שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן מו
להרב המה"ג החריף ובקי המפורסים מ' אורי העממערלינג נ"י האבד"ק באקשעוויץ:
יקרתו הגיעני. ע"ד השאלה בסכין של שחיטה שנפגם קצת בצד א' רחוק מהחוד כחצי אצבע אגודל ויש שמה בקעים ופילי. ובמקום הבקעים בולט קצת מפני שעלה מהמתכות קרום דק, ושחט השו"ב בסכין זה, מה דינן של הכלים שבשלו אנשי העיר בהם בשר שחוטה זאת:
א' תשובה בגוף הדין אי אפשר להורות עד שישלחו הסכין לרב ושוחטים מובהקין כי דברתי עם השוחטים דפה ואמרו שלפעמים נראה שהוא בולט. ובאמת אינו בולט ונחוץ לראות הסכין. אמנם לענין הכלים יפה כתב כ"ת אותן שאינן בני יומן יש להתיר דהרי יש פוסקין כר' זירא דבית השחיטה מירוח רווח והרא"ש כתב דאף דקיי"ל דפגימה מן הצדדין אוסרת היינו רק היכא שאינו יודע מהפגימה אז חיישינן שמא יגע. עוד תירץ דלענין פגימה ל"מ ביה"ש מירוח רווח ע"ש ולתי' הא' כשר בנ"ד שיודע שנפגם אבל לא לתי' הב'. אך לענין כלים שאב"י הו"ל ספיקא דרבנן וגם בכלי שני יש להתיר בהפ"מ. אמנם הכלי ראשון והקערות שמשתמשים ע"י עירוי ונודע השאלה בעוד שהי' ב"י יש להסתפק ואם משערים שהפגימה רחוק מהחוד. עכ"פ יותר משיעור רוב סימן אחד בבהמה. לפענ"ד יש להתיר דכיון דרחוק מהחוד יותר מרוב סימן אחד א"א לחוש שיגע. רק לאחר שחיטת רוב הסימן ולשי' רש"ל הובא בש"ך סי' כ"ו אם ניקב הושט במקום ששחט כבר לאחר שחיטת הרוב כשר. וכן פוסק זקיני התב"ש בהפ"מ. אך אפי' לשי' הב"ח דס"ל דכיון דיש טריפות לחצי חיות אף אם ניקב הסימן לאחר שנשחט הרוב קודם ששחט הקנה אסור מ"מ הרי הפמ"ג כ' דל"ה רק טריפה אף להב"ח ולא נבילה ע' סי' כ"ו ססק"א במשבצות. ולפ"ז י"ל דהרי בכל שוחט בסכין פגום יש ספק שמא לא נגע בפגימה. וקצת י"ל דהוה ס"ס שמא לא נגע ושמא לא ניקב וכ"כ בח"ס סי' י"ט רק כיון שהוא ספק בשחיטה אסור דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע במה נשחטה ל"מ ס"ס משא"כ כשיש ספק שמא נגע אחר שחיטת הרוב ל"ה רק טריפה אפי' להב"ח אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת כיון דמחזקת נבילה ודאי יצאה ול"ה בחזקת אינו זבוח. דאין מחזיקינן מאיסור לאיסור ולשי' הב"ח דהוה טריפה כמ"ש הפמ"ג יש להביא ראי' מדברי המדרש פ' תולדות שא נא כליך כהא דתנן משיאין ע"ג חבירתה שלא תאכילני נבילות וטריפות והקשה ביפ"ת דהרי בשחט בסכין פגום נבילה והאיך משכחת לה טריפות. ולהנ"ל י"ל שאמר לו לשחוז הסכין שלא יהי' בו פגם אף מן הצד בריחוק מהחוד דבכה"ג בנקב לאחר ששחט הרוב ל"ה רק טריפה מ"מ צוה לו שישמור אף מזה לכתחל':
ב' ועכ"פ יש לצדד בנמצא בליטה רחוק מחוד הסכין נגד רובו של סימן. ומצאתי בס' דעת קדושים ס"ט שמצדד ג"כ להקל כפי גובה האפשרי בהנשחטין בסכין ההוא אם יהי' הסימן זה ע"ג זה ודבריו נאמרו בקיצור וכפי הנראה כונתו דבעי גובה יותר מרוב ב' סימנים. ולפמ"ש סגי ברוב סי' א' מטעמא דכתיבנא ועוד איכא סברא דהיכא דהוא ברחוק מהחוד, עד שיגיע לאותו מקום ודאי ביה"ש מירוח רווח ודוקא כשהפגימה קרוב לחוד לא:
מירוח רווח. וכן מצדד לומר בס' הנ"ל ע"כ אם יוכל לשער שעכ"פ יהי' בריחוק יותר מרוב סי' א' הדבר פשוט דהכלים כשרים אמנם אם לא יוכל לשער כנ"ל יש להכשיר הכלים שאב"י דכיון דהרוב מהבהמות נשחטו בסכין יפה כמ"ש כ"ת אנו תולים שכ"א קנה מהרוב דכל דפריש מרובא פריש ומ"ש כ"ת לדחות זאת דבזמן רב לא יבצר שכ"א קנה גם מבהמה שנשחטה בסכין זה דז"א דכיון דל"ה בני יומן מבישול זה שוב הו"ל ספיקא דרבנן: ג' ומ"ש כ"ת דבכל יום בשלו בהכלים ובאיסור יש לחשוב גם מבליעת המים דל"ה נ"ט בר נ"ט הנה בודאי הי' כמה שבתות דלא בשלו בהכלים וגם כיון דחנ"נ מדרבנן אין לאסור מספק והגם דהש"ך סי' צ"ד ס"ק כ"ב כ' דלא תליא בחנ"נ ע' פמ"ג שם שמסופק אי נ"ט בר נ"ט באיסורין מדאוריי' או דרבנן ואני כ' בתשו' ובדרוש דלשי' תוס' דטע"כ ל"ה רק איסור עשה והש"ך סוסי' ע"ט כ' בשם הה"מ דיוצא מאיסור עשה אינו אסור מהתורה עיי"ש לענין חלב אדם והחו"ד סי' ק"ה סק"ג כ' דהיכי דהיוצא אינו אסור מדאורייתא גם הטעם אינו אסור מדאוריית' א"כ נ"ט בר נ"ט ל"ה באיסורין רק דרבנן כיון דהטעם הראשון אינו רק איסור עשה א"כ הטעם השני דיוצא מאיסור עשה אינו אסור רק מדרבנן ואף שמדברי התוס' חולין דף ק' ע"ב ד"ה בשקדם שהקשו דהאיך צותה התורה להגעיל כלי מדין הלא אין במים ס' נגד הכלי בכלי גדול עיי"ש מזה מוכח דנ"ט בר נ"ט מדאורייתא דאל"ה לק"מ דשם הוי נ"ט בר נ"ט מן הכלי למים ומן המים לכלי י"ל לפימ"ש בספרי חאו"ח סי' ד' אות ב' בישוב קו' על הרב המגיד הנ"ל דיוצא מאיסור עשה אינו אסור מה"ת מגמ' ערוכה חולין ק"כ דבשביעית משקה היוצא כמותה אף דשביעית ל"ה רק איסור עשה ועניתי ואמרתי דזה שכ' הה"מ דיוצא מעשה ל"ה רק מדרבנן היינו באיסורי אכילה לבד אבל באיסורי הנאה אף הה"מ מודה דאסור היוצא אף דלא הוי רק באיסור עשה עיי"ש וע' בספרי הנ"ל סי' ס"ח אות ב' וא"כ בשביעית דהוי איסור הנאה אסור היוצא ומעתה י"ל גם גבי גיעולי מדין דהתורה הוצרכה להגעיל אף משום תקרובות ע"ז דהוי איסור הנאה א"כ נ"ט בר נ"ט נמי אסור ושפיר הקשו בתוס' אולם באיסורי אכילה דיוצא מעשה אינו אסור גם נ"ט בר נ"ט ל"ה רק מדרבנן ויבואר אי"ה בהלכות בשר בחלב וא"כ בנד"ד דל"ה רק איסור אכילה נ"ט בר נ"ט ל"ה רק מדרבנן והכא דהוי האיסור רק ס' יש להתיר הכלים שאב"י מהאיסור אף שחוממו בו מים והגם שהוא דרך פלפול מ"מ הרי הפמ"ג מצדד בסי' צ"ד סק"ב להתיר בהפ"מ וצורך גדול רק שמסיים דח"ו להקל ובנ"ד שיש כמה ספיקות וגם ודאי עברו לילות שלא חממו ובסוף סי' ק"ג מבואר דיש לצרף שמא לינת לילה פוגמת ע"כ אין להחמיר גם מה שכתבתי כיון דודאי שחט רוב בהמות בסכין אחרת יש להתיר מה שקנו קודם שנולד הספק דכל דפריש מרובא פריש אין לומר דזה הוי כתערובת חניות דלשי' הרא"ה שהביא הש"ך סי' ק"י ס"ק י"ד אסור אף קודם שנולד הספק דזה דוקא כשנודע באיזה חנות יש טרפה ולא נודע באיזה חנות קנה דזה להרא"ה אסור משא"כ היכי שיודע באיזה חנות קנה והספק באיזה חנות יש טרפה יש להתיר מה שקנה קודם שנולד הספק כמו שכ' הש"ך בשם הרשב"א וכמבואר בחו"ד שם ואף הפמ"ג מתיר בה"מ ע"כ הכלים כשרים בלי פקפוק:
ד' ובענין הנ"ל לא אמנע מלהודיע דעתי בדברי רבינו יונה הובא בר"ן חולין ד"י תניא בגמרא שחט את הושט וכו' ואמרינן בגמ' כל ספק בשחיטה לאתויי ספק שהה ספק דרס ודעת רבינו יונה דמהא שמעינן דהיכא דנשמטה גף העוף או נשברה ואינו יודע אי קודם שחיטה או אח"כ אזלינן לחומרא. ותמה על דברי ר"י דמה מייתי משמוטת גרגרת או מספק שהה ספק דרס לנשמטה גף העוף דשם הוה ספק בשחיטה ואיכא חזקת איסור דאינו זבוח משא"כ בשמוטת גף העוף דהוה ספק טריפה (וע' מה שכ' לעיל ס"ט אות ב') ונראה לענ"ד לישב כיון דהש"ס שם קאי על התוספתא פ"ב דחולין בשחט את הושט ואח"כ שחט הגרגרת וכו' ושם בתוספתא מבואר דאם שחט מיעוטו של ושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט שניהם פסולה ושחיטתה מטהרתה והובאו דברי התוספתא בתוס' חולין ל' ע"ב ד"ה החליד ובמהרש"א שם וע"כ ס"ל להתוספתא דשהי' במיעוט קמא לא הוה נבלה רק טרפה כדקתני שחיטתה מטהרתה ולפ"ז בעוף כל שהי' בשחיטה ל"ה רק טרפה דקודם שחיטת הרוב אפי' מחצה על מחצה ל"ה רק טרפה כדמוכח מתוס' חולין ל' ע"ב דאין חילוק בין מיעוט סימן למחצה על מחצה ואחר שחיטת הרוב לא פסלה שהי' בשלמא מבהמה הוה שהי' בשחיטה נבלה בשהה בין סימן לסימן משא"כ בעוף וכיון דהא דקאמר הש"ס לאתויי ספק שהה ספק דרס קאי על התוספתא דקתני שם שחט את הושט ואח"כ נשמט הגרגרת כשרה דמיירי בעוף ובעוף ספק שהה ל"ה רק ספק טרפה שפיר מוכיח ר"י בנשמט גף העוף ספק מחיים ספק לאחר שחיטה וזה ישוב נכון ודע דמה שהקשה מהרש"א דף ל' על התוס' שהוכיחו מהתוספתא הנ"ל דשהי' פוסל בעוף דלמא התוספתא מיירי מדרבנן לק"מ דהרי בגמ' דף י' אמרינן על התוספתא הנ"ל ספק שהה ספק דרס ואעוף קאי כדאמרן וע"כ מוכח דשהי' בעוף פסולה מדאורייתא דאי מדרבנן הו"ל ספיקא דרבנן וז"ב (וע' לעיל סי' ט' אות א' מה שכ' בפירוש דברי התוספתא וע' עוד לעיל סי' כ"ו אות ד') ובדבר השוחט כבר כתבתי לו במכתבי חות דעתי. והנני ידידו דו"ש סימן מז בעזה"י חנוכה תרמ"ה פרעמישלא א בדברי התוס' חולין ל"ו ע"ב ד"ה עצים ולבונה ובענין הנס דחנוכה: א' הנה בספרי חא"ח סי' ק"י הבאתי קושי' בשם יעב"ץ על גוף הנס דחנוכה הרי משק' מבית מדבחיא דכן ולא נטמא השמן כלל ומה נס הי'. וקושיא זו ראיתי בספרים. ובאמת ל"ק לפי המבואר בסוגיא דפסחים דרב ס"ל דכן. ואף טומאת עצמן אין להם ע"כ ס"ל משקה בי' מטבחי' ומ"ד דכן מלטמא אחרים ס"ל משקה בית מדבחי' א"כ ליכא למ"ד משקה מבית מדבחיא דכן ואף טומאה עצמן אין להם א"כ לק"מ. אך מאי דקשיא למ"ד משקין אין מקבלין טומאה מה"ת נהי דרבנן גזרי טומאה ולא הוציאו רק משקה בי' מטבחיא. אבל שמן מקבל טומאה מדרבנן. מ"מ לא יתכן דכל הנס הי' במה שניצולו מטומאה דרבנן. ועוד דהפנ"י הקשה מה הנס דחנוכה הרי טומאה הותרה בצבור ותי' דטומאה דחוי' בצבור והי' הנס שלא הוצרכו לדחות טומאה. ולפע"ד מהסברא י"ל דאף דטומאה דאורייתא הודחה בצבור מ"מ טומאה דרבנן הותרה לגמרי דטומאה קלה הוא וכבר כתבתי כן לעיל סי' ל"ו אות ה'. אך שעומד לנגדי הא דאיתא בסוגיא דר"ח סה"כ על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר וכו' בין ביחיד בין בציבור ומוקי לה למ"ד טומאת משקים לאו דאורייתא מדרבנן ודלא כיוסי בן יועזר ומשמע דאף בטומאה דרבנן בעי ריצוי ציץ דטומאה דחוי' הוא בציבור דלמ"ד הותרה ל"ב ריצוי ציץ אולם לפי"מ שאכתוב לקמן גם קו' זו מיושבת דהסברה בעיני ברורה דטומאה דרבנן נחית דרגא מטומאה דאורייתא:
והנ"ל ליישב דיש לומר נהי דטומאת משקין לאו דאורייתא מ"מ בקדשים דגלי קרא דאף עצים ולבונה מקבלין טומאה. וילפינן מוהבשר לרבות עצים ולבונה ה"ה משקה מקבל טומאה מדאורייתא משום חיבת הקודש. ובאמת כבר הקשה כן בתוס' חולין ל"ו ומה שחילקו בין דבר גוש לדבר לח. הרואה יראה שהתוס' היו מוכרחין לחילוק זה והוא דוחק גדול דמה"ת לחלק. ובאמת דמכל הסוגיא דפסחים מוכח דלמ"ד טומאת משקין לאו דאורייתא אף בקדשים לאו דאורייתא דהא אמרינן שם דרב דס"ל דכן אף מטומאת עצמן ס"ל דטומאת משקין לאו דאורייתא ורק מדרבנן ול"ג במשקה בית מטבחיא. ושמואל ס"ל דטומאת עצמן דאורייתא. ולא יכלו חכמים לעקור טומאה דאורייתא כמו שפירש"י ואס"ד דחיבת הקודש מהני אף במשקה. איך ס"ל דכן ואף טומאת עצמן אין להם. איך עקרו חכמים טומאה דאורייתא והרי חכמים אין עוקרין דבר מה"ת בקום ועשה וע"כ מוכח כמו שכתבו התוס' חולין דחיבת הקודש ל"מ למשקה. וכן מוכח מדאמר ר"א (הוא ר"א בן שמוע) אין טומאה למשקין כל עיקר מדאמר יוסי בן יועזר. משקה בית מטבחיא דכן. וע"כ משום דחכמים אינן עוקרין דבר מה"ת בקו"ע, (ומ"ש רש"י פסחים ט"ז ע"ב ד"ה בין ביחיד טומאת משקין דאוריי' ולא רצו חכמים לטהר נ"ל דצ"ל ולא מצי כמ"ש רש"י לקמן י"ז ע"ב ד"ה ר"ש) ואמנם נ"ל לישב קו' תוס' דחולין הנ"ל יתבאר:
ב' דהנה בספרי הקטן שיח יצחק ביארתי דאף דחכמים אין עוקרין דבר מן התורה בקום ועשה מ"מ באיסור שישנו בשאלה חכמים עוקרין דבר מן התורה וקאתינן עלה מב' טעמים טעם אחד דכמו דאמרינן בברכות י"ט ע"ב דאיסור דאורייתא לא נדחה מפני כבוד הבריות רק בשוא"ת ומ"מ טומאת נזיר נדחה מפני כבוד הבריות וכ' רש"י ותוס' משום שישנו בשאלה וכמו שנדחה מפני כבוד הבריות ה"ה וכש"כ דנדחה מכבוד חכמים וגזירתן הטעם הב' דכמו שכ' הר"ן ריש נדרים דאף דכינויים לשון שבדו חכמים ל"ב הסכמת חכמים משאר לשונות ה"ה שי"ל דכמו שאם נשאל לחכם יכול להתיר ל"ג הסכמת חכמים וגזירתן משאר שאלה לחכם אך זה אינו דומה דגם חכם אינו יכול להתיר בלא פתח וחרטה. אך להמבי"ט סי' צ"ח דמדאוריי' חכם יכול להתיר בלא פתח וחרטה ורק מדרבנן צריך פתח וחרטה סברתי כראי מוצק ושם כתבתי דמה שהקשו על המבי"ט מגיטין פ"ג דמקשה רשב"א על ר"א לא מצינו זה אוסר וזה מתיר ומקשה והרי נדרים דנודר אוסר וחכם מתיר ומשני הא אר"י אין חכם מתיר אלא בחרטה והכוונה דנמצא הוא מתיר א"ע ולהמבי"ט דחכם מתיר מדאורייתא בלא פתח לא משני מידי וכתבתי ישוב נכון דדברי מבי"ט אין קיימין רק למאן דיליף היתר נדרים בחגיגה ט' מלא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל חכמים מוחלין י"ל דמתי' מדאוריי' בלא פתח אך למאן דיליף היתר נדרי' מכי יפליא ב"פ אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר ודאי בעי שהנודר יפליא ההיתר בפתח וחרטה וכיון דר"א יליף בחגיגה היתר נדרים מכי יפליא ובעי פתח וחרטה מדאור' ושפיר משני בגיטין שהקשו שם לר"א דלר"א לשיטתי' לא מצינו זה אוסר וזה מתי' בנדרים. ודברי המבי"ט קיימין להלכה דקיי"ל כשמואל דיליף מלא יחל ולדידי' מדאורייתא א"צ פתח (הגם דהמבי"ט כ"כ לכ"ע) ולשיטה זו סברתי נכונה דהיכי דישנו בשאלה חכמים עוקרין דבר מן התורה בקום ועשה. ובספרי הנ"ל כ' בקו' הב"י א"ח סי' תי"ח בנודר להתענות ופגע בחנוכה ופורים א"צ להתענות ואיך חכמים יעקרו דבר מ"ה בקום ועשה ולפמ"ש מיושב שפיר והארכתי הרבה בסוגיא דיבמות. ואח"כ הראו לי כסברתי בתשו' רדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' פ"ח שכ' לישב קו' הנ"ל כמ"ש דנדר קיל כיון דאיתא בשאלה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. והנה בספרי שם הקשיתי ע"ז דהרי בש"ס דיבמות פליגי שם בתרומה אי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה והרי בתרומה דישנו בשאלה ודאי חכמים עוקרין דבר מן התורה וכעת נ"ל די"ל דסוגיא שם קאי לסברא דילפינן היתר נדרים מכי יפליא ובעי פתח וחרטה וגם י"ל דבתרומה לכ"ע בעי פתח וחרטה אף למבי"ט על כן אין מקום לסברתי הב' רק בנדרים משא"כ בתרומה. והנה לפמ"ש עוד בספרי הנ"ל דסוגיא דברכות כ' דס"ל דהא דנזי' מטמא למת מצוה הוא משום דכבוד הבריות דוחה לל"ת דנזי' משום שישנו בשאלה קאי דוקא למאן דאמ' קבורת מת ל"ד כמ"ש הלח"מ ה' אבל ר"פ י"ב דסוגיא דסנהדרין ס"ל כן וה"ה די"ל דסוגיא דברכות ס"ל כן משא"כ למ"ד קבורת מת מצוה ד"ת אין כבוד הבריות דוחה לל"ת שישנו בשאלה אך העשה דקבורה בהדי כבוד הבריות דוחה וה"ה לפ"ז אם חכמים עוקרין דבר שישנו בשאלה במחלוקת זה תליא ולפ"ז יש לישב סוגיא דיבמות דאינו סותר לסברתי דסוגית הגמ' דיבמות קאי למ"ד קבורת מת דאורייתא ואין הטעם בנזיר דנדחה מפני כבוד הבריות רק משום דעשה דחי לל"ת בהדי כבוד הבריות כמ"ש שם: ג' וכעת נ"ל לבאר דברי תוס' כתובות ג' שכ' דהא דאמרינין תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי א"ל היא אף לר"ח דחכמים עוקרין דבר ע"ה בקום ועשה משום דבתרומה שאני וכ' מהרש"א ב' פירושים הא' משום דבתרומה אמרינין הפקר ב"ד הפקר הב' משום שישנו בשאלה ובהגהות קרני ראם תמה דתוס' כ' ביבמות דבתרומה ל"ש הפקר ב"ד הואיל דבתר הכי שלו ולי קשה יותר על תירץ הב' דדוקא בתרומה ס"ל לר"ח חכמים עוקרין בקום ועשה ובכל הסוגיא מכמה קושיות שהקשה בגמ' מבואר דבכל דוכתא ס"ל לר"ח דחכמים עוקרין בקום ועשה וצ"ל לישב דברי מהרש"א דהן אמת דבתחילה ס"ל לגמ' דבכל דוכתא ס"ל לר"ח כן אבל לבתר דמשני בגמ' כל הקושיות למאן דפליג אר"ח ס"ל לגמ' דר"ח לא פליג רק אתרומה הן מפאת דס"ל גם בתרומה הפקר ב"ד הפקר ופליגי ר"ח ור"נ בר אושעיא בסברת התוס' ור"ח לא ס"ל סברת תוס' דהיכי דבתר הכי שלו ל"ש הפקר ב"ד עיין באבני מילואים סי' כ"ח ס"ק ל"ג פי' דברי תוס' או דבתרומה שאני שישנו בשאלה. ובזה יש לישב מה שהקשה תוס' פסחים ס"ב ד"ה כי ל"ל שהקשו אי מדרבנן איך יתחייב פסח אחר ומייתי חולין בעזרה וכבר תמהתי על דבריהם שהרי שם לר"ח קאי והוא ס"ל חכמים עוקרין דבר מ"ה בקום ועשה אולם לפי' מהרש"א בתוס' כתובות הנ"ל וכמו שפירשתי דבריו יפה הקשה תוס' בפסחים. ואמנם כ"ז לפי' מהרש"א אמנם מפשטא דסוגיא י"ל כמו שכתבתי בספרי וכמו שכ' רדב"ז דהיכי דישנו בשאלה לכ"ע חכמים עוקרין דבר מן התורה וביבמות מיירי בתרומה ביד כהן או כמו שתירצתי לעיל דסוגיא דיבמות לא ס"ל כסוגיא דברכות אמנם להסוגיא דברכות דמחמת כבוד הבריות נדחה טומאת נזירות משום שישנו בשאלה כש"כ דחכמי' עוקרין איסור שישנו בשאלה לכ"ע אף לרנב"א. וע' בספרי ב"י חא"ח סי' ד' אות ט' מה שכתבתי בסוגיא דנדה מ"ו ע"ב וגם בספרי שיח יצחק כתבתי קצת מזה:
ד' ובתשובה אחרת כתבתי עפ"י סוגיא דברכות דמה"ט כהן מטמא למת מצוה דכבוד הבריות דוחה ללאו שאינו שוה בכל עיין ברש"י ותוס' ולפ"ז כתבתי דחכמים עוקרין דבר מן התורה בקום ועשה בלאו שאינו שוה בכל מסברתי הנ"ל דל"ג כבוד חכמים מכבוד הבריות. ובזה פירשתי דברי תוס' כתובות ס"ג ע"ב ד"ה אבל שכ' דהך עובדא דשילהי נדרים ל"ל דמיירי באומרת טמאה אני לך דאין להתירה מטעם דארכוסי מרכס דשוי' אנפשה חתיכה דאיסורא וכבר תמה על דבריהם בפסקי מהרא"י ומהרש"א דהרי זה בלא"ה קשי' אמשנה דנדרים באומרת טמאה אני לך דמותרת למשנה אחרונה ואין סברה לחלק בין אשת כהן לאשת ישראל ופירשתי דדבריהם נכונים דבאשת כהן מאונס הו"ל לאו שאינה שוה בכל ונהי דאסורה משום שוי' אנפשה חתיכה דאיסורא כקו' הר"ן י"ל חכמים עוקרין ד"ת בקום ועשה משא"כ באשת ישראל ברצון דהוה לאו השוה בכל ליכא למימר הכי. ושפיר הקשה תוס' ובגמ' שם דאמרו אמשנה אילימא באשת ישראל וברצון מי אית לה כתובה ולא הקשו אילימא באשת ישראל איך עקרו דבר מ"ה י"ל דעדיפא פריך מי אית לה כתובה. וזה ישוב נכון אלא שעומד לנגדי סוגיא דיבמות צ' דמקשה ארנב"א דחכמים אין עוקרין ד"ת בקו"ע מיתומה קטנ' דבעלה מטמא לה ולא משני דבלאו שאינו שוה בכל חכמים עוקרין דבר מהתורה אמנם לפמ"ש ניחא דסוגיא דיבמות קאי דקבורת מת מצוה דאורייתא ולא נדחה טומאת כהנים בשביל כבוד הבריות לבד ומ"ה ס"ל דלענין עקירת דבר מה"ת ג"כ אין לחלק אבל לפי סוגיא דברכות יש לחלק ושפיר כ' תוס' ובכ"ז יש לפלפל הרבה (ועיין לעיל סי' א' אות י"ג):
ה' ועיין תוס' כתובות נ"ט ע"ב הקשו באיצטלא דפרסוה אמיתנא דקני' מיתנא משום דמפקיע מידי שעבוד אמאי לא אלמוה לשעבודה ולפמ"ש דה"ט דעקרוהו בנדרים דברי תורה בקום ועשה משום דישנו בשאלה חכמי' עוקרין ד"ת כמו שכ' גם הרדב"ז מיושב קושיתם דבאיסור הנאה ממת דליתא בשאלה חכמים אין עוקרין ד"ת. אך קשה בב"ק ץ' דלא מהני שחרור האשה בעבדי מלוג משום דאלמוה רבנן לשעבוד הבעל והרי מדאורייתא שחרור מפקיע מידי שעבוד ואיך חכמים עוקרין דבר מה"ת בקו"ע שיהי' מותר בשפחה ושיעבוד עמו בפרך ואין לומר מטעם הפקר ב"ד הפקר דא"כ כשהיא הפקר הרי קנה עצמו בן חורין ע' מה שכתבתי בהגהות ומפתחות לספרי חא"ח סי' ק"ה ומזה יראה דלא כמו שצדדתי לומר שם אך בב"ק יש פלוגתא בזה וע' תוס' ב"מ פ' ד"ה שובר בזמנו שכ' דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מ"ה שזה צ"ע דחכמים אין עוקרין בקום ועשה שמא כונת תוס' משום הפקר ב"ד ודו"ק:
(ועיין תוס' כתובות ס' סוף ד"ה ר"ע אומר דדוקא בעיקר מעשה ידי' שהם לבעל אלמוה לשעבודי' אבל העדפה שעל ידי הדחק דאין לבעל זכות אך לפירות לא אלמוה. וצ"ע מב"ק ץ' דעבדי נכסי מלוג אין יוצאין בשן ועין לאשה דאלמוה לשעבודי' דבעל אף שאין לו אלא פירות אך שם היא פלוגתא וע' תוס' דף נ"ט ע"ב ד"ה קונמות כ' תוס' גופה דאלמוה רבנן לשעבודי' אף אם אין לו רק פירות. וכבר הרגיש בזה בהפלאה. ונראה כונת תוס' דדוקא אם כבר יש לו פירות כגון בעבדי נכסי מלוג משא"כ בהעדפה דלע"ע אין לו פירות רק שילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות לא אלמוהו ובזה מיושב סוגיא דנזיר כ"ד דמקשה איך אשה מביאה קרבן מה שקנתה אשה קנה בעל ומשני בשקימצה מעיסתה ולא משני שהקדישה נכסי מלוג כמו שהקשה בבית מאיר סי' פ' דהרי בשקימצה מעיסתה נמי ילקח קרקע והוא אוכל פירות ולהנ"ל ניחא דבהמה אינה יכולה להקדישה דאלמוהו רבנן לשעבודו ודוק):
הארכתי קצת לפי שענין זה היא מקצוע גדול ות"ל שכונתי בשורש הדבר לדברי רדב"ז אך שהרדב"ז קיצר בדבר במקום שאמרו להאריך:
ו' ומעתה הנני חוזר לסוגיא שלפנינו והנני אומר דשפיר אמרו בגמ' דרב ס"ל טומאת עצמן לאו דאורייתא דאס"ד דאוריייתא. גם בחולין האיך חכמים יתירו טומאה דאורייתא וכן מה"ט הוכיח ר"א דאין טומאה למשקין כל עיקר מיוסי בן יועזר אמנם בקדשים מחיבת הקודש מקבלי טומאה דאורייתא ורק הואיל דהוא רק בקדשים ואם ישאל על ההקדש לא יהי' טומא' כלל ותוס' כתבו בכריתות י"ג דקודם זריקה יכול לשאל על ההקדש. בטומא' זו דאפשר בשאלה. חכמים עוקרין דבר מה"ת. ואמרו דמשקה בית מטבחיא דכן, ושמואל דס"ל דכן מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש להם משום דס"ל דגם בחולין טומאת משקין דאורייתא. ול"מ חכמים לעקור בקום ועשה, ובזה מיושב מה שראיתי קושית העולם באור חדש בפסחים דמקשה בגמ' שם לשמואל דס"ל טומאת עצמן דאורייתא במשקין. וטומאת אחרים דרבנן, קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דילמא ס"ל לשמואל טומאת עצמן בחולין, לאו דאורייתא. רק בקדשים משום חיבת הקודש. כקושי' התוס' חולין, וחיבת הקודש לא מהני רק לאפסולי גופא ולא למימני ראשון ושני כמו דמיבעיא לן בחולין ל"ו ולא מיקרי רק פסול. ול"ק מוהבשר אשר יגע בכל טמא דחיבת הקודש לא מיקרי טמא עיי"ש. ולפמ"ש ליכא למימר דשמואל ס"ל טומאת משקין בחולין ל"ד רק בקודש משום חיבת הקודש דא"כ הי' אומר כרב דדכן אף מטומאת עצמן דאין לומר דחכמים אין עוקרין דבר מה"ת כיון שישנו בשאלה כאמור. וע"כ ס"ל לשמואל אף בחולין הוא טמא. ושפיר מקש' קרי כאן והבשר אשר יגע. וזה ישוב נכון:
ויתכן יותר לפמש"ל דלשיטת המבי"ט דחכם יכול להתיר בלא פתח מדאורייתא וכתבתי דאף דמבי"ט כ' זאת לכ"ע מ"מ דבריו יאמנו למ"ד היתר נדרים ילפינן מלא יחל דברו אבל אחרים מוחלין עיין לעיל א"כ כיון דשמואל הוא דאמר בחגיג' ט' היתר נדרים ילפינן מלא יחל לדידי' ודאי מידי דאיתא בשאלה חכמים עוקרין בקום ועשה וע"כ ס"ל טומאת עצמן אף בחולין מדאורייתא אך לפמש"ל דאף למבי"ט דוקא נדר יש היתר מדאורייתא בלא פתח ולא בתרומ' ליתא להוכח' מ"מ בגוף הדבר דגם בתרומ' חכמים עוקרין מן התור' לפי הסוגיא דברכות שכ' הסבר' קיימת ודוק):
ז' והנה עומד לנגדי קצת הסוגיא דפסחים וצריך לבאר מה דקש' לסברתי בהא דמקש' בפסחים לרב דטומאת משקין דרבנן מהא דדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצ' ומשני מדרבנן ודלא כיוסי בן יועזר. והרי בדם קדשים טמא מדאו' מחיבת קודש רק דליוסי בן יועזר חכמים עקרו בקום ועש' וה"ל לשנויי דלא כיוסי בן יועזר ולמ"ל לתרץ מדרבנן אמנם זה ל"ק מידי דהרי בגמ' מקש' מזה לרב דס"ל טומאת משקין ל"ד. והיינו דבחולין ל"ד ורצו להוכיח דטומאת משקין בחולין דאורייתא. וע"ז משני לעולם דרבנן והיינו דבחולין הוא דרבנן. ובקדשים באמת דאורייתא משום חיבת הקודש והא דלא עקרו ד"ת משום דלא כיוסי בן יועזר. וכן פי' הגמ' בהא דמקש' מעל מה הציץ מרצה על הדם ועל החלב וכו'. ולפ"ז מיושב מה שהקשיתי לעיל כיון דטומא' דאורייתא דחוי' בציבור א"כ טומא' דרבנן דקיל טפי הותרה בציבור ומה משני מדרבנן א"כ למ"ל ריצוי ציץ להנ"ל נכון דהפי' היא מדרבנן היינו לעולם בחולין אין טומא' למשקין רק מדרבנן ולקדשי' באמת דאורייתא משום חיבת הקודש ודלא כיוסי בן יועזר. וכיון דבאמת בקדשים דאורייתא שפיר בעי ריצוי ציץ:
ואמנם הא דמקש' בגמ' שם לרב מונשא אהרן את עון הקדשים וכי איזה עון הוא נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור מאי לאו טומאת דם. ומשני לא טומאת קמצים. הנה הא דלא משני מדרבנן ודאי הטעם דהרי מקש' מקרא. ולדידי מה מקש' מקרא הרי אף לרב בקדשים טמא דם מדאור' משום חיבת הקודש ול"ק על הקרא ואף דאח"כ חכמים עקרו טומא' זאת אבל מקרא ל"ק כלל דאז עדיין לא עקרו טומאה זאת. אמנם נ"ל דשפיר מקשה לפמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' קי"ז ובא"ח סי' תקפ"ח דהיכי דנכתב בפירוש בקרא חכמים לא עקרו דבר מן התור' שפיר מקשה דהרי קרא דונשא אהרן לה"א לא קאי רק אטומאת דם ומפורש להדי' דטומאת דם בקדשים עכ"פ מהתורה מקרא ואיך חכמים עקרו דבר מה"ת מה דמפורש בקרא. וע"ז משני לא טומאת קמצים והיינו כיון דמשכחת לה גם טומאת קמצים שוב אין מפורש בקרא ומ"ה חכמים עקרו דבר מ"ה מה שישנו בשאלה כדכתיבנא. (וע' לעיל סי' א' אות ו' שפירשתי כעין זה דברי הגמ' בכורות ל"ה ע"ב עיי"ש): ח' ולפמ"ש יש לישב דברי הכ"מ ספ"א מפהמ"ק ה' ל"ו אהא דהר"מ פוסק דדם קדשים אינו מקבל טומאה ויליף מקרא דעל הארץ תשפכנו ומייתי דברי הגמ' דדם שנטמא וזרקו ומשני מדרבנן וכ' וק"ל מדתנן פ' כיצד צולין דנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ומשמע דמדאורייתא טמא הדם מדקתני הציץ מרצה. והלח"מ ובה"ז תמהו עליו מה קשי' לי' ממשנ' ומי אלימא מברייתא דעל מה הציץ מרצה ומשני מדרבנן. ופי' בצ"ק זבחים מ"ה ע"ב דקושיתו היא דמשנה משמע דהציץ מרצה לפטרו מפסח שני כפי' רש"י ואס"ד מדרבנן בלא"ה פטור מפסח שני ומ"ה שפיר מקשה ממשנה (ומה שהקש' עליו בחידושי הריא"ף לאחר העיון יש לישב קושיתו) ואמנם בצל"ח תמה למה הקש' על הרמב"ם הלא קושיתו ק' על הגמ' להנ"ל על דברי הגמ' ל"ק לפמ"ש דלעולם בקדשים דאורייתא והכונ' מדרבנן היינו בחולין דרבנן כרב וא"כ בקדשים דאורייתא שפיר בעי ריצוי ציץ דזולת זה חייב בפסח שני כפירש"י ול"ק קו' הנ"ל אך לרמב"ם דיליף מקרא דדם קדשים אינו טמא ומזה יליף דגם בחיבת הקודש לא טמא דגלי קרא (והר"מ בלא"ה ס"ל חיבת הקודש ל"ד) ע"כ שפיר הקש' על הר"מ. והגם דאולי הכ"מ לא כיון לזה מ"מ גוף הדבר נכון לישב קו' הכ"מ על הגמ' הנ"ל:
ולפ"ז ניחא דהנס דחנוכה הי' בטומא' דאורייתא לפמ"ש דחיבת הקודש במשקה דאורייתא ובמשקה בי מדבחיא לא עקרו חכמים למ"ד טומאת עצמן אין להם כדכתיבנא לעיל:
ט' ובאמת הרבה יש לדבר בפרט זה. כי הנה דעת החות יאיר סי' ק"ל דבקדשים שאין חייב באחריות ל"מ שאלה אך בסוגיא דשבועות כ"ד ע"ב מדהוצרך לשנויי בבכור לא משמע כן. ודעת טורי אבן ר"ה כ"ח דקרבן ציבור ליתא בשאלה וכן דעת משנת חכמים בפתיחה דגזבר ל"ה שליח: רק לקנות ולשאלה ל"ה שליח אך גם זה נסתר מסוגיא דשבועות אולם בבכור ודאי ל"מ שאלה. ולפ"ז יהי' חילוק דבבכור דל"מ שאלה אם נטמא דם חכמי' לא יעקרו דברי תורה ונטמא הדם ואמאי לא משני בגמ' דדם שנטמא וזרקו מיירי בבכור ואמאי הוצרך לשנויי דלא כיוסי בן יועזר אך י"ל דמשמע מדקתני סתמא דמיירי בכל קרבן ע"כ הוצרך לשנויי דלא כיוסי בן יועזר: י' ודע דבספרי חא"ח סי' ק"ט אות ז' כתבתי דאף דטומאה דחוי' בציבור מ"מ בטומאה דליתא רק בקדשים וישנו בשאלה הותרה בציבור עיי"ש בישוב דברי זקני הב"ח בה' חנוכה שתירץ אמאי לא נטמא השמן באהל המת ותירץ דמיירי בצמיד פתיל והקשיתי דהרי אין הקדש ניצל בצמיד פתיל (וכעת נדפס הגהות הגאון רע"א על א"ח ראיתי שהרגיש בקו' זו) וכתבתי דהתועלת מצמיד פתיל הי' דל"ה רק טומאה בקדשים ומהני שאלה והותרה בציבור והארכתי בפרט זה. ואמנם זה סותר למ"ש לעיל דריצוי ציץ דדם משום טומאה דחיבת הקודש. אך י"ל דזה דוקא אם בחולין לא טמא כלל כגון בצמיד פתיל רק טומאה דקודש י"ל הותרה בציבור. משא"כ אם גם בחולין טמא מדרבנן ובקודש דאורייתא ל"ה רק דחוי' ע"כ בטומאת דם או בטומאת שאר שמנים שהיו טמאים מדרבנן אף בחולין ובקודש מדאורייתא טמאים דחוי' בציבור. ומ"ה הוצרך לנס דשמן זה שמצאו בפך שהי' בצמיד פתיל ואף מדרבנן הי' טהור ורק דקודש הי' טמא דאין הקדש ניצל ומהני שאלה דהי' הותרה. ושאר שמנים הי' דחוי' והוצרכו לנס. באופן דאין סתירה לדברינו:
י"א וכעת ראיתי בעיקר הקו' שהקשיתי על הב"ח שכתב דמשום הכי לא נטמא בהיסט משום דהי' פך קטן ומ"מ הי' חתום כדי שיהי' צמיד פתיל שלא יטמא באהל המת והקשיתי שהרי אין הקדש ניצל בצמיד פתיל כדאיתא בחגיגה כ"ה וליכא למימר שהי' אז חולין דהרי השמן הי' נקנה ממעות ציבור ועכ"פ הי' בו קדושת דמים כמו קטורת דמבואר בשבועות י"א עיי"ש:
והנה י"ל הואיל ובאו פריצים וחללוה גם השמן יצא מקדושתו אך עיין בספרי סי' ק"י אות א' שכתבתי דבשמן דאין לו פדיון אינו יוצא לחולין ע"י מעילה לא יצא לחולין ע"י פריצים לדעת הבעל המאור דדוקא ע"י פריצי ישראל יצא לחולין משום שמעלו עיי"ש. שוב מצאתי בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סי' מ"ב שהרגיש קצת. אולם כעת ראיתי לישב לפמ"ש בספר שבת של מי בשם הגאון מ' רפאל ישעי' אזלאי דהשמן של כהן גדול הי' מוכן למנחת חביתין ג' לוגין על יום אחד ומ"ה הי' חתום בחותמו של כ"ג ע"ש שהאריך בזה. ולפ"ז קשי' איך הדליקו משמן זה למנורה הרי הוא בא משל ציבור ואם הקדישו הכ"ג לא הי' יכול למכור לציבור דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום וע"כ צ"ל דעדיין לא הקדישו ומ"ה הי' יכול אח"כ למכור לציבור. ולפ"ז שפיר כתב הב"ח דמ"ה הי' חתום שלא יטמא באהל המה דעל כרחך הי' חולין עדיין. וזה הערה נכונה ובזה מיושב דלא נפסל בהיסח הדעת דעדיין הי' חולין ודו"ק:
י"ב ובספרי חאו"ח סי' ק"ט אות ה' הבאתי דברי הפר"ח דבנטמא בזב לא הותרה בציבור. והקשיתי עליו מהא דמקשה ביומא ז' מדם שנטמא הציץ מרצה בין ביחיד בין בציבור ואס"ד טומאה הותרה בציבור למ"ל לרצויי ולישני שנטמא בזב דלא הותר בציבור (ומשכחת לה בנעשה זב בעזרה בראה ראי' גדולה) ומ"מ הציץ מרצה כמו ביחיד דציץ מרצה ואף שיש לומר דוקא טומאת מת דבציבור הותר מש"ה ביחיד מרצה משא"כ טומאת נגיעה דזב מ"מ מה מקשה דילמא כיון דשם טומאה הותר בציבור הציץ מרצה אף נגיעה דזב כדאמרינן בזבחים כ"ג ע"ב לעולם טומאת שרץ ושם טומאה בעולם (ובספרי הבאתי הקו' בקיצור וזה כונתי שם) וכתבתי דבזבחים כ"ב יליף טמא שרץ הותר בציבור מק"ו דטמא מת, וקשיא נילף גם זב מק"ו שיותר בציבור ואי דגלי קרא דטמא נפש דזב לא הותר בציבור ולא ילפינן ק"ו א"כ ה"ה טמא שרץ וצ"ל כמ"ש התו' שם בד"ה אי הכי דזב שטומאה יוצאה מגופו חמור ולפ"ז טומאת נגיעה מזב יש ללמוד מק"ו אך זה דוקא למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וציבור עבדי בטומאה משא"כ למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ וציבור לא עבדי בטומאה ה"ה נגיעה דזב לא נדחה בציבור והדבר תליא במחלוקת וכעת ראיתי דבירושלמי פ' כיצד צולין סוף משנה ז' מבואר כדברי הפ"ח דאף נגיעה בזב לא הותר בציבור. אמנם מש"ס דידן יש ראי' דנגיעה דזב הותר בציבור דבבכורות ל"ג מייתי ב"ש ראיה דפליג רחמנא בין טומאה יוצאה מגופו מדתנן פסח, הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות וכו' ובית הלל ש"ה דכתב טמא נפש ואס"ד דנוגע בזב נמי לא יאכל הרי נוגע בזב דאין טומאה יוצאה מגופו ומ"מ לא יאכל ומה מייתי ב"ש ראיה וע"כ דנוגע בזב יאכל ולכאורה אפשר לומר דמש"ה נוגע בזב לא יאכל מטעמא דשוחטין וזורקין עליו ולאורתא חזי ע"י טבילה ואם לא יטבול או שאין לו מים אכילת פסחים לא מעכבא לר' אליעזר בפסחים ס"ט דשוחטין על ט"ש ואכילת פסחים לא מעכבא אפי' לא טבל ור"א מתלמידי ב"ש ובזב דהוא טמא טומאת זיין ול"ח כלל לאכילה כמו טמא מת בתוך ז' דל"ש אכילת פסחים לא מעכבא ע"כ הי' רשאי לאכול בטומא' בציבור כמו טמא מת ומדאסרה תורה ש"מ טומאה יוצאה מגופו חמור משא"כ מגע זב הוה כמו טמא שרץ לר"א ובית הלל דלא ס"ל כר"א ואית להו אכילת פסחים מעכבא אם לא יטבול ע"כ הטעם דלא יאכלו זבים וזבות מפסח הבא בטומאה משום דכתיב טמא לנפש דאי אפשר לומר דטעמא דזבים משום דטומאה יוצאה מגופו דא"כ אמאי מגע זב לא יאכל בפסח הבא בטומאה אם לא טבל:
והנה בירושלמי פ' כיצד צולין בעי לזקני דרום דטמא מת אין מחלל עבודה מגע זב מהו ופשיט לה מהך דר"א א"ר הושעיא ונשא אהרן את עון הקדשים עון הקרבים ולא עון המקריבים דם זב לא מגע זב ודכוותה עון המקריבים מגע זב הדא אמרה הי' הצבור מגעי זבין ומגע זבות אין עושים בטומאה וכוונת דברי הירושלמי כמו דעון הקרבים ע"כ מגע זב דאי אפשר בזב ה"ה עון המקריבים דציץ אינו מרצה עליו ע"כ במגע זב ומוכח דמחלל עבודה אף לזקני דרום. ושוב מוכיח מזה הירושלמי דמגע זבים אין עושים בטומאה דאס"ד דעושין בטומאה הוה להו לדרומאי למימר דאין מחלל עבודה כמו בטמא מת ומוכח מירושלמי דעון קרבים אף מגע זב הציץ מרצה ומ"מ מגע זב לא נדחה בצבור א"כ שוב קשיא מסוגיא דיומא דלוקמא בדם שנטמא במגע זב דהציץ מרצה ומ"מ לא נדחה בצבור כמו שהקשיתי לעיל דהרי מבואר בירושלמי דעון קריבים הציץ מרצה אף במגע זב. ונ"ל לישב דלפי המבואר בזבחים כ"ג ע"ב ללישנא בתרא זקני דרום. ס"ל שם טומאה בעולם לענין ריצוי ציץ א"כ הירושלמי דקאי לדרומאי ס"ל עון קריבים אף מגע זב הציץ מרצה הואיל ושם טומאה הותר בציבור וש"ס דידן דיומא קאי לדידן ל"מ שם טומאה ודוקא טומאה שהותר או עכ"פ נדחה בציבור הציץ מרצה משא"כ מגע זב בדם אין הציץ מרצה:
י"ג ושוב נלפע"ד דהר"מ פוסק דאדם הנוגע בזוב ורוב ציבור טמאים או אפי' מחצה על מחצה אוכל בפסח הבא בטומא' אף אם לא טבל. דז"ל הרמב"ם פ"ז מק"פ ה"ח, פסח שהקריבהו בטומא' הר"ז נאכל בטומא'. ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמאי מת שנדחית להם הטומא' הזאת ולכיוצא בהן מטמא מגע טומאת אבל הטמאים שהטומא' יוצא' עליהן מגופן כגון זבין וזבות וכו'. הנה כללא כייל דכל טמא טומאת מגע אוכל. ובזה נכלל טמא שרץ וטמא מגע זב ואף דר"מ ס"ל פ"ד מביאת מקדש דטמא שרץ לא יתעסק בעבוד' וה"ה מגע זב מ"מ באכיל' בטומא' אוכל טמא שרץ. והלח"מ הקש' ע"ז אך הדבר ברור דהר"מ מחלק בין עבוד' לאכיל'. ולפ"ז פוסק דגם מגע זב אוכל. וס"ל דירושלמי לא קאמר רק היו הציבור טמאי מגע זבין אין עושין בטומא' וכן טמא שרץ לא יתעסק אבל אוכל בטומא'. ונמצא דס"ל לרמב"ם דמגע זב כמגע שרץ ונביל'. והותר בציבור לאכיל' ולא לעבוד'. ואם נטמא דם במגע זב הציץ מרצ' ול"ק מיומא דלמ"ד הותר בציבור א"צ ריצוי ציץ. וזה דלא כהפ"ח אך עבוד' לא יעשו כמו טמאי שרץ. והמובחר יותר דירושלמי קאי לשיטת זקני דרום דסברי דטמאי מת אין מחלל עבוד' מדהותרו בציבור וכיון שהקדים בירושלמי דמגע זב מחלל עבוד' ע"כ דמגע זב אין עושין בטומא' דאלו היו עושין בטומא' לא הי' מחלל עבוד' כמו בטומאת מת אבל לדידן דס"ל טמאי מת מחללי עבוד' אף דהותרו בציבור שפיר י"ל דמגעי זב הותרו בציבור דלדידן לא תליא היתר טומא' בציבור בחילול עבוד'. ולפ"ז ל"ק מיומא דלדידן טומאת מגע זב הותר בציבור וליכא למימר דדם שנטמא מיירי במגע זב דגם זה הותר בציבור וזה דלא כפ"ח. ולפ"ז נלע"ד דגם בטומאת ע"ז ס"ל להרמב"ם דאם נטמא בע"ז יאכל בפסח דהוה טומאת מגע והותר בפסח בציבור דכללא כייל הר"מ דכל טומאת מגע אוכל. דלא פסק כירושלמי דפסחים דטומאת ע"ז עשו כטומאת צרעת וזיבה דירושלמי קאי דטומאת ע"ז טומאת ז' ואהל. והר"מ פוסק דל"ה רק טומאת ערב וקיל ומה"ט הר"מ כללא כייל אך כהן בעבוד' לא יתעסק כמו טמא שרץ ועיין רש"י סנהד' י"א שכ' שעיבר חזקי' השנה מטומאת ע"ז ומבואר שם דטומא' הותר' בציבור או דחוי' בטומאת ע"ז ולא פסק כירושלמי כמ"ש בספרי חא"ח סי' הנ"ל ודוק:
י"ד ובעמדי בענינא דקדשים ראיתי מה שהקש' המ"ל פ"ד מביאת מקדש ה"ו על ירושלמי פ"ב דיומא דבעי אם הציץ מרצ' על טומאת ידים. והקש' ממנ"פ בפנים אין טומאת ידים במקדש ואז נטמא בשר בחוץ אין הציץ מרצה על דברים הנאכלי' ונלע"ד לישב לפמ"ש הרמב"ן הנדפס במזבח כפרה חולין ל"ג דהא דאין טומאת ידים במקדש דוקא בעבוד' שאינ' כשר' אלא בכהנים עיי"ש ומשמע מדבריו דלאו דוקא בדברי' הנאכלי' יש טומאת ידים אך אף בגוף הקרבן אם נגע זר בשחיט' שכשר' בזר פוסל. א"כ אזה בעי בירושלמי אם ציץ מרצה על טומאת ידים. ומה דאמרינין בפסחים י"ט זכינו שאין טומאת ידים במקדש אף דמיירי בפרה של זבחי שלמים מ"מ הכונה שידי הכהן שנגעו בבשר לא נטמאו כפירש"י ורשאין לעבוד עבודה במקדש אבל הזר שנגע בידי' בשעת שחיט' נפסל הקרבן מחמת ידים. וראיתי שהגאון אבד"ק לבוב זצלה"ה הקש' עליו בהגהות מזבח חדש ובשואל ומשיב ולדעתי לק"מ: