אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן מג

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן מג

סימן מב

בדברי הת"ח הובא בת"ש סי' כ"ז דבנתנבל בשחיטה הוין ב"מ כמנחא בדיקולא. ואסור למכור לב"נ:

א' הנה שי' הת"ח הובא בזקיני הת"ש סי' כ"ז דבין עוף בין בהמה שנתנבל בשחיטה אסור למכור הב"מ לנכרי דכמאן דמנחא בדיקולא דמי כיון שנחתכו הסימנים בעודם מפרכסות והוין אבמה"ח והפר"ח חולק דלא קיי"ל כר"ל ונתוכחו בזה לדינא איך אנו מוכרים עוף שנתנבל בשחיטה לנכרי עם הב"מ ונלענ"ד ראי' דלא פסקינן כר"ל דב"מ כמאן דמנחא בדיקולא דבש"ס יבמות ל"ג אמרינן בזר שאכל מליקה ר' חייא אומר חייב שתים בר קפרא אומר אינו חייב אלא אחת ופליגי באיסור כולל ומקשה בגמ' זר שאכל מליקה בב"א הוא דמשכחת לה באיסור כולל לא משכחת לה והקשו בתוס' שם הרי איסור זרות ואיסור נביל' ל"ה ב"א דאיסור זרות לא חל רק לאחר זריקה שיש היתר לכהנים ואיסור נביל' חל תיכף משעת מליקה ותי' דאיסור נביל' לא חל ג"כ עד לאחר זריק' דקודם מליק' יש איסור מעיל' ואינו חל איסור נביל' על איסור מעיל' ואפי' למ"ד היתר זריק' שנינו. ולא מעל קודם זריק' מ"מ איסור איכא קודם שיזרוק ולא חל איסור נביל' וקשיא לי אמאי לא חל איסור נביל' על איסור מעיל' והרי עכ"פ הב"מ של העוף נאסרים משום נביל' דאיסור נביל' הוי איסור מוסיף לב"נ דמתחיל' לא נאסר לב"נ דאין מוזהרים על קדשים דל"ה ז' מצות ואף האיסור דכל בן נכר לא יאכל לא קאי אנכרי רק אישראל שלא יאכילו אבל הנכרי לא מוזהר גבי פסח [וע' צל"ח פסחים ע"ג שכ' דכל ב"נ לא יאכל בו קאי אנכרי אבל לא הביא התוס' יבמות ע"ג ע"ב ד"ה שכן פנקעכ"ס שכ' דמומרת פוסלת בקדשים ומשמע הכונה דמומר אסור לאכול קדשים דילפינן קדשים מפסח כמ"ש תוס' ביבמות ע' ע"ב ד"ה דפסח גופא דשאר קדשים ילפינן מפסח בהיקשא דזאת התור' וה"ה לענין ב"נ הכונה שהישראל לא יאכילו ואין חילוק בין פסח לשאר קדשים ואולי כונת התוס' לענין עובד ע"ז שלא יעבוד בקדשים כדאיתא במנחות ק"י ודוחק דא"כ למה לא חשבו בע"מ ושאר פסולים]. ואח"כ כשמלקה כיון דמסקינן בחולין דף כ' דחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר ל"ה רק טריפ' ורק הואיל שהוא דורס הסימנים או שהוא מחליד הוה נביל' א"כ הוה כנתנבלה בשחיט' כטריפ' שנתנבל' בשחיט' ודרס הסימנים וחל על הבני מעיים איסור אבמה"ח לב"נ ואף כשמולק סי' אחד חותך רוב בשר עמה ופוסק הת"ש סי' כ"ז דנשברה מפרקת ורוב בשר מותר ליתן בני מעיים לב"נ דלא כתורת חיים ע' סי' כ"ז מ"מ הא פירש"י בחולין כ"א דאחר מליקת הסי' חותך רוב בשר א"כ בשעת מליקה כבר היא כמאן דמנחא בדיקולא ואסור לב"נ ול"מ חתיכת בשר אח"כ וע' מהרש"א חולין כ' ע"ב ד"ה וכי מתה שכ' דבחותך סי' אחד בלא רוב בשר ל"ה כמתה ע"כ הב"מ דהוין כמאן דמנחא בדיקולא הוין אבר מה"ח. ובאותה שעה חל על ישראל איסור נביל' דהתוס' כתבו ביבמות דף ל"ב ע"ב דאיסור מוסיף חל אף בב' שמות וראי' מבת בתו שנעשית כלתו עיי"ש א"כ כיון שנאסר לב"נ משום אבמה"ח חל על ישראל איסור נביל' על הב"מ ומיגו שנאסר לישראל הב"מ נאסר כל העוף, משום נביל' דהוי איסור כולל א"כ אמאי הוי לה איסור זרות דלא חל עד אחר זריקה ואיסור נביל' בב"א הלא איסור נביל' חל קודם תיכף בשעת מליקה דב"מ נאסרין באיסור מוסיף וכל העוף באיסור כולל ול"ה ב"א ודא קו' רבתא ואין לומר דס"ל לגמ' דבהמה בחי' לאברים עומדת וה"ה עוף כבר חל איסור אמ"ה כשנולד העוף וכשמלק ל"ה אמ"ה איסור מוסיף מה"ט דדוחק לומר דהגמ' קאי שלא כהלכתא דהלכה דלאו לאברים עומדת כמו שפסק הר"מ פ"ה ממאכ"א הלכה ה':

ואמנם קו' זו י"ל דנ"ל אף דאמרינן כולל או מוסיף אבל כולל ומוסיף בב"א לא אמרינן כמו דאמרינן בפסחים ל"ח תרי הואיל ל"א ובב"מ דף י' ע"ב תרי מיגו ל"א ה"ה הכא כיון דלא נאסרו הב"מ רק מטעם מיגו דנאסרו לב"נ אין העוף נאסר משום נביל' משום מיגו דהב"מ נאסרין דהב"מ גופא לא נאסרו משום נביל' רק משום מיגו דנאסרו לב"נ וזה ל"א וכיון דהעוף לא נאסר משום נביל' רק לאחר זריקה כמו שחל איסור זרות לאחר זריק' דיצא מידי מעילה שפיר הוי בב"א. וזה דבר חדש:

ב אולם עדיין קשיא דהרי אכתי משכחת לה איסור כולל בזר שאכל מליקה והיינו שאכל הב"מ ועל הב"מ חל איסור נביל' בשעת מליקה משום איסור מוסיף מיגו דחל על עכו"ם כמ"ש ועל שאר העוף לא חל נביל' משום איסור מעיל' כמ"ש לעיל אח"כ כשזרק והלך לו איסור מעיל' חל על שאר העוף איסור זרות ומיגו דחל על שאר העוף חל נמי על הב"מ משום כולל א"כ הרי משכחת לה חיוב שתים משום כולל מכל זה נראה דאין הלכ' כמאן דסובר דב"מ כמאן דמנחא בדיקולא דמיין ולא נאסרו לב"נ ומותר למכור ולא משכחת מוסיף דלא נאסר לב"נ בנתנבלה בשחיט':

ג' ולכאורה י"ל קו' הנ"ל לפיעיש הת"ש סי' ל"ג ס"ק ח' ובספרי ב"י חא"ח סוסי' ס"ד ציינתי בטעות סי' ל"ו] דבחתך מנתנבלה בשחיט' בעודו מפרכסת חייב ישראל משום נבילה ומשום אבמה"ח וכן כ' הפמ"ג סי' כ"ז דלישראל ג"כ אסור משום אבמה"ח א"כ בזר שאכל מליקה איכא ג' אם אכל הב"מ משום זרות נביל' ואבמה"ח וא"כ ליכא לאוקמי בזר שאכל מליקה היינו הב"מ דא"כ לימא דחייב ג'. אך עדיין יש להקשות דהרי בלא"ה בזר שאכל מליקה למה נקט חייב שתים הלא חייב ג"כ משום טריפה דכשחותך שדרה ומפרקת הוי טריפה ואח"כ הוי נבילה וחייב ג' ועכצ"ל דהא דנקט הגמ' חייב שתים ל"ד שתים דה"ה נמי דחייב משום טריפה וכיון דחייב ג"כ משום טריפה, א"כ לפמ"ש התוס' בחולין צ"ו ע"ב סוד"ה ור"י דבאבמה"ח אינו חייב רק באכל אבר שלם ולא על חצי אבר אפי' יש בו כזית א"כ נוכל לאוקמי בשאכל מב"מ חצי אבר ויש בו כזית ואינו חייב משום אבמה"ח ורק משום בשמה"ח א"כ כיון דהלכה כר"י בחולין ק"ב דאוכל בשר מה"ח מן הטריפה אינו חייב אלא כאחת. ע"כ אינו חייב משום בשר מה"ח דבלא"ה חייב משום טריפה ומ"מ נבילה חשוב מוסיף דלב"נ עכ"פ אסור משום בשמה"ח והוי מוסיף מב' שמות דחל לדברי התוס' יבמות כאמור. אמנם י"ל דהגמ' בדקדוק קאמרו דזר שאכל מליקה חייב שתים ולא שלש ומשום טריפה א"ח דמיירי בהחזיר סימנים אחורי העורף דמשום טריפ' ליכא ורק משום נביל' וא"כ מיושב קו' הנ"ל דליכא לאוקמי באכל הב"מ דא"כ מחייב ג' דבאכל אבר שלם חייב משום אבמה"ח ובחצי אבר משום בשמה"ח דחל כיון דאיסור טריפ' ליכא וחייב משום בשמה"ח אף לר"י. אולם עוד יש להקשות דבלא"ה הקשה במחנה לוי דלמה לא קאמר דחייב ג' משום ביאת מקדש או שהה בטומאה דע"כ מיירי שאכלו בעזרה דאיל"ה אסור לכהנים ואין חייב משום זרות כמבואר ברמב"ם בפי"א ממעה"ק ונבלת עוף מטמא בגדים בבית הבליעה וחייב על ביאת מקדש. וע"כ הא דקתני חייב שתים ל"ד וא"כ לוקמי בשאכל ב"מ כנ"ל וחצי אבר שיש בו כזית דחייב משום בשמה"ח וטומאה ליכא דבשר מה"ח לא מטמא, ואף לדברי הת"ש הנ"ל דהב"מ חשובין כאבמה"ח וכנבלה מ"מ לא מטמא כיון דהבהמה בעודה מפרכסת אין מטמאה משום נביל' וכ"ש בעוף דל"ש טומאה בשר הפורש ממנה בעודה מפרכסת אף דחייב משום נביל' מ"מ לא מטמא. אך האמת דליתא לקו' מחנה לוי דאף דלזר הוי נביל' מ"מ טומאה אפי' לגבי' ליכא כיון דהוא קרבן כשר וכ"כ בברוך טעם סוף שער הכולל דין א'. ע"כ מיושב קו' הנ"ל:

ד' ובינותי בספרים מצאתי להרב מנ"ע מפאנו בתשו' סי' קכ"ג שכ' על קו' התוס' חולין ק"ג דאבמה"ח חשיב מוסיף דמוסיף איסור לב"נ. דמקרא דראה ויתר גוים דרשינן דהתיר להם שבע מצות ול"ש איסור מוסיף דלא מוסיף לב"נ. ולדבריו גם קושיתי מיושב דליכא מוסיף אבל דבריו תמוהין מאוד דהא דהתיר להם שבע מצות היינו שלא יקבלו עליהן שכר אבל איסורא לדידהו איכא וחייבים אם עברו ויותר הפלא ופלא שלא זכר שר דברי עצמו מה שכ' בספרו הקדוש עשרה מאמרות ח"ג פכ"א שכ' וז"ל והא דאמרינן גבי ראה ויתר לא תידוק מיני' שיהא מותר לנו להחטיא אדם בדבר דהא תניא לא יושיט אדם אבמה"ח לב"נ ובפי' אמרה תורה לכלב תשליכון אותו אלא הותרו להם ועתידין ליתן את הדין עיי"ש מפורש יוצא דאסור לב"נ וא"כ שוב הו"ל איסור מוסיף. ובתשו' אחת תמהתי על דברי תשו' פני יהושע ח"א יו"ד סי' ג' שכתב דלאחר מתן תורה לפני עור בנכרי ל"ה רק מדרבנן משום ראה ויתר ודייק כן מדברי רש"י בע"ז שכ' שאנחנו מוזהרין שלא יעברו על ידינו ובאמת זה לשון רש"י ז"ל בע"ז דף ו' דנהי דאמרינן עמד והתירן מיהא אל יעברו על ידיך שעתידין הן ליתן את הדין על שאינן מקיימין אותן ואפי' שאין להם שכר בקיומן ואהכי קא עברו ישראל משום לפ"ע לת"מ הרי ממש להיפך מדבריו וכעת נהניתי שראיתי שבעל עשרה מאמרות כתב להדיא כדברינו וא"כ דברי תשו' רמ"ע תמוהין מאוד:

ה' ולכאורה י"ל דבמליקת לא חל איסור אבמה"ח אבן נח על הב"מ כיון דהותרו לכהנים שייך לומר מי איכא מידי דלכהנים שרי ולנכרים אסור כדאמרינן בחולין ל"ג מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרים אסור כן נמי מי איכא מידי:

במשהו. הנה דבר זה לומר בנכרי טעם כעיקר ובמשהו לא נהירא דהרי הסכין של שחיטה בולע אבר מה"ח כדמקשה בחולין ח' רק דהגמ' משני אימת חיימא בגמר שחיטה והאי שעתא ל"ה אבר מה"ח אבל אם לנכרי אסור מפרכסת הרי הסכין בולע ויאסרו הסימנים. ואמאי אמר ר"ל רק אין מזמנין על בני מעיים והרי גם על הסימנים אין מזמנין מטעם הנ"ל מיהו זה יש לדחות דעל הסימנים לכ"ע אין מזמנים לפמ"ש ברמב"ן במלחמות ובזקיני ת"ש סי' כ"ו ס"ק ב' דסימנים לכ"ע כמאן דמנחא בדיקולא ואין בו טריפות אחר שחיטת הרוב. א"כ על הסימנים לכ"ע אין מזמנין ובגמ' אמרינן ש"מ מדר"ל דאף אבני מעיים אין מזמנים. אבל בלא"ה דין זה ליתא דא"כ איך מזמנין נכרים על שום מאכל אם נבלע בו אמ"ה ממפרכסת ואמאי נקט בני מעיים וע"כ ליכא למימר בנכרי ט"כ דילפינן מגעולי מדין או ממשרת ולישראל נאמר ולא לבני נח. וגם עיקר איסור דט"כ ילפינן מקרא דהטמאים לאסור צירן וכו' ומגעולי מדין ילפי' דל"ב ברוב כמ"ש בחו"ד סי' ק"ה ולנכרי לא נאמר קרא דהטמאים ואיך נאסר לו ט"כ וכבר כתבתי כן בספרי והבאתי ראי' מש"ס דפסחים כ"ב דמייתי ראי' דאמ"ה מותר בהנאה מהא דלא יושיט אמ"ה לב"נ ודלמא מיירי בתערובת והר"ן כ' סוף ע"ז דע"כ לא אסור בהנאה דל"ש חיך אכל יטעם ומותר למכור חוץ מדמי איסור ע"כ וא"כ אסור להושיט לנכרי משו' לפ"ע וע"כ מוכח דבנכרי לא אסור ט"כ והיא ראי' ברורה דלא כמלא הרועים אות בן נח דלנכרי דלא ניתן שיעורין לדידי' ומשהו אסור אמרינן ע"כ דאור' וזה ליתא דדוקא בעינא אסור משהו לב"נ ולא בתערובות כמו שהוכחתי. ומה שהקשה כת"ה על רש"י אמאי נקט בגמ' בני מעים ואין כוונתו רק על ריאה כפרש"י ל"ק דאם נשחט הושט מקודם הבני מעיים כמנחא בדיקולא ואם נשחט הקנה מקודם הריאה כמנחא בדיקולא ומ"ה נקט סתם בני מעיים ורש"י כ' משום ריאה דדרך לשחוט הקנה קודם כמ"ש רש"י לעיל ל"ב ע"ב ובגמ' נקט בני מעיים דהרי משכחת לה בשחט ושט קודם אסורין הבני מעיים משום אמ"ה ומ"ה נקט סתם בני מעיים. והתוס' דס"ל ד' נ"ד דאין הריאה בכלל בני מעיים לעומת זה לא ס"ל לתוס' דדרך לשחוט הקנה תחלה כדמוכח מתוס' דף ל"ב ע"ב ד"ה והדר בי' שכתבו דבין סימן לסימן משמע אף שנשחט הושט תחילה ולרש"י צ"ל דמסתמא נשחט הקנה תחילה ותוס' לא ס"ל כן ולכן נקט אין מזמנין על בני מעיים היינו בשנשחט הושט תחלה וז"ב:

ב' והנה דברי זקיני הבכור שור שכ' ליישב קו' מהר"מ בהא דאמר ש"מ מדר"ל אין מזמנין וכו' והלא אף אי ל"ה כמנחא בדיקולא אין מזמנין דבשחיטת ב' סמנים ודאי כמנחא בדיקולא ולב"נ הוי אמ"ה. וכ' דמ"ה נקט רש"י משום הריאה דלחזקי' אף לב"נ ל"ה אמ"ה לאחר שחיטת ב' סימנים אף בטמאה. עוד תי' דרש"י ס"ל כרבנו שמעי' דהא דשחט בה שנים וכו' הוא כחי דוקא בטמאה ולא בטהורה בשחיטת ישראל ומשמע אף לב"נ בלי סברת מי איכא מידי ומ"ה לא נקט רש"י רק משום ריאה דבשחיטת סי' אחד הוי כמנחא בדיקולא. וזה צ"ע דא"כ אמאי מייתי תניא דלא כר' אחא בר יעקב מהא דאחד נכרי ואחד ישראל. והרי לאחר שחיטת ב' סימנים גם ר' אחא בר יעקב מודה וגם לתי' הראשון קשה נהי דהברייתא קאי לר' יוחנן כמבואר בדף קכ"א ומדמותר בטהורה מוכח דאמרינן מי איכא מידי מ"מ הו"ל לאתויי רישא דברייתא דלא ס"ל כחזקי' ואמאי לא מייתי רק סיפא דברייתא וכבר תמה ע"ז בראש יוסף נ"ל ליישב דבברייתא מבואר הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ופירש"י שאינו מחוסר הפשט ומדנקט מבית השחיטה משמע אפי' הסימנים והרי הסימנים ודאי כמנחא בדיקולא והקנה כמנחא דמי בשחיטתו לבד או הושט כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן ומ"מ מותר להאכיל לנכרי ומזה הוכיח דלא כר' אחא בר יעקב רק דאמרינן מי איכא מידי ובזה מיושב נמי תירץ הראשון של הבכור שור דאף לחזקי' מ"מ בסימן א'. ודאי הוה אמ"ה ומ"מ הסימנים מותרין לנכרי ומוכח דאמרינן מי איכא מידי וזה ישוב נכון:

ג' ובעיקר דברי הבכור שור שכ' דלרבינו שמעי' הוה כמתה אחר שחיטת ב' סמנים אף לב"נ) שזה צ"ע דלמא רבינו שמעי' לא ס"ל כן רק לישראל כיון שמותר בשחיטה ע"כ היא כמתה משא"כ לב"נ נ"ל קצת הוכחה דאס"ד דלנכרי ל"ה כמתה רק כחי א"כ הדרא קו' התוס' ב"ק ע"ה לדוכתא אמאי חשוב שחיט' חוץ שחיטה שאינה ראוי' הרי יכול לפדות אחר שחיטה דבר העמדה והערכה היא דמה שתי' שם לרבינו שמעי' דל"ח מפרכס כחי לאחר שחיט' לישראל אינו מספיק דהרי גוי יכול לפדות הקדש כמ"ש תוס' פסחי' כ"ט ע"ב שהקשו שימכר הגזבר לנכרי עיי"ש. (וע' מ"ש בספרי חא"ח סי' ע"א סוף אות ד' לחלוק על התוס' ושם הבאתי גם דברי הפ"י וכעת בשיטת התוס' אני אומר) ומה שתי' התוס' בפסחים שם דחיישינן שמא יאכל הנכרי ל"ש בשחוטי חוץ כשנשחט כהוגן דהרי התוס' בזבחים ע"א ע"ב כתבו דמה שמותר לישראל מותר להאכיל לנכרי עיי"ש ד"ה ובטריפה וצ"ל מה שכתבו התוס' פסחים דחיישינן שמא יאכל הנכרי כיון שאסור לישראל משום חמץ אסור להאכיל לנכרי משום ואכלת ולא לכלביך. ולפ"ז בשחוטי חוץ אם מהני פדיון מותר לישראל וה"ה לנכרי רק שישראל לא יוכל לפדות דלדידיה הוה כמתה ול"ה בר העמדה והערכה משא"כ כשיפדה נכרי דלדידי' בר העמדה והערכה כשיצא לחולין יהי' מותר גם לישראל:

וע"כ לדברי רבינו שמעי' גם לב"נ הוה כמתה ול"ה בר העמדה והערכה וכן יש להוכיח מב"ק ע"ה ע"ב מתוס' ומחולין פ"ד בדרך הנ"ל כן חשבתי בהשקפה ראשונה ליישב דברי הבכור שור מיהו ז"א דבודאי גם לתוס' פסחים כ"ט דנכרי קונה מיד הקדש זה דוקא בדרך מכירה לא היכא דבעי העמדה והערכה כגון בקדם הקדשו את מומו דא"י לחולין רק דרך פדיון דהיא מצות פדי' שליתא בנכרי כמ"ש הפ"י שם וגם התוס' לא כ' רק בקדשי בדק הבית. ולא בקדם הקדשו את מומו וז"ב ועוד איך יערוך הכהן ויעמוד כיון דלדיד' הוא כמת וז"ב אשר ע"כ אין זה ראי'. ושוב מצאתי בפמ"ג סי' כ"ז שהניח בצ"ע דברי ז' הבכ"ש איך משמע דאף לב"נ הוה כמת לרבינו שמעי': ד' והנני חוזר לדברי מעכת"ה מה שכתב ליישב קו' הלח"מ פ"ב ממלוה למה אסור להלות בלא עדים משום לפ"ע והלא אף אם הלוה בעדים יעבור בלפ"ע שמא יטעון פרעתי דהמלוה לחבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים. וכ' כת"ה ליישב דל"ח שיטעון פרעתי דיצטרך לישבע היסת. אך אם יכפור הלואה לא יצטרך לישבע ללישנא דא"צ היסת רק בדררא דממונא. ודבריו נכונים אם חיישינן שיכפור במזיד אבל הרבה פוסקים פי' דחיישינן שישכח הלוה ול"ש תי' וע' ספר ברכת יעקב האריך הרבה בסוגיא וקצת י"ל דרב דאמר בב"מ אסור להלות בלא עדים ס"ל המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים דהר"ן כ' בשבועות בסברא דמ"ד צריך לפרעו בעדים כיון שהוא לא הימנו לא שכיח שיאמין הלוה למלוה וצ"ל דטעמא דשמואל דס"ל א"צ לפרעו בעדים ונאמן לומר פרעתי דאין הולכין בממון אחר הרוב ואף דאינו עשוי לפרוע נאמן. ולפ"ז לרב דס"ל הולכין בממון אחה"ר אינו נאמן לומר פרעתי ומ"ה הוא כשיטתי' אמר אסור להלות בלא עדים דבעדים אינו נאמן לומר פרעתי. אך לפ"ז קשיא על הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרב והרי אנן קיי"ל דנאמן לומר פרעתי אך י"ל דנהי דנאמן מ"מ כיון שהוא נגד הרוב ל"ח שיטעון פרעתי דאין אדם טוען ברצון נגד הרוב כמ"ש הפוסקים דמה"ט לא אמרינן מיגו דלא שכיח ודוק. איברא לפמ"ש התוס' ב"ק כ"ז דהיכא דמצי לטעון קים לי בנפשאי גם רב מודה א"כ גם רב סובר דנאמן לומר פרעתי וקים לי בנפשאי וכן משמע קצת בשבועות דרמי ב"ח ורבא עלי' דרב קאי ואמרו המפקיד אצל חבירו א"צ לפרעו בעדים ומשמע דרב נמי הכי ס"ל (ויש להוכיח דרב ס"ל המלוה את חבירו צריך לפרעו בעדים דקשי' בב"ב מ"ב דמקשה לרב דס"ל מוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אמאי המלוה את חבירו אינו גובה מנכסים משועבדים וקשה דלמא במלוה שאני משום דטענינן ללקוחות פרוע כמ"ש בש"ך סי' ע"ט ס"ק ל' דלא מהני הודאתו נגד לקוחות וכבר הקשה כן בעיני ישראל ולפמ"ש דרב דס"ל הולכין בממון אחה"ר ס"ל צריך לפרעו בעדים שפיר מקשה דלדידי' לא טענינן פרוע ללקוחות. איברא דמסוגיא דב"ב ק"ע מוכח דרב ס"ל א"צ לפרעו בעדים דמייתי ראי' מהא דאמר רב דאומר לחבירו פרעתיך בפני פלוני ופ' צריך שיבואו ויעידו דס"ל צריך לברר דלמא משום דס"ל צריך לפרוע בעדים, וע"כ ס"ל לגמ' דרב ג"כ ס"ל א"צ לפרוע בעדים. והנה לפמ"ש בבעה"מ רפ"ב דכתובות דהיכי דאיכא רובא וחזקה גם שמואל מודה דהולכין בממון אחה"ר קשיא גם לשמואל דכיון דאיכא נמי חזקת חיוב וע"כ צ"ל דל"ה רוב:

ה' והנה הי' מקום לומר בסברא דמלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים ול"ש סברת הר"ן דה"ט דמלוה אינו מאמין ללוה ולוה מאמין למלוה משום דמקיים במלוה ותומת ישרים תנחם ובלוה וסלף בוגדים כדאיתא בב"מ ל"ה עיי"ש ברש"י. אך לפ"ז אמאי בפקדון א"צ להחזיר בעדים דל"ש סלף בוגדים כיון דא"צ לפקדון ע"כ המובחר דהיא מטעם קים לי בנפשאי מיהו י"ל בפשיטות לפמ"ש המפורשים בטעמא דאסור להלות בלא עדים משום לפ"ע ולא אמרו אסור לפרוע בלא עדים משום לפ"ע דה"ט דהלוה יועיל כשיכחיש ויעבור המלוה בלפ"ע משא"כ המלוה לא יועיל כשיכחיש ולא יעבור הלוה. ולפ"ז ה"ט דמלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים דגם המלוה האמין ללוה אך שהלוה בעדים דלא יעבור בלפ"ע דחכמים אסרו להלות בלא עדים ומ"ה כיון שאין כאן סברא שלא האמין לו שוב הלוה האמין למלוה: ו' והנה זקיני הבכור שור הקשה בפסחים כ"ב אהא דאסור להושיט אמ"ה לב"נ משום לפ"ע ומנ"ל דלבני נח אסור להושיט דלמא דוקא לישראל אסור לתת מכשול כמו לאו דגזילה והרבה לאוין דלא נאמרו רק נגד ישראל אולי י"ל דלישראל בלא"ה אסור להכשיל משום ערבות שקיבלו ולמ"ל לפ"ע ואף דנלמוד מקרא דאסור להשיא עצה שאינה הוגנת כדאיתא בת"כ מ"מ זה נלמוד מקרא דארור משגה עור בדרך וע' במ"ל פ"ד ממלוה דמוכח מקרא דלפ"ע דקאי על דברי איסור מדסמוך לי' ויראת עיי"ש. ומזה נלמוד דגם לנכרי אסור להכשיל דלישראל בלא"ה אסור משום ערבות ואין לומר קרא למלקות דעל לפ"ע אין לוקין כמבואר וע' תורת כהנים פסקא לפ"ע בא איש פלוני אמר פלונית מהו לכהונה אל תאמר לו כשרה והיא פסולה. י"ל דמ"ה נקט איסורא דכהונה דלא נתערבו בעד הכהנים כמ"ש בצל"ח ברכות כ' אבל לדעתי נראה דנתערבו בעד הכהנים וע' בתוס' שבת ד' דאומרים לכהנים חטא כדי שיזכה ישראל וזה מטעם ערבות כמ"ש בספרי כמה פעמים וה"ה דישראל עריבים לכהנים. ולכן קרא אתי שלא יכשיל לב"נ וע' בתשו' פ"י חיו"ד סי' ג' דלפ"ע לנכרי ל"ה רק מדרבנן וזה כמו שעלה על דעת זקיני הבכור שור להקשות וע' בסי' הקודם אות ד' אשר כ' על התשו' פ"י ומהרמ"ע מפאנו: ז' אחת היא מה שאזכור על דברי ספר מנחת חינוך מצוה רל"ב שכ' דמכשיל לחבירו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע דאורייתא דלא עדיף מעצה שאינה הוגנת דעובר מדאורייתא כדאיתא בספרא (וכבר קדמו בזה בתשו' פנ"י ח"מ סי' ט') והנה כנגדו גמ' סוטה כ' דאמרו שם איזה רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כמאן כרשב"ג ואס"ד דמשיא עצה לעבור באיסור דרבנן עובר באיסור תורה פשיטא דהוי רשע דעובר בלפ"ע. וע"כ דאיסור דרבנן אם היא טובה לפניו ל"ה עצה שאינה הוגנת וע' מ"ש בספרי בית יצחק סי' ס"ה וסי' קי"ז אות ד':

ח' וכת"ה העיר על מ"ש בספרי חא"ח סי' ל"ה אות י' ליישב איך עבודת הקרבן דוחה שבת ולא היו עושין ע"י שנים וכ' מדברי החינוך סי' שפ"ט דלא הטילו מלאכה בבהמ"ק על ב' אנשים ולא היו רשאין לסייע זא"ז. וכ' כת"ה דכיון דהטעם הוא שלא יסמכו אחד על חבירו ותתבטל המלאכה וכיון שהי' אסור ע"י אחד רק ע"י שנים הותר ל"ש טעם זה ואין:

זה טענה דהרי כתב בחינוך דכהן שסייע במלאכת חבירו במיתה איך יתכן שיעשה בשבת בשנים ובחול חייב מיתה. ועוד דעדיין החשש שמא ישכח הטעם או שהיא שבת ויסמוך אחד על חבירו ותתבטל המלאכה וכיון שיש איסור בחול לא חילקה תורה בין שבת לחול והתירה לגמרי:

ט' עוד ראיתי במכתבו דמר תמך יסודתו על דברי זקינו הגאון ר"ע זצ"ל ו בתוספותיו פ"ב דמגילה בהא דנשים ליתנהו בכלל ערבות לא דוקא נשים אך בכל מצות שאין מחויב בדבר לא נעשה ערב. עוד כ' דבמצות שנשים חייבות גם הם בכלל ערבות ולפענ"ד דבריו תמוהין דהרי בסוטה ל"ז איתא דכל אחד מישראל ערב בעד תרי"ג מצות ובתרי"ג מצות נכללו מצות שאין חייבין רק כהנים ויש מצות שמוטלים רק על הציבור כמ"ש החינוך בהקדמה ונמצא דישראל ערב עבור מצוה שאינו חייב. והטעם דנשים אינם בכלל ערבות משום דל"ה במספר ס' ריבוא כדאיתא בסוטה וכ"ז דלא כדברי תוס' ר"ע. והנה התוס' ע"ז ט"ו כ' ב' תירוצים אהא דאלפני דלפני לא מפקדינן ולחד תי' דוקא בנכרי לא מפקדינן ולא בישראל ולחד תי' גם בישראל לא מפקדינן ויש לומר דתליא בפלוגתא בסוטה ל"ז אי כ"א מישראל קיבל ערבות בעד ערבות של חבירו באם קיבל ערבות עבור ערבות של חבירו מפקדינן אלפני דלפני ולמ"ד דלא קיבל אערבות של חבירו לא מפקדינן אלפני דלפני לפמ"ש בפליתי סי' כ"ז דלפני עור הוא מדין ערבות והנני ידידו:

בשולי המכתב בש"ס דעירובין ל"ב ע"ב פליגי רבי ורשב"ג רבי סבר ניחא לי' לחבר דליעבד הוא איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא ורשב"ג סבר ניחא לי' לחבר דניעבד ע"ה איסורא רבא ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעבד. ולא נודע טעם מחלוקתן וגם כפי הנראה לא יסבור רשב"ג דאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך א"כ לא יסבור דכהן שעלתה לו יבלת חותכו חבירו לו בשיניו וגם בעשה דהשלמה נדחה מפני עשה דפסח שהוכיחו תוס' אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך אולם לדעתי נראה דבר יקר דבאמת בחבר שנותן לע"ה הלא יוכל להגיד לו שאינו מעושר ולמה יתרום שלא מן המוקף אך דע"ה לא ישמע לו ויאכל שאינו מעושר ומעתה אזיל רשב"ג לשי', דס"ל בב"ק ס"ט הלעיטהו לרשע וימות וס"ל ג"כ בירושלמי הובא בר"ש פ"ג דדמאי ה"ה אין אנו אחראין לרמאין. ומ"ה לא יעשה החבר אף איסורא קלילא ורבי פליג על רשב"ג ולא ס"ל הלעיטהו לרשע וימות דאנו אחראין לרמאין משא"כ בעשה דפסח ס"ל באמת גם רשב"ג אומרים חטא וזה הערה יקרה. והרמב"ם ס"ל אנו אחראין לרמאין ומ"ה פוסק כרבי אף דבכ"מ הלכה כרשב"ג וע' בספרי חא"ח סי' כ"ט אות ה'. וע' בר"ש הנ"ל שהביא הירושלמי דרשב"ג ס"ל כר"י דאין אנו אחראין לרמאין ואף דקאמר בירושלמי שם דרשב"ג לא יודה לר"י היינו לענין שאין חבר מוציא דבר שאין מתוקן מתח"י אבל אנו אחראין לרמאין אף רשב"ג סובר:

ודרך אגב נ"ל במשנה דב"מ דף ל"ח המפקיד פירות אצל חבירו אפי' הן אבודין לא יגע בהן רשב"ג אומר מוכרן בב"ד ומפרש רנב"י טעמא דת"ק דחיישינן שמא עשאו תרומה ומעשר על מקום אחר ומ"ה תני בברייתא הר"ז לא יגע בהן לפיכך בעה"ב עושה תרומה ומעשר על מקום אחר ולרשב"ג דמוכרו בב"ד בעה"ב אינו עושה תרומה ומעשר וצריך להבין במה פליגי ומה סברת רשב"ג. ואמאי לא חייש הוא לזה. ונ"ל לפמ"ש הר"ש סוף טבול יום הא דחיישינן שמא עשאו תרומה ומעשר אף דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף משום דחיישינן שמא בשבתות וי"ט עשאו תרומה (הכונה סמוך לשבת) אי נמי ע"י מעשה כי ההיא דפרק בכל מערבין מוטב יחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ולא יאכילו עמי הארץ טבלים עיי"ש. א"כ כיון דיש ב' חששות חייש ת"ק שמא עשאם תרומה כעין שכ' תוס' ב"ב צ"ג דבתרי מיעוטי חיישינן, יותר וכ"כ הר"ן פ' אלו טריפות לענין אין לוקחין ביצים טריפות. אבל רשב"ג כשיטתי' דס"ל בעירובין ל"ב ניחא לי' לחבר דנעבוד ע"ה איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעבד ואסור לתרום שלא מן המוקף ע"כ לא חייש הוא לשמא עשאו בעה"ב תרומה ומעשר וע"כ ס"ל מוכרו בב"ד וזה הערה נכונה:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה