שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן ס
ברעזאן תר"ל לפ"ק. בענין כתיבה כדיבור ובסוגיות דחולין י"ב יבמות ק"ד וחולין ל"ב:
א' בתוס' גיטין ע"א ד"ה והא יכול לדבר כתבו אע"ג דממעט חרש וחרשת מחליצה לפי שאינו באמר ואמרה. ותירצו בתי' השני דהתם יליף וענתה מוענו הלוים שצריך בלשון הקודש ומינה נמי שמעינן דהוה בפה כמו בלוים (ע' לעיל רסי' ב' מה שהקשיתי על תי' זה מסנהדרין ע"א). וקשיא אתירץ זה מש"ס סוטה ל"ג דר' יהודה יליף חליצה בלשון הקודש מכה ככה. והקשה בגמ' ור"י האי וענתה ואמרה מאי עביד לי' ומה מקשה והרי לר"י איצטריך גז"ש לילף דל"מ אמירה בכתב דזה ליכא למילף מכה ככה ורק מלוים. ולמ"ל לגמ' לשנויי דמיבעי לי' לאגמורי ללוים דבלשון הקודש מחליצה ואצטריך לשנויי דר' יהודה קול קול לא גמר ולמה לא משני דבאמת קול קול גמר. ורק דאיצטריך וענתה ואמרה דל"מ אמירה בכתב בחליצה דילפינן מלוים דכתיב קול וליכא לשנויי דא"כ למ"ל ככה לילף מגז"ש נמי לשון הקודש דאין גז"ש למחצה דז"א דהרי התוס' כתבו שם דר"י ס"ל קרי' מעכבה. ובודאי רבנן ס"ל קרי' לא מעכבה. ואף דרבנן ילפי מגז"ש דבעי לשון הקודש קאי הגז"ש אלכתחילה. ור"י יליף מככה דקרי' מעכבה א"כ תרווייהו איצטריכו דככה איצטריך לומר דקרי' מעכבה והגז"ש דוענתה ואמרה מוענו הלוים איצטריך למילף דל"מ כתיבה כמ"ש תוס' הנ"ל. ולתי' הראשון דאמירה דוקא בפה ניחא אבל לתירץ השני מתוס' צ"ע. והנה הרמב"ם פ"ד מחליצה מביא שהכל בלשון הקודש דכתיב ככה. והוא כר"י ואף דרמב"ם פסק דקרי' לא מעכבה נראה דלא ס"ל כתוס' דר"י ס"ל קרי' מעכבא רק דיליף מככה דבעי לה"ק ומ"מ לא לעיכובא. ולשיטה זו מיושב קו' הנ"ל דהגמ' מקשה שפיר דליכא למימר דגז"ש איצטריך דל"מ ע"י כתב דא"כ למ"ל ככה דגם זה ל"ה לעיכובא. אבל לשי' התוס' דסוטה הנ"ל קשה ועי' ברמב"ם פ"ג מביכורים ה"ו איתא שם דמקרא בכורים בלשון הקודש דכתיב וענית ואמרת. וכתב הכ"מ דהרמב"ם קיצר והכונה דיליף בכורים מלוים דכתיב וענו ואמרו. ולמ"ש לעיל דהרמב"ם ס"ל כר"י ולוים גופי' ילפינן מחליצה. ה"ה י"ל מקרא בכורים ילפינן מחליצה ומ"ה מביא בה' בכורים וענית ואמרת ויליף מחליצה דכל מקום דכתיב וענית ואמרת הוא בלה"ק:
ב' ולכאורה יש לישב קו' זו דר"י ודאי ס"ל דכתיבה ל"ה כדיבור דר"י דיליף דלאו שאב"מ לוקין ממוציא שם רע במכות ד'. וקשיא דלמא קרא בבא לב"ד וכותב שלא מצא לה בתולים וכתיבה הוי מעשה ומ"ה לוקין. ולעולם בדיבור אין לוקין וכעין זה מקשה בתומים סי' צ"ו אהך דמקלל חבירו בשם עיי"ש ומדיליף ר"י ע"כ ס"ל דכתיבה ל"ה כדיבור וע"כ יליף שפיר ממוציא ש"ר דאם יוציא ש"ר בכתיבה לא ילקה כלל. ולכן מקשה בגמ' דסוטה שפיר לר"י למ"ל וענתה ואמרה דליכא למימר דגז"ש איצטריך לכתיבה דלדידי' ל"ה כדיבור בלא"ה ודוק. ולדינא צ"ע אם מוציא ש"ר בכתב אי לקי הואיל דכתיב עלילות דברים והדבר תליא במחלוקת הפוסקים אי כתיבה הוי כדיבור הארכתי במק"א (ע' לעיל סי' ב'):
ג' והנה יש מקום לומר דהיכא דהקרי' מצוה ובעי להשמיע לאזנו כדס"ל לר"י במגילה כ' דלכתחילה בעי שישמיע לאזניו ל"מ כתיבה דנהי דהוי כדיבור כמו הרכנה מ"מ הרי לא השמיע לאזנו. ובהכי נדחה ראיות הפוסקים דכתיבה ל"ה כדיבור מהי' כותבה במגילה י"ט דלמה לא יצא ידי חובת קרי' בכתיבה להנ"ל נכון דהיכא דבעי שישמיע לאזניו לכ"ע כתיבה ל"ה כדיבור. ובחליצה צ"ע אי צריך להשמיע לאזנו. וראיתי דבר חידוש בריטב"א יבמות ק"ד שכתב דמדבר ואינו שומע לא חולץ. דכיון דאינו שומע מה מועיל אמירתה עיי"ש ומלבד ששיטה זו לא מוזכרת בש"ע ובטור. ומפשטא דכל הפוסקים משמע דדוקא אלם לא חולץ ולא מדבר ואינו שומע אך גם סברתו תמוה דהכי האשה מדברת ליבם או הוא מדבר עמה. הוא מספר לב"ד והאשה מספרת לב"ד. ומה לי אם ישמע הוא או לא. ואם כונתו דבעי שישמיע לאזנו גם זה צ"ע דבדיעבד פסקינן אף בק"ש דיצא ואף ר"י מודה בשאר מצות. ובעיקר הראי' שהביא מירושלמי דתרומות המעיין בירושלמי דתרומות יראה שהמפרש פירש כונת חרש על שומע ואינו מדבר ואכ"מ להאריך. ועיין בתוס' יו"ט במשנה דתרומות פ"א מ"ו בחרש שאינו תורם והקשה דליתני ששה עיי"ש והוא קושיות ירושלמי שם ובפ"ב דברכות ועי' מה שתירץ ירושלמי וצ"ע על התוי"ט:
ד' והנה התוס' יבמות ק"ד אהא דאמרו דבי ר' ינאי חרש חליצתו פסולה לפי שאינו באמר ואמרה הקשו ודילמא הטעם משום דלאו בני דיעה נינהו ונלע"ד לישב דלכאורה אף דבחליצה בעי שיכוונו שניהם מ"מ חליצת חרש ראוי שיועיל דבזבחים דף ב' איתא דזבחים סתמא לשמה קאי וסתם אשה לאו לגירושין קיימא. וכתבו התוס' דאפי' זינתה האשה מ"מ אם ירצה הבעל לא יגרשנה דאין כופין אותו. ולפ"ז נ"ל לפי המבואר בר"ס קס"ה בש"ע דביבום אם אינם מכונים לשם מצוה כופין אותו לחלוץ אף בשוטים. וכיון דחרש אין לו כונה לשם מצוה. ולגבי' מצות חליצה קודמת וכופין אותו לחלוץ. וכיון שהיא עומדת לחליצה סתמא לשמה קאי. ומועיל חליצת חרש. ומה דאמרינין דבחליצה בעי שיכוונו שניהם היינו באינו חרש שיכול לכוון לשם מצוה ואין כופין לחלוץ וסתמא לא קאי לחליצה. משא"כ חרש דלא מכוין לשם מצוה וסתמא קאי לחליצה. מהני חליצת חרש דל"ג מסתמא ומ"ה צ"ל הטעם דחרש לא יחלוץ לפי שאינו באמר ואמרה ולבתר דאמרי דבי ר' ינאי לפי שאינו וכו' ול"מ לחלוץ. שוב מותר ליבם אף דאינו מכוין לשם מצוה כיון דל"מ לחלוץ. ושוב עומד ליבום. וכשעומד ליבום ל"מ סתמא ושוב ל"מ חליצתו משום דלאו בר דיעה הוא:
הן אמת דהתוס' כתבו בריש זבחים דאף היכא דסתמא מועיל ל"מ מעשה קטן. והוכיחו זאת משחיטת קדשים. ולפ"ז בחליצה ג"כ לא מועיל אף בעומדת לחליצה אך י"ל לפמ"ש התוס' דבקדשים פסול משום שהקטן סובר שהוא חולין והו"ל מתעסק. זה דוקא בקדשים דגלי קרא דמתעסק דהיינו דסובר שהוא חולין פסול. אבל בחליצה ל"ש לחשוב זאת. ורק שאינו מכוין כלל. ולא גרע מסתמא. ובכל חליצה ל"מ סתמא דלאו לחליצה עומדת משא"כ בחרש דלא מכוין למצות יבום וכופין לחלוץ ועומדת לכך ומהני סתמא ואף חליצת חרש מהני. ולכן נקט הטעם משום שאינו באמר ואמרה. והא דחליצת קטן ל"מ משום דאיש כתיב בפרשה:
ה' ודע שיש לי קושיא לשיטת התוס' ריש זבחים דסתמא דקטן גרע משאר סתמא. ולפ"ז במילה דמהני סתמא כמ"ש התוס' שם קטן גרע מנכרי וקשי' לפמ"ש תוס' בעירובין י"ג דסתמא בגט דלא מועיל היא רק מדרבנן. ולפ"ז מה דנכרי אינו כותב גט ל"ה רק מדרבנן דמדאורייתא ל"ג מסתמא דמהני מדאורייתא וחש"ו פסולין מדאורייתא לכתוב דגרע מסתמא. ומה מקשה בגיטין כ"ג אהא דמשני בגדול עומד ע"ג א"ה נכרי נמי. דילמא לא נקט נכרי משום דנכרי פשיטא דמועיל גדול עומד ע"ג דקיל יותר מקטן. כיון דמדאורייתא כשר משא"כ חש"ו. וגם מה מקשה שם מהא דתניא נכרי פסול דילמא מיירי שאין עומד על גביו. ונקיט נכרי לרבותא. אף דעביד סתמא וכ"ש חש"ו דגרע מסתמא. ושוב עיינתי בתוס' עירובין ולא כתבו שם רק דאם כתב הסופר שלא בציוי הבעל פסול מדרבנן אבל סתמא שלא נכתב כלל לשום אשה פסול מדאורייתא ודוקא בס"ת יש לומר שנכתב לדעת שאם יצטרך מגרש בו. ולפ"ז שוב בנכרי פסול מדאורייתא בגט. ושפיר מקשה א"ה נכרי נמי. דלענין גט עדיף יותר חש"ו דהוי בן כריתות מנכרי ודוק: ו' עוד בא"א נ"ל בישוב קו' התוס'. לפמש"ל דבחרש כיון שאין מכוין לשם מצוה כופין אותו לחלוץ לאבא שאול דבעי דוקא שיכוין לשם מצוה כדאיתא בסי' קס"ה. והיכא דכופין סתמה לשמה קאי. אך התוס' הקשו בריש זבחים והרי גם בקדשים סתמא לשמה קאי ומ"מ קטן פסול לשחיטת קדשים ותי' בטהרת הקודש דכיון דקטן אינו ראוי לכונה אמרינן כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת. ודוקא בגדול שיכול לכוין מהני סתמא עיי"ש. ולפ"ז אף אם נאמר דבחליצה מהני סתמא מ"מ בחרש דל"מ לכוין גרע טפי. ולפ"ז אף אם נאמר משום דלאו בני דיעה נמי הוה משום שאינו ראוי לבילה. עדיף טפי לומר משום שאינו באמר ואמרה. שנשמע דאפי' אלם לא יחלוץ. והתוס' לא הקשו אלא מנ"ל לר' ינאי דטעם לפי שאינו באמר ואמרה ונשמע מיני' דר' זירא דס"ל שאינו כו' דילמא הוה הטעם דלאו בני דיעה וליתא לדרבי זירא ולהנ"ל מיושב דגם אי הוה משום דלאו בני דיעה נמי מוכח דר"ז דס"ל שאינו ראוי בילה מעכבת דאל"כ אמאי ל"מ חליצה משום סתמא לשמה קאי ודוק כי הוא תירץ נחמד. (וע' מ"ש לעיל סי' ב' בשה"מ אות ז' ע"ד הטה"ק הנ"ל). ולמ"ש הב"ש סי' קע"ג דאף לאבא שאול היכא דאינו מכוין לשם מצוה אינו אסור ליבם רק מדרבנן. ודוקא היכא שמכוין לשם נוי אסור מדאורייתא עיי"ש. א"כ בחרש מדאורייתא ראוי ליבם אף באינו מכוין לשם מצוה. א"כ ל"ה סתמא לשמה א"כ הדרא קו' תוס' לדוכתי' אך י"ל כיון דמדרבנן אינו ראוי ליבם וכופין לחלוץ שוב סתמא לשמה:
קאי והי' מהני החליצה מדאורייתא לולא דר' זירא דכל שאינו ראוי לבילה והנה קשיא אאבא שאול כיון דס"ל נושא לשם נוי אסור מדאורייתא ע"כ ס"ל מצות יבום בעי כונה. א"כ אמאי בנושא סתם מותר מדאורייתא וע"כ צ"ל דסתמא כשר מדאורייתא ודוקא כונה להיפך אסור מדאורייתא וה"ט דחרש מיבם כדמוכח מכמ"ק דחרש מיבם ולא פליג אבא שאול. וע"כ דמדאורייתא מיבם. ומדרבנן בעי כונה ואלו הי' ראוי לחליצה לא הי' מיבם. וכיון שכן מדרבנן עכ"פ סתמא עומד לחלוץ ול"ה צריך כונה ומהני החליצה דסתמא לשמה אך כיון שאינו באמר ואמרה שוב אינו ראוי לחליצה ולכן אף מדרבנן מיבם דלא העמידו דבריהם רק אם אפשר בחליצה. ועוד כיון שאין ראוי לחליצה סתמא עומד ליבום ומהני סתמא אף בחרש:
ובתשו' זקיני הגאון ח"ץ סי' א' מביא ראי' דסתמא ל"מ בחליצה מדהקשו התוס' אחרש וקטן דלאו בני דיעה נינהו ואס"ד דמהני סתמא מה הקשו עיי"ש. וצ"ע על דבריו ממה שכתבו התוס' חולין וזבחים דף ב' דסתמא דקטן גרע עיי"ש. אמנם לפמש"ל דדוקא בקדשים כתבו התוס' הכי יפה הקשה: ז' והנה בגוף הדבר דגדול עומד על גביו עי' בתוס' חולין י"ב וברשב"א שם שיצא לחלק דהיכא דמהני שליחות ובעי שליחות כגון בגט מהני גדול עומד על גביו מטעם שליחות דהבעל עושה שליח לגדול לכוין ולקטן לכתוב משא"כ בחליצה דל"מ שליחות ל"מ כונה של אחר וכן בשחיטה דל"ב שליחות דאם שחט בהמות חבירו שלא מדעתו מהני ל"מ גדול עומד על גביו. והקשו על הרשב"א דא"כ דבכתיבת הגט בעי שליחות קשיא איך חש"ו כותבין גט והלא לאו בני שליחות נינהו דל"ש תי' התוס' דל"ב שליחות בכתיבה להרשב"א דאל"כ אמאי מהני גדול עומד ע"ג לדידי'. אבל ל"ק דנהי דל"ב שליחות מ"מ הרי בעי ציוי הבעל וכיון דא"א לכתוב בלי ציוי הבעל. אינו דומה לשחיטה דמהני בלא דעת הבעלים ל"מ גם גדול עומד ע"ג משא"כ בכתיבת הגט דבעי ציוי הבעלים. הבעל יכול לצות לזה שיכתוב ולזה שיכוין כן נ"ל פירוש דבריו:
אמנם יש מקום לומר בישוב קושיות התוס' דאיך יכתוב חש"ו גט והרי לאו בני שליחות נינהו לפמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ד ע"ב תד"ה שאני שתופי מבואות דהא דממעטינן קטן משליחות היינו דוקא במידי דליתא בדנפשי'. אבל במידי דאיתא בדנפשי' שייך בי' שליחות. ולפ"ז נ"ל דקטן איתא בדנפשייהו בגירושין, ואף דאין קטן מקדש ולא מגרש ובב"ב קנ"ו אמר שמואל בודקין לקדושין ולגירושין מ"מ משכחת אנפין לפמ"ש המ"ל פ"ו מגירושין דקטן יכול לקדש אשה שיחולו הקידושין משיגדיל ולא מיקרי דשלב"ל דזמן ממילא קאתי. ואף גט יכול לכתוב שתתגרש משתגדיל עיי"ש שישב בזה דברי הטור. ולדבריו צ"ל מה שאמרו בב"ב דבודקין לקידושין ולגירושין היינו שרוצה שיחולו הקידושין והגט תיכף אבל באומר לכשיגדיל מהני. וכיון דאיתא בגירושין הוה מידי דאיתא בדנפשי' לענין שיגרש שיחול משיגדיל וכיון דאיתא בכתיבת הגט השתא יכול להיות שליח בכתיבת הגט והא דאמרינן הכל כשירין להביא חוץ מחש"ו משום דלאו בני דיעה ופירש"י דלאו בר שליחות נינהו דאיש בעינן היינו להבאת הגט לגרש אשה שתתגרש תיכף דזה ליתא בדנפשי' דהוא אינו יכול לגרש תיכף. אף אם זיכה לו אביו אשה וקידש בעדו לשיטת הר"י בר ברזילי שהובא במהרי"ט סי' מ"א ובנובי"ק חאה"ע סי' ס"ב מ"מ ל"מ לגרש תיכף א"כ לענין נתינת הגט שתתגרש תיכף ל"ה בר הבאה דליתא בדנפשי' אבל לענין כתיבת הגט הוי איתא בדנפשי' דבכתיבה תמיד לא תתגרש תיכף א"כ לענין כתיבה הוה איתא בדנפשי' שיכול לכתוב גט לעצמו בקדושין שקידש לכשיגדיל שיחול לכשיגדיל ויכול להיות שליח ומיושב קו' התוס':
ח' ונ"ל ראי' לדברי המ"ל ולדברינו הנ"ל מירושלמי דתרומות פ"א מקצת הובא בתוס' חולין דף י"ב וז"ל הירושלמי. ויוכיחו מעשה שלהן על מחשבתן ומשני את שכתיב בו מחשבה וכו' כמו שהובא בתוספות חולין הרי גיטין וכו' תמן זה כותב וזה מגרש ברם הכא הוא חושב והוא תורם. ר' יעקב בר אחא אמר הא אלו כתב הוא וגירש הוא גט הוא ברם הכא הוא חושב והוא תורם ע"כ. הנה דברים אלו הא אלו כתב הוא וגירש הוא גט הוא אין לו שום הבנה דבודאי קטן אינו מגרש. אף אם יכתוב בעצמו דל"מ להקנות האשה לעצמה וזה לא יאמר שום אדם. והכא לא מיירי בעומד ע"ג. ואף בעומד ע"ג. י"ל לפמ"ש בירושלמי פ"א דתרומות ה"א דלר' ישמעאל בנו של ר' בן ברוקה קטן שקידש דוקא בינו לבין עצמו הוא דל"ה קידושין אבל בינו לבין אחרים חלין קידושין כאשר פי' בזה בבית מאיר סי' קכ"א בשם הנוב"י. דלא כמ"ש בתורת גיטין סי' קכ"א דהירושלמי קאי לענין קידוש אפר פרה מ"מ בגירושין ל"מ דבשלמא בקדושין י"ל האשה מקנית עצמה לבעל או אף להר"ן נדרים כ"ט דהיא מפקרת עצמה לבעל מ"מ דעת הנ"י ב"מ י"ב דהפקר מדעת הוי דעת אחרת מקנה וקטן זוכה בדעת אחרת מקנה ורק דלאו בר דיעה לא מקדיש אשה מ"ה מהני גדול עומד ע"ג. אבל בגירושין דבעי שיתירה לכל אדם ויחזור להקנותה לעצמה ודאי ל"מ קטן. והמפרש פירש שם וז"ל מביא ראי' לדבריו שהרי אלו הי' הקטן עצמו כתב וגירש אשתו הוה גט מעליא דכשם שכונס כך מגרש כשהוא קטן ה"נ אחרים דכוותי' בעינן אבל בתרומה כו' ואין דבריו כלום דאיזה קדושין יש בקטן ואם מהני קדושי קטן ל"מ גט קטן. ושמא ט"ס יש וצ"ל בחרש ובחרש אמרינן כשם שכנס ברמיזה אבל גם זה אינו דאם יכול לכתוב בעצמו ל"ה דינו כחרש לרשב"ג. מיהו י"ל דבאמת כונת ירושלמי אחרש וקמ"ל דאפי' בנתחרש אח"כ יכול לכתוב בעצמו גט אפי' לרבנן דפליגא ארשב"ג גיטין ע"א היינו דוקא במה דס"ל דביודע לכתוב כותב לאחרים שיכתבו. אבל אם הוא כותב בעצמו גט אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. או דס"ל לירושלמי דאף רשב"ג לא מחשב לי' כפקח רק דס"ל ביכול לכתוב כותב גט דבזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וכל זה לא נהירא לי דאם אין דינו כפקח נהי דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אבל איך יכול להקנות האשה לעצמה אם הוא לאו בר דעת הוא. אבל לפמ"ש המ"ל דיכול לקדש אשה בעודו קטן שתתקדש לכשיגדיל ויכול לגרש בעודו קטן שיחולו הגירושין כשיגדיל שפיר קאמר בירושלמי בכה"ג דיכול לכתוב בעצמו גט דנהי דבעי לשמה והוא אינו יודע כיון שהוא המגרש הוא הכותב יכול לכתוב ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. וזה ראיה נחמדה ופירוש נכון לדברי ירושלמי:
ט' ויש לישב דברי הירושלמי הנ"ל בדרך אחר. דהנה דעת הר"י בר ברזילי דקטן שקידש לו אביו אשה חוששין לקדושין מטעם דאביו זכה לבנו מטעם זכי'. והקשה במהרי"ט ובנוב"י אה"ע סי' ס"ב דא"כ מה הקשו בגמ' דב"ב קנ"ו וכי מאחר דבדקינן לקדושין לגירושין למ"ל בדיקה דלמא בעי בדיקה לגירושין בלא בדקו לקידושין רק דאביו קידש אשה לבנו בעודו קטן והוא רוצה לגרש ובעי בדיקה לגירושין. והנ"ל לישב דקשיא על שיטת הר"י בר ברזילי דהתוס' הקשו בב"ב מ"ח בהא דמקשה קידש בביאה, מאי איכא למימר דהרי בביאה הו"ל תלוי' ויהיב דכנגד גופה שקנוי לו אין נותן לה כלום ותירץ דכנגד גופה שקנוי לו מתחייב בשאר כסות ועונה והו"ל כמקח עיי"ש וצ"ל אף דלע"ע ארוסה ואין מתחייב מ"מ כיון שכותבין אגרת מרד על ארוסה והוא מחוייב לישא אותה ולתת לה החיובים הו"ל תלוי' וזבין ולפ"ז קשיא על ר"י בר ברזילי. שכתב דאב זכה לו לקטן דהרי מבואר ברמב"ם ובקצה"ח סי' רל"ה דדוקא במתנה זוכין לקטן אבל לא במקח. והסברא פשוטה דאיך יכולין להתחייב לקטן שלא בפניו א"כ איך אביו זוכה בשביל הקטן הרי הוה כמקח כמ"ש התוס'. ומתוך כך אני אומר דהנה בכל קדושין יש שני ענינים דהאשה נאסרת אכולי עלמא כהקדש וזה קנין איסור. וגם קנין ממון באשה שהיא משועבדת להנשא לו והוא משועבד לישא אותה ולתת לה החיובין כנ"ל וסובר ר"י בר ברזילי דהיכא שאביו קידש אשה קנין ממון שבאשה לא קנה. דהרי הוא אינו יכול להתחייב לבן שישא אותה ויתן לה החיובים. וגם היא אינה משועבדת אליו שיכוף אותה לישא כיון שהבן לא נתחייב. ובאמת לא קנה גופה. רק דמ"מ נאסרת אכולי עלמא דזה זכות גמור לו. ומ"ה הוצרך הר"י בר ברזילי גט וז"ב:
ולפ"ז אמינא אף שכתבתי לעיל דקטן אינו מגרש אף שכותב בעצמו ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כיון שאינו יכול להקנות להאשה או להפקירה שתזכה בעצמה כדמשמע לשון וקונה את עצמה זה דוקא היכא דקטן קנה גופה כגון ביבמה שנפלה לפניו דאשה הקנו לו מן השמים. משא"כ אם אביו קידש עבורו כבר כתבתי דלא קנה גופה כיון שהבן לא נתחייב כנגד גופה בשאר כסות ועונה. ורק שהוא נאסרה אכולי עלמא בזה מצי לגרש בקטנותו שיכתוב בעצמו דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. ושפיר מקשה בגמ' וכי מאחר דבדקנו לקדושין דליכא למימר בקידש לו אביו אשה דא"כ למ"ל בדיקה לגירושין ומשמע דבעודו קטן ל"מ לגרש והרי משכחת לה שמגרש בעודו קטן שיכתוב בעצמו ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כדברי ירושלמי ומשני הכא ביבם עסקינן דקנה לה מן השמים ול"מ לגרש עד שיגדיל ובלא"ה ל"מ לגרש דביאת קטן אינו קונה ביבמה ורק כשיגדיל ויבעול כפירשב"ם שם וזה ישוב נכון. ולפ"ז פירוש הירושלמי שהובא לעיל נכון בפשיטות דהיכא דקטן כותב בעצמו מהני היינו היכא שאביו קידש לו אשה כדברי ר"י בר ברזילי דבזה יכול לגרש בעודו קטן כדכתיבנא וכותב בעצמו הגט ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. וזה דבר חדש ודוק היטב:
עוד י"ל בדברי ירושלמי הנ"ל עפ"י דברי זקיני הב"ח הובא בב"ש סי' א' דקודם גדלות מצוה על האב להשיאן וקדושין תופסין מדרבנן וקאמר בירושלמי דהוא מותר לכתוב הגט משום דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. ומירוש' זה יש הוכחה לדברי הב"ח. והב"ח ישב בזה דברי הטוש"ע סי' קמ"א ס' כ"ה דהיכא דמגרש ע"י שליח טוב לדקדק. והקשו ממנ"פ ותירץ הב"ח דקדושין תופסין מדרבנן להנ"ל הדבר נחמד במגרש בעצמו וכותב בעצמו אין לחוש דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אך במגרש ע"י שליח צריך לדקדק דשליח קטן לא משוי. וגם למ"ש בשיטת הר"י בר ברזילי מיושב דברי הטור דחוששין שמא קידש עבורו ומ"מ בכותב ומגרש בעצמו מהני כדכתיבנא אך ע"י שליח ל"מ (ואין לומר דכיון דאיתא בדנפשי' יכול לעשות שליח, ע' בספרי לא"ח סי' מ"ו אות ב' הוכחתי דאף במידי דאיתא בדנפשי' אין יכול לעשות שליח):
י' והנה במהרי"ט ובנוב"י הקשו על שיטת ר"י בר ברזילי מסוגיא דקדושין י"ט דמוקי קרא דכי ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן. ומקשה איך מצינו אישות לקטן ומוקי לה ביבם בן ט'. ולמה לא מוקי לקרא בקטן שקידש לו אביו אשה, ותירץ באבני מילואים סי' א' דהרי עיקר מה שהוא זכות לו שאין קדושין של אחר תופסין בה ואם נאמר דקרא ממעט אשה זאת שקידש לו אביו ממיתה שוב קדושין תופסין בה כיון דל"ה חיוב מיתה א"כ שוב ל"ה זכות ול"ה קדושין כלל, ואמאי קרי לה אשת קטן וע"כ ליכא לאוקמי קרא בהכי. הנה אם כי דבר חריף העיר. אבל יש לדחות דבריו דהפ"י כתב בגיטין מ"ג דאף אם אין חייבין מיתה כגון בחצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה אין קדושין תופסין דהא דקיי"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין היינו חייבי לאוין דעלמא אבל ע"י קדושין בלא"ה לא משכחת קדושין אחר קדושין דכיון שתפסו קדושין של ראובן הרי היא ברשותו ואין לה יד לקבל קדושין מאחר, ולכאורה קשיא על הפ"י דא"כ למ"ל לרב לומר בטעמא דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק משום דכתיב לא תהי' לא תהא בה הוי' ולולא הקרא היינו אומרין דקדושין תופסין כמו כל חייבי לאוין והרי זו אגידה בי' והוי ברשות היבם יותר מארוסה כדאיתא בסוטה דף כ"ד פלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן ועיין בתשו' ח"ץ, ואיך יהי' לה יד לקבל קדושין מאחר. אך י"ל דאדרבה בזה מיושב מה דקשה לרב לילף דבכל חייבי לאוין אין קדושין תופסין מיבמה לשוק. להנ"ל נכון דטעמא דקרא מה"ט ושוב ליכא למילף כל חייבי לאוין ולפי סברת הפ"י ליתא לדברי האבני מילואים דנהי דאין חייב מיתה מ"מ אין קדושין תופסין דכיון דכבר נתקדשה נהי דאין חייבין עלי' מיתה אבל אין לה יד לקדש עצמה אך לפמ"ש לעיל דאף לשיטת הר"י בר ברזילי ל"מ קדושין רק לאסרה אכולי עלמא אבל לא שיהי' גופה קנוי לבעלה כמ"ש בסברא. א"כ בזה ל"ש סברת הפ"י והיכא דאין חייבין מיתה קדושין תופסין ושפיר תירץ באבני מילואים ובאבני מילואים סי' מ"ד תמה על הפנ"י דא"כ למ"ל בקדושין ס"ז לילף דאין קדושין תופסין בא"א ות"ל דל"מ קדושין כסברת הפנ"י (וע' בספרי לא"ח סי' מ"ג אות ז' שכתבתי ישוב לזה) ולפמ"ש לעיל אפשר לישב דברי הפ"י בפשיטות וגמרא קדושין קאי באשת איש דלא קנה רק קנין איסור כעין דברי ר"י ברזילי ואקצר:
י"א והנני חוזר לדברי הרשב"א שהבאתי אות ז' הנה לכאו' לשיטת הרשב"א קדשים קיל מחולין דבחולין דל"ב שליחות ל"מ שחיטת קטן לרבנן ובקדשים דבעי שליחות מהני שחיטת קטן בגדול עע"ג אבל לדעתי זה אינו דנהי דמצד קדשים בעי שליחות ומהני גדול עע"ג אבל מצד השחיטה גופה דבעי גם בחולין ובחולין ל"ב שליחות גדול העומד ע"ג השחיטה גופה ל"מ וכן כתבתי לעיל סי' נ"ד אות ז' ובספרי לא"ח סי' מ"ו אות ז'. אך לר' נתן דשחיטת חולין ל"ב כוונה ורק קדשים בעי כונה בזה מהני גדול עומד ע"ג דליכא למימר דל קדשים והרי השחיטה גופה בעי כונה דחולין א"צ כונה ובקדשים מהני שליחות ובעי שליחות:
ועפ"י הנ"ל מיושב קו' מהרש"א חולין ל"ב ד"ה נשחטה שהקשו התוס' אותה ולא אותה וחברתה לרבנן למ"ל. והקשה מהרש"א למאי דס"ד דהתוס' דבפרה שייך היסח הדעת אף אם מתכוין לפרה אחרת אמאי לא הקשו התו' לר' נתן דאמרינן אליבי' סד"א אותה ולא אותה וחברתה כגון ששחט שתי פרות. ואיך אפשר לאוקמא בשתי פרות והרי בלא"ה פסול משום היסח הדעת דליכא למימר ששחט בלא מתכוין דהרי הוי בהמת קדשים ובעי מחשבה. ומה שתי' מהרש"א דפרה קדשי בדק הבית:
ול"ב כונה לר' נתן כבר הקשו עליו דהרי חטאת קרי' רחמנא. ובמשנה דפרה מבואר שחטה שלא לשמה פסולה וה"ה דבעי כונה בקדשים אבל להנ"ל מיושב קושיתו בטוב טעם דלכאורה קו' תוס' לא קשה מידי דבאמת י"ל בשחט שתי פרות ואי דבעי כונה ונפסל בהיסח הדעת מ"מ י"ל דמיירי דהשוחט לא כיון רק אחר עמד ע"ג וכיון. ובשחיטת קדשים דבעי שליחות מהני כונת אחר כמ"ש הרשב"א ונמצא דבפרה פסולה משום שחיטת פרה אחרת ולא משום היסח הדעת. אך למ"ש לעיל דכיון דבחולין פסול בלא כונה ולא מהני כונה של אחר. ליכא למימר דבקדשים מהני דדל קדשים מיני' ואיך כיון דאקדשי' עוד קיל הוא מחולין. ול"מ כונה של אחר ושפיר הקשו התוס' אבל לר' נתן דחולין ל"ב כונה ולפ"ז בקדשים מהני כונה של אחר לק"מ די"ל דאחר כיון והוא לא נתכוין ומצאתי קצת כעין דברינו בישועת יעקב אה"ע סי' קכ"ג אך שהוא כתב דלרבנן ליכא למימר דבחולין איירי דל"מ כונת אחר. ולדבריו קשה למ"ל לתוס' לתרץ דבשחיטת שתי פרות ליכא היסח הדעת והרי בשחיטת קדשים מהני כונה של אחר ולוקמא בשחט ואחר כיון. אבל לפמ"ש ניחא דלרבנן ליכא לאוקמא באחר כיון אך לר' נתן אפשר לאוקמא בהכי דלדידי' מהני כונה של אחר ודוק:
י"ב ונבא לישב דברי הרמב"ם בה' פרה שפסק דאם שחט פרה ונשחט' בהמה אחרת פרה כשרה. ותמה בכסף משנה דהרי הרמב"ם פסק כר' נתן ולר' נתן פרה פסולה. ונ"ל לישב דהתוס' הקשו אמאי לא אמרינן דדוקא בשחט עוד פרה אחרת פסולה ולא בחולין דנדרוש אותה ולא חברתה דומיא דידה כדדרשינן בזבחים. ולישב זאת נאמר דמהרש"א הקשה עוד איך אפשר לדרוש דוקא בשחט פרה אחרת ת"ל משום היסח הדעת דפרה ודאי בעי כונה לשחיטה. וכבר כתבתי דיש לישב לפמ"ש הרשב"א דהיכא דבעי שליחות מהני כונה של אחר א"כ משכחת לה בשחט בלא כונה פרה אחרת ועומד ע"ג כיון דבכה"ג לא מיפסל משום היסח הדעת כיון שהעושה לא כיון ומ"מ כשר השחיטה. וכן מצאתי בראש יוסף. והנה בש"ס קדושין אמרינן דילפינן שליחות משחיטות קדשים דכתיב ושחטו. ומקשה הניחא לר' יהושע בן קרחה אלא לר' נתן (כן הוא הגירסא בפסחים פ' ולא ר' יונתן) דיליף מקרא זה דכל ישראל יוצאין בפסח אחד שליחות מנ"ל וכ"ת מיני' מה להנך שיש לו שותפות בגוי' יליף לה שליחות מויקחו להם איש עיי"ש ולכאו' יש להבין הוא גופי' קשה מנ"ל לר' נתן דקרא דושחטו אתי לכל ישראל יוצאין בפסח אחד. דלמא קרא אתי לשליחות כמו דס"ל לר' יהושע בן קרחה ובאיזה סברא פליגא. ונ"ל דפליגי בזה דבירושלמי קדושין רצה לילף מושחטו ומקשה וכי אין אדם שוחט פסח שלא מדעתו דס"ל לירושלמי שחיטות קדשים ל"ב שליחות. ומשני דיליף לה מויקחו והפרשת פסח ודאי בעי שליחות עיי"ש ועיין פ"י מה שהאריך להקשות על ש"ס דילן. ולפ"ז נאמר דר' יהושע ב"ק ס"ל שחיטות קדשים בעי שליחות ויליף שליחות מושחטו. ור"נ ס"ל ל"ב שליחות וליכא לאוקמא קרא דושחטו לשליחות ומ"ה מוקי לה לכל ישראל יוצאין בפסח אחד ושליחות יליף מויקחו דהפרשה ודאי בעי שליחות כדאי' בירושלמי. ולפ"ז הסוגיא ודברי הרמב"ם נכונים ונאמר דהר"מ לא ס"ל סברת תוס' דהיכא דעושה פרה אחרת לא מיפסל משום מלאכה. ולפ"ז הכל נכון דרבא קאמר שפיר דלר"נ נשחטה בהמה אחרת פרה פסולה ומקשה פשיטא ומשני סד"א דקרא קאי על פרה אחרת קמ"ל דלא והטעם דל"א באמת הכי כקו' התוס' הוא משום דא"כ דקרא קאי על פרה אחרת ת"ל משום מלאכה דפרה ודאי בעי כונה דחטאת קרי' ואי דמשכחת לה שאחר כיון ולא השוחט הרי ר' נתן כשיטתי' דיליף שליחות מויקחו אבל שחיטה ל"ב שליחות ול"מ כונה של אחר. כמ"ש הרשב"א דהיכא דל"ב שליחות ל"מ כונה של אחר. וליכא לאוקמא בשתי פרות. וע"כ מיירי קרא בבהמות חולין דל"ב כונה לר' נתן ולא מיפסל משום היסח הדעת. ומ"ה קאמר רבא דלר' נתן פסולה. אבל זה דוקא לשיטת ר"נ דס"ל שחיטת קדשים ל"ב שליחות. אבל הרמב"ם דפסק בפ"א מקרבן פסח כר' יהושע בן קרחה דפסח בעי כזית ושליחות יליף מושחטו. וס"ל שחיטת קדשים בע' שליחות שפיר מוקי קרא שלא ישחוט פרה אחרת פרה דומיא דידה כמ"ש התוס' ומשכחת לה שלא יפסול בלא"ה משום היסח הדעת דמיירי שאחר כיון ומהני כונה של אחר ומ"ה פסק דאם נשחט בהמה אחרת פרה כשרה ורבנן יסברו דקרא דולא אותה וחברתה קאי אשוחט ב' פרות וס"ל דהיכא דעושה מלאכה בפרה אחרת לא מיפסל משום היסח הדעת כסברת תוס' דלרבנן א"א לאוקמא בחולין דמיפסל ג"כ משום היסח הדעת דס"ל בעי כונה ור' נתן יחלוק עליהם בסברא זו ורמב"ם ג"כ יסבור בזה כר"נ ודוק:
יג והנה צ"ע בדברי הרמב"ם למ"ל קרא שלא ישחוט ב' פרות ות"ל דאסור לשחוט ב' זבחים כאחד כדאמרינן בחולין כ"ט דשלא ישחוט אחד ב' זבחים מודו רבנן. וגם בפרה הכי היא כדמשמע בדף כ"ט ע"ב אמר רב יוסף תרי גברי בחד זיבחא ליכא דקאי אפרה לראב"ש וה"ה לרבנן בב' זבחים וצ"ל דשם ל"ה רק לכתחלה כדאיתא בדף כ"ט קמ"ל קרא דהכא דאף בדיעבד פסול. מיהו עדיין קשה דהרי כיון דיליף שם מתזבחוהו שלא יהי' א' שוחט ב' זבחים יהי' אף בדיעבד פסול לרבא דנימא אעל"מ אם לא דנאמר כדברי הפ"י סוף גיטין דבלשון עשה לא אמרינן הכי וע' בנוב"י מה"ק חאהע"ז סי' ע"ז שתמה על סברא זאת מהא דמקשה בתמורה ארבא מהא דתורם מהרעה על היפה והא גם שם עשה הוא וצ"ל דבקדשים בעי שינה עליו הכתוב לעכב ולפ"ז י"ל לפמ"ש נ"ל דבקדשי בדק הבית לרבא ל"ב שינה לעכב כדמוכח מתמורה דמקשה לרבא ממתפיס תמידין לבדק הבית ומתפיס בע"מ למזבח ומה קו' והרי בקדשים בעינן שינה לעכב כמ"ש תוס' פסחים ס"ג וע"כ צ"ל כיון דקאי אקדשי בדק הבית וכן מתפיס בע"מ לא קדיש רק לדמי ל"ב שינה לעכב וקשיא כיון דמקרא דתזבחהו ילפינין גם לפרה נימא בלא"ה דשחט שתי פרות פסולה גם לולא קרא דושחט אותה. ולכן י"ל דזה באמת טעם דרבא דקרא לא אתי לב' פרות. דזה בלא"ה נמעט מקרא דתזבחהו. ולרבא בפרה פסול אף בדיעבד ומ"ה מוקי לקרא בשחט בהמת חולין בהדה אבל הרמב"ם דפסק כאביי. לדידי' קרא אתי לב' פרות ושינה לעכב בקרא מיוחד דמקרא דתזבחהו בדיעבד כשר. אבל בשחט בהמת חולין גם פרה כשרה דל"ה דומי' דידה. וקצת יש לדחות דכיון דעיקר קרא דתזבחהו בקדשי מזבח קאי לא חמירא פרה מקדשי מזבח. ובעי שינה לעכב:
יד והנה בחולין י"א יליף דאזלינין בתר רובא מפרה, דא"א לבדוק דבעי שישרפנה שלימה והקשיתי בימי חורפי ממשנה דפרה פ"ד דהפשיטה ונתחה כשרה ומצאתי שכבר הרגיש במ"ל פ"ד דפרה (וע"ל סי' ט"ל סוף אות ח' מ"ש ע"ז) וכעת נ"ל די"ל דנהי בנתחה כשרה, מ"מ בעינין שיהי' ראוי לשרוף כשהיא שלימה א"כ שפיר מוכח דאזלינין בתר רוב וא"כ הפרה ראוי לשרפה שלימה. אבל אס"ד דל"א בתר רוב ובעי דוקא ניתוח א"כ הפרה ל"ה ראוי לשרוף שלם א"כ שריפתה שלימה מעכב. דכל שאין ראוי' לבילה וכו' ודילמא טריפה היא ודוק כי קצרתי:
טו והנה לעיל פלפלתי בדברי ר"י בר ברזילי אעתיק פה מה שראיתי דברים תמוהים לשי' מ"ק בכתובות ע"ד שכ' בשם רש"י דדוקא קידושי כסף ושטר ל"מ בקטן אבל ביאה קונה וע' באבני מילואים סי' מ"ג מ"ש בזה והיא תמוה דא"כ מצינו אישות לקטן ואמאי לא מוקי לקרא דכי ינאף את א"א פרט לאשת קטן דמקשה בקדושין י"ט בקידושי ביאה. וקצת יש לישב לפמ"ש באבני מילואים סי' א' לישב דברי הר"י בר ברזילי והובא לעיל דאס"ד דהתורה מיעטה ממיתה ל"ה זכות לקטן ול"מ הקדושין כיון דקדושי אחר תופסין עיי"ש, א"כ לפמ"ש באבני מילואים סי' מ"ג בטעמא דרש"י דהוא מטעם זכי' ומהני בדעת אחרת מקני ואס"ד דהתורה מיעטה ממיתה וקדושין תופסין ל"ה זכי' ול"ה אשת קטן כלל. והנה עפ"י דברי רש"י י"ל קו' תוס' ב"ב קנ"ו אהא דהקשה בגמ' וכי מאחר דבודקין לקדושין אמאי לא מקשה בפשיטות דממנ"פ א"צ בדיקה לגירושין דאם הוא קטן ל"ה קדושין להנ"ל ניחא דחיישינן לקדושי ביאה. ועיקר הדבר תמוה ממשנה דיבמות מ"ט שוטה וקטן שנשאו פטורין מחליצה ומיבום ונשואין ביאה משמע. ובאב"מ מייתי לירושלמי דבחרש יש חילוק בין קדושי ביאה לכסף ע' בשירי קרבן ר"פ חרש מה שמפלפל בזה וגם זה צ"ע ממשנה דיבמות הנ"ל ושמא י"ל דמשנה מיירי בקידושי כסף ואף דבעל אח"כ בקטן לא בעל לשם קידושין משא"כ בקידש בביאה ועדיין צ"ע:
הגה ושייך לסימן מ"ג:
ראיתי בספר מנ"ח מצוה תנ"ב שנסתפק אם מותר לעשות סחורה באבר מן החי הואיל דאיתקש לדם ובדם מותר לעשות סחורה הואיל דאיתקש למים כמ"ש פ"ת ובנוב"י מהד"ת יו"ד סי' ס"ב הקשה לפ"ז מה מקשה בפסחי' כ"ב ולחזקי' למאי הלכתא איתקש אמ"ה לדם ונימא איתקש להיתר סחורה לפמ"ש הראשונים דאיסור סחורה דאור'. ונ"ל לישב דלכאו' יש להוכיח בפשיטות דאמ"ה מותר בסחורה דהרי מבואר בר"מ ובש"ע דבכל דברים האסורים אסור לסחור חוץ מן החלב ויליף לה מחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה וע' נוב"י סי' הנ"ל ביאור דברי הרמב"ם דגוף הקרא להיתר סחורה ומלכל ילפינן בפסחים למלאכת גבוה או להיתר הנאה וע"כ לא איירי בנזדמנו דא"צ קרא. והנה בכלל נבלה הוא נתנבלה בשחיטה ומבואר בזקיני הת"ש סימן כ"ז ובת"ח דנתנבלה בשחיטה אסור למכור הבני מעיים לנכרי משום אמ"ה דכמאן דמנחה בדיקולא ואף לישראל אסור משום אמ"ה כמ"ש הפמ"ג סי' כ"ז ותב"ש סי' ל"ג דגם לישראל נבלה מפרכסת אסור משום אמ"ה וה"ה הבני מעיים דפירשו כשהיא מפרכסת דכמאן דמנחה בדיקולא. וא"כ לשיטת הש"ך דנתנבלה אצל ישראל אסור לישראל אחר לקנות איך התירה התורה חלב נבלה לסחורה והרי בחלב שעל הקרב ושעל הכליות יש איסור אמ"ה בנתנבלה בשחיטה ולא מיבעי' למ"ד בהמה בחי' לאברים עומדת חל איסור החלב ואמ"ה בבת אחת אלא אפי' למ"ד לאו לאברים עומדת חל איסור אמ"ה על איסור חלב דהוה איסור מוסיף כמו שכ' התוס' חולין ק"ג והפר"ח על הרמב"ם. ואיך יעשה סחורה וע' במגיד משנה פ"ה ממ"א ה"ב דיש בחלב משום אמ"ה. וע"כ מוכח מקרא דבאמ"ה מותר לעשות סחורה ובזה מיושב קו' תוי"ט בשביעית אהא דמקשה בבכורות בחלב ודלמא לסחורה והרי אסור לעשות סחורה בחלב לה"א דאסור משום אמ"ה להנ"ל מוכח מקרא דאמ"ה מותר בסחורה. ולכאורה יש להוכיח דאמ"ה מותר בהנאה מחלב א"כ מאי פריך הש"ס מאבמה"ח דליתסר בהנאה ודוק. אולם יש לשדות נרגא בהיתר זה דלשיטת הת"ש ות"ח הנ"ל ע"כ סתם נבלה ל"ה נתנבלה בשחיטה דהרי כתיב לא תאכל כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי ובנתנבלה בשחיטה אסור למכור הבני מעיים וכיון דקרא לא מיירי בנתנבלה בשחיטה וכ"כ בראש אפרים סי' ט"ו בשו"ת ה"ה קרא דחלב נבלה לא מיירי בנתנבלה בשחיטה. ולא מוכח דמותר לעשות סחורה באמ"ה. ולפ"ז לפי מה שהוכחתי בספרי בית יצחק סי' ס"ד אות י"ז דחזקי' דס"ל חולין קכ"א דאף ששחט ישראל בטמאה ומפרכסת א אינו אסור משום אמ"ה לב"נ והקשה הגאון ר"ע עליו ממשנה טהרות והובא בחולין ק ב דאין שחיטה מטהרת נבלת עוף אתיא לב"נ ולחזקי' הרי שחיטה מטהרת משום אמ"ה. וכתבתי לישב עפמ"ש לב אריה שם דגם לחזקי' אסור מן התורה לב"נ רק שאינו חייב ומיושב קו' הנ"ל ושם הוכחתי דמה דהוה איסור בעלמא לב"נ אין ישראל עובר בלפ"ע ולפ"ז לחזקי' מיירי קרא דלא תאכל כל נבלה לגר תתננה או מכור בנתנבלה בשחיטה ומותר למכור לב"נ דאין מוזהר בל"ע כיון דלא חייב אבמ"ע רק איסורא בעלמא ומ"מ לישראל הבני מעיים אסורים משום אמ"ה גם לדידי' וה"ה קרא דחלב נבלה מיירי בנתנבלה בשחיטה ומוכח דמותר לעשות סחורה ושפיר מקשה ולחזקי' למאי הלכתא איתקש לדם דלהיתר סחורה ל"צ דידעינן מקרא דחלב דמותר בסחורה באמ"ה ודוק ובעיקר הקושיא י"ל דכיון דחלב בכרת והתורה התירה לסחורה ע"כ משום חומר האיסור לא חיישינן שיאכל ע"כ אף אם חל עוד איסור אחר ל"ח שיאכל ומ"ה מותר בסחורה ודוק היטב:
ה וכת"ה מפלפל בדברי הלב"ש שהוכיח דאף בטרפה על שם סופו אינו יכול לחיות י"ב חודש והיא בלב"ש סי' ל"ה ס"ק א' אות ה' ובנאות דשא סי' ע"ה, דלא כפמ"ג סי' ל' סק"ה שנסתפק בזה. אולי בעי כ"ד חדשים עיי"ש. והלבוש הביא ראי' מתוס' חולין י"א שהקשו מאי ראי' מפרה אדומה הרי פרה בת שתים ובודאי חי' י"ב חודש ודלמא משום חזקה וקשה דלמא הפרה טרפה בטריפות על שם סופה ול"מ י"ב חודש וכן מה הקשו תוס' מעדים זוממין דלמא חובשין י"ב חודש ודלמא הרוצח טרפה בטריפות ע"ש סופה. וכ' כת"ה דלמהרש"ל דטריפה אינה חי' הוא רק רוב ע"כ צ"ל בכונת תוס' אף לה"א דלא אזלינן בתר רוב ול"ה חזקה מ"מ שיהי' טרפה ויחי' י"ב חודש הוה מיעוטא דמיעוטא. ובודאי ל"ח לזה וכ"כ הפמ"ג א"כ טריפות ע"ש סופה הוה ג"כ מיעוטא דמיעוטא. ול"ח לזה והוה ג"כ ס"ס שמא אינה טרפה ושמא מחמת עצמה טרפה. וזה ליתא לפענ"ד דכיון דאיכא הרבה טריפות דמיטרפי ע"ש סופה ל"ה זאת מיעוטא דמיעוטא:
וס"ס ג"כ ל"מ אם לא אזלינן בתר רוב. ועוד דל"ה ס"ס דאם נימא שמא אינה טרפה. ואת"ל טרפה שמא מחמת עצמה הרי אם טרפה מחמת עצמה העדים אין נהרגין. ועוד הרי בגמ' הקשו ברוצח שמא במקום סירכ' נקב הוה וז"ה ודאי מיעוט דלא שכיח וע' מהרש"א חולין י"א ד"ה מנא הא מלתא שכ' דכל עיקר דהוכיח מפרה הוא במיעוטא דלא שכיח ע"ש א"כ שפיר הוכיח הלב"ש. ומ"ש עוד דברוצח שנטרף ע"ש סופו אם נימא דיכול לחיות הורגין העדים זה ודאי ליתא דתוס' כ' בסנהדרין ע"ח דאף אם טרפה חי כיון שסופו למות ע"י כן אין הורגין העדים וכן מוכח מתוס' חולין י"א ד"ה ודלמא שכ' ושמא קסבר טרפה חי ומ"מ הו"ל עשאאי"ל וז"ב:
ו' ובספרי חא"ח סי' ח"י אות ט"ו הקשיתי על תוס' סנהדרין הנ"ל שכ' דהורג טרפה אינו נהרג אפי' למ"ד טרפה חי' משום שסופו למות ע"י חבלה. ולמ"ל זאת דלמא מאן דס"ל טרפה חי' לא דודאי חי רק ספק אם חי ומ"ד טרפה אינה חי' הוא על צד הודאי או הרוב וכתבתי דקשי' בחולין מ"ב למה לי ילפותא לכל חד הן למ"ד טרפה אינה חי' והן למ"ד טרפה חי' ולא דחי מאן דאמר טרפה חי' ילפותא דמ"ד טרפה אינה חי' (וע' בחידושי הר"ן ר"פ אלו טריפות שהרגיש בזה) וע"כ דמ"ד טרפה חי' יליף דחי בודאי או ברוב ומ"ד טרפה אינה חי' יליף מקרא דאינה חי' בודאי או ברוב ומ"ה איצטריך כל חד ילפותא מקרא. ובזה נכונים דברי תוס' בסנהדרין. וכעת ראיתי בישי"ע סי' נ"ז ס"ק י"א שכ' דמ"ד טרפה אינה חי' היינו דודאי אינה חי' ומ"ד טרפה חי' היינו דמיעוט חיה אבל הרוב אינה חי' ובמח"כ זה ודאי ליתא מלבד דמתוס' סנהדרין לא משמע כן דאל"כ אין התחלה לקושיתם אך גם מרוב סוגיות הש"ס לא משמע כן ומה שהביא שם מחידושי הר"ן ר"פ אלו טריפות המעיין בחידושי הר"ן יראה דאין שום ראיה מדבריו. אמנם מה שכתבתי בספרי חא"ח אות הנ"ל דיש לומר מ"ד טרפה חי' הוא דיש ספק אם חי. יש מקום בהלכה לפי המבואר בת"כ סוף פ' שמיני אחרים אומרים בין החי' אשר לא תאכל קאי לחי' שאין לה שום סימן טהרה דיליף לעיל מק"ו כמ"ש ג"כ הר"מ פ"ב ממאכ"א וס"ל היכי דאיכא עשה עונשין מן הדין ואחרים ילפי ללאו מקרא זה עיי"ש ולפ"ז אין קרא דטרפה חי' ורק דמ"ד טרפה חי' ידחה ילפותא דמ"ד טרפה אינה חיה ויסבור דהוה ספק אם חי' דלא כמ"ד טרפה אינה חי' ע"צ הרוב. ובזה נכונים דברי מ"ש שם לישב קו' הגאון רע"א עיי"ש וקצרתי:
ז ואמנם מ"ש כ"ת לדחות ראיות לב"ש מתוס' שהקשו דילמא חובשין י"ב חודש וכן בפרה שכבר חיתה י"ב חודש ודלמא יש בה טריפות ע"ש סופה. וכ' דלפמ"ש נוב"י קמא סי' ה' ותנינא סי' י"ב דטריפות שאינה טרפה מחמת עצמה לא אסור בנולד בתולדה כך. א"כ שפיר הקשו דליהני י"ב חודש דלענין שאר טריפות בעי י"ב חודש דל"ה חזקה שמא משנולדה טרפה ובעי י"ב חודש אבל לענין טרפות שאינה מצד עצמה דל"מ בתולדה בלאו י"ב חודש יש חזקה והוא ג"כ חזקה מבוררת. ע"כ גם בעדים זוממין יפה הקשו מי"ב חודש ול"ח שמא יש טריפות שלא מצד עצמה דלענין טריפות זה יש חזקה המבוררת. יפה כ' אמנם לדעתי גם טריפות שאינה מצד עצמה טרפה משנולד'. וראי' מלשון הת"ה דף כ"ט שהקש' על הר"מ שכ' היכי דתני ניטל טרפה חסר מתחילת ברייתו כשר וכ' ועוד קשיא לי שהכבד אחד מן הנטולין ואם נבראת הבהמ' בלא כבד גם היא חסרה המרה וכל עצמנו לא אמרנו כשנטלה הכבד אלא משום המר'. ובודאי אין כונתו דאם נבראת חסר הכבד נבראת גם חסר המרה דהמר' אין לה במה לתלות דהרי משכחת חסר הכבד והמר' תלוי' בגידין כמ"ש תוס' ר"פ אלו טריפות אך כונתו כיון דטעם טריפות הכבד שניטלה משום סוף המרה לינטל אף בחסרה כבד מתחילת ברייתה טרפה מה"ט שסוף שתנטל המרה. וכן פי' הפמ"ג ר"ס מ"א הרי דאף מה שנטרף ע"ש סופה טרפ' מתחלת ברייתה וכן מוכח מטו"ז ומצ"ץ שהאריכו בסי' מ"ג בדין ניקב הטחול מתחילת ברייתה ומדלא כתבו בפשיטות לשיטת הפרישה בשם רנ"ש דטריפות ניקב הטחול משום סוף הכרס לינקב או הבני מעיים. ובתחילת ברייתה ל"ש זאת וע"כ גם בתחילת ברייתה יש להטריף משום סופה (הן אמת דלפמ"ש רנ"ש מחמת המכה סוף תינקב הכרס ודאי כשר' מתחלת ברייתה כיון דליכא מכה) וגם מוכח מיתרת מגבה שכ' הפוסקים טעם דטרפה משום שסופה להתפרק מחמת חיכוך הצלעות אף שהוא מתולדה הרי דגם מתולדה מצינו טריפות ע"ש סופה. ועיינתי בנוב"י סי' ה' שכ' דרך אפשר דמה שהטריפות מצד אבר שתחתי' דוקא נשבר שבכח השבירה נתקלקלו הקרומים אבל בנברא כך אפשר דמותר. אמנם אין מחליט כן באופן דראיות הלב"ש לא נדח'. גם הראי' שהביא הלב"ש מש"ס דחולין נ"ח דלמ"ד טרפ' אינ' מוליד הוצרך לאוקמא פלוגתא דר"א ור' יהושע בולד טרפה בעיברה ולבסוף נטרפה ואס"ד דטריפות שאינה מחמת עצמה חי' ויולדת לוקמא בטריפות שאינה מחמת עצמה רק ע"ש סופה. וע"כ דאין חילוק. ראי' נכונה הוא:
ח ולפמ"ש נ"ל מה דפשיטא לנוב"י בתניינא סי' י"ב בחצר הכבד שניקב מתולדה שכשר כיון דאין טריפות מחמת עצמה לא נטרף מתולדה. ולפ"מ שהוכחתי דגם מתולדה נטרף טריפה על שם סופה י"ל גם בחצר הכבד טריפה מתולדה. ושמא כיון דטרפש הכבד שניקב לא נמצא בגמ' רק בבה"ג לא מחמרינן כולה האי ועדיין צ"ע:
והנה קשה לי על שיטת התורת הבית שהובא לעיל דטעם ניטל הכבד טרפה משום סוף שתנטל המרה אמאי מטריף בה"ג בטרפש הכבד משום סוף שינטל הכבד הא הו"ל תרי רואין סוף שינטל הכבד וסוף שינטל המרה כעין שהקשה פמ"ג סי' מ"א בב' כבדין על שיטת הת"ה דהו"ל ב' רואין. ולפמ"ש זקיני ת"ש דהרשב"א לא קאמר דטריפות הכבד משום מרה רק למ"ד בעי כזית במקום מרה אבל למ"ד כזית במקום חיותה מודה הרשב"א דהוה טריפות מפאת עצמה י"ל מה"ט טריפה ניקב טרפש הכבד משום דאנן פסקינן ג"כ כמ"ד כזית במקום חיותה והו"ל חד רואין ודוק:
ט' והנה בפליתי סי' נ"ז ס"ק י' הקשה בש"ס דחולין נ"ח דאמרינן שם למ"ד טריפה אינה יולדת ע"כ פליגי ר"א ור' יהושע בולד טרפה בעיברה ואח"כ נטרפה ואמאי לא מוקי לה בנטרפה, ואח"כ עיברה לשיטת רש"ל דרוב טריפות אין חיות י"ב חודש אבל מיעוט יש ומה"ט ודאי טריפה ל"מ י"ב חודש דע"כ ממיעוט הם וה"ה ודאי טריפה ל"מ שנתעברה דמיעוט יש א"כ לוקמא בנטרפה טרפה ודאית ואח"כ נתעברה דהרי מיעוט יש שנתעברה. עוד הקשה להרשב"א סי' צ"ח בתשו' דיתרת יכול לחיות וה"ה דיכולה להתעבר ומ"מ טרפה לוקמא לפלוגתתן בהכי. והנ"ל לישב דהדגול מרבבה כ' בסי' כ"ט דקשי' למ"ל ח' טריפות שנאמרו הלכה למשה מסיני והלא דרוסה נאמרה בפירוש עוד למ"ל הלכה והלא ידעינן כל שאין כמוהו חי' טרפה מקרא דזאת החי' ותירץ דמקרא הו"א אם חי י"ב חודש (וה"ה בנתעברה) ל"ה טרפה ואתיא הלכה דאלו טריפות הן בודאי ול"מ י"ב חודש ע"כ. ולפ"ז נלע"ד הנה כתבתי בספרי חא"ח סי' ס"ח אות ו' דהא דר"א ס"ל זוז"ג אסור ורבנן ס"ל זוז"ג מותר דהר"ן כ' בע"ז ספ"ג דזוז"ג מטעם ביטול וע"כ צ"ל דל"ה רק ביטול חד בחד דגורם איסור בטל בגורם היתר מ"מ הר"ן כ' בע"ז מ"ט דגורם ל"ה רק מדרבנן ומה"ט מהני הולכת הנאה לים המלח ע"ש ומ"ה בטל חד בחד, ור"א ס"ל גורם מדאורייתא ול"ב חד בחד ומ"ה אוסר זוז"ג עיי"ש שביארתי זאת:
והנה הא דס"ל לר"א ולד טרפה אסור ע"כ יליף מהטמאים לאסור צירן ורוטבן וה"ה יוצא מטרפה אסור. וע' בחו"ד סי' פ"א שכ' לחלק בזה ויבואר עוד לקמן אבל פשטא דשמעתתא משמע כן. אמנם כ"ז אם הטריפות הוא מקרא אבל אם הטריפות הוא מהלכה למשה מסיני י"ל דהיוצא לא חמיר כל כך שיהי' אסור מדאורייתא וע' בספרי חא"ח סי' ז' אות ז' הבאתי הרבה סברות בזה והבאתי דעת רש"י הובא בב"י סי' תמ"ב דאכזית חלב שנימוח אינו חייב בכדי אכילת פרס וכתבתי הטעם דהלכה למשה מסיני שיחייב בכא"פ לא קאי רק אגוף הקרא ולא אריבוי דנפש לרבות השותה. ושם הבאתי ירושלמי גיטין דבעי חצירו של שליח מהו שתעשה כידו ופי' המפרש דריבוי ל"ק אריבוי. וביארתי דבר זה באריכות בגליון ספרי ובדרוש לפסחים מ"א (שידפוס אי"ה לפנינו) וה"ה מה"ט י"ל דהיוצא מרבינן בגוף הקרא ולא מה שהוא מהלכה. וע' נוב"י תנינא חא"ח סי' ס"ו שכ' דט"כ לא ילפינן באיסור עשה וה"ה יוצא לא נאסר בטריפות מהלכה לשיטת הפוסקים דהלכה למשה מסיני קיל לענין ספק ע' מהרשד"ם חיו"ד סי' קל"א ופמ"ג בהקדמה לטריפות. ולפ"ז נאמר דדוקא אם ס"ל טרפה חי' ויולדת ומ"מ אסור מקרא דדרשינן כתנא דבי ר' ישמעאל בין החי' הנאכלת ובין החי' אשר לא תאכל הולד היוצא אסור מן התורה. וכיון דהולד היוצא אסור מן התורה ס"ל לר"א זוז"ג אסור דל"מ ביטול חד בחד. אבל אם טרפה אינה חי' ואינה יולדת המיעוט שיולדת וחיין או הנטרפין מחמת יותרת שחיין ויולדין אין אסורין רק מהלכה כמ"ש הדגול מרבבה הולד היוצא אין אסור מן התורה רק הגורם אסור מדרבנן ומודה ר"א דזוז"ג מותר. ומ"ה א"א לאוקמא פלוגתא דר"א ור' יהושע בהכי וזה ישוב נכון לקושיא הגדולה הנ"ל:
י' עוד אפשר לומר בישוב הקושיא ללישנא דטרפה אינה יולדת למה לא אוקמא הפלוגתא בנטרפה ואח"כ עוברה ונטרפה מחמת יותרת שכ' הרשב"א דיכול לחיות וה"ה שיכולה להוליד כמ"ש הכו"פ. נלע"ד הנה ר"א ס"ל ולד טרפה אסור דזוז"ג אסור והקשה בש"ס דבכורות דף ז' דהרי ר"א איפכא ס"ל דטמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא מותר דדומה מקצת לאמו הרי דס"ל זוז"ג מותר ומשני שאני גבי טומאה דא"כ נכתוב קרא שה כשבים ועזים שה למ"ל ש"מ שה מכל מקום. וצריך להבין דא"כ נילף טרפה מטומאה כמו דשם זוז"ג מותר ה"ה בטרפה. ונ"ל בטעמא דר"א דלא יליף טרפה מטמאה דהר"ן כ' בע"ז סוף פ"ג דזוז"ג מטעם ביטול קאתיין עלה וכ' דה"ט דאמרינן בסוטה ילדה שסיבכה בזקנה בטלה וילדה שסיבכה בילדה העשוי' לסייג ולקורות אסור כיון דאלו מימלך עלי' לאכילה חייבת בערלה והיינו טעמא דכמו דאמרינן שחוטה אינה בטלה בנבלה שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה ה"ה בזה כיון שאפשר להיתר להיות איסור לא בטל הגורם של איסור בהיתר עיי"ש. וע' בספרי לא"ח סי' ס"ח אות ט' ביארתי דברי הר"ן ומה שהקשו עליו דזה דוקא לר"י אבל אנן קיי"ל כרבנן דמב"מ בטיל וכתבתי דשפיר קאמר הר"ן דאף רבנן לא פליגי אר"י רק משום דס"ל אחרי רבים להטות שייך אף במב"מ אבל בזוז"ג דבטל חד בחד גם רבנן מודין לר"י היכא דאפשר להיתר להיות איסור עיי"ש. א"כ ר"א שפיר ס"ל בולד טרפה זוז"ג אסור ולא יליף מנולד מטהור ועיבורו מן הטמא דשם א"א לטהור שיעשה טמא אבל בטרפה הרי אפשר לגורם היתר שיעשה איסור שיטרוף על כן אין ללמוד מטמא רק דקו' הגמ' הי' מנ"ל לר"א דבטמא זוז"ג מותר ומשני דשם גלי קרא אבל ללמוד טרפה מטמאה אין לנו כנ"ל. ומעתה י"ל דזה דוקא אי טרפה מוליד הי' אפשר לגורם היתר להעשות איסור והו"ל מב"מ. אמנם אי טרפה אינו מוליד רק דהאם היתה טרפה משנולדה ביתרת לא הי' אפשר לגורם היתר להעשות איסור דאם הי' נטרף הכר לא היה:
מ"מ לענין ולד פסקינין דזוז"ג אסור והוא לפמ"ש בספרי לא"ח סי' ס"ח אות ו' בטעם דזוז"ג מותר וכ' הר"ן דהוא מטעם ביטול אף דהוה ביטול חד בחד מ"מ ס"ל דכל גורם ל"ה רק מדרבנן כמ"ש הר"ן סוף פ"ג דע"ז דמה"ט ס"ל לר"א יוליך הנאה לים המלח (לפוסקים דאפי' בלא תערובות יוליך הנאה ליה"מ) וז"ל דודאי ר"א לא שרי אלא במה שאין גופו אסור מן התורה או מפני שאין גופו של איסור כפת שנאפה בעצי אשרה או שנתבטל מן הדין כחבית בחבית עיי"ש. ולפ"ז בולד טריפה כיון דילפינין מקרא דבת היענה בחולין ס"ד דיוצא מטמא אסור וה"ה יוצא מטריפה שפיר פסקינין בזה כר"א דזוז"ג אסור. ובזה מיושב מה שמבואר בלה"פ סי' ע"ט דנטרפה ואח"כ נתעברה אסור (ומיירי בטרפה מחמת יתרת) ובספר עצי לבונה סי' ע"ט תמה עליו דהרי קיי"ל זוז"ג מותר ובודאי צדקו דבריו דאף למ"ד עובר ירך אמו מ"מ מטעם זוז"ג לישתרי כמבואר בש"ס אך לפמ"ש ניחא דבכגון הא פסקינין זוז"ג אסור ולדברי לחה"פ הנ"ל מיושב קו' תוס' חולין ס"ט ד"ה תלתא לא אמרינין תימא מאי קמבעי לי' והא קיי"ל זוז"ג מותר. ולהנ"ל ניחא דבזה קיי"ל זוז"ג אסור. ועיין מהרש"א ומהר"ם ות"ח בסוגיא זו ולהנ"ל דקיי"ל דזוז"ג אסור בכגון זה מיושב הרבה קושיות. והרבה יש לדבר בפרט זה ולא באתי רק לעורר על המעיין:
והנני ידידו דו"ש באהבה:
בשולי המכתב כ' התוס' ר"פ אלו טריפות דף מ"ב ע"ב ד"ה ואר"י אמר שמואל וכן לטריפה דהא דאמרינין בעירובין ז' דחשיב תרי חומרא דסתרי אהדדי כגון שדרה וגלגולת קאי לטריפות אדם דמשכחת לה חומרא וקולא חומרא לענין הורג את הנפש וקולא לענין פדיון בכור וכו' ולענין עשה חבירו טריפה. והקשה ז' מהר"ם מלובלין דלא יתכן שעשה כחומרא דב"ש דל"ה טריפה והרג הרוצח דאיך בשביל שחשש לחומרא הרג הדיין נפש ועוד למה להו לתוס' לאשכוחי חומרא הא גבי טומאה דאיירי בי' ב"ש וב"ה הוה חומרא לב"ש. וכן הקשה מהרש"ל. והנה מה שהקשה דלא יתכן שיהרג נפש לחוש לחומרא דב"ש י"ל כונת תוס' שעשה כחומרא דב"ש וחייב כופר בשור שהרגו דקיי"ל בטרפה אין השור בסקילה כדאיתא ב"ק מ"א והיכי דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר וחשש לחומרא דב"ש דל"ה טריפה והרג השור או חייבו כופר. עוד י"ל דכונת תוס' לפמ"ש בספרי חא"ח סי' ח"י אות ט"ז דבהורג טריפה חייב לשלם ליורשים דמיו א"כ משכחת חומרא לב"ש לענין הורג נפש שפטרו מממון דשמא לאו טריפה הוא (ע"ל סי' י"א אות א' מ"ש על הפמ"ג בענין זה) ומשכחת קולא לענין עשה חבירו טריפה שחייבו ממון דלב"ש לאו טריפה הוא ופטור ודוק:
ומה שהקשה הלא משכחת חומרא לב"ש. לענין טומאה נ"ל ג"כ לישב בהקדם מה שנלע"ד לישב דברי הרמב"ם פ"ב מטומאת מת ה"ח שפוסק דשדרה שהיא שלימה או גלגולת שהיא שלימה מטמא באהל כמת שלם והקשה הכ"מ הרי בנזיר נ"ב הוא אבעי' דלא איפשטא אי בעינין שדרה וגלגולת או אחד מהם ואמאי פוסק הרמב"ם או שדרה או גלגולת. ומה שתירץ מהר"י קורקס תמה עליו בתוי"ט פ"ב מאהלות:
ומה שתירץ באורח מישור נזיר נ"ב דהרמב"ם הוכיח מר"פ אלו טריפות דאס"ד דבעי לענין טומאה שדרה וגלגולת גם בחסרה כל השדרה הי' להיות כשר דבריו תמוהים דבשלמא לענין חסרון בשדרה או בגלגולת שייך לומר ששוה טריפות לטומאה אבל לענין שדרה וגלגולת אין שום דמיון כלל דלענין טומאה ל"ה כמת שלם עד שיהיו שניהם אבל ודאי חסרה כל השדרה או כל הגלגולת טריפה כמו שאר איברים חסרה הריאה חסר הכבד. ומשנלע"ד לישב. הנה בנזיר נ"ב דמייתי משמאי דאמר עצם אחד משדרה או מגלגולת מטמא. ומשני שאני שמאי דמחמיר והנה כ' תוס' יבמות קי"ז דאין סברא דבית הילל יחלקו על הילל רבן וה"ה דאין סברא דב"ש יחלקו על שמאי רבן ובמשנה דמע"ב פ"ב משנה ה' י"ל דלא פליגי ולהמשנה דעדיות גרסינין גם בסיפא ב"ש. והנה בהך דנזיר נהי דב"ש דברייתא שם לא פליגי אשמאי דלא מיירי בשדרה מ"מ י"ל לב"ש דאין עצם אחד משדרה או מגלגולת מטמא דלא כשמאי דהרי ס"ל באהלות בנחסר ב' חוליות משדרה אינו מטמא וכש"כ דעצם א' אין מטמא ואמנם לפי' הרמב"ם בעדיות פ"א דשמאי אומר מעצם אחד היינו אם ממלא רובע ולפי מה שפי' בנזיר דמיירי בשדרה או בגלגולת י"ל דב"ש מודה לשמאי רבן והא דס"ל באהלות חסר ב' חוליות משדרה אינו מטמא דוקא באין ממלא רובע ולפ"ז ב"ש לא פליגא אשמאי וצ"ל בהא דקאמר שאני שמאי דמחמיר ה"ה ב"ש מחמרי בזה וס"ל שדר' או גלגולת ובזה נכון גירסת הגמ' שם ליפשט מינה טעמא דב"ש דמחמיר. והב"ח הגיה טעמא דשמאי דמחמיר ולפמ"ש א"צ להגיה. וא"כ אין סברא רק לומר דב"ה יחלקו ויסברו דבעי שדרה וגלגולת. ומעתה יש להרמב"ם הוכחה ברורה מש"ס דבכורות ל"ח דאם לב"ש מטמא שדרה או גלגולת גם לב"ה כן היא. דהקשה בגמ' שם למה דס"ד דלר"מ מלא מקדח בציר מסלע א"כ הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ואמאי לא תני זאת. ומה קו' הרי ב"ש ס"ל או שדרה או גלגולת כשמאי רבן. וב"ה בעי תרווייהו. ומעתה ממנ"פ אם נחסר מגלגולת פחות מסלע שהיא מלא מקדח ומשדרה לא נחסר כלום טמא לב"ש משום שדרה לבד ולב"ה ג"כ טמא ואם נחסר משדרה ב' חוליות דהוא השיעור לב"ש ומגלגולת פחות מסלע גם לב"ה טהור דהרי אינהו בעי תרווייהו. ומה הקש' בגמ' וע"כ ס"ל לגמ' דגם ב"ה ל"ב תרווייהו ע"כ שפיר הק' ע"כ שפיר פוסק הרמב"ם כסוגיא דבכורות דגם לב"ה סגי באחד מהם או בשדרה או בגלגולת:
ומעתה נ"ל דתוס' לא רצו לפרש דהכסיל בחושך הולך דאמרינן שפסק כב"ש לחומרא לענין טומאה דתוס' ג"כ יסברו דלב"ש ודאי ס"ל כשמאי רבן דסגי בשדרה או בגלגולת. ולב"ה הוה איבעי דלא איפשטא וי"ל דבעי תרווייהו וא"כ אם לענין טומאה הי' לו שדרה וגלגולת ופסק להחמיר כב"ש דל"ה חסר גלגולת ולענין פדיון בכור פסק להחמיר כב"ה עדיין ל"ה סתירה דהרי לב"ש בלא"ה טמא משום השדרה. ואם לא הי' רק שדרה לבד ופסק להחמיר כב"ש הרי פסק להחמיר כב"ש במה דפליגי עוד פלוגתא אחרת ובגמ' דעירובין משמע דפסק כחומרת שניהם בפלוגתא אחת. ע"כ ניחא לתוס' יותר לומר דפסק לענין טריפות אדם כחומרת שניהם דבזה ודאי לכ"ע ל"ב חסרון רק או בשדרה או בגלגולת. ודוק: