שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן נב
דרוש הנ"ל בסוגיא דשוחטין וזורקין על ט"ש פסחים ץ':
א' בישוב קו' התוס' דף ץ' ע"ב ד"ה שחל שביעי שלו. וא"ת למה אמר להם לדחות לפסח שני יטבלו בו ביום וישחטו עליהם והמפורשים מקשים יותר מזה דלפי המבואר בדף צ"ג בתוס' ד"ה אלו ובגמ' דחייב כרת אם לא טבל. איך לא אמר להם משה כזה. גם ליישב דקדוק עצום בגמ' דקמדייק מקרא דאיש כי יהי' טמא וכ"ת ממאי דהכי סבר לה כר' יצחק וממנ"פ אם מוכח מקרא קמא מאי מקש' ממאי דהכי. ואם מקרא קמא לא מוכח למה מייתי לה לייתי הך קרא בתרא לחודא. וביחוד צ"ע מדברי רש"י זבחים כ"ב ב' ד"ה אי קסברי שכתב ויליף לה מאיש כי יהי' טמא לנפש והרי הגמ' לא יליף רק מר' יצחק נ"ל דהנה לכאורה יש להקשות לפי המבואר בסוגיא דקדושין דילפינן שליחות מושחטו דפסח ואף דמבואר בקדושין כ"ג דכהנא שלוחא דרחמנא ול"ש כל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי למיעבד שלוחא היינו בשאר עבודות אבל לא בשחיטה דכשרה בזר כמ"ש הפ"י שם. ולפי זה איך שוחטין וזורקין על טמא שרץ או טמא מת בשביעי קודם שטבל. ונימא כל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי למיעבד שלוחא כדאיתא בנזיר י"ב. אך באמת הרי יכול לשחוט בסכין ארוכה כדאיתא בזבחים ל"ב ונהי דמבואר בחולין דף ב' ושם בזבחים דלכתחיל' לא ישחוט מדרבנן שמא יגע בבשר. מ"מ לפי המבואר במ"ל בפ"ב מה' ביאת המקדש ה' ו' דכ"ז אי לא מצי עביד מדאורייתא אבל בדרבנן ל"ש למימר הכי. (ועיין בסי' ל"ה באה"ע באבני מילואים לענין יבמה דהיכא שהיא ספק ל"ש כל מילתא דאיהו למ"ע. והוא מתוס' יבמות ק' וי"ל ג"כ הטעם דספקות דרבנן והדבר תליא בזה. וע' בספרי חא"ח סי' י"ג שהארכתי בפרט זה) והואיל ויכול לשחוט בסכין ארוכה מצי למיעבד שליח. אך אמנם לפי המבואר ביומא מ"א ובמנחות ו' דשחיט' לאו עבודה ופירש הר"י מאורלייניש הואיל דאיתא גם בחולין. א"כ לר"ע דס"ל בשר נחירה הותר במדבר אז הי' שחיט' עבוד' והי' צריך כהן. וכן כתב בלב ארי' בחולין י"ז בשם ספר תולדות אדם. אלא שהקש' שם דא"כ איך יליף רב דשחיטת פרה בזר פסול' דכתיב אלעזר וחוקה והרי אז הי' במדבר וכל שחיטת קדשים בעי כהן דאז הי' עבוד'. אבל לפענ"ד הנה זה לומר דבמדבר הי' שחיט' פסול:
בזר. לא נהירא דשחיט' בזר דכשרה ילפינן להדיא מקרא דוהקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונ'. וקרא דושחט אבעלים קאי. כמ"ש רש"י ביומא דף כ"ז. וגלי קרא בהדיא דשחיט' בזר כשיר'. אך בשאר הפסולין י"ל הכי. דרש"י בחולין דף ב' כתב דשחיט' בזר כשיר' וה"ה לשאר פסולין. ובאמת טמא מזר ליכא למיליף דבמה תוכיח דכשר' בזר וטמא פסול כדאיתא בזבחים קי"ג. ועיין רש"י זבחים קי"ב ד"ה אין בהם משום זרות שכתב דזרות ושימוש בטומא' מחד קרא נפקא ומאי דמחייב אזרות חייב משום טומא' וכ"ז למאן דיליף בזבחים ט"ו מקרא דוינזרו אבל לא לתנא דבי ר' ישמעאל דיליף מק"ו. ועיין עוד לקמן. א"כ טומא' וזרות לא כתיב בחד קרא ומנ"ל דטמא כשר בשחיט' וע"כ צ"ל דמסברא ידעינין הואיל דשחיט' לאו עבוד' דשייך בחולין. ועיין בתוס' זבחים י"ד ב' ויומא שם שכתבו דשחיט' לאו עבוד' דכשר בכל הפסולין ע"ש. א"כ במדבר דנחירה מותר נהי דזר כשר מקרא אבל טמא לא ודוק:
א"כ במדבר ודאי אין שוחטין וזורקין על ט"ש או טמא מת בשביעי שלו אף אחר הטביל' דשחיט' הי' עבוד' וטמא מחלל ומ"מ בעי שליחות דכשר בזר וקרא דושחטו אבעלים קאי. ומעתה ליכא למיליף כלל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מקרא דויהי אנשים אשר היו טמאין דשם במדבר ודאי לא יכלו לעשות הפסח לשחוט עבורן דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד. והם טמאין ואף טבול יום ששימש מחלל. ומה"ט נמי לא אמר משה שיטבלו דאז לכ"ע שוחטין כקו' התוס' דל"מ טבילתן במדבר דאז הי' שחיט' עבודה וכ"מ דאיהו לא מצי עביד כנ"ל. ורק דסיגנון הגמ' כך הוא דבאמת ילפינין מקרא דאיש כי יהי' טמא לנפש ושם נכתב בקרא לכם או לדורותיכם. ולדורות דבשר נחירה אסור שחיט' לאו עבוד' ומי לא עסקינין שחל שביעי בערב פסח ואמר רחמנא לדחי. ואקרא דלדורות קשי' לי' דאז שוחטין וזורקין עליו דלדורות אף טמא יכול לשחוט. וע"כ גלי קרא בפסח דאין שוחטין על טמא מת בשביעי שלו ומקש' וממאי דקרא הכי הוא. ותי' דסבר לה כר' יצחק דטמאי מת מצוה שחל שביעי בערב פסח. ויליף מקרא דלא יכלו. הא למחר יכולין. וא"צ למ"ש התוס' דלמחר יכולין לעשות הם בעצמן רק דליכא למימר בששי. דלמחר אין יכולין אף ע"י שליח דאז הי' במדבר כנ"ל. וכיון דהמעשה הי' בערב פסח בשביעי. ודאי אף מה שהשיב להם הקב"ה איש כי יהי' טמא לנפש נמי מיירי בשביעי דהרי השיב להם כמו שאלתן. ושם נכתב בקרא לדורותיכם. ומזה מוכח דאין שוחטין וזורקין. ומעתה מיושב קו' התוס' דלא אמר להם שיטבלו דהם היו במדבר ולא מהני טבילתן ולדורות באמת מהני טבילה. ורק עכ"פ קרא קמ"ל אין שוחטין וזורקין. והוא לא השיב מטבילה דאז ל"מ טבילתן במדבר. וגם מיושב בזה מאי דתמוה טובא לדברי התוס' דגם באותן אנשים מהני טבילה איך יליף בסוכה מקרא דויהי אנשים דעוסק במצוה פטור מן המצוה. והרי הם לא פטרו א"ע ממצות פסח כיון שיכולין לטבול. והיא תימה רבתה ומצאתי שכבר הרגישו בזה. וגוף הקושיא שמעתי ממורי הרב הגאון מה"ר נתן שטערין זצ"ל האבד"ק ראווא. ולהנ"ל נכון דבמדבר ל"מ טבילתן. גם דברי רש"י בזבחים נ"ב שפירש דיליף מקרא דאיש כי יהי' טמא מיושב דבאמת יליף מקרא קמא ודוק היטב (וע' מ"ש בזה לעיל סי' י"ד אות ה' ו'):
ב' ומעתה דעת לנבון נקל בישוב דברי הרמב"ם בפ"ו מה' קרבן פסח שפסק דטמא מת בשביעי שלו אין שוחטין עליו אף לאחר טבילה והזי'. והקשו עליו מדף ס"ט דהשיב ר"ע לר' אלעזר הזי' תוכיח בטמא מת שחל שביעי בע"פ. ולרמב"ם ל"מ ההזי' והטבילה כלל. וליכא למימר בי"ג מיירי דאז אינו זמן הקרבן ואיך הוכחה הוא זאת לשאר שבותים בע"פ ועיין בלח"מ. ולהנ"ל נכון. דר"ע ס"ל בדף צ"ג דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ והתוס' הקשו שם מנ"ל דהרי רב אך יליף מר' יצחק ור"ע ל"ל דר' יצחק ואמנם לגירסא הישנה בתוס' סוכה כ"ה שם לר"ע מישאל ואלצפן הי' הי' ג"כ בע"פ עיי"ש. ור"ע ס"ל כשיטת הסוברים דשמיני למלואים הי' ביום ח' לניסן ושביעי הי' בע"פ ועיין לקמן. א"כ גם לדידי' מקרא זה מוכח דאין שוחטין וזורקין. וכן כתבו המפורשים. והנה כתבנו לעיל דאף אם בשר נחירה הי' מותר מ"מ שחיטה בזר כשירה דמוכח מקרא דוהקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה אך אם שחיטה הוי עבודה טמא לא יכול לשחוט. וזה תליא אי ילפינין זר ששימש מקרא דוינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו. דלמאן דיליף בזבחים ט"ו ע"ב מחד קרא טמא וזר כל שאין חייב משום זרות אין חייב משום טומאה. כמ"ש רש"י זבחים קי"ג הובא לעיל (וצריך לחלק מבמה דזר כשר וטמא פסול דשם ילפינן זר מוזרק הכהן על מזבח ד'. ובפיגול גלי קרא דשייך בבמה וטמא יליף מפיגול ונותר כדאיתא ברש"י סוף זבחים). אבל אי לא יליף זר וטמא מחד קרא ליכא למילף טמא מזר דבמה תוכיח וביחוד י"ל דבשלמא אי שחיטה לאו עבודה דשייך בחולין כיון דגלי קרא דזר כשר מקרא דוהקריבו ל"ה חידוש. דל"ה עבודה ויליף לשאר פסולין. משא"כ אי שחיטה עבודה דל"ש רק בקדשים נהי דגלי קרא בזר אבל אין לך אלא חדושו ושאר פסולין לא ילפינין. ובזה מיושב קו' התוס' במנחות ו' שהקשו ארש"י שכתב דכשרה בפסולין דהרי אשחיטת פסולין וזר מייתי לה. דבאמת זר ילפינין מקרא דוהקריבו. ורק דקשיא איך יליף לשאר פסולין וע"כ שחיטה לאו עבודה דשייך בחולין ול"ה חידוש ודוק כי זה ברור. ואמנם אם זר וטומאה בחד קרא כתיב ודאי יליף בשחיטה לטמא מזר. והנה דבר זה ברור בעיני דר"ע לא מוקי קרא דויחללו לזר. דבסנהדרין פ"ג ילפינן טמא ששימש במיתה בידי שמים. דיליף חילול חילול מתרועה ומקשה ונילף מנותר דבכרת ומשני שכן גוף וכו' עיי"ש. ור"ע ס"ל בדף פ"ד דזר ששימש בסקילה ולפ"ז קשיא אם קרא דולא יחללו מיירי בין בטמא בין בזר הרי איתקש להדדי ונילף דטמא ששימש במיתה בידי אדם שכן גוף קרבים קודש פנים. והיקשא עדיף לר"ע כדאיתא זבחים מ"ח. ועוד אם בהך קרא דולא יחללו מיירי בזר. אדיליף ג"ש יומת יומת לחייב מיתה נילוף גז"ש ולא יחללו לחיוב מיתה בידי שמים. דל"ש קולא וחומרא לחומרא מקשינין דספק נפשות להקל כמ"ש הרשב"א בחי' לב"ק דף ג' דגם לממון לקולא אזלינן דלא כתוס' ב"ק וזה כונת התוס' זבחים ט"ו ע"ב ד"ה אלא למעוטי מה שכתבו ולא ידעינין להי מני' מקיש עיי"ש ול"ק מה שהקש' הצאן קדשים ע"ז ועכ"פ הדבר ברור דר"ע לא מוקי קרא דבני ישראל על זר. ויליף אזהרה מזר לא יקרב. כתנא דבי ר' ישמעאל בזבחים ט"ז ע"א. ולדידי' במדבר דהי' שחיטה עבודה טמא לא מצי שחיט אבל הרמב"ם פסק דזר ששימש במיתה בידי שמים ולדידי' ס"ל דקרא דולא יחללו קאי נמי אזר ושייך סברת רש"י בזבחים קי"ג שחיטה דכשירה בזר ה"ה בטמא:
והנה הרמב"ם דס"ל דאין שוחטין על טמא מת בשביעי אף אחר שטבל יליף מקרא דויהי אנשים מדלא אמר להם משה שיטבלו. כמ"ש הכסף משנה. וע"כ דל"מ טבילה ולהרמב"ם ליכא לשנויי כנ"ל דבמדבר הי' שחיטה עבודה וטמא לא מצי לשחוט וגם טבול יום מחלל. וכ"מ דאיהו ל"מ עביד. דהוא לשיטתי' ס"ל טמא ששימש במיתה בידי שמים וזר וטמא מחד קרא נפקא ושפיר מוכח לסברתו דאין שוחטין על טבול יום אף אחר שטבל:
אבל לר"ע דטמא ששימש במיתה בידי אדם והוכחנו דלדידי' ודאי לא נפק' מחד קרא. ובמדבר הי' שחיטה עבודה ואז ודאי טמא לא מצי לשחוט ואין שוחטין עליו. וליכא למילף דאין שוחטין על טבול יום לדורות מדלא אמר לטבול דאז ודאי ל"מ הטבילה. ומ"ה ס"ל לר"ע דהא דאין שוחטין היינו קודם שטבל מקרא דאיש כי יהי' טמא דמיירי ג"כ בשביעי אבל לאחר שטבל שפיר שוחטין. ומ"ה השיב ר"ע הזי' תוכיח בחל שביעי בע"פ דלדידי' מהני הזי' ולר"א ודאי מהני הזי' דהוא ס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכ"ש בטמא מת בז' שלו ודוק:
ג' באופן אחר נ"ל בישוב דברי הרמב"ם ומאי דמקשה ר"ע מטמא מת שחל שביעי בע"פ. דהנה לפי מה שבארנו לעיל דס"ל לר"ע אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ויליף לה ג"כ מקרא דויהי אנשים דס"ל לר"ע כשיטת המכילתא דשמיני למילואים הי' ביום ח' לחודש וחל ג"כ שביעי ביום י"ד. ויליף דאין שוחטין מזה. והנה יש להקשות מאי זה שאלו למה נגרע. פשיטא הרי הם טמאין. ואיך ישחטו פסחן דשחיטה ודאי בעי שליחות וכל מילתא דאיהו ל"מ עביד. וליכא למימר דישחטו בסכין ארוכה דהרי הגמ' מקשה בחולין האי טמא דאיטמא במאי אי דאיטמא במת חרב הרי הוא כחלל ניזל סכין ונטמא לבשר ומשני בקרומית של קנה או בטמא שרץ. והתוס' בזבחים מ"ז כתבו דסכין שחיטה בעי כלי שרת. והקשו מסוגיא שם ותי' דעשאו כעין כלי שרת וסוגיא קאי למ"ד עושין כלי שרת של עץ. או בחולין שעשאו על טהרת הקודש. אבל להלכה דאין עושין כלי שרת שוב קשיא איך יכול לשחוט בסכין ארוכה דיחזור ויטמא לבשר. אך אמנם הדבר נכון דהתוס' הקשה שם מאי חיישינן שמא יגע בבשר הרי מפרכסת כחי' ואינו מקבל טומאה ותי' שמא יגע אחר הפרכוס. והקשה בת"ח דא"כ מאי מקשה האי טמא דאיטמא במאי נטמא לבשר והרי מפרכסת כחי' ותי' בספר אמרי צרופה דמ"מ הדם נטמא תיכף והדם מטמא לבשר אח"כ. וזה דוקא בחולין שנעשה על טהרות הקודש אבל בקדשים הרי משקה בית מטבחי' דכן ועיין רמב"ם פ"א מה' פה"מ דאף דרמב"ם ס"ל טומאת עצמן דאורייתא מ"מ דם קדשים אינו טמא מהלכה עיי"ש ובלא"ה לדעתי יש להתוכח בזה דהדם כ"ז שהוא מחובר לבשר דינו כבשר כדאמרינין בזבחים צ"ב ע"ב בהכניס בהמה לאחר שחיטה אינו חייב משום מכניס דם לפני ולפנים ולא פסול משום דדמה ולא בשרה עיי"ש:
(ובזה סרה קו' התוס' זבחים פ"ב ע"ב ד"ה דמה ולא בשרה שהקשו ל"ל למעוטי בשרה הא לכפר כתיב ולהנ"ל ניחא דאצטריך לדם המחובר לבשר) באופן אם מפרכסת כחי' גם הדם לא טמא רק בהופרש מהבשר וזה אינו מטמא לבשר שוב. באופן דלפ"ז בקדשים יכולין לשחוט ע"י סכין ארוכה דהדם לא נטמא והבשר ג"כ לא נטמא דמפרכסת כחי'. אבל עדיין קשה דאיך ישחוט בסכין ארוכה והסכין נטמא ויחייב משום מכניס כלי טמא למקדש דחייב מלקות אך עיין בר"ש פ"ק דאהלות בדברי הירושלמי. דפריך כלים ואדם וכלים דלחייב אכלים שני' אם הכניסם למקדש ומשני בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם בכלי. ומפורש יוצא מדבריו דאף דבמכניס כלי טמא חייב מלקות אבל באדם שנגע בכלי שנגעה במת ואח"כ נגע בכלי אינו חייב על הכלי משום מכניס כלי טמא. (ודברי רמב"ם בזה הרבה יש לפלפל במ"ש שאינו חייב אלא על כלי אב הטומאה ועיין במ"ל שם ואכ"מ) ואף דרמב"ם פסק דאדם שנגע בכלי של חלל חרב חייב משום ביאת מקדש. אבל הכלי שנגעו בו אינו חייב אפי' מלקות. כמבואר בר"ש דע"כ צ"ל למלקות ואף דמבואר בירושלמי דלמלקות אפי' על השלישי מהמת ר' ירמי' פליגא על ר' אילא. עיין בר"ש וירושלמי נזיר:
והנה כבר כתבו המפרשים דר"ע דס"ל מישאל ואלצפן הי' לא נטמאו רק מחמת הבגדים דבאמת נשרף גופן ושלדן קיימת שכתבו התוס' לפמ"ש תוס' נדה כ"ז הוא רק מדרבנן. וע"כ לא נטמאו רק מחמת חרב הרי הוא כחלל. אבל לפ"ז היו יכולין לשחוט בסכין ארוכה דאדם בכלים וכלים באדם אינו חייב על הכלים משום ביאת מקדש. ונמצא דהם שאלו שפיר למה נגרע. ולעולם מיירי קודם טבילה. ורק דשאלו אולי שוחטין וזורקין על טמא שרץ. אבל לאחר טבילה שוחטין וזורקין והסוגי' דפסחי' ס"ט ס"ל כגירסא ישנה דרב ג"כ ס"ל כר"ע. והוכיח מזה דאין שוחטין וזורקין. אבל אלאחר טבילה לא מוכח. אבל הרמב"ם ס"ל כת"כ דשמיני למילואים הי' בר"ח. וקשיא דהי' יכולין ליטהר וע"כ ס"ל כר' יצחק דטמאי מת מצוה היו וע"כ גופן נטמאו. ואיך ישחטו בסכין ארוכה ויחייב מלקות משום מכניס כלי טמא למקדש ומה זה שאלו הרי כל מילתא דאיהו ל"מ עביד ואף דבדיעבד פסק דמהני קרומית של קנה אבל לכתחילה פסק רמב"ם מדאורייתא בעינין כלי שרת ורק דליכא קרא דשינה לעכב (וגם כ' לעיל סי' ו' אות ג' דבפסח ודאי בעי כלי שרת) ולכן ע"כ השאלה הי' אלאחר טבילה דטבול יום אינו מטמא כלי. ולכן פסק הרמב"ם דאף לאחר טבילה והזי' אין שוחטין. ולפ"ז לא מוכח דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ומה דפסק רמב"ם דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ היא מדרבנן ודוק:
ובזה מיושב קו' הראב"ד דלפי דברי הרמב"ם איך יליף מזה דאין שוחטין וזורקין והרי טמא מת גרע דאפי' לאחר טבילה לא ישחוט. ולהנ"ל ניחא דלהרמב"ם באמת לא יליף מזה ודוק היטב (ובגוף הדבר אי חייב משום מכניס כלי טמא למקדש במכניס חצי כלי ע' לעיל סי' ו' אות ט' הבאתי דברי התוס' זבחים צ"ה ד"ה מכניסו דאפי' למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה פטור במכניס חצי כלי ושם הוכחתי דזה דוקא במכניס פחות משיעור כלי אבל במכניס שיעור כלי ודאי חייב כדמוכח מגמ' שם דאל"כ מותר להכניס חצי בגד אף ג' על ג' וע"כ כנ"ל ושם הבאתי דברי הרמב"ן בחולין ודוק): ד' ודע דמה שמבואר בת"כ דר"ע אומר בחניתות של ברזל הוציאו ולכאור': אם נאמר דגופן נשרף ושלדן קיימת רק מדרבנן כמ"ש תוס' נדה נ"ז בסופו לרבנן עי"ש ורק דכלים ובגדים טמא א"כ אם הוציאו בחניתות של ברזל בכלים בכלים ל"א חרב ה"ה כחלל החניתות ל"ה רק אב הטומאה א"כ אדם הנוגע בהן ל"ה אב הטומאה ואינו טמא רק טומאת ערב. וקשיא על ר"ע ול"ל דטמא מטעם יקרב בדיקרב וס"ל דטומאה בחבורין טמא אף כלים בכלים ואדם בכלים דלא כמ"ל ומה שמבואר ברמב"ם ה"ד דהשלישי טמא טומאת ערב מיירי שלא בחבורין חדא דלהרמב"ם טומאה בחבורין ל"ה רק מדרבנן ועוד דהרי אם נחסר משלדן או אפי' אם שלדן קיימת ל"ה רק מדרבנן כתוס' נדה ל"ה יקרב בדיקרב וע"כ צ"ל בישוב הקו' דמבחוץ נגעו בבגדים ממש דטמא מטעם חרב ה"ה כחלל:
ה ובאופן אחר נ"ל להבין דברי הגמ' דף ץ' דיליף איש איש ואח"כ מקשה וממאי דהכי היא ולכאור' איך משמע לי' ומאי מידחי לי' והנ"ל דהתוס' בדף ס"ט הקשו למ"ד שוחטין וזורקין על טמא מת בז' או בשרץ. וע"כ מיירי בי' למ"ל קרא תיפוק לי' מאיש לפי אכלו. ותי' ב' תירוצים חד דקמ"ל דיכול להביא פסח שני וחד דקמ"ל דציבור עבדו בטומאה ובתי' הראשון הקשה השעה"מ דזה ל"ש למ"ד שני בפני עצמו ולא תשלומין דראשון ובתי' הב' הק' למ"ד דיליף פסח דו"ש ממשמעות דמועדו וה"ה טומא' ול"ל קרא ולפענד"נ דקרא איצטריך דס"ד דיאכל בטומאה דאתי עשה דפסח ודוחה ל"ת. ואף דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ובפרט פסח דיש לו תשלומין וע' בתו' זבחים ד' ק' ומסברא ידעינין דאין לאכול בטומאה י"ל דקרא איצטריך לטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' דאין חייבין על ביאת מקדש וה"ה דאינו חייב כרת משום אכל קדש. דאיתקש קודש למקדש כדאיתא בזבחים ל"ג ומכות וכן מבואר ברמב"ם בפי"ט מה' פסולי המוקדשים הלכה י"ג וז"ל כל מי שנטמא טומא' שחייבין עלי' כרת על ביאת מקדש ואכל קודש וכו' חייבין עלי' כרת א"כ בטומא' שאין הנזיר מגלח אינו חייב כרת וה"א דעשה דפסח דוחה איסור זה דאין בו כרת ושפיר מותר לאכול ע"י שיתחוב לו חבירו בבית הבליעה או שיאכל בפחות מכביצה או פחות מכזית ורק ע"י אכילת פרס יצטרף לכזית דלא נטמא הבשר ג"כ וקמ"ל קרא דלא. ומעתה זה כונת הגמ' בדף ץ' דיליף מקרא איש איש ומי לא עסקינן שחל שביעי היינו דאל"כ קרא למ"ל כקו' התוס' וכ"ת מנ"ל דהכי היא היינו דילמא לעולם בששי ורק דה"א דיכול לאכול דמיירי בטומאה שאין הנזיר מגלח דליכא כרת באכילתו. ולזה תירץ סבר לה כר' יצחק ומוכח מדר' יצחק לחודא. או כמש"ל באריכות דמדר' יצחק גופי' לא מוכח הואיל דאז הי' בשר נחירה מותר. רק מדכאן מיירי בשביעי קרא דאיש איש נמי מיירי בשביעי: והנה במשנה דנזיר נ"ו אמר ר"א משום ר' יהושע כל טומא' שאין הנזיר מגלח אינו חייב משום ביאת מקדש אמר ר"מ לא תהא זו קלה מן השרץ. א"ר עקיבא דנתי לפני ר"א מה אם עצם כשעורה עיי"ש. וכתב הברטנורא דרבנן לא חששו לפירכת ר"מ דהרי מגע ומשא של עצם כשעורה שהוא קל הנזיר מגלח עיי"ש ומפורש יוצא דפלוגתת ר"מ תליא בפלוגתא דר"א ור"ע עיי"ש, וכן מצאתי כעת בתשו' הגאון ר' חיים כהן חלק א"ח סי' ט"ו ולר"ע דדן ק"ו חייב משום ביאת מקדש אף בטומאה שאין הנזיר מגלח. א"כ לר"ע מוכח מגופה דקרא דאיש איש דאס"ד דמיירי בששי קרא ל"ל דליכא למימר דה"א דעשה דוחה לל"ת. ומותר לאכול דז"א דאין עשה דוחה לל"ת שיש בו כרת דליכא למימר דמיירי בטומאה שאין הנזיר מגלח דמ"מ לדידי' חייב על ביאת מקדש וה"ה באכל קדש אף בטומאה שאין הנזיר מגלח. וע"כ קרא מיירי בשביעי ומיושב קו' התוס' בדף צ"ג דר"ע מנ"ל דאין שוחטין וזורקין כיון דלא ס"ל כר' יצחק דז"א דמוכח מקרא גופי' דאיש כי יהי' טמא והגמ' הקשה לרב כיון דבאמת אנן קי"ל דכל טומאה שאין הנזיר מגלח אינו חייב על ביאת מקדש ולא מוכח מקרא כנ"ל:
וממילא מיושב דברי הרמב"ם דבאמת לפי מה דמוקי קרא דויהי אנשים בחל שביעי ע"כ מוכח דבז' אין שוחטין אף לאחר הטבילה דאל"כ אמאי לא א"ל משה רבינו שיטבלו. אבל לר"ע דלדידי' לא מיירי בשביעי. ורק דמ"מ ס"ל אין שוחטין וזורקין קודם שיטבול מקרא גופי' דאיש איש דאל"כ קרא למ"ל. כנ"ל משם לא מוכח רק קודם טבילה דה"א דשוחטין על סמך שיטבול אח"כ. אבל בלאחר טבילה לא מוכח מידי ושפיר שוחטין עלי' ושפיר השיב הזי' תוכיח מטמא מת שחל שביעי בע"פ (ודע דמ"ש דר"ע ס"ל דנין ק"ו מהלכה ומש"ה עמד בדיבורו ולא הודה לר"א ונמשכתי אחרי דברי הגאון רח"כ אבל באמת ר"ע ס"ל אין דנין ק"ו מהלכה ולדעתי הודה לר"א ע' תוס' ר"ה דף ט' ע"א ד"ה ור"י דר"ע לא דן ק"ו מהלכה וע' בביאור הגר"א פ"ג דידים דר"י השיב לר"ע דהלכ' הי' בפי' על עצם כשעורה ומשמע דר"ע הודה עי"ש):
ו' והנה עפ"י מה שהבאתי לעיל מדברי הגמ' נזיר פלוגתא דר"מ ורבנן נ"ל לישב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ד מה' ביאת מקדש דפסח הבא בטומאה לא יתעסקו בו טמא שרץ וכו'. דס"ל דוקא טמא מת הותרה בציבור לעבודה ולא טמא שרץ. והצל"ח הקשה מגמ' דף ע"ט בנטמא הסכין בטמא שרץ עיי"ש דפליגא אי יעשה ג"כ בטומאת הגוף. אבל עכ"פ בהסכין יעשה. אף שהוא טמא שרץ דלא הותרה בציבור עיי"ש. והנלפע"ד בישוב הדבר דבאמת יש ליליף ק"ו לטמא שרץ מטמא מת מה טמא מת שטעון ג' וז' הותרה בציבור טמא שרץ לכ"ש. כמו דיליף בזבחים כ"ב וכבר הרגישו בזה על הרמב"ם. אבל הנ"ל דק"ו זה אית לי' פירכא דלפי המבואר בנזיר נ"ו הנ"ל דטומאה שאין הנזיר מגלח אין חייב על ביאת מקדש. ובטמא שרץ מפורש בקרא דחייב על ביאת מקדש. ור"מ מייתי מזה ואמר לא תהי' זו קלה מן השרץ ורבנן לא חיישי להכי עיי"ש דהלכה דרביעית דם אין הנזיר מגלח ולא מייתי מק"ו וה"ה לזה כמ"ש הברייתא. ועכ"פ מצינו חומרא בשרץ דהנטמא חייב על ביאת מקדש אף דא"צ הזי' ג' וז' ובטמא מת בטומא' שאין הנזיר מגלח אינו חייב על ביאת מקדש אף דטעון הזי' ג' וז'. וכיון דמצינו חומרא שוב א"א ללמוד ק"ו דמצינו חומרא בזה שאין בזה. ואמנם לר"מ דס"ל לא תהא זו קלה מן השרץ שפיר ליתא חומרא בשרץ מטמא מת דגם במת חייב על ביאת מקדש אף שאין הנזיר מגלח. שפיר יש ללמוד מק"ו לענין טומאה הותרה בציבור. והנה בדף ע"ט אמרינן ל"ש אלא בסכין טמא מת דכיון דאיטמא סכין חוזר ומטמא לגברא דחרב הרי היא כחלל דבטומאת הגוף דבכרת קא מיתעביד והקש' בר"ש פ"א דאהלות משנה ב' דהרי בטומאת מחמת חרב הרי היא כחלל אינו חייב כרת ותי' דסוגיא קאי לר"מ דחייב על ביאת מקדש אף היכא דאין הנזיר מגלח עיי"ש. וכיון דהגמ' קאי לר"מ שפיר טמא שרץ נמי נדחה בציבור דכבר כתבנו דלר"מ שפיר ילפינין טמא שרץ מטמא מת. אבל לדידן טמא שרץ לא הותרה בציבור דל"ש ק"ו שיש חומרא בשרץ מטמא מת. ולפ"ז להרמב"ם לא ס"ל בכלי שרת שנטמא בשרץ דיעשו בטומאה והי' נ"ל כי דבר זה ברור. אך להרמב"ם אין הוכחה דאתיא כר"מ דלדידי' ל"ק כלל קו' הר"ש דאיהו פסק בפ"ד מה' ביאת מקדש דעל חרב הרי הוא כחלל חייב על ביאת מקדש ולדידי' ל"ק קו' הר"ש וא"צ לאוקמא כר"מ. אבל עדיין י"ל דבלי הוכחה מוקי הסוגיא כר"מ והרבה יש לפלפל לפ"ז בזבחים ס"ג (וע' מש"ל סי' ו' אות י"א י"ב):
ז' והנה בישוב קו' התוס' על ר' יצחק אמאי לא אמר להם משה שיטבלו וגם בביאור הסוגיא דיליף מקרא קמא ולא מר' יצחק גופי' והיותר קשה דמקשה אם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר. והלא גם לדידי' תיקשי כן הי' נ"ל בדרך נכון דהנה לעיל הקשיתי על הזריקה למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ והלא כל מילתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ למיעבד של שליחא עלי'. ותי' דהני כהנא של שלוחא דרחמנא ואמנם בריטב"א קדושין כ"ג כתב בישוב קו' התוס' דבנדרים מבעי' לי' ובקדושין פשיטא לי' דשלוחא דרחמנא נינהו ותי' דבקדושין מיירי בקרבן ישראל ובנדרים מיירי בקרבן כהנים דאז הוי שליחא דידי' ומוכח מהריטב"א דאף בכהן טמא הוי שליחא דידי' מדמק' בנדרים ממקריב עליו קיני זבים ואי שלוחא דידי' הא קמהני לי' והרי שם הכהן מחוסר כפרה ול"מ עביד וע"כ ס"ל בכהנים נים אף בטמא הוי שלוחא דידן וכבר הקשה עליו בתשו' מהר"ם מינץ סי' י"ז וע' בספרי לאו"ח סי' י"ג ומעתה הרוחנו דאף דשוחטין וזורקין על טבול יום אבל בקרבן של כהנים הוי שלוחא דידן ואין שוחטין וזורקין. ובזה יתפרשו דברי ר' יצחק דמקשה אם מישאל ואלצפן יכולים היו ליטהר. והיינו אף דמיירי ג"כ בע"פ כשיטת הספרי והאבן עזרא דשמיני למילואים הי' בח' לחודש. מ"מ הרי הם לא היו כהנים ועכ"פ לאחר הטבילה שוחטין וזורקין. אלא טמאי מת מצוה היו ורש"י ותוס' הרגישו דלמ"ל למימר שהם מת מצוה כלל. ולהנ"ל נכון דס"ל דמיירי בכהנים. ולהם אין שוחטין וזורקין אף לאחר טבילה דבכהנים הוי שלוחא דידן ומי איכא מידי דאיהו ל"מ עביד. ובזה יתישב הלשון מי הי' שהרגיש הרשב"א. והיינו דשאל אם הי' כהנים או לא ולר' יצחק הי' כהנים. ומעתה הגמ' לא הי' יכול להוכיח מר' יצחק דאין שוחטין וזורקין דכיון דמיירי בכהנים בלא"ה אין שו"ז אפי' לאחר טבילה דכ"מ דאיהו ל"מ עביד ורק דהגמ' הוכיח כיון דהמעשה מיירי בשביעי מקרא דביום ההוא מסתמא דברי ד' איש כי יהי' טמא לנפש נמי מיירי בשביעי וקאמר רחמנא לידחי והרי סיפא לא מיירי בכהנים ודוק. כ"ז חשבתי לכאורה. אבל באמת דברי הריטב"א תמוהין כמ"ש מהר"ם מינץ ואם נאמר דבכהן טמא מצי למעבד שלוחא דלא כסוגיא דב"ק ליתא לדברינו דשוב שוחטין וזורקין ולא באתי אלא לעורר על המעיין:
הג"ה בפנים אות ז' ציינתי מ"ש בספרי חא"ח סי' י"ג בענין כל מלתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ משוה שליח מצאתי פה מקום בעת העתקת הדרוש לבאר מ"ש בספרי בסי' הנ"ל אות ח' דהיכי דקרב בטומאה בקרבן ציבור אבל הבשר לא נטמא נאכל לכהנים ובזה תירצתי קו' ים התלמוד ב"ק ק"י ודברי הרמב"ם פ"י ממעה"ק ה' כ"ג מה שתמהו עליו המהר"י קורקס והכסף משנה אח"כ מצאתי בטהרות הקודש בזבחים דף ט"ז ע"ב בתוס' ד"ה אבל בק"צ בא"ד דפשיטא לי' דאף דהבשר לא נטמא נ"מ כיון שהקרבן או הדם נזרק בטומאה לא נאכל הבשר אלא שכ' דלמ"ד טומאה הותרה בציבור אף הבשר נאכל אם לא נטמא משא"כ למ"ד טומאה דחוי' בציבור והוכיח זאת מדברי תוס' יומא ז' ד"ה דם שנטמא ולפענ"ד אין מתוס' ראי' כלל דתוס' לא כתבו רק דלמ"ד דחוי' בציבור כיון שלכתחלה אומרים לו הבא אחרת ע"כ אם זרק במזיד אסור לאכול הבשר מדרבנן משא"כ למ"ד הותרה בציבור כיון שלכתחלה יזרוק הדם מותר לאכול הבשר. וכ"ז אם הדם נטמא דלכתחלה אומרים הבא אחרת וה"ה אם לא נטמאו כל הכהנים דלכתחלה לא יעבוד הכהן טמא אסור לאכול הבשר מדרבנן אבל אם נטמאו כל הכהנים וע"כ צריך לעשות עבודה בטומאה בודאי מותר לאכול הבשר שלא נטמא. ודברי תוס' בזבחים דף הנ"ל שכ' דאם הקריבו אוננים בק"צ לא נאכל הבשר אף אם נאמר דאונן הותר בציבור כמו טומאה שהקשה ע"ז בטהרות הקודש גם לדבריו צ"ע דאף לפירושו בתוס' יומא זה רק מדרבנן משום קנס והראי' דבשוגג הורצה ונאכל הבשר. ואם ס"ל לתוס' כסברת הטהרות הקודש ואף מדאורייתא לא נאכל הבשר י"ל דתוס' כ' להוי אמינא להסברא דאמרינין דף ק"ב דפנחס הי' כהן והוא לא הי' אונן. ע"כ לכתחילה לא היו רשאין להקריב אונן רק אם הקריבו דחוי' בציבור ולא חיללו עבודה ע"ז כ' תוס' דמ"מ נשרף הבשר דאסור לאכל הבשר. אבל כ"ז אם לא היו רשאין להקריב לכתחילה כמו בטומאה משא"כ אם לכתחלה מקריבין בטומאה שאין כהן אחר ודאי מותר לאכול הבשר. דלא כטהרת הקודש ע"כ נכונים דברי בספרי ודוק: