שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן מט
שנית להרב הנ"ל בענין הנ"ל:
א' על מ"ש לעיל דכיון דיש ב' דיעות אם מסור נאמן באיסורין ספק דאורייתא לחומרא כמ"ש הת"ש סי' ב' ס"ק כ"ו לענין שחיטה כ' כת"ה דאף אם הוא לא פסול רק מדרבנן נמי אינו נאמן בספיקא דפלוגתא דרבוותא לפמ"ש המ"ל פ"ו מעדות דל"ש לאוקמא אחזקה בספיקא דדינא ומבואר שם במ"ל דהיכא דודאי עשה עבירה דרבנן ויש פלוגתא אם נפסל ע"י אותו עבירה או לא לא מוקמינן אחזקה ע"ש וזה ליתא לפענ"ד דבספק דרבנן א"צ לחזקה דבלא"ה מספק כשר אך מדברי התוס' כתובות כ"ו ע"ב שהקשו בעירובין גבי תרומה ונטמאת וכו' ספק הר"ז חמר גמל ומוקי לה בב' כיתי עדים ואמאי לא מוקמינן אחזקה בתרומה דרבנן וכן מדברי הר"מ הובא באה"ע סי' ג' ס"ז שכ' בתרי ותרי מוקמינן אחזקת אביו וכ' ב"ש דמיירי בתרומה דרבנן ומשמע דמ"מ בעינן חזקה וכ"כ בשושנת העמקים כלל י"א אבל ז"א דהרי כל תיקו דרבנן לקולא אף דל"ש לאוקמא אחזקה בספיקא דדינא דבשביל חזקה לא ישתנה הדין וע"כ ל"ב חזקה ותוס' כתובות הוצרכו לחזקה משום דאיכא חזקת תחום ביתו כנגד זה ורמב"ם האמת נקט דיש חזקת כשרות אבל גם בלא"ה בתרי ותרי מותר בתרומה דרבנן וכ"כ המ"ל גופא בפ"ד דבכורות דפלוגתא דרבוותא בדרבנן ספיקו לקולא ולפ"ז בתרי ותרי או בפלוגתא דרבוותא אם הוא נפסל מחמת עבירה זאת מדרבנן אף שבודאי עשה המעשה הוא כשר וצ"ע על המ"ל בה' עדות ועל הפני משה ואין לפני תשו' הלזו:
ב' וב"א הרב הגדול מ' גדלי' נ"י הערני דמש"ס דכתובות משמע דגם בתרי ותרי בפסול דרבנן פסול לעדות לשי' הרי"ף ורש"י מדמקשה דף כ"ב אילימא ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו ופי' רש"י והרי"ף דלא מתכשר בהכי ומספק פסול ולישני ערעור דפסול דרבנן ובתרי ותרי כשר וע"כ דאין חילוק אך ז"א דכיון דפסול דרבנן בעי הכרזה ואם הכריזו איך ישבו עמו לדין וזה דוחק לומר שלא שמעו הכרזה אך לפ"מ שמצדד מהרי"ט סי' מ"ג לאה"ע דעבר עבירה דאורייתא שאין בו מלקות פסול מדרבנן ול"ב הכרזה הו"ל לאוקמא בכה"ג אך י"ל דבגמ' עדיפא משני כמו שתי' שערי משפט סי' ל' ס"ק ד' בקו' שלו דלוקמא שפסלו לדיין בעדות מיוחדת בב' עבירות ועל כל עבירה יש ע"א וב' עדים מכחישים לשניהם דנאמנים יותר עיי"ש. ע"כ אין להוכיח מגמ' עוד י"ל אם חתם אחד פסול מדרבנן לא מפסיל הקיום דקיום שטרות דרבנן ולא נפסל בפסול לעדות מדרבנן כעין שכ' תוס' נדה נ"ו ע"ב, דטומאת נכרי דרבנן ולא מטמא בכתמים דרבנן ומיושב קו' הרב מ' גדלי' וגם קו' שערי משפט וים התלמוד מיושב לפמ"ש הנתיבות סי' ל' דעדות מיוחדת בב' מעשים ל"מ רק מדרבנן ליכא לאוקמא בערערו בעדות מיוחדת דלא מפסיל הקיום בהכי ויש ללמוד פסול לעדות דרבנן מק"ו דקטן שהעיד בגדלו כמ"ש הש"ג ספ"ב לענין קרוב הובא בקצה"ח סי' מ"ו אות י"ד עיי"ש (מיהו במק"א כתבתי דלא כנתיבות אך עדות מיוחדת מהני מדאוריי' (ע' לעיל סי' א' אות י"ז) מ"מ קו' ב"א מהר"ג ודאי מיושב אך גוף הדין דפסול דרבנן מהני בקיום צ"ע). שוב מצאתי בתומים סי' ל"ד ס"ק כ"ז מפלפל בתרי ותרי בפסול דרבנן גם כ' דבקיום שטרות שהוא בדרבנן לא מפסיל בתרי ותרי אף שהוא פסול מדרבנן מספק ומ"מ בפסול ודאי לעדות בעבירה מדרבנן לא מצאתי מבואר אם כשר לקיום שטרות ע"כ עדיין צ"ע ואכ"מ להאריך יותר:
ג' והנה מ"ש כת"ה דיש לחלק בין שוחט לטבח לענין מוסר דהטעם דפסול לכה"ת לא מטעם שעשה עבירה זאת רק דחיישינן שמא פקר טובא ואף דיש לו חזקת כשרות מ"מ כיון דאיתרע חזקתו מוקמינן הבהמה ששוחט בחזקת איסור ומ"ה פסלו הת"ש משא"כ לענין נאמנות דחיישינן שמא מוכר בהמה טרפה אדרב' יש לבהמה חזקת כשרות ול"ח שמא לא ינקר הבשר דגם בניקור נהי דחזקת כשרות ליכא אבל חזקת איסור נמי ליכא כמ"ש הט"ז סי' קכ"ז ס"ק ו' והביא דברי הר"ש פ"ז דתרומות מ"ה ו' דבתערובות ל"ש לא חזקת איסור ולא חזקת היתר וזה ליתא דחיישינן שמא ימכור בשר שנתנבלה בשחיטה דיש חזקת איסור כמ"ש תוס' נדה י"ח ד"ה הלך אחר הרוב דאף בספק אם בשר שחוטה או בשר נבלה יש חזקת איסור ומה שהקשה בש"ש שמעתתא ד' פ"ב ע"ז ממנחות כ"ג דשחוטה שנתערבה בנבלה (ובספרי חאו"ח סי' נ"ג אות י"ד ט"ס נבילה שנתערבה בשחוטה וצ"ל כנ"ל) לא בטל ופירש"י דאם נגעה בתרומה אינה נשרפת ותיפוק לי' דאפי' בתערובת חד בחד הוה כודאי דיש חזקת איסור כמו דאמרינן בחולין בספק בשחיטה נבלה ומטמא במשא כבר כ' בספרי אות הנ"ל דלק"מ דנהי דחזקת איסור יש אבל חזקת טומאה אין כאן ומ"מ מטמא במשא מספק על כן בתערובות חד בחד ג"כ מטמא מספק אבל אין שורפין תרומה משא"כ לענין איסור הוה כודאי מ"מ לדינא נסתפקתי שם הדין עם מי ובנ"ד י"ל כיון דנתנבלה בשחיטה ל"ש כ"כ ע"כ אין לחוש ע"ז ויש לומר כסברתו:
ד' וכת"ה הביא קו' הש"ש שמעתתא ג' פ"ז על הסברא הנ"ל דבתערובת ל"ש אוקמא אחזקת היתר מש"ס עירובין ל"ו דאמרינן אליבא דר"י דספק עירוב בספק מבעוד יום נדמעו ספק משחשיכה נדמעו כשר והרי טעמא דר"י דמעמידין על חזקת היתר א"כ בספק נדמע מבעוד יום ל"ש להעמיד בחזקת היתר דההיתר היתר בכ"מ והאיסור איסור בכ"מ כמ"ש הר"ש וקושיא זו הקשיתי בימי חורפי ומובא בשואל ומשיב בשמי וע"ז תי' לפירש"י דנדמעו היינו תרומה לתוך חולין א"כ י"ל דתרומה שנטל ממנה חזרה למקומה וס"ל כמ"ד בירושלמי רפ"ד דדמאי דהדרי לטיבלא והוה טבל כמקודם ולכן הכל נאסר לא מטעם תערובות ושייך לאוקמא בחזקת היתר. הנה בירושלמי ליכא למ"ד דהדרי לטיבלא. אך דו"ז הגאון יעב"ץ פי' כן בסי' קל"ה ח"א ובסי' צ"ט ח"ב בספרו שאילת יעב"ץ בשם מהר"א פולדא דמה דאמרינן בירושלמי תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה מדמעת שמתרת השירים לאכילה שלא למקומה אינה מדמעת שאינה מתרת השירים לאכילה הכונה משום דכשחזר' למקומה הוה הכל כטבל ומ"ה מרים סאה והשאר מותר שלא למקומה דלא נעשה טבל אינה מדמעת והוסיף הגאון יעב"ץ דאפי' בתרומה גמורה אם נפלה למקומה הדרא לטיבלא מדאורייתא ובגוף דברי ירושלמי ע' מהרי"ט אלגזי דפוס פרעשבורג דף ל"ד ושם ע"ב פי' יפה דברי הירושלמי באופן אחר שאין מהירושלמי ראי' כלל ובתשו' ח"ס חיו"ד סי' שי"ט בתחלה קלס לדבריו וכ' דלא ידע דבר מתנגד לדבריו בכל הש"ס ואח"כ דחה דבריו עיי"ש ובאמת שדבר זה שהוסיף בטבל ותרומה גמורה מדאורייתא הדרא לטיבלא הוא דבר תימא הגם דלדבריו מיושב קו' התו' זבחים ע"ג מנחות כ"ב ע"ב ד"ה ור"י שהקשו וז"ל וא"ת טבל במינו במשהו היכי משכחת לה הלא א"א למבטל דהיינו חולין מתוקנים להיות כבטל עיי"ש ולדברי היעב"ץ משכחת שפיר דאם עוד התרומה בעולם גם החולין מתוקנים אפשר להיות:
טבל שיפול התרומה למקומה ולפ"ז מיושב קו' השני' שם הא דאמרי' בפסחים דתרומה בטלה בק"א ולתוס' אף לר"י מיירי שהתרומה של החולין מתוקנים אינה בעולם דא"א לחולין מתוקנים לעשות תרומה והא דאמרינן בע"ז דתרומה אינה בטלה מיירי שנפלה לחולין מתוקנים שהתרומה בעולם שאפשר שמפיל התרומה לתוכן ויעשה טבל ויפריש תרומה וכל אחד מהחולין יכולין להעשות תרומה אח"כ וא"צ למה שחלקו התוס' שם בין תרומה ביד כהן עיי"ש:
ה' מ"מ לדעתי אין שום ה"א לומר דתרומה שנפלה למקומה, הראשון כל הכרי נעשה טבל וח"ס כ' דלא ידע דבר מתנגד לדבריו בש"ס ולדעתי במח"כ נעלם מהם לפי שעה משנה סוף טבול יום התורם את הבור ואמר הר"ז תרומה ע"מ שתעלה שלום שלום מן השבר ומן השפיכה וכו' נשברה אינה מדמעת ומבואר דאם לא התנה תנאי אם נשברה ונשפך לתוך הבור מדמעת ול"א דהדרי לטיבלא ואף ר"י דס"ל אף מי שהי' בו דעת להתנות נשברה אינה מדמעת הוא דוקא בחשב בתחלה להתנות לדעת הברטנורא או שהוא חכם ובר דעת וקצת י"ל דה"ט דירושלמי דס"ל לפי' מהר"א פולדא דתרומת מעשר שחזרה למקומה הדרא לטיבלא משום דבדמאי מקילין כר"י דלב ב"ד מתנה עליהם ואף בתרומת מעשר של דמאי בעי מדרבנן מן המוקף כדמשמע בתוס' חולין ו' שכ' דר"מ שאכל עלה של ירק בדמאי הי' ואמרינן בגמ' שם לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכ"כ בשעה"מ פ"ג דתרומת דלא כדעת החדושים בקדושין וכיון דדרך לפרוש בשעה שמעלה שיהיה מן המוקף התנו חכמים:
ו' אמנם ממשנה פ"ד דדמאי ה"א מוכח דאף תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה לא הדרא לטיבלא מדאמר ר"ש שזורי בתרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה אף בחול שואלו ואוכל עפ"י ופירש"י בכתובות נ"ה דהטעם דסמכינן אע"ה משום שאין לו תקנה ואס"ד שחזרה לטבלא אמאי אין לו תקנה וע"כ לא הדרא לטבלא ומזה מוכח דאפי' אומדנא ליכא לומר אדעתא דהכי לא הופרש דהרי ר"נ אומר הלכה כר"ש במסוכן ומוכחינן בכתובות נ"ה דאמרינן אומדנא ומ"מ הלכה כר"ש שזורי בדמאי דלא הדרא לטבלא ודוק ולפ"ז י"ל דהיינו דקמ"ל הלכה כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי אף דקצת יסתרו שני הדינים ודוק ודע דקשה אר"ש שזורי דה"ט דמקיל משום שאין לו תקנה והרי יכול לשאול על התרומה וצע"ג. ושוב הראני הרב החריף ובקי מ' ליבוש מנחם לאנדא פי' הפ"מ במשנה דדמאי דתרומת מעשר של דמאי שחזרה מיירי שהפריש עם הארץ לפנינו ונאמן שאח"כ הוסיף עליו וכן נראה הפי' ברמב"ם וע' תיו"ט ומיושב קושיתי דה"ט דר"ש שזורי משום שאין לו תקנה. מתיר דהחכם ל"מ לשאול שהוא לא הפריש ואשאלה דע"ה לא סמכינן דשמא אין לו חרטה כעין שכ' בנוב"י בתרומה ביד כהן. ולפ"ז נ"ל לישב קו' הראשונה אמאי לא אמרינן הדרא לטבלא ויחזור ויפריש דדוקא בחבר סמכינן אאומדנא דאדעתא דהכי לא הפריש כדס"ל לר"י בתרומה ודאי משא"כ בע"ה ומה"ט הלכה כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר ולא סתרו אהדדי ודוק. אך ק"ק דמבואר בחולין דף ע"ה ע"ב אנא כי הא ס"ל דאמר ר"י הלכה כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי והוכיח מזה דדוקא בזה סובר הלכה כר"ש ולפמ"ש צ"ע דנימא דסובר בכ"מ כר"ש ומ"מ בהני תרתי רבותא קמ"ל דאע"ג דנראה כסתירה מ"מ הלכה כן:
ז' ומ"מ לר"י דס"ל במשנה דטבול יום דהוי תנאי ב"ד י"ל דגם בלי תנאי אם נפלה התרומה הדרא לטבלא בנפלה למקומה אך זה דוקא בנפלה מעצמה אבל אם הפיל בכונה ודאי לא הי' תנאי ב"ד ע"כ מ"ש הגאון יעב"ץ בישוב קו' אבי זקיני ח"ץ בהך דטבל ותרומה ביומא פ"ג שהקשה שיפריש תרומה ויחזור ויבטל והוא ג"כ קו' הפרשת דרכים וכ' הוא דיחזור לטבלא זה ודאי ליתא אף לר"י דתנאי ב"ד לא הי' רק שאם תשבר ותפול מעצמו ולא כשהפיל בידים וז"ב. ומעתה הנני חוזר לדבריו מ"ש דש"ס דערובין קאי כמ"ד בירושלמי הדרא לטבלא כבר כ' דלית מ"ד הכי אך כיון דאליבא דר"י קאי בעירובין והוא ס"ל תנאי ב"ד במשנה דסוף טבול יום שפיר י"ל שחזרה למקומה והו"ל טבל כמ"ש כת"ה ובזה מיושב קו' רש"י, דאם נדמע תרומה בחולין הרי מערבין בתרומה והוצרך לשנויי דר"י ס"ל כסומכוס ולהנ"ל ניחא דכיון שחזרה למקומה ומתנאי ב"ד הדרא לטיבלא לכ"ע אין מערבין בטבל ודוק: ח' ודע דדברי תוס' זבחים ע"ג ומנחות כ"ב ע"ב שהבאתי לעיל שכתבו דתרומה וטבל שנתערב בחולין מתוקנים לא הוה מב"מ דא"א למבטל להיות כבטל נ"ל דזה מבואר בירושלמי פ"ה דתרומות ה"ג וז"ל הירושל' ולית הדא פליגא על ר"י ב"ח דאמר ריב"ח נבלה בטלה בשחוטה בטל מגעה והיסטה לא בטל לפי שאפשר לשחוטה שתעשה נבלה אר"י תמן אפשר לשחוטה שתעשה נבלה ברם הכא אפשר לחולין להעשות תרומה וע' פני משה ופירושו דחוק ורחוק. ולפענ"ד צ"ל דאמר ריב"ח נבלה בטלה בשחוטה בטל מגעה והיסטה לא בטל לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה שחוטה אינה בטלה בנבלה תמן אפשר לנבלה שתעשה שחוטה הכא אפשר לחולין שתעשה תרומה וקאי על המשנה דסאה תרומה שנפלה למאה חולין תעלה ומשמע אף לר"י דס"ל מב"מ ל"ב והקשה הרי שחוטה אינה בטלה בנבלה משום דאפשר למבטל להיות כבטל והו"ל מב"מ ומשני תמן אפשר לנבלה שתעשה שחוטה הכא אפשר לחולין שתעשה תרומה בתמי' ומ"ה כיון דאין המבטל יכול להיות כבטל ל"ה מב"מ וזה ממש כדברי תוס' ומיירי בתרומה ביד כהן דל"מ שאלה וזה פי' נכון ואף דבש"ס דידן ר' חנינא ס"ל בתר מבטל אזלינן מ"מ ריב"ח ס"ל כרב חסדא ודברי תוס' הן הם דברי ירושלמי ודוק היטב ובעיקר קו' ש"ש י"ל לפי' הריטב"א בערובין. דמיירי בתרומה טמאה שנתערבה א"כ מיירי הסוגיא דהחולין כבר הוכשרו ע' רש"י בכורות כ"ב ע"ב ד"ה נקודים ונטמאו במגע התרומה ושוב יש להחולין חזקת טהרה ע' מ"ש לעיל סי' י"א אות ד':
ט' ומ"ש כ"ת עוד בישוב קו' הש"ש הנ"ל על הר"ש דבתערובות ל"ש לאוקמא בחזקת היתר מש"ס דעירובין ל"ו דבספק נדמעו מבעוד יום כשר העירוב וע"כ דמוקמינן אחזקת היתר ואמרינן דבלילה נדמע. וכ' דלפמ"ש הנוב"י קמא חיו"ד סי' ס"ה דלר"י לא בעי חזקת היתר בספק עירוב עיי"ש אמת שכן כ' הנוב"י לחלוק על התוס' וס"ל דחזקת תחום ביתו ל"ה חזקה אבל דעת תוס' לא כן היא ויפה העירני חתני הה"ג מהר"נ נ"י דמ"ש הנוב"י דחזקת תחום ביתו ל"ה חזקת איסור דהרי בע"ש מותר לילך חוץ לתחום ובשבת כבר נולד ספק אם הניח עירוב דז"א דהרי ביבמות ל' ע"ב אמרינן בספק גירש הערוה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אל תאסרנה מספק אף דהספק נולד בעוד שהבעל ח' וע"כ הכונה כמ"ש הש"ש שמעתתא ה' פ"ה דאשה זו הי' לה חזקה כשהבעל ימות תהי' מותרת לשוק והרי מת וספק אם גירש הערוה מוקמינן בחזקת היתר ה"ה בעירוב יש חזקה כשיבוא שבת יהי' אסור לילך והרי בא שבת וספק אם הניח עירוב מוקמינן בחזקת איסור ע"כ צדקו דבר' התוס' וע"כ לר"י צריך חזקת היתר מהעירוב לעומת החזקת איסור משבת דלא כנוב"י והן אמת דשיטת הרמב"ם כנוב"י ודוק:
י' וראיתי דרך אגב בנוב"י יו"ד סי' ס"ה הנ"ל שכ' בהך דשבת ל"ד באחד שהניח עירוב מבעוד יום וא' הניח בה"ש וזה שהניחו מבע"י נאכל בה"ש וזה שהניח בה"ש נאכל בלילה שניהם קנו עירוב דספק דרבנן להקל וכ' דלכאורה דוקא בבאו לשאול בזא"ז ולא בבאו לשאול בב"א אך מלישנא דגמ' משמע אפי' באו לשאול בב"א. והנה הפמ"ג או"ח סי' שצ"ג כ' דדוקא בבאו לישאל בזא"ז אולם מצאתי למאירי שבת שכ' דאפי' באו לשאול בב"א ונ"ל דס"ל כדעת הר"מ פ"ב מחמץ דכ' הה"מ והכסף משנה, דכיון דבדיקת חמץ דרבנן אפי' בא לשאול בב"א א"צ בדיקה וה"ה בעירוב ע' א"ח סי' תל"ט ומה דקשה על המאירי והר"מ מירושלמי ספ"ז דתרומות דמשמע דאף בדרבנן אסור בבאו לשאול בב"א י"ל דשם קאמר ר"י ר' יהודא היא ור"י ס"ל שם דל"ב ריבוי דבדאורייתא אמרינן שאני אומר ומ"ה ס"ל דבבאו לשאול בב"א אסור ודוק כי קצרתי ואף דבש"ס דידן ביבמות פ"ב משמע דר"י מודה דמדאורייתא ל"א שאני אומר מ"מ אולי בירושלמי לא ס"ל כן:
י"א ועפ"י דברי המאירי והרמב"ם דבספק דרבנן אפי' באו בב"א לשאול מקילין יש מקום לישב דברי המוצל מאש מהר"י אלפאנדרי שמסופק בחנוני על פנקסו דשניהם נשבעין ונוטלין מבעה"ב אם מצטרפין שניהם לעדות אחת ובדברי אמת סוף ענין תרי ותרי דף ק"ד ע"ב דפוס הלברשטאדט תמה עליו דהרי ממ"נ ע"א פסול בודאי וע' בש"ך סי' ל"א מה שהביא מדברי חכמי בריסק ובתומים (וע' בספרי חא"ח סי' ס"ג אות י"ב) להנ"ל י"ל לפמ"ש הב"י בטח"מ ר"ס צ"ב דחשיד על השבועה מדרבנן הוא דפסול ומשמע בין לשבועה בין לעדות מדרבנן ובכה"ג חולק עליו והובא דבריו בקהלת יעקב אלגזי אות ח' סי' קכ"א (ובאמת לפמ"ש תוס' ב"ק ק"ח דחשיד על השבועה לשבועה לא פסול רק מדרבנן נ"ל דה"ה לעדות), א"כ דל"ה רק פסול מדרבנן ועל כל אחד יש ספק דרבנן על כן כל אחד כשר וכיון דבבאו לשאול בב"א ג"כ להמאירי מכשירין שניהם על כן מצטרפין שניהם כן י"ל מה שהקשה בדברי אמת ומ"מ אין הלכה כן דלעדות פסול מן התורה ולדעתי גם הב"י לא כיון רק לשבועה שוין חשוד על השבועה עם משחק בקוביא דלעדות מבואר בש"ס דסנהדרין כ"ז דמועלי שבועות בכלל אל תשת רשע עד. אמנם אף אם נאמר דפסול מדרבנן מ"מ אין לצרף שניהם לב' עדים דהרי ליכא רק אחד כשר ואינו דומה לבאו לשאול בב"א כמובן:
י"ב וכת"ה כ' בעיקר הדין היכי דמסרו ממון בזה"ז ל"ה דין רודף דאין חשש בזה"ז שיבא לידי נפשות ובודאי לא נפסל לעדות רק מדרבנן וגם הרז"ה מודה דמוסר ל"ה כמומר לכה"ת וכש"כ שיש לסמוך על תשובות רש"ל ורמ"א דכיון דבעו"ה רבים נכשלים ונעשה להם כהיתר אין לפסלו לעדות כן לא אבד אמונתו ומה"ט אין פוסלין לעדות מי שהולך בערכאות בזה"ז אף דאיתא בתשב"ץ ח"ב סי' ר"צ וח"ג סי' ו' שפסול וע"כ מהתנצלות של הרמ"א ורש"ל הנ"ל. ובזה מישב מה שהקשיתי על השערי משפט ותשו' פמ"א דס"ל דמוסר לא פסול רק מדרבנן והרי הר"ן גיטין מסיק דתפילין שכ' מסור פסולין מדאורייתא דל"ה בר קשירה וע"כ הוה כמומר לכה"ת מדאורייתא וכ' דהר"ן מיירי במוסר שיש חשש שיבא לידי נפשות דהו"ל רודף משא"כ באין בו חשש נפשות לא פסול רק מדרבנן ויפה כתב:
ובעיקר הדין הנה בשערי משפט סי' ל"ד כ' דמזיק ממון לחבירו והוא רק גורם ל"ה רק איסור דרבנן וראיה מרש"י גיטין נ"ג ע"ב שכ' רש"י גבי כי קניס ר"מ בדרבנן מטמא ומדמע איסורא דרבנן כיון דלאו שמי' היזק אין כאן איסורא דאור' וד"ס צריכין חיזוק. ולפ"ז במוסר לממון ל"ה רק איסור דרבנן אולם ביש"ש (פ"י דב"ק סי' כ"ג) כ' להדיא דמדאורייתא אסור לעשות היזק לחבירו ואפי' כל דד"ג בנזקין דפטורין מן התורה מ"מ אסורין מה"ת וכ"כ הרמ"ה ב"ב פ' לא יחפור סי' ק"י דעובר מדאורייתא מקרא דלפ"ע או מואהבת לרעך כמוך וכבר הרגיש בזה בספר אמרי בינה דיני עדות סי' ל"ד ובאמת ברש"י גיטין י"ל דמדמע ל"ה רק איסור דרבנן דמדאורייתא מב"מ בטל ברוב לר"מ ול"ה היזק כלל מדאורייתא ומטמא מיירי בטומאה דרבנן ומ"ה ל"ה רק איסור דרבנן אבל בגורם לחבירו היזק דאורייתא איסור דאורייתא הוא. אך י"ל דנהי דלא אסור רק מדרבנן מ"מ כיון שגרם היזק לחבירו מדרבנן עובר מדאורייתא דכתיב ואהבת לרעך כמוך או מדכתיב לפני עור שכ' הרמ"ה (וע' לעיל סי' ח' אות י"ז מ"ש בדין לפ"ע בעבירה דרבנן אם עובר מדאורייתא) ולדעת הריטב"א ריש מכות דעדות בן חליצה דל"ה רק מדרבנן אין בו דין הזמה דאורייתא ה"ה י"ל דבהיזק דרבנן אין בו איסור תורה ודבר זה יש לתלות במחלוקת ראשונים אם אינו ראוי מדרבנן מיקרי אינו ראוי מדאור' ולפ"ז י"ל דדברי רש"י גיטין דזה, קאי לר"מ דבדרבנן קניס שוגג אטו מזיד ור"מ ס"ל סוכה כ"ג בעושה סוכתו ע"ג בהמה אינו ראוי מדרבנן ל"ה אינו ראוי דאורייתא ומ"ה כ' במדמע ל"ה איסור תורה אמנם יש לחלק בין הענינים:
י"ג ובעניותי כתבתי בישוב קו' תוס' כתובות פ"א ע"ב ד"ה לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי מה שהקשו ולמחול לנפשי' דהא אמרינן אפי' יורש מוחל דלכאורה במוחל שט"ח לחבירו וחזר ומחלו כיון דגורם היזק לחבירו ואסור מדאורייתא נימא כ"מ דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ דגם באיסורי תורה שאין בהן מלקות אמרינן ל"מ כדמוכח בתמורה גב' תורם מן הרע על היפה אך כבר כ' הפוסקים בשם תשו' פמ"א דהיכי דאיסור נעשה במכירה ל"ש אעל"מ דנהי דהמוכר עשה איסור הלוקח לא עבר ומ"ה ל"א אעל"מ וה"ה במוחל שט"ח הלוה לא עבר ומ"ה מהני המחילה א"כ ל"ק קו' תוס' דלימחלו לנפשי' דבזה אמרי' אעל"מ כיון דאסור לגרום היזק להלוקח או להבע"ח והוא בעצמו המוחל והנמחל והא דאמרינן בכתובות פ"ו תיזיל ותימחל לכתובת אמה לגבי אבי' מיירי שאבי' חי כמ"ש בש"מ ומ"ה מהני מחילה ודוק. וכעת נ"ל לפמ"ש לעיל בשם מהרש"ל דהא דאסור לגרום היזק מדאור' משום ואהבת לרעך כמוך זה שייך דוקא היכא שגורם היזק ואין לישראל אחר טובה משא"כ בגורם היזק לאחד ולהלוה טובה כש"כ היכי שלעצמו טובה: אינו עובר מדאורייתא ומ"ה ל"ש אעל"מ. והנה כ' במ"א דעשה עבדו אפותיקי ושחררו דשחרור מפקיע מידי שעבוד ל"מ בשחרור ע"י שליח דנהי דבכל שחרור מהני שליח כמ"ש הנוב"י קמא אה"ע סי' ע"ז דס"ל לר"מ לעולם בהם תעבודו רשות מ"מ בזה שעובר עבירה שמזיק לחבירו ל"מ ע"י שליח דאשלד"ע ולפ"ז קשיא בגיטין מ"א בעבד של שני שותפים דלד"ה יכול לשחרר אחד חלקו בשטר והרי תוס' כ' בגיטין כ"ג ע"ב דמשחרר חצי עבדו ל"מ ע"י עצמו דל"ש גיטו וידו באין כאחד דאין לו רק חצי יד וכ"כ בפנ"י בדף מ"ב וכן הוא בירושלמי פ"ק דקדושין ה"ג ומשמע דאף דעבד של ב' שותפין ל"ש גיטו וידו באין כאחד, רק בעי זיכוי ע"י אחר ואיך מהני זיכוי ע"י אחר לחצי' והרי גורם היזק לחבירו שיכופו הב"ד לשחררו ונהי דא"צ לשלם דבשלו עביד כמ"ש בתשוב' במ"א מ"מ איסור עושה ונימא אשלד"ע והרי הקצה"ח סי' רפ"ב הוכיח מתוס' ב"מ ע"א דגם בזכי' הוא ג"כ שלוחו של המזכה והרי הוא עושה איסור ולפמ"ש לעיל דכיון שיש היזק לחבירו ולאחד ריוח ל"ש ואהבת לרעך כמוך דגם חבירו רעהו ניחא דגם עבד בכלל רעהו כמ"ש סי' תרצ"ה לענין משלוח מנות וברא"ם פ' משפטים ובפמ"ג פתיחה כוללת ח"ב סי' י"ח ע"כ ל"ה איסור דאורייתא שוב עיינתי בירושלמי פ"ק דקדושין ה"ג ומשמע שם דעבד של שני שותפין יכול לזכות שחרור בעצמו לרבנן ומה"ט לא פליגי רק במשחרר חצי עבדו ול"ק קו' הנ"ל די"ל דשחרר ע"י עצמו ובב"ק ל"ג ע"ב אמרינן בשור שהזיק הקדישו מוקדש משום דר' אבהו וכ' תוס' דבתם הקדש מפקיע מידי שעבוד ולהנ"ל לפ"מ דאמרינן תמורה כ"א אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה (וע' לעיל סי' ו' אות ב' מ"ש בזה) א"כ אם הקדישו לחטאת לא יתכפר בו דעשה איסור בהקדישו שגרם היזק לחבירו ולא משמע כן (ולעיל סי' ל"ב אות א' נסתפקתי במזיק אי פסול לעדות משום דכתיב חבול רשע גזילה ישלם וכעת מצאתי למהרי"ט ח' אה"ע סי' מ"ה שכ' דמשום קרא זה לא נפסל לעדות דל"ה רק דברי קבלה ומצאתי בספר אמרי בינה ה' עדות סי' ל"ד שמפלפל בזה ואכ"מ): יד ולדינא ודאי במוסר ממון איסור דאורייתא אך נ"ל דלא נפסל רק מדרבנן בעבירה שאין בו מלקות ע"כ היכי שיש לו התנצלות אין לפסלו עולמות אם לא שמוחזק בכך ומ"מ יש לקנסו ולהעבירו על איזה זמן כפי ראות עיני הדיין אם לא יציית דינא כמ"ש לעיל ומ"ש כת"ה דבעניני מסים ל"ה מוסר כיון שמחויב לשלם כמ"ש הרמ"א סי' שפ"ח ס' י"ב במי שחייב לנכרי כבר ראה דברי ירושלמי ריש פאה גבי לשון הרע בהאי חנותא דכתנא הוה להון צמית והוה חד דמתקרי חובץ ואר"י זה אבק לשון הרע אף שהיו חייבים לעבודת המלך הרי דיש חילוק בין חיוב ממון ממש וע' בתשובת שואל ומשיב מה"ק ח"א סי' כ' שכבר זכה בראי' זו ע"כ בודאי יש לקנסו כנ"ל וע' בתשו' פרח מטה אהרן ח"א סי' נ"ב מבואר להדיא דיש חילוק בין חוב לעכו"ם שכ' הרמ"א בח"מ סי' שפ"ח סעיף י"ב ובין מוסר למבריח מכס עיי"ש וע"כ לדבריו האי דירושלמי דפאה דל"ה רק אבק לשון הרע משום שלא מסר להדיא רק הזכיר שם חובץ וזה לשון הירושלמי שם חנותא דכתנא הוה לון צמות והוה תמן חד דמתקריא בר חובץ ולא סליק אמרי מה אנן אכלון אמר חד חובצא אמר אתי חובץ אמר ר"י זה אבק לשון הרע עיי"ש: ט"ו וכת"ה הקשה על הר"מ שכ' בפי"א מעדות המומרין וכו' לא הוצרכו חכמים לפוסלן וכו' ולמ"ל זאת תיפוק לי' שאינו בזוממי זוממין כמ"ש הר"מ פ"כ מעדות הרי זה כטרפה שאין זוממיהן נהרגין. ובשלמא אם לא בעינן בממון עדות שאי"ל ניחא אבל להפוסקים דבעי עשאי"ל קשיא דאף דממונם אסור לאבד ביד מ"מ ע"י גרמי או גרמא מותר כמ"ש הש"ך ולפענ"ד לפמ"ש נוב"י ק' אה"ע סי' ע"ד דעד אחד שהעיד לחייב שבועה והוזם אינו לוקה מלא תענה הרי דע"א בחיוב שבועה ל"ב עשאי"ל דלא משכחת הזמה כלל א"כ בע"א ל"ב עשאי"ל לחייב שבועה נ"מ מ"ש הר"מ דמוסר ומומר וכו' פסול לעדות דל"מ אף לחייב שבועה דל"ב עשאי"ל וכן מיושב קו' בשמים ראש סי' ע"ג (ע' בספרי חא"ח סי' ה' אות י"ג באריכות) למ"ל קרא דאו ראה דסומא פסול לעדות ת"ל דהו"ל עשאי"ל דל"ה בר עונשין לר"י ולהנ"ל ניחא דנ"מ דאפי' לשבועה אינו זוקק אף דל"ב דין הזמה בזה וכן לפמ"ש בתשו' רע"א סי' קע"ו דב' עדים המכחישים לפטור נגד ב' עדים ל"ב בהמכחישים עשאי"ל דאף אם יוזמו לא ילקו מלא תענה מיושב קו' וגם קו' בשמים ראש דנ"מ דפסולין אף להכחיש עדים אף דל"ב בזה דין הזמה הן אמת דאני בתשו' כתבתי דלא כנוב"י אלא דגם בעד המחייב שבועה אם יוזם ילקה מלא תענה וגם כ' דלא כתשו' רע"א דעדים המכחישים אם יוזמו ילקו מלא תענה. (וציינתי בקצרה לעיל סי' א' אות י"ב) ולפ"ז למ"ד בממון בעי עשאי"ל גם בע"א לחייב שבועה בעי עשאי"ל ואם יוזם ילקה מלא תענה וכן בעדים המכחישים ול"ש ב' תירוצים הנ"ל וגם אין לומר דאצטריך שיהיו פסולים לעדות אשה דל"ב עשאי"ל דגם בזה אין לוקין מלא תענה כשהוזמו כמ"ש נוב"י אה"ע סי' מ"ו אך לדעתי לוקין מלא תענה דאין הפי' והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דבעי שעדות הראשונים ירשיעו את הצדיק אך אף אם עשו פעולה אחת בשקר לוקין ולפ"ז בעי בעדות אשה עשאי"ל לענין לא תענה. אך נ"ל דנ"מ שיהי' פסול אף לעדי חתימה בגט דבזה ודאי ל"ב עשאי"ל כמ"ש בנתיבות סי' כ"ח:
טז אברא דקשה על מ"ש לעיל דלא כנוב"י, רק בע"א המחייב שבועה לוקין מלא תענה דמבואר ברמב"ם פכ"א מעדות דעד שהעיד בטומאה והוזם משלם ממון הרי דשייך הזמה בע"א דלא כקצה"ח ס"ס ל"ח רק במחויב שבועה אין משלם ממון כמבואר בב"מ ד' ומ"מ לוקה מלא תענה שהרי העיד שקר בדבר שיש בו תועלת וכ"כ באמרי בינה דיני עדות סי' ה' א"כ קשיא בב"מ ד' מה לעד אחד שכן אינו בהזמה והרי אי ממונא לקולא כדאמרינן בכתובות ל"ב א"כ בע"א דליכא ממון רק מלקות חומרא הוא לגבי העד ומה הקשה בגמ' ואולי זה הפי' בגמ' ור"ח תורת הזמה ל"פ דכיון דאיכא מלקות בע"א מ"ה תורת הזמה לא פריך ודוק. והנני ידידו:
בשולי המכתב ראיתי בפנים יפות פ' יתרו הקשה אשיטת רש"י נזיר ד' דנזיר מותר לקדש ביין דקידוש דאורייתא ומושבע ועומד מהר סיני וכ"כ בדף ע"ד א"כ מה מקשה בעירובין אהא דמערבין לנזיר ביין הא לא חזי ליה והרי חזי ליה שיקדש עליו ואף דבעי ב' סעודות הרי משכחת לה שמערב בסעודה אחת פת וסעודה יין עיי"ש ולא קשה לפענ"ד דבעירוב בעי סעודה הראוי' מבעוד יום כדאמרינן דף ל"ו ונזיר ביין ודאי אינו רשאי לקדש מבע"י דעדיין ל"ה קידוש דאורייתא ואע"ג דמרדכי רפ"ב דמגילה הובא במג"א רס"ז כ' דמקדש בתוספת שבת א"צ אח"כ לקדש דע"י קידוש דרבנן יוצא קידוש דאור' מ"מ נזיר ודאי אסור לקדש אז ביין ע"כ שפיר אמרי' דלא חזי לי' ומה"ט שפיר מוכיח בפסחים כ"ג דיין לנזיר מותר בהנאה דאס"ד אסור בהנאה מבע"י כיון דאסור בשתיה אסור בהנאה ג"כ ודוק. ולזה הערני קצת חתני הרה"ג מהר"ג נ"י. ואף דמשמע מדברי המרדכי הנ"ל דלמ"ד תוספת שבת דאורייתא יוצא ידי קידוש דאורייתא י"ל דחזי לנזיר בעת שהוא תוספת שבת קודם חשיכה מ"מ הרי מבואר בריטב"א עירובין ל' ע"ב גבי מערבין לגדול ביום הכפורים הואיל וחזי מבעוד יום הכונה דהעירוב קונה קודם שמתחיל תוספת יוה"כ וכיון דבעי שהעירוב יהי' חזי קודם תוס' שבת הרי אז לא חזי לנזיר ע"כ ל"ק קושיא הנ"ל אך לפ"ז קשה להיפך אמאי מערבין לנזיר ביין הואיל וחזי לאחרינא והרי כ' הריטב"א דף ל"ח ד"ה ואלא הא דתנן ר"א אומר מערבין בביאור דברי תוס' שם דהיכי דחזי לדידי' בלילה ל"מ עירוב דחזי לאחרינ' מבעוד יום דמסתמא על דעת סעודתו דחזי' ליה קונה עירוב עי"ש א"כ לרש"י דלנזיר חזי' בלילה יין לקידוש לא ליקני עירוב דחזי לאחרינא בשלמא אם מערב ביין הראוי לב' סעודות ניחא דכיון דלא חזיא לדידי' רק מקצת ע"כ עירב אדעתא דאחרינא ומ"ה מהני משא"כ אם עירב במקצת יין ומקצת פת לא ליהני העירוב. וי"ל דבזה מיושבין דברי רש"י פסחים כ"ג שפי' דמערבין לנזיר ביין הואיל דאי בעי מיתשל עלי' ותוס' כ' הואיל וחזי לאחרינא ודברי רש"י תמוהין דהרי באמת מהני עירוב במידי דחזי לאחרינא אף דל"ש הואיל כדמוכח בעירובין דלרבנן אפי' אם ל"ש הואיל דעל שבות גזרו ביה"ש מ"מ מהני עירוב וכבר תמהו בזה המפורשים להנ"ל נכון דרש"י כשיטתי' דיין חזי לנזיר בלילה ול"מ מה דחזי לאחרינא וע"כ פי' הואיל דאי בעי מיתשל ואגב שמפרש בנזיר כן פירש"י בתרומה ג"כ כן אף דבתרומה א"צ להואיל דאי בעי מיתשל כדמוכח בעירובין ודוק: