שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן נז
ב"ה פרעמישלא פרי חג השבועות שנת תר"ם:
א' במשנה ריש ביצה, ביצה שנולדה ביו"ט הנה לקשר ג' דברי ב"ש ביצה שנולדה ביו"ט ושאור בכזית והשוחט חי' ועוף:
נ"ל דהנה מה דאמרו ב"ש דחמץ בככותבת ופירש בגמ' ליכתב רחמנא חמץ ול"ב שאור. ואנא אמינא מה חמץ שאין חימוצו קשה בכזית שאור לא כ"ש אלא לומר לך שעורו של זה לא כשעורו של זה והקשה הפנ"י הרי אין מזהירין מן הדין ומ"ה איצטריך קרא וע"כ צ"ל דאבל יראה בלא"ה אינו חייב מלקות אף בקנה חמץ דהוה לאו הניתק לעשה ולא פליגי אלא באיסור תורה דח"ש ל"ש לענין בל יראה כמ"ש השא"א ולב"ש בכותבת איסור תור' ולב"ה בכזית איסור תורה. אך דקשיא דהרי משכחת מלקות בקנה חמץ בשביעי של פסח דביו"ט אין שורפין חמץ ול"ה ניתק לעשה. אך י"ל דב"ש ס"ל עשה דוחה לל"ת דיו"ט ל"ה רק ל"ת כדאיתא בביצה ח'. אך דקשיא אם נימא דמוקצה אסור א"כ א"א לטלטל החמץ לשרפו דל"ה בעידנא וכ"כ בספר ברוך טעם דין עשה דוחה ל"ת פרק א' ואיכא למ"ד מוקצה דאורייתא וע"כ הקדים כיון דב"ש אומרים תאכל ולא ס"ל מוקצה ע"כ מותר לשרוף ביו"ט. ושוב אין לוקין על ב"י וליכא למימר דאצטריך קרא דשאור משום אין מזהירין מן הדין. אך דקשי' הרי משכחת לה בחל ז' של פסח בשבת כמ"ש בדבר שמואל עיין במ"ל פ"א מחמץ. ועשה דתשביתו ודאי לא דחי ל"ת דכרת דשבת ולזה מייתי ב"ש אומרים יחפור בדקר ויכסה וב"ה אומרים לא ישחוט ומודים שאם שחט שיחפור בדקר. וע"כ מיירי בדקר נעוץ ובעפר תחוח ולא חייב משום גומא כדר' אבא דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור דהו"ל מלאכה שאצ"ל. וטעמא דב"ש ע"כ ג"כ משום הכי הוא דב"ה מודים לב"ש בהא ורק דב"ש ס"ל אף לכתחלה מותר לשחוט וכיון דב"ש ג"כ ס"ל משאצ"ל פטור עלי' שוב הו"ל שריפת חמץ ג"כ משאצ"ל דהרי לר"ש פטור במוציא מת משום דא"צ לגוף ההוצאה וה"ה הבערת חמץ כמ"ש התומים סי' ל"ד סק"ב בשם הרמב"ן והרשב"א דכל קבורת מת מצוה הו"ל משאצל"ג הן אמת דתיקון מצוה הו"ל צורך לגופה. וכבר הקשה המאירי בשבת ק"ה אמאי לר"ש פטור במוציא מת והלא הו"ל תיקון מצוה עיין מ"ש בספרי חא"ח סי' ל"ד ס"ק ה'. אך כעת י"ל דל"ה תיקון מצוה צורך לגופה רק מילה והבערת בת כהן דהוה מצוה על הב"ד משא"כ שריפת חמץ דל"ה מצוה רק על הבעלים ואינו דומה לשריפת קדשים ותרומה דגם אחר השורף עושה מצוה משא"כ בחמץ אם אחר ישרוף החמץ לא יעשה מצוה כלל כמ"ש הנוב"י קמא א"ח סי' ט"ו להגאון אור חדש. ע"כ אין המצוה מחשיבו לתיקון והו"ל משאצל"ג (ובקבורת מת יש לעיין עדיין דגם אחר עושה מצוה. אף דעיקר החיוב על הקרובים. וגם בגוף דברי הנוב"י עדיין צ"ע אולי יבואר לקמן) ומה"ט יסברו ב"ש דמותר לשרוף אף בשבת ולכן הו"ל ב"י ניתק לעשה ושפיר ס"ל לב"ש שאור בכזית וחמץ בכותבת כנ"ל לפרש בעזה"י:
ב' ודע דמ"ש דס"ל לב"ש בשריפת חמץ לא תיקשי מהא דס"ל לר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה בפסחים ה' די"ל דר"ע ס"ל משאצל"ג חייב כמו שהוכחתי בספרי סי' ל"ד אות י' עיי"ש. אמנם העיקר י"ל דכיון דר"ע ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה שוב האפר מותר והו"ל צורך לגופה משום האפר. ובזה מיושב מה דמדייק בפסחים ש"מ דר"ע ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה. והקשה הפנ"י דילמא משום אחשבה כמ"ש רש"י בביצה כ"ז דשאר הבערות אסור בתרומה משום אחשבי' להנ"ל נכון דאם השבתתו בכל דבר שוב האפר אסור והו"ל משאצל"ג. וע"כ ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה והו"ל השרפה צורך לגופו. וב"ש יסברו דהשבתתו בכל דבר ומ"מ אסור בשבת משום טוחן כמ"ש המ"ל פ"א מחומצ"ה ולכן הוצרך לומר דהו"ל משאצל"ג וע' במשנה דפסחים מ"ט י"ד שחל להיות בשבת ר"מ אומר מבערין את הכל מלפני השבת וחכמים אומרים בזמנו וכ' בעל המאור דר"מ ס"ל אין ביעור חמץ אלא בשריפה ואין מבערין בשבת וחכמים אומרים בזמנן דס"ל השבתתו בכל דבר ומותר לבער בשבת ועדיין קשה דהו"ל טוחן כמ"ש המ"ל. ולהנ"ל י"ל דאם השבתתו בכל דבר ואסור האפר הו"ל מלאכה שאצל"ג כמ"ש הרמב"ן בקבורת מת מצוה ודוק. והרבה יש לדבר בפרט זה. אך בעיקר הדבר לא נ"ל דמיקרי זה משאצל"ג כיון דאיכא תיקון מצוה ומ"ש הנוב"י הובא לעיל דל"ש אחשבי' בחמץ משום דאם אחר שורף אין כאן מצוה ג"כ צ"ע מהא דאמרינן בב"ק צ"ח שהכל מצוין עליו לבערו. וצ"ל כונת הנוב"י דאחר מצוה לבער להציל הבעלים שלא יעבור בב"י אבל מצות עשה דתשביתו אין מקיים אם ישבית חמץ שאינו שלו: ג' ובספרי סי' ל"ד אות י' הנ"ל כתבתי דה"ט דר"ש דס"ל מוציא המת לקברו הו"ל משאצל"ג אף דה"ל תיקון מצוה משום דס"ל כשיטתי' בסנהד' מ"ז דיליף מכי קבור תקברנו רמז לקבורה מן התורה וכ' הלחם משנה פי"ב מאבל דלהאי לישנא ל"ה קבורה רק מדרבנן. ולכן ל"ה תיקון מצוה. ואמנם כל זה דוחק לישב דברי הרמב"ן והרשב"א שהובאו לעיל וגם רחוק מאוד לומר דקבורה ל"ה רק מדרבנן. דא"כ אמאי כהנים מטמאים לקרובים מדאורייתא. הגם דרש"י ותוס' בברכות כ' כתבו דכבוד הבריות דוחה ל"ת שאינו שוה בכל אבל שם גופא דוחק דבגמ' לא אמרו רק שב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות. ועוד אף דבמת מצוה דוחה בכהנים כבוד הבריות שם הוא בזיון גדול משא"כ בטומאת קרובים דהמת לא מונח בבזיון ואפשר ע"י ישראל כבוד הבריות אינו דוחה עיין שבועות ל' בתוס' על כן נראה דבקרובים דהתורה אמרה שיטמאו הכהנים היא מה"ט מצוה דאורייתא. אך המצוה ל"ה אלא לקרובים אנשים ולא לנשים כמ"ש רש"י ביבמות כ"ט ע"ב לא לשאינם קרובים. דבשאר בני אדם ל"ה אלא משום כבוד הבריות. דמצוה ל"ה אלא בקרובים. ומ"ה ניחא דלר"ש הו"ל קבורה משאצל"ג דבשאר בני אדם אף במת מצוה ל"ה תיקון מצוה רק משום כבוד הבריות. ואולי אף בקרובים ל"ה תיקון מצוה דל"ש אחשבי' כיון דבשאר בני אדם ל"ה מצוה ל"ש החשיבות כמו שכ' הנוב"י הנ"ל דלא מצינו מלאכה המותרת לאדם אחד ולהשני אסורה. והרבה יש לדבר בפרט זה. ומ"מ הענין נכון מאוד. לישב דברי הרמב"ן והרשב"א הנ"ל התמוהים מאוד:
ד' עוד נ"ל לישב לשון המשנה וקישור המאמרים גם לישב קו' התוס' דף ט' לפירוש ר"ת דמוחלפת השיטה וס"ל לב"ש דלא ישחוט אלא א"כ הי' עפר מוכן וב"ה מתירין וב"ש לחומרא ואמאי חשיב להו בהדי הדדי. בשלמא בעדיות י"ל דנשנית קודם שידעו מוחלפת השיטה ולא זזה ממקומה אבל בביצה דסתרי המשניות וע"כ צ"ל מוחלפת ואמאי חשיב לה בהדדי. עוד הקשה תוס' שם על ר"ת שתמה לפי שיטתו דמוחלפת האי דהשוחט אמאי הוצרכה העולם הכנה לכסות בעפר וזכור ר"ת דבימי נערותו לא היו מצריכים הכנה. ותמהו התוס' דהרי אף לב"ש צריכין דקר נעוץ. כדאמרינן בגמ' לב"ה וא"כ אף למה דאמרינין מוחלפת ס"ל לב"ה כמו דאמרינין מעיקרא לב"ש ומה זה שתמה ר"ת. וגם זכור שבימי נערותו לא הוצרכו הכנה. ומה שתירץ הטו"ז סי' תצ"ח ס"ק י"ב דדוקא לה"א ל"ה משום עשה דוחה ל"ת אבל למסקנא הטעם משום עשה דוחה ל"ת ומ"ה ל"צ דקר נעוץ דבריו תמוהים אמאי להוי אמינא דב"ה מודים לב"ש אמר ר' יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ. ולא משום עשה דוחה ל"ת. ולאמת דמודים קאי אב"ש היה משום עשה דוחה ל"ת. על כן נ"ל לפרש דברי הטו"ז שלא יהיו תמוהים כל כך בדרך זה. דהנה בפמ"ג שם כ' סברה נכונה דבשלמא אם מותר לכתחלה לשחוט שפיר י"ל דעשה דוחה ל"ת (לדעת רבא דס"ל יו"ט ל"ה עול"ת או כשמכסה ע"י נשים דליכא עשה לגבייהו) משא"כ לב"ה דלכתחלה לא ישחוט א"כ הו"ל עשה שדוחה ל"ת בפשיעה דפשע, שלא הי' לו לכתחלה לשחוט. ע"כ אף בדיעבד ליכא למימר עשה דוחה ל"ת כמו שכ' תוס' ערובין ק' דהיכי שבא ע"י פשיעה אין עשה דוחה ל"ת. אמנם בטעם אמאי לב"ש הטעם משום עשה דוחה ל"ת למסקנא דס"ל לב"ש לכתחלה אסור לא ביאר הפמ"ג אך לדעתי נכון דהנה כתבתי בספרי סי' ץ' אות ג' לבאר המחלוקת דס"ל לר"א במתן ד':
שנתערב במתן אתת שינתנו במתן ד' ולר' יהושע ינתנו במתן אחת. ולא נודע טפם מחלקותן דדוחק לומר דלר"א קום ועשה עדיף משב ואל תעשה ולר' הושע שב ואל תעשה עדיף כדאמרינין בירוסלמי בביצה פ"ב ובפסחים פ"ג. ופירשתי דתוס' כתבו דעשה אינו דוחה ל"ת ע"י פשיעה ומ"ה ס"ל לר' יהושע ינתנו במתן אחת. וכתבתי דר' אלעזר כשיטתי' דמכשירי פסח ומילה וסוכה וסופר ולולב דוחה שבת אף באפשר לעשות מעיו"ט כדאיתא בשות קל"א וקל"ב. וזה הוה פשיעה שהי' יכול לעשות מע"ש. ומ"מ גילה קרא דדמי דהוה ע"י פשיעה ומ"ה ס"ל ינתנו במתן ד' עיי"ש שהדברים ערבים. וכיון דר"א מתלמידי ב"ש ותו' כתבו בביצה ל"ד ד"ה ואומר שיש להקשות מר"א אב"ש. א"כ ע"כ ס"ל לב"ש ג"כ כר"א דעשה דוחה ל"ת. אף ע"י פשיעה. (וע' בספרי סי' צ"ג אות ז' מה שכתבתי לישב קו' ח"ס בענין זה) א"כ נכונים דברי הטו"ז וברורים בטעמן. ומיושבין דברי ר"ת בטוב טעם דדוקא למאי דס"ד דב"ש ס"ל שוחטין לכתחלה וב"ה ס"ל לכתחלה לא וב"ה מודים בדיעבד ליכא למימר דטעמא דב"ה דבדיעבד מותר לחפור משום דעשה דוחה ל"ת דהרי לכתחלה לא ישחוט ובא הדחי' ע"י פשיעה. דאף שכחה מיקרי פשיעה כמ"ש המג"א סי' ק"ח. וע"כ הוצרך ר"י לומר לב"ה והוא שיש לו דקר נעוץ. וכיון דמפרש לב"ה דוקא בדקר נעוץ ע"כ לב"ש נמי בדקר נעוץ דהרי ב"ה מודין בדיעבד במאי דס"ל לב"ש לכתחלה ואם ב"ש ס"ל לכתחלה בלא דקר נעוץ איך נאמר שב"ה מודין בדיעבד. במה דס"ל לב"ש וע"כ כולהו מיירי בדקר נעוץ. אבל למסקנא דב"ש מודים לב"ה בדיעבד וכבר הוכחתי דב"ש ס"ל אף עשה שע"י פשיעה דוחה ל"ת. א"כ שפיר ס"ל לב"ה ישחוט לכתחלה. דעשה דוחה ל"ת ויכסה ע"י נשים. דליכא עשה לגבייהו. וב"ש ס"ל אין שוחטין לכתחלה ובדיעבד מותר ג"כ בלא דקר נעוץ כשיטתייהו דאף ע"י פשיעה דוחה ושפיר תמה ר"ת. וזה פי' נכון לדברי הטו"ז:
ה ואחר הקדמה הנ"ל עולה משנתינו נכון. דהנה כבר כתבתי דמדס"ל לב"ש שאור בכזית וחמץ בכותבת והוכחתם דלכתוב חמץ ול"ב שאור וקשיא דלמא משום אין מזהירין מן הדין איצטריך תרוייהו. וע"כ ס"ל לב"ש דאבל יראה אין לוקין דהו"ל ניתק לעשה ולא קשי' איך ישרוף ביו"ט כשקנה חמץ משום עשה דוחה ל"ת הלא ל"ה בעידנא אם נאמר מוקצה דאורייתא לכן הקדים דב"ש ל"ל מוקצה אך שלא תיקשי איך עשה דוחה ל"ת כשקנה חמץ ביו"ט הרי דחיית עשה לל"ת בא ע"י פשיעה דלמה קנה חמץ. ואם נשאר חמץ מכבר הי' לו לשרוף קודם יו"ט ומה"ט י"ל דס"ל לר"ע בפסחים ה' דאס"ד בי"ט איך שורפין ביו"ט וקשי' דלמא ביו"ט ע"י נשים דליכא עשה לגבייהו להנ"ל ניחא דר"ע ס"ל מכשירי מצוה אין דוחין באפשר לעשות מעיו"ט ומ"ה ס"ל היכי שבא ע"י פשיעה אינה דוחה ושריפת חמץ הוא פשיעה שהי' יכול לשרוף קודם יו"ט. ואך לב"ש קשי' ומ"ה שנו במשנה למה דמסקינין מוחלפת דב"ש ס"ל לא ישחוט וב"ה ס"ל ישחוט ויחפור וב"ש מודין לב"ה בדיעבד וטעמא משום דעשה דוחה ל"ת אף בפשיעה ומ"ה שוב הו"ל בל יראה ניתק לעשה אף ביו"ט ומ"ה ס"ל שאור בכזית וחמץ בככותבת ודוק היטב וחדאי קב"ה בפלפולא: