אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן נג

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן נג

סימן נב

בדרוש הנ"ל בסוגיא דנדה ס"ט ע"ב:

א' ומעתה הבא נבא לסוגיא דנדה ד' ס"ט ע"ב לבאר השאלות ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר"י בן חנניא ואען ואומר הנה כששאלו אותו הזב וכו' והמצורע שמתו עד מתי מטמאין במשא כבר הקשו בגמ' אטו מת לא מטמא במשא ותי' באבן מסמא והי' להם לפרש שאלתם אם מטמא באבן מסמא ע"כ י"ל ששאלו בלא אבן מסמא רק דנ"מ לעושה פסח דהותר בטמא מת בציבור ולא בשאר טמאים ושפיר שאלו אי מטמא במשא משום מצורע ואי נגע בו אחד לא יעשה פסח בטומאה ואף דל"ה רק טומאת ערב וגם ל"ה טומאה יוצאה מגופה מ"מ לא הותרו בציבור כמבואר בירושלמי פ':

מכשירין עדיין קשיא קו' המג"א. וגם מה שהקשה המג"א מהוצאה דאסרינין בביצה י"א דילמא מימלך ול"א כיון דקודם שחיטה היא להנ"ל ג"כ מיושב אם ב"ש ס"ל כר"א אבל אם נאמר דקודם שחיטה גם ר"א מודה קשה קו' המג"א:

ושמא י"ל דאסור לר"א משום דהוה עובדא דחול כמ"ש התוס' שבת צ"ה גבי מגבן עיי"ש. ולפ"ז יצא לנו דאף אם תחומין דאורייתא אף ביו"ט כדמוכח מתוס' פסחים צ"ג ע"ב ד"ה עולא מ"מ באוכל נפש ביו"ט ל"ה רק מדרבנן ובזה נ"ל לישב מה דקשה לי אדברי מהרש"א עירובין פ' בתוס' ד"ה מעלה שכ' דרב ס"ל תחומין דאורייתא ותמוה לי לפ"ז מה מקשה בביצה ל"ז לאיסור תחומין חששו לאיסור מוקצה לא חששו ומה בכך דילמא משום תחומין דאורייתא והארכתי בדרוש לשבת שובה תרל"ז להנ"ל ניחא דבאכל נפש ודאי ל"ה רק מדרבנן משום עובדא דחול:

ב' והנה בעירובין דף ע"ג מוכח דהא דתני במשנה דידן דהבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה שבת קאי בין למ"ד תחומין דאורייתא בין למ"ד לאו דאורייתא וקשה דבפסחים צ"ב אמרינין ערל הזי' ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת וע' בראב"ד פ"ו מק"פ ה"ו ובהרבה אחרונים דהא דהעמידו דבריהם במקום כרת דוקא במקום שיש חשש כרת כגון שמא יעבירנו ד' אמות א"כ למ"ד לאו דאורייתא אף דליכא חשש כרת י"ל דחכמים אסרו משום לתא דהוצאה והו"ל לתא דאיסור כרת אך לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא כיון דליכא איסור כרת אף לר"ע הו"ל לומר דמותר להביא פסח מחוץ לתחום דעשה דפסח דוחה לל"ת ואף דל"ה בעידנא י"ל חיוב פסח דוחה ל"ת ועשה אף שלא בעידנא כמ"ש תוס' זבחים ל"ג ע"ב (וע' מה שכתבתי בתשובה לבאר פלוגתא דרב יהודה ועולא דף צ"ג ע"ב דס"ל לעולא איזו דרך רחוקה כל שאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה דמן המודיעים ולחוץ יכול לכנוס בתחילת הלילה ורק בשעת שחיטה אין יכול לכנוס ורב יהודה ס"ל דמן המודיעים ולחוץ אינו יכול לכנוס בלילה וצריך להבין במאי פליגא. עיין בתוס' שם ד"ה ר' יהודה שכ' דבלילה יהיה חוץ לתחום ולעולא הוה בלילה תוך התחום ואני כתבתי דעולא כשיטתי' דס"ל ביאה במקצת שמה ביאה לענין מלקות למסקנא דסוגיא זבחים דף ל"ג ע"ב וכ' תוס' שם דע"כ ס"ל עשה דפסח דוחה לתו"ע אף שלא בעידנא ומ"ה ס"ל דאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה אף אם יכול לכנוס בשעת אכילה אינו עושה פסח דליכא לפרש המשנה באינו יכול לכנוס בשעת אכילה כגון שהיא חוץ לתחום וביו"ט בלילה לא יוכל לכנוס משום חוץ לתחום ומ"ה נדחה מפסח ז"א דכיון דלא יוכל לכנוס משום תחומין לא יצא חובת פסח שוב מותר לכנוס דעשה דפסח דוחה לל"ת אף שלא בעידנא. ומותר לכנוס. ורב יהודה ס"ל דאין עשה דוחה ל"ת שלא בעידנא אף בפסח ולכן אמר כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה, והיינו שאם הוא חוץ לתחום בתחילת לילה שוב אינו יכול לכנוס בלילה משום תחומין ונדחה מפסח וזה ביאור נכון לפלוגתתן) ולפ"ז לולא דברי תוס' זבחים ל"ג היה מקום לומר בטעם דלר"א אף אם תחומין דאורייתא מותר להביא בשבת דר"א כשיטתי' דמכשירי מצוה דוחין את השבת אף שלא בעידנא. ור"ע דסובר דמכשירי מצוה אין דוחין השבת אף ל"ת גרידא לא נדחית מפני עשה אף בפסח אמנם לסברת תוס' זבחים ל"ג דל"ת גרידא נדחית מפני עשה דפסח עדיין צ"ע בדעת ר"ע דהרי הוא ס"ל ודאי תחומין דאוריי' וליכא כרת ואמאי לא נדחית מפני עשה דפסח:

ג' ונ"ל לישב באופן נאות דהנה ר"ע ס"ל דף צ"ג דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ והקשו תוספות מנ"ל לר"ע דהרי ר"ע לא ס"ל כר' יצחק רק מישאל ואלצפן היו והיו יכולין ליטהר. ומנ"ל עיי"ש ונ"ל הנה בדף ס"ז אמרינין וישלחו מן המחנה כל צרוע וכו' יאמר טמאי מתים ואל יאמר זב ומצורע אלא יש לך שעה שזב ומצורע וכו' ואיזו זה פסח הבא בטומאה א"ל אביי אי הכי לימא נמי יאמר זב ואל יאמר מצורע ואנא אמינא מה זב משתלח מצורע לא כש"כ. והקשיתי בספרי סי' מ"א אות ג' מה מק' והרי אם לא יאמר מצורע נימא דיקוץ בהרת ויטבול ויהי' חזי לפסח דעשה דפסח דוחה ל"ת דקציצת בהרת ואין לומר דל"ה בעידנא כדאמרינין בשבת קל"ב זה אינו דנימא דבתחילה ישחטו ויזרקו עליו רק אם לא יקוץ לא יצא ידי חובת פסח דלא יהי' ראוי לאכילה ע"כ מותר לקוץ אח"כ דהוה בעידנא כיון שיצא למפרע ידי שחיטה וזריקה כמ"ש תוס' כעין זה בפסחים דף נ"ט. ולכן קמ"ל קרא דלא יקוץ (ומ"ש תוס' שבת קל"ב דקרא מיירי אם לא יקוץ זה תמוה דהרי חייב לקוץ כמו ערל שלא מל חייב כרת) ותירצתי דאביי דמק' ס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דיליף מקרא דר' יצחק וה"ה דאין שוחטין וזורקין על מצורע הואיל ומחוסר מעשה. וכיון דאין שוחטין וזורקין עד שיקוץ מקודם שוב ל"ה בעידנא וא"צ קרא לזה ואין להקשות דילמא קרא גופה קמ"ל דאין שוחטין וזורקין על מחוסר מעשה זה אינו דכבר ילפינין זה מקרא דר' יצחק דלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. ומעתה מיושב קו' תוס' דר"ע דלא מצי למילף מקרא דלא יכלו דלא ס"ל כר' יצחק מוקי לקרא דוישלחו מן המחנה לפסח הבא בטומאה ולא קשה קו' אביי דקרא קמ"ל שלא ישחטו ויזרקו עליו ואח"כ יקוץ משום דאין שוחטין וזורקין במחוסר מעשה ומ"ה מצורע בעי שילוח ומזה יליף דאין שוחטין וזורקין בטמא שרץ ומיושב קו' תוס'. אמנם קשיא לפמ"ש תוס' זבחים ל"ג ע"ב דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה ל"ת ועש' אף שלא בעידנא א"כ הק"ל דנהי דאין שוחטין וזורקין יקוץ בהרתו ויטבול ואח"כ ישחטו ויזרקו עליו וכבר הקשיתי שם כן. ומזה מוכח דר"ע ס"ל דאין עשה דכרת דוחה ל"ת גרידא שלא בעידנא. כשיטת תוס' חולין ע"ח ולא כתוס' זבחים. ומעתה מיושב קו' הנ"ל דמה"ט מודה ר"ע לר' יהושע דאין הבאתו מחוץ לתחום דוחה שבת אף דל"ה רק ל"ת לחודא בלא כרת משום דס"ל אין עשה דכרת דוחה ל"ת גרידא שלא בעידנא דמה"ט צותה התורה על מצורע דבעי שילוח וז"ב (ואין להקשות איך יליף ממצורע הרי קרא זה במדבר דהי' בשר נחירה מותר וכתבתי בדרוש דאז ג"כ שחיטה בעי שליחות וכיון דמצורע לא הי' יכול לשחוט כל מידי דאיהו ל"מ עביד לא מצי משוה שליח ואף לאחר הטבילה לא מצי לעשות קרבן פסח שישחטו ויזרקו עליו דטמא לא הי' יכול לשחוט כיון דאז הוה עבודה כמש"ל סי' נ"ב דאנן השתא ס"ל כשיטת התולדת אדם דבמדבר לא הי' זר שוחט כיון דשחיטה הי' עבודה והי' אז השוחט שלוחא דרחמנא. ולכן היו שוחטין וזורקין עליו אם הי' העשה דוחה לאו דצרעת ודוק כי קצרתי):

ולפ"ז מיושב מה שהקשיתי לעיל מדף צ"ג שכתבו תוס' דלמ"ד תחומין דאורייתא ל"מ לבא מחוץ לתחום לאכול הפסח וקשי' דיבא עשה דכרת דפסח וידחה ל"ת אף שלא בעידנא דהרי אם לא יכול לאכול אין יוצא ידי חובת פסח ולהנ"ל ניחא דמוכח מקרא דאינו דוחה ודוק:

והנה כעת נ"ל לישב הקושיא שהקשיתי בספרי חא"ח סי' מ"א הנ"ל אהא דהקשה אביי בפסחים ס"ז אר"ל אי הכי יאמר זב ואל יאמר מצורע ואנא אמינא זב משתלח מצורע לא כש"כ. ודלמא לולא קרא ה"א דמצורע שוחטין וזורקין עליו ואח"כ יקוץ בהרתו דהוה בעידנא לדעת תוס' פסחים נ"ט. דלכאורה בלא"ה לק"מ לפי המבואר בתוס' בכורות ל"ד ע"ב ד"ה מקמייתא דקוצץ בהרת לא מיטהר עד שיספור ז' ויעשה תגלחת וציפורים א"כ מה יועיל שיקוץ והרי עדיין צריך לספור ז' ובימי ספרו מטמא אדם כמבואר ב"ב ט'. אמנם זה קשה ג"כ בש"ס דשבת קל"ב ע"ב דאמרינן ויקוץ בהרתו ויעבוד ומשני מחוסר טבילה ופירש"י ול"ח לעבודה בהאי יומא ומשום למחר דליתא לעבודה קמן לא דחינן ולא משני דטעון ספירה וכו' אך בגמ' י"ל דקאי אמצורע מוסגר דל"ב ספירה וע' תוס' בכורות הנ"ל וכן מה דקשה אתוס' שבת קל"ב ע"א ד"ה מה צרעת שדוחה עבודה שהקשו ונימא תדחה עבודה לצרעת ויקוץ בהרתו והא דאמרינן פסחים ס"ז וישלחו מן המחנה כל צרוע וכו' יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין וכו' ואיזה זה פסח הבא בטומאה נימא דהיינו כ"ז שהוא עלי' ומק"ו נימא שיקוץ בהרתו ובודאי כוונת תוס' שיקוץ בע"פ ויטבול דקודם לזה ודאי אסור לקוץ ומה יועיל בקציצתו הרי עדיין יטמא שבעת ימי ספרו וצ"ל דגם תוס' קאי אמצורע מוסגר. דכן פירשו קרא דוישלחו מן המחנה אף מצורע מוסגר ולפי"ז גם קושיתי קשה אקושיות אביי כיון דקרא אתי למצורע מוסגר. ומעתה י"ל קושיתי דבמגילה ח' ילפינן מצורע מוסגר טעון שלוח מדכתיב כל ימי. ומעתה ליכא למימר דקרא דוישלחו מן המחנה קמ"ל דמצורע מוסגר נדחה מפסח ואינו רשאי לקוץ בהרת ע"כ קרא דוישלחו אתי למצורע מוסגר ולמ"ל ריבוי דכל ימי דמוסגר בעי שלוח והרי כל הקרא אתי למוסגר וע"כ צ"ל דגוף הקרא אתי למוחלט ושפיר מקשה אביי. הן אמת דבת"כ ילפינן מכל ימי דקוצץ במתכוין טמא. אבל זה ודאי אסמכתא כדמוכח מבכורות ל"ד דמדרבנן ל"מ קציצה ועיקר קרא אתי למוסגר דטעון שלוח ודוק ובתשובה הארכתי בהערות נכונות בענין זה:

ד וע' במכילתא פ' בא דיליף דפסח דוחה שבת מקרא דויעשו את הפסח במועדו דברי ר' יאשי' א"ל ר' יהונתן עדיין לא שמענו ואינו מובן במה פליגי (וע' לקמן דיש גורסין ר' נתן וכפי הנראה הגירסא הנכונה ר' יונתן וכן הוא בילקוט) ונ"ל דפליגי בזה לפמ"ש בספרי חא"ח סי' מ"א אות ה' לפרש הא דפליגי ר' יאשי' ור' יונתן בשבת קל"ג ר' יאשי' ס"ל קרא דבשר אעפ"י שיש בהרת יקוץ ולא ס"ל ק"ו דשבת דוחה צרעת לא כש"כ משום דס"ל צרעת חמירא משבת ור' יונתן ס"ל ק"ו דצרעת לא חמירא רק משום דגברא לא חזי כרבא ואינו מובן באיזו סבר' פליגי וכתבתי דר' יאשי' ס"ל אין חוששין לזרע אב דלא מיתר לי' אותו דצריך לחלק כדאמרינן בחולין ע"ח וע"כ קרא דאותו ואת בנו נוהג במוקדשין מדסמוך לשור או כשב לא קאי לפסח וקמ"ל דאין עשה דכרת דוחה לתו"ע דא"כ למ"ל קרא לבנו ואותו לכתוב בנו ואותו ואי דלא נדע אותו ואת בנו הרי מדאסר לפסח ע"כ הכוונה לאותו ואת בנו דבנו ואותו לא משכחת בפסח דהוא זכר כקו' זקיני הגאון מ' העשיל. וממילא נדע אותו ואת בנו וע"כ קרא לא אתי לפסח נמצא ס"ל עשה דכרת דוחה לתו"ע, א"כ ע"כ צרעת חמירא משבת דליכא למימר גברא לא חזי דיקוץ בהרתו דעשה דכרת דוחה לתו"ע. ולכן לא ס"ל ק"ו ור' יונתן ס"ל כשיטתי' דלחלק לא צריך קרא וס"ל כחנני' ולדידי' קרא אתא לפסח ול"מ לכתוב בנו ואותו דלא נדע אותו ובנו דגם בנו ואותו משכחת בפסח בזכר ולדידי' יליף מזה דאין עשה דפסח דוחה לתו"ע. ולכן דריש ק"ו דס"ל צרעת לא חמירא רק משום דגברא ל"ק ול"ק יקוץ בהרתו דאין עשה דוחה לתו"ע עיי"ש דברים ערבים. ולפ"ז לר' יאשי' דס"ל עשה דוחה ללתו"ע קרא דוישלחו מן המחנה אתיא לפסח ול"ק קו' אביי אל יאמר מצורע דקמ"ל שלא יקוץ הבהרת וכיון דילפינן משם דפסח דוחה טומאה קרא דמועדו קמ"ל שדוחה שבת ור' יונתן כשיטתי' דעשה דכרת אינו דוחה לתו"ע ע מקרא דאותו ואת בנו וא"צ קרא למצורע שיקוץ בהרתו וקשה קו' אביי וע"כ יליף ממועדו אפילו בטומאה ולא ידעינן שדוחה שבת ולכן אמר עדיין לא שמענו:

ה' שם במשנה עקיבא עקרת מה שכ' בתורה במועדו ואפילו בשבת לישב מה שאמר לי' עקיבא עקרת וכו' ומזכיר שמו נלע"ד דהתוס' הקשה דמשמע בפ' כיצד צולין דממשמעות דמועדו ילפינן דדוחה שבת ובסוגיא דידן ילפינן מגז"ש דתמיד ונ"ל הנה רבנן ס"ל דבעינן כונה לשחיטה בחולין י"ב והקשו תוס' דלמא מהני עומד על גביו כמו בגט וכ' הרשב"א דהיכי דבעי שליחות: ומהני שליחות כגון בגט מהני גדול עומד על גביו משא"כ היכי דל"ב שליחות כגון בשחיטת חולין ל"מ כונת הגדול וכן בחליצה דל"מ שליחות ל"מ כונת הגדול עיי"ש. ולפ"ז י"ל דגם לרבנן מהני כונת הגדול בשחיטת פסח דבעי שליחות ומהני שליחות והתוס' כתבו בגיטין דף ס"ד ע"ב דלמ"ד שה לבית אבות דאורייתא מהני שליחות קטן ונעשה שליח דהוה מידי דאיתא בנפשי' עיי"ש, ולפ"ז אין ללמוד ממשמעות דמועדו דפסח דוחה שבת די"ל בקרא הכונה שישחטו ע"י קטן דיש שליחות בפסח למ"ד שה לבית אבות דאוריי' ובגמ' הכונה ששכחו אם מותר לשחוט ע"י גדול. ואמנם בתמיד ל"מ שחיטת הקטן דממנ"פ אם גם שחיטת התמיד בעי שליחות כמו בפסח קטן אין נעשה שליח דל"ה מידי דאיתא בדנפשיה ואם דוקא שחיטת הפסח בעי שליחות כמו שנראה מדברי הפנ"י בקדושין ר"פ האיש מקדש ל"מ כונת הגדול כמו בשחיטת חולין ומדתמיד דוחה שבת ע"כ בשחיטת גדול ילפינן פסח מגז"ש דתמיד דאף גדול מותר א לשחוט:

והנה ר"ע ס"ל דבמדבר בשר נחירה הי' מותר ולדידי' היה שחיטה עבודה לשיטת התולדת אדם הובא בלב ארי' חולין י"ז דתוס' כתבו מנחות ו' דה"ט דשחיטה לאו עבודה הואיל דגם בחולין בעי שחיטה משא"כ במדבר דלא הי' צריך שחיטה רק לקדשים וכיון דשחיטה הי' עבודה א"א לקטן לשחוט דקטן פסול לעבודה כדאמרינן בחולין כ"ד ועל כן אמר לו ר' אליעזר עקיבא עקרת מה שכ' בתורה במועדו דלדידך דבשר נחירה הי' מותר על כרחך מה דנאמר בקרא ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ע"כ בשחיטת גדול דקטן לאו בר עבודה הוא ומוכח דדוחה שבת גם בלא הגזר"ש ממשמעות דמועדו. והנה לפמ"ש י"ל דה"ט דבסוגיא דידן לא ילפינן ממשמעות דמועדו די"ל דישחוט ע"י קטן כנ"ל מיושב מה שהקשה תוס' מפ' כיצד צולין דמשמע דילפינן ממשמעות דמועדו די"ל שם קאי בהקרבת העומר וזה א"א ע"י קטן דפסול לעבודה על כן ילפינן ממשמעות משא"כ בשחיטות הפסח ליכא למילף ממשמעות דיכול לשחוט ע"י קטן ודלמא קרא מיירי בהכי. אך לפ"ז קשה בתמיד למ"ל למילף מקרא דעולת שבת בשבתו על עולת התמיד ותיפוק לי' ממשמעות דמועדו דבתמיד ל"מ ע"י קטן דממנ"פ אי לא בעי שליחות ל"מ כונת הגדול ואי בעי שליחות ל"מ קטן דלאו בר שליחות הוא ול"ה מידי דאיתא בדנפשי' כמו בפסח דדוקא בפסח שה לבית אבות דאורייתא משא"כ בתמיד:

ו' והנה בעניותא הקשיתי בסוגיא דביצה דף כ"ז ע"ב דקתני בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ומקשה לימא תנן סתמא דלא כר"ש ומוקי לה בבהמת קדשים ופירש"י דכיון דאין פודין קדשים להאכיל לכלבים מ"ה לא יזיזנה ממקומה ומקשה אלא טעמא דקדשים הא דחולין שרי וקשיא דלמא קמ"ל רבותא דהרי התוס' הקשו בחולין י"ד ד"ה מחתכין איך מתיר ר"ש לפתוך נבלה בפני הכלבים והלא אינו יושב ומצפה ותירצו דהוא יושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותן עי"ש. ולפ"ז לרבנן דבעי כוונה לשחיטה אסור לחתוך נבלה דל"ש יושב ומצפה דהרי בעי כונה ול"מ חש"ו. ואמנם בקדשים כבר כתבתי דבקדשים דבעי שליחות ומהני שליחות מהני שחיטת קטן בגדול עומד על גביו א"כ דלמא קמ"ל רבותא ל"מ בחולין ודאי אסר ר"ש למ"ד דמודה בבעלי חיים שמתו דל"ש עומד ומצפה משא"כ בבהמת קדשים סד"א דמותר דיושב ומצפה שמא ישחטנה קטן בגדול עומד על גביו דמהני בקדשים ק קמ"ל דאסור משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כפירש"י. ולישב זאת נאמר דכיון דבקדשים צריך עומד על גביו ומלמדו ל"ש יושב ומצפה דאסור ללמדו הכונה לשחוט בשבת עוד יש לומר דכיון דאם ישחוט הקטן בעומד, על גביו קרבן בשבת אסור לזרוק הדם כדאמרינן בביצה ול"מ יושב ומצפה (וע' מ"ש לעיל סי' י"ז אות א'):

ז' והנה בספרי חא"ח סי' מ"ו אות ג' כתבתי דאליבא דאמת אין סברא לומר דחולין עדיף מקדשים ואם לרבנן בחולין ל"מ עומד על גביו אף בקדשים ל"מ עומד על גביו אף דבעי שליחות ומהני שליחות דלא עדיף מחולין. אך לר' נתן דס"ל לא בעי כונה בשחיטת חולין רק בקדשים בעי כונה לדידי' מהני בקדשים בגדול עומד לסברת הרשב"א הנ"ל דהיכי דמהני שליחות ובעי שליחות מהני כונת האחר. ובזה פירשתי שם דברי המכילתא פ' בא דר' יאשי' לומד מקרא דמועדו דפסח דוחה שבת א"ל ר' נתן (כן הגירסא ויש גורסין ר' יונתן) עדיין לא שמענו ופירשתי הכונה דר' נתן כשיטתי' דשחיטת חולין ל"ב כונה ולדידי' מהני בקדשים ג"כ עומד על גביו הואיל דמהני שליחות ובעי שליחות ולכן אמר עדיין לא שמענו דלדידיה י"ל קרא מיירי שישחטו ע"י קטן עיי"ש. וגם בגוף הסברא דקטן במידי דאיתא בדנפשי' נעשה שליח שדיתי נרגא בסימן הנ"ל מדברי ירושלמי תרומות פ"א דמבואר דאף במידי דאיתא בדנפשי' לא נעשה שליח. וכעת מצאתי ברי"ט אלגזי בכורות ט' שזכה בדברי הירושלמי ועכ"ז י"ל דלר' נתן דל"ב כונה לשחיטה רק בקדשים מהני בקדשים גדול עומד על גביו. ולפ"ז ניחא דהוצרך בסוגיא דידן לומר דבתמיד ילפינן מעולת שבת בשבתו על עולת התמיד שדוחה שבת ולא יליף ממשמעות דמועדו כקו' התוס' די"ל דמקרא לא מוכח די"ל דשחיט ע"י קטן בגדול עומד על גביו ומלמדו ולדעת תוס' חולין נראה דבכל מקום מהני גדול עומד ע"ג ולכן יליף מקרא דעולת שבת בשבתו דהוא יתור קרא ומוכח דדוחה שבת אף בגדול ומזה יליף בפסח מגז"ש: והנה לפמ"ש בספרי שם דאם יש שליחות לקטן במידי דאיתא בדנפשי' שוב יש שלד"ע דל"ש דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כיון דהקטן לאו בר חיובא הוא ליכא למימר דקרא דמועדו הוא ע"י שחיטת קטן דשוב יש שלד"ע. ולפ"ז בפסח דבקטן איתא בדנפשי' ונעשה שליח שוב יש שלד"ע ול"מ ע"י קטן אך בתמיד דל"ב שליחות ול"מ שליחות דקטן דל"ה איתא בדנפשי' מהני ע"י קטן ול"ש יש שלד"ע כיון דאין שליחות לקטן כמ"ש הש"ך סי' רפ"ב ובספרי ישבתי דברי הנ"י שהובא שם שכ' דנ"מ בין רב סמא לרבינא בקטן דמ"ד לאו בר חיובא בקטן ישלד"ע והקשו דהרי בלא"ה לאו בר שליחות וכתבתי דנ"מ בפסח דנעשה שליח כיון דאיתא בדנפשי' עיי"ש. ובזה יש לפרש בגמ' דאמרינן בבני בתירה ששכחו ולא ידעי. והוא כפל לשון להנ"ל י"ל ששכחו אם פסח דוחה שבת ולא ידעו איך הדין אם מותר לשחוט ע"י קטן והיינו שהספק הי' אם כרב סמא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד ולפ"ז גם בקטן אין שלד"ע (ואף דהנ"י כ' דבקטן שאין לו יד כלל לכ"ע חייב היינו דוקא בקטן שאין לו דעת כלל ואין מבחין בין צרור וזרקו וכו' משא"כ כאן בקטן וגדול עומד על גביו ומלמדו) לרב סמא פטור הגדול ולרבינא חייב הגדול ומ"ה לא ידעו אם מותרים לשחוט אף ע"י קטן:

ח' עוד יש לפרש דברי בני בתירה ששכחו ולא ידעו. דהנה בדף נ"ט מקשה מקרא דלא ילין לבקר הא כל הלילה ילין והא כתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט ותירץ דמיירי בחל בשבת דחלבי שבת קרובין ביו"ט. א"כ מקרא זה מוכח דדוחה שבת אולם בישועת יעקב סי' תצ"ה הקשה מתוס' יומא מ"ו דאף חלבי חול שניתותרו נהי דאין קרבין בשבת מ"מ סמוך לאור הבקר מותר הואיל דניתן לדחות לצורך עצי המערכה שהי' סמוך לאור הבקר עיי"ש ובספרי חא"ח סי' י"ב י"ג באריכות. א"כ מה מקשה בגמ' הא כל הלילה ילין דלמא קמ"ל דלא ילין עד הבקר אבל סמוך לאור הבקר מותר הואיל וניתן יו"ט לדחות בשביל עצי המערכה. וכעת נ"ל דכיון דמבואר במשנה דשקלים פ"ז שהי' תנאי ב"ד שהכהנים ניאותים בעצים משל הקדש ומבואר במנחות כ"א (וע' בישועת יעקב סי' תצ"ה שאף לצורך שלמים היו רשאין ליהנות מעצי המערכה וזה ליתא דשלמים נאכלין בכל העיר ולא היו רשאין ליהנות מעצים כמבואר במ"ל סוף ה' מעילה לענין מלח) דלצורך חטאת שנאכלין בעזרה ליום ולילה הי' רשאין ליהנות ומבואר דמדאו' מותר לאכול החטאת עד עלות השחר ואף מדרבנן מבואר בתוס' פסחים ק"כ ע"ב דמותר לאכול עד עלות השחר אם הותיר דלא כשאג"א סי' ד'. א"כ סמוך לאור הבקר מותר להדליק עצי הקדש לצורך בישול וחימום בשר החטאת דהוה אכל נפש א"כ למ"ד הואיל ל"ש לומר דמותר להקטיר חלבי חול הואיל וכבר נדחה יו"ט בשביל הדלקת עצי המערכה דהדלקה לצורך עצי המערכה ל"ה חילול יו"ט הואיל וחזי לצורך אכל נפש לבשול וחימום בשר חטאת שנשתייר. ולפ"ז שפיר מקשה מכל הלילה ילין דאף סמוך לאור הבקר לא ניתן יו"ט לדחות לאברים שניתותרו ומה שהדליקו לצורך עצי המערכה הי' משום הואיל דחזי לצורך הכהנים. וכל זה למאן דאית לי' הואיל אבל למאן דלית ליה הואיל ל"ק קו' הגמ' דכיון שניתן לדחות לצורך עצי המערכה מותר לשרוף אברים שניתותרו וז"ב:

והנה בזבחים דף י"ב מוכח דבן בתירה אית לי' הואיל דאמרינן דשחט פסח קודם חצות שלא לשמו פוסל הואיל וחזי בו ביום לשם פסח. לשיטת ר' יוחנן ובפסחים ס"ב ע"ב מייתי בגמ' ראי' מר"א דל"ל הואיל מדאינו פוסל אחרים לשום פסח שלא בזמנו ופי' תוס' ד"ה לימא דנימא הואיל ולאחר חצות פוסל אף בבקר פוסל עיי"ש א"כ לבן בתירה דפוסל בשחרית הואיל דראוי בו ביום לשמו ע"כ הוא מטעם הואיל. וקשי' דהרי בן בתירה ס"ל בפסחים מ"ו תטיל בצונן וכ' בתיו"ט דבן בתירה ל"ל הואיל דאי בעי מיתשל ומ"ה אסר לאפות הכל דלא כר"א דשרי לאפות משום הואיל דאי בעי מיתשל ומ"ה ס"ל דעובר בב"י ובעי הטלת צונן א"כ לפמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות ריש ברכות דסתם בן בתירה הוא ר' יהודה בן בתירה. קשה דבן בתירה אבן בתירה ודא קו' רבתי. וע"כ צ"ל כי אית לי' לבן בתירה הואיל לחומרא. אבל לקולא ל"ל הואיל ומ"ה פסח ששחטו שלא בזמנו שחרית פסול שלא לשמו הואיל וחזי בו ביום דהוא חומרא ובפסחים מ"ו ס"ל דעובר בחלה בבל יראה משום טובת הנאה ממון ולא שרי לאפות הכל משום הואיל דאי בעי מתשל כר"א דלקולא ל"ל הואיל. וזה ישוב נכון לקו' הגדולה א"כ כ"ז מדרבנן דמדאורייתא ודאי אמר הואיל לקולא כמ"ש תוס' פסחים ס"ב ד"ה כי לית לי' וכיון דבני בתירה אית להו הואיל מדאוריי' שפיר קשה אליבייהו קו' הגמ' דלא ילין לבקר זבח כדמקשה בדף נ"ט דליכא למימר דסמוך לאור הבקר מותר הואיל וניתן לדחות לצורך עצי המערכה דהרי בהדלקה זו לא הי' חילול יו"ט משום הואיל דחזי לצורך הכהנים לבישול חטאת א"כ ע"כ קרא בשבת דחלבי שבת קריבין ביו"ט ומוכח מקרא דדוחה שבת ומה מספקי בני בתירה ולכן אמר ששכחו היינו השיטה שלהם דפסח ששחטו שחרית שלא לשמו פסול משום הואיל ולא סברו אז הואיל ולכן לא הוכיחו מקרא דלא ילין דע"כ בשבת משום דהי' מוקי בחול וסמוך לאור הבקר דנדחה יו"ט משום הבערה ול"א הואיל ודוק:

ודע דכ"ז לר' יוחנן בזבחים י"ב אבל לר' אושעי' שם דבן בתירה מכשיר פסח בארבע עשר שחרית לשמו י"ל דבן בתירה ל"ל הואיל מדאוריי' כפשטא דשמעתתא דפסחים. והנה הא דלא השיב הילל הבבלי מקרא דלא ילין דמוכח דפסח דוחה שבת דע"כ מיירי בשבת כדאמרינן בדף נ"ט לכאורה י"ל דהילל לית ליה הואיל [ומתוך ל"א בהבערת עצים לצורך עצי המערכה לפמ"ש ברא"ש דמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט גלי קרא דל"א מתוך לצורך גבוה. אך שמא הואיל אמרינן (הגם דלדעתי כמו דל"א מתוך לצורך גבוה דגלי קרא ה"ה דל"א הואיל דלא כמו שכתבתי לעיל מיהו לשיטת תוס' פסחים מ"ו דאף ב"ש דל"ל מתוך ס"ל הואיל ה"ה בצורך גבוה כן).] וכיון דל"ל הואיל שוב ניתן יו"ט לדחות סמוך לאור הבקר ול"ק קו' הגמ' ולא מוכח מקרא זה דפסח דוחה שבת:

ט' והנה בירושלמי אמרינן פ' ערבי פסחים דרבי לא אכל בע"פ לא מצה ולא חמץ משום דס"ל כבן בתירה דפסח ששחטו בארבע עשר שחרית כשר (ופי' הר"ן דלבן בתירה בבקר אסור לאכול חמץ משום לא תשחט על חמץ דם זבחי דלא כתוס' פסחים דף ק"ח דבן בתירה לא הכשיר אלא בדיעבד) ומקשה ורבי תלמידי' דבן בתירה הוא והלא תלמידי' דר' יעקב בן קודשי' הוה וצ"ע וכי משום דלאו תלמידי' הוה לא מצי סבר כותי' עוד הקשיתי דהרי רבי השיב בש"ס דידן זבחים דף י"ב לר' יהושע תחת בן בתירה לא אם אמרת בי"ג שכן מקצתו אינו ראו' תאמר בי"ד שמקצתו ראוי:

ומוכח מזה דרבי ס"ל דבן בתירה לא הכשיר בי"ד שחרית לשמו כר' יוחנן ולא כר' אושעיא. ואיך רבי חש לדברי בן בתירה ודברי הש"ס הוא מדברי התוספתא ולמה לירושלמי להקשות ורבי לאו תלמידי' ושמא י"ל דקשיא בש"ס דידן פסחים ס"ו למה לא השיב הילל לבני בתירה מקרא דלא ילין דמוכח דפסח דוחה שבת. ונהי דהילל ל"ל הוכחה זו מ"מ לבני בתירה גופה דס"ל ג"כ פסח אינו ראוי שחרית לשמו מ"מ פוסל שלא לשמו משום הואיל וכיון דס"ל הואיל א"כ מוכח מקרא דלא ילין דפסח דוחה שבת כמו שכתבתי לעיל. וע"כ ס"ל להלל דגם בן בתירה לא ס"ל הואיל וטעם דבן בתירה משום דמכשיר הי' שחרית לשמו ולא משום הואיל ולכן רבי שהי' מבני בניו של הילל כדאמרינן בקדושין ע' וברש"י שם. ע"כ ס"ל ג"כ הכי לבן בתירה וכל זה רחוק. והעיקר דבאמת בירושלמי סמיך אש"ס דידן ולא מקשה רק ליתר שאת דרבי לאו תלמידי' אבל כונת הקו' דע"כ בן בתירה ג"כ ס"ל פוסל שחרית לשמו כדאמר רבי בתוספתא ובש"ס דידן:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה