אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן נט

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן נט

סימן נח

ב"ה ברעזאן ממתקים לפ"ק לכבוד ה"ה הרב החריף ובקי בכל חדרי תורה המפורסם מוה' קאפיל צבי דיקמאן נ"י אבד"ק סונאוויץ:

ע"ד השאלה מעיר בארדזען שישב שם על כסא הרבנות הרב מוה' יהודה ארי' הכהן וקודם מותו חתמו אנשי עדתו ונתנו קאנסעס לחתנו הרב מוה' נפתלי הירץ וחתמו רוב מנין ורוב בנין והבטיחו כל מתת המשכרת שקיבל הרב הזקן לחתנו והרב הנ"ל הורה וישב על כסא הרבנות ג' שנים בחיי חותנו וג' שנים אחר מותו והשוחטים חתמו כתב ונוסח הכתב היה בח"ח ובשד"א ובאלה שתהי' שחיטת השו"ב אסורה כנבילה אם ישחטו בלא קוויטעל של הרב הנ"ל וגם הזקן השבע השביע להקהל לבלתי אכול מהשו"ב שישחוט בלא קוויטעל עתה בא לשם איש אחד ויניע את לב העם לבלתי תת מעות השחיטה והשוחטים ישחטו בלא קוויטעל ונפשו בשאלתו אם מותרים השוחטים לשחוט בלי קוויטעל מהרב ואם מותר לאכול משחיטתם:

א תשובה כת"ה דן בדבר חזקת אבהתי' שירש הרב הנ"ל מחותנו כמבואר בשו"ת רמ"א סי' קל"ב והנה בתשו' ח"ס או"ח סי' י"ב שדא נרגא בגוף ירושת משרת ההוראה מדברי מג"א סי' נ"ג דמייתי לתשו' מהרשד"ם סי' פ"ה ולעשרה מאמרות דבנשיא ואב"ד כיון שכתר תורה מונח בקרן זויות כדאמרינן ביומא ע"ב כל הרוצה ליטול יבוא ויטול עיי"ש. ומ"מ להמעיין בתשו' מהרשד"ם גופי' נראה להדיא דס"ל ג"כ כרשב"א דבכל המנוין בנו קודם אך שכ' דזה דוקא אם הבן גדול והאחר גדול ממנו קצת אמנם אם אין הבן ראוי כלל פשיטא דלכ"ע הגדול קודם כי המרביץ תורה ברבים צריך להיות בקיא בד"ת ובדיני גיטין וקדושין וכל מי שאינו יודע בהם ומתעסק בהם ראוי לו שלא בא לעולם עיי"ש, ולפ"ז אין חילוק בין מינוי הרב לשאר מינוים דגם בשאר מינוים בעינן ממלא מקום אבותיו דקרא כתיב ואשר ימלא ידיו רק דבשאר מינוים אם ממלא ביראה סגי אף שאינו ממלא בחכמה ובמינוי הרב בעינן שימלא הבן מקום אביו בחכמה ובהוראה דזה עיקר ההתמנות להורות את העם המעשה אשר יעשון ומדברי עשרה מאמרות משמע שיש חילוק בין מינוי הרב לשאר מינוים והגאון מלבוב בשואל ומשיב מה"ק ח"ב סי' י"ז תמה על מהרשד"ם שכתב דבכתר תורה ל"ש ירושה מגמ' כתובות גבי רבי דף ק"ג דפריך והא קרא כתיב ואת הממלכה נתן ליהורם וקשיא הא אינו דומה כתר מלוכה לכתר תורה עיי"ש. ובמח"כ לא עיין בעשרה מאמרות דשם מבואר דנשיאות של רבי הי' ענין מלכות כמו ששאל לר"ח בהוריות מה אני בשעיר לפי שאחר שקלקלו אנשי חשמונאי התקינו ב"ד שיהא כתר תורה משלים לכתר מלכות וכיון שהי' קצת ענין מלכות לפי שהי' מבית דוד שפיר מקש' והא קרא כתיב ואף דברבי ל"ה הירושה רק מתקנת הלל מ"מ ל"ה רבי צ"ל דר"ג יהי' נשיא כיון שהי' הבכור. ומתקנת הלל הי' ענין מלכות שפיר יש ללמוד מקרא דהבכור קודם ולפ"ז למה דמשני בגמ' שם דרבי קמ"ל אם ממלא מקום אבותיו ביראה אף אם אינו ממלא בחכמה זה דוקא בענין נשיאות שהיא ענין מלכות כדכתיבנא אבל במשרת הרבנות ל"מ זאת רק שימלא בחכמה כדברי המהרשד"ם. מיהו י"ל למה דמסיק בהוריות י"א דמ"ה לא הי' רבי מייתי שעיר משום דהיה מחוקק ופירש"י חכם שוב הדרינן לדברי מהרשד"ם דל"ה ברבי כתר מלכות רק כתר תורה ועיי"ש בהוריות ודוק. גם מ"ש הגאון הנ"ל שלא מצא במהרשד"ם הנה לפנינו סי' פ"ה מבואר היטב:

ב' עוד ראיתי בתשובה שם שכתב דהא דאם הוא מחלוקת ל"ש ירושה במלך משום דל"ה בקרב כל ישראל כדאיתא בהוריות זה דוקא בבן בין הבנים. אבל לא נגד אחר. והקשה בזה על הפנ"י ריש ר"ה עיי"ש אמנם מדמשחו ליואש מפני מחלוקת של עתלי' משמע דאף דל"ה מחלוקת בין הבנים ל"ה תורת ירושה ומ"ה משיחה בעי. ועיין בפירוש המשניות ריש כריתות משמע דמשיחה תליא בזה דאם הוא ירושה א"צ משיחה מיהו י"ל דמ"מ מיראתן של המחלוקת משחו. אף אם מהדין לא הי' צריך משיחה אבל לפ"ז הי' להגמ' לומר בזה בשמן אפרסמון כדמשני שם אשארא. ומזה משמע דבכל מחלוקת ל"ש ירושה כדברי הפנ"י. ובאמת מ"ש הגאון הנ"ל מדברי הפהמ"ש הנ"ל נראה ליישב דהא דמשחו ליואש מפני המחלוקת אף דהי' בדין ירושה וא"צ למשוח כמבואר ברמב"ם ובכ"מ ה' מלכים וק' וכי מפני המחלוקת נמעול בשמן כנ"ל י"ל כיון דיואש קטן הוה לא איכפת לן מה שנהנה משל הקדש דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. ואי דליספי לי' בידים לכ"ע אסור י"ל לשיטת הרמב"ם שהובא בב"י או"ח סי' שמ"ג דהוה ב' כתובים וצידד הפמ"ג שם לומר דרמב"ם וטור ס"ל דדם ושרצים וטומאה הוה ב' כתובים ומיירי דלא ליספי לי' בידים ומ"ה בשאר איסורין ל"ה רק מדרבנן דאין ללמוד משם [וע' לעיל סי' י"ז אות א'] ומ"ה לא חששו ומשחו ליואש ואין להקשות מ"מ המושח מעל כמו המאכיל לחבירו דחייב קרבן מעילה כדאיתא במעילה י"ח ע"ב ובתוס' קדושין מ"ג נסתפקו בזה. י"ל דזה דוקא במאכיל לגדול דגדול נהנה ועביד אחר איסור על ידו משא"כ במאכיל לקטן דלא אתעביד איסור על ידו לשיטה דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוין להפרישו ובזה מיושב מה שהקשיתי בנדה מ"ו ע"ב תוס' ד"ה לאותן המוזהרין עליו שהקשו תימא היכי ס"ד דלחייבו קרבן לפי שמניחין לו לאכול שקשה לי דהרי במעילה חייב כשהושיט חבירו לתוך פיו כמו שהבאתי לעיל וס"ד דהיכא דהקדיש קטן וגדול האכילו נתחייב קרבן מעילה קמ"ל דאין חייבין על הקדישו קרבן. ואי דבלא"ה אין שליחות לקטן ושם בקדושין הוא מטעם שליחות מ"מ קשה למ"ד במעילה כ"א דגם דהוציאו ע"י חש"ו חייב מידי דהוי אמעטן דזתי' עיי"ש ויותר קשה לפמ"ש המ"ל בסוף הל' מא"ס דכל התירץ לאותן המוזהרין עליו וגם ההוכחה מקטן אוכל נבלות קאי במאכילין לו בידים. ונהי דהוא קאי לשיטת רש"י אבל עכ"ז קשה על התוס' דילמא קמ"ל בקטן שגדול האכילו (וכבר הקשיתי כן בספרי לאו"ח ס"ס ג') להנ"ל נאמר דהיכא דהאכיל לקטן אף הקדש גמור פטור ודוקא בהוציא הקדש לחולין ע"י קטן חייב כיון דמ"מ ההקדש יצא לחולין אבל במהנה לקטן פטור. והחילוק פשוט דשם הקדש בא לחולין וגדול נהנה ממנו. משא"כ במהנה לקטן דלאו בר חיוב כלל גם הגדול פטור ושפיר הקשו בתוס' באופן, דעפ"ז מיושב קושיא הנ"ל. אמנם באמת י"ל דכונת הרמב"ם היכא שהוא מחלוקת בין הבנים כמעשה שהי' וה"ה היכא שהוא מחלוקת מאחרים ל"ש ירושה ודוק (וע' מה שכתבתי לעיל סי' ל"ד אות ג' בשם שלטי הגבורים דבר נאה בענין חזקת הרבנות):

ג' ועי' ברש"י ר"ה דף ב' ע"ב ומהרש"א שכתב. וז"ל נראה דר"ל כיון דירושה היא לא איכפת לן הא דאימני עליו מאדר, כונתו כיון דירושה היא לא איכפת לן הא דאימני עליו מאדר, וכיון דאימני עליו, ע"כ הי' מחלוקת ומ"ה איצטריך למנות עליו, והיכא שהי' מחלוקת ל"ש ירושה. נמצא דמצד הירושה לא הי' מלך באדר רק מצד המינוי וכונת רש"י וטעמו של דבר לפי שהמלכות ירושה דכתיב הוא ובניו בקרב. ישראל. כונתו סיום הקרא דמשם ילפינן דהיכא דהוא מחלוקת ל"ש ירושה. ול"ה רק מצד המינוי וביד דוד פי' שם באופן אחר. ומה שכתבתי נכון יותר. ובתשו' חת"ס או"ח סי' י"ב הוכיח מסוגיא דר"ה דגם מלך בן מלך בעי מינוי, ולדבריו אין פירוש לדברי מהרש"א. ואקצר דלדינא הדבר ברור דבנו קודם אם הוא ממלא מקומו בחכמה וביראה. וגם בחתנו למ"ש בתשו' רמ"א ובנ"ד, שכבר מינו חתנו בחיי הזקן וישב על כסא ההוראה ג' שנים בחייו. ואחרי מותו ג' שנים, א"צ לפנים דאין רשאי לשום אדם, לקפח פרנסתו. וכיון שעלה שוב לא ירד. ואין מורידין אותו מגדולתו לעולם משום שררה כמבואר ברמב"ם פ"ד מהל' כלי המקדש ובטוש"ע סי' של"ד. (וקצת צ"ע בלשון הרמב"ם שכתב ואין מורידין לעולם משררה שבקרב ישראל אלא א"כ סרח. ומשמע דבסרח מורידין מגדולתו, ותיכף אח"ז כתב. כ"ג שעבר עבירה מנדין אותו וחוזר לגדולתו. ואמאי כתב ברישא דמורידין אותו. וצ"ל דברישא מיירי שסרח כירבעם בן נבט דמבואר ברמב"ם פ"ו מה' תלמוד תורה ובטוש"ע סי' של"ד דאב ב"ד שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא. אא"כ עשה עבירה כירבעם בן נבט. או דמיירי בחכם דסני שומעני' דמורידין אותו מגדולתו. מיהו מפשטות לישנא דרמב"ם לא משמע הכי. רק דיש חילוק בין עבר עבירה דל"מ מלקות. או דאינו חייב מלקות ומ"מ נפסל לעדות כגון בעבר על לאו שיש בו אזהרת מיתת ב"ד לפמ"ש בתומים ר"ס ל"ד דנפסל לעדות. ובכה"ג מורידין אותו מגדולתו משא"כ היכא שיש תועלת במלקות כיון שלקה הרי הוא כאחיך. ולכאורה יש לחלק בפשיטות דברישא מיירי הרמב"ם בשאר מינויין. וסיפא בכ"ג דאין מורידין דילפינן מקרא כמ"ש הכ"מ. אבל קשיא מירושלמי המובא בכ"מ רפ"ז מהל' ת"ת זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו. אלא אומרים לו הכבד ושב בבית שמוכח דה"ה שאר מינויין. אומרים לו שב בבית דהיינו נידוי בצינעא. ואין מורידין מגדולתו אבל לפמ"ש ניחא דמה שאמרו בירושלמי מיירי שעבר עבירה שחייב עליו נידוי. מנדין אותו בצינעא ולאחר שעברו ימי נדוייו. חוזר לגדולתו דיש לו כפרה ודמי למלקות ולפמ"ש הכ"מ פ"ז מת"ת לחלק בין זקן מופלא בחכמה דאין מנדין אותו בפרהסיא. לבין זקן שאינו מופלא בחכמה דמנדין אותו בפרהסיא. ה"ה לענין הורדה מגדולה אולי יש לחלק בהכי. ועדיין צ"ע בכ"ז):

ד' ובדבר מה שהשוחטים חתמו בח"ח באלה ובשבועה שתהי' שחיטתם אסורה כנבילה אם ישחטו בלי קוויטעל, אם כתבו בעצמם הכתב או שקראו הכתב לפני הרב הדבר ברור שאסור להם לשחוט לחוש לדברי המהרלב"ח שהובא במל"מ פ"א מנדרים דבאומר הרי את אסורה עלי כאימא. לא הוה כמתפיס בדבר האסור כיון שאמר בתחילה הרי את אסורה. והאריך בזה המל"מ והמח"א הל' נדרים סי' י"א. והנה מה שהמח"א מביא דרש"י חולק אדברי המהרלב"ח. דמרש"י משמע דאפי' אמר הרי את אסורה עלי כאימא לא נאסר. לא ידעתי איך משמע זאת מרש"י דרש"י כתב האומר לאשתו הרי את אסורה כאימא. ובזה גם המהרלב"ח מודה כמבואר בדבריו להדיא ושמא משמע לי' דכיון דבמשנה איתא הרי את עלי, ורש"י כתב הרי את אסורה. י"ל דכונת רש"י הרי את אסורה עלי אבל אינו מוכרח דרש"י קמ"ל כמו דבאומר הרי את עלי. ה"ה באומר הרי את אסורה כאימא. אבל באומר הרי את אסורה עלי גם רש"י מודה דאסורה. גם מ"ש במח"א ראי' לאסור מדברי הרמב"ם דפסק באומר הרי עלי מנחה מן השעורים באומר אלו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין. הוי כאלו אמר מנחה לבד ה"ה באומר הרי את אסורה עלי כאימא אנן סהדי דכונתו הי' לנדר גמור. יש לדחות דבמנחה כיון דהקדש בלבו מהני כדאיתא בשבועות דף כ"ו ע"ב. אמרינן דל אמירתו מהני מחשבתו לבד. משא"כ נדר בלב ל"מ. ובעינן ביטוי שפתים והאמירה הי' במתפיס בדבר האסור. אך לפ"ז אמאי לא מהני באומר מנחת שעורים רק דוקא מנחה כדאיתא ברמב"ם וצ"ל כיון דאמירתו ל"מ גרע טפי ממחשבתו בלא אמירה. (ע' תוס' עירוכין ה'. ועמש"ל סי' ד' אות א' ב') ולפ"ז צדקו דברי המח"א. ובעיקר דינא המח"א הביא ראי' מר"ן וכמה פוסקים דלא כמהרלב"ח, והנ"ל דזה תלוי במחלוקת. בהא דקי"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי, דמשמע מרמב"ם פ"ב מה' שבועות דמה"ט יכול לחזור תכ"ד משום דמשוה לדיבורא קמא כטעות ולפ"ז דוקא היכא דחזר מדיבור הראשון מהני תכ"ד לעקור דבריו הראשונים. אבל באומר הרי את אסורה כאימא. כיון שלא הי' כונתו לחזור ל"מ דיבור כאימא לעקור הנדר. אבל לפמ"ש הריטב"א והר"ן בנדרים דף פ"ו דטעמא דתכ"ד כד"ד משום דעדיין לא גמר לאמירה ראשונה כלל וכתבתי בספרי שיח יצחק דסוגיא דב"ק ע"ג דס"ל דגם בתמורה תכ"ד כד"ד והקשה בקצה"ח סי' רנ"ה. והרי בתמורה מסברא ל"מ תכ"ד דהעיקר הטעם רק משום דמשוה לדיבורי' בטעות. והרי תמורה בטעות מהני ומ"ה כתבתי דסוגיות חלוקות דסוגיא דב"ק ס"ל:

כשי' הריטב"א הנ"ל דכל תכ"ד לא נגמר דיבור הראשון כלל, מ"ה מהני חזרה אף בתמורה. ולפ"ז י"ל ה"ה באומר הרי את אסורה עלי כאימא. או הריני נזיר שמשון לר' שמעון דהוה דבר האסור כיון דתכ"ד אמר דיבור המזיק לנדרו והו"ל כמו שלא נגמר כלל דברי הנדר. אבל לפי הטעם מתכ"ד משום דהוה חזרה י"ל כדברי המהרלב"ח ודוק:

ה' עוי"ל דלפמ"ש הריטב"א בקידושין נ"ד בטעמא דמתפיס בדבר האסור ל"מ. משום דדבר האסור ל"ה רק איסור גברא ונדרים איסור חפצא. לכן לא מצי מתפיס עליו, ועי' בריטב"א רפ"ב דנדרים ונ"י שם בענין זה. א"כ ודאי צדקו דברי המהרלב"ח דעיקר הטעם משום דלא אתפיס כלל והרי כבר גמר הנדר בלי התפסה. אך באמת הריטב"א חולק על המהרלב"ח כמובא במל"מ (ולעיל סי' ב' אות י"ז תמהתי על המח"א שכ' בשם הריטב"א ככר זה עלי אסור כנבילה לא אמר כלום וכתבתי דלפנינו מבואר ההיפך. כעת ראיתי בריטב"א דלא קאמר רק באומר שלא אוכלנה כנבילה אבל היכא דלא אמר שלא אוכלנה הריטב"א מתיר), משום דס"ל דנדר בלא התפסה לא הוה רק יד. והכא גמר היד בהיפך. ועכ"פ יש מקום לפ"ז לחוש לדברי המהרלב"ח. אך בנ"ד לפי המבואר בדבריה' שלא אמרו שתהי' שחיטתם אסורה על עצמם רק סתם שתהי' אסורה גם מהרלב"ח מודה. ודוקא באומר עלי ס"ל למהרלב"ח דמהני הנדר כמו שביארנו לעיל. ושוב ראיתי בתשב"ץ ח"ב סי' כ"ה שהניח בצ"ע דינו של מהרלב"ח ומשמע אף אם אמר אסורה בלבד ולא אמר עלי מסופק לאסור מדאורייתא ומיהו י"ל דתשב"ץ קיצר בדבר וכונתו באומר עלי דאל"כ תיקשי לדבריו מרש"י נדרים הנ"ל עוד יש לחוש בנ"ד לפמ"ש הריטב"א ברפ"ב דנדרים דבשבועה מהני מתפיס בדבר האסור, א"כ בכאן דאסרו גם בשבועה יש לחוש לדברי הריטב"א (ולעיל סי' ב' אות י"ז תמהתי על הריטב"א מש"ס דנדרים עיי"ש מ"ש) אך לא קי"ל כן ומ"מ יש לאסור מצד החרם ותקנת הקהל שלא ישחוט בלי קוויטעל. וגם מצד איסו' גזל שגזלו את הרב. וגם כיון דבעם הארץ צריך שאלה אף במתפיס בדבר האסור יש לחוש לדיעה ראשונה מובא ברמ"א סי' ר"ה דבזה"ז לכ"ע דנין כע"ה אף בשאר נדרים ע"כ הדבר ברור שחלילה מהיום והלאה לשחוט בלי קוויטעל. והשוחט העובר ע"ז שחיטתו אסורה מכאן ולהבא. אך אין צריכין לנהוג איסור כימים שנהגו היתר מטעמא דכתיבנא דהנדר הוה מתפיס בדבר האסור אך מדרבנן יש לחוש ובדרבנן א"צ לנהוג איסור כימים שנהגו בו היתר ודוק היטב. וליתר שאת ישאלו לחכם ויהי' להם תקנה על העבר. דברי ידידו:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה