שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן נא
בעזה"י בפסחים במשנה ר"פ אלו דברים ובסוגיא דשוחטין וזורקין על ט"ש שם דף ץ' וסוגיא דנדה ס"ט ע"ב בי"ב שאלות ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר"י בן חנינא. דרשתי ת"ל בק' ברעזאן ובק' קראקא שנת תרכ"ג: א' בישוב דברי רש"י שפירש במתניתין דאלו דברים טעמא דהזאה משום מתקן ובגמ' אמרינן טעמא משום שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה. נ"ל בדרך זה דרש"י הקשה בסוכה דף מ"ג אמאי אמרינן שמא יעבירנו ד' אמות ולא שמא יוציאנו מר"ה לרה"י. ותי' דאף אם יוציא פטור כמו בהמפנה חפציו מזויות לזויות ונמלך עליהן להוציאן. וביאור דברי רש"י דלזה ל"ח שיוציא רק שיפנה מזוית לזוית וישכח ויוציא ועיין פ"י ובזה פטור והתוס' הקשו על זה דא"כ גם בד' אמות בר"ה נמי פטור אם לא הי' בדעתו בעת עקירה רק לפנות ב' אמות עיי"ש. ואמנם הנה ר"א ס"ל בכריתות דף י"ט ע"ב דחייב על גמר מלאכה לבד עיי"ש גבי הגביה חפץ בין השמשות וקצת עשה היום ומקצת למחר. דמקשה שם דלר"א ליחייב על גמר מלאכה ומשמע דלר"א חייב על ההנחה לבד. והדבר תמוה דמשמע דעל מתניתין דריש שבת אין חולק וגם על הך דהי' טעון חפץ מבעוד יום דפטור לא נמצא שום חולק ומצאתי שהרגיש בדבר בספר מגן אבות. אבל לדעתי הדבר נכון. דבאמת זה עוקר וזה מניח ילפינן מנפש אחת בשבת צ"ג דפטור וע' בתוס' דמשמע דקאי על הוצאה עיי"ש. ועיין בשבת דף ב' ובזה לא יחלוק ר' אליעזר. אך זה בהוצאה לבד אבל במעביר ד' אמות בר"ה י"ל דחייב לר' אליעזר על גמר מלאכ' דזה לא ילפי' מקרא ול"ש בזה שלא יהי' טפל חמור מן העיקר דמעביר מלאכה אחרת בפ"ע ול"ה תולדה דהוצאה אך מלאכה אחרת מהלמ"מ והר"ן ז"ל כתב דמעביר תולדה דהוצאה ובירושלמי יש מחלוקת בזה עיי"ש ובבבלי משמע דהוי תולדה ועיין פמ"ג פתיחה לה' שבת שמפלפל בדברי הר"ן ועכ"פ יש מקום לומר דלר"א דחייב על גמר מלאכה נהי דבהוצאה פטור במעביר חייב. ובזה יתכן הסוגיא בכריתות דמשמע לגמרא דמיירי ר"א גם במעביר ד' אמות. ועל זה מקשה שם כן נ"ל בישוב הסוגיא התמוה ולפי הנ"ל יתכן בסוגיא דידן לר"א קאמר שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה דלר"א חייב על גמר מלאכה אבל בהוצאה פטור במפנה חפציו גם לר"א משא"כ לר"ע דגם במעביר פטור בלא הי' עקירה משעה ראשונה. ולעקירה ל"ח כמ"ש רש"י בסוכה ולכן קאמר רש"י הטעם לר"ע משום מתקן ודוק:
ואף דבשופר ולולב ס"ל, גם לר"ע החשש שמא יעבירנו שם קאמר רבה להדיא שמא ילך אצל בקי ויעשה הוצאה משעה ראשונה לכך וכאן קאמר רבה שמא יטלנו בידו ויעבירנו משמע דיטלנו בידו שלא להוציאו ואח"כ יעביר דלזה ל"ח בהזאה שילך אצל בקי דעל כרחך אין חשש שהמזה יעבירנו כמו שהקשה תוס' דנושא מי חטאת טמא ומטמא המים וע"כ אין חשש רק שהניזה יעבירנו והוא א"צ לילך אצל בקי. ולא חיישינן רק שיטלנו בידו וישכח ויעביר ד' אמות ולר"ע פטור בכה"ג. (ועוד י"ל דברי רש"י דהפ"י כ' דחיישי' שיוציא דיסבור דמכשירין דוחה שבת כמו דס"ל לר"א וכאן לר"א אינו דוחה ג"כ דגברא לא חזי ולר"ע הוי ב' טעותים חדא דמכשירין דוחה שבת. ועוד דגברא לא חזי ולזה ל"ח ומש"ה הוצרך רש"י לומר טעמא דמתקן משא"כ לר' אלעזר הוי רק טעות אחד וחיישינן שיטעה). ובגוף הדבר לענין גמר מלאכה לר"א עדיין צ"ע. ועיין בכתובות ל"א דמשני על מתניתין דגונב כיס כגון שהגביהו על מנת להוציאו. ומקשה וכה"ג מי מחייב ומדלא מוקי כר' אלעזר דמחייב על גמר מלאכה והרי הך מתניתין בלא"ה מוקי כר' אלעזר דצידי ר"ה כר"ה דמי. ונוקמא בכולה כר' אלעזר והרי מדשני כבן עזאי דלא דהלכתא ג"כ וע"כ מוכח דלר' אליעזר ע"כ בהוצאה אינו חייב על גמר מלאכה:
ב' עוד נ"ל בישוב דברי רש"י דהתוס' בסוכה הקשה על רש"י שתי' דמ"ה לא נקט הוצאה דבהגביהו ע"מ ליטלו ונמלך להוציאו פטור והקשו על זה דגבי העברה נמי אם מתחלה נטלו ע"מ שלא להעבירו ארבע אמות אעפ"י שהעבירו אחרי כן לא מחייב עיי"ש. והקשיתי על דברי התוס' שהחליטו בבירור דבכה"ג פטור והרי זה פלוגתת אביי ורבא בשבת ע"ב בנתכוין לזרוק שתים, וזרק ארבע ולכאורה ה"ה בנתכוין להעביר שתים והעביר ארבע. ולאביי חייב בכה"ג. ועוד דאם כונתם נטלו ע"מ שלא להעבירו ארבע אמות היינו שלא נתכוין להעביר אפי' כל שהוא מאי הקשו על רש"י הרי י"ל מ"ה לא נקט הוצאה דאם נתכוין להוציא מפינה לפינה פטור ובד' אמות אם אך נתכוין להעביר אפי' מפינה לפינה פחות מד' אמות חייב. ואמנם לכאורה יש לחלק בין נתכוין לזרוק שתים דשם אין בידו כמה לזרוק ונכנס עכ"פ לבית הספק. אבל בנתכוין להעביר ד' אמות יש לומר לכ"ע פטור. ויש עוד להבין החילוק בין זורק למעביר דלפי מה דמשמע מסוגיא שם דקאמר בשלמא לאביי משכחת לה דידע באיסורי שבת וקא טעי בשיעורן והיינו דמכוין עכ"פ לחצי שיעור. א"כ לפי המבואר בפתיחה לפ"מ ה' שבת החילוק שבין מעביר פחות מד' אמות דאין כאן איסור כלל כמבואר להדיא ברמב"ם פי"ב משבת הט"ו דדוקא פחות פחות מד' אמות איכא איסורא דרבנן והתירו משום הפסד ממון אבל בפחות מד' אמות לבד אין כאן איסור כלל ומותר לכתחילה אבל לזרוק אסור אפילו פחות מד' אמות מדין חצי שיעור ובמקום אחר ביארתי בגוף הסברא דלא אסור במעביר פחות מד' מדין חצי שיעור עפ"י מה שכתב הר"ן בטעם ד' אמות דהוי כרשות שלו ומ"ה אסור להעביר ד' אמות דהוי כמוציא מרה"י לר"ה א"כ בפחות מד' דהוי כרה"י ואין כאן אפי' חצי שיעור דהב' אמות אחרונות העיק' בזה דאז הוי כמוציא מרה"י לר"ה ול"ש חזי לאיצטרופי דהעיק' ב' אמות אחרונות. ובלא"ה ל"ש חצי לאצטרופי בב' אמות דעכשיו כשעש' הנחה אחר ב' אמות לא חזי לאצטרופי שוב ואינו דומה לחלב דגם אחר אכילה חזי לאצטרופי משא"כ בב' אמות והניח. וכן מצאתי במגן אבות שבת ע"ב בסוגיא הנ"ל אבל זה לא נהירא לי דמ"מ איך מותר להעביר הב' אמות הרי בטרם שהניח חזי לאצטרופי. והסברא הראשונה שכתבתי הוא יותר נכון לפענ"ד ועכ"פ י"ל דע"כ לא פליגא אביי אך בזורק דאיכא איסור דרבנן כמ"ש בשם הפ"מ. אבל לא במעביר:
ג' אמנם להמעיין היטב בסוגיא בנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר דהוי היתר גמור. וכן בלשון רבא דאמר פטור דהא לא קמכוין לזריקה דאיסורא והגמ' קאמר הצריכא אי אשמעינן קמייתא בההיא קאמר רבא דהא לא קמכוין לחתיכה דאיסורא אבל נתכוין לזרוק שתים דארבע בלא תרי לא מיזרקא לי' אימא מודה לאביי ול"ק דכאן עכ"פ מכוין לחצי שיעור שאסור ושם נתכוין לדבר המותר לגמרי משמע דטעם אביי ל"ה משום דעכ"פ אסור מפאת ח"ש הגם שיש לשום בכונת הגמ' כן. אבל מפשטא דלישנא דקאמר דלא נתכוין לזריקה דאיסורא משמע דהטעם רק דנתכוין לזרוק עכ"פ ב' אמות ובזה נעשה מחשבתו עכ"פ ולפי"ז ה"ה בעשה עקירה ע"מ להעביר ב' אמות והוציא ד' אמות ג"כ חייב לאביי ודוק. ולפ"ז שוב נתעוררה הקושיא הראשונה דמה הקשו על רש"י ועוד דהראב"ד חולק על רמב"ם בפי"ב משבת ולדידי' משמע דאף פחות מד' אמות אסור להוציא מדרבנן ולשיטה זו ודאי אין חילוק בין מעביר לזורק:
ד' ובזה הי' מקום לישב הסתירה שבדברי התוס' דבסוכה הקשו התוס' על רש"י דא"כ גם במעביר ד' אמות פטור ובמגילה הביאו התוס' תי' של רש"י ולא הקשו כלל ולהנ"ל י"ל דבאמת קשה על קו' התו' בסוכה דבמעביר ג"כ פטור. והרי לאביי חייב כנ"ל. ואולי רבה כאביי ס"ל ועיין לקמן ובביאור דברי רש"י י"ל דבאמת כבר הקשה הפ"י אמאי חיישי' שיוציא מרה"י לר"ה ממנ"פ אי יזכור שהוא שבת לא יוציא ואם ישכח שהוא שבת אין מועיל מה שאסרו חכמים. אך י"ל שיזכור שהוא שבת ורק שיסבור שמותר להוציא פחות מד' אמות וישכח ויעביר ד' אמות ועיין פ"י למגילה מזה. ואמנם כבר כ' בסברות אביי דבנתכוין לזרוק ב' וזרק ארבע נתכוין לחצי שיעור דעכ"פ איסור איכא. ומעתה כ"ז שלא לצורך מצוה. אבל בהוציא הלולב לילך אצל בקי כיון דהוא מצוה דאורייתא נהי דמכשירי מצוה אין דוחין את השבת אבל איסור דרבנן מותר לעבור לצורך מצוה דאורייתא ואף אם נאמר דחצי שיעור אסור מן התורה י"ל דמכשירין אין דוחין משום דל"ה בעידנא ובשושנת העמקים סי' ב' כ' דהיכי דאין לוקין על הל"ת כגון בח"ש ל"ב בעידנא ונמצא דבלולב אם נתכוין ועשה עקירה להוציא ב' אמות ואח"כ הוציא ד' לא נתכוין אפי' לאיסור דרבנן דמותר במקום מצוה בכה"ג. גם אביי מודה דפטור. ושפיר הקשו התוס' וכ"ז בסוכה דהוי לענין מצוה דאורייתא אבל במגילה דהוי דרבנן ומכשירי' אין דוחין אפילו איסור דרבנן ולראב"ד פחות מד' נמי איסור דרבנן. ומעתה אם יעקור אדעתא להעביר ב' אמות ויעביר ד' חייב לאביי. ושפיר הביאו מעצמם תירוץ רש"י והוא דבר נחמד אך באמת רבה אית ליה להדיא ב"ק כ"ו נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה ושפיר הקשו התוס'. על רש"י בסוכה וגם לפמ"ש לעיל דגם במעביר פליגא אף דליכא איסור כלל ליתא לדברינו וע' לקמן גם בלא"ה לפמ"ש התוס' בב"ק ובשבת הך פלוגתא דנתכוין לזרוק שתים היינו:
קסבר שהוא שתים ונמצא ארבע אבל בנתכוין לשתים וזרק ארבע לכ"ע פטור ומעתה שפיר הקשו התוס' לשיטתם דבעקר אדעתא דשתים והעביר ארבע לא הי' עקירה משעה ראשונה לכך ולכ"ע פטור אבל רש"י לא ס"ל שיטה זו: ה ועכ"פ היוצא מהני מילי מעליתא לסוגיא דידן. הנה לפי היוצא מדברי רש"י כריתות דף י"ט ד"ה מיבעי ליה פרט למתעסק דר"א דדריש פרט למתעסק לי"ל מלאכת מחשבת. דלא ס"ל כסברת התוס' בסנהדרין דף ס"ב דנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר אבל בנתכוין לתלוש וחתך מחובר אחר בלא"ה מיפטר משום מלאכת מחשבת דלא נעשה מחשבתו ורש"י ס"ל דפלוגתא דאביי ורבא למ"ד מתעסק פטור והוא לא ס"ל דבעי מלאכת מחשבת עיי"ש באופן דלמ"ד מלאכת מחשבת פטור בנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע ודאי פטור והכי ס"ל לרבה בב"ק ופלוגתא דאביי ורבא למאן דלא בעי מלאכת מחשבת רק פטור משום מתעסק ולאביי זה ל"ה מתעסק דנתכוין לזריקה עכ"פ ורבה דפטר בב"ק משום מלאכת מחשבת ס"ל דזה ל"ה מתעסק. וזה הדרך הנכון יותר לשיטת רש"י ופירושו:
והנה כבר כתבתי דבשופר ולולב קאמר הטעם שמא ילך אצל בקי דשם חיישינן באמת שיוציא להדיא ד' אמות שיסבור דמותר להוציא כמ"ש הפ"י וכאן ל"ק שילך אצל בקי דהחשש הוא רק על הניזה דהמזה בלא"ה לא יוציא שנטמא במשא המי נדה ונפסל מלהזות דבעי והזה הטהור על הטמא ובניזה ל"ח רק שמא יטלנו בידו לטלטל פחות מד' אמות ואח"כ יוציא ד' אמות. ולפ"ז יקשה קו' התוס' בסוכה דלא הי' עקירה משעה ראשונה אך רבה אזיל אליבא דר"א דהוא דריש בה פרט למתעסק ולא ס"ל מלאכת מחשבת ולדידי' נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע חייב ושפיר קאמר שמא יעבירנו (ועיין מה שאבאר לקמן מה דהקשה ולר"א נעברי') אבל לר"ע דס"ל מלאכת מחשבת בזבחים דף צ"א ומוכח כן מכמה דוכתא וגם מתיר דשא"מ בכל דוכתא ל"ח שמא יעבירנו בהניזה דל"ש שילך אצל בקי ולשמא יטלנו לטלטל פחות מד' ויעביר ד' ל"ח דבזה פטור מטעם מלאכת מחשבת כדס"ל לרבה בב"ק. ולכן פירש רש"י משום מתקן. דוק היטב בכל זה:
ו' ודע דקשה הך דנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דלאביי חייב והא לא הי' עקירה משעה ראשונה לכך כמו במפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן דפטור ואולי יש לפרש דהך דנתכוין לזרוק שתים מיירי בעקר אדעתא לזרוק ארבע והי' עקירה משעה ראשונה. ואח"כ לא נתכוין רק לזרוק שתים וזרק ארבע והעקירה הי' אדעתא דארבע אך לדעתי זה דוחק בפירוש הגמ'. ואף אם נאמר דמיירי בעקר מקרקע ועמד לפוש. דהזריקה הוי עקירה דהנחת גופו כהנחת חפץ והזריקה הוי עקירה הרי מ"מ הוי עקירה אדעתא דשתים ואולי יש לומר דגם שם הטעם דהואיל ולא חישב בשעת עקירה אדעתא דהוצאה לא הוי העקירה מלאכת מחשבת וזה נמי טעמא דרבה דפטר מטעם מלאכת מחשבת בנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע. ולפ"ז לר"א דל"ל מלאכת מחשבת לדעת רש"י חייב גם במפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן. או שנאמר לחלק בין זריקה דעכ"פ הי' העקירה לזריקה וכל זריקה ספק הוא ול"ש לומר שלא הי' עקירה משעה ראשונה. ועוד יש לומר דזה הוי כמתעסק דבשעת עקירה לא נתכוין להוצאה כלל והוי כנתכוין להגביה את התלוש. אבל בנתכוין לזרוק שתים שפיר חייב דבשעת עקירה נתכוין לזריקה עכ"פ באופן דטעם במפנה חפצי' הוא מטעם מתעסק או מטעם מלאכת מחשבת ובזה יבא הכל על נכון:
ז' ומן האמור יתיישב קו' אחת חמורה מאד. מה שהקשיתי ומצאתי שכבר הקשה כן הגאון מהרש"ק מבראד בספר החיים בסוכה מ"ב דקאמר אביי על הך דמוציא לולב לר"ה בשבת פטור ל"ש אלא דלא נפק בי' אבל יצא בו חייב ומקשה והא מדאגבי' נפק בי' ומאי הקשה ונהי דנפק בי' אבל בשעת עקירה אכתי לא נפיק בי' ונמצא דפטו' על העקירה דהוי טעה בדב' מצוה ומ"ש ממפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטו' דלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך. הואיל דפטו' על העקירה וה"ה כאן. והוא תימא ולהנ"ל יתיישב קצת דהרי בנתכוין לזרוק שתים לא פטו' רק משום מלאכת מחשבת. אבל לא משום דלא הי' עקירה משעה ראשונה ועל כרחך הטעם דלא הי' עקירה משעה ראשונה ג"כ משום מלאכת מחשבת כנ"ל. ובהוציא הלולב לר"ה הי' עקירה אדעתא דהוצאה. והי' מחשבתו לכך ורק דהעקירה לא הי' בחיוב חטאת מטעם טעה בדבר מצוה. שפיר חייב אח"כ על ההנחה. כמו בנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע לשיטת רש"י. ולשיטת התוס' דמיירי בנתכוין לזרוק שתים ונמצא ארבעה ג"כ הרי טעה בדב' המות'. ומ"מ כיון דלזריקה קמכוין אין זה דומה למפנה חפצים דלא נתכוין להוצאה כלל ה"ה בהוציא הלולב הרי כיון להוצאה ודוק:
ח' והנה בגוף הדבר דאמרו הזאה אינו דוחה שבת יש להבין לפמ"ש התו' מגלה דף כ' על הקו' איך טובל ומזה ביוה"כ ותי' דמיירי ע"י קטן. הרי דע"י קטן מותר להזות. ולפ"ז אמאי הזי' אינה דוחה שבת. ומשמע דאינו מביא פסח מפאת כן. ויזה ע"י קטן דהכל כשרין להזות. והיא קושיא גדולה וכעין זה יש להקשות ביומא דף ז'. דלא הי' מזין לכהן גדול בשבת ויזה ע"י קטן. ולכאורה קשיא גם מכהן השורף את הפרה אמאי לא הוזה עליו בשבת ע"י קטן וכש"כ דקשה יותר לפי המבואר בר"מ פ"ב מפרה דהזאה הי' ע"י קטנים אך בזה כבר כתב הנוב"י תנינא חאו"ח סי' קט"ז דכיון שהיו הקטנים יושבים ע"ג דלתות שע"ג בהמות לזרוק לא הי' אפשר זאת בשבת משום דמשתמש בבע"ח. אך בכה"ג לפני יוה"כ קשיא. והנ"ל בזה דבאמת התוס' הקשה איך יעבירנו ד' אמות והרי הנושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים. והקשה במרכבת המשנה. מאי הקשה יחזור ויטמא את המים דל"ק כל כך די"ל מי חטאת שנטמאו מטהרין ולא הקשו יותר שנושא טמא ואיך יזה. והרי טמא אסור להזות דוהזה הטהור על הטמא כתיב כדאיתא במס' פרה דע"כ כונת התוס' דל"ה לצורך הזי' דלצורך הזי' אינו טמא מפאת כן. לכן נ"ל ברור דבאמת אין כונת הגמ' דהמזה יעביר ד' אמות בר"ה דלזה ל"ח דהנושא נטמא ואיך יזה, ולא מהני כלום. ורק חיישינן דהניזה יעביר ד' אמות בר"ה. והיינו דנקט שמא יטלנו בידו. וגם ל"ק שמא ילך אצל בקי דלמ"ל לילך אצל בקי. והרי הוא לא יזה. והמזה לא יעביר ד' אמות בר"ה דידע זה ל"ה צורך הזי' ויטמא אפי' אם ישכח שהיא שבת לא יעשה כן שלא יטמא. ורק חיישינן דהניזה יטלנו בידו ויעבירנו בר"ה. ואם יטמא הוא לא איכפת לן דבלא"ה טמא. ומעתה התוס' לא הקשו רק מהמים. ומעתה גם קושיתינו ל"ק דיזה ע"י קטן דגם ע"י קטן איכא איסור על הניזה מטעם שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה ובשלמא אי הגזירה על המזה שפיר קשה אבל אי הגזירה על הניזה לא קשה כלל דגם ע"י קטן אסור. והתוס' ביומא שפיר כתבו ע"י קטן דשם מיירי ביוה"כ ולמ"ד אין עירוב והוצאה ליוה"כ וליכא חשש שמא יעבירנו בר"ה. וע' בברוך טעם דין עשה דוחה ל"ת פ"ג בשם בינה לעתים דאף אם עירוב והוצאה ליוה"כ מ"מ במעביר ד' אמות ביוה"כ פטור ורק הטעם משום מתקן כמ"ש רש"י ריש אלו דברים. וזה שייך לגבי המזה אבל הניזה לא עביד מידי. ול"ה אפי' מסייע. ולזה שפיר קאמרו ע"י קטן דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו ואיסור דרבנן ספי לי' בידים. בפרט לצורך מצוה כעין דברי התוס' פסחים פ"ח. משא"כ בשבת דאיכא הטעם שמא יעבירנו דעיקר הגזירה הי' על הניזה בזה אסור אף ע"י קטן. ובזה מיושב למה צריכין שני טעמים משום מתקן ומשום שמא יעבירנו. דנ"מ משום מתקן אסור גם ביוה"כ. ומשום שמא יעבירנו אסור אף ע"י קטן. וגוף הדבר ברור בסברא ונחמד. ומה שהקשה בגמ' ולר"א נעברי' דהא אמר מכשירי מצוה דוחין את השבת באמת צ"ע לפי הבנת התוס' דמיירי שלא לצורך הזי' דכשנושא לצורך הזי' לא נטמא כלל כדאיתא ביומא י"ד וברמב"ם. ומאי מקשה ממכשירי מצוה שידחה שבת. וכבר הרגיש בזה הצל"ח. ואמנם לפי מה שפירשתי דקאי על הניזה יתיישב די"ל ע"כ לא טהור בנושא לצורך הזי' רק המזה. דזולת זה לא מצינו הזי' כלל דוהזה הטהור כתיב. אבל אחר נטמא אף בלצורך הזי'. ושפיר הקשה בתוס' דנושא מי חטאת טמא לפמ"ש דקאי על הניזה. ושפיר הקשה בגמ' ולר"א נעברי' כיון דהחשש דהניזה יוציא לצורך הזי'. ובזה עדיין צ"ע ועיין לקמן וע' בספרי חאו"ח סי' מ"ה הארכתי הרבה בסוגיא זו באופנים שונים עיי"ש דברים ערבים בענין זה:
ט' והנה אם נאמר דלא כהנ"ל ורק דהגזירה הי' על המזה וע"י קטן מותר יש לישב דברי הרמב"ם שפסק בפ"ו מק"פ הלכה ב' דבשביעי שחל בע"פ ל"מ הזי' וראי' מויהי אנשים שהי' בשביעי ולא טבלו ומשה לא אמר להם שיטבלו. והקשו המפורשים הובא בדורש לציון דרוש ה' מיבמות ד' ע"ב דאמרינין ערל מקבל הזיה מאבותינו דעלו בעשירי בחדש. ובעשירי לא מלו משום אונסא דאורחא. והזי' אימת עביד להו. ולהרמב"ם אף אם מלו בעשירי. והוזה הזי' שלישי הי' ההזי' שביעי בי"ד ול"מ הזי' וע"כ הי' הזי' שלישי קודם ומוכח דערל מקבל הזאה. והוא קו' גדולה:
ולהנ"ל י"ל דבאמת הסמ"ג תי' על קו' אמאי לא אמר להו משה שיזו ויטבלו דהי' אז בשבת וכבר נגזרה. אז הגזירה בימי משה דהזי' אינו דוחה שבת. הובאו דבריו במפרש לירושלמי. אבל עדיין קשה הו"ל להזות ע"י קטן. ומוכח עדיין כדברי הרמב"ם דל"מ הזי' בי"ד וליכא למימר כתי' הסמ"ג. וכ"ז למ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוין להפרישו. ולפ"ז באיסור דרבנן נחית חד דרגא ומותר לספות לי' כשיטת הרשב"א. אבל למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצוין להפרישו ואיסור דרבנן ג"כ לא ספינין לי' י"ל עדיין כשיטת הסמ"ג. ומעתה ר"י דהוא בעל מימרא ביבמות. והוא מסופק ביבמות קי"ד אי ב"ד מצוין להפרישו הי' מוכרח לומר בעשירי לא מהלו. דאין להוכיח מאבותינו דלמא ב"ד מצוין להפרישו ומה"ט לא אמר משה שיזו כתי' הסמ"ג ולעולם מהני הזי'. ומ"ה קאמר בעשירי לא מהלו. אבל הרמב"ם דפסק אין ב"ד מצוין להפרישו. ואיסור דרבנן ספי לי' בידים. וקשיא אמאי לא אמר להם משה שיזו ומוכח שפיר דל"מ ההזי' ודוק היטב בכ"ז: