אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן נו

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן נו

סימן נה

דרוש הנ"ל ובסוגיא דיבמות ט"ז:

א' יש לפרש מה שאמרו אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו. נפרש מקודם דברי ש"ס דיבמות ט"ז בימי ר' דוסא בן הרכינס התירו צרות הבת לאחין והי' הדבר קשה לחכמים מפני שחכם גדול היה ועיניו קמו מלבא לבית המדרש אמרו מי ילך ויודיעו אמר להן רבי יהושע אני אלך ואחריו מי ראב"ע ואחריו מי ר"ע וכו' התחילו מסבבין אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת אמרו לי' צרת הבת מהו אמר להן מחלוקת ב"ש וב"ה הלכה כדברי מי א"ל הלכה כדברי ב"ה אח קטן יש לי וכו' אבל מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר ג' דברים צרת הבת אסורה עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית משום דהרבה כרכין כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ומקבלין גרים מן התרמודים:

וע' בערבי נחל דרוש ה' לשבת הגדול מה שכתב בסוגיא זו ולי נראה לפרש קישור המאמרים בדרך פלפול. הנה בטעם דב"ש דמתירין הצרות לאחין אמרינן בגמ' דף י"ג לתירץ אחד משום דכתיב לא תהי' אשת המת החוצה מכלל דאיכא פנימית ורבא תירץ משום דאין איסור חל על איסור וקשה דטעם אין איסור חל על איסור אינו מספיק רק לאחות אשה בלא באו בב"א אבל הגע על עצמך הרי שבאו ב' איסורין בבת אחת כגון דעשאו שליח ופגע שליח בשליח כדאמרי' דף ל"ד מאי איכא למימר ודוחק לומר דב"ש גם איסור בת אחת לא ס"ל וע"כ צ"ל דתוס' הקשו דמה מקשה מ"ט דב"ש דלמא מוקי לצרור לכדר"ש ועלי' לכדרבי ותירצו דמסברא יש לאוקמא לצרור לענין צרות אי לאו דשמעי' בחד דוכתא דשרי. ולפ"ז נכון דהכי קאמר בגמ' טעמא דב"ש משום אין איסור חל על איסור ולכן רוב צרות מותרת ועדיף יותר לאוקמא לצרור לכדר"ש ועלי' לכדרבי ולפ"ז אף בחלו אחות אשה וא"א בב"א נמי מותר כיון דלצרור ועלי' לא קאי להכי ודוק וכן נראה מהראב"ד. הובא בריטב"א שכ' באמת דב"ש מוקמא לצרור לכדר"ש ועלי' לכדרבי. ויותר י"ל דהתוס' ביבמות ח' ע"ב ד"ה מאי ולקחה הקשו למאן דמפיק ולקחה כל היכא דאיכא תרי ליקוחין וכו' שריא ואי לא תרוייהו אסורין דלמא ולקחה אתי לאשמועינן שייבם הצרה ולא הערוה ותי' דלמ"ד ערוה גופה ל"צ קרא ניחא א"כ סברי ב"ש עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת וא"כ ערוה גופה צריכא קרא דהו"א דמותרת דעשה דוחה ל"ת וע"כ ולקחה אתיא לשרויי צרה ולצרור לכדר"ש ועלי' לכדרבי רק דלולי הי' סוברין איסור חע"א היו דורשין לצרור לאסור צרות כדכתבו התוס' ולקחה מלמד שמגרשה בגט ומחזירה אבל השתא דסברי אאחע"א ולא משכחת קרא דלצרור רק בב"א ופגע שליח בשליח ע"כ עדיף להו יותר לדרוש מולקחה דצרה שריא וערוה אסורה דצריך קרא דהו"א עדול"ת שיש בה כרת ולצרור לכדר"ש ועלי' לכדרבי:

ב' והנה יש להוכיח דעשה דוחה ל"ת שיש בו, כרת דהנה מה ששאלו הטמאים שהיו אנשים גדולים או מישאל ואלצפן למה נגרע לבלתי הקריב וכו' ופירש"י שאמרו יזרק הדם בכהנים טהורים ויאכל הבשר לטמאים כן הוא גי' ישנה. אמנם גם בלא פירש"י ע"כ שאלו שיהיו מותרים באכילה ולמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ע"כ הי' בששי כמ"ש התוס' פסחים ס"ט ולא הי' חזו לאכול לערב ומה זה שאלו והלא אסורין לאכול בטומאה דאין עשה דול"ת שיש בה כרת וא"ל דעשה דפסח יש בו כרת ומ"ה ס"ד דלדחי דאם אינם ראוים לאכילה לא ישחטו ויזרקו עליהם דהרי אכתי לא נאמר להם חיוב כרת דפסח ומה זה שאלו וע"כ מוכח דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת ואף שהשיב להם הקב"ה דלידחי לפסח שני משום שיש להם תקנתא דפסח שני אבל בליכא תקנתא עשה דוחה לל"ת שיש בה כרת:

אמנם יש לדחות ראי' זו דבזבחים ק"ז אמר ריה"ג טמא שאכל את הטהור חייב טמא שאכל את הטמא פטור אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאוהו דרבנן סברי דטעמא דריה"ג משום שמחולל ועומד. ובאמת טעמא דריה"ג משום שאין איסור חל על איסור בנטמא הגוף קודם גם לריה"ג חייב כ"כ תוס' חולין ק"א. ולכאורה מה מקשו רבנן על ריה"ג דלמא אין ה"נ דטעמא משום דמחולל ומ"מ משכחת אוכל בטומאת הגוף פחות מכביצה דאינו מקבל טומאה ול"ה מחולל ומ"ה חייב כרת דדעת הרשב"א הובא בשעה"מ ה' ברכות דאף בקדשים אין מקבל טומאה פחות מכביצה ומ"ה חייב כרת משא"כ באוכל בכביצה אין ה"נ ומצאתי בשעה"מ ה' ברכות שהרגיש בזה. אמנם נ"ל הנה בספרי חא"ח סי' ל' כתבתי דבטומאה ל"א ח"ש אסור מן התורה שיקבל ח"ש טומאה כמו שהקשה בחות יאיר דבשלמא באכילה חזי לאיצטרופי משא"כ בטומאה בעי שיטמא כל הביצה בב"א ואם יגע בחצי ביצה. ואח"כ יגע בחצי ביצה לא יצטרפו יחד ליטמא כמבואר במ"ל פ"ד מטומאת אוכלין והארכתי בסי' ל' ול"א ונ"ל דכ"ז לר' דוסא בן הורקנוס דס"ל בנגע אדם בחצי זית טומאה ונגע בחצי זית אחר אין נוגע וחוזר ונוגע בחולין קכ"ד ע"ב ובמשנה דעדיות אבל למאן דס"ל נוגע וחוזר ונוגע ה"ה י"ל בנגע טומאה בחצי זית ונגע טומאה בחצי זית אחר מצטרפין יחד כמו שמסתפק המ"ל הנ"ל (בדמיון זה יש עוד לשקול בפלס) ומעתה י"ל דלרבנן דס"ל נוגע וחוזר ונוגע וה"ה דמצטרפין ב' חצאי זתים לקבל טומאה ח"ש מקבל טומאה דחזי לאצטרופי כמ"ש הפמ"ג לענין ח"ש באיסור אכילה. ולפ"ז ליכא למימר דטמא שאכל הטמא פטור משום שמחולל דא"כ לא משכחת אוכל בטומאת הגוף בכרת ואי דאוכל כזית ול"ה כביצה הרי מ"מ קיבל טומאה מדין ח"ש ומחולל ועומד הוא משא"כ לר' דוסא בן הורקנוס דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדין ח"ש שפיר י"ל דאוכל כביצה אינו חייב כרת דכיון דנגע בו טמאוהו. ולפ"ז לרבי דוסא בן הורקנוס נדחה הראי' דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ממה ששאלו מישאל ואלצפן למה נגרע די"ל כונתם שיאכלו כביצה בב"א דל"ה חיוב כרת דכיון דנגע בו טמאוהו ומחולל ועומד ולעולם אין עשה דוחה לל"ת שיש בו כרת. ולפ"ז סיפר הגמ' דבר חידוש בימי ר' דוסא בן הורקנוס התירו צרת הבת והי' הדבר קשה לחכמים מפני שחכם גדול הי' ועיניו קמו מלבא לבית המדרש שאלו הי' בא לבית המדרש הי' דוחה דבריהם דלפי שיטתו באמת אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וע"כ דלא כב"ש ורק מפני שלא הי' בבית המדרש התירו:

ג' אמרו מי ילך אמר ר' יהושע אני אלך והכוונה ילך וידחה, דבריהם לסברתו. דהנה מבואר בגמ' דיבמות ט' דרבי דריש עלי' דילפינן כל חייבי חטאות מאחות אשה ורבנן ילפינן כל חייבי חטאות מע"ז ובשבת קל"ז ס"ל לר' יהושע טעה בדבר מצוה פטור אף בלא עשה מצוה וכו' ואמרינן שם ושניהם לא למדוהו אלא מע"ז ופירש"י דכל חייבי חטאות ילפינן מע"ז וכתבתי בספרי חא"ח סי' נ"ב אות ה' דסברת רש"י וגמ' דדוקא אם ילפינן מע"ז י"ל מה ע"ז דלא משכחת כלל טעה בדבר מצוה ה"ה כל חייבי חטאות. אבל אם ילפינן מאחות אשה איך נאמר מה אחות אשה דלא טעה בדבר מצוה הרי גם באחות אשה משכחת טעה בדבר מצוה שסבר יבמתו היא ובא על אחות אשתו משא"כ בע"ז אי סבר אנדרטי הוא הרי לא עבר כלל כדאמרינן בשבת ע"ב והארכתי בפרט זה. ולפ"ז ר' יהושע ע"כ לא ס"ל כרבי דילפינן חטאות מאחות אשה וע"כ עלי' לאסור צרות ולכן אמר ר' יהושע אני אלך: ד' ואחריו מי ראב"ע דלכאורה יש להוכיח דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת כדאמרינן ביבמות דף ו' מדאיצטריך לא תבערו טעמא דכ' רחמנא לא תבערו הא לאו הכי מיתת ב"ד דוחה שבת ומשני ה"מ ר' יוסי דס"ל הבערה ללאו יוצאת ול"ה ל"ת שיש בו כרת ומה דדחי ותהוי נמי ר' יוסי הרי הבערה דבית דין בישול פתילה הוא כבר הקשו בתוס' הרי קרא אצטריך היכי דבישלו הפתילה מע"ש. א"כ לא מוכח דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. והנה ראב"ע אמר בברכות ט' ובפסחים ק"כ פסח אינו נאכל אלא עד חצות ואמרי' בברכות שם דס"ל כבא השמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה שורף והקשה רש"י הרי אין שורפין קדשים ביו"ט ותי' רש"י דמ"מ הזמן הזה הוא לשריפה ותמה בצל"ח מה נ"מ הרי מ"מ אין שורפין ותירצתי בדרוש דס"ל לראב"ע ע"כ הבערה ללאו יצאת ולדידי' אין אסור לשרוף קדשים ביו"ט לפמ"ש תוס' פסחים ה' דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אינו אסור ביו"ט. ושפיר ס"ל מועד צאתך אתה שורף. ולפ"ז אמרו ואחריו ראב"ע דהוא ס"ל הבערה ללאו יצאת ואין ראי' דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. וכיון דכל עיקר סברת ב"ש משום דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מ"ה אתא קרא דולקחה לאסור ערוה גופה כמ"ש לעיל ע"כ ראב"ע דוחה סברתם:

ה' ואחריו מי ילך ר"מ הכונה דלכאורה יש להוכיח דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מנשיאים ששבט אפרים הקריב בשבת וליכא לדחויי שכן כרת אי תדיר או ישנו לפני הדיבור כמו דדחי ביבמות ה' מפסח ומילה ותמיד. וכבר תמהתי ע"ז וליכא למימר דורות משעה לא ילפינן דלמ"ד דורות משעה ילפינן במנחות י"ט ע"ב וע' בתוס' שם ושמואל ס"ל הכי בגמ' מאי איכא למימר. אך דאמרינן במדרש שאמר הקב"ה ליוסף אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה התורה שנאמר וטבוח טבח והכין וכתיב והי' ביום הששי והכינו וכו'. חייך שבן בנך יקריב בשבת אף שקרבן יחיד אינו דוחה שבת ע"ש. הה"ד מי הקדימני ואשלם וזה דוקא אם אותו היום נטל עשר עטרות והי' הראשון ביום ז'. אמנם ר"ע לא ס"ל דאותו יום נטל עשר עטרות דמקשינן בשבת פ"ז ע"ב אהא דיצאו ממצרים ביום ה' או ביום ו' והרי אותו היום נטל עשר עטרות ומדריש ירחא דניסן דהאי שתא חד בשבת דאישתקד בד' בשבת דאין בין עצרת לעצרת ובין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד ובשנה מעוברת ה' ומשני לר' יוסי ז' חסרים עביד לרבנן ח' חסרים עביד. אמנם לר"ע דס"ל בשבתו למעט דחלבי שבת אין קריבין ביו"כ ומקשה בסוכה נ"ד למ"ל מיעוט והלא מעברין שנה בשביל זה ומשני ר"ע ס"ל כאחרים דאין בין שנה לשנה אלא ד' ימים ואין מעברין שום חודש לצורך עיי"ש ברש"י וליכא לתרץ לדידי' ז' חסרים או ח' חסרים עביד וע"כ לא ס"ל אותו היום נטל עשר עטרות וכן כ' בח"ש א"ח סי' קס"א. ובזה ישבתי דברי רש"י פ' נשא פסוק ויהי ביום כלות משה שכ' ובשביעי גלחו הלוים ואיך גלחו בשבת ומצאתי קו' זו בספר אחד ואמנם אם יש תנא דלא ס"ל אותו יום נטל עשר עטרות ל"ק דרש"י קאי לאותו מ"ד. וע' מ"ש הב"י א"ח סי' תקכ"ט דהנשיאים התחילו להקריב ביום ב' דר"ח ותמהו עליו דהרי אותו יום נטל עשר עטרות ולהנ"ל ניחא דמס' סופרים יסבור כר"ע דלא ס"ל אותו יום נטל עשר עטרות ופ' ע"ש לענין חג השבועות בתשו' לחתני. וכיון דר"ע לא ס"ל אותו היום נטל עשר עטרות ושבט אפרים לא הקריב בשבת א"כ הנשיאים באמת לא דחו שבת ואי אפשר ללמוד מנשיאים ומסברא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת על כן קאמר ואחריו מי ר"ע דר"ע ידחה סברת ב"ש משיטתי':

ו' ושוב אמרו שם שעל מדוכא זו ישב חגי הנביא ואמר ג' דברים צרת הבת אסורה עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומקבלין גרים מן התרמודים. ולהבין קישור המאמרים נ"ל הנה אף אם נאמר דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מ"מ אין לומר דולקחה איצטריך לאסור ערוה גופה דס"ד דעשה דיבום דוחה ל"ת שיש בו כרת ולעולם צרת ערוה מותר כמ"ש תוס' דף ח' דבאבני מילואים סוף סי' י"ז כ' לישב קו' תוס' אהא דלר"ע איסור מלוה ואיסור קדושה א"צ יבום והקשה תוס' ביבמות דף ט' דגם לר"ע ניתי עשה ונדחה ל"ת וכ' לישב למ"ש רש"י ביבמות מ"ט ע"ב הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה דתפסו קדושין דאס"ד דלא תפסו קדושין הי' הדין נותן דאח"כ יפקעו הקדושין עיי"ש (ואנכי הראיתי מקור טהור לזה מבכורות דף ד' ע"ב דאמרינן אס"ד דפסק קדושתייהו הנך דמעיקרא נמי פקעא להו קדושתייהו ע"ש). א"כ נהי דעשה דוחה ל"ת מ"מ כיון דלר"ע אין תופסין קדושין בחייבי לאוין ביבום אחר ביאה ראשונה דכבר קיים העשה נפקעו הקדושין ואישות לזמן לא אשכחן ול"ה יבום כלל ע"ש. ותמהתי עליו דא"כ למ"ל עלי' דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת והרי בלא"ה אינה מתיבמת: מה"ט אך י"ל דבה"א לא ס"ל לגמ' סברא זאת אך למסקנא דרבא משני דף ח' דעלי' אתי למישרי צרה שלא במקום ערוה י"ל כסברא הנ"ל אך י"ל דהנה סברת רש"י דאם אין תופסין אח"כ נפקעו קדושין קאי שם לאביי דף מ"ט והוא ס"ל קדושת הגוף פקעה בכדי בנדרים כ"ט ולכן אס"ד דסוטה לא תפסו קדושין הי' ג"כ נפקעו הקדושין משא"כ למ"ד קדושת הגוף לא פקעו בכדי לא שייך סברת רש"י ובזה ישבתי בתשובה קו' השאגת ארי' החדשות סי' ב' על רש"י עיי"ש וקצרתי והנה אם אמרינין קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא י"ל קדושת הגוף לא פקעה בכדי אבל אם אמרינן קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד מוכח דקדושת הגוף פקע' בכדי על כן קאמר חגי הנביא צרת הבת אסורה ואין לומר דעלי' לכדרבי וכו' ועשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וקרא דולקחה אתי לאסור ערוה גופה דעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא וקדושת הגוף פקעה בכדי ושייך סברת רש"י ומה"ט גופה צרת הבת אסורה דערוה גופה ל"צ קרא:

ז' ושלא תאמר כב"ש דצרת ערוה מתיבמת משום דאין איסור חל על איסור. כדאמרינן דף י"ג העיד עוד בשם חגי דמקבלין גרים מן התרמודים ול"ח שמא ממזרים הם מעבדי שלמה כדאמרינן ביבמות שם משום דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר דאין ממזר מחייבי לאוין. כמ"ש תוס' שם דלר"ע נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר אך כשמעון התמני. ולשמעון התמני דאין ממזר רק מחייבי כריתות קרא דלא יקח את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו לא מוקמינין באנוסת אביו דל"ה רק חייבי לאוין וסמיך לי' לא יבא ממזר. רק בשומרת יבם של אביו ולעבור עלי' בב' לאוין כדאמרינין ביבמות מ"ט וע' דף ד'. וקשה והלא אין איסור יבמה לשוק חל על איסור אשת אחי אביו. ומזה מוכח דאיסור חל על איסור. ומה"ט אין הלכה כב"ש דצרת ערוה מתיבמת ודוק היטב בכ"ז:

ח' ומעתה הנני חוזר לסוגיין דבני בתירה היו מסופקין אי פסח דוחה שבת והיינו אי עשה דפסח אף שיש בו כרת דוחה ל"ת שיש בו כרת ומדלא הוכיחו מדאיצטריך עלי' דאין עשה דיבום דוחה ל"ת שיש בו כרת מוכח דזולת קרא דחי. ע"כ ס"ל דליכא לאוקמא קרא דעלי' לאסור אחות אשה דכיון דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות ואם יבמה אח"כ נפקעו הקדושין לסברת רש"י יבמות וקנין אישות לזמן לא אשכחן וע"כ ס"ל דקדושה פקעה בכדי ואין להוכיח מעלי' כדכתיבנא ולפ"ז מה שאלו להלל אף אם יאמר דוחה שבת שמא הוא ס"ל דקדושה לא פקעי. ומ"ה ס"ל דוחה שבת דילפינין מעלי' דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ואינהו לא ס"ל כן ולזה אמר חכם אחד עלה מבבל. ואיך עלה והלא כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה כדאמרינן בכתובות קי"א ובשבת מ"א שנאמר בבלה יבואו ושמה יהיו. וע"כ צ"ל דהעשה קאי בחורבן ירושלים דל"ה קדושה ועובר בעשה משא"כ הלל עלה בזמן המקדש. וע"כ ס"ל לא קידשה לעתיד לבא דקדושת הגוף פקעה ולדידי' ג"כ לא איצטרך עלי' לאחות אשה אך להתיר צרת ערוה שלא במקום יבום כדאמרינן דף ה' לרבא ואין להוכיח מדאיצטריך עלי' דעש' דול"ת שיש בו כרת ואף בפסח י"ל דלא דחי שבת ואף דהוה עשה שיש בו כרת כיון דאיכא תקנתא בשני ולא יתחייב כרת על כן שאלו להלל אם פסח דוחה שבת דילפינין מתמיד או לא ודוק היטב בכ"ז. דברי פלפול האלה דרשתי וקבעתי בדפוס לחדד התלמידים אולי אזכה ויקוים בי אגורה באהלך עולמים:

ט' והנה דרך, אגב נ"ל בהא דכ' הסמ"ג דהא דהטמאים ששאלו למשה נדחו מפסח ראשון ולא טבלו אף שחל שביעי שלהן בע"פ ולאחר טבילה ודאי היו יכולין לשחוט ולזרוק עליהן כמ"ש תוס' דף ץ' משום שחל בשבת וכבר הי' גזירה בימי משה שלא לעשות הזאה בשבת והקשה בח"ס סי' קמ"א לר' אלעזר דס"ל דף ס"ט ע"ב דמה"ט הזי' לא דחי' שבת משום דס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה"ה על טמא מת בז' הזי' למאי לאכילה אכילת פסחים לא מעכבא ולדידי' למה נדחו לפסח שני דלא שייך תירץ הסמ"ג כיון דגם בלא הזי' שוחטין וזורקין עליהם עיי"ש וע' בספרי חא"ח ח סי' מ"ה אות ד' דבר חריף בזה ולפמש"ל סי' נ"ב דבמדבר דהי' בשר נחירה מותר ומ"מ שחיטה כשר בזר דלא כתולדת אדם אך כלב ארי' אך בטמא לא הי' מהני שחיטה דטמא מזר לא ילפינין דבמה תוכיח. ולפ"ז במדבר לא היו שוחטין אף על טבול יום דכל מידי דאיהו ל"מ עביד לא עביד שליח ובשחיטה גם במדבר הי' שליח דידן כיון דזר הי' כשר. ולפ"ז ל"ק קו' הח"ס די"ל דר"א נמי ס"ל בשר נחירה הי' מותר במדבר ולא היו יכולין לשחוט ולזרוק ואף הזי' ל"מ דהיו טבולי יום. ומ"ה נדחו לפסח שני. והסמ"ג קאי למ"ד בשר נחירה הי' אסור ולא הי' שחיטה עבודה וכשר אף בטמא והיו יכולין לשחוט ולזרוק ולהזות ומ"ה תירץ דהגזירה הי' בימי משה וע' לעיל סי' נ"ב אות א' ותבין דברינו אלה:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה