אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן מא

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן מא

סימן מ

בדין אי ר"מ חייש למיעוטא בעשה, ובלאו שאין לוקין עליו:

א בהגהת מ"ל פ"א. מה' יו"ט הי"ז כ' דהא דאמרינן בכ"מ מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת זה דוקא בלאוין שלוקין עליהן אבל בלאו שאין לוקין עליו יש חילוק בינו לבין איסור כרת. ומדבריו נלמד דהא דר"מ חייש למעוטי זה דוקא בלאו שיש בו מלקות אבל לא בעשה או בלאו שאין לוקין עליו שהרי אמרינן ביבמות קי"ט דהא דר"מ חייש למעוטא זה דוקא באיסור כרת ומסיק דמה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ומעתה בלאו שאין לוקין דל"ש זה נוכל לומר דר"מ לא חייש למיעוטא. ונרא' להביא ראי' לזה. ממה שכ' התוס' בחולין פ"ו ד"ה מ"ט דר"מ שהקשו למה לר"מ לקי משום נבילה בחרש שוטה וקטן ששחטו משום דרוב מעשיהם מקולקלים והרי ר"מ חייש למעוטי ותי' משום דאיכא חזקה שאינו זבוח ג"כ בהדי רובא והו"ל מיעוטא דמיעוטא דאף ר"מ לא חייש וקשיא הא תינח בסיפא לענין חיוב משום נבילה י"ל דמיירי בבהמה אבל ברישא לענין כסוי דקתני פטור מלכסות ומיירי בחי' ועוף דהוי בר כיסוי ובחולין ק"ב ר"מ סובר דאין אבמה"ח נוהג בעוף דכתיב וזבחת בבקרך ולפי"ז אפי' עשה שאינו זבוח ליכא בעוף ובחי' וא"כ ליכא חזקת איסור והו"ל רק רוב גרידא ולמה פטור מלכסות הלא חייש למיעוטא ומיעוטא מתוקנים הם. וע' בפמ"ג בפתיחתו לה' שחיט' שהרגיש קצת מזה עיי"ש ולהנ"ל דבעשה ר"מ ל"ח למיעוטא ניחא דפטור מלכסות והבן:

ב' עוד נרא' להביא ראי' דאף באיסור לאו שאין לוקין ב"כ ל"ח ר"מ למיעוטא. מדמקשה לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בשרא אמאי לא מקשה האיך אכל בשרא וחלבא דהרי חלב טרפה אסור מה"ת ושמא הבהמ' טרפ'. ולהנ"ל נכון לפי"מ דמבואר ברמב"ם פ"ג ממאכלות אסורות דעל חלב טמאה אין לוקין ומשמע דה"ה על חלב טרפה דל"ה רק כח"ש וא"כ לענין החלב אינו לוקה ול"ח ר"מ בזה למיעוטא ומ"ה ל"ק רק מבשרא. אולם זה כדעת הפמ"ג סי' פ"א ס"ק א' דעל חלב מטרפה אינו לוקה כמו על חלב טמאה אבל הלח"מ בפ"ט ממ"א ה"ד כ' דלוקין עליו ועיין במ"ל. ובתשו' תרצתי קו' זו בדרך אחר. וקצת ראי' לדברי הלח"מ דאף דחלב וביצת טמא' אינו לוקה כמבואר ברמב"ם פ"ג ממ"א ה"ו מ"מ בחלב וביצת טרפה לוקה מדברי התוס' חולין ל"ב ע"א ד"ה ורמינהו שכ' דהא דאמרינן בזבחים ס"ט יצא עוף טמא שאין במינו טרפה לא משום דלא שייכא בי' שחיט' ואפי' נשחטה הוה נבלה ופקע מני' איסור טרפה כי אתי איסור נבילה אלא פי' שאין במינו טרפ' היינו טרפ' לחודא דכי נשחט לקי אף משום נבלה [ובספרי חאו"ח סי' ל"ז אות ה' תמהתי על דבריהם דהרי בחולין ק' ע"ב יליף מזה דר' יהודא ס"ל אין אחע"א ולפ"ד התוס' דהכונה אף משום נבלה אין שום הוכחה דר"י ס"ל אין אחע"א וכ' דט"ס בדברי התוס' זבחים דס"ט רק צ"ל זבחים ע' וכונתם דלר"י באמת הכונה שאין במינה טרפה שאין איסור טרפה חל אך בדף ע' אמרי' שם לר"מ ג"כ כן ולר"מ הכונ' יצא זה שאין במינו טרפ' טרפ' לחודה וע' לקמן סי' מ"ב] ועדיין ק' האיך לר"מ חל איסור טרפה על איסור טומא' והרי אין כאן לא כולל ולא מוסיף וצ"ל כמ"ש הלח"מ דחלב טמא' אין לוקה וה"ה בביצה כמבואר בר"מ וחלב וביצת טרפ' לוקה, א"כ הוי טרפ' על נביל' איסור כולל הואיל וחל על הביצה אמנם עדיין קשיא איך כתבו דנבלה חל על טרפה הרי אין כאן כולל ומוסיף וצ"ל דהתוס' יסברו כעין סברת הרמב"ם בפ"ד ממ"א הי"ז דחצי זית נבלה וח"ז טרפה מצטרפין הואיל והטרפה תחלת נבלה ומה"ט ס"ל לתוס' חולין דנבלה חל על טרפה אף דהרמב"ם ל"ס כתוס' במאי דסבירא להו דטרפ' חל על טמאה או דס"ל לתוס' דנבלה הוה כולל הואיל ומטמא הן אמת דהנוב"י מצדד בקמא רא"ח סי' ל"ה דטומאה ל"ה כולל ומוסיף (דלא כמ"ש בשמו בספרי חא"ח סי' ס"ד אות י"ב ועיי"ש מה שכתבתי לתמוה על הברוך טעם) ובאמת משמע מכמה דוכתא דטומאה ל"ה רק חומרא ולא כולל דאינו בענין אחד עם אכילה כמ"ש הריב"ש לענין נשבע שלא לחלוץ ולא ליבם ואכ"מ להאריך ודע דדברי הגמ' מעיל' ט"ז צ"ע דאמרינן שם למ"ד איסור חע"א חל איסור נבילה על איסור טמא' וצ"ע דנבל' על טמא' ל"ה לא כולל ולא מוסיף וליכא למ"ד איסור חל על איסור ולפמ"ש בשם לח"מ מיושב דנבל' לוקין על חלב משא"כ טמא' והוה כולל. ומה"ט נקט בגמ' שם פרה שמת' וזה הערה יקרה:

ג' אולם נראה להביא ראי' להיפך דאף באיסור שאין בו מלקות חייש ר"מ למיעוטא דהרי אמרינן בש"ס ע"ז דף ל"ד ע"ב גבי גבינות בית אוניקי דקאמר ר"ל דלהכי אסרוהו דרוב עגלים נשחטין לע"ז ומעמידין החלב בקיבתן והוי תקרובות ע"ז ואסור ומקשה לר"מ ל"ל רוב עגלים נשחטין אפי' מיעוטא הי' לאסור דהוא חייש למיעוט עיי"ש והנה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עכו"ם ה' ט"ו דהנהנה מתקרובת ע"ז לוקה מקרא דלא ידבק בידך מאומה מהחרם ואמנם לא כן דעת הרמב"ן ז"ל בספר המצות מ' קצ"ד דחולק עליו וסובר דאינו לוקה וקרא דלא ידבק קאי על ע"ז גופה ואיסור אכילה דתקרובת ילפינן מוקרא לך ואכלת מזבחו ואיסור הנאה יליף מקרא דויאכלו זבחי מתים וכיון שכן אין לוקין על הנאה דנהי דיליף דאסור בהנאה מדאורייתא דלא כתוס' ב"ק ע"ב אבל וודאי אין לוקין א"כ אם נאמר דבאיסור שאין לוקין עליו לר"מ לא חייש למיעוטא א"כ מה מקשה מה אריא רוב נשחטין אפי' מיעוטא נמי דחייש למיעוטא הלא במשנה אוסר ר"מ גבינות בית אוניקי אף בהנאה ואין לוקין על הנאה כאמור ובזה לא חייש למיעוטא וע"כ משום דרוב נשחטין לע"ז אלא ודאי דאף היכי שאין בו מלקות חייש ר"מ למיעוטא ולשי':

הרשב"א הובא בשעה"מ פ"ה מה' אישות דתקרובות ע"ז לא אסור בהנאה רק מדרבנן מוכח מש"ס הנ"ל דר"מ חייש למיעוטא אפי' באיסור דרבנן וע' בתוס':

ד' עוד נראה להביא ראי' לזה מש"ס דנדה ל"א ע"ב דקתני במשנה שם בנות כותים נדות מעריסתן וכו' ואין שורפין עליהן את התרומה ומוקי בגמ' להאי משנה כר"מ דחייש למיעוטא וע"כ הוו נדות מעריסתן דחיישינן דלמא חזו כשנולדו ולכאורה קשה מדקתני אין שורפין עליהן את התרומה הא לאכול תרומה שנגעו הן אסור ולפי המבואר בש"ס יבמות ע"ד דאוכל תרומה בטומאת עצמן אין לוקין דל"ה רק לאו הבא מכ"ע ואם נאמר דבאיסור שאין בו מלקות ל"ח למיעוטא וא"כ אמאי אין אוכלין התרומה שנגעו הלא לא הוי רק מיעוטא וע"כ דאף באיסור שאין בו מלקות ר"מ חייש למיעוטא וזה הערה גדולה. אמנם לאחר העיון יראה דאדרבה משם ראי' להיפך דאף להתוס' דר"מ חושש למיעוטא מדאורייתא היכא דאיכא חזקה מ"מ זה באיסור שלוקין עליו אבל בעשה או באיסור שאין לוקין עליו ר"מ לא חייש למיעוטא כמ"ש המ"ל הנ"ל ובזה מיושב קו' התוס' נדה ל"ב ושבת ט"ז ע"ב שהקשו למה לר"מ לגזור על בנות כותים שיהיו נדות מעריסתן ת"ל דטמאין מדאורייתא משום דחייש למיעוטא עיי"ש ומה שתי' בתוס' בב' מקומות הנ"ל דהו"ל חזקה ורובא דחזקה שודאי לא ראתה ברגע שנולדה תמוה מאוד דהרי כ' התוס' בנדה שם ד"ה והטבילה קודם לאמה דבשעה שנולדה נטמא התינוק בנגיעה דאמ' ונהי דזה לא הוה רק טומאת ערב מ"מ מחזיקי' מטומאה לטומאה כמו שהוכיח מהרי"ט ח"א סי' פ"ב מנזיר ס"ג. ואדרבה הו"ל חזקת טומאה ומיעוטא דחזיין וחייש ר"מ למיעוטא מדאורייתא ודא קו' רבתי ולהנ"ל אתי שפיר דמחשש המעוט לא היה מטמאינן התרומה והי' מותר התרומה שנגעו דל"ה רק לאו הבא מכ"ע בטומאת עצמן כנ"ל ולא הי' חייש למיעוט ולכן הי' צריך לגזור בי"ח דבר שיטמאו תרומה. ולפי הנ"ל מיושב הסוגיא דנדה בטוב טעם דלפמ"ש התוס' דר"מ לא חייש ג"כ למעוטי בבנות כותים משום דאיכא חזקה שלא ראתה תיכף משנולדה ומ"ה הוצרכו לגזור בי"ח דבר שלא יטמעו הק"ל למה מוקי מתניתין כר"מ דמשמע ממשנה דאין הטעם משום טמוע רק משום חשש ראי' כמו שכ' תוס' והרי לר"מ ג"כ לא חיישי' לראי' רק מגזירת י"ח דבר שלא יטמעו בהן וצ"ל לפי שיטת התוס' דלר"מ גזרו בי"ח דבר משום חשש ראי' וגם משום טמוע וכבר העיר ז' מהר"ם מלובלין בנדה בתוס' שם כדברי. אבל לפי שיטתי הכל נכון דמה שבנות כותים נדות מעריסתן כיון דהוא איסור כרת ויש חזקה שהם בלא"ה טמאות טומאת ערב ומחזיקין מטומאה לטומאה י"ל מדאורייתא טמאות ואף אם נאמר דחזקת הגוף שלא ראתה תיכף בשעה שנולדה מוקמינן נגד חזקת טומאה מ"מ עכ"פ ליכא חזקה לא לטהר ולא לטמא חייש ר"מ למעוטי מדרבנן וכן משמע בנדה ל"ב דלר"מ ל"ה רק מדרבנן ול"ה מי"ח דבר, ומ"ה מוקמינן למשנה דבנות כותים כר"מ דמשמע מהרישא דהוא מטעם ראי' ומ"מ גם ר"מ ס"ל בנות כותים מי"ח דבר והיינו דמדינא אין אוסרין תרומה בנגיעתן דל"ה רק לאו הבא מכלל עשה לאכול תרומה בטומאת עצמן ול"ח למעוטי וגזרו ע"ז שלא לאכול תרומה שנגעו בי"ח דבר ולפ"ז סיפא דתני אין שורפין עליהן תרומה אבל לא אוכלין זה מי"ח דבר והיא פי' נחמד ונעים וראי' לשיטת המ"ל: ה' אמנם בעיקר הקו' על תוס' שכתבו דאיכא חזקה שלא ראתה משנולדה ובחזקה דרובא ל"ח ר"מ שהקשיתי דהרי איכא חזקת טומאה שודאי נטמאה משנולדה שנגעה באמה ומחזקינן מטומאה לטומאה יש לומר דחזקת הגוף שלא ראתה עדיף מחזקת טומאה כדאיתא בש"ס דכתובות ע"ה ע"ב ובתוס' שם לענין מחזקינן מנגע לנגע עי"ש. ובזה מובנים דברי התוס' נדה שהקשו למה לי' לר"מ י"ח דבר והרי ר"מ חושש למעוטי וטמאה מדאוריית' ודבריהם צ"ע דהרי כ' תוס' בחולין י"ב ובבכורות כ' דר"מ ל"ח למיעוטי רק מדרבנן ולהנ"ל נכון דלמאי דלא ידעי עדן מזה דמסתמא לא ראתה משנולדה ואיכא חזקת א"כ שפיר הקשו דהרי יש חזקת טומאה וחייש ר"מ מדאורייתא: ובעיקר הדבר אי מחזיקין מטומאה לטומאה האריך בשב שמעתתא ה' פ' ב' לסתור דברי מהרי"ט. ולי יש ראי' מתוס' נדה כ"א ד"ה ורבנן שכתבו שם בהפילה חתיכה דאיכא חזקת טהרה וקשה שהרי לכמה פוסקים גם בחתיכה אמרינן מקור מקומה טמא דלא כנוב"י א"כ הרי הוא טמאה טומאת ערב בודאי אף אם החתיכה טהורה ומחזיקין מטומאה לטומאה ושם ליכא למימר דמוקמינן אחזקת הגוף דהרי ודאי הפילה חתיכה ורק מוקמינן אחזקת טהרה דאין מחזיקין קין מטומאת ערב לטומאת ז'. אך יש לומר דהיכי דנולד הספק כשכבר טמאה טומאת ערב מחזיקין מטומאה לטומאה ולא כשנולד ספק תיכף בתחילה אם טומאת ערב או טומאת זיין. וסברה זו נ"ל מוכרח מנזיר ס"ג דדוקא בנזקק לזיבה ספק ש"ז ספק זיבה טמא אבל בלא נזקק לזיבה טהור אף דממנ"פ טמא טומאת ערב וע"כ כסברא הנ"ל ודוק היטב:

ו' והנה הברית אברהם חאו"ח סי' כ"ט אות ט' הקשה בש"ס דחולין י"א דמקשה ור"מ היכי אכיל בישרא. לפי דברי המל"מ שהבאתי לעיל דבאיסור שאין בו מלקות ל"ח ר"מ למיעוטא. א"כ דלמא ר"מ סובר כריה"ג יומא ל"ו דלאו דנבילה הוה לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו וע"כ ל"ח למיעוטא ושפיר אכיל בישרא ובמחכ"ת נעלם ממנו ש"ס ערוך בחולין ק"א אמר רב בשם ר"מ אוכל גיה"נ של נבילה חייב שתים מפורש יוצא דר"מ סובר דלוקה אלאו דנבילה ולכאורה יש ליישב דבריו עפ"מ שהביאו האחרונים דברי השטמ"ק פ' א"נ דהיכי דיש לאו שאינו ניתק לעשה דלוקין עליו אז לוקה גם על לאו הניתק לעשה. א"כ אין ראי' מגיה"נ של נבילה דכיון דלקי משום גיד שאינו ניתק לעשה ה"ה דלוקה גם משום נבלה אף דהוי נתק לעשה אולם לע"ע לא מצאתי זאת בש"מ גם לפי"מ שהביאו האחרונים בביאור סברת הש"מ דכל לאו הניתק לעשה לא לקי דאמרינן מסתמא כל ישראל בחזקת כשרות הן ולא יעבור על הלאו רק יקיים העשה אבל כיון דחזינן שכעת עבר על לאו אחר אתרע חזקתו ומש"ה לקי גם אלאו שנתק לעשה. א"כ בנבלה ל"ש סברא זו דהרי אחר שכבר אכלו ל"ה נתק לעשה ורק דהוי עשה דמעיקרא וכמבואר ביומא [ודברי הש"מ וסברה הנ"ל הראו לי תלמידי בספר בית אל להגאון ר"ל נ"ז ח"ב חדר נ"ז במס' חולין דף פ'] גם בלא"ה מבואר בגמ' דחולין פ"ו שהבאתי לעיל דר"מ מחייב בנבלה:

וקצ"ע בש"ס חולין ק"א ע"א דאמרינן דחכמים דפליגי אר"מ ריה"ג היא והרי לריה"ג בלא"ה אינו חייב משום נבילה כדס"ל ביומא ל"ו ומזה יהי' קצת ראי' להש"מ הנ"ל אך י"ל דחכמים סבירא לי' באיסור כולל ול"ס כותי' דנבלה הוי ניתק לעשה:

ז' והנה יסוד דברי המ"ל בנוין על קו' שהקשה מש"ס סנהדרין ע"ה ע"א גבי האי גברא שנתן עיניו באשה דאמרי' דימות ואל תספר עמו אף אחורי הגדר ופליגא בגמ' שם וח"א דפנוי' היתה ומקשה מאי כולה האי וקשה דהרי פנוי' ג"כ אסור מהתורה ומה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ועל זה צוה לעיין בהה"מ פ"ה מאיסורי ביאה וט"ס וצ"ל פי"ג מא"ב וכונתו דשם כ' דאין לוקין רק במכנת עצמה לזנות ויותר הו"ל לציין לדברי הלח"מ ריש ה' אישות דפנוי' בלא קידושין הוא רק איסור עשה ולפ"ז יצא לו להמ"ל דבלאו שאין לוקין ל"א מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. אמנם לפמ"ש בדברי אמת סי' ו' דף י"ב דפוס הלברשטאט דאף דאין חילוק בין איסור לאו לאיסור כרת מ"מ בין איסור לאו למיתת ב"ד יש חילוק לכ"ע ול"ק קו' המ"ל מסנהדרין דבין פנוי' לא"א דמיתת ב"ד לכ"ע יש לחלק וכן מה"ט ל"ק קו' המ"ל בריש דבריו מה בין שבת ליו"ט עיי"ש ונדחה כל ראיות המ"ל ולפ"ז ליתא כל החילוק לר"מ דבאמת אין חילוק בין כרת לאיסור לאו אף שאין בו מלקות ומ"מ בין פנוי' לא"א יש חילוק נכון כמ"ש:

ח' והנה הרב החריף ובקי מוה' ליבוש מנחם לאנדא נ"י העירני דסברת המ"ל נכונה מאוד דהנה יש להבין מה דאמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת והלא כרת הוא חמור מלאו אמנם סברת הגמ' עפי"מ דאמרינן במכות כ"ג ובמגילה ז' דר"ח בן גמליאל סובר, דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן א"כ שפיר אמרו מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת דבאיסור לאו לוקין ובאיסור כרת נמי יכולין ללקות ויפטרו מידי כריתתן וע' תוס' שבועות דף י"ז ע"א ד"ה אי דשהה שכתבו דקיי"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו. ומעתה נכונה סברת המ"ל דבלאו שאין לוקין עליו כרת חמור, מניה וסברת הדברי אמת ג"כ נכונה דבאיסור מיתת ב"ד דאף אם לקו לא נפטרו לא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור מיתת ב"ד. והנה דבר חכמה אמר. ואף שבשוגג יש חילוק בין כרת ללאו דבכרת חייב קרבן ובלאו פטור וא"כ כרת חמור מ"מ כיון דלענין מזיד שוין הן שפיר אמרו לענין הרחקה מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. ובזה י"ל דמה דאמרינן ביבמות דף ה' דעשה אינו דוחה ל"ת שיש בה כרת ולשי' רש"י ד"ה שכן הכשר מצוה ס"ל לרבא דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת תליא בזה דמ"ד עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת ס"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ומ"ה שוין הם לענין זה ומאן דס"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת ל"ס דנפטרו מידי כריתתן אך בש"ס שם דף ח' לא משמע דפליגא בהכי רק דכיון דל"ת חמיר מעשה ואפ"ה דחי מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא. והנה לפימ"ש המ"ל פי"ז מה' סנהדרין ה"ז דהא דאמרינן דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן היינו במקום שאינו מחויב המלקות מהדין והיינו בחילל שבת בזדון ולא התרו בי' דכרת חייב ומלקות אינו חייב דהוי לאו שנתן לאמב"ד ואם נלקה פטור מהכרת אמנם במקום שמחויב מה"ד כרת ומלקות המלקות אין פוטר אותו מהכרת. ולפי"ז ליתא לסברתו דכיון דבכל חיוב כרת יש ג"כ חיוב מלקות לא נפטר בהמלקות מהכרת וכרת חמור מהלאו. ולדברי המ"ל מיושב קו' תוס' חולין פ' ד"ה הראשון חייב כרת ושניהם סופגין ארבעים שהקשו הרי חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן להמ"ל לק"מ כיון דמדינא חייב מלקות ומזה ראי' להמ"ל הן אמת דלפמ"ש הר"מ פי' המשנה דאלו הן הלוקין דדוקא בשעשה תשובה נפטר מכרת ג"כ מיושב קו' תוס':

ט' אמנם דברי המ"ל תמוהין מש"ס מגילה דף ז' ע"ב אמתני' דאין בין שבת ליהכ"פ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת ומקשה מהא דתנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וכו' דברי רחב"ג אר"י חלוקין עליו חבריו וכו'. א"ר וכו' תנינא אין בין יוהכ"פ לשבת אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונם בכרת ואי איתא אידי ואידי בידי אדם הוא ולפי דברי המ"ל קשה הלא הכא ע"כ איירי באתרו בי' דומיא דשבת דאיירי בהתראה:

וא"כ כיון דחייב מלקות ל"ש לומר חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן דביוהכ"פ אם התרו בי' חייב מלקות מדינא. עוד קשה על דברי המ"ל ממה דמשני בגמ' אמר ר"נ הא מני ר"י דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא הלא אדרבה אם ליכא מלקות בחייבי כריתות הלא אז נאמר דכשלקו נפטרו מידי כריתתן. וכבר תמה בזה בח"ס א"ח סי' קע"ה וכעת נראה לישב שלא יהי' דבריו תמוהין כ"כ דבירושלמי פ' אלו נערות ומגילה פ"א מבואר דלר"נ בן הקנה דכרת פוטר מתשלומין כן נמי פוטר כרת ממלקות ואפי' לר"י דחייבי מיתות אינו פוטר ממלקות היינו דוקא ממלקות אחר אבל אם באיסור אחד יש מלקות וכרת נפטר מן המלקות בשביל הכרת. (ובאמת מרש"י כתובות ל"ה ע"ב ד"ה ואי כר"נ מבואר להיפך וגם בתוס' שם מבואר להיפך וצע"ג שהעלימו עיניהם מדברי הירושלמי). והנה בש"ס מגילה הנ"ל איתא דמתני' דאין בין שבת ליוהכ"פ אתיא כר"נ בן הקנה מדקתני אין בין שבת ליוהכ"פ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת הא לענין תשלומין זה וזה שוין מני כר"נ ב"ה דכרת פוטר מתשלומין. וא"כ לדידי' אינו חייב מלקות משום דהכרת פוטר וכמו שהבאתי בשם הירושלמי ושפיר פריך אם איתא דחייבי כריתות שלקו נפטרו מכרת א"כ אידי ואידי בידי אדם הוא וכמו שכ' המ"ל דכיון דאינו חייב מלקות משום דהכרת פוטר אם כן אם לקה נפטר מהכרת והוה זדונו בידי אדם. אולם עדיין קשה על דברי המ"ל ממה דמשני הא מני ר"י הוא וכמ"ש לעיל ולזה י"ל דהא דכ' המ"ל דהיכי דאינו חייב מלקות מה"ד אמרינן כיון שלקה נפטר מכרת היינו במקום שחייב מלקות ורק דאין לוקין משום דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד או כרנב"ה דכרת פוטר מהמלקות אבל אם אינו חייב מלקות כלל והיינו כר"י דמלקות בחייבי כריתות ליכא אז אף אם לקה לא נפטר מהכרת דאין ענין מלקות להכרת והבן. ואף כי בש"ס דמכות כ"ג ל"ק דמתני' דמגילה אתיא כרנב"ה והדרא קו' לדוכתא נ"ל דש"ס דמכות סמיך על דברי הש"ס דמגילה הנ"ל דמוקי מתני' כרנב"ה ודוק היטב:

ובתשובה כ' ישוב נכון לדברי הג' מ"ל הנ"ל והוא דהמעיין בהגהת מ"ל שהבאתי יראה שציין דהכי מוכח מש"ס סנהדרין מ"ז ולכאורה ראיתו אינה מובנת וראיתי בש"ס הנ"ל ראיה מוכרחת כדבריו דאיתא שם בגמ' דיש חילוק בין הרוגי ב"ד להרוגי מלכות דהרוגי מלכות דשלא בדין קמקטיל הו"ל כפרה הרוגי ב"ד כיון דבדין קא מקטיל ל"ה כפרה עיי"ש וס"ל להגהת מ"ל דה"ה חייבי כריתות שלקו אם בדין לקו ל"ה להו כפרה ולא נפטרו מידי כריתתן ואם לקו שלא בדין דהו"ל כפרה נפטרו מידי כריתתן והמעיין שם בגמ' יראה דזה סברת אביי ורבא ל"ק סברא זאת ורק סובר דהיכי דמת מתוך רשעו לא הו"ל כפרה אבל נהרג מתוך רשעו אף דבדין קא מיקטיל הו"ל כפרה ומש"ה מייתי שם ראי' מדקרי לי' חסידיך. ואין חילוק בין אם כדין נהרג ובין שלא כדין ונמצא דפליגא אביי ורבא גם בדברי רחב"ג ולרבא ס"ל לרחב"ג גם אם בדין חייב מלקות הו"ל כפרה ומעתה הנה במגילה איתא אמר רבא אמרי בי' רב אף אנן נמי תנינא דלדידי' ע"כ כשי' דאין חילוק בין אם הוא בדין או שלא בדין ומייתי שפיר אף אנן נמי תנינא דלדידי' ע"כ רחב"ג ס"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו ורב אשי השיב לסברת רבא וכל זה לפ"מ דס"ל לרבא אבל לאביי דמחלק בין נהרג בדין לשלא בדין נכונים דברי המ"ל וכיון דהרמב"ם ז"ל פוסק כאביי דהרוגי ב"ד אין מטמאין להם דל"ה מיתתן כפרה עד עיכול בשר או מכי חזי צערא דקיברא כמסקנת הגמ' דסנהדרין ליתא להוכחה דאף אנן נמי תנינא ונכונים דברי המ"ל וזה דבר יקר. ולפי"ז רבא סובר דחייבי כריתות שלקו נפטרו מכרת אף במקום שחייב וע"כ סובר דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת וכדכתבנו ומ"מ בגוף הסברא יש להתוכח כיון דלענין שוגג חמיר מלקות מכרת גם לענין אי קידושין תופסין וכן לענין ממזר יש חילוק בין חייבי כריתות לחייבי לאוין סוף דבר דאחרי כל הראיות יש לדברי המ"ל מקום גדול בהלכה ודוק היטב בכ"ז: יא והנה חתני הרב הגדול מוה' נתן נ"י תי' קו' הברית אברהם שהבאתי לעיל דליכא למימר דר"מ סובר כריה"ג דעשה דנבלה לגר אשר בשעריך אתי לאנתוקי הלאו דא"כ איך סובר ר"מ בפסחים כ"א ב' מהאי קרא דלגר אשר בשעריך תתננה דכל איסורין שבתורה שנאמר בהם ל"ת אסורין גם בהנאה הלא צריך הקרא שיהא לאו הניתק לעשה. וע"כ ל"ל לר"מ דנבלה הוי לאו הניתק לעשה. אמנם לפי"ז עדיין יש להקשות לפי המבוא' בש"ס דיומא דבנבלה איכא עשה עכ"פ ורק דפליגי אי מנתק הלאו עי"ש וא"כ לר"מ הוי בנבילה עשה ול"ת ומנ"ל דכל איסורין שבתורה שנאמר בהם ל"ת אסורין בהנאה הלא הקרא אתי שיהא עשה ול"ת וי"ל כיון דבנבלה בלא"ה איכא עשה דוזבחת מה לי חד עשה מה לי תרי ולסוברים דוזבחת ל"ה עשה כבר העלה בס' דברי אמת ד' פ' הבאתיו בספרי חאו"ח סי' צ"ה אות ג' דדוקא טרפה הו"ל עשה ול"ת מקרא דלכלב תשליכון אותו אבל לא נבלה וסברתו נ"ל דלר"מ ל"ה קרא לגר אשר בשעריך עשה דקרא אתי להיתר הנאה ודוקא לר"י דדברים ככתבן הו"ל עשה קרא דלגר ולא לר"מ ושפי' יליף וע' תוס' ע"ז כ' דאו מכור לנכרי הוי עשה וזה ג"כ אך לר"י. ובזה מיושב מה שהקשה רש"י ז"ל בפסחים אהא דר' יהודה דיליף דכל איסורין שבתורה שנאמ' בהם ל"ת אסורין בהנאה מדכתב רחמנא אותו ואותו אתה משליך לכלב, וא"א משליך כל איסורין שבתורה דלמה לא יליף מקרא גופה ולא מדיוקא דאותו דמדאצטריך בטרפה היתר להשליך לכלב ש"מ דבכל איסורין אסו' ולהנ"ל נכון דבאמת עיקרא דקרא בעינן שיהא גם עשה בטרפה וכמו שכ' בדברי אמת ותוס' ע"ז כ' ומזה ליכא למילף וע"כ הוצרך למילף רק מהדיוק. אולם אנכי בספרי הנ"ל שם הראיתי לדעת שלא כדברי אמת דבטרפה ליכא עול"ת ומה שכ' בספרי סי' פ' אות ז' פלפול נחמד הי' ג"כ לשי' בסי' צ"ה אות ג' הנ"ל דבטרפה ליכא עשה ודוק:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה