אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן סה

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן סה

סימן סד

ב"ה ברעזאן לכבוד ידידי כנפשי הרב הגדול החריף ובקי בכל חדרי תורה גאון יעקב המפורסם מוה' יונה אשכנזי אבד"ק סנאטיען (זצלה"ה): ע"ד השאלה בהעצמות קטנות המונחים ממש על הריאה המובאין בש"ך יו"ד סי' ל"ב ס"ק ט' שנשברו סמוך לחבורן בגוף עד שמקצת מאסיתא נשבר וכ"ת הביא דברי הפר"ח סי' נ"ג שכתב להקל בהפ"מ בנשמט הגף כפירש מהרי"ח שהובא בש"ך דנשמט הגף היינו אותן העצמות וא"כ לפ"ז טריפה אם נשברו אותן העצמות והכנה"ג הובא דבריו בספר בית לחם יהודה. ובספר זכור לאברהם הכשיר באותן העצמות:

א תשובה מה שכתב הפר"ח סי' נ"ג להקל בהפסד מרובה בנשבר או נשמט הגף כדברי מהרי"ח דבריו צ"ע דהרי מטור ומהר"ן ומת"ה שהובא בב"י משמע דגף היינו עצם השלישי המחובר לגוף ואותן העצמות ל"ה עצם השלישי וע"כ לא פירשו כפירש מהרי"ח איך היקל כשיטה אחת מה שרוב הפוסקים לא ס"ל הכי ועוד דגף העוף דומיא דיד הבהמה הוא בגמרא וקמ"ל דבבהמה כשירה ובעוף טריפה ואם הכונה על אותן העצמות לא אדע אם גם בבהמה נמצאים עצמות כאלו. ואולי לפירש מהרי"ח מיושב קו' המרדכי אשמוטת גף דלא חשב לוי ליתר עליהן עוף דהרי בבהמה כשירה ואם קאי על אותן העצמות ל"ק דאין בבהמה אותן העצמות כמ"ש בכוליא דבעוף כשירה אף דכל מה שמנו בבהמה כנגדו בעוף משום דאין כוליא של עוף דומה לשל בהמה. ואמנם בכל הראשונים ל"מ כפירש זה דגם מרש"י שפי' גף פרק עליון המחובר בגבה ל"מ דקאי על אותן העצמות. ודברי הפר"ח צ"ע וחלילה להקל אף בה"מ וגם מענין השדרה בסי' ל"ב כיון דבהפ"מ פסקינן דרק נגד מקום חבורן בגוף טריפה משמע דל"פ כמהרי"ח ואיך נסמוך להקל על שיטה זו אמנם בנשברו אותן עצמות לכאורה יש סברא להחמיר כיון שהם מונחים ממש על הריאה יש לחוש שמא ניקבה הריאה. דהט"ז כתב סי' נ"ג ס"ק ב' דבנשבר הצלע בעוף אין לחוש לנקיבת הריאה דדוקא בגף כיון שהעוף מנדנד הנה והנה אפשר שע"י כך נכנס לפנים משא"כ בצלע שהוא מונח במקום אחד. א"כ בעצמות אלו שהם מחוברים בגף ובודאי כשהגף מבחוץ מתנודד גם המה מתנודדים ויש לחוש כשנשבר שמא ניקבה הריאה מיהו למ"ש הט"ז בשם הר"ן שם הנראה מדבריו דדוקא בשבירה שהוא מבחוץ או קוץ שבא מבחוץ חיישינן משא"כ בצלעות שהן מבפנים אין לחוש לנקבה הריאה. אבל מדהביא הט"ז דברי רש"ל לדבריו נראה כונתו כמו דבקוץ הואיל שבא מבחוץ חיישינן הואיל ונכנס בכח כן היכא שהאבר מתנודד הוי כמו שבא בכח. ולפ"ז בנ"ד טריפה אף שהוא מבפנים הואיל ומתנדנד וכדכתיבנא ועיין פמ"ג ריש סימן נ"ד מה שהקשה על הר"ן ממחט בבשר הכבד. ולמה שכתבתי דהיכא שמתנדנד הוי כמו נכנס בכח גם בשר הכבד מתנדנד קצת. מיהו זה אינו ברור דאותן עצמות מתנדנדים דיש לומר כיון שהם דבוקים תחת העור על הצלעות הם עומדים במקומם:

ב' והנה אם נאמר כשיטת מהרי"ח דעצמות אלו הוי הגף ונאמר דנשבר טריפה יש לכאורה לאסור אף אם יש ספק אם קודם שחיטה או אחר שחיטה נשברו דעל הס"ס המבואר ברמ"א שמא לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא מנקבה הריאה הקשה הש"ך סי' ק"י אות ט"ו דל"ה ס"ס המתהפך גם קשה דאין נ"מ בין הספיקות דאם אתה דן שמא קודם שחיטה על כרחך ג"כ אתה מסופק שמא נקבה הריאה והיטב אשר דיבר בזה בישי"ע סי' נ"ג דמתחילה אתה צריך לדון אם האבר גופה מותר. ואח"כ אתה דן על הריאה. ומ"ה אתה מתחיל הספק שמא אחר שחיטה ואף האבר מותר. ואת"ל קודם שחיטה ואבר אסור כדין אבר מדולדל שמא לא נקבה הריאה והעוף מותר עכ"פ. ונמצא דיש נ"מ בין הספיקות וגם ל"ב מתהפך מה"ט וקצת יש להעמיס דבר זה בש"ך סי' ק"י ומעתה כ"ז בגף שהוא מבחוץ. משא"כ באותן עצמות שהם מונחים תחת העור. ובודאי אף שנשברו לא יצאו חוץ לעור ומותרים עיין לבושי שרד ה' טריפות העצמות סי' י"ד דאף בנשבר הצלע נמי אסור משום אבר המדולדל מ"מ הכא שלא יצא לחוץ בודאי מותר. ובגף אסור דשכיח שיוצא לחוץ משא"כ באותן העצמות. וכיון שאין נ"מ בין הספיקות דאף אם קודם שחיטה מותר אותו עצם קטן אם רואין שהעור שלם מבחוץ ל"ה ס"ס המתהפך (והן אמת דלדעתי ה' נראה כונת הראב"ד שהובא בב"י סי' נ"ה ובלבושי שרד שם לחלק בין יד וגף ובין עצמות שהם בחלל הגוף כגון צלעות דבנשבר הצלע אף אם יצא פעם אחת לחוץ מ"מ כיון שהוא מונח תמיד בפנים הדרה ברי' ובזה ניחא מה שלא מצינו בש"ע ובש"ס פוסק לאסור בנשבר צלע משום אבר ובשר המדולדלים מיהו דעת לב"ש רחבה מדעתינו. מיהו באמת אף באותן עצמות בספק אם נעשה קודם שחיטה או לאחר שחיטה מותרות כפשטא דלישנא דהש"ך סי' ק"י ס"ק ט"ו דכיון דהספק הוא מכח האבר אתה צריך להתחיל מהאבר שמא נשבר לאחר שחיטה:

ג' אמנם לדינא נ"ל, אף שנודע שנשבר מחיים אין להחמיר באותן עצמות רק אם יש עוקץ ומצאתי שהגאון מהרש"ק בטוב טעם תנינא סי' קפ"ז התיר לגמרי באותן עצמות. ושורש סברתו הואיל ואינם מתנדנדים. עיי"ש וכיון דכל הני גדולים מכשירים ועיקר דין נשבר הגף המחבר מכשיר א"כ אין לגבב חומרא חומרא. ואין להטריף רק אם יש עוקץ דאז אף בנשבר הצלע טריפה ע"כ גם באותן עצמות טריפה. וגם ביש עוקץ אם הבשר שתחתיו שלם דבכה"ג הקיל הלבושי שרד בצלע גם באותן העצמות אם הצלע שתחתי' הבשר שלם ויפה. המקיל בהפסד מרובה לצורך שבת אין מזחיחין אותו. אך בשאלה דידי' שמקצת מאסיסי' נשבר דהוי כנשמט יש לחוש לשיטת מהרי"ח ע"כ אם יש עוקץ טריפה ואם אין עוקץ יש להכשיר בהפסד מרובה וצורך גדול כן נלענ"ד כיון דרוב פוסקים לא ס"ל כותי' דשיטת מהרי"ח:

ד' ודרך אגב הנני אומר דמה דפליגא בגמרא שמוטת ירך בעוף ורב הונא אמר רב אמר כשרה נ"ל זה דוקא בלא נשבר הגף אבל בנשבר הגף וגם נשמט הירך ודאי טריפה דהר"ן כתב דבבהמה כ"ע מודה ורק בעוף פליגא משום דבבהמה עיקר סמיכתה על רגלי' ומ"ה נשמט הירך טריפה אבל עוף שיש לו כנפים איכא למימר כשירה עיי"ש ולפ"ז אם נשבר גפי' וגם נשמט ירכה לכ"ע טריפה. ובהכי מיושב קו' התוס' דף נ"ז ד"ה למה לי' שהקשו למ"ד שמוטת ירך בעוף כשרה והרי מה שמנו חכמים בבהמה כנגדה בעוף. ומ"ה כתבו ושמא לא ידע השתא ברייתא דלוי. אבל להנ"ל ניחא. דגם בעוף אם נשמטה ירכה וגם גפה טריפה וכנגדן בבהמה רגלי' לבד. דהגף והירך הכל כנגד רגלי' דבבהמה כנ"ל, ועדיין צ"ע ודוק. ועיין בכ"מ שכתב כעין זה דלא יחשוב יתר עליהן עוף נפלה לאור משום דגם בבהמה היה מטרפה רק משום שיש לה הגנה לא מיטרפה עיי"ש. ובדגול מרבבה סי' ל"ב כ' דבספק נשברה השדרה אם הלכה יש לסמוך על הבדיקה אף לדידן אך בעוף ל"מ הילוך דבעוף כלה כח החוט. אצל הגפים והרגלים רחוקים ואין פסיקת החוט מעכב ההילוך. עיי"ש ולפענ"ד נראה כיון שכ' הר"ן דעוף שיש לו כנפים ל"ה עיקר סמיכתה על הרגלים רק בצירוף כנפים, א"כ בנשבר החוט אצל אגפים אין יכולה להלוך יפה ע"כ מהני הילוך יפה אף בעוף:

ה והנה בהא דאמר רב דף נ"ו שמוטת גף בעוף טריפה ושמואל אמר תיבדק ולא נודע באיזו סברה פליגי י"ל נהי דבבהמה לא מטרפה רק בנקבו ב' קרומים., מ"מ בעוף מיטרפה בקרום אחד ומ"ה לא מהני לרב בדיקה דהא דלא מפקה זיקא שלא ניקב רק קרום אחד ומ"מ טריפה והרי לשיטת התויו"ט במשנה דאלו טריפות בעוף מיטרף עוף בנקיבת קרום עליון במוח אף דבבהמה לא מיטרפה עיי"ש ובריאה יסבור רב הכי ושמואל סובר דגם בעוף בעי שני קרומים עוד יש לפרש לפי מה דמשמע מתוס' דף מ"ו ד"ה ואמרו לה קרמא תתאה דרב ושמואל פליגא בזה וס"ל:

לרב קרמא עילאי טריפה ושמואל ס"ל בעי שני קרומים עיין מהר"ם מלובלין שם ולפ"ז רב בשיטתיה דקרמא עילאה טריפה ומ"ה ל"מ לדידי' בדיקה דלמא עילאי מינקב ומ"מ לא מפקה זיקא ושמואל ס"ל בעי' שני קרומים מ"ה תיבדק ולפ"ז צ"ע בדברי יש"ש ובעל העיטור וגדולי הקדמונים שכתבו דאם גרסינן וכן אמר ר' יוחנן תיבדק הלכה כשמואל ור"י ולפוסקים דל"ג ר"י הלכה כרב ולפי הנ"ל ודאי רב כשטתיה דקרמא עילאי טריפה ומ"ה ל"מ בדיקה משא"כ לדידן דמהני בדיקה דאנן פסקינן דבעי נקיבת שני קרומים וצ"ע ועיין בפרי מגדים סי' ט"ל אות ח"י שכתב דרב ושמואל ס"ל קרמא עילאי וכבר הקשה עליו בראש אפרים בקונטרס הראיות אות ך' דהרי לואמרו לה רב ושמואל פליגא בזה לשיטת התוס'. הן אמת דקשה לי ללישנא קמא דגמרא דרב ושמואל ס"ל קרמא עילאי ואיך אמר שמואל תיבדק שמא עילאי אינקב ותתאי לא מינקב וטריפה ומ"מ לא מפקה זיקא (וע' סימן ס"ד) ועיין לקמן. והנה כ"ז לשיטת התוס' דף מ"ו אבל במעדני יו"ט כתב שלא כתו' אלא ללישנא דאמרי לה קרמא. תתאה היינו בין רב ושמואל בעי שני קרומים ולשיטה זו דברינו לעיל קיימים דרב מחלק בין עוף לבהמה דבעוף שקרמו רך חייש אף לנקיבת קרום אחד דסופו לינקב גם השני ומ"ה לס"ל תיבדק ושמואל ס"ל בעי שני קרומים ולפ"ז יחלקו עוד בדין אחד דלרב ל"מ בשבירת גף שבר על שבר יחדיו ידבקו אף לשיטת הר"ש מאיברא דטעמא דהר"ש דאם היה מינקב הריאה איך אפשר שיעלה ארוכה לעצם וכ"ז אם ניקבו שני קרומים משא"כ אם לא ניקב רק קרום אחד ולע"ע לא מפקה זיקה רק דטריפה ע"ש סופו כיון דעתה הוא בריא מעלה ארוכה לעצם משא"כ לשמואל דבעי שני קרומים אס"ד דהעצם מנקב הריאה ומפקה זיקא ואינו יכול לחיות עתה איך יעלה ארוכה ובזה מיושב מה שהקשה בכנה"ג הובא בפמ"ג ס"ק על היש"ש שמפלפל אי הלכה כרב אי כשמואל ומה נ"מ והלא בלא"ה אין אנו בקיאין בבדיקה ולפמ"ש מיושב דנ"מ בנשבר הגף דסומכין בהפ"מ על הר"ש מאיברא וכ"ז אי הלכה כשמואל אבל אי הלכה כרב דל"מ בדיקה על כרחך הטעם אף דלא מפקה זיקא בעור אחד טריפה דסופו לינקב גם העור השני וכיון דעתה לא מפקה זיקא אין הריפוי מעצם ראי' וטריפה אף להר"ש מאיברא: ו' אמנם לישב הקושיא לל"ק דס"ל לשמואל קרמא עלאי טריפה איך אמר תיבדוק והכונה אי מפקה זיקא ומה מהני הנפיחה שמא עילאה אינקב י"ל הכונה תבדק בדיקת משמוש לראות ולעיין בריאה אם הוא שלימה ק וכמו דמצינו כמה פעמים לשון בדיקה על ראי' והרי לשיטת הרמב"ם כל ריאה אינה צריכה נפיחה רק היכא דאיכא ריעותא ומ"מ קרי לה בדיקה וגם בהך דנפלה צריכה בדיקה הכונה לראות כל האיברים אם לא נתרסקו (ובירושלמי ביצה באמת אמרו זאת אומר' ראית ריאה מדבריהם ולא קרי לה בדיקה משמע קצת כדעת הרמב"ם) ומ"ש המרדכי בדיקת נפיחה כ"כ לדידן אבל שמואל מפרש לשון בדיקה לראות בעין אם לא ניקב ולק"מ:

ז והנה בענין בועה בעוף יש לעיין ע' בחינוך בית יהודה משמע דהשאלה הי' היכא שהבועה ניכרת מעבר לעבר. דז"ל בהשאלה. סי' ל' אודות שנמצאו בועות בריאה של אווזות והם בודאי נראים מעבר לעבר. ובזה הורה לאיסור. אבל בועה יחידית או אף כמה בועות רק דלא כתרתי סמיכי ולא בשפולי ולא נראים מעבר לעבר לא משמע לאסור מדברי חנוך בית יהודה. והגאון מהרש"ק זצ"ל בספרו טטו"ד סי' ס"ז ובק"א סי' כ"א מורה להחמיר. וטעמן מבואר דחשש לשיטת הרי"ף דמים עכורים טריפה ובאמת אנן לא פסקינן כרי"ף בזה. מ"ש דאולי שלטה הבועה. עד הסמפון והביא דעת הרמב"ם דבועה יחידית צריכה בדיקה בסמפון כבר כ' דלא קיי"ל כהרמב"ם. רק שכתב דשמא בעוף לכ"ע חיישינן. וצ"ע דא"כ למה אמרו בגמרא יתר עליהן עוף נשבר העצם ולא ניקב הקרום ולמה לא מנה דבועה בעוף טריפה ובבהמה כשירה. וכמו דאמרינין מוגלה כשר בריאה ופסול בכוליא. כמו כן יחשב מוגלה כשר בבהמה וטריפה בעוף אמנם לפמ"ש לעיל די"ל דרב ס"ל בעוף מיטרף בקרום אחד יש לחוש לכל הבועות בעוף לפמ"ש במשבצות זהב סי' ל"ז ס"ק א' דרוב בועות עור התחתון ניקב וכיון דבעוף מיטרף בקרום אחד כן בועה בעוף טריפה דניקב קרום אחד. והא דלא מנו להו ביתר עליהן עוף. י"ל דכיון דלחד לישנא ניקב עור אחד טריפה אף בבהמה. ולדידי' כל הבועות טריפה בבהמה בפלוגתא לא קמיירי כמ"ש התוס' דף נ"ד ואולי הי' בזה פלוגתא קדומה מיהו ז"א דאף לרב דוקא קרמא עילאי טריפה ולא תתאה. וגם לדידי' כשר בועה דניקב העור התחתון. כדמוכח מש"ס דשמואל אמר דעלתה צמחין כשר. והרי לחד לישנא גם שמואל ס"ל עילאי טריפה. ומ"מ העלתה צמחין כשר מטעמא דבתתאי לבד ודאי כשר. וה"ה לרב וע' בגבעת שאול סי' מ"א. אך י"ל כמו שכתבו התוס' דף ע"ו ע"ב לענין צומת הגידין דאי איפסק חד טריפה בעוף. ול"ח ביתר עליהן עוף משום דאי איפסק חד סוף שנפסק כולן כן י"ל בעוף דאי ניקב חד קרום סוף שניקב השני. ומ"ה ל"ח ביתר עליהן עוף. ומה"ט לא חשוב בועה דניקב קרום אחד סוף שניקב השני. והשני קרומים גם בעוף טריפה. וכיוצא בזה כ' בהגהות מרדכי ר"פ אלו טריפות:

ח' אמנם גוף דברי הפרמ"ג הנ"ל תמוהים ולא משמע כן בפוסקים. והרי הפוסקים כתבו טעמא דבועה על נולד טריפה מטעם תרתי לריעותא ולא כתבו משום דבבועה ודאי ניקב קרום התחתון (ע"ל ס"ס ס"ג) וממקום שהביא הפ"מ משם מוכח הסתיר' מיהו י"ל דהפמ"ג מפרש ד' הש"ע בנמצא בועה על מקום שנקלף העור התחתון יש להטריף דהוי כקרום שעלה מחמת מכה. היינו דבבועה ניקב העור התחתון ועיין בראש אפרים בקונטרס הראיות אות כ' הנ"ל. אמנם אם נאמר דה"ט דיש להטריף בועה בעוף משום דחיישינן לבועה בשפולי נמי מיושב מה דל"ח ליתר עליהן עוף דבועה בשפולי בלא"ה אין לו שורש בגמרא אך חומרת הגאונים אמנם לדינא נ"ל באותן בועות אם נמצאו כמה בועות ודאי יש להטריף ואם נמצא בועה יחידית ואין ניכרת מעבר לעבר ולא בשפולי אולי יש להקל בהפ"מ דאין להוסיף על הטריפות כיון דלא מצינו בפוסקים דבעוף קרום אחד טריפה. ע"כ אין לחלק ולפ"ז גם בנגלד פורתא בעוף כשר אם רואה שהקרום שני קיים אך צ"ע אם בקיאין בעוף לראות שהקרום שני קיים. ע"כ נראה להחמיר בנגלד פורתא בעוף: ושוב מצאתי בקנאת סופרים בהשמטות בסוף הספר סי' כ"א הקשה אחד להגאון מהרש"ק מהך דכל שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף. ושם מביא דברי הגהות מרדכי פ"ג דחולין שהובא בראש אפרים ריש ס' ל"ט דמשמע מדבריו דוקא בועה בשפולי טריפה בעוף ועי"ש דבעוף גדול שקורין הונדיק גם מהרש"ק מודה עיי"ש. ע"כ לדעתי המיקל בהפסד מרובה לצורך שבת בבועה יחידית אם אינה מעבר לעבר ולא בשפולי לא הפסיד והעיקר תלוי בראיית עיני המורה דכמה פעמים ל"ה, רק מורנא או טינרא. ובזה יש להכשיר בפשיטות: בשולי המכתב הנה הא דמהני בנשבר הגף אצבע אגודל יש לעיין למ"ש תוס' נדה נ"ה דעצם אחר שחסר גדל קצת ומ"ה מיקרי גזעו מחליף א"כ ניחוש שמא גדל אחר שנשבר ומתחלה לא הי' אגודל מיהו יש לומר אס"ד דנקב הריאה לא הי' העצם גדל אח"כ דאחר שנטרפה אינה משבחת וע' פמ"ג סוף סי' נ"ו ד"ה מעשה בא לידי. ואולי גם הוא כיון לזה:

הג"ה כעת בסדרי ספרי להדפסה ראיתי בספר מנחת משה הנדפס מחדש ונשלח לי מהמחבר שמפלפל בדין זה של בועות בעופות וראיתי שהקשה על הגאון מהרש"ק שמטריף בועה בעוף לחוש לדעת הרי"ף דא"כ מה הוצרך בדף מ"ח לשנויי דהא דאמר רב מתנא מליא מוגלא טריפה מים זכים כשרה בכוליא איתמר ולא משני דמיירי בעוף:

אמנם לפמש"ל דהטעם שיש לטרוף בעוף די"ל דבעוף אף עור אחד טרפה ובועה מליא מוגלא רוב פעמים עור התחתון ניקב. וכתבתי לעיל דרב אסר נשמט הגף שמא ניקבה הריאה משום דס"ל בקרום אחד טרפה ושמואל ס"ל תיבדק משום דס"ל ב' קרומים דוקא טרפה א"כ בדף, מ"ח דשמואל משני ההוא בכוליא איתמר ל"ה מצי לשנויי ההיא בעוף דלדידי' באמת גם בעוף כשר אבל לדידן דפסקינין כרב י"ל דבעוף טריפה בועה יחידית כדכתיבנא. מ"מ כיון דבהגהות מרדכי פ"ג דחולין מבואר להדי' דדוקא בשפולי טרפה בועה בעוף אין לנו להוסיף חומרא. אך מה שרצה לומר בספר הנ"ל בשם גדול אחד דבעוף בועה בשפולי כשר לטעם שכ' מהרי"ט סי' י"א דטעם בועה בשפולי טריפה משום שהמוגלא מכביד ויקרע הריאה וזה דוקא בבהמה שתולה הריאה למטה משא"כ בעוף שנחבא בין הצלעות ולא יכביד המוגלא. זה ליתא דדוקא לשיטת הפוסקים דס"ל דלא מקרי שיפול רק בתחתית האונות או האומות יש לומר דבעוף מהני מה שהריאה נחבאת ולא תלוי' למטה אבל למה שאנו נוהגין דשיפול הריאה היא בכל מקום אפי' למעלה במקום שהריאה דבוקה לשדרה מקרי שיפול ושם ל"ש לומר משום שהריאה תלוי' למטה. ומ"מ טריפה ה"ה בעוף יש להטריף אף שהוא נחבאת בין הצלעות וז"פ על כן חלילה להקל בעוף בועה בשפולי:

והנה קרה לפני כמה פעמים באווזות בימי הקיץ שהריאה קצת ירוק געל אך נראה שהיא מחמת מוגלא וקולפין הקרום דק והולכת המראה מהקרום על כן מכשירין הגם שיש לעיין אי יש לסמוך על זה בעופות שהקרום דק מאוד מ"מ כיון שנראה שהמראה בא מחמת מוגלא ולפרקים הדבר שכיח הרבה ויש הפסד גדול מורין להקל בבקיאות שוחטים מובהקים שאומרים שבא מחמת מוגלה אמנם אם לקחו וקלפו העור ולא נמצא שם מוגלה או דבר אחר לתלות בו המראה אעפ"י שהלך המראה מהעור יש להטריף דאף בבהמה זקני הת"ש אוסר והלב"ש אינו אומר לא איסור ולא היתר רק הראש אפרים מתיר בהפס"מ ובעוף חמיר יותר כיון שהעור דק מאוד וקשה לסמוך על הבדיקה כנלע"ד: ודרך אגב ראיתי בספר ענתת משה הנ"ל סי' י' עד י"ג שמפלפל בדין אם דבר אחד מותר בדיעבד ויש בו עוד איסור אחר שמותר בדיעבד אם אסור בדיעבד דהוה תרתי לריעותא ומייתי דברי רדב"ז ח"ב סי' תרפ"ט שכ' בנמלח כבד עם בני מעיים הואיל דכבד שנמלח עם בשר אין מותר רק בדיעבד ובני מעיים שנמלחו עם בשר אין מותר רק בדיעבד ע"כ בנמלח כבד עם ב"מ יש לצדד להחמיר. עוד מייתי דברי הלח"מ פ"ד מה' יבום ה' י"ז שכ' דתרי פסולי בחליצה וכל אחד אין מותר רק בדיעבד החליצה פסולה בדיעבד. ומקצת גדולים הביאו ראיות להיפך. ולפענ"ד ראי' ממשנה דפסחים ס"ג דר"ש ס"ל בשאר זבחים ששחטו במועד שלא לשמו חייב משום דכשר והוה שחיטה ראוי' וקשה דהרי תוס' הקשו בשוחט על חמץ יהי' הקרבן פסול. ותירצו דבקדשים בעי שנה עלי' לעכב. ע"כ כשר בדיעבד והא דשחט שלא לשמה נמי אינו כשר רק בדיעבד כדאמרינין בריש זבחים. א"כ אס"ד דתרתי דיעבד אסור אף בדיעבד בשוחט על חמץ שלא לשמה ליפסל הקרבן והוה שחיטה שא"ר ואמאי חייב. וע"כ מוכח דתרתי דיעבד נמי מותר בדיעבד ואמנם י"ל דמדאורייתא ודאי מותר תרתי דיעבד רק דמדרבנן אסור ומבואר בב"ק דף ע"א ובכתובות דאיסור דרבנן מיקרי שחיטה ראוי' עיי"ש גבי מעשה שבת. אך השימ"ק בכתובות הקשה כיון דמדרבנן ל"ה שחיטה הראוי' יפטור ותירצו המפורשים דכיון דאיסור דרבנן יכול להאכיל לקטן להרשב"א מיקרי שחיטה ראוי' עיין לעיל סי' י"ז אות ב' וזה ל"ש בקדשים פסולים מדרבנן דאסור בהנאה. אך יש לדחות די"ל דבקדשים גם רבנן לא אסרו בתרתי דיעבד משא"כ בחולין. ולפי המבואר ריש נדה דר"ש לא ס"ל תרתי לריעותא י"ל דאין ראי' מר"ש לדידן ודוק אמנם הרבה ראיות יתנו עידיהן דתרתי דיעבד מותר ולא קים לן תרתי לריעותא רק בריאה או באיתחזק איסורא כהך דריש נדה, וע' טו"ז סי' צ"א לענין תרי הפס"ט ומ"ש הפוסקים ולא באתי רק לעורר על המעיין:

ודע דאף שכתבתי לעיל דבועה יחידית בעוף כשר אם אינה בשפולי ולא מעבר לעבר מ"מ אם יש מכה גדולה בריאה בעוף ומראה העור מראה בועה יש להטריף דעור הריאה רכה בעוף ועוד דחיישינן לסמפונות דדוקא בבהמה. דבשרו מרובה אמרינין דבועה אינה מנקבת סמפונות משא"כ בעוף:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה