אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן סג

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן סג

סימן סב

ב"ה פרעמישלא זאת הברכה לפ"ק:

לכבוד ידידי הרב הגאון החריף ובקי המפורסים מ' פנחס חיים שיפער ראב"ד ומו"צ ומ"מ דק"ק לבוב (זצלה"ה):

ע"ד הלבושי שרד בטריפות עצמות סי' י"ב אות ו' שכתב דהיכי דנשתברו ו' צלעות ונדבקו היטב ונתרפאו שא"ש ואח"כ נשתברו ו' צלעות אחרות כשר דכיון דבשעה שנשתברו ו' צלעות הראשונות לא הי' טרפה מהני רפואה ושוב אין מצטרפות דכבר נתרפאו והביא ראי' מפמ"ג סי' ל"ו סק"ד לענין שני קרומים דאם נתרפא הא' קודם שניקב השני ל"ה טרפה וחוזר להכשירו ע"ש וע"ז הקשה מש"ס דשבת קי"ב לענין ניקב כמוציא א זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא רימון דל"מ סתימה דפנים חדשות בא לכאן ול"מ הסתימה וה"ה ל"מ הרפואה:

א:

א' תשובה על דברי הפמ"ג כבר זכיתי בהערה זו בספרי חא"ח סי' ג' בשה"מ בעזה"י ושם כתבתי דלא תימא דלא ילפינן איסור מטומאה דהרי בעירובין כ"ד ילפינן דפרץ אמה וגדר אמה מועיל כיון שבצירוף יש עשר ממשנה דסנדל הרי דלענין זה ילפינן איסור מטומאה וע' קהלת יעקב אלגזי אות איסור מטומאה יליף מזה דילפינן איסור מטומאה וגם הערתי שם על דברי הלב"ש א"ח סי' י"ב שפוסק בנפסק חוט אחד ונשתייר מצד השני כדי עניבה וקשרו ואח"כ נפסק צד השני כשר וכן פסק ש"ב הגאון מליסא בסידור שלו וגם ע"ז תמהתי מגמ' הנ"ל וכעת ראיתי שגם הדין המבואר בפתחי תשובה יו"ד סי' רע"ט ס"ק ז' בשם ס' בני יונה דאם נמצא טעות בס"ת ותיקנה ואח"כ נמצא עוד ב' טעותים דלא נפסל הס"ת משום ג' טעותים ובאלי' רבה חולק עליו ובנחלת צבי שם מפלפל משכונות קברות בנזיר ואמאי לא מייתי מש"ס ערוך בניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימה למוציא רמון ומזה נראה בעליל כדברי האלי' רבה עוד צ"ע מזה על תשוב' זכרון יוסף חלק אה"ע סי' ז' שכ' דהא דב' עדי כעור מצטרפין היינו דוקא שהעידו בב"א אבל אם העיד הראשון והכחישתו האשה ואח"כ העיד הב' ל"מ כיון שהיא נאמנת נגד ע"א אין מצטרף אח"כ וכן בהלואה אחר הלואה ובכל הלואה מעיד ע"א דמצטרפין דוקא שלא נשבע נגד הראשון אבל כשנשבע הבע"ד נגד הראשון שוב השני אין מצטרף עמו ובשערי משפט סי' ל' סק"ה חולק עליו. ולפ"ז יהי' דברי זכרון יוסף נגד הגמ' הנ"ל דנהי שנשבע נגד העד הראשון מ"מ כשבא העד הב' פנים חדשות בא לכאן והוי ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא רמון דבטל סתימה קמייתא וה"ה לא מועיל שבועה נגד ב' עדים אמנם מדלא הביאו הגמ' הנ"ל נראה שאין מדברי הגמ' הנ"ל ראי' לכל הני דינים דדוקא לענין טומאת כלי דתליא בחשיבות אמרינן נהי שנסתם כשהי' כמוציא זית עתה שהנקב כמוציא רמון לא חשיב ואינו מקבל טומאה, וכן לענין מחיצה תליא ג"כ בחשיבות דהרי בתחילה הי' מחיצה רק שלא הי' מוקף לדירה ובעי שיפרוץ פרצה עשר ונגדר לשם מחיצה אמרינן דנהי דגדר ופרץ. הרי מ"מ עשה עשר אמה הוי כעשה בב"א וחשוב מחיצה חדשה אבל אין ללמוד מזה לענין טריפות או לענין עדים וס"ת דלא תליא במידי דחשיבות: ב ובהכי נ"ל לישב מה דקשיא לי טובא בב"ק ק"ה דבעי בגמ' שם אגף חצי' מהו וקשה לי דהרי בניקב כמוציא זית ונסתם ונשלם למוציא רמון אף דהשתא ליכא שעורא מ"מ מצטרפין הנקב שכבר הי' ונסתם אף שנסתם קודם שהי' כשיעור מ"מ ל"מ סתימת חצי' ואיך הכא שניקב כשיעור שיהי' מהני סתימת חצי' של הנקב וזה הנראה שרצה ר"ת לתקן בתוס' שבת צ"ו שכ' דב"ק איירי בניקב פחות ממוציא רמון וסתם חצי' בשמרים וחצי' אגף וע' מהרש"א שם אבל לשי' רש"י דלא פי' כר"ת ומשמע דמיירי אפי' כמוציא רימון קשיא איך ה"א דמהני סתימת חצי' אמנם לפמ"ש לעיל י"ל דנהי דחשיבות הכלי נתבטל והכלי אינו מקבל טומאה בניקב כמוציא רימון אף שנסתם חצ' מ"מ לענין שתעלה הטומאה דרך הנקב להעלי' דמיירי במשנה דכלים וב"ק שם אין כח בנקב להביא הטומאה כיון שנסתם חצי' ואין בו כשיעור. אך מ"ש רש"י בב"ק דכלי המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה צ"ע לפמ"ש דבאמת הכלי איננה מקבלת טומאה ושמא יש לפרש דלרש"י מיירי האיבעי' בניקב ככונס משקה והכלי עדיין מקבלת טומאה ורק האיבעי' היא שסתם חצי' של הנקב והטומאה אינה נכנסת להכלי ומ"ה מצלת אך צ"ע גם לפ"ז דהוי רש"י בעצמו ס"ל שבת צ"ו דאין טומאה נכנסת דרך נקב וכ' התוס' בשבת דמיירי בב"ק בניקב כמוציא רימון א"כ איך כ' רש"י דכלי המק"ט אינו חוצץ בפה"ט דהרי ע"כ מדהטומאה נכנסת הכלי אינה מקבלת טומאה כמבואר מתוס' הנ"ל ועיין תויו"ט פ"ה ע"א דאהלות שכ' לישב שיטת רש"י דמדאורייתא אין הטומאה נכנסת עד שיפחות רובא ומדרבנן נכנס הטומאה דרך נקב. ולפ"ז י"ל דרש"י ב"ק יפרש הסוגיא בניקב באופן שהכלי עדיין מק"ט ומ"ה כ' דכלי המקבל טומאה אינו חוצץ. והנה מ"ש לעיל נכון לשיטת המאירי הובא בשטמ"ק ב"ק שם דס"ל דשיעור הנקב להכניס הטומאה הוא כפ' תשמישו של כלי מהם כמוציא רימון. ומהם כמוציא זית והאיבעי' הי' בסתם חצי הנקב ופוסק דהוה ספק וזה ודאי צ"ע כמו שהקשיתי לעיל דהרי אם ניקב מעיקרא פחות מכשיעור ונסתם ונשלם לכשיעור ל"מ סתימת חצי' דמעיקרא ואיך ה"א דמהני סתימת חצי' שלאחר שנקב כשיעור, וע"כ כדכתיבנא דדוקא לענין חשיבות הכלי אמרינן פנים חדשות בא לכאן משא"כ לענין שתכנס הטומאה לתוכה מהני סתימת חצי' ודוק:

ג' והנה מש"ס דזבחים ל"א בחצי זית חוץ לזמנו וח"ז חוץ למקומו וח"ז חוץ לזמנו דס"ל לרבא ויקץ כישן הפיגול ורב המנונא ס"ל עירוב מחשבות יש כאן וקשיא לרב המנונא ממשנה דסנדל שנפסק אוזן אחד ותיקנו ונפסק השני דטהור ממדרס משום שנתעורר אח"כ האוזן שנפסק ונתקן ה"ה הכא נתעורר ח"ז הראשון להצטרף וע"כ צ"ל לדידי' כמ"ש לעיל דדוקא לענין טומאה דנתבטל חשיבות הכלי אמרינן כן משא"כ בשאר דוכתא ולפ"ז ה"ה לדידן אמרינן כן לענין מה שהבאתי לעיל דכיון דנתרפא שוב אין חוזר ומצטרף ובספרי בש"ה הנ"ל כתבתי דשם בסנדל הטעם דהוי ככלי חדשה ואין זו כלי הראשונה וזו הסברא דפנים חדשות בא לכאן ואין ראי' לשאר דוכתא וזה נכון לפמ"ש תויו"ט פכ"ו דכלים דטהור למפרע וטמא מכאן ולהבא, אף בנפסק אוזן אחת ונתקן ונפסק השני חזינן דעיקר הטעם דבטל כלי ראשונה והיא כלי חדשה אך המ"ל פ"ז מכלים תמה על תויו"ט דלא אמר הר"ש מעולם אך בחזר ותיקנה עכ"פ חזינן דבחזר ותקנה הוי כלי חדשה א"כ י"ל הטעם דוקא בכלי בטל חשיבות כלי הראשון משא"כ בשאר דוכתא:

ד ודע דבדין של הלבו"ש בנשברו ו' צלעות ונתרפאו ואח"כ נשברו ו' אחרות י"ל כיון דבעינן נשתברו רוב צלעותי' בעי שיהי' רובא בב"א כמ"ש מהרי"ט ח"א סי' ס"ח דכל שחתמו רוב הקהל זה שלא בפ"ז או שלא הי' במעמד כולם ל"ה רוב דבעי רוב בב"א ה"ה הכא ל"ה רוב בב"א. והנה על דברי המהרי"ט צ"ע מהא דאמרינן בסנהדרין ל"ו אחד מן התלמידים שזיכה ומת רואין כאלו המזכה עומד במקומו וכן פסק הר"מ פ"י מסנהדרין ה"ג והרי לא הוה רובא בב"א ודוחק לומר שזה דוקא שגידו כבר הרוב והי' רוב בב"א ואח"כ מת דכל כה"ג ה' להש"ס לפרש ומדסתם משמע שזיכה ומת אף שלא היו רוב המזכין ולא הגידו עד שמת מ"מ רואין כאלו עומד במקומו ולישב שלא יהיו דברי מהרי"ט תמוהין כ"כ נ"ל דהנה בתשו' אחת תמהתי על מהרי"ט ומהרשד"ם דבעי דוקא רובא מתוך כולם ובמעמד כולם ואטו גרע רובא דאיתא קמן מרובא דליתא קמן דל"ב רוב בב"א ולומר דדבר דתלי' בדיעות שאני דשמא אם היו כולם בב"א היו אומרים כולם כהמיעוט דמ"מ השתא איכא רובא (והגם דשב שמעתתא כ' דלענין ע"א נגד רוב עדיף רובא דל"ק מרובא דא"ק מ"מ בכל דוכתא עדיף רובא דא"ק כמבואר ביבמות קי"ט ובחולין י"א) ומתוך כך כתבתי דעד כאן לא בעי מהרי"ט ומהרשד"ם רובא מתוך כולם והרוב יהי' בב"א רק להוציא ממון דבזה אין הולכין בממון אחר רובא דליתא קמן רק ברובא דא"ק כמ"ש בת"ה סי' שי"ד ומ"ה בעינן רוב בב"א וב ובמעמד כולם וטעמא דא"ה בממון אה"ר י"ל דרש"י כ' בחולין י"א דרובא דל"ק הוא מהלכה וע"כ ההלכה היא בדיני נפשות דהרי בסנהדרין ס"ט אמרינן דהולכין אחר הרוב בדיני נפשות ברובא דל"ק וע"כ ההלכה ה' ע"ז א"כ ליכא למילף ד"מ מד"נ מק"ו כמו דילפינן בסנהדרין דף ג' דאין דנין ק"ו מהלכה ומיושב קושי' תוס' שם עיי"ש ומה"ט גם בסנהדרין בד"מ בעי רוב מתוך כולם להוציא ממון וכן בד"נ אף דהולכין אה"ר אף ברובא דל"ק מ"מ כתבתי בספרי חא"ח סי' ס"ג אות ד' דזה דוקא היכא שהנדון אינו יכול לומר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט דבכל ג' ראיות המבואר בסנהדרין לא מצי למימר הכי משא"כ היכי שמצי למימר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט עיי"ש שהארכתי א"כ ברוב סנהדרין מחייבין ומיעוט מזכין דמצי הנדון לומר קים לי דהדין כמו המיעוט ול"מ רובא דל"ק ומ"ה בעינן שיהי' רוב מתוך כולם ורוב בב"א משא"כ במת אחד מן התלמידים שאמר זכאי דהוא לזכות מהני רובא דל"ק ומ"ה רואין אותו כאלו עומד במקומו ובזה מיושב אמאי קאמר מת אחד מן המזכין ולא מת א' מן המחייבים דליכא למימר דבמחייבין אמרינן שמא הי' חי הי' חוזר דהרי התוס' כ' בגיטין כ"ח דלא שכיח שימצא לו זכות אחר שדנו לחובה ולפמ"ש נכון דאם מת אחד מן המחייבין א"א לגמור הדין דל"ה רוב בב"א כמהרי"ט ואדרבה מסוגיא זו קצת ראיה לדבריו (ודע דמ"ש תוס' גיטין הנ"ל דלא שכיח שימצאו לו זכות מוכרח מגמ' ומה"ט אם בא א' והרגו פטור ובש"ס סנהדרין פ"ד נקט ובא א' והכהו וקללו פטור לרבותא דאף בהכהו פטור ובהרגו ודאי פטור ממיתה דזה מילתא דפשיטא וכן הרמב"ם לא כ' והרגו והא דכ' תוס' סנהדרין פ"א דהוי עדות שאי"ל פן יוזמו או יוכחשו העדים הראשונים היינו כשבאמת יוזמו העדים ומ"ה משכחת הזמה אבל אם לא יוזמו עדים הראשונים רק האחרונים באמת אין העדים חייבין מיתה כמ"ש מהרש"א שם וכ"ז פשוט) הארכתי קצת לבאר הענין ומ"מ אין דמיון למ"ש על הלבו"ש בנשתברו ו' עצמות ונתרפאו ונשתברו ו' אחרים דל"ה רובא בב"א כמו בסנהדרין דאיסור אין דומה לסנהדרין כיון דמהני רובא דל"ק ודוק: ד' אות ב' וע' לעיל סי' מ"ו אות ג' וע' בנוב"י תניינא א"ח סי' ס"ו שכ' כן אך לשי' הריטב"א בכתובות ס' דאיכא איסור אמ"ה בבשר אדם שוב אמרינין ט"כ ועי' פמ"ג סי' ק"ג במשבצות סק"ז ועיין בעקרי הד"ט דיני תערובת סי' י"א אות ל"א ועיין בספרי חא"ח בהגהות ומפתחות סי' ל"ד מ"ש על הריטב"א ומעתה מ"ש לעיל דולד טריפה שנטרף ונכשר מותר דאין ללמוד מהטמאים דיוצא מטמא טמא כיון שיש לו היתר ליתא לפמ"ש לעיל מש"ס דחולין ס"ז דיוצא מאמ"ה אסור. אף דאמ"ה שיצא ממנו הי' לו תקנתא בשחיטה ה"ה טריפה שיש לו תקנתא אסור אך לענין החלב דחלב מאמ"ה מותר משום שיש לו תקנתא ה"ה טריפה שנתקן והוכשר גם החלב מותר. אמנם להט"ז שכ' לישב דברי הפוסקים בסי' כ"ד ס"ק י' דס"ל דחלב דעיקור סמנים מותר והרי אין לו תקנתא בשחיטה והוי כמו איסור יוצא וכ' דכונת הגמ' דאמ"ה היא קל מאיסור יוצא דיש לו תקנה בשום פעם. ע"כ. אף החלב מעיקור סימנים מותר משא"כ איסור יוצא אין לו תקנה כלל א"כ ה"ה להיפך טרפה שיש לו תקנה כיון שרוב טריפות אין להם תקנה. אף היכי שיש לו תקנה החלב אסור ואינו דומה לאמ"ה וצדקו דברי הלב"ש מה שהקשיתי עליו מדברי גמ' חולין ס"ט מ"מ הסברא שני' קיימת דחלב טמאה ילפינין מגמל גמל וה"ה חלב טרפה משא"כ היכא שיש לו היתר אינו דומה לגמל גמל ולהך דטמאים ם ע"כ בעניותא נ"ל דלא כלב"ש:

יא ובדברי הריטב"א הנ"ל דבשר אדם אסור משום אבמה"ח צ"ע דכל שאין אתה מצווה על דמו אי אתה מצווה על איבריו, ושמא כונתו לר' יוחנן דיליף בשר מן החי מובשר בשדה טריפה ושם לא איתקש לדם אך לפ"ז קשה להפר"ח סי' י"ג דהטעם דדגים אינו מוזהר על אבמה"ח משום שאינו מוזהר על דמו, א"כ לאסור במה"ח דדגים, אך י"ל דהריטב"א ס"ל כמ"ש בפר"ת סי' י"ג דרבנן דפליגי אר' אליעזר בחולין ק"ב ס"ל אף דאינו מוזהר על דמו אסור משום אמה"ח ובדגים יש סברא דאינו אסור משום אמה"ח, ועי' פמ"ג סי' י"ג סק"א:

יב והנני חוזר לדינא של הפמ"ג שכ' בסי' ל"ג ובפתיחה לסי' ל"ה ובסי' מ"ח דאם נמצא נקב בושט ועלה בו קרום ל"ה רק ספק טריפה שמא עלה הקרום קודם שניקב עור השני ולפע"ד יש קצת ראי' דלא כדבריו מדמקשה בש"ס דחולין ל"ב אהא דשחט הושט ופסק הגרגרת נבלה ו ורמינהו אלו טריפות בבהמה נקובת הושט ופסיקת הגרגרת ומאי קושיא והרי לעיל דף ט' אמרינן בלא בדק אם שחט הרוב ר' אליעזר בן אנטיגנוס משום ר' אליעזר בר' ינאי אמר טריפה ואסורה באכילה ורב הונא אמר נבלה ומטמאה במשא ואמרינן בגמ' דר"א בן אנטיגנוס ס"ל בחזקת איסור עומדת בחזקת טומאה לא אמרינן א"כ לישני דמתניתן דחשיב נקיבת הושט ופ"ה בטרפה מיירי שעלה קרום על הושט והגרגרת נתרפא במקצת דהוה ספק בושט שמא נתרפא קודם שניקב עור הב' ובגרגרת הספק שמא נתרפא המקצת קודם שנפסק הרוב כנידן הלב"ש, וס"ל למשנה כר"א בן אנטיגנוס דבספק ל"ה רק טריפה דבחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה ל"א ומ"ה חשיב לה בטריפות ובשלמא בל"ז ל"ק דלוקמא בספק נקובת הושט דמלשון נקובת הושט משמע דמיירי בודאי אבל אס"ד דאף ודאי נקובת הושט או פסיקת הגרגרת ברובא ונתרפא במקצת ל"ה רק ספק לישני דמיירי בכה"ג כעין שהקשה בלב"ש אהא דנעקרו צלעות ברובא דלישני דמיירי בכה"ג וע"כ מוכח דל"מ מ נתרפא עור א' רק כיון שרואין שהושט נקוב הוה ודאי נבילה ושפיר מקשה מיהו לתוס' שפי' בסברת ר"א בן אנטיגנוס משום דרוב פעמים שוחט הרוב יש לדחות ראייתינו וגם לשיטת רש"י י"ל כיון דהלכה כרב הונא ולא כר"א בן אנטיגנוס לא רצה הש"ס לאוקמי משנה לבר מהילכתא:

יג ולדינא הי' נראה לפענ"ד דבושט ל"מ עלה קרום, אף קודם שניקב עור הב' דהיכי דבעי עור בעינן שיהי' עור משנולדה חדא דהנה הטו"ז סי' מ"ג כ' להכשיר בעגלים שניכר נקב מתולדה שיש בו קרום בטחול והנקה"כ דחה דבריו דלמא לאח"כ ניקב ועלה בו קרום והנה בתוס' נדה כ"ד ד"ה עד הארכובה מבואר כטו"ז שכ' א"נ כאן מיירי שניכר היטב שלא נברא יותר כגון במקום החסרון יש עור וקרום ואס"ד כהנקה"כ שמא אח"כ עלה הקרום וע"כ שניכר דקרום מתולדה הוא א"כ לפ"ז יש לומר דעור הושט בעי מתולדה וזה היא טעמא דבדק הבית דס"ל דעלה קרום ונסתם דל"מ היא דוקא בושט וריאה וטעמא דידי' דהיכא דבעי עור קרום בעי מתולדה ע"כ יש לחוש לדברי בדק הבית להחמיר. ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ר"פ שמנה שרצים וז"ל וכבר נתבאר במלאכת הרפואות כי העור כשיחבל לא ישיב כמו שהי' לעולם ולפיכך הוא חייב על כל מה שיש לו עור וע' בספרי חא"ח סי' ל"ו אות ח' רשמתי לעיין בבית אפרים סי' כ"א וט"ס וצ"ל בית אפרים או"ח סי' כ"ב ומ"מ מה שכתבתי שם שהחוש מכחיש זאת הנה מתוס' נדה הנ"ל משמע דקרום ניכר שהוא מתולדה ובודאי נאמן הרמב"ם בעדותו באופן דלפ"ז ל"מ בקרום הושט רפואה וכ"ז בקרום הריאה והושט אך בנדון של הלב"ש בנשבר מיעוט צלעות ונתרפאו הנראה שצדקו דבריו:

דברי ידידו:

בשולי המכתב מעודי קשיא לי אהא דתלוי' מבועה טריפה משום תרתי לריעותא ומקורו מהראב"ד הובא בש"ע סי' ל"ו סעיף ב'. וקשי' לי הרי הפמ"ג כ' בסי' ל"ז אות א' ד"ה והנה דרוב בועות עור התחתון ניקב והרשב"א בתה"א כ' בטעמא דסירכה תלוי' כשרה דשמא לא מחמת נקב בא ואת"ל דבא מחמת נקב שמא עור העליון בלבד ניקב. א"כ תלוי' מבועה בלא"ה טרפה כיון דאין כאן רק ספק אחד. דליכא למימר שמא עור העליון ניקב. דא"כ ב' עורות ניקבו. דמהבועה עור תחתון נקב ומהסירכה עור עליון נקב ואין לומר דאין ה"נ מה"ט הו"ל תרתי לריעותא דא"כ אפי' אין התלוי' על הבועה טרפה כדין ב' עורות שנקבו. ומזה נראה לכאורה ראי' דאם עור אחד ניקב ונסתם ואח"כ ניקב עור' הב' כשרה ע"כ אף תלוי' מבועה יש ס"ס שמא הוה הפשטת ליחה ואת"ל עור עליון ניקב שמא הסירכה סתמה קודם שנעשה הבועה וניקב עור התחתון אחר הסתימה. וזה אין לומר דכיון דרק רוב בועות ניקב עור התחתון שפיר יש ס"ס שמא לא ניקב עור התחתון דז"א דהתוס' כתבו בכתובות ט' דהיכי דנגד ספק אחד יש רוב ל"ה ס"ס עיי"ש. מיהו לפמ"ש הת"ש סי' ל"ט ס"ק כ"ג דמה דהב"י כ' להתיר סירכה מינה ובה מטעם ס"ס לרוחא דמילתא כ' כן דבלא"ה מספק יש להכשיר ע"כ גם בתלוי' מבועה אין להטריף דשמא ל"ה רק הפשטת ליחה. ולכן הוצרך הראב"ד לומר מטעם תרתי לריעותא. ואמנם גוף דברי הפמ"ג שכ' דרוב בועות עור התחתון ניקב לא ידענא מנ"ל. דא"כ למ"ד אינקיב קרמא תתאי טריפה קשיא דהטרף בבועה לחודא. ולא משמע כן. ועוד דא"כ בנגלד אף אם אין הגלד על הבועה רק סמוך לבועה ואפי' יש הפרש הו"ל למיטרף כדין ב' עורות שנקבו. וע"כ אין רוב בועות עור התחתון ניקב ע"כ דברי הפמ"ג צ"ע:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה