אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן נה

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן נה

סימן נג

בדרוש הנ"ל בסוגיא דפסחים ס"ו:

א' והנה התוס' הקשו דבסוגין משמע דילפינן פסח דדוחה שבת מגז"ש דמועדו מתמיד ובפ' כיצד ילפינן ממשמעות דמועדו ונ"ל לפמ"ש לעיל דבני בתירה ידעו דפסח נשחט בשבת דהרי לפ"מ דאמרינן בשבת פ"ז דאותו היום נטל עשר עטרות והי' ר"ח ניסן ביום א' ושבת הי' ע"פ וקרא כתיב ויעשו בנ"י את הפסח במועדו. וכן מקרא דלא ילין לבקר זבח חג דמוקמינן בדף נ"ט בשבת וע"כ דוחה שבת אך הספק אם הותרה או דחוי' דהב"י סי' שכ"ח כ' הא דפקוח נפש דוחה שבת אם הותרה או דחוי' תלי' בטומאה אם הותרה בציבור ובח"ס א"ח סי' פ"ה הקשה עליו דבגמ' דיומא מ"ו אמרינן שבת הותרה ולק"מ דבתמיד ודאי הותרה דהי' בכל שבת משא"כ טומאה דקרה לפרקים ל"ה רק דחוי' ולפ"ז בפסח בשבת דל"ה רק לפרקים י"ל דחוי' ונ"מ אם שוחטין ע"י קטן לפמ"ש תוס' חולין י"ב דמהני כונת גדול עומד על גביו ולפמ"ש לעיל להרשב"א דמהני כונת גדול היכי דמהני שליחות ובמידי דאיתא בדנפשי' יש שליחות לתוס' גיטין ס"ד ע"כ אפשר לעשות ע"י קטן ולכן לא ידעו הדין דאם הותרה א"צ לעשות ע"י קטן ואם דחוי' אפשר ע"י קטן ומזה אין ראי' מפסח מדבר דשמא שחטו ע"י קטן וכן מקרא דלא ילין נמי לא מוכח דלמא שחטו ע"י קטן. ולכן שאלו להלל הבבלי והשיב דילפינן מגז"ש דתמיד כמו דבתמיד הותר' כדאמרינן ביומא מ"ו ה"ה בפסח הותרה וא"צ לעשות ע"י קטן. ובזה מיושב מה שכ' תוס' הרי בעי כלי שרת ותירצו שהקדישום ובתוס' זבחים מ"ז מבואר שהקדישו מע"ש וכ"כ מהרש"א בפסחים ואיך ידעו להקדיש הכלי שרת כיון שלא ידעו כלל אם פסח דוחה שבת להנ"ל ניחא דידעו שיעשו פסח אך לא ידעו אם ישחטו בעצמם. ובזה מיושב מה שהקשה בצל"ח אס"ד דפסח אינו דוחה שבת למה לא עברו השנה או החדש שלא יפול בשבת דהרי בסנהדרין י"א אמרינן דמעברין השנה בשביל טומאה אם טומאה דחוי' בציבור וכש"כ אם פסח אינו דוחה שבת הי' להם לעבר השנה. ולהנ"ל ניחא דזה ידעו שיכול לשחוט הפסח ע"י קטן ולפ"ז אינו דומה לטומאה דבשלמא בטומאה ההכרח לעבר שלא יעשו בטומאה אבל בפסח כיון שאם יעשו ע"י קטן לא יבא לידי דחיות שבת כלל ע"כ א"צ לעבר השנה כלל. ולפמ"ש לעיל דאם במדבר בשר נחירה הי' מותר והי' שחיטה עבודה לא הי' אפשר ע"י קטן בפשיטות י"ל דלא הביאו ראי' מפסח מדבר שהי' בשבת וכן מקרא דלא ילין לבקר דשם במדבר א"א ע"י קטן וע"כ דחוי' מקרא דמועדו אם אי אפשר לעבר השנה משא"כ לאחר שנאסר בשר נחירה דל"ה שחיטה עבודה ואפשר ע"י קטן לא ידעו אם מותר לגדול לשחוט וזה הכונה דלא ידעו אם פסח דוחה שבת:

ב' עוד יש לפרש דהנה מבואר במשנה דשבת דשנים שעשו מלאכה פטורין והקשה במעיין החכמה א"כ למה פסח דוחה שבת לישחוט ע"י שנים ותירצתי בספרי בית יצחק או"ח סי' ל"ה דכיון דאם אתה אוסר לשחוט ע"י יחיד ורק ע"י שנים הו"ל זה אינו יכול וזה אינו יכול דמה לי אם אינו יכול מפאת שאין לו כח או מפאת שאסור ושוב שניהם חייבין וחילי מדברי רש"י שכ' בזה אינו יכול דחייב משום דזה אורחא למיעבד בשנים א"כ היכי דאסור שיעשה חד אורחא למיעבד בשנים עוד ראי' ממ"ש המ"ל פי"א דשבת בשם מהר"י אלפנדרי דבשר תמידין כיון דאסור באכילה יש עיבור באוכלין הרי דאיסורו חושבו וה"ה הכא האיסור משויהו כאינו יכול עיי"ש שהארכתי. והנה ר"י בן בתירה דס"ל חי נושא את עצמו שבת צ"ד והקשה תוס' למה עדיף מזה יכול וזה אינו יכול דהחי אינו יכול לישא עצמו ובזה יכול וזה אינו יכול לכ"ע חייב זה שיכול וע"כ צ"ל דבן בתירה ס"ל מסייע יש בו ממש ומ"ה פטור אף היכול וכש"כ דס"ל זה אינו יכול וזה אינו יכול דפטור לפי המבואר בסוגיא דשבת דזה יכול וזה אינו יכול גרע טפי ומדס"ל לבן בתירה בזה שפטור כש"כ בזה אינו יכול וזה אינו יכול ומ"ה מספקא להו אם פסח דוחה שבת ומותר לשחוט ביחיד דהותר לגמרי כמו בתמיד דהותר או רק דחוי' וחייב לשחוט ע"י שנים עד שבא הילל ולימד מגז"ש דשבת הותר כמו במילה ותמיד:

ג' ולפמ"ש ראשונה דהספק הי' אם לשחוט ע"י קטן יש לומר דרך פלפול הנה כבר כ' הפנ"י בתוס' גיטין ס"ד שכ' תוס' דאף דבתרומה ל"מ שליחות קטן דליתא בדנפשי' מ"מ במידי דאיתא בדנפשי' נעשה שליח והקשה דתוס' כתבו בגיטין כ"ג ע"ב להיפך דכיון דשליחות ילפינן מתרומה וכיון דבתרומה ליתא בדנפשי' ל"מ קטן להיות שליח בשום דוכתא כמ"ש תוס' גיטין. ואמנם קו' זו ל"ק למ"ד דמופלא הסמוך לאיש תרומתו תרומה כדאיתא במשנה דתרומות פ"א ובנדה מ"ז למ"ד מופלא הסמוך לאיש דאוריי' ולפ"ז קטן איתא בתרומה דנפשי' ומותר לשחוט על ידו בשבת כיון דאיתא בתרומה. אמנם י"ל דלרבנן דס"ל דנכרי איתא בתרומה דנפשי' ומ"מ מיעטה התורה משליחות מאתם גם אתם ה"ה קטן דאימעט משליחות אף במידי דאיתא בדנפשי' נתמעט ואמנם לר"ש דס"ל נכרי ליתא בתרומה דנפשי' ומ"ה ליתא בשליחות כמ"ש תוס' גיטין כ"ג ע"ב אליבי' בקטן במידי דאיתא בדנפשי' יש לו שליחות. ולפ"ז יש לישב דברי תוס' גיטין ס"ד מה שהקשיתי מירושלמי דיבמות פי"ג ובה' תרומות די"ל דירושלמי קאי לרבנן וסברת תוס' שייך לר"ש. והנה סברת ר"ש דנכרי ליתא בתרומה דנפשי' כ' רש"י ותוס' משום דיש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ואני כתבתי בתשובה דזה דיש לו קנין בארץ ישראל תליא בפלוגתא אי ק"פ כקה"ג דמי עפ"י דברי ירושלמי פ"ה דדמאי וז"ל אע"ג דאמר ר' מאיר אין קנין לנכרי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשר מודה הוא דיש לו קנין נכסים אמר ר' בא אכילת פירות (והסברא כתבתי עפ"י דברי תוס' בר"ה י"ג דאע"ג דירושה לנו מאבותינו מ"מ יש לנכרים במה שזרעו עי"ש. והארכתי בכ"ז בסוגיא דמנחות ס"ו לישב דברי ר"מ ור"י ור' יוסי ואכ"מ) והנה ר' יהודה בן בתירה ס"ל ק"פ כקהג"ד דבפסחים דף ג' כתבו תוס' דמה"ט ר' יהודה בן בתירה לא עלה לירושלים לעשות פסח משום שלא הי' לו קרקע ופסח איתקש לחגיגה והקשה בטורי אבן חגיגה ובצל"ח פסחים דאם מי שאין לו קרקע פטור מראי' ה"ה דפטור מהקהל דראי' ילפינן מהקהל מגז"ש וה"ה להיפך ואיך אמר קרא הקהל וגו' וגרך אשר בשעריך הרי גר אין לו קרקע בירושה רק מה שקנה וחוזר ביובל ואין לו רק קנין פירות וע"כ ס"ל ק"פ כקה"ג דמי. (עוד אפשר לומר עפ"י מה ששמעתי בשם הגאון החסיד מ' אלי' מווילנא במ"ש תוס' דר"י ב"ב לא הי' לו קרקע דא"י נתחלקה ליוצאי מצרים או לבאי הארץ ור' יהודה בן בתירה אמרינן בסנהדרין צ"ב ע"ב שאמר אני מבני בניהם ממתים שהחי' יחזקאל שמבני אפרים שמנו לקץ וטעו ולא הי' מיוצאי מצרים ולא מבאי הארץ ולכן לא הי' לו קרקע. וא"כ לפ"ז מה היו בני בתירה מסופקין אם פסח דוחה שבת וע"כ קנו קרקע וס"ל ק"פ כקה"ג דמי). ולפ"ז ס"ל לבני בתירה יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ונכרי ליתא בתרומה דנפשי' ולפ"ז אין למעט קטן ג"כ רק במידי דליתא בדנפשי' וקטן בפסח למ"ד שה לבית אבות דאורייתא והוא מופלא הסמוך לאיש דאיתא בתרומה נעשה שליח ולכן היו מסופקין אם פסח דוחה שבת אם מותר לגדול לשחוט:

ד' ובזה מיושב מה שקשה בתוס' בסוגין שכתבו דלמ"ל למילף מגז"ש והלא יכול לילף משתי הלחם לחודא והקשו המפורשים הרי אמרינן בכיצד צולין דמשתי הלחם ליכא למילף שכן בא להתיר. אולם י"ל כמו דאמרינן במנחות דף ה' דבשביעית וספיחין אסורין עומר לא בא להתיר רק לאו שבתוכה. ולפ"ז ה"ה דשתי הלחם בשבועות לא באו להתיר דל"ש להתיר לאו שבתוכה שירים מאיסור חדש כמו בעומר דלאכילה כבר נתרו בהבא' העומר ואי דבאו להתי' להביא מנחה מחו"ל חדש אין אסור בח"ל וה"ה דאין איסור להביא מנחה חדשה מח"ל קודם ב' הלחם. ואמנם בישועת יעקב סי' תפ"ט הקשה לפמ"ש הר"מ פ"ה משמיטה דשביעית אין איסור בשל נכרי והטעם כ' מהרי"ט דאף דפירות נכרי חייב במעשר מ"מ משביעית נתמעט מלכם (וע' מהרי"ט סי' מ"ב מ"ג ח"א ומביט) א"כ לפוסקים דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ה"ה דחדש בשל נכרי אסור בארץ ישראל א"כ הרי עומר מתיר בשביעית חדש מנכרי דבשביעית ממעטינן מלכם ולא לנכרים ותירץ דכיון דאין עומר בא משל נכרי דקצירכם. כתיב שוב האיר המזרח מתירו ול"ש שעומר מתיר החדש ובתשובה פלפלתי בזה וזה שייך בעומר אבל בשתי הלחם להביא משל נכרי מנחה שפיר השתי הלחם מתירין בשבועות משל נכרי. אך למ"ד ק"פ כקה"ג דמי יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מחדש ומותר להביא מנחה אף קודם שבועות משל נכרי ואין שתי הלחם מתיר וכיון דבני בתירה שהיו מסופקין ע"כ ס"ל ק"פ כקה"ג דמי שפיר הקשו תוס' דהי' להלל להשיב לבני בתירה לשיטתם דנילף משתי הלחם דהתורה אמרה, אף בשבועות שיבוא בשבת דכתיב לדורותיכם ואז אין שתי הלחם. מתירין לשיטת בני בתירה וגמ' דפ' כיצד צולין קאי למ"ד אין קנין לנכרי בארץ ישראל ועומר מתיר חדש בשל נכרי אף בשבועות ודוק כי הוא הערה גדולה:

ה' והנה בהא דאמרו בני בתירה כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו אמרו להן אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו ומה ענין לזה שעלה מבבל נלע"ד דהנה, בירושלמי פ"ו דפסחים אמרו על ג' דברים עלה הלל מבבל טהור הוא יכול יפטור וילך לו ת"ל וטהרו הכהן אי וטהרו הכהן יכול אם אמר הכהן על טמא טהור יהא טהור ת"ל טהור הוא וטהרו הכהן. כתוב אחד אומר וזבחת פסח לד' אלקיך צאן ובקר וכתוב אחד אומר מן הכשבים ומן העיזים תקחו הא כיצד צאן לפסח ובקר לחגיגה כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו הא כיצד ששה מן החדש ושבעה מן הישן ודרש והסכים ועלה וקיבל הלכה וכ' המראה הפנים דהב' דינים הראשונים דרש בא"י לפי שאין נוהגין רק בארץ ישראל (בנגעים צ"ע דטהרות מצורע נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כמבואר בר"מ פ"י דמצורע ה"ו אך הדבר נכון דשילוח מצורע לא הי' רק בערים המוקפות חומה בארץ ישראל בזמן שהיובל נוהג ובירושלים אף בזמן שאין היובל נוהג כמ"ש בצל"ח ברכות דף ו'. ובבבל לא הי' דין שילוח מצורע ולמה לו ללמוד הדינים ועל כן הלך לדרוש בארץ ישראל.. וראיתי דרך אגב בתשו' יעב"ץ ח"א סי' קל"ח שהוכיח מרמב"ם פ"ט מצרעת שכ' דאם אמר הכהן על טמא טהור לא עשה ולא כלום והקשה הרי מ"מ לא טימאו כהן ואינו טמא עד:

שיאמר כהן והוכיח מזה דנגע שהוא ודאי טמאה טמא וא"צ לאמירת כהן ואף לא לראותו ובמח"כ נעלם ממנו דברי הגמ' מ"ק ז' ע"ב דלר"מ רשאי לשתוק אף שראה שטמא ולר' יוסי אין רשאי לשתוק אבל לכ"ע אינו טמא עד שיאמר אף בודאי נגע ובאמת משמע כן מכל סוגיות הש"ס ומה שהקשה על הר"מ לק"מ כיון דדברי ר"מ הוא מה"כ על פסוק נרפא הנתק וטהרו הכהן אם אמר כהן על טמא טהור אינו טהור על דבר זה עלה הלל מבבל ע"כ מיירי במוחלט והכהן טהרו בטעות אינו טהור ול"ק על הר"מ כלל ודברי הגאון יעב"ץ תמוהים). אמנם הדין הג' כיון שחדש נוהג בבבל למה הלך לדרוש בארץ ישראל וע"כ צ"ל דס"ל להלל חדש אינו נוהג בחוץ לארץ דמושבותיכם לאחר ירושה וישיבה משמע. והנה לכאורה מה היו בני בתירה מסופקין הרי מוכח מפסח מדבר שהי' בשבת דר"ח ניסן הי' ביום א' דאותו היום נטל עשר עטרות כדאמרינן בשבת פ"ז אך אם נאמר כמ"ש תוס' קדושין ל"ז ע"ב דמ"ד ביאה או מושב לאחר ירושה וישיבה לא היו חייבין בפסח במדבר אך שהי' עפ"י הדיבור ואם הי' עפ"י הדיבור אין ראי' דדוחה שבת וכן כתבו המפורשים ולבן בתירה דס"ל מי שאין לו קרקע אינו חייב בפסח כמ"ש תוס' פסחים ג' ואיך עשו פסח במדבר שלא הי' להם קרקע וע"כ צ"ל שהי' עפ"י הדיבור ולכן נסתפקו ולכן אמרו יש חכם אחד שעלה מבבל והלל הבבלי שמו שדרש ג' דברים הנ"ל וע"כ ס"ל דחדש אינו נוהג בחוץ לארץ דמושבותיכם לאחר ירושה וישיבה משמע ולא בכל מקום שאתם יושבים והוא יודע אם פסח דוחה שבת והיינו דזה ודאי ס"ל מושבותיכם לאחר ירושה וישיבה אך במקום שנאמר ביאה יש לומר דכל מקום שנאמר ביאה ג"כ לאחר ירושה וישיבה כר' ישמעאל ולדידי' פסח מדבר הי' עפ"י הדיבור או דס"ל דוקא ביאה ומושב לאחר ירושה וישיבה ולא ביאה סתם כאידך תנא דבי ר' ישמעאל ולדידיה פסח מדבר לא הי' ע"פ הדיבור ולכן ישאלו להלל איך ס"ל בביאה סתם אם גם ביאה לבד לאחר ירושה וישיבה והי' פסח עפ"י הדיבור ולא מוכח דדוחה שבת או דוקא ביאה ומושב ומוכח מפסח מדבר דדוחה שבת ודוק:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה