שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן נח
א' ב' תמיהי מידכר דכירי ראיתי במהרש"א מכות י"ח בסוף תד"ה איסור בעלמא דמבשר בשדה טרפה לא ילפינן רק קדשים שראו פני הבית ויצאו לחוץ ומקרא דלא תוכל לאכול דילפינן חטאת ואשם חוץ לקלעים דאסור מיירי שלא ראו פני הבית מעולם. ודבריו תמוהים מאוד דאם חטאת ואשם לא ראו פני הבית הוה שחוטי חוץ וכקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה כמו שפירש"י בזבחים סוף דף קי"א ע"ב ובודאי לא לקי משום לאו דלא תוכל לאכול כיון דיצא מידי קדושה. הב' תמוהים לי דברי המרדכי סוף יבמות שכ' דמה"ט חלב אינו פוטר דחיישינן למעוטי להחמיר באיסור חמור כזה והוה בכור יש בו שני כריתות משום שוחט חוץ ואוכל קדשים בטומאת הגוף. וזה תמוה דהכי בשחוטי חוץ דהוה כקדשים שמתו ויצאו מידי מעילה חייב כרת משום אוכל קדשים בטומאת הגוף ואפי' אוכל בשר קודש קודם זריקה אמרינן במנחות כ"ה ע"ב דאינו חייב כרת משום אוכל בטומאת הגוף משום דאינו ניתר לטהורים ור"י ור"ל לא פליגי בזבחים ל"ד רק לענין מלקות וכש"כ בשחוטי חוץ דלכ"ע פטור:
ב' ולישב שלא יהיו דברי המררכי תמוהים כל כך שמא י"ל דהנה רש"י כ' בקדושין נ"ז ע"ב מה שלו בשלך אסור בהנאה דמי יתיר איסור הנאה שנאסר מחיים אחרי שאין דמו נזרק. ותוס' הקשה ע"ז הרי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה אעפ"י שלא נזרק דמו וה"ה שחוטי חוץ תצא מידי אמ"ה ותהי' מותר באכילה בלא זריקה ורש"י יסבור דל"ד לקדשים שמתו דהרי הועיל השחיטה לטהר מידי נבילה כדאמרינין בזבחים ס"ט. (הגם דרש"י בעצמו כ' בתוס' בזבחים קי"א ע"ב) ויסבור המרדכי כרש"י דשחיטת חוץ דינו כקדשים קודם זריקה וחייב מלקות באוכל בטומאת הגוף לר"ל בזבחים ל"ד. וכן מה"ט יסבור מהרש"א בפי' דברי תוס' דמכות דחייב בחטאת ואשם משום לא תוכל לאכול בשעריך דלא יצא מידי קדושה לגמרי והמרדכי דנקט כרת ל"ד. רק דחייב מלקות אמנם גם בבשר קודש קודם זריקה לא קיי"ל כר"ל:
ג' ובדברי מהרש"א הי' אפשר לומר דכונתו בחטאת ואשם ששחט בשעת היתר הבמות דאין חטאת ואשם קריבין בבמה דלא נידר ונידב ומ"מ מבואר בתוס' זבחים קי"ט ע"ב ד"ה הקדישן דאם שחט והעלה חובות בחוץ אינו עובר רק בלאו הבא מכלל עשה ומבואר דל"ה שחיטת חוץ וכ"כ בטהרות הקודש שם. ע"כ ס"ל למהרש"א דאם אכל חובות אלו חוץ לקלעים עובר משום לא תוכל לאכול בשעריך דכיון דחטאות ואשמות בבמות ציבור הוא דקרבי ונאכלין לפנים מן הקלעים כדאיתא במשנה דזבחים קי"ב ע"כ אם קרב חטאת בבמת יחיד ואכל חוץ לקלעים עובר משום לא תוכל לאכול בשעריך וכן מה שכ' מהרש"א בעולה אף דקרב בבמת יחיד דמ"מ כיון דעולה אין נאכלת על כן אם קרב עולה בבמת יחיד ואכל חוץ לחומה חייב משום לא תוכל לאכול בשעריך כיון דקדשי קדשים אין נאכלין חוץ לקלעים. ובדברי המרדכי י"ל דאין כונתו שני כריתות דזה ודאי אינו רק כונתו אחת משני כריתות דשיטת תוס' ע"ז י"ג דבזה"ז אינו חייב משום שחוטי חוץ דאינו ראוי לבא בפנים דלא כדעת רש"י שם וביצה כ"ו אך איכא למ"ד בזה"ז הותרו הבמות על כן כ' המרדכי דחיישינין לחומרא שמא יקריבנו בבמה. וחייב כרת משום אוכל קדשים בטומאת הגוף. וע' תוס' זבחים נ"ט ד"ה עד שם ע"ב באמצע הדיבור ודוחק לומר כמ"ד הותרו הבמות. ומה שכתבתי בעניותי בספרי חלק א"ח סי' פ"ט ואקצר כי א"א לפרש כן דברי המרדכי. וצע"ג:
ג' וע' תוס' חולין פ"ד ד"ה מה חי' שאינה קודש הקשו וא"ת הא אפי' קדשים טעונים כיסוי דתנן קדשים בחוץ ר' מאיר מחייב. ובעניותא יש לישב קו' לפמ"ש תוס' גופי' קדושין נ"ז ורש"י זבחים קי"א ע"ב בסופו דשחיטת חוץ כמאן דקטלינהו ו ויצאו מידי מעילה. ול"ה קדשים. ומ"מ כיון דמועיל שחיטה לטהר מידי נבילה ס"ל לר"מ דחייב בכיסוי כיון דיצא מקדושה משא"כ בקדשי מזבח בפנים ל"ב כיסוי דקדשים ל"ב כיסוי. ועמש"ל סי' מ"ה אות א' בענין שחיטת חוץ אם יצא מקדושה, וע' מהרש"א קדושין נ"ז ע"ב בתוס' ד"ה המקדש בערלה שכ' דקים להו לתוס' דנותר ופיגול פקע איסור קודש. ופנ"י תמה ממשנה דכריתות דחייב בחלב נותר אשם מעילות וכתבתי לישב דדוקא בחלב נותר לא פקע שם קודש משום דעדיין חזי לקדושה משום דאם עלה לא ירד כמ"ש רש"י כריתות כ"ג משא"כ בבשר נותר דל"ח לקדושה ע' בספרי לעיל סי' י"ג אות ז' ובספרי לאו"ח סי' ס' אות י"ב ומצאתי אח"כ שהרגישו המפרשים בחילוק זה וכעת אנכי הרואה בש"ס דמנחות כ"ה ע"ב דחייב על נותר משום אוכל קדשים בטומאת הגוף הרי דלא פקע איסור קודש:
ד' וחזות קשה ראיתי לאדונינו מהרש"א ז"ל חולין קי"ז בפרש"י ד"ה וטמא שכ' אם אכלו בטומאת הגוף שהוא בכרת ר"ל וחל שפיר על איסור חלב שהוא בכרת אבל טומאת בשר ל"ה אלא לאו הבא מכלל עשה ול"ש למימר בי' כלל חיוב. ולא אבין דבריו דזה בתרומה אבל בקדשי' קרא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ועיין פסחי' כ"ד. וצע"ג דלכאורה נעלם ממנו פסוק מפורש ושמא ס"ל למהרש"א ז"ל דכיון דמקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא ליכא למילף לחלב דהיא אימורין רק דילפינין בפסחי' כ"ד ע"ב והבשר כל טהור יאכל בשר לרבות את האימורין ומקשה אימורין מהתם נפקא דתניא והנפש וכו' לרבות את האימורי' ומשני התם טומאת הגוף בכרת הכא טומאת בשר בלאו. ורש"י כ' והבשר קא' אלעיל והכי קאמר לא יאכל והבשר. דקשה לרש"י הרי כל טהור יאכל בשר ל"ה לאו. ומהרש"א מפרש דמוהבשר כל טהור יאכל בשר ל"ה רק לאו הבא מכלל עשה. ומאי דאמרינין בגמ' הכא בטומאת בשר בלאו היינו לאו הבא מכלל עשה. אבל בכל הדוחק הזה הרי רש"י גופי' כ' בפסחי' דחייב מלקות בטומאת אימורין. ושמא ט"ס בדבריו וצ"ל בטומאת בשר ל"ה אלא לאו ואין חל על איסור חלב. ומה דאמרינין בפסחי' כ"ד דחייב על אימורין משום טומאת בשר בלאו קאי למה דאמרינין בכריתות כ"ג דבקדשי' גלי קרא דאיסור חל על איסור. או דבפסחי' קאי על חלב אלי' דקריב ואינו אסור משום חלב אבל למ"ד שם בקדשי' ג"כ אין איסור חל על איסור בקל על חמור. לא חל איסור טומאת בשר בלאו על איסור חלב שהוא בכרת דטומאה לא הוה מוסיף לגבוה כיון דהציץ מרצה על החלב שנטמא כדאיתא במנחות כ"ה. ובכ"ז צ"ע מי הכניסו לתגר זה:
ה' ושוב אנהירנו לעיינין לישב דברי מהרש"א דבש"ס דפסחי' כ"ד יליף מוהבשר קמא לרבות עצים ולבונה ומוהבשר דסיפא דקרא לרבות אימורין בטומאת עצמן ללאו ובש"ס דחולין ל"ו יליף מוהבשר דסיפא דקרא לרבות עצים ולבונה והקשה ע"ז בצל"ח פסחי' כ"ד וכ' לישב הסוגיות וסוגיא דחולין ס"ל והבשר דרישא דקרא אתיא לגופי' עיי"ש שתירץ בדרך פלפול ומייתי לרמב"ם פח"י מפסהמ"ק שכ' באוכל בטומאת הגוף חייב כרת אף באימורין ובטומאת בשר לא מייתי דחייב מלקות באימורין דס"ל כסוגיא דחולין דיליף מוהבשר דסיפא דקרא עצים ולבונה ואין לו ריבוי על אימורין עיי"ש. ולפ"ז דברי מהרש"א נכוני' דכיון דסוגיא דחולין ל"ו ס"ל והבשר דסיפא דקרא קאי על עצי' ולבונה שפיר פרש"י בחולין ק"ז בחלב חייב בטומאת הגוף דבטומאת בשר (היינו החלב דהיא אימורין) ליכא לאו ול"ש לאו הבא מכלל עשה כשיטת סוגיא דחולין הנ"ל. ומ"ש מהרש"א דליכא רק לאו הבא מכלל עשה שיגרא דלישנא נקט כמו בתרומה דאיכא לאו הבא מכלל עשה או כונתו דמקרא דילפינן תרומה ביבמות ע"ג ע"ב מדכתיב בפסולי המוקדשין בשעריך תאכלנו לזה לא לאחר ה"ה דילפינין אימורין בטומאת עצמן. ותלי"ת שעלה בידי לישב דברי מהרש"א:
ו' ובסוגיא זו דחולין קי"ז נ"ל לבאר דברי תוס' בקדושין דף ג' סוף ד"ה ואשה שהקשו למ"ל תרי קראי למעט דם חד מנותר וחד מטומא' והרי ילפינין נותר מטומאה בגז"ש דחילול חילול בזבחים דף מ"ה וע"כ משום דלא נאמר גז"ש דחילול להקל אלא להחמיר. ודבריהם תמוהים דהרי בזבחים מ"ה ילפינן מגז"ש דאין חייבין משום נותר וטומאה בקדשי עכו"ם וזה קולא כמו דנילף דא"ח על דם משום נותר וטמא ותוס' חולין קי"ז ע"ב ד"ה חד למעוטי מנותר כ' דילפינין לקולא גז"ש כדמוכח בזבחים מ"ה והיא ממש להיפך ממה שכ' בקדושין וקצת הרגיש בהגהות ר"י ברלין וע' תוס' שבת קל"ו ד"ה דתניא כ' דזה מיקרי חומרא שצריך קרבן. ונ"ל לישב דבריהם לפמ"ש לעיל סי' ב' בשולי המכתב אות א' דלמ"ד חשנ"ב ל"ד וכ' רש"י קדושין נ"ח דלא איסור שחיטתו ולא איסור הבאתו דאורייתא הוה חומרא שצריך להביא קרבן ולא קולא דאף אם פטור מקרבן אם רוצה מביא משא"כ למ"ד חשנ"ב דאוריי' הוה קולא חיוב הקרבן. ובזה תירצתי לעיל הרבה סוגיות הסותרות בדבר זה וא"כ בזבחים דף מ"ה דממעט ר"ש קדשי עכו"ם מנותר וטומאה ור"ש ס"ל קדושין נ"ח חשנ"ב דאורייתא מיקרי זאת חומרא שאין להביא קרבן שפיר כ' דגז"ש דחילול ילפינין להחמיר. ותוס' יפרשו דסוגיא דחולין דאיצטריך קראי בדם חד לנותר וחד לטומאה בלא"ה לא אתיא כר"ש דלדידי' דא"א חע"א א"צ קרא לדם כמ"ש תוס' זבחים מ"ה ע"ב סד"ה אבל העצים. ע"כ ניחא להו דאתיא כתנא דחשנ"ב ל"ד והו"ל קולא שא"צ קרבן ולקולא לא נתקבלה הגז"ש. דחילול חילול כנ"ל לישב לחומר הנושא: