שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן סב
ב"ה ברעזאן ממתקים לפ"ק:
שלום וברכה וכ"ט לידידי כנפשי ה"ה הרב החריף ובקי בכל חדרי תורה המפורסם מ' דוד בער לייטער נ"י האבד"ק זאוואליב יע"א:
ע"ד השאלה בבהמה שהי' נסרך בה"כ לקיבה ותי' מהודק סביך וסריך במקום ששוכבין שם בתולדה והבה"כ הי' נקוב מעבר לעבר ועור הקיבה הי' שלם. ושאל אי מהני סתימת הקיבה לבה"כ והביא דברי הטו"ז שפסק כהרמב"ם דסתימת בשר מועיל אף באבר אחר והפוסקים החולקים עליו. דל"מ סתימת אבר אחר. וגם העור שעל הקיבה הוא חלב טמא ואינו סותם. עוד שאל בדבר העופות שנקבו עצם הגלגולת שקורין טשיביס שפלפלו גדולי המורים וחפץ לשמוע חות דעתי:
א תשובה הנה בהשאלה בבה"כ שנקבה והקיבה סותמת הדבר ברור להטריפה אחרי שזקיני הגאון בעל ת"ש פסק להלכה דבשר אין סותם וכן פסקו כל האחרונים וגם הגאון בעל נב"י אף שבסי' ה' תמה עליו איך מלאו לבו לחלוק על הרמב"ם מ"מ לא החליט להלכה נגד דעתו. א"כ בנ"ד ודאי לא מהני סתימת הקיבה לבהכ"ס וגם זה אמת דחלב דאקשתא שהיא על הקיבה מבחוץ מפסיק וחלב טמא אינו סותם ע"כ יפה הורה להטריף ונדבר מקודם בדבר הטשיביס. הנה תמהני על הגאון בעל נוב"י סי' ה' שהאריך להוכיח דעור שעל הגלגולת מגין כמו סתימת בשר דעור של עוף רך הוא, ואני תמה דהרי העור של עוף מלא נקבים והרי בגמ' מקשה בשבת ק"ח וחולין קי"ט תפילין היכא כתבינין רק דמשני משום כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב. א"כ בניקב הגלגולת וקרום של מוח או אם הטריפות בגלגולת מצד עצמו איך נסמך אעור של עוף שיש בה נקבים הרי בריאה שניקבה ודופן סותמה אמרינין אם אינקב דופן להדיא טריפה וכש"כ בעור שיש כמה נקבים. ונהי שהם דקים מאוד מאן ספין שלא יכנס הרוח דרך הנקבים. והרי במנחת יעקב הובא בפמ"ג ריש סי' ס"ט הורה מה"ט להכשיר אווזות שנשחטו והודחו מבחוץ משום דהדחת העור מועיל לבשר שמתרכך ע"י נקבי העור וכ"ש שהרוח נכנס דרך הנקבים. והנ"ל לישב דבריו דס"ל דכיון דאמרינין בחולין דשער הוי שומר ומקשה ומי איכא שומר על גבי שומר ומשני חלחולי מחלחל ומקשה תפילין היכא כתבינין. א"כ כ"ז שהשער על גבי העור השער ממלא הנקבים. והגמ' מקשה תפילין היכא כתבינין לאחר שגוררין השערות וגם הך דינא של מנחת יעקב באווזות שהודחו מבחוץ מיירי ג"כ לאחר שהסירו הנוצות. משא"כ מחיים שיש נוצות הנוצות והעור מגין. והנה תלמידי הרב החריף ובקי מ' שמואל גאבעל נ"י הקשה על דברי המנחת יעקב דהדחת העור מועיל לבשר ומשמע דה"ה בבהמה דהרי בחולין קי"ט משמע דגם עור בהמה חלחולי מחלחל. והקשה מפסחים כ' דאמרינין שם כגון שהעבירה בנהר ובשעת שחיט' משקה טופח. וכתב רש"י דאי אפשר שלא יפול מן העור על הבשר והתוס' הקשה דאז הו"ל תלוש. ולכן פירש ר"י דע"י העור הוכשר הבשר מטעם שומר, ולהמנחת יעקב דהדחת העור מועיל לבשר לא הקשו התוס' כלום דכונת רש"י וא"א שלא יפול מן העור על הבשר היינו בשעה שהיא בנהר ונשאר שם בשעת שחיטה. ואף דרש"י פירש בשעת הפשטה. קשה גם על רש"י למ"ל זאת והרי הדחת העור מועיל לבשר. ויפה הקשה. אמנם לפמ"ש לא קשה דכל עוד שהעור והשער מחוברין השערות ממלאין הנקבים. ולק"מ ועיין חולין קכ"ו ע"ב אלא מעתה בהמה בעורה לא תטמא פוק חזי כמה נקבים יש בה ופירש"י הפה והחוטם והעין. ולכאורה מזה ראי' דקודם הפשט נסתמין נקבי העור מדפירש"י פה וחוטם. אך משם אין ראי' דשם רצה בגמרא לומר נקבים שיכול ליגע בבשר, ובעי נקבים גדולים ולכן פירש"י הפה והחוטם. דנקבי העור דקים מאוד. וצ"ע בפסחי' שם. כיון דנקבי חוטם ועין נמצאות ומיקרי אפשר ליגע בבשר. שמא מהני ההכשר ע"י נקבי החוטם והפה, ולמה הוצרכו רש"י ותו' לתרץ בענין אחר ואין לומר דל"מ הכשר בבית הסתרים דהרי אמרי' בקידושין כ"ה דלשון לענין טומאה הוי מקום גלוי ודוקא לטבילה הוי מקום סתר. ולפ"ז להכשר הוי כמו לטומאה ומיקרי מקום גלוי וע"כ צריך לומר דאף התוס' מודה לזה דהרי התו' פירשו שם דהכשר מהני מטעם שומר. וקשי' לפמ"ש רש"י חולין קכ"ה דהא דשומר מכניס ומוציא דוקא היכא דאפשר ליגע בבשר. אבל היכא דאי אפשר ליגע גם שומר ל"מ. וכן צריך לפרש בגמ' הנ"ל דף קכ"ו דמקשה בהמה בעורה לא תיטמא אף דעור הוי שומר והוא מה"ט דאי אפשר ליגע בבשר. א"כ לענין הכשר אם אי אפשר שיבוא המים על הבשר ל"מ ההכשר ע"י שומר, וע"כ גם התוס' מודה כיון שיכול לבוא ע"י הפה. והחוטם. כדמשני בגמ' מטומאה א"כ למ"ל לשנויי מטעם שומר. [מיהו לזה י"ל דבשעת הפשטה יכול ליגע ואז מהני הכשר מהשומר] וצ"ל כיון שבא המים בחיים עלי' ורק בשעת שחיטה משקה טופח. המשקה טופח היא על העור דזה שכיח משא"כ בפה ועין וחוטם סתמא דמילתא דלא נשאר מים משקה טופח ודוק:
ב וראיתי בפרמ"ג א"ח תצ"ט ד' שהקשה על המג"א שכתב דמולח. על העור הוי כשא"מ והקשה דהרי חלחולי מחלחל. וכתב אולי יש לחלק בין העור על הבשר ובין הנפשט דנסתמין הנקבי'. ודבריו תמוהין מאוד דא"כ מה מקשה בחולין אתי' חלחולי מחלחל אלא מעתה תפילין היכא כתבינין הלא לאחר ההפשט נסתמין הנקבים. אמנם לפמ"ש ל"ק קו' הפמ"ג דהמ"א מיירי בעוד לא נגררו השערות. דהרי שחטו ביו"ט הבהמה. ואז השערות ממלאין הנקבים ומ"ה כתב המג"א דהוי מולח בכשא"מ. ולפמ"ש מ"ש הפמ"ג:
לדינא להתיר בהפ"מ במלח ע"ג האור להנ"ל אף בהפסד מרובה אסור: ושוב אחר כתבי זאת מצאתי בנוב"י תנינא סי' י"ב שכבר נשאל על זה הגאון בעל נוב"י בעצמו והנוב"י מישב דבריו דהעור אינו ניקב מעבר לעבר ומה שהקשה בגמ' תפילין היכא כתבינין היינו משום שגוררין הרב' עיי"ש. ובאמת שדבריו תמוהין מחולין קי"ט דאמרינין דל"ה שומר ע"ג שומר וע"כ העור ניקב מעבר לעבר וכבר תמה עליו בפתחי תשובה סי' ס"ט ס"ק כ"ז ויותר תמוהין דבריו מתוס' נזיר נ"א דשם מבואר דהשערות גדלין בבשר דרך נקבי העור הרי שהעור מנוקב מעבר לעבר. ולכאור' יחלק הנוב"י בין שערות לנוצות וס"ל דעור של עוף אין מינקב מעבר לעבר ודוקא עור בהמ' ול"ק לדידי' מחולין קי"ט. אבל זה ליתא ואדרב' כפי הנרא' עור של עוף יותר מינקב דהרי בשבת לא מקשינין רק אעור של עוף ולכאור' קשי' אמאי מקש' אשל עוף והרי גם עור של בהמ' מנוקבת וצ"ל דזה ידע הגמ' דעור של בהמ' מנוקבת מנקבים דקים כחוט השערה ולא איכפת דאין נכר הנקבים רק מקש' אשל עוף דבעוף יש קנים והמה עבים יותר מחוט השערה ומ"ה מקש' איך כותבין תפילין ולדעת קצת פוסקים הנקבים נראין לעין השמש עיין א"ח סי' ל"ב מה שפלפלו בזה. וס"ל לב"ח דאף נקב הניכר נגד השמש כשר ומ"ה משני דמ"מ הרי אין הדיו עובר עליו:
ג' ושמא ס"ל לנוב"י דלמסקנא דחולין דמשני ואיבעית אימא משום יד חזר בו וס"ל דשערות ל"ה שומר משום דהוי שומר על גבי שומר, ולר' יוחנן גם מעיקרא ס"ל הכי דשם קאי לר"ל עיי"ש, וס"ל דהעור אינו מינקב ול"מ עור בהמה ודאי אינו מינקב אלא אפילו עור העוף אינו מינקב מעבר לעבר, ולפ"ז מיושבין נמי דברי המג"א סי' תצ"ט ול"ק קו' הפמ"ג, ושוב ראיתי דרמב"ם פ"א מאבות הטומאה ה' י"א פסק כלישנא בתרא דחולין וס"ל לר' יוחנן דנימא לא הוי שומר ולא יד, וע"כ חלחולי מחלחל, ומה דמייתי נוב"י ראי' מחולין ע"ז דעור משלים לבשר, י"ל דזה ללישנא קמא דר' יוחנן בחולין קי"ט דס"ל דנימא הוי יד, ולית לי' חלחולי מחלחל, ובזה י"ל דהך לישנא בחולין ע"ז אי עור הוי כבשר תלי' בב' לישנא בחולין קי"ט אי לר' יוחנן עור הוי שומר עיי"ש, מיהו למ"ש דרמב"ם פסק כלישנא בתרא דר' יוחנן ס"ל דנימא הוי שומר שפיר מייתי ראי', ודוק כי קצרתי, ומה דמייתי הנוב"י תנינא סי' י"ב מהך דשבת דמקשה רק אתפילין ולא אס"ת ומזוזה, וכתב דעיקר הקו' אתפילין דנכתב אקלף והיא חלק החיצון של העור ואית בה פירצא ואמזוזה וס"ת לא קשיא מידי, עיין בר"ן ח חידושי חולין שהקשה אהא דמקשה רק אתפילין, וכתב לישב דכ"ש אספר ומזוזה דקשי' דנכתבין במקום שער ולרבותא נקט תפילין והוא היפך מדברי נוב"י אלא שדברי הר"ן צ"ע דהרי מזוזה נכתב על ד דוכסוסטוס והסברא דמה שקרוב לבשר יותר לא מינכר כל כך הנקב כדברי הנוב"י ואין לומר דהר"ן ס"ל כשיטת הרמב"ם דדוכסוסטוס היא מקום שער דהר"ן שבת פ' המוציא דחה שיטת הרמב"ם וס"ל כשיטת הערוך, וצ"ע ועיין בספרי לא"ח סי' ח' בשה"מ, שוב אחר כתבי זאת, מצאתי בס' טוב טעם ודעת מה"ת בק"א ה' טריפות סי' ל"ג הביא דברי הגמרא פסחים כ' מ"ש לעיל והאריך בזה, ולפמ"ש דבעודו בשערות ודאי השערות ממלאין הנקבים כדמוכח מדברי המג"א הנ"ל הגאון מהרש"ק הקיל מאוד בהשאלה שם אי מהני הדחת העגלים קודם הפשט, ולהנ"ל יש להתישב בדבר:
ד נשוב לענין סתימת בשר מה שחולק ז' הת"ש על שיטת הרמב"ם. הנה מה שהקש' הת"ש סי' מ"ו ס"ק ב' להרמב"ם אמאי בישב לו קוץ בושט אמאי לא מחלקינן דאי ישב קוץ בושט במקום הדבוק לבשר הי' לנו להכשיר כיון דלא מיטרף עד שינקוב כל הבשר גם מהא דושט אין לו בדיק' מבחוץ אמאי לא בודקין הבשר שהנקב נגדו. לדעתי נרא' דאף להרמב"ם דמהני סתימת בשר דוקא בנקב דל"ה רק טריפ'. אבל בנקב דהוי נבל' ל"מ שום סתימת בשר. והסברא פשוט' לפמ"ש הת"ש סי' ל"ה ס"ק מ"ז בטעם מה שאמרו ביבמות בניקב אצל הזרע ונסתם כשר למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה. וכתב הטעם דבאדם ליכא כ"א מכה ורפוא' כדרך שהעולם נוהג להכי הוי קרום. משא"כ בבהמ' דהוי מיתה וחיים בא' וזה שלא כמנהג העולם. וכונתו דממות לחיים לא מהני רפואה. ואף למ"ד טריפה חיה מ"מ סופו למות עי"כ ומ"ה ל"מ רפוא' (ויש לי קושיא דרך אגב בסוגיא דיבמות שם על תוס' דף ע"ט ד"ה אלמא בקהל עסקינן שכתבו וכר' עקיבא אתיא דסריס אדם בר חליצה ויבום, וקשיא מה הקשו בגמרא שם דילמא אתיא כרבי אלעזר, הרי טעמא דר' אלעזר משום שאין לו רפואה, ודילמא מיירי הברייתא דניקב הגיד ולא נכרת, וזה יש לו רפואה דנסתם בשר ומ"ה חולץ ומיבם דמודה ר"א, ואי דקתני בברייתא פצוע דכא וזה בבצים ובבצים אין לו רפואה, הרי לשיטת התוס' דף ע"ה ד"ה שאין לו ס"ל לתוס' בעל ביצה אחת כשר ובניקב הביצה פסול ובנטול כולו כשר. וס"ל לתוס' אף ניטל לאחר שניקב חוזר להכשירו דלא כהרא"ש דס"ל דוקא כשניטל כשהי' שלם, וכמו שביאר מחלוקת זה בח"ס אה"ע סי' י"ט עיי"ש, א"כ להתוס' משכחת גם לר"א פצוע דכא שחולץ לאשתו, ואי משום דקתני בברייתא סריס אדם הרי בדף כ' כתבו התוס' פצוע דכא וכרות שפכה פי' סריס אדם לאפוקי בידי שמים, שלא הי' להם שעת הכושר, ובוודאי אין כונת התוס' לפרש לשון סריס אדם, דזה ידוע, אך כוונתם דסריס אדם דקתני היא פירוש על פצוע דכא וכרות שפכה דהיינו שנעשה פצוע דכא וכרות שפכה ע"י אדם, לאפוקי בידי שמים, א"כ כיון דהוי פירוש, יש לומר דלא מיירי בנכרת לגמרי רק בניקב ויש לו רפוא' ואתיא כר"א, ומאי הק' בגמ' ואין לומר דאי אתי' כר"א הרי גם בפצוע דכא בידי שמים לדידי' חולצין ואמאי נקט בסריס אדם דהיינו שנעשה דוקא ע"י אדם הרי ע"כ דאתי' כר"ע דסריס בידי שמים אין חולצין לאשתו דז"א דמ"ה נקט סריס אדם משום דקתני סיפא ואסור לקיימן ובפצוע דכא בידי שמים מותר לקיימן ע"כ נקט סריס אדם וצ"ע):
ועכ"פ כיון דחזינן דהיכא דלא תלוי בחיות יש לו רפוא' והיכא דתלוי בחיות אין לו רפוא' אף אנו נאמר דהיכא דל"ה רק טריפ' ויכול לחיות. ע"כ מהני סתימה דמעיקרא שיחי' ולא יהי' טריפ' כלל. אבל נקב שנעש' נביל' ל"מ סתימה. והסברא דבשלמא. בנקב שעוש' טריפ' משום שהרוח יכנס מהני סתימ' דעי"ז לא יכנס הרוח. משא"כ בושט דהנקב עוש' נביל' אין זה משום שהרוח נכנס רק משום שעיקר החיות תלוי בושט. ומה מהני סתימת בשר או עור כיון דאנן ושט בעינן. ואולי י"ל דכ"ז אי הוי נביל' מחיים אבל למה דאמרי' בחולין ל"ג דניקב הושט ל"ה נבלה מחיים רק שאין שחיט' מועלת ולפ"ז ל"ה מחיים רק טריפה ויכול לחיות יב"ח. ולפ"ז מהני סתימ' דמעיקרא אך להרמב"ם דס"ל דהוי נביל' מחיים י"ל דל"מ סתימ'. ונמצא דתליא במחלוקת ויבואר עוד לקמן:
ה ומה שהקש' בפליתי אהא דמקש' לר"מ היכא אכיל בישרא דילמא בדיק אי העור שלם. הנה לפמ"ש התוס' דף כ"ח ע"ב דבלא"ה מהני בדיק' ורק עיקר הקושיא על פסח וקדשים דליכא למימר שבדק וקרע העור דאין לך מום גדול מזה. ואזה תקש' שמא הי' העור שלם. ולא איכפת לן אי ניקב הושט דהעור סותם. ובזה י"ל דבקדשים ניקב ה"ל מום. וכבר הקש' הגאון בעל מלא הרועים בבית אפרים א"ח סי' כ"ג אהא דמשני בדף מ' ע"ב בחטאת העוף חצי קנה פגום. והלא הו"ל בע"מ. והגאון מהר"ז תמה עליו דאין תמות וזכרות בעופות. אבל בבהמה ודאי הו"ל מום בקדשי' והו"ל כקדשים פסולים. ושפיר הקשה בגמרא ובהכי מיושב מה שהקש' בישיע"ק סי' מ"ו אהא דלא תני זבח בשוחט חטאת בחוץ ומיירי בחצי קנה פגום וחצי ושט פגום. ושחט בבת אחת ב' סימנים ורק דהעור סתמו ול"ש קושיא של הגמרא מכי שחט פורתא אסרה דשחיטת העור ל"ה מעשה כל דהו. ומכי שחט פורתא נגמר השחיט' עיי"ש. להנ"ל ל"ק דבבהמה ודאי הוה בע"מ ואינו חייב משום שחיט' חוץ. כדאמרינן בבכורות ט"ז דהשוחט בחוץ פטור דאינו ראוי לבא בפנים. ורק לר"ע דבבעלי מומין הכשירים בעופות. אם עלו לא ירדו. דחייב בחוץ. אבל לחולקים על ר"ע אינו חייב משום חוץ דאם עלה ירד. (וקצת צ"ע בתוס' זבחים ק"ט ד"ה כמאן שכתבו ולמאן דחשוב במנחו' חסרון כבעל מום ניחא, ומה מועיל זאת והרי בע"מ גופה היכא דעלה לא ירד חייב כדאמרינן בבכורות ט"ז ושמא כונת התו' דלהך ס"ד אם עלה ירד ודוק) מיהו למה דמבואר ברמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח ה' י"א שאין חסרון מבפנים מום. ורק שאין מקריבין חסר עיי"ש כשניקב הושט או הקנה ל"ה בע"מ וחסר נמי ל"ה רק אם חסר כוליא אחת משא"כ כשניקב אבר ל"ה חסר. ובע"מ ל"ה כשאינו בגלוי. ודוק בהערה זו. וצ"ע מזה על ד' המלא הרועים והגאון מהר"ז ושמא גם חסרון במקצת הוי חסרון ול"ה תמים ופסול בקדשים. ובישי"ע סי' כ"א מביא בשם התו' דחצי קנה פגום הוי מום בקדשים ואין מבואר זאת בתוס' רק בקרע העור ועיי"ש:
ו' ומ"מ גוף הדבר לומר דנקיבת הושט מהני סתימה היא תמיה והמובחר בזה דכמו דל"מ שחיטה בנשמט הגרגרת או הושט ה"ה דל"מ שחיט' בושט ניקב. ומ"ה ל"מ סתימ'. משא"כ בשאר טריפות מהני סתימ' אף בבשר לרמב"ם. והסברא קיימת בין למ"ד דהוה טריפ' מחיים בין למ"ד דנבל' מחיים. דהרי חזינין דנקובת הושט ל"ה רק טריפ' מחיים. ורש"י בנדה כ"ד כתב דלמ"ד טריפ' חי' גם ניקב הושט יכול לחיות. ובכ"מ קי"ל טריפ' ששחט' מטהר מידי נביל'. ונקיבת הושט אף דל"ה רק טריפ' מחיים מ"מ לאחר שחיט' הו"ל נביל' הרי דל"מ שחיט'. מגזה"כ דלשחיט' בעי שיהי' הושט שלם. א"כ מה מהני סתימ' נהי דלהטרפות מהני סתימ' שלא יכנס הרוח ויכול לחיות. אבל לשחיט' דל"מ עור או בשר רק ושט וכשניקב הוושט ל"ה בר שחיט' והוי כשמיטת הוושט ואם נאמר דניקב הושט הוי נביל' מחיים לענין איסור. אין ראי' מסברתינו שכתבנו דחזינין דנקיבת הושט לאו בר שחיט'. מ"מ כיון דמחיים אינו מטמא ולאחר שחיט' מטמא הרי חזינין דלאו בר שחיט'. ומה מועיל סתימ' שיהי' בר שחיט' ובהכי נלע"ד דבר חדש דלרמב"ם דסתימת הבשר מועיל לטרפות ה"ה בנקיבת הושט למ"ד דל"ה רק טריפה מחיים מועיל הסתימ' שלא יהי' טריפה. והחלב מותר. ומ"מ השחיט' אינה מועיל דנקיבת הושט הוי כשמוט ול"מ סתימ' לשחיט'. והוי כשמוט לדעת התוס' חולין ט' ורמ"א סי' כ"ד. דהחלב מותר וה"ה בניקב הושט והבשר סותם. ובהכי מיושב מה שהקש' בחולין י"א ע"ב דאל"כ ר"מ היכא אכיל בישרא. ולא מקשה בישרא וחלבא דלר"מ גם חלב אסור שמא ניקב הושט והו"ל חלב טריפ' ול"מ שום בדיק'. ואף לאחר שחיט' ובדיק' אסור החלב שנחלב מחיים שמא במקום נקב שחט (וע' מש"ל סי' מ"א אות ב') ולכאור' מזה ראי' להפרישה סי' פ"ז דחלב נביל' ל"ה רק מדרבנן וניקב הושט הוי נביל'. מיהו אין הלכ' כפריש' כמבואר בפמ"ג סי' פ"א. ועוד בניקב הושט גם הפריש' מודה כמבואר בפתיח' להפמ"ג לה' טריפות. ד"ה והנה הרמב"ם ז"ל בפ"י מה"ש. דביצת טריפה מניקב הושט אסור מדאו' דיכול לגמור באיסור כיון דלא מתה עיי"ש וה"ה החלב להפרישה. מיהו לפמש"ל מיושב דהא דמקש' ור"מ היכא אכיל בישרא היינו דושט אין לו בדיק' מבחוץ וכתבנו לעיל אף שרוא' שהעור והבשר שלם מ"מ כיון דגזה"כ דנקיבת הושט ל"מ שחיט' הרי הוי נביל'. אבל להטרפות מחיים שיש בזה מהני סתימ' כמו לשאר טריפות א"כ החלב שנחלב מחיים מותר כמו חלב שמוט' להפוסקים ול"מ להקשות לר"מ רק אבישרא ולא אחלב שי"ל שאכל מחלב שנחלב מחיים לאחר שחיט' שבדקו מכל טריפות. וראו שהעור והבשר שלם במקום שחיט' ודו"ק:
ומכל זה אני אומר שמה שכתב בנוב"י סי' ה' לתמוה אדברי זקיני במה שחלק על הרמב"ם בסתימת הבשר. וכתב שלא מצא הת"ש ראי' נגד הרמב"ם. ולכאורה ראי' ברורה מושט, דלרמב"ם מהני סתימ' ובכמה מקומות משמע דל"מ, אבל לפ"מ שהוכחתי דושט גרע, וגם הרמב"ם מודה שוב אין לחלוק על שיטת הרמב"ם אלא בראי' ברורה:
ז' וראיתי בזה להגאון מהר"מ בנעט בתשו' הר המור סי' ח', שכתב שם דיש נ"מ במה שהרמב"ם ס"ל ניקב הושט הוי נבילה מחיים וז"ל דבאמת לא מיתפרש בש"ס דנקיבת הושט הוי נבילה אלא בבהמה דבעי שחיטת ב' סימנים, כיון דניקב הושט הסימן מקולקל ומינה בעוף כשניקב הושט ושחט בוושט, אבל בנקיבת הושט ושחט הגרגרת, בעוף דמהני סימן אחד לכאורה אין מקום לפסול השחיטה כיון דהשחיטה כהוגן בגרגרת ונקיבת הושט אינו נבילה מחיים, ולהכי דייק הרמב"ם שהיא נבלה מחיים, וזה מדויק בלשון הרמב"ם בפ"ג מה' שחיטה ה' י"ט שסיים אחר הדין הנ"ל שהוא נבלה וזה בין בבהמה בין בעוף עיי"ש עכ"ל, ובסוף התשובה חזר וכתב דלשיטת הש"ך דל"ה נבלה מחיים בניקב הושט ושחט הגרגרת שחיטתו מטהרתו עיי"ש, ודבריו תמוהין דאף לסוברים דנקיבת הושט ל"ה רק טריפה מחיים וזה דעת הנקה"כ בשיטת הרמב"ם, וגם שיטת רוב הפוסקים מ"מ גם בעוף הוי נבילה לאחר שחיטה דאף דבעוף ל"ב רק סימן אחד מ"מ בעי שיהי' ראוי לשחיטת ב' סימנים, ומ"ה ל"ה שחיטה בעוף בשמיטת סי' אחד, כמ"ש תו' חולין דף ט', ובנקיבת הושט ל"ה ראוי לשחיטה ול"מ שחיטה ששחט בגרגרת כיון דהושט אינו ראוי לשחיטה והוי נבילה לאחר שחיטה לכ"ע, וליתא לדבריו הן אמת דאם נאמר כשיטת הר המור מיושבין היטב דברי התוספתא שהובאו בתוס' חולין ל' ע"ב ומהרש"א דקתני ניקב הושט מטהר שחיטה מטומאה דכיון דהתוספתא קאי שם בעוף י"ל דבעוף מהני שחיטה לטהר מטומאתה כסברת הר המור (וע"ל סי' ט' אות א' מה שכתבתי על תוספתא ז') גם מיושב לפי דבריו הא דמשני בחולין מ"ג מעולא דישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ומ"ש מב' חתיכות אחת של חלב ומשני התם איתחזק איסורא והרי בספק ניקב הושט נמי איכא חזקה שאינה זבוח כמו שהקשה בחו"ד ס"ס ק"י, להנ"ל ניחא די"ל דעולא קאי אעוף, אמנם גוף הסברא לא נהירא אך י"ל דלמאן דס"ל דשמוטה טריפה היא דלא כבה"ג ולדידי' אין הטעם בעוף דשמוטה טריפה משום דבעי ראוי לשחיטת ב' סימנים דכבר כתבתי לעיל בסי' ב' בשה"מ אות ה' דיש חולקין אר' זירא ולא ס"ל דבעי ראוי לבילה ע"ש א"כ י"ל דבעוף ניקב הושט לא הוה רק טריפה וה"ה שמוטה בשחט סימן השני כמ"ש הר המור יען דלא בעי ראוי לשחיטת שני הסימנים ותליא דבריו בפלוגתא דתנאי אי בילה מעכבת ודוק:
ח וע' בנוב"י ס"ק ה' שכתב דכיון דהרמב"ם מונה ניקב הגלגולת בכלל שבירה כשר כשנברא כך, דבשבירה לכ"ע כשר כשנולד כך, עיי"ש אף להרשב"א, ואני תמה עליו דהרי הרמב"ם מונה נשמט הירך מעקרו בכלל שבירה, ומ"מ להלכה ודאי נשמט מתחילת בריתו טריפ' דאף התוס' שכתבו בבכורות מ' דנשמט מתחלת ברייתו כשר לא כתבו רק לרב מתנה, כמו שהאריך בפמ"ג סי' נ"ה אבל להלכ' ודאי אסור אף בנשמט מתחילת ברייתו וה"ה בחסרון גלגולת, ושמא להנוב"י ס"ל כשיטת הפ"ח דגם בשמוטה כשר מתחלת בריתו ולהלכ' ודאי לא כן הוא:
ולגוף הדין מגלגולת שחסרה מתחילת בריתו. הביא זקיני הת"ש ראי' קיימת בסי' כ"ט מנדה כ"ד דגלגולת אטומה אין אמו טמאה לידה הרי דלענין גלגולת גרע טפי אם מתחילת בריתו נברא חסר ויותר מזה מבואר בחידושי הר"ן בחולין דאף דבגלגולת חסרה בעי כסלע אם נברא חסר. אף כ"ש אינה טמאה לידה מיהו בחדושי הר"ן שם משמע דאינו יכול לחיות ובעופות אלו הרי חזינן דחיות. ומולידות ועיין במנחות דף ל"ז דבנולד בב' ראשים הוי טריפה משום דיתר כנטול דמי. ומשמע קצת מזה דאם נולד מתחילת בריתו חסר גלגולת אינו יכול לחיות לפוסקים דכל יתר כנטול דמי מתחילת בריתו. ובאמת מ"ש בת"ה סי' קע"ז הובא בסי' נ"ד חסרון בשדרה הוא רק שחסרה אח"כ ויליף לה דהרי חסרון בשדרה אינו מטמא. והדבר יפלא דמי שנברא חסר בשדרתו ושדרתו לא תטמא באהל. אין כאן פלא דהרי אף אם שדרתו שלימה היא איבעיא דלא איפשטא בגמ' דנזיר אי שדרה לבד מטמא באהל. ומה זה יפלא אם מי שנברא חסר שלא תטמא שדרתו ומ"מ האדם מטמא באהל משום גלגולת ושאר איבריו ושדרה זו לא תטמא באהל. ופרי תואר סי' ל"ד חלק באמת על הת"ה רק לא מטעם הנ"ל (והנה ראיתי בכו"פ סי' נ"ד שכ' וז"ל דודאי הא דחסרון בשדרה הוא הלכה לממ"ס דודאי אם יש באדם שאר טריפות וכי בשביל כך לא יטמא באהל אלא דלא משגחינין בי' רק חסרון בשדרה הלממ"ס עיי"ש ומלשונו משמע דחסרון בשדרה אין מטמא באהל וזה ליתא דאם כל האדם שלם ודאי מטמא באהל משום הגלגלת ורוב מנין וחסרון בשדרה היא כשלא נמצאת רק השדרה לחוד. ומה זה שכ' אם יש באדם שאר טריפות מטמא באהל והכי אם יש באדם חסרון בשדרה אין מטמא באהל ואולי כונתו דאם יש רוב מנין ונמצא בו טריפות מטמא ובשדרה לחוד אין מטמא בחסרון וע"כ משום דמחיים הוה נבילה ואם הכונה כן צ"ע בגוף הראי' ודוק) ולדינא לא אבא במשפט על כל נעלם בזה רק לפי מה שהוכחתי לעיל דהעור אם השערות עלי' לא מהני הדחת הבשר דהשערות סותמין הנקבים כדמוכח מפסחים דף כ'. גם כתבתי לעיל להחזיק בשיטת הרמב"ם דמהני סתימת העור והבשר ומושט אין ראי' כמו שהארכתי ע"כ יש לסמוך בזה על דברי הנוב"י דהיכא דהעור שלם ויפה. יש להקל בהפס"מ באם אין כאן רק ניקב משהו, וליכא ספק שמא יש בו כשיעור הקטן לפי קטנו. ואי"ה עוד יבואר במקום אחר הדינים אלו:
ט והנה בענין סתימת החלב שעל הדקין האריך בהגהות מ"ל פי"ג משגגות. ופלפל ברוחב אם חייבין כרת ומלקות על חלב שעל הדקין. עיי"ש ובאחרונים (וע' תוס' ישנים יומא ע"ד דלא בכל מקום דילפינין מכל ל"ה רק לאיסורא דלפעמים ילפינין מכל גם למלקות וכ"כ הלח"מ פ"א מחו"מ ה"ו וע"ל ס"ס יוד הבאתי ראי' ברורה לזה מש"ס דמגיל' ח' לענין מצורע מוסגר עיי"ש):
ולפענ"ד להוכיח מש"ס זבחים ק"ו ע"ב דעל כל חלב חייבין כרת. דמקשה שם רבינא לרב אשי לא יאמר לאו בחלב ותיתי ק"ו מנביל' מה נבלה שלא ענש הזהיר חלב שענש אין דין שהזהיר, ואם בחלב שעל הדקין אינו ענש כרת הרי קרא איצטריך לחלב זה שלא ענש עליו, מיהו יש לישב זאת דבלא"ה איצטריך לח"ש דילפינין מריבוי דכל חלב, אך י"ל דגמ' קשי' על עיקר אזהרה, דקאי לחלב גמור, עוד יש להוכיח מהאי פלגא זיתא דתרבא דחולין צ"ח, דמקשה ועוד הא אר"י ח"ש אסור מן התורה, ואם בחלב שעל הדקין אינו ענש כרת רק איסורא בעלמא שמא מיירי בחלב שעל הדקין דאינו ענש עליו ושמא ר"י ל"ס ח"ש אסו' מ"ה רק בחלב שעונשין עליו ולא בחלב שאין עונשין עליו. ועיין תוס' שבת צ"א מבואר שם דגם באיסור עשה ח"ש אסור מה"ת מיהו אם נאמר דחלב שעל הדקין ל"ה רק איסור בעלמא י"ל דקיל אף מאיסור עשה כדמוכח מתוס' שבועות כ"ג ע"ב דח"ש קיל מאיסור עשה, וה"ה חלב שעל הדקין לשיטה זו דהואיל דלא ילפינן רק מריבוי הוי כח"ש, אלא ע"כ דאחלב שעל הדקין ענוש כרת ומ"ה ודאי גם בזה ח"ש אסור מן התורה, והנה עדיין יש להסתפק אם ח"ש אסור מ"ה בחלב שעל הדקין כיון דח"ש יליף ר"י מריבוי דכל וחלב שעל הדקין ג"כ ילפינין מכל י"ל דריבוי לא קאי אריבוי ותלי' זה באיבעי' בירושלמי גיטין פרק התקבל הובא בשעה"מ פ"ו מגירושין חצרו של שליח מהו שתעשה כידו. וכתב בעל שדה יהושע דהאיבעי' הוא אי אמרינין כיון דחצר מידה איתרבאי ושליח מידה איתרבאי. אי קאי ריבוי אריבוי עיי"ש. וה"ה אי ח"ש אסור בחלב שעל הדקין כיון דתרווייהו מכל איתרבי לא קאי ריבוי אריבוי וע' לעיל סימן הקודם ובספרי לא"ח סי' ז' אות ז' הארכתי בפרט זה ולפי סברא זו. בחלב שעל הדקין לא אסור ח"ש מן התורה ומה מקשה בחולין צ"ח. מר' יוחנן. ומזה מוכח דחלב שעל הדקין ג"כ ענש כרת וגם מוכח דש"ס דידן פשיטא לי' דריבוי קאי אריבוי וח"ש אסור מה"ת אף בחלב שעל הדקין. והרבה יש לדבר בפרט זה ובענינים המסתעפים וכאן לא באתי רק לעורר וע' עוד בחולין ק"כ דאמרינין דאיצטריך לרבות שותה בנבלה ולא ילפינין מחלב שכן כרת ואס"ד דאחלב שעל הדקין אינו חייב כרת למ"ל קרא בנבילה ונילף מחלב זה וע"כ מוכח או דריבוי לא קאי אריבוי או דאחלב שעל הדקין חייב כרת. וממה דאמרינין בחמץ שכן כרת אף דאתערובת אינו חייב כרת מוכח דריבוי לא קאי אריבוי וצ"ע. ודרך אגב אמינא במה שהקשה תוס' זבחים דף ק"ו ע"ב ד"ה מכולהו שהקשו נילף בכלהו כרת מק"ו דחלב עיי"ש ובישוב קו' נ"ל פשוט דליכא למימר שחייב כרת בנבלה מדכ' נפש לרבות השותה בנבלה ולא יליף מחלב שכן כרת. וע"כ בנבלה ליכא כרת וכיון דבנבלה ליכא כרת אין ללמוד שום דבר מק"ו דחלב דנבילה יוכיח וזה פשוט לפענ"ד: י' ונסתפקתי אי חלב שעל הדקין מטמא בנבילה, מי אמרינין מה דגילה קרא חלב נבלה יעשה לכל מלאכה וילפינין מזה דאינה מטמא כדאיתא בפסחים כ"ג קאי רק לעיקר החלב, אבל חלב שעל הדקין כיון דלא מיתרבי רק מכל, וכאן לא כתב כל מטמא משום נבילה או לא, ויש להוכיח זאת ממשנה דעוקצין פ"ג הובא בש"ס נדה נ' ובכורות י', דאיתא שם נבלת עוף טהור בכפרים צריך מחשבה וא"צ הכשר, נבלת בהמה טהורה בכל מקום ונבלת עוף טהור וחלב בשוקים א"צ לא מחשבה ולא הכשר וכתבו התוס' בנדה הא דלא קתני חלב בכפרים צריך מחשבה וא"צ הכשר, משום דממנ"פ צריך הכשר אי בחלב טהורה נבלה אין סופה לטמא טומאה חמורה דחלב נבלה טהור וצריך הכשר, ואי בחלב שחוטה לא איתכשר בדם שחיטה כיון דצריך מחשבה וצריך הכשר, ומש"ה לא קתני לה ואס"ד דחלב שעל הדקין או חלב הקיבה מטמא משו' נבל' ליתני חלב בכפרים צריך מחשב' וא"צ הכשר, ומיירי בחלב שעל הקיבה כיון דחלב היא ואנשי הכפרים אין אוכלין אותו כמ"ש רש"י בבכורות י' דגם שומן אין אוכלין צריך מחשבה ומ"מ א"צ הכשר. דסופו לטמא טומאה חמורה. אלא ודאי דגם חלב שעל הקיבה אין מטמא. ובעיני תמיה מה שכתבו התוס' בכורות דף י' ד"ה והחלב בשוקים דכל שומן קרי חלב ולא מיירי דוקא בחלב האסור. דא"כ ליתני ברישא חלב בכפרים ומיירי בחלב המותר כגון שעל גבי דפנות. וזה ודאי מטמא משום נבלה. אך י"ל דשומן לבד לא מיקרי חלב בלשון המשנה ודוקא חלב בשוקים דכל חלב בכלל גם שומן בכלל. אבל ל"מ למיתני חלב בכפרים דזה ל"ה בחלב, רק בשומן ושומן לבד לא מיקרי חלב סתם בלשון המשנה. אבל חלב הקיבה או הדקין כיון דאיסור הוא מדאורייתא יש לקרות בלשון חלב. ומזה מוכח דגם חלב הדקין ג"כ אין מטמא משום נבלה ועיין ברא"ש פ' גיד הנשה משמע דחלב ושומן הוי מב"מ. שכתב מב"מ וליכא למיקם אטעמא כגון חלב ושומן. וכן כתב הטור ויש לומר זה בטעמא מב"מ אבל לא בשמא ואף דקאי לרבא מ"מ לא ס"ל בתר שמא רק באיסורין שהן יותר מס' אבל בכל איסורין אזלינן בתר טעמא כמ"ש הש"ך. וגם בחולין נ' מיקרי חלב טהור. אבל סתם חלב לא מיקרי. וכן כתב רמב"ן בפי' התורה דחלב של דפנות לא מיקרי חלב רק שומן ול"צ קרא למעט חלב הדפנות. מיהו בתוס' חולין מ"ט ע"ב ד"ה להביא מביאו ת"כ דהביא קרא דממעט חלב דפנות וזה תלי' במחלוקת. ולפ"ז מאן דס"ל אף חלב שעל הקיבה אסור וקרא ממעט חלב דפנות יש לומר דשומן מיקרי חלב. ומאן דס"ל חלב שעל הקיבה מותר קרא לא ממעט לחלב הדפנות דלא מיקרי חלב ודברי תוס' תליא בפלוגתא ואין להאריך יותר:
יא והנה י"ל חלב הקיבה כיון דלא מיתרבי רק מכל בחלב נבלה מטמא משום נבלה. וכן הובא בס' מנ"ח מצוה קמ"ז בשם פמ"ג. אבל בחלב שעל הדקין תליא בפלוגתא שבין ר' ישמעאל ור' עקיבא דלר' עקיבא דס"ל חלב שעל הדקין איתרבי מכל בנבלה מטמא משום נבלה דלא כתב כל אבל לר' ישמעאל דס"ל להביא חלב שעל הקיבה וכתב רש"י וכ"ש חלב שעל הדקין. וכונת רש"י דלדידי' חלב שעל הדקין ל"צ קרא דהוא בכלל חלב:
א"כ כיון דהוי בכלל חלב ול"צ קרא בנבלה נמי הוי בכלל חלב נבלה ואין מטמא ועיין בלב ארי' חולין. ובהכי יש ליישב דברי רש"י חולין צ"ג שכתב וזה חלב שעל הדקין דפליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא ותמה בכה"ג דהרי בחלב שעל הדקין לא פליגי כמ"ש רש"י חולין נ' דלמ"ד שעל הקיבה כ"ש חלב שעל הדקין ומה שתירץ בלב ארי' דפליגי לענין כרת זה רק אי בחלב שעל הקיבה אינו חייב כרת אבל באמת לדעתי חייב כרת כמו שהוכחתי לעיל. ועוד אבאר לקמן דבר זה. אמנם לפמ"ש לעיל יש נ"מ בין ר' ישמעאל ור' עקיבא אי חלב נבלה שעל הדקין מטמא דלמ"ד שעל הדקין ל"צ קרא אינה מטמא כנ"ל. ושפיר כתב רש"י דפליגי כיון דיש נ"מ בפלוגתתן בהכי והוא הערה נכונה:
יב והנ"ל ראי' דחלב שעל הקיבה למ"ד דקרב לגבי מזבח חייב כרת. ודלא כשיטת המ"ל שכתב דל"ה רק איסור בעלמא גם דלא כדבריו שצידד לומר דגם לר"ע הי' קרב לגבי מזבח ול"פ רק לענין איסורא דבכריתות כ"ג ע"ב יליף דבקדשים איסור חל על איסור אף חמור על קל מקרא דכל חלב לרבות אימורי קדשים קלים למעילה ומעילה איסור מיתה וחייל על איסור חלב דבכרת. ומקשה למ"ד אין איסור חל ע"א ואס"ד דחלב הקיבה קרב למזבח גם לר"ע ול"ה שום איסור עליו לוקמא קרא דכל חלב לחלב שעל הקיבה וכ"ש דקשיא אם נאמר דאסור רק שאינו חייב כרת לוקמא קרא להכי וקמ"ל דחל על איסור קל אבל לא על איסור חמור. אלא משמע דאם קרב לגבי מזבח ודאי חייב כרת ודלא כהמ"ל. מיהו אם נאמר כדבריו דלר"ע שעל הקיבה קרב לגבי מזבח ול"ה איסור כלל י"ל דלא מוקי לחלב שעל הקיבה כיון דאין שום איסור עליו. למ"ל קרא כלל. מיהו זה ודאי ליתא כדמוכח מחולין ע"ה דאיסור חלב תלוי בהקרבה כמו שהביא הגהות המ"ל גופי' ואין סברא רק שלא לחייב כרת אבל איסור ודאי איכא. אם קרב למזבח. כדמוכח מגמ' הנ"ל ולפ"ז הוכחתינו כראי מוצק מיהו למ"ש תוס' מנחות מ"ה ד"ה אבל דבלא"ה הוי מצי לשנויי דמיירי שהביא ב' שערות רק דבלא"ה משני שפיר יש לדחות הוכחתינו דהוי מצי לשנויי הכי. אך דבלא"ה משני שפיר. ודע דלפמ"ש התוס' חולין צ"ג ד"ה אמר דדוקא חלב שעל הדפנות שהוא תותב קרום ונקלף אילו הי' קרב הי' אסור. אבל חלב יותרת אף שקרב לא מיתסר עיי"ש יש ליישב דה"ה בחלב שעל הקיבה אף שקרב לא מיתסר דאינו תותב ול"ק על המ"ל מחולין ע"ה בחלב שליל דשם הוא תותב קרום עיי"ש ויתלה האיסור בהקרבה כמ"ש התוס' שם וזה ישוב נחמד גם לשיטת הרמב"ן עיין בתוס' ודוק בהערה זו. ושוב ראיתי דהתוס' שבועות ד"ה שלא אוכל תמרים וחלב כתבו דמשכחת בהן דהוי חלב הקיבה וחלב חי' בכלל. אבל אם אמר חלב לבד לא משמע אלא חלב האסור. הנה דבריהם סותרים למה שכתבו בבכורות דחלב בשוקים משמע אף שומן והרי הדברים ק"ו השתא בנשבע שלא יאכל חלב דאיכא סברא דבהיתרא קמשתבעי כדאמרינן בשבועות פ"ג לא משמע מלשון חלב אך חלב האסור מכ"ש במשנה דעוקצין דסתם חלב ודאי כונה על חלב האסור מיהו יש לחלק בין לשון המשנה לנדרים ושבועה דהולכין אחר לשון בני אדם כמ"ש תוס' פסחים דף ב' ד"ה כדתניא:
יג והנה למה שכתב המ"ל דחלב שעל הדקין או על הקיבה למאן דאוסר לא ענוש כרת. לפ"ז קשיא בגמרא דשבועות הנ"ל דלמ"ל להקשות דמשכחת כולל באומר שלא אוכל תמרים וחלב והרי בנשבע שלא אוכל חלב הו"ל כולל דבלשון חלב ודאי חלב שעל הדקין ג"כ משמע וזה ל"ה רק איסור בעלמא ואיסור שבועה חל עליו כמו בנשבע על ח"ש לשיטת התוס' דף כ"ג ולמ"ל להקשות שלא אוכל תמרים וחלב. וזה לכאורה קושיא על המ"ל אך למ"ש התוס' דמ"מ בהן לא חל השבועה על ח"ש לא משכחת רק בשלא אוכל תמרים וחלב דנשבע על התירא ומשכחת בהן בחלב חיה משא"כ בנשבע סתם שלא אוכל חלב נהי דגם בחלב הדקין נשבע ועליו חל מ"מ בהן לא משכחת כמ"ש התוס' ודוק מיהו למ"ש במקום אחר דאף דשבועה חל אח"ש מ"מ כולל לא מיקרי שיחול אגבו על שיעור שלם כיון דהוא גופו אסור ול"ה דבר המותר שיגרור עוד דבר אחר. ל"ק קושיא הנ"ל בלא"ה והנה מלשון התוס' דשבועות הנ"ל משמע דסבירא להו לתוס' להלכה דחלב שעל הקיבה מותר כר"ע:
יד והנה הגהות מ"ל מביא ראי' מריש הוריות דב"ד שהורו בחלב הקיבה חייבין קרבן. והרי אין ב"ד חייבין רק בדבר שזדונו כרת הרי דעל חלב שעל הקיבה חייב כרת ודחה זאת דהכונ' בדבר שעיקר זדונו כרת וכיון שבגוף החלב חייב כרת אם הורו אף בחלב הקיבה שאין בו כרת חייבין קרבן. הנה דבריו תמוהין מאוד דאיך ב"ד חייבין קרבן על מה שאין חייבין עליו אם אכלו בשוגג ועוד אמרינן בדף ז' בהוריות הוא בחלב המכסה את הקרב והן בחלב שעל הדקין מי אמרינן הואיל וקרבן שוה. הרי להדיא דחייב קרבן על החלב שעל הדקין והמ"ל רצה לומר דאף על חלב שעל הדקין פטור. והנה כי כן הראני תלמידי הרב החריף ובקי מ' שמואל גאבעל ברש"י דבר חידוש שכתב בדף ז' ע"ב והוא בדם המובלע באיברים עיי"ש. ודם שבאיברים אינו חייב כרת רק באזהרה כדאיתא בכריתות כ"א. א"כ איך חייבין קרבן ע"ז ועל כרחך כמ"ש המ"ל הואיל ועל עיקר הדם חייב כרת. חייבין ב"ד אף על דם שבאיברים. וזה ראי' ברורה לשיטת המ"ל. ואמנם לדעתי יש לישב דברי רש"י בדרך זה. דבזבחים כ"ו אמרינן ש"מ דם המובלע באיברי' דם הוא ודחי משום שמנונית, ופירש"י ונפקא מינה שחייבין כרת על אכילתו. והקשו התוס' דהרי להדיא מבואר בכריתות דדם איברי' בלאו. ולכן פירשו דמיירי לענין יוצא אי נמי לענין דאין מועלין בו ואין חייבין עליו משום פיגול. ודבר חדש נשמע מזה. דלמאי דדחי לא משום שמנונית. חייבין על דם אברים משום פיגול. והסברא ג"כ מסכים לזה דמה דאמרינין בחולין קי"ז וזבחים נ"ד דעל דם אין חייבין משום פיגול הטעם דדם גופה מתיר היא וזה דוקא דם הראוי לזריקה שהיא דם הנפש אבל לא דם האברים. דזה יש לו מתיר דבעת שנבלע באברים הדם הנפש מתירו לאכילה כל עוד שלא פי' דדם אברים שלא פירש מותר ובעולה מתירו למזבח. ומ"ה חייבין עליו משום פיגול ולפ"ז מיירי שהורו שעל דם האברים אינו חייב משום פיגול ומותר באכילה ופיגול עון כרת. ומ"ה חייב קרבן על הוראה זו. ומהראוי למשכונא נפשין לישב דברי רש"י שלא יהיו תמוהין. ואמנם יש לומר דרש"י כשיטתי' בזבחים דהגמ' קאמר ש"מ על דם האברים שחייבין כרת. וס"ל לרש"י הכא כשיטתי' דשם. מיהו הרי גם שם דחי זאת ומשני משום שמנונית ורחוק לומר שרש"י הכא יסבור כס"ד דשם:
טו והנה מש"כ בשם התוס' דדם האברים חייבין משום פיגול ה"ה דמועלין בו והרי, הטעם דאין מועלין בדם אמרו בחולין קי"ז משום דלכפרה נתתי' ולא למעילה וזה רק בדם הנפש ולא בשאר דם ולפ"ז מיושב קו' התוס' בחולין קי"ז ויומא נ"ט וברכות ל"א בהא דהמקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו והרי דם אין בו מעילה להנ"ל יתיישב לפי מה דאמרינן בכריתות כ"ב דעל דם הקזה אינו חייב כרת רק כל זמן שמקלח אבל ראשון ואחרון דשותת ל"ה רק דם התמצית ול"ה דם הנפש ואפילו לר' יהודה דדם התמצית בכרת אינו ראוי לזריקה כדאמרינן בפסחים ס"ה. ומ"ה מועלין בדם ראשון ואחרון מהקזה דלא ניתן לכפרה וזה ישוב נחמד. ואולי יש להעמיס כונה זו בתוס' ברכות ל"א שכתבו דהתם היינו לאחר זריקת דמים וכבר נתכפרו בעלים ודבריהם תמוהים מאוד דהרי אמרינן להדיא בחולין קי"ז היא לפני כפרה כלאחר כפרה. וכבר תמה בדבריהם הצל"ח עיי"ש להנ"ל יש לומר דבדם הקזה מה שיצא בתחילה וסוף מועלין בו קודם זריקת דם ומ"מ לאחר זריקת דם אין מועלין בו דהדם זריקה מתירו בהנאה כמו שמתיר הבשר ואפילו עצמות שפירשו קודם זריקה אתי' זריק' ושריא לי' כדאיתא בזבחים פ"ו משא"כ קודם זריקה וזה ישוב נכון לדברי התוס' ודוק היטב:
טז ובדבר מ"ש רש"י באין בו כזית כבר תמה בדבריהם בנוב"י תנינא חלק י"ד סי' ל"ב ועיי"ש דבודאי אין חייב קרבן אחלב פחות מכזית וצ"ל כונת רש"י שהם הורו כזית גדול ובין התנאים אין מצטרף. ובאמת מצטרף כר"י בחולין ק"ג ע"ב או בחצי זית והקיאו וחזר ואכלו דאנן קיי"ל דחייב קרבן כר"י בחולין והצדוקים לא יודו בדבר. והנה המ"ל פי"ב משגגות ה' א' כתב דכל שהורו ב"ד בדבר שאין בו כרת. אך אמרו שהוא איסור בעלמא לא מיקרי תולה בהוראת ב"ד עיי"ש וצ"ע לדבריו מדברי רש"י אלו דהרי הב"ד הורו שהוא ח"ש ואסור מן התורה. וליישב דבריו נאמר דרש"י קאי לר"ל דח"ש מותר מה"ת. ומ"ה מיקרי תולה בהוראת ב"ד. וכן כתוב בנוב"י. ומ"מ מוכח דאף אם הב"ד אסרו מדרבנן מיקרי תולה בהוראת ב"ד דלא כמ"ש במנ"ח מצוה ק"כ ודוק. ולפי דרכו של הנוב"י הנ"ל שפירש דהב"ד הורו דכזית הוא כפחות מכזית ואינו חייב א"צ לפרש כמ"ש דהם אמרו בכביצה דבזה אין שום ה"א רק שי"ל דהם אמרו שיעור דם ברביעית כמ"ש מהרש"א ביבמות קי"ד ע"ב ובאמת חייב בכזית כדאיתא בכריתות כ"ב וע' מ"ש בספרי חא"ח סי' מ"ד אות י' י"א:
יז ולדינא בנדון שאלה דידן כבר כתבתי בראשית דברי דחלב שעל הקיבה אינו סותם ואף דהמ"ל רצה לומר דהואיל וחלב שעל הדקין או על הקיבה אין בו כרת הוא סותם. כבר דחה בעצמו דבריו וחזר בו. דאם רק איסור מדאורייתא אינו סותם. וחלב דאקשתא ודאי אסור מדאורייתא. אשר על כן אם כי כבר כתבתי לצדד דסתימת בשר מהני מ"מ בנ"ד דחלב דאקשתא חוצץ הדבר ברור להטריף. והנה לעיל הארכתי בדיני הטשיביס. והבאתי ראי' ממנחות ל"ז דנברא בשני ראשין טריפה מטעם כל יתר כנטול דמי. ומזה מוכח דנקרא בחסרון גלגולת טריפה כעת ראיתי דאדרבה מסוגיא זו יש ראי' להכשיר דקשיא בגמרא שם לפירוש התוס' דהקו' היא אבכור שיש לו שני ראשים משום דהו"ל טריפה ופטור מפדיון קשה מה דמשני שאני הכא דבגלגולת תלה רחמנא והרי מ"מ היא טריפ' ופטור מפדיון ומה בכך דהתורה כתבה חמשה סלעים לגלגולת ואם הוא גזה"כ ניליף מהכא דטריפ' חייב בפדיון. ועוד עדיין לא נדע דקרא דגלגולת מיותר ולרש"י ניחא דפי' שאני הכא דבגלגולת תליא רחמנא. ואי משום בכור שנטרף השתא מיהו חי הוא. אבל לפירוש התוס' קשי'. ואולי יש לפרש לפי' התוס' שאני הכא דבגלגולת תליא רחמנא. ואי משום בכור שנטרף שאני ב' ראשים כיון דהיא מטעם כל יתר כנטול והרשב"א בתשו' סי' צ"ח הובא בש"ך ס"ס נ"ז כתב דיתרת מרבה כחול ימים. א"כ שאני בכור שנטרף שאינו יכול לחיות אבל זה יכול לחיות. ומ"ה חייב עשרה סלעים ושוב ראיתי דש"ב הגאון מלבוב הקשה כבר על הרשב"א מסוגיא זו בהקדמת שבות יעקב. ולדעתי הכי פירושא לר"ת דמתחילה הי' ס"ד דגמ' שהי' לו ב' ראשים ממש בפנים וצורה. ומ"ה הקשה דהא טריפה היא. ואף דחסרה גלגולת מתחילת ברייתו כשירה. מ"מ זה שכל הראש והמוח יתר כנטול. וא"א לחיות כלל. ולכן מקשה. והא דס"ד הכי ולא מוקי לה שהוא כעין ב' ראשים דהיינו שעל גלגולת וראש יש עוד גלגולת ונחלק באמצע ממש כשני גלגולת. ומ"מ הראש היינו המוח וצורת הפנים אחד. דזה שכיח יותר משני ראשים ממש. וכיון דחסר גלגולת מתחילת ברייתו והקרום שלם כשר חייב בפדיון זה שיש ב' גלגולת ורק דס"ד דבכה"ג כיון שהמוח אחד הוא אמאי חייב בעשרה סלעי' ואזה משני שאני הכא דבגלגולת תליא רחמנא. ולא מיירי בב' ראשים ממש רק דעל המוח והקרום נמצאים ב' גלגולת. ואינו טריפה כלל והא דחייב בעשרה סלעים משום דבגלגולת תליא רחמנא. וכן האיבעי דתפילין מיירי בכה"ג שהמוח אחד ועלי' נקרם ב' גלגולת. ולפ"ז אדרבא מסוגיא זו ראיה דבנברא בחסרון גלגולת והקרום שלם כשר ומ"ה ל"ה טריפה בב' גלגולת ולפ"ז הא דאמרינן בנדה כ"ד בגלגולת אטומה אינה טמאה לידה. וכתב חידושי הר"ן ר"פ אלו טריפות דמתולדה אפילו בכל דהו אסור לתירץ א' ולתירץ ב' עכ"פ סלע. היינו בחסר אף הקרום ובמנחות ל"ז מיירי שיש בו ב' גלגולת ומ"מ הפנים והמוח אחד. ומ"ה חייב בעשרה סלעים. וזה סניף גדול להיתר מעופות שקורין טשיביס לולא שהראשונים לא פי' כן הסוגיא דמנחות ודוק היטב:
יח והנה לעיל הבאתי מש"ב הגאון מלבוב בהקדמת שבות יעקב על הרשב"א הנה מ"ש שם דאם טריפה אינה חי' מותר באחותה והביא זאת בשם מהר"ח אלפאנדרי זה לא ניתן להאמר דכל עוד שהאשה חי' אסור:
באחותה ולהדיא מבואר כן בתוס' נדה כ"ג. שכתבו דפשיטא דבהמה במעי אשה לא תחי' שנה. ובודאי טריפה הוה ורק מיבעיא ליה אי יכול לחיות אף רגע לאתסורי אחותה הרי דטריפה אסור באחותה אם תוכל לחיות במקצת וקרא כתיב אשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחיי' וזה נשמת חיים באפה והוא יקח אחותה עלי' בחיי'. שוב ראיתי בפתחי תשובה סי' ט"ו באה"ע מביא דברי מהר"ח אלפאנדרי בניקב קרום של מוח וכבר התפלא עליו שם מתוס' הנ"ל (ועי' מ"ש לעיל סי' ט"ל אות ו') ובגוף מה שהקשה השואל בהקדמה על השבות יעקב שכתב בב' אחיות דבוקות מתולדה דאסורין להנשא לאחד משום שאסור לשמש בפני כל חי והקשה ת"ל דאסור לישא ב' אחיות לק"מ דמיירי בגיורת ובודאי השאלה הי' בנכריות ונסתפק אם יתגיירו איך יהי' הדין ואין כאן איסור משום ב' אחיות:
והנני ידידו:
בשולי המכתב הערני ב"א הרב הגדול מ' גדלי' נ"י בקושיות הת"ש סי' מ"ו דלרמב"ם דסתימת בשר מהני אמאי ל"מ סתימה בנקיבת הושט והעיר דנהי דמחיים מהני סתימה מ"מ בשעת שחיטה כשחותך העור אז להושט אין לו סתימה ואז הוי ניקב הושט בלי סתימה והרי ניקב הושט בשעת שחיטה נמי טריפה כמ"ש התוס' חולין דף ח' ד"ה והא איכא צדדין דאפי' ניקב הושט כנגד מקום ששחט טריפה וכ"ש ניקב הושט לאחר שחתך העור ודאי טריפה מ"ה ל"מ סתימה, ודברי פח"ח. ולפ"ז מיושב ג"כ הא דמקשה בחולין י"א ור"מ היכי אכיל בישרא ולא מקשה היכי אכיל בישרא וחלבא דאחלב שנחלב מחיים מהני סתימת העור כמ"ש לעיל גם מיושב קו' הישי"ע סי' מ"ו הא דלא קתני זבח בשוחט בחוץ ומיירי שהי' העור שלם וחצי קנה וחצי ושט פגים וכיון ששחט פורתא הוה שחיטה שהובא לעיל אות ה' דכאן דחתך העור כבר נעשה נבלה קודם שחיטה ול"ה ראוי לפתח אהל מועד ואינו חייב משום ש"ח וזה ברור. ודבריו עולים בקנה אחד עם דברינו דמחיים ל"ח טריפה לרמב"ם אף בניקב הושט אם העור סתמו אך דל"מ שחיטה: