אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן מ

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן מ

סימן לט

ישאו הרים שלום לך ב"א יקירי החריף המופלג החכם השלם הגביר מ' מאשיל שמעלקיס נ"י:

א' בדבר קו' בש"ס דסנהדרין צ'. בהא דר' יוסי אומר וכו' בת כהן ובועלה היא בשרפה ואין בועלה בשרפה זוממים איני יודע אם לו הוקשו אם לה הוקשו כשהוא אומר לעשות לאחיו לאחיו ולא לאחותו. והקשית דמשמע דאי לאו דגלי קרא תימעי בת כהן אין נענשין במיתתה היינו מסופקים באיזה מיתה נדונים אם במיתתו או במיתתה וא"כ מספק היינו אומרים דנדון אותו במיתה הקלה ולא בשרפה החמורה וא"כ בלאו הקרא ידעינן זאת ולמ"ל קרא דלאחיו ולא לאחותו וע"ז כתבת דלולי דגלי קרא הו"א דנדנהו במיתה החמורה כדין מי שנתחייב שתי מיתות דנידון בחמורה. וע"כ צריך קרא דאין נידון במיתתה דהיינו שרפה רק במיתתו הקלה. הסכת ושמע את אשר עמדי בזה. הנה הקשיתי דהאיך משכחת לה האי דינא דלאחיו ולא לאחותו הלא בסנהדרין ל"ו אמרו דאין דנין בע"ש מטעם דהאיך נעביד נקטל בערב שבת בעי הלנת דין נקטל בשבת אין מיתת ב"ד דוחה שבת נגמור בשבת הדין ונקטל בא' בשבת נמצא מענה את דינו והיוצא לנו דבכל דיני נפשות גומרין ביום השני ותיכף באותו יום הורגין ובסנהדרין מ"ו אמרו אין דנין שנים ביום אחד אפי' בנואף ונואפת תרגמה רב חסדא בבת כהן ובועלה או בבת כהן וזוממי זוממיה ובמכות ה' אמרו הרגו אין נהרגין עוד שם אין עדים זוממים נהרגין עד שיגמור הדין ומעתה האיך משכחת לה כלל שיהא נגמר דין הבועל והנבעלת זו במיתה הראוי לה וזה במיתתו ויהיו חיין עד שנבוא לדון על העדים הזוממים באיזה מיתה נדון אותם דממנ"פ אם דנו האשה מקודם והיינו שדנו אותה ביום א' ונגמר דינה למחרתו ביום ב' דבעי הלנת דין וביום גמר דין ע"כ צריך להרוג אותה דלהמתין א"א דאסור לענות הדין וכיון דאין דנין שניהם ביום א' ע"כ אחרי אשר הומתה האשה נגמר דינו של הבועל וא"כ אם לאחר כן הוזמו העדים ע"כ אין להסתפק אם לדון אותה במיתת האשה הנהרגת כבר דכיון שכבר נהרגה הוי כאשר זמם ולא כאשר עשה וקודם שנגמר דינו של האיש דהיינו שנאמר דהתחילו לדון הבועל ביום ב' קודם שנהרגה האשה ותיכף באותו יום הוזמו ג"כ אין לומר דאז ג"כ אינם חייבין משום דלא נגמר הדין עדיין. ואם דנו את הבעל מקודם ע"כ ג"כ צריכין להמיתתו קודם שיגמור דין האשה כנ"ל וא"כ לא משכחת לה כלל שיזומו העדים ועוד יהי' הבועל והנבעלת בחיים חיותם עד שלא נדע אם לתת להעדים מיתתה או מיתתו ולמה לן קרא דלאחיו ולא לאחותו. ודא קו' גדולה ונפלאה. ובינותי בספרים ומצאתי שכבר קדמני בקו' זו בתשו' השיב משה סי' פ"ה לחו"מ ונהנתי שכונתי לדעה זו:

ב' ולישב קו' זו נאמר לפימ"ש התוס' בריש מכות ד"ה זוממי דאף שהבועל הוא קטן ואין חייב מיתה מ"מ העדים שהוזמו דינם בחנק. ובתחילה נסתפקו התוס' בזה ואח"כ הביאו ראיה מסנהדרין מ"ו דדינם בחנק אף שהבועל אינו חייב מיתה והי' מהדין להיות שהעדים יתחייבו במיתה דידה עיי"ש וא"כ שפיר משכחת לה להאי דינא והיינו שדנו בב"ד על הבועל ונגמר דינו ביום ב' ונהרג ואח"כ נגמר גם דין האשה הנבעלת ביום ג' והוזמו העדים ומ"מ דינם בחנק כמיתת הבועל אף דהוי כאשר עשה דהרי לא גרע מהי' הבועל קטן דאינו נהרג ואינם חייבים מחמתו ומ"מ הדין דנחנקים ה"ה כשכבר נהרג ולפי"ז צריך עיון בתוס' מכות הנ"ל שנסתפקו בדין הלזה והרי מוכרח היא מכח קו' זו דאל"ה לא משכחת לה כלל דינא דלאחיו ולא לאחותו רק באופן שאין חייבין מיתה מחמתו כמו שאמרנו ובבית שמואל אחרון ח"מ סי' י"ז נסתפק בדין זה אם נהרג כבר הבועל ולא האשה והוזמו אם העדים חייבין מיתה די"ל כיון שכבר הרגו נפש אין להם כפרה דזה טעם אחד להרגו אין נהרגין כמו שכ' הכ"ע. ולפמ"ש לא משכחת דין דלאחיו ולא לאחותו רק בשכבר נהרג אחד מהם. והנה לדברי הנ"ל מיושבת קושיתך בפשיטות דאי לאו הקרא הו"א דנדון העדים במיתתה דאין שייך לומר דכיון שספק הוא נדונם מספק במיתה הקלה דלולא קרא אין כאן ספק שנדונם במיתתה שהרי מצד הבועל אינם חייבין מיתה כלל כאמור:

איברא דבודאי קרא דלאחיו ולא לאחותו אתיא היכי שחייבין מיתה מצד הבועל והנבעלת כדמשמע מגמ' דף צ' שאינו יודע אם לו הוקשו או לה. רק שהתוס' כתבו ריש מכות דמהיא ילפינן אף שאין חייבין מיתה מצד הבועל אבל קרא דלאחיו ולא לאחותו ודאי אתיא היכי דחייבין מיתה מצד שניהם ולפ"ז הק"ל איך משכחת לה להאי דינא:

ג' ועיקר קושיא הנ"ל י"ל לפמ"ש בית שמואל אחרון סי' הנ"ל דדוקא בהרגו אין נהרגין אבל אם מת הנידון והוזמו העדים נהרגין א"כ משכחת לה בפשיטות שדנו ביום א' להבועל ונגמר דינו ביום ב' ומת הבועל ודנו האשה ונגמר דינה ואח"כ הוזמו דהעדים חייבין מיתה מכאשר זמם הן מצד הבועל הן מצדה וקמ"ל קרא דדינם בחנק. ומזה קצת ראי' לבית שמואל אחרון (ע' לעיל סי' ט"ל אות ז' מה שפלפלתי על דברי הנש"א): ד' ולאחר העיון נ"ל לישב קו' הנ"ל בדרך נכון דקשיא לי עוד קו' גדולה על הך דינא דאין דנין בת כהן ובועלה ביום אחד. הנה כבר הקדמתי דאם התחילו לדון ביום אחד ההכרח לגמור דינו ביום השני לא יותר דזה מקרי עינוי דין כמבואר בגמרא הנ"ל וכן מבואר בתוס' מ"ק י"ד ומעתה הרי שהתחילו לדון על הבועל ביום א' העדים לא העידו רק עליו ונגמר דינו ביום כ ב' ואם התחילו לדון על האשה ע"כ שהעידו העדים על האשה מחדש דקבלת העדות היא תחילת דין וגם צריך להעיד בפני האשה ובעת שדנו על הבועל לא היתה בב"ד דלא דנו עליה א"כ הו' העדות על האשה עשאאי"ל דאם יזומו להעדים שלא היו בעת הזאת בעיר הרי ניזומו על העדות שהעידו על הבועל ביום א' ועד זומם למפרע נפסל משעה שהעיד דהלכה כאביי וביום ב' בשעה שהעידו עליה כבר היו פסולים והי' הגמר דין עליו בטעות ואין חייבין מכאשר זמם על האשה כיון שמקודם היו פסולים כדאמרינן בב"ק דף ע"ג ואם דנו מקודם עלי' ואח"כ על הבועל הוה העדות שעל הבועל עשאאי"ל ואף אם נגמר דינו של אחד מהם והרגוהו והעידו על השני והוזמו דאין חייבים על הראשון מכאשר זמם דהרגו אין נהרגים מ"מ פסולים לעדות משעה שהעידו בראשונה כמבואר ברמב"ם פ"כ מעדות ה"א דאפילו אם הוזמו קודם ג"ד פסולים לעדות כש"כ כשכבר נעשה מעשה עפ"י עדותן (וע' לעיל סי' א' בשולי המכתב מ"ש בזה):

וליישב ב' קושיות הנ"ל נ"ל כיון דאם נדון הבועל היום והאשה למחר או להיפך לא תהי' נהרגת דהוי עשאאי"ל ע"כ ההכרח לדון שניהם ביום א' לגבות העדות על שניהם יחד וכיון שההכרח להתחיל דינם ביחד דקבלת עדות תחילת דין ע"כ גומרין דינם ביום מחר ביחד דאסור לענות דינם ומ"מ הורגין האחד תיכף והשני משהין עד למחר כיון דא"א בע"א ומיושבות ב' הקושיות דמשכחת הזמה לאחר גמר דינם וקודם שנהרג אף אחד מהם: ה' הבט נא וראה איך הדברים אמת בדברי הרמב"ם וז"ל בפי"ד מסנהדרין הי"א אבל אין דנין שניהם ביום אחד אלא דנים זה היום והשני למחר היו שניהם בעבירה אחת ומיתה אחת כגון נואף ונואפת דנין שניהם בי"א לפיכך אם הי' הנואף בועל בת כהן הואיל והוא בחנק והיא בשריפה אין הורגין שניהם ביום אחד הנה התחיל באין דנין שנים ביום אחד וכ' אין הורגין שניהם ביום אחד למה לא סיים אין דנין שניהם ביום אחד כמו שהתחיל וכמבואר בש"ס שם דאין דנין שניהם ביום אחד אבל הן הן הדברים שכ' דבבת כהן ובועלה ההכרח לדון ביום אחד דא"א בענין אחר. אך אין הורגין ביום אחד משא"כ בשאר מיתות שונות אין דנים ביום אחד כאמור: ו' ובישוב דברי הש"ס דאמרינן בבת כהן ובועלה אין דנים ביום א' נ"ל דהנה קשיא בהא דמשני ר"ח תרגימה בבת כהן ובועלה שבת כהן וזוממ' זוממי' למ"ל הא דבת כהן וזוממי זוממי' כיון דמשכחת לה בבת כהן ובועלה וכבר תמהו התוס' בריש מכות ע"ז והוציאו מזה דין חדש דאף אם הבועל קטן דין העדי' בחנק להנ"ל נאמר הנה התו' ב"ק כתבו דרבא מצי לסבור כר"ח דבהדי סהדי שקרי למ"ל ומ"מ העדים מכאן ולהבא נפסלים עיי"ש ולעיל הקדמנו דאליבא דאביי דס"ל למפרע נפסל ע"כ דנין שניהם ביום אחד דאם נדון על אחד וביום הב' נתחיל לדון על הב' ונקבל עדות ביום ב' על השני אם יוזמו העדים יהיו פסולים למפרע ואין דנין דין הזמה על העדות מיום ב' והוי עשאאי"ל וע"כ דנין שניהם ביום אבל לרבא דס"ל מכאן ולהבא נפסל שפיר אין דנין ביום אחד דאם נזומם לא יהיו פסולים רק משעת הזמה ובשעת הגדת עדות על השני כ' היו ומעתה תרגמה ר"ח בבת כהן ובועלה אי אמרינן מכאן ולהבא נפסל או אם נאמר למפרע נפסל ובת כהן ובועלה דנין ביום אחד משכחת לה בבת כהן וזוממי זוממי' ומיושב קו' תוס' והרמב"ם שפסק כאביי דהלכה כותי' באמת לדידי' דנין ביום אחד ורק אין הורגין ביום אחד ואחרי שקו' התוס' מיושב בס"ט אין ראי' לדין של התוס' ואף שהדין שכתבתי דאף אם כבר נהרג הבועל העדים בחנק עדיין מוכח מגמ' לרבא דס"ל מכאן ולהבא נפסל דלדידי' אין דנין ביום אחד מ"מ זה אין חידוש כ"כ כיון דמ"מ העדים הרגו:

אותו וטעם כאשר זמם ולא כאשר עשה היא משום שאין עונשין מהדין ובכן י"ל כיון שה שהעדים ממנ"פ חייבין מיתה ול"ש אין עונשין מהדין חייבין במיתתו שהוא בחנק ובזה מיושב קושיתי הראשונה בפשיטות דינו של התוס' כשהבועל הוא קטן צ"ע כיון שאין ראי' מגמ':

ז' וזה לא כביר הקשיתי בהא דלאחיו ולא לאחותו אם נאמר דלא כתוס' דמיירי כשהבועל קטן אך כששניהם חייבין מיתה ולפמ"ש לעיל ע"כ קרא דלאחיו ולא לאחותו ע"כ מיירי כששניהם חייבין מיתה קשיא הרי בלא קרא ידונו העדים בקלה דהנה ודאי כשהבועל והאשה טריפה אין הורגין העדים משום הזמה דגברי קטילא בעי למיקטל ורק דאזלינן בתר רובא ודעת התוס' חולין י"א דבין מיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא א"כ איך נדון העדים בשריפה דלמא טריפה היא וחייבין מיתה משום הבועל שהוא בחנק ובין מיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא ושמא שניהם טריפה אין לחוש דהוי מיעוטא דמיעוטא כמ"ש בתשו' בית יעקב סי' ט' וגם בפ"י ריש גיטין בשם חתנו דלחוש לב' ששניהם יהיו מן המיעוט הוי מיעוטא דמיעוטא וגם זה קו' גדולה. אך לפמ"ש דמיירי שכבר הרגו אותו ומ"מ נהרגין בחנק כיון דחייבין מיתה ממנ"פ ול"ש אין עונשין מהדין נהרגין במיתה דידי' א"כ א איצטריך קרא דבלא קרא חייבין שריפה דאין לומר דלמא טריפה היא דא"כ פטורים ממיתה לגמרי דמשום הבועל הוי כאשר עשה ושוב אזלינן בתר רוב ומ"ה איצטריך קרא וזה נחמד ונעים:

ח' ודע דבהך דינא דבת כהן ועדים המזימין העדים שנקראו בגמ' זוממי זוממין דאמרינן דאין דנין ביום אחד לכאורה י"ל דבת כהן א"צ מחדש לגמור הדין ורק כיון שכבר נגמר דינה ורק שהוזמו העדים אח"כ כשהוזמו המזימין י"ל דבבת כהן הרגין ביום שהוזמו המזימין דא"צ לגמור דין חדש והעדים המזימין הורגין למחר דבעי הלנת דין וא"כ פשיטא דאין הורגין ביום אחד ומה קמ"ל בגמ' ומזה נראה דאף אח"כ כשהוזמו המזימין הבת כהן צריכה מחדש הלנת דין כמו העדים וס"ד שנהרגו שניהם ביום מחר קמ"ל דאין דנין ביום אחד ונהרג אחד ביום הג' מההזמה וזה הוכחה גדולה ודוק היטב בכ"ז. צלח ורכב על דבר אמת:

והנני דודך אוהבך כנפשך:

בשולי המכתב בפנים הבאתי דברי הש"ס דסנהדרין מ"ו דאהא דאמרינין שם דבמיתה אחת ועבירה אחת דנין שנים ביום אחד מתיב ראב"א אין דנין שנים ביום אחד ואפי' בנואף ונואפת תרגמה ר"ח בבת כהן ובועלה או בבת כהן וזוממי זוממי' ולכאורה משכחת לה בגונא אחרינא לפי מה דאמרינין בסנהדרין פ"א וביבמות ל"ב דר' יוסי ס"ל א"א ונעשית חמותו נידון בא"א דל"ה רק כולל ור"י ל"ל איסור כולל. ואף ללישנא ב' דס"ל לר"י איסור כולל מ"מ זה הוה כולל בב' שמות ע' בתוס' יבמות ל"ב ע"ב ד"ה איסור כולל. והנה זה ודאי דחמותו חייבת מיתה חמורה בשריפה דנהי דעל הבועל ל"ה רק כולל מ"מ עליה חל האיסור דלגבה הוה מוסיף כמ"ש בנוב"י תנינא א"ח סי' ק"כ דמה דלגבה הוה מוסיף לגבי הבועל הוה כולל. וע' לקמן א"כ היא נידונית בשרפה ובועלה נידון בחנק כדין א"א. הרי משכחת לה בנואף ונואפת שנידונין בשתי מיתות. ואין לומר דכיון דהקיש הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אם הוא נידון בא"א אף האשה לא חמירה ממנו דז"א דבחמותו כתיב קרא באש ישרפו אותו ואתהן וכתיב שריפת האשה בפירוש ול"ש סברה זו. וקשה לפ"ז אמאי לא מוקי לה בש"ס בכהאי גונא וי"ל דכיון דאין הלכה כר' יוסי לא רצו בגמ' לאוקמא ברייתא בכה"ג ואמנם ראיתי אחד קדוש מדבר בתשו' מנחם עזרי' סי' קכ"ג אחרי שהביא הך דפ' אמרו לו דמודה ר"י באיסור מוסיף וכ' דמה דלגבה הוה מוסיף לגבי דידי' היא כולל וכן להיפך כ' יש כאן מקום עיון לדברי ר' יוסי דמודה במוסיף ול"ל כולל כדלעיל הא תנן פ' ד' מחוסרי כפרה כל העריות א' האיש וא' האשה שוים לעונשים חוץ משפחה חרופה ואם איתא שהמוסיף לאיש כולל לאשה ואיפכא ה"נ הא לא שוו בעונשים דמאן דאיתי' במוסיף לחייב ומאן דאיתא בכולל ליפטר וניחא לן למימר שאין ר"י מודה במוסיף אלא היכא שאין האשה מתחייבת בכולל כגון בת בתו שעבר הזקן (צ"ל והיא) בא עלי' כשהיא קטנה או חרשת דתנן כל עריות מומתין על ידה והיא פטורה ומיירי שנתקדשה קדושי תורה כגון שקיבל אבי' קדושין או שנשאה פיקחת ונתחרשה וכן חמותו ונעשית א"א כשהיא פקחת ונתחרשה ע"כ הנה לדבריו ל"ק קושיתינו דהיכא דשניהם נידונין לא מודה ר"י באיסור מוסיף אמנם דבריו צריכין ביאור. דגוף הסברא שכ' היא תמוה דכיון דעל הבועל הוא איסור מוסיף וחייב מיתה חמורה אמאי לא ידון מיתה חמורה בשביל שהנבעלת אינה חייבת מיתה חמורה. ואם דריש הגאון בעל מנ"ע דרוש דר' יאשי' בסנהדרין ס"ה ובקדושין י' דדריש ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוין במיתה אחת קשי' חדא מאן יאמר דר' יוסי דריש כר' יאשי'. ועוד אף לר' יאשי' דוקא בנערה המאורסה לשיטת רש"י ולתוס' גם בנשואה בא"א ולא בשאר עריות דלא כתיב גם שניהם. וע' תוס' סנהדרין וקדושין ועוד כיון דלבעל הו"ל מוסיף ולאשה הו"ל כולל וא"ח על איסור אחר מיקרי שניהם שוין דאלו היתה פנוי' וחל עלי' האיסור גם היא חייבת. ובעיקר קו' המנ"ע לדעתי אין ראי' ממשנה דכריתות דשם לא קאמר רק למכות ולקרבן ולא לענין מיתה דהרי בת כהן ובועלה אין שוין ולא קאמר במשנה רק חוץ משפחה חרופה. וגם זה מיקרי שוין דבדינם שוין ורק דעלי' חל איסור אחר ולא עלי' וכן משכחת להיפך:

והנ"ל לקיים דברי התשו' הנ"ל. והיא הנה בפנים כתבתי קו' למ"ל קרא דלאחיו ולא לאחותו דזוממי בת כהן ובועלה בחנק ולא בשריפה תיפוק לי' דנידונין בקלה דהרי יש להסתפק שמא היא טריפה וגברא קטילא בעי למיקטל דלחוש שמא שניהם טריפה הו"ל מיעוטא דמיעוטא. ואין חוששין ועוד דלחוש ששניהם טריפה העדים פטורין לגמרי ואזלינן בתר רוב שלא לפטור לגמרי וכיון דחייבין בידלי מיתה חיישינין שמא היא טריפה ודינם בחנק ואי דאזלינין בתר רובא הרי בין מיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב כמ"ש תוס' חולין י"א ע"ב וכתבתי לישב דאיצטריך קרא היכא שכבר הרגו הב"ד אחד מהם דבלא קרא היינו דנים במיתה חמורה. ומעתה כ"ז בבת כהן ובועלה דכתיב קרא היא ולא זוממי' וגילה קרא דהיא בשריפה וזוממי' בחנק ול"ב בבת כהן שהעדים ידונו במיתתה. אבל אם הבועל בחנק והיא בשריפה כגון בא"א ונעשית חמותה או להיפך כגון בת בתו ונעשית אשת אב דהבועל בסקילה למ"ד סקילה חמור משריפה והאשה בשריפה. א"א לדון אחד במיתה חמורה דהרי העדות לא ידונו רק במיתה קלה דשמא אחד מהם טריפה ובין מיתה למיתה ל"א בתר רובא. ושוב הו"ל גם עלי' עשאאי"ל לענין מיתה חמורה וכאן לא כתיב קרא דהיא דדרשינין היא ולא זוממי'. על כן צ"ל דהא דר' יוסי מודה באיסור מוסיף דוקא היכא שהיא קטנה דאז גם הזוממין נידונין באותו מיתה דא"ל שמא היא טריפה א"כ אין העדים חייבין מיתה כלל ושוב אזלינין בתר רוב. באופן דדברי תשו' מג"ע נכונים ואף שהגאון ז"ל לא כיון לזה אבל גוף הדין נכון וזה הערה גדולה. ודע דאם לא נאמר כתשו' מנ"ע רק דהיא נידונית במיתה אחרת בעריות שאינם א"א דלא כתיב ומתו גם שניהם שיהיו שניהם שוין מיושב קו' תוס' ריש מכות למ"ל למעט זוממי בת כהן מהיא ולא זוממי' ת"ל מלאחיו דהתוס' סנהדרין ס"ו ע"ב הקשו למ"ד דבעי שניהם שוין במיתה אחת אמאי בת כהן ובועלה היא בשריפה והוא בחנק ליפטר לגמרי דל"ה שניהם שוין ותירצו דמדכתיב לאחיו ולא לאחותו ילפינין מדרבי קרא בזוממין מוכח דשניהם במיתה וקשה לפמ"ש דלר' יוסי משכחת בשאר עריות דאין שניהם שוין א"כ הק"ל דילמא בבת כהן דהוה בא"א או בנערה המאורסה למאן דאית לי' בת כהן בארוסה משתעי באמת הבועל פטור וקרא דלאחיו ולא לאחותו קאי בשאר עריות לר"י. דלא כתיב גם שניהם וצ"ל דילפינין מהיא ולא זוממי' דכתיב בבת כהן ומיושב קו' תוס' ריש מכות דמ"ה איצטריך לילף מהיא. ולפ"ז י"ל דקרא לאחיו ולא לאחותו אתי לשאר עריות אליבא דר"י וקמ"ל דדין הזוממין כדין הבועל וקרא דהיא אתי לבת כהן דלא נדע אם הבועל במיתה כלל. ולפ"ז ליכא להוכחת תוס' במכות דהיכא דלא רצו לדון הבועל מיתה ג"כ נדונין העדים בחנק מדאיצטריך תרי קראי ולפמ"ש אין הוכחה. וגם ההוכחה שלי לעיל להצדיק דינו של תשו' מנ"ע ליתא דגלי קרא בשאר עריות לר"י דנידון הבועל במיתה אחרת. והעדים נידונין במיתתה והא דיליף ר' יוסי גופי' בסנהדרין ץ' זוממי בת כהן מקרא דלאחיו סמך עצמו על קרא דהיא ולא זוממי' וכן מצינו בכמה מקומות והרבה יש לפלפל ותן לחכם:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה