שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן מה
בסוגיא דאברי בשר נחירה חולין י"ז ע"א:
א' בש"ס פליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא דר' ישמעאל סובר דהא דכתיב כי ירחיב ד' וכו' ואמרת אוכלה בשר דלא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחילה נאסר להם בשר תאוה משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה ור"ע סובר דקרא דכי ירחק ממך המקום וכו' וזבחת מבקרך ומצאנך דלא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה שבתחילה הותר להן בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה וקאמר בגמ' דקמפלגי דר"ע סובר בשר תאוה לא אתסר כלל ור"י סובר בשר נחירה לא אשתרי כלל. והנה הרמב"ם פסק בה' מלכים דבמדבר הותר בשר נחירה ואסור בשר תאוה. כדברי ר"ע ודברי ר"י והדבר קשה דהרי בגמ' לא רצה לומר מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ונלענ"ד לישב דלהרמב"ם הי' לו הוכחה וזה. דהנה רש"י ז"ל פי' טעמא דר"י דבשר תאוה אסור מקרא דאל פתח אהל מועד לא הביאו ולכן לא היו יכולין לשחוט בלא קרבן ותמהו בתוס' דהרי האי קרא מיירי בקדשים שנשחטו בחוץ ומה שתי' בחדושי הר"ן דאם בשר תאוה אסור מסתמא אקדשי' צ"ע דמאי מועיל ההקדש הלא עדיין שחיטת חוץ הוא ואסור ומה יועיל אם אקדשי' דנימא מסתמא אקדשי' וכדי לישב דברי רש"י ז"ל נאמר דהנה אמרינן בב"ב דף ק"כ דקרא דזה הדבר אתי להורות דיכול לשאול על שחוטי חוץ והקשה הטו"ז סי' שכ"ג דאמאי לוקין על שחוטי חוץ הרי הוי התראת ספק שמא ישאל על הקדישו ואין לומר דנוקמי אחזקה דבודאי לא ישאל דז"א דבודאי ישאל כדי שלא ילקו אותו וע"כ חייב מלקות בשחוטי חוץ דמוכח מקרא מדכתיב אזהרה כמבואר בזבחים ק"ו ע"ב דיש אזהרה ואם אינו חייב אזהרה למה עיי"ש. ומתוך כך הכריח רש"י דקרא דאל פתח אהל מועד וכו' לא קאי דוקא. על קדשים ואפי' על חולין לקי וחייב כרת ולכן אין להקשות אמאי ילקה שמא ישאל על הקדישו דמה תועיל לו השאלה לפטרו הלא בין שיהי' חולין בין שיהי' קדשים יהא חייב ול"ה ה"ס ונכונים דברי רש"י ז"ל ואין להקשות דא"כ לדידן דבשר תאוה מותר ומהני השאלה כדי שלא יהא חייב מלקות ואמאי לקי לדידן הלא הוי ה"ס אין לומר כן דכבר העליתי בתשובה אחת דהיכי דליתא הקדושה בעולם לא מהני לה שאלה עוד כמו שנ"ל ברור בחטאות המתות דאין להם שאלה מטעמא דליתא לקדושה בעולם והדבר מוכרח בסברא דהא כל ענין שאלה הוא ששואל על הקדושה אשר הוא עתה ואם אינו קדוש יותר למה השאלה ומה תועיל והא דלא נהנין בחטאות המתות ל"ה רק מדרבנן ולכן לא מהני ג"כ פדיון ע' תוס' ישינים יומא נ"ד דמה יפדה להוציא מהקדושה הלא בלא"ה אין לקדושה בעולם כלל (וסמך לדבר מדברי רש"י חולין ע' דהיכי דליתנהו כגון במחתך ומשליך ל"א קדיש למפרע וה"ה להיפך היכא דליתא לקדושה לא פקע קדושה למפרע ע' מ"ש בספרי לא"ח סי' י"ט אות ה'). ומעתה לפי דרכינו גם לשחוטי חוץ לא מהני שאלה לפימ"ש רש"י ז"ל בזבחים דף קי"א ע"ב דמה"ט בשחוטי חוץ אם עלה ירד דיצא מקדושתו וכמאן דקטלינהו דמי עי"ש ולפי"ז כיון דיצא מקדושתו ואין עוד לקדושה בעולם לא מהני שאלה כנ"ל ואין לומר כיון דמחוסר מלקות יכול לשאול כמו דמצינו לענין שבועה דאף דאכלה כולה מ"מ נשאלין כיון שחייב מלקות ז"א דבשלמא בנדרים השאלה הוא על הנדר וכיון דיש עכ"פ עונש עוד מהני השאלה משא"כ כאן ההקדש אשר עליו רוצה לשאול אינינו בעולם ועוד דמה נעשה למ"ד אכלה כולה אין נשאלין] אמנם לפי"ז קשה מקרא דזה הדבר דמוכח מיני' דיכול לשאול עליו והנראה דהנה התוס' הקשו בב"ק דף ע"ו דלמה לא מהני פדיון בשחוטי חוץ למ"ד מפרכסת הרי הוא כחי ומהני העמדה והערכה ויהי' מותר אפי' באכילה ותי' דמום שהוא לאחר מיתה לא חשיב מום והקשה הגאון רע"א בתשו' ובס' גאון צבי בתשו' שבסוף הספר דבתחילת השחיטה הו"ל מום וראי' מדאמרינן בחולין ל' בשחט סי' אחד דפסח לשם שלמים נהי דאידחי לי' מפסח מדמי פסח מי אידחי א"כ כששחט סי' אחד הו"ל בעל מום דל"מ גמרו בפנים כדאמרינן בחולין בשחט סי' אחד בחוץ ל"מ גמרו בפנים וחשוב מום מחיים ושוב הדרא לדוכתא קו' התוס' דלמה לא יועיל פדיון לשחוטי חוץ אולם יש לישב בנקל למ"ד כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ ולהכי ל"מ פדיון דאף אם יפדה אסור באכילה דהרי כיון דרחמנא אסרה שחוטי חוץ כמאן דלא שחט דמי ואסור ולכן לא מהני פדיון דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואף דלענין טומאה אמר רבא בזבחים ס"ט אם תועיל לו שחיטה לחייבו כרת לא תועיל לטהרו מידי נבלה מ"מ לענין אכילה ז"א. אולם נראה דזה דאמרינן בשחיטה כמדארל"ת ת אעל"מ זה דוקא אם בשר נחירה אסור ול"מ רק בשחיטה אבל אם נאמר דגם בנחירה מותר ל"ש לומר כמדארל"ת אעל"מ והדבר מוכרח בסברא דאם נאמר דאף נחירה מהני א"כ אם שחט אף אם תימא דשחיטתו ל"מ והוי כאלו נחר מה בכך הלא אף בנחירה מותר דמי גרוע שחיטתו מנוחר ומעקר דמהני ג"כ ולא מיבעי' לפימ"ש הרא"ש בסוף יומא דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אף ע"י נכרי מהני נחירה א"כ גם כאן אם נאמר דא"צ שחיטה מ"מ לא גרע מאילו הי' נוחר דמותר אף ע"י נכרי ואפי' אם נאמר דבמדבר אף דבשר נחירה מותר מ"מ בעינן דוקא שישראל ינחר הבהמה מ"מ לא שייך כמדארל"ת אעל"מ כיון דעכ"פ לא בעי כונה כלל וגם ל"ב כח גברא כבשחיטה ובכה"ג ל"ש כמדארל"ת אעל"מ. ומעתה הכל נכון דבמדבר דבשר נחירה הי' מותר בבע"מ דלא חזי להקרבה לפי"ז מסברא שוב מהני פדיון לשחוטי חוץ דשחט סי' אחד הו"ל בעל מום ול"ח להקרבה כקו' התוס' ול"ש כמדארל"ת אעל"מ וכיון דיש לו פדיון חלה עליו עוד קדושת דמים דחזי לדמים בפדיון ול"ה כקדשים שמתו וכיון שיש עוד קדושה בעולם יכול לשאול ואתי שפיר קרא דזה הדבר להורות דמהני שאלה. אמנם עתה דבשר נחירה אסור ל"מ פדיון לש"ח דאסור באכילה דנימא כמדארל"ת אעל"מ ול"מ פדיון וליתא לקדושה כלל בעולם ולא מצי לשאול כאמור ומעתה שפיר הוכיח הרמב"ם דבשר תאוה הי' אסור דאס"ד דמותר קשה איך לוקין על שחיטת חוץ הרי במדבר הי' בשר נחירה מותר ומהני פדיון לש"ח ח ויש עליו קדושה עוד ומהני שאלה והוי ה"ס וע"כ דבשר תאוה אסור ואף אם ישאל יהי' חייב משום שחיטת חוץ כמו שוחט חולין בחוץ במדבר דבתחילת שחיטה הי' חזי להקרבה ומ"ה חייב על ש"ח ול"ה התראת ספק ובתר דהותר בשר תאוה ע"כ נאסר בשר נחירה ושוב ל"מ פדיון אשחוטי חוץ משום דנאמר כמדארל"ת אעל"מ וכיון דל"מ פדיון ליתא לקדושה כלל ול"מ שאלה ולוקין שפיר על ש"ח ולפי"ז מוכח דמ"ד בשר תאוה הי' אסור בשר נחירה ע"כ מותר במידי דל"ח להקרבה כגון בבע"מ ושפיר פסק הרמב"ם כתרווייהו דחד תליא באידך כדברינו דאם ר"י לא ס"ל בשר נחירה הי' מותר אין לו הוכחה מקרא דבשר תאוה אסור כמ"ש:
ב' אמנם עדיין קשה דלמה לא קאמר רב יוסף. דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כאשר כ' הרמב"ם וכדברינו. י"ל דר"י לשי' דסובר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כמ"ש התוס' ב"ק נ"ג ע"ב ובפסחים קאמר ר"י דהוא פלוגתא דתנאי ולדידי' דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים ליכא למימר ההוכחה הנ"ל דמ"ד בשר תאוה אסור ס"ל בשר נחירה מותר ולכן: במדבר ל"מ שאלה משום דיועיל פדיון ובזמה"ז שאלה ל"מ דכמדארל"ת אעל"מ דבשר נחירה אסור ולא מהני פדיון וליתא לקדושה כלל בעולם. דהרי עדיין קשה דהפדיון מהני להאכילן לכלבים וכיון דמהני פדיון שוב מהני שאלה דחזי לדמים לפדותן ולהאכילן לכלבים וע"כ ר"י לא הי' יכול לפרש בדברי ר' ישמעאל כאשר פירשנו וע"כ דפי' דברי ר' ישמעאל כפשטן כמ"ש התוס' ורש"י ז"ל וע"כ לא תליא אחד באידך וכיון שכן לא הי' יכול לומר מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כמ"ש התוס' אבל הרמב"ם דסובר דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ופירש דברי ר' ישמעאל דההוכחה מן הקרא כאשר פירשנו לעיל ותליא חדא באידך שפיר פסק כתרוייהו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ:
ג' ובדרך אגב אעתיק מה דקשה בש"ס תמורה ל"ג דמקשה למ"ד אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מהברייתא דקתני אם מתו יפדו עיי"ש. וקשה דלעולם נימא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והברייתא דקתני אם מתו יפדו מיירי ביש לו חולה מסוכן בתוך ביתו דמות' לאכול נבילות ופודין לצרכו ובכה"ג ודאי פודין. וא"ל דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה ול"מ פדיון דז"א דדוקא אם נחלה החולה לאחר שמתה הבהמה שייך לומר דל"מ פדיון דהוי קדשים שמתו ויצאו מידי מעילה דחולה שיש בו סכנה לא שכיח כמ"ש תוס' פסחים מ"ו ע"ב. אבל אם נחלה, קודם מיתת הבהמה והיינו סמוך למיתתה לא נפקא מקדושה כלל דחזי לקדושת דמים שיפדה אותו ויתן לחולה ומ"מ צריך פדיון אף דאיסורין מותרין לו זה דוקא מה שאין לו היתר אבל איסור קדשים שיכולין לפדות ויש היתר לא הותר לו בלי פדיון. והדקתני תמימין יקברו משום שאין לו פדיון ומיירי שיש לו נבילה וכיון דל"מ פדיון מ"ה יקברו משא"כ בעלי מומין והדבר צע"ג ולחומר הנושא אולי י"ל דאף אם יש לו חולה בתוך ביתו אסור לו לפדות עבורו דהתוס' כתבו ביבמות ל"ג ע"א ד' ה אלא מליקה דאיסור נבילה אינו חל על איסור מעילה אף דאם מתה הבהמה ליכא חיוב כרת דזה חומרא דקדשים מ"מ כיון שאיסור נבלה על קדשים ל"ה כולל לא חייל. ומעתה נאמר דלרבנן דהזיד במעילה באזהרה. ובנבלה איכא עול"ת. ועוד יש קולא גבי הקדש שיש לו פדיון והיתר לאיסורו ולכן הקדש קל מנבלה ומ"מ איסור נבלה לא חל אקדשים בע"מ דליכא כולל ולכן עדיף יותר להאכילו קדשים שמתו בלא פדיון דליכא רק אזהרה משיפדה ויחול אז איסור נבלה דהוה בעול"ת וכיון שאסור לפדות ל"ה בר דמים ול"מ הגמ' לאוקמי הברייתא בהכי מיהו זה רק למ"ד איסורין לגבי חולה דחוין הן ולא חל איסור נבלה על איסור מעילה כעין שכתב המהרש"א במהדורא בתרא יבמות ל"ג גבי כהן שחתך אצבעו עיי"ש אבל למ"ד דהותרה אף בלא פדיון חל איסור נבלה על איסור מעילה כיון שאיסור מעילה הותרה לגבי' ועדיף יותר לפדות הקדשים משיתן לו בלא פדיון ועיין בספרי חאו"ח סי' צ"ד אות י"א:
ד' לישב קו' התוס' שהבאתי לעיל שהקשו מ"ט לא אמרו בגמ' דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגא נראה לומר לפי"מ שכ' בטורי אבן בחי' לחגיגה דף ו' ע"ב אהא דאמרינן שם בגמ' דר"ע אומר דעולת תמיד הקריבו במדבר שבט לוי שלא עבדו עבודה זרה והקשה בט"א דלמה לא הקריבו ישראל בעצמן ואף דעבדו ע"ז ומומר לע"ז אין מקבלין ממנו קרבן לא חובות ולא נדבות כמבואר בריש פ"ק דחולין מ"מ זה דוקא בשלא עשה תשובה אבל בשב ל"ל בה ותי' דבפ"ק דמועד קטן י"ז איבעי אי מנודה משלח קרבנותיו ופשיט מכל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר שהיו מנודין ושלחו קרבנותיהם. והקשו בתוס' מנ"ל דלמא באמת לא שלחו קרבנותיהן ומיישב קו' התוס' דפשט לה דשלחו קרבנות מן מה דסובר ר' ישמעאל בסוגיין שבמדבר נאסר להם בשר תאוה ולא יכלו לאכול רק אם הקדישו ומוכרח דהקריבו קרבנות וש"מ דמשלחין קרבנות במנודה. אבל ר"ע פליג התם אדר"י דבשר תאוה לא נאסר כלל ואולי לא שלחו קרבנות באמת לדידי' משום דמנודין ונזופין היו שעבדו ע"ז ומי הקריב עולת תמיד בהר סיני וע"כ קאמר ר"ע דשבט לוי הקריבו אותו ע"כ דברי הט"א ומעתה ליכא למימר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ דע"כ ר"ע סובר דבשר תאוה לא נאסר דאל"כ מנא לן דשבט לוי הקריבו עולת תמיד בהר סיני דלמא ישראל עצמם הקריבוהו וע"כ ישראל הקריבו קרבנות דבשר תאוה נאסר להם וע"כ סובר ר"ע דבשר תאוה הותר להם במדבר ומ"ה ל"מ בגמ' לומר דר"ע סובר ג"כ כר' ישמעאל. וזה ישוב נכון אמנם קצ"ע על הטורי אבן לפמ"ש בתוס' יבמות ע"ב דהילודים במדבר כיון שלא יכלו למול א"ע היו מותרין בבשר תאוה כיון שלא יכלו לאכול קדשים. ותוס' כ' שם דף ע"ג ד"ה משום דלא נשיב דמ"מ מילת זכרים לא הי' מעכב אביהם לאכול פסח כיון שלא אפשר למול ולפ"ז אם מנודים אין משלחין קרבנות היו מותרים בבשר תאוה. ושמא יש לחלק כיון שמותרים לאכול מה שהקדישו והקריבו הלוים היו אסורין בבשר תאוה ומ"מ מוכח דמנודים משלחין קרבנות דלא יתכן שכל ישראל לא אכלו במדבר בשר רק ממה שהקריבו הלוים ודוק. (ודע דתוס' קידושין ל"ז ע"ב סד"ה הואיל כתבו שהיו נזופים בעון מרגלים וכן משמע במס' חגיגה דף ו' והגאון מ' ישעי' הגיה שלא מצא בחגיגה ולפענ"ד צ"ל ולא משמע כן במס' חגיגה דמחגיגה משמע שהיו נזופין בעון עגל מדקאמר שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הקריבו): ה' ובעמדי בהאי ענינא אזכיר מה שאמרתי זה כביר בישוב דברי הרמב"ם ז"ל התמוהים שהבאתי לעיל ואשר כבר נדפס כן בשמי בספר חידושי ריב"ש דהנה התוס' הקשו דלמה באמת לא אמר בגמ' דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגא ותי' דאין שייך לומר כן דכיון דבשר תאוה נאסר איך נוכל לומר דבשר נחירה מותר דבקדשים אף כ"ע מודו דבעי שחיטה. והנה על תי' התוס' קשה לי לפמ"ש התוס' יבמות דף ע"א ע"ב ד"ה מ"ט לא מהילי דהקשו דילידי מדבר שלא מלו והיו ערלים ואסורים בקדשים איך אכלו בשר במדבר דבשר תאוה נאסר להם וקדשים לא היו יכולים לאכול ותי' דכיון דאסורים בקדשים היו מותרים בבשר תאוה עיי"ש. א"כ קשה דהרי משכחת לה כתרווייהו כר"י וכר"ע דבמדבר היו אסורים בבשר תאוה והיינו יוצאי מצרים שהיו מהולים והיו מותרים בקדשים אולם לילידי מדבר דהיו ערלים והיו מותרים בבשר תאוה ובב"נ ובא הכתוב לאסור כשיבאו לארץ בשר נחירה לכל ישראל והיינו אף לילידי מדבר ולהתיר בשר תאוה לכל ישראל והיינו אף ליוצאי מצרי' וכעת מצאתי בתשו' מקום שמואל שהרגיש בקו' זו וכדי לישב זה נראה דהא דכ' התוס' דילידי מדבר היו אסורים לאכול בקדשים הוא דוקא לשי' רש"י בר"פ הערל דערל שמתו אחיו מחמת מילה אף דהוה אנוס מ"מ אסור לאכול בקדשים ה"ה דילידי מדבר ג"כ אסורים לאכול בקדשים. אבל לשי' ר"ת בתוס' חגיגה דף ד' ע"ב ד"ה דמרבה שכ' דמתו אחיו מחמת מילה חשוב אונס ומותר בקדשים א"כ גם ילידי מדבר שהיו אנוסים מלמול משום שלא נשבה להם רוח צפונית א"כ מותרים לאכול בקדשים. וכן כ' תוס' יבמות ע"ג ד"ה משום דמילת בניהם לא הי' מעכבן מלאכול הפסח משום שהיו אנוסים מלמול. אך באמת התוס' בחגיגה שם הקשו על ר"ת הנ"ל דא"כ לר"ע דמרבה ערל כטמא אמאי אצטריך קרא לערל דאינו אוכל בפסח תיפוק לי' מטמא דבשלמא לשי' רש"י ניחא דקרא אצטריך לערל שמתו אחיו מחמת מילה דל"ה כטמא גם לר"ע אבל לר"ת קשה עיי"ש. אולם בתשו' אמרתי לישב קוש' התוס' דהנה התוס' כתבו דליכא למימר דקרא אתי לרוב ציבור דעבדי בטומאה וסד"א דה"ה ערל דמצד טומאה מותר בפסח וצריך קרא דאסור משום ערל דז"א דלר"ע ערל כטמא דזב ומצורע דלא הותר בפסח עיי"ש ואמרתי דלשי' הטו"ז סי' רס"ד דנולד מהול ואח"כ נתכסה הוא ערל מדאורייתא אם לא ימול א"כ משכחת לה בנולד מהול ונטמא קודם הפסח בטמא מת ונתכסה ערלתו בעה"פ א"כ מצד טומאה הייתי אומר דמותר לעשות הפסח משום הואיל ואשתרי אשתרי והיינו הואיל ואשתרי טומאת מת הותרה נמי טומאת ערלה כדאמרינן כן נמי גבי זיבה ומצורע בזבחים ל"ב ע"ב בהי' טמא מת ונעשה בע"פ זב ומ"ה קמ"ל קרא דאסור לאכול הפסח משום דהוה ערל דלא שייך הואיל ואשתרי אשתרי דהוה ב' שמות טומאה וערלות כמ"ש התוס' יבמות דף ח'. אמנם זה רק לר' יוסף דאמר בזבחים דף ל"ג לעולא הואיל ואשתרי אשתרי וי"ל לדידי' דמתו אחיו מחמת מילה מותר בקדשים ולא שייך קו' התוס' דא"כ למ"ל קרא דערל אסור בפסח ז"א דצריך הקרא בגונא דנולד מהול ונטמא קודם הפסח ובע"פ נתכסה כמו שאמרתי. אבל לרבינא שם דעולא ל"ס לי' הואיל ואשתרי אשתרי דבגמ' מקשה שם לעולא דס"ל ביאה במקצת שמה ביאה אמאי בעל קרי מכניס ידו לבהונות הא ל"ת שיש בו כרת הוא ותירץ רב יוסף הואיל ואישתרי אישתרי ורבינא תירץ דדוקא למלקות אמרינן ביאה במקצת שמה ביאה ולא לכרת א"כ לעולם ל"א הואיל ואישתרי א"כ ע"כ דערל שמתו אחיו מחמת מילה אסור בקדשים דלא כשיטת ר"ת דאל"כ ל"ל קרא לרבות ערל דאסור בפסח כנ"ל וא"ל דאצטריך בכגון שנולד מהול וחזר ונתכסה אחר שנטמא דבלא קרא אסור משום טומאה דהרי לית לן הואיל ואשתרי אשתרי כאמור. ומעתה דברי הרמב"ם ז"ל עולים כהוגן דר' יוסף דלא רצה לומר בחולין מר אמר חדא ול"פ אזיל כשיטתי' בזבחים ל"ב ע"ב דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וע"כ ס"ל דערל שמתו אחיו מחמת מילה מותר בקדשים כשי' ר"ת דלדידיה ל"ק קו' התוס' לר"ע למ"ל קרא דערל אסור בפסח ולעולם ערל שמתו אחיו מחמת מילה מותר בקדשים וה"ה דילידי מדבר מותרים בקדשים ליכא למימר מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ כמ"ש התוס' דהרי ילידי מדבר נמי היו מותרים בקדשים ואסורין בבשר תאוה וכש"כ בשר נחירה אבל הרמב"ם ז"ל סובר כשי' בפ"ג מה' ביאת מקדש דביאה במקצת ל"ש ביאה והראב"ד ז"ל פוסק דחייב מלקות דש"ב כרבינא ע' בכסף משנה שם ולא קשי' להרמב"ם איך בעל קרי מצורע מכניס ידו לבהונות כקו' הגמ' כיון דסובר ביאה במקצת ל"ש ביאה ולעולם לא ס"ל הואיל ואישתרי אישתרי והכסף משנה פ"ג דמעשר ב' ה"ד כ' דרמב"ם פוסק כר"ע דערל כטמא דלא כדעת לח"מ בה' חגיגה. ומעתה ע"כ סובר דערל שמתו אחיו מחמת מילה אסור בקדשים כשי' רש"י ז"ל דאל"ה למ"ל קרא לערל דאסור בפסח תיפוק לי' דהוא טמא כמ"ש תוס' וע"כ קרא למתו אחיו מחמת מילה דל"ה כטמא ולפ"ז ילידי מדבר היו אסורים בקדשים ונוכל לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ דלילידי מדבר היו מותרין בשר נחירה וליוצאי מצרים הי' אסור בשר תאוה כקושיתינו על תוס' ומ"ה פסק כתרווייהו והוא דבר חריף עמוד והתבונן:
ו' ובזה י"ל מה ששמעתי קו' בשם הג' רמ"ץ אבד"ק סאמבור ז"ל בהא דאמר ר"ע בפסחים ה' דע"כ תשביתו מעי"ט דאי ביו"ט מי שרי שהקשה לפימ"ש התוס' דף ה' ד"ה דהא דכיון דאיתקיש השבתת שאור לאכילת חמץ א"כ יהא חייב על השבתת שאור כרת ותי' בצל"ח דמתי יהי' חייב אם בערב הפסח דהוא שעת השבתה אז גם על אכילה אינו חייב כרת ואם נימא בפסח יהא חייב אין לומר כן דאיך יתכן דבשעת השבתה אינו חייב ולאחר מכאן יהא חייב. והקשה דא"כ איך קאמר ר"ע דתשביתו הוא מעיו"ט משום דביו"ט כיון דאין ביעור חמץ אלא שריפה אסור ביו"ט הלא אם נימא דתשביתו הוא ביו"ט א"כ חייב כרת על השבתת שאור כקו' התוס' דלא שייך תי':
הצל"ח ולמה לא ישרף ביו"ט דנימא עשה דהשבתה תדחה לאו דיו"ט וא"ל דיו"ט הוי עול"ת ז"א דהרי כתבו התוס' זבחים ל"ג ע"ב דעשה שיש בה כרת דוחה לל"ת ועשה. ואמנם לפ"מ שהוכחתי דר"ע אית ליה הואיל ואשתרי אשתרי א"כ לדידי' דעשה שיש בה כרת אינו דוחה לל"ת ועשה דדוקא למאן דל"ל הואיל ואישתרי אישתרי קשה אמאי מצורע שראה קרי בע"פ מכניס ידו לבהונות נהי דביאה במקצת ל"ש ביאה לכרת מ"מ חייב מלקות והוא עשה ול"ת וצ"ל עשה דפסח שהיא בכרת דוחה עול"ת כמו שהוכיחו תוס' זבחים. אבל כיון דר"ע דאית לי' ערל כטמא ס"ל הואיל ואישתרי אישתרי והטעם דמצורע שראה קרי מכניס ידו משום הואיל ואישתרי אישתרי לדידי' באמת אין עשה שיש בו כרת דוחה עול"ת ושפיר הוכיח דתשביתו מעיו"ט כשיטתי'. ז' וכעת אנכי הרואה דמ"ש לעיל דלר"ת דערל שמתו אחיו מחמת מילה לא מקרי ערל ומותר בקדשים וע"כ משום דאנוס גם ילידי מדבר היו מותרין בקדשים שהיו אנוסים הנה זה סותר קצת לגמ' יבמות ע"א ע"ב דאמרינן שם ערל מקבל הזי' שכן מצינו באבותינו שקיבלו הזי' כשהם ערלים שנאמר והעם עלו מן הירדן וכו' בעשרה לא מלו משום חולשי' דאורחא הזי' אימת עביד לאו כשהם ערלים ואם נאמר דילודי מדבר הי' לר"ת כערל שמתו אחיו מחמת מילה ומותרים בקדשים דלא מיקרי ערל איך מייתי ראי' דערל מקבל הזי' מילודי מדבר. וזה קשי' גם לשיטת רש"י לפמ"ש תוס' בחגיגה דף ד' ע"ב דערל שמתו אחיו מחמת מילה ל"ה כטמא הרי בהא דערל מקבל הזי' כ' תוס' דקמ"ל לר"ע דהוה כטמא ומ"מ מקבל הזי' ומאי ראי' מילודי מדבר הרי הם היו אנוסים כמ"ש תוס' הנ"ל דמ"ה מילת בניהם לא מעכבתן מפסח. ול"ה כטמא. ומה ראי' לערל שלא אנוס דהוא כטמא ומ"מ כיון דהסברא ברורה מאוד דהבנים שנולדו במדבר היו אנוסים (ואף דשבט לוי מלו והכתוב משבחן כמ"ש רש"י במקרא כי שמרו אמרותיך כבר כ' בתשובה דאולי במתו אחיו מחמת מילה האב רשאי לסכן בנו והארכתי בפרט זה) לשיטת תוס' דערלת בניהם לא הי' מעכבתן מפסח יש לישב דברי הגמ' בזה דנהי דבמדבר לא היו יכולין למול מ"מ בבואן לארץ בעשרה היו יכולין למול ורק דגמ' קאמר דמסתמא כל ישראל לא היו מולין בעשירי משום חולשא דאורחא. אבל כיון שהיו יכולין למול לא מיקריא אנוסים והיו אז ערלים שלא מחמת אונס כנלע"ד לישב שיטת ר"ת וע' לעיל סי' ל"ח אות ד' מה שפלפלתי בשיטת ר"ת וע' שעה"מ פ"ט מק"פ מה שמפלפל בדברי תוס' יבמות ע"ג דילודי מדבר לא היו מעכב אבותיהן מפסח ע"ש:
ח' בהא דבעי ר"י אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ מאי ומקשה אימת אלימא בשבע שכבשו ובשבע שחלקו השתא כתלי דחזירי הותר להם דכתיב ובתים מלאים כל טוב וכו' והנה תמהו בזה על הר"מ שפוסק בהלכות מלכים דהא דהותר לחלוצי צבא של ישראל לאכול דברים אסורים היינו ברעבים ואין להם מה לאכול אבל אם יש להם היתר אסור להם לאכול דבר איסור עיי"ש וא"כ לעולם נימא דמיירי בשבע שכבשו ומ"מ איבעית הגמ' הוא ביש דבר היתר לאכול ואז לא הותר להם כתלי דחזירי עוד קשה קו' הרמב"ן בפ' מטות דלמה לא צותה התורה להגעיל כלי סיחון ועוג כמו שצותה להגעיל כלי מדין ותי' שכתב דסיחון ועוג הי' מכיבוש ארץ ישראל דהותר להם קדלי דחזירי ל"ש לשי' הרמב"ם דכיון דלא הותר רק באין להם מה לאכול א"כ כליהם צריכין הגעלה כשיש להם היתר וכבר תמה בזה בפרשת דרכים וכבר קדמו ברדב"ז ח"ו סי' ב' אלפים ר"ה. וכדי לישב זאת נלע"ד הנה בעיקר קו' הרמב"ן אמאי לא הוצרכו להגעיל כלי סיחון ועוג כבר כ' באור חדש פסחים דכיון דאמרינן בע"ז כ"ה שעמדה חמה למשה כ"ד שעות היו הכלים נטל"פ דשהו כ"ד שעות ששהו במלחמה ולא נשתמשו בהכלים. אך זה דוקא לשיטת הפוסקים דלינת לילה אינה פוגמת אך כ"ד שעות פוגמין. אמנם לשיטת רש"י סוף ע"ז דלינת לילה פוגמת אינו תולה הפגימה בשעות ובסיחון שעמדה חמה כ"ד שעות והי' יום לא היו פוגמין וקשה קו' רמב"ן. והנה התוס' בע"ז דף ע"ו הקשו לשיטת רש"י דלינת לילה פוגמת אם סוף לילה גורם הפגם כמו עיבור צורה אמאי הוצרכה התורה שבירה בכלי חרס שבישל בה חטאת ומריקה ושטיפה בכלי נחושת הרי לא נעשה נותר עד עלות השחר ואז נעשה פגום וכ' הר"ן לישב דהא דלינת לילה פוגמת אין הכונה שהוא פוגם בכלי רק שהוא פוגם בתבשיל הבא אחריו וכיון שנעשה נותר בכלי ולא נפגם הוצרכה התורה שבירה לבער נותר מן העולם. ואמנם רש"י כ' בפסחים מ"ד קדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא מטעם הכלי נפגמה הבליעה משמע דכלי פוגמת מצד עצמה וסותר קצת דבע"ז ס"ז ע"ב פירש"י א"א דלא פגמה פורתא בתבשיל הבא אחריו משמע כר"ן דהפגימה אך בתבשיל הבא אחריו. וכ' בח"ס יו"ד סי' צ"ח דרוב פעמים בהכלי נפגמה הבליעה אך מיעוטא דלא נפגם בכלי אך עכ"פ בתבשיל הבא אחריו פוגם בודאי ובפסחים דלא קאי לר"מ אך לרבנן פירש"י מטעם הכלי נפגמה הבליעה ובע"ז דקאי לר"מ שם דחייש למיעוטי פירש"י דעכ"פ פוגם בתבשיל הבא אחריו. והנה מסברת חוץ יש לומר דלינת לילה פוגמת כמו עיבור צורה אך אם יש הוכחה ל"א כן. ומעתה מיושב הכל דר"ע דחייש למיעוטי סובר לינת לילה פוגמת והא דהוצרכה התורה שבירה בכלי חרס בחטאת כשיטתי' דחייש למעוטי דלא פגמה בכלי והוה נותר והוצרכה התורה לבער נותר מן העולם. כתירץ הר"ן ושלא תיקשי א"כ דהפגם תולה בלילה אמאי לא הוצרכה תורה להגעיל. בכלי סיחון דלא הי' לילה ס"ל דבסיחון ועוג שהי' מלחמת מצוה הותרה לגמרי קדלי דחזירי וכיון דר' ירמי' בעי אליבא דר"ע דס"ל בשר נחירה הי' מותר במדין שפיר מקשה הגמ' אילימא בשבע שכבשו הא אישתרי להו כיון דס"ל הותרה לגמרי מדלא הוצרכה התורה להגעיל כלי סיחון אבל הרמב"ם דפוסק דל"ח למעוטי ואס"ד לינת לילה פוגמת אמאי הוצרכה התורה שבירה בכלי חרס כקו' וע"כ צ"ל דלא תליא בלינת לילה אך בכ"ד שעות ול"ק למה לא הוצרכה התורה להגעיל כלי סיחון וכיון דליכא הוכחה ע"כ ס"ל דלא הותרה קדלי דחזירי רק בשעת הדחק כשהיו רעבים וזה ישוב נכון בדרך פלפול. והנה נמשכתי בזה אחרי דברי הח"ס בשיטות רש"י אולם במ"א הארכתי בישוב דברי רש"י באופן נאות ויבואר אי"ה בה' בשר בחלב: ט' וראיתי קו' בספר אור חדש פסחים מ"ד ע"ב בשם תשו' פנים מאירות לפמ"ש הרמב"ן דמ"ה הוצרכה התורה להגעיל כלי מדין, ולא הוצרכה להגעיל כלי ארץ סיחון ועוג משום דהי' להם דין ארץ ישראל והותר אפי' כתלי דחזירי א"כ ע"כ אם הי' לארץ סיחון ועוג דין ארץ ישראל נאסרו בבשר נחירה לר"ע בבואם לשם ואס"ד דאברי בשר נחירה שהכניסו לארץ אסור. הי' לתורה לצות תיכף אחר כיבוש סיחון להגעיל כלי ישראל דשלל דידן לא אישתרי וע"כ מדלא צותה להגעיל מוכח דאברי בשר נחירה שהכניסו לארץ מותר ומה מיבעי לר' ירמי' ונראה לישב בפשיטות דר' ירמי' כשיטתי' דלא ס"ל ארץ סיחון ועוג הי' להם דין ארץ ישראל דר' ירמי' אמר בשם חברי' דר' כהנא בר"ה י"ג עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבהו אם תאמר דעייל ביד נכרי קצירכם א"ר ולא קציר נכרי ועיין ברכי יוסף א"ח סי' תפ"ט שהוכיח משם דארץ סיחון ועוג לא הי' דין ארץ ישראל דאס"ד שהי' דין א"י דלמא הביאו משם וכיון דר' ירמי' אמר זאת משמם ומייתי ראי' דקים להו עיי"ש הרי דס"ל דלא הי' דין ארץ ישראל והיו מותרין בבשר נחירה אף אחר שבאו לשם ואין ראי' מה דהתורה לא צותה להגעיל אחר ארץ סיחון כלים של ישראל מבשר נחירה דגם אחר שבאו לשם הי' מותר להם בשר נחירה. אך לפ"ז ליתא להוכחה מאות הקדום דאם לא הי' לארץ סיחון דין א"י אמאי לא הוצרכה התורה הגעלה. אמנם לדעתי נראה דאף אם ארץ סיחון ועוג הי' להם דין א"י מ"מ בשר נחירה הי' מותר דר"ע יליף מקרא דכי ירחק ממך אשר יבחר ד' וזבחת בא הכתוב לאסו' בשר נחירה וזה בודאי לא נאמר רק על א"י ממש לאחר שעברו הירדן ולא על ארץ סיחון ועוג וכל הפרשה קאי לאחר שעברו הירדן כנלע"ד ואין לפני כעת ס' פנים מאירות לעיין בו: