש ולר"ש עד שתנקב לבית הסמפונות וחסרה טרפה לכ"ע אבל דמיא לדיותא דכשר אליבא דר"ש מ"ה לא קתני לה. אך באמת זה אינו דגם לר"ש טרפה בשינוי מראה בעור ובבשר עד הסמפונות וכן מיושב מה דקשה אהא דחשיב למסקנא חרותא בח"י טריפות והרי תוס' כ' ד"ה אפיק דכל הסוגיא כר"ש ולר"ש אין טרפות בצמקה לפוסקים דטעם צמקה משום סופה לנקוב ולהנ"ל ניחא דבצמקה מודה ר"ש דסופה לנקוב עד הסמפונות (וע' לב"ש סי' ל"ה ס"ק א' אות כ"ח):
ג' על כן נ"ל לישב הא דלא חשיב במשנה ובי"ח טריפות חסרה הגלגולת וחסרון גרגרת ודמיא לדיותא דהנה כבר כתבנו בסי' ס"ו ובסי' ע"ב דטריפות ע"ש סופו ל"ה רק כרוב כגון סירכה שלא כסדרן דסופו להתפרק לתוס' ל"ה רק רוב אשר סופו להתפרק. וכן כל טרפות ע"ש סופו לא ידעינין בבירור רק משום שרוב הכי איתנהו. והנה ר"ש ס"ל ביבמות ס"ז לחד תירץ דחייש למיעוטא. ומבואר ביבמות קי"ט דלמ"ד חיישינין למיעוט היכי דחזק' מסייע למיעוט הו"ל כפלגא כדאיתא ביבמות קי"ט. ובחולין פ"ו ולפ"ז י"ל דלר"ש ל"ה רק ספק טריפות מה שהיא ע"ש סופו. דהרי קיי"ל נשחט' הותר' אף בריעותא מחיים להרבה פוסקים. א"כ כל שנולד טריפות ע"ש סופו איכא חזקה דכשרות ומיעוט והו"ל רק ספק. והפליתי כ' בר"ס ל"ג דמ"ה לא חשיב ניטל לחי העליון משום דל"ה רק ספק טריפות. ולא חשיב במשנה רק ודאי טריפות (ע' לעיל ר"ס ס"א) א"כ מה"ט לא חשיב חסרון הגלגולת וחסרון הגרגרת ודמיא לדיותא ולבישרא דכיון דמשנה אתיא כר"ש וכן ברייתא דר' ישמעאל די"ח טרפות וכיון דלר"ש לא חשיב לה דל"ה לדידי' רק ספק טריפות וזה לא חשיב. ומיושב קושיות תוס':
ד' ומעתה מיושב קו' תוס' דף מ"ז ע"ב אמאי לא משני כגון שחסרה והעור קיים דל"ה ניקב. וכן או שחסר' היינו שחסרה מנין האונות כמ"ש בפי' המשניות דהרי קשי' אמאי לא חשיב במשנה טריפות על שם סופו כגון דמי' לדיותא וחסרון בגלגולת ובגרגרת ומה שכתבתי לישב דמשנה רוצה לחשוב אף לר"ש ולדידי' דחיישינין למיעוטא ובחזקה בהדי מיעוט הוה פלגא וטריפות:
ע"ש סופו ל"ה רק רוב טריפות ובחזק' ומיעוט ל"ה רק ספק טריפות וספק טריפות לא חשיב במשנה הנה מה דאמרינין דיש חזק' דכשרות זה דוקא למאן דלא ס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור אבל למ"ד מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ בנולד טריפות שהיא על שם סופה ל"ה חזקת היתר. וז"ב והנה עולא ס"ל אין מחזיקין מאיסור לאיסור. דטעמא דאין מחזיקין מאיסור לאיסור כבר כ' בשב שמעתתא ש' ה' פ"ה דאמרינין כמו קודם שנולד הספק הי' הבהמ' בחזק' שאם תשחט תהי' מותרת אף אח"כ כשנולד הספק היא כן דכשתשחט תהי' מותרת והרי נשחט'. ואף בישב קוץ בושט. אף דהוה ספק בשחיט' מ"מ אמרינין כמו קודם שנולד הספק הי' מוחזקין שאם נעש' מעש' השחיט' תהי' מותרת אף אחר שנולד הספק עומד בחזק' זו והרי עשינו מעש' השחיט' משא"כ בספק שהי' או דרסה הרי ספק אם עשינו מעש' השחיט'. ומ"ד מחזיקין מאיסור לאיסור לא ס"ל חזק' על להבא רק ס"ל כיון שהבהמ' הית' עד השחיט' בחזקת אמ"ה אף אחר השחיט' תחזיקהו באיסור כנולד ספק מחיים כמו שכ' הש"ך בסי' נ' דלמסקנא דסוגיא יבמות ד' ל"א מחזיקין מאיסור לאיסור ועולא דס"ל בישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ס"ל אין מחזיקין מאיסור לאיסור, כדמוכח בגמ' שם ותוס' וכן ממה דמשני בגמ' שם אהא דמקש' מ"ש מב' חתיכות ספק חלב. ומשני התם איתחזק איסורא וכ' תוס' דאף דבחתיכ' אחת ס' חלב לא איתחזק איסורא מ"מ בישב לו קוץ איתחזק היתרא הרי דס"ל לעולא אין מחזיקין מאיסור לאיסור ומעתה לעולא לשיטתי' מיושב מה דלא חשיב במשנה טריפות על שם סופו כדכתיבנא דלר"ש לא מצי למיחשבי'. וכיון דבלא"ה משנה אתיא כר"ש, ע"כ משני שם הך שחסרה לר"ש איצטרך דהרי בלא"ה צ"ל דמשנה קמ"ל אליבא דר"ש מדלא חשיב טריפות על שם סופו. וכ"ז לשיטת עולא. אבל לדידן דפסקינין חוששין שמא הבריא. גם פסקינין מחזיקין מאיסור לאיסור כמ"ש הרמ"א סי' נ' וכמסקנת הסוגיא דיבמות כמ"ש הש"ך שם א"כ גם לר"ש לא יועיל תירץ הנ"ל דהרי ליכא חזקת כשרות ולא חייש למיעוט רק מדרבנן והנה טריפות ע"ש סופו ודאי טריפות ואמאי לא חשיב טריפות ע"ש סופו וע"כ צ"ל תירץ אחר דטריפות ע"ש סופו לא חשיב בתרתי. וא"צ לאוקמא כר"ש ע"כ מוקמינין או שחסרה בחסר מנין האונות או בקמט ולא ניקב העור דאתיא ככ"ע. ובגמ' מוקי או שחסרה לר"ש רק לעולא לשיטתי' כאמור ודוק היטב:
ה' ודע דמה שכתבתי דר"ש חייש למיעוטי. אף דלתירץ א' ביבמות ס"ז ר"ש ס"ל דאין חוששין למעוטי מ"מ משמע מנדה נ"ט ע"ב דר"ש חייש למעוטי כתירץ ב' ביבמות דהר"ן בחידושי נדה י"ד ובתשו' סי' מ"ט כ' דטעמא דר"מ דמטמא באשה שעשתה צרכי' ונמצא דם דחייש שמא הדר מי רגלים למקור אף שאין דרך דם ממקור לצאת עם מי רגלים משום דר"מ כשיטתי' דחייש למעוטי. ולפ"ז ר"ש דס"ל בנדה שם. אף באיש ואשה יושבין טמאה ע"כ ס"ל כר"מ דחייש למיעוטי ואף למיעוט דלא שכיח חייש ובזה הנני מבין דברי הגמ' יבמות ס"ז דאמרינן שם ואיבעית אימא לעולם קסבר חוששין למיעוטא דעבדינן כר"נ. ולמה הוצרכו לכך ומה ס"ד דר"ש חייש למעוטי אולי י"ל דהך דנדה לחץ לגמ' לומר דר"ש חייש למעוטי וזה הערה יקרה וע' בסדרי טהרה ס"ס ק"ץ ולעיל סי' ס"ט אות ו' ודוק ואם כי יש לעיין בכל דברינו כתבתי הפלפול לעורר על המעיין ולפמ"ש בפשיטות י"ל מה דל"ח טריפות ע"ש סופו דבמשנה י"ל דאתיא בזה הכלל כדאמרינין בגמ' ול"ק רק לתנא דבי ר' ישמעאל דחשיב ח"י טריפות. ור' ישמעאל ס"ל בכורות כ' חיישינין למיעוטא ותוס' כ' פסחים דתנא דבי ר"י ור' ישמעאל אחד הוא ולדידי' ל"ח טריפות ע"ש סופו רק ספק טריפות משום מיעוט וחזקה וספק ט' ל"ח למנין כמש"ל ולפ"ז צ"ל דחרותא הוה ודאי טריפה משום שאינו מניף על הלב וכן צ"ל לר"ש לפמש"ל ודוק:
ו ודרך אגב אמינא בישוב דברי מהרש"א בכורות כ' ע"ב תד"ה חלב פוטר שכ' דהא לא קשי' היכי אכלינן בישרא שמא במקום נקב שחט דאיכא חזקה מסייע למיעוט די"ל דאין זה מיקרי נשחטה שלא כהוגן דניקב הושט מטהר מידי נבלה. וזה נגד כל הפוסקים וכבר תמה בדבריו בפמ"ג סי' ל"ג ס"ק ה'. ונ"ל לישב דהנה רש"י בנדה סוף ד' כ"ד כ' אהא דאמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה לידה קסבר טרפה חי' וזה תמוה דנקב ושט נבלה וכבר תמה ע"ז בפליתי סי' ל"ג ס"ק א'. ונ"ל לישב דהרי הטו"ז כ' ר"ס מ"ג דנקב מתולדה לא מקרי נקב ונהי דמוכח מנדה ברש"י הנ"ל דנקב מתולדה נמי טרפה מ"מ י"ל דקיל מנקב הנעשה אח"כ ע"כ נקב בושט מתולדה ל"ה רק טרפה ונקב הנעשה אח"כ הוה נבלה. ומעתה דברי מהרש"א נכונים. הנה מהרש"א לא הקשה דניחוש שמא נעשה אחר שנולדה נקב ונימא סמוך מיעוטא לחזקה דלענין זה אדרבה יש לבהמה חזקה מבוררת כמו משנולדה ל"ה נקב כן אח"כ לא נעשה נקב ול"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה כיון שיש חזקה מבוררת להיפך וע"כ לא קשה רק דניחוש שמא ניקב הושט מתולדה דל"ה חזקה מבוררת להיתר ויש חזקת אינה זבוח לאיסור וע"ז תירץ שפיר דניקב ושט מטהר מידי נבלה הכונה נקב מתולדה כדברי רש"י בנדה וזה ת"ל ישוב נכון מאוד:
מה שקשה לפ"ז מהא דהקשה בחולין ל"ב אהא דנפסלה בשחיטה נבלה ורמינהו אלו טריפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ולא משני דנקיבת הוושט מיירי מתולדה דל"ה אלא טרפה לפמ"ש י"ל עיקר קו' הש"ס מפסוקת הגרגרת. ועוד דמשמע לגמ' דמיירי בלא ניקב מתולדה דומיא דשאר טריפות דקתני במשנה ודוק: