אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן לו

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן לו

סימן לד

לחתני הנ"ל:

א וע"ד קושיתך בש"ס בחולין פ"ד ע"ב דדריש רב עינא וכו' השוחט לחולה בשבת חייב לכסות והקשה עליו מהא:

דא"ר יוסי כיסוי שאין ודאי דוחה שבת וספיקה דוחה יו"ט מאי ודאי דכיסוי דל"ד שבת לאו השוחט לחולה בשבת דלמא דעבר ושחט דומיא דמילה מה מילה ברשות עיי"ש והקשית דנוקמא בכיסהו הרוח ונתגלה בשבת דחייב לכסות ואין דוחה שבת אבל בשוחט לחולה מותר לכסות והוא קושיא מושכלת אבל לק"מ לפי המבואר בסוכה ל"ג דלרב פפא גופי' ספוקי מספקי לי' אי יש דיחוי אצל מצות עיי"ש ולפ"ז אינו חייב לכסות רק מספק וכ"כ זקיני הת"ש בשם פ"ח ובאמת הדבר מבואר במג"א סי' תפ"ו. א"כ ל"ל דהא דקתני דודאי אינו דוחה שבת מיירי בכה"ג דזה הי' ג"כ רק ספק. אמנם אולי כוונתך עפ"י מ"ש בספרי חא"ח סי' כ"ב אות ט' לישב קו' מג"א שהקשה דמשמע מסי' כ"ח בכיסהו הרוח ונתגלה צריך לכסות בברכה והרי ר"פ ספוקי מספקא לי' אם יש דיחוי אצל מצות והו"ל לכסות בלא ברכה ותירצתי בדרך מושכל דאם כיסהו במקום שעומד להתגלה עכשיו אינו חייב לגלות בין אם אמרינן אין דיחוי אצל מצות דלמה יגלה אם יתגלה מעצמו הלא יכסם בברכה ואם יש דיחוי אצל מצות אם יתגלה מעצמו הרי הוא פטור מלכסות וכ"ז אי מיפשט פשיטא לחד צד אבל אם מספקא לן אם יש דיחוי שוב מחויב לגלות במקום שעומד להתגלות דשמא יתגלה מעצמו ולא יוכל לכסות בברכה. והתוס' הקשו איך שייך דיחוי בכיסה הרי בידו לגלות ותירצו הואיל דפטור מלגלות לא מיקרי בידו וכ"ז אי מיפשט פשיט לחד צד משא"כ אי ספוקי מספקא לי' ושוב חייב לגלות והוה בידו ול"ש דיחוי ומ"ה מכסה בברכה ומיירי ביו"ד סי' פ"ח דמכסה בברכה בכיסהו הרוח במקום שעומד להתגלות. ולפ"ז קושיתך כחומה חזקה דלמא מיירי הברייתא בכיסהו הרוח במקום שעומד להתגלות. עוד נראה דאם כיסהו הרוח בע"ש במקום שעומד להתגלה ודאי חייב לגלות דשמא יתגלה בשבת ולא יוכל לכסות ושוב לא נדחה מעולם ומ"ה הוי ודאי ומ"מ אינו דוחה שבת אמנם ל"ק קושיתך דכיון דמחויב לגלות א"כ הוה כשחט בע"ש ולא כיסה מע"ש דלא מוקי בגמ' בכה"ג או שלא הי' לו עפר מע"ש וע"כ דמשמע לגמ' שמיירי דעביד כדין כמו במילה ודוק. אמנם עדיין קשיא קושיתך דמנ"ל לגמ' להקשות לרב עינא מברייתא דלמא הוא ס"ל אין דיחוי אצל מצות בודאי ומיירי בכיסהו הרוח כקושיתך. ולדידי' הברייתא ג"כ ס"ל אין דיחוי אצל מצות וחייב לכסות בודאי ומ"מ אין מכסין בשבת ובשוחט לחולה מותר לכסות ובאופן זה קושיתך עצומה וע' לקמן:

ב והנה יש להקשות בגמ' בהא דהקשה רבה לרב עינא מבריי' דר' יוסי לפמ"ש הפנ"י ביצה ח' דלמ"ד משאצל"ג פטור ביש לו דקר נעוץ אין כאן אף איסור דרבנן דהוי מקלקל ומשאצל"ג משא"כ למ"ד משאצ"ל חייב משום מקלקל הוי איסור דרבנן בדקר נעוץ עיי"ש. ולפ"ז קשה לפי המבואר בשבת ל"א לאוקימתא דעולא ס"ל לר' יוסי משצ"ל חייב עלי'. ונמצא דבדקר נעוץ יש איסור דרבנן ולכן ס"ל בשחט לחולה אין מכסין ורב עינא ס"ל משאצ"ל פטור ול"ה איסור כלל בדקר נעוץ ולכן מכסין והוא גופא קמ"ל ול"ש תי' הריטב"א דאי רב עינא מיירי בעפר מוכן מאי קמ"ל דהרי מיירי בדקר נעוץ וקמ"ל טובא. ונ"ל דרבה הקשה לרב עינא כשיטתי' דס"ל בשבת דלא כאוקמתא דעולא עיי"ש שהקשה על עולא וע"כ ס"ל דר"י ס"ל משאצ"ל פטור כמו דמוקי ר' יוחנן שם ומ"מ ס"ל לר' יוסי דאין מכסין בשבת ושפיר הקשה לשיטתי' ודע דמ"ש הפנ"י דמשאצ"ל ומקלקל ל"ה אף איסור דרבנן כגון בחופר גומא בבית נ"ל דזה דוקא היכא דאיכא מצוה אבל בלא מצוה אסור ודוקא בכיסוי דאיכא מצוה וכיוצא בזה כתבו התוס' כתובות ה' ע"ב ד"ה אם תמצא לומר ובזה מיושב הרבה קושיות מה שיש להקשות על הפנ"י ודוק כי קצרתי: ג והנה נ"ל לישב קושיתך בדרך חריף למה שהקדמתי דע"כ נצרך לומר דר' יוסי ס"ל אין דיחוי אצל מצות בודאי ובכיסהו הרוח ונתגלה חייב בודאי לכסות אבל יש להוכיח דר' יוסי ס"ל יש דיחוי אצל מצות דר"ח סגן הכהנים העיד בפסחים י"ד על בשר שנטמא בולד הטומאה ששורפין עם בשר שנטמא באב הטומאה וא"ר מאיר מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח א"ר יוסי אינה מן המדה ולשיטת רש"י דט"ו מיירי בבשר שנטמא בכלים שנטמאו במשקין דל"ה רק טומאה דרבנן ולר' יוסי אינה מן המדה דאין ללמוד איסור דרבנן מטומאה דרבנן ע' תוס' שם ד"ה ולד טומאה דרבנן. וקשיא דמשמע דר' יוסי מודה לדין ר' חנינא סגן הכהנים ואמאי מותר לטמא בשר שנטמא בולד טומאה דרבנן בטומאה דאוריית' והרי לשיטת תוס' ביצה ד' ע"ב והרבה פוסקים איסור דרבנן מותר לבטל לכתחלה ומבואר בבכורות כ"ב דאפי' בטומאה שייך ביטול ועיי"ש בתוס' דנבלה בטילה בשחיטה לענין טומאה א"כ הבשר שנטמא בולד טומאה דרבנן עדיין חזי לאכילה ע"י ביטול ואמאי מותר לטמא לעשות טומאה דאורייתא (וע' מ"ש באבני מלואים בתשו' סי' ח' ובספרי סי' נ"ד אות ט' ולקמן) וצ"ל דנהי דנבטל מ"מ כיון דבקדשים קיי"ל יש דיחוי א"כ כבר נדחה ול"מ להתיר אח"כ ולפ"ז קשיא לפמ"ש תוס' ב"מ נ"ד ד"ה לא פלוג רבנן בסופו דדוקא בזבחים שעושין בהם עבודות יש דיחוי אבל בשר זבח לאחר עבודה ל"ש דיחוי א"כ בבשר קודש דלא שייך דיחוי הק"ל. והנה לדברי תוס'. ב"מ הנ"ל מיושב קוש' תוס' זבחים ס"א ע"ב תד"ה לאחר שהקשו למ"ל קרא בלחם הפנים שנפסל ביוצא ת"ל משום שנדחה וכן הקשו שם תד"ה אעפ"י שנסע ולתוס' ב"מ לק"מ וכפי הנראה תוס' זבחים לא ס"ל סברת תוס' ב"מ הנ"ל וע' לעיל סי' כ' אות ה' מה שכתבתי בדברי תוס' ב"מ אלה. ונ"ל דדברי תוס' ב"מ הנ"ל קאי דוקא אם אמרינן אין דיחוי אצל מצות ורק בקדשים שעושין עבודה שייך דיחוי י"ל בבשר או במעשר שאין עושין עבודה ל"ש דיחוי אבל אם אמרינן יש דיחוי אצל מצות בשר קודש או מעשר דאיכא מצוה באכילתן ל"ג משאר מצות ושייך דיחוי ולפ"ז גם בבשר שנטמא בולד הטומאה שייך דיחוי. ולפ"ז יסבור ר' יוסי דאין לבטל בשר קודש שנטעם בטומאה דרבנן משום דכבר נדחה וכ"כ רש"י בזבחים ע"ג ע"ב לענין תערובת דהו"ל דיחוי ומעתה כיון שהוכחתי דר' יוסי ס"ל ע"כ יש דיחוי אצל מצות ועכ"פ בכיסהו הרוח לא יכסה רק מספק וליכא לאוקמא בהא דכיסוי אין ודאי ד"ש בכיסהו הרוח דל"ה ודאי כנ"ל. הנה כתבתי זאת דרך פלפול לפי שבזה לכאורה מיושב הרבה קושיות מה שהקשו על שיטת הפוסקים דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק מדרבנן. אבל בכ"ז י"ל נהי דיש דיחוי אצל מצות שלא יתחייב בהמצוה. אבל שיאסר בשר קודש או תרומה או מעשר שביטלו משום דיחוי אין לנו. ואדרבה מסוגיא דזבחים ע"ג דמקשה בגמ' ולבטלה ברובה מבכב דל"ש דיחוי כיון שהאיסור בטל ע"כ ליתא לדברינו: ודע דלפמ"ש באבני מילואים הנ"ל דתרומה וקדשים לכ"ע אין מבטלין לכתחלה דאתה מבטלו מתרומה ועובר על משמרת תרומתי מיושב קו' תוס' ביצה ד' ע"ב אהא דאיסור דרבנן מותר לבטל א"כ גבי עיגול דהוי תרומה דרבנן יוסיף עליו ויבטל ולהנ"ל מיושב דכמו דתרומה דאורייתא אסור לאבד כן תרומה דרבנן אסור לבטל ואינו דומה לשאר איסור דרבנן ודוק: ד והנה קשיא לי בסוגיא זו דר"י אדר"י דכאן ס"ל לר' יוסי דאף בשוחט לחולה בשבת אסור בכיסוי וע"כ אף שניתן שבת לדחות מ"מ אסור בכיסוי והרי בשבת קל"ג ע"ב אמרי' מילה כ"ז שלא פירש חוזר בין על ציצין המעכבין ובין על ציצין שאין מעכבין פירש אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין ואמרינן שם דזה דלא כר"י עיי"ש בגמ' ורש"י דלר' יוסי אף פירש חוזר אף על ציצין שאין מעכבין והשתא דלר' יוסי מותר לחלל שבת בשביל ציצין שאין מעכבין אף דל"ה רק מדרבנן הואיל וניתן שבת לדחות כש"כ שהי' מותר לחלל שבת בכיסוי באיסור דרבנן דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה ואולי אף באיסור דאורייתא ובשלמא לרבנן דפירש א"ח על ציצין שאין מעכבין הכי נמי כיון דפירש משחיטה אסור אח"כ לחלל שבת בשביל כיסוי דאין מעכבת האכילה משא"כ לר' יוסי וליישב זה נאמר דשאני במילה דהותרה בשבת כמ"ש הפוסקים וע' בישי"ע ה' שבת סי' של"ח משא"כ בפיקוח נפש ס"ל לר"י דחוי' דהרי ר"י ס"ל יומא ז' טומאה דחוי' בציבור והב"י כ' סי' שכ"ח דמאן דס"ל טומאה דחוי' בציבור ס"ל פקוח נפש דחוי' ולכן נהי דשחיטה בע"כ דוחה שבת אבל הכיסוי אינו דוחה שבת:

ה אמנם עדיין קשה בהקדם מה שקשה על שיטת הראב"ד הובא ברא"ש סוף יומא דס"ל בחולה בשבת עדיף יותר להאכילו נבילות מלחלל שבת והחולקים עליו ס"ל דשבת הותרה ושאר איסורין דחוי' ומ"ה עדיף יותר לחלל שבת מלהאכילו נבילות והנה מה שהקשו על הראב"ד מחולין ט"ו דמוקי כגון ע"ש שהי' לו חולה והקשה בגמ' א"ה מ"ט דר"י ומשמע דמותר לשחוט בשבת לחולה וכן מיומא ס"ג דמוקי כגון ששחט אמו ביוה"כ בהי' לו חולה לק"מ דנהי דלכתחלה טוב לנחור ע"י נכרי מ"מ ל"ש לקנוס לר"י שוגג אטו מזיד כיון דלמצוה קמכוין. וע' בספרי חא"ח סי' צ"ד אות ט' שכתבתי מזה אך מסוגיא דחולין פ"ד קשה דאמרינן בגמ' דומיא דמילה קתני דקעביד ברשות והרי בשוחט לחולה נמי לא קעביד ברשות דטוב יותר לנחור ע"י נכרי לשיטת הראב"ד והרי ר' יוסי ס"ל טומאה דחוי' בציבור וגם פקוח נפש דחוי' ולדידיה טוב יותר להאכיל נבילות. הן אמת שבב"י סי' שכ"ח מבואר דנהי דטוב יותר להאכילו נבילות דוקא ביש לו אבל באין לו נבילה אין לנחור ע"י נכרי וחילי' מהא דאמרינן ביומא פ"ד אין עושין ע"י נכרי אלא ע"י גדולי ישראל. אבל קצ"ע דדלמא הגמ' שם ס"ל הותרה שבת אצל פקוח נפש אבל למ"ד דחוי' טוב לעשות ע"י נכרי. אמנם נ"ל ליישב שיטת הראב"ד בט"ט וגם שיטת הרשב"א בתשו' סי' תרפ"ט שכ' ג"כ דאם שבת דחוי' עדיף להאכיל נבילות ואמאי ס"ל לר' יוסי דמותר לשחוט והוא ס"ל טומאה דחוי':

דהנה הרא"ש כ' הטעם בשם הפוסקים שצדדו להתיר לשחוט הואיל וכבר ניתן שבת לדחות בלא"ה בהבערה ובישול עיי"ש וע"כ צ"ל בשיטת הראב"ד דס"ל דטוב להאכיל נבילות דלא ס"ל סברא שניתן לדחות בהבערה הואיל ועתה פירש מהבערה ורוצה לשחוט דומיא דמילה כ"ז שלא פירש חוזר על ציצין שאין מעכבין משום שכבר ניתן לדחות אבל בפירש א"ח ה"ה כשרוצה לשחוט ונסתלק ממלאכה ראשונה אסור לשחוט ועדיף להאכיל נבילות אבל לר' יוסי דס"ל אפי' פירש חוזר אף על ציצין שאין מעכבין ה"ה דשייך סברא שכבר ניתן לדחות אף ממלאכה למלאכה ומודה הראב"ד והפוסקים האוסרים לחלל שבת דלר' יוסי עדיף יותר לשחוט ומיושבין דברי הגמ' בט"ט. ואחרי שהוכחתי דה"ט דר"י דס"ל מותר לשחוט משום דאף בפירש שייך סברא שכבר ניתן לדחות לשאר מלאכות, שוב הק"ל אמאי אסור בכיסוי דאף פירש ל"מ לדידיה ובפרט לפמ"ש בת"ש סי' י"ט סעיף י"א דכיסוי גמר מצות שחיטה הוא למה גרע מציצין שאין מעכבין. ונ"ל דה"ט דאסרו רבנן לכסות שיהי' היכר שבת בדבר כמו שכתבו הראשונים וע"כ אין להקשות מדר' יוסי אדר"י: ו' והנה מה שכתבתי לעיל די"ל דאמרינן בגמ' אין עושין ע"י נכרים רק ע"י גדולי ישראל זה קאי למ"ד הותרה מרמב"ם לא משמע כן דהוא פסק דחוי' ומ"מ אין עושין אלא ע"י נכרי ועוד דהגמ' קאי על ספק פקוח נפש ובישי"ע מצדד סי' שכ"ח דבספק פקוח נפש לכ"ע דחוי' ע"כ דברי הב"י לדינא נכונים ומה שיש לפלפל בענין כיסוי שלא יכסה בשבת מחשש שמא יעבירנו אולי היינו באמת טעמא דר' יוסי ונכון דדמיא לתקיעת שופר ומיושב גם:

קו' הנ"ל שהקשיתי דר"י אדר' יוסי. שוב אחר שכתבתי כ"ז הראו לי קושיתך בספר אור צבי הנדפס מחדש ואמנם גם ממנו נעלם במח"כ דלהלכה דספוקי מספקא אי יש דיחוי או אין דיחוי ל"ק קו' הנ"ל ודוק ומה שתירץ בספר הנ"ל דאם מיירי בכיסהו ונתגלה אבל שוחט לחולה בשבת מותר לכסות א"כ אמאי לא ס"ל לר' יוסי תקיעת שופר בגבולין יוכיח ואין לומר מה לתקיעת שופר שכן ודאי ד"ש במקדש דגם כיסוי דוחה שבת בחולה קשה דא"כ מה מקשה בגמ' ודלמא דעבר ושחט אבל בשוחט לחולה מותר לכסות ואמאי לא ס"ל לר"י תקיעת שופר יוכיח כקו' הנ"ל ובאמת כבר הרגיש בזה דו"ז הגאון בעל ת"ח ואכ"מ להאריך יותר:

ז ודברי פילפולך בישוב דברי הרמב"ם דס"ל טומאה דחוי' בציבור ופסק אין עודהו על מצחו אינו מרצה וקשיא לדידיה כה"ג ביוה"כ יוכיח כמו שהקשה ר"ש לר"י יומא ז' ותוכן דבריך דכבר הקשה בספר בית תלמוד איך משכחת טומאה בפנים הרי ליכא שם רק דם וקטורת ומשקה בית מטבחי' דכן וקטורת מעצים ולבונה חיבת הקודש לאו דאורייתא ומה מקשה ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח הרי בעת שכה"ג נכנס לפני ולפנים ליכא טומאה. וצ"ל דגמ' קאי אליבא דר"י ור"ש כשיטתי' דס"ל טומאת משקין דאורייתא ומשקין בית מטבחיא אינו דכן משא"כ הרמב"ם דפסק כרב פפא דס"ל טומאת משקין דאורייתא ומ"מ משקין בית מטבחיא דכן ולא משכחת טומאה דאורייתא דגם חיבת הקודש להרמב"ם ל"ד. ע"כ תוכן דבריך אלא שהקשית דהרי משכחת שנטמא הבשר ואם אין בשר אין דם וע"כ הציץ מרצה על הבשר אף כשהכ"ג לפני ולפנים דבעי שיקריב הדם ואין עודהו על מצחו:

הנה דברי פילפולך הוטב בעיני אפס מה שכתבת בשם ספר בית תלמיד דל"ל בקטורת דחיבת הקודש לאו דאורייתא איני מבין הקושיא דמ"מ מקשה שפיר דכה"ג ביוה"כ מאי עביד אם נטמאו הקטורת בחיבת הקודש המכשרת דליכא ציץ וטומאה דחוי' ומאי בכך דלאו דאורייתא ועיין במשנת חכמים בהקדמה שם מבואר פלפול נחמד והוא הקשה בדרך זה דעל הקטורת ישאל ויפרח טומאתו דליכא חיבת הקודש כשישאל עיי"ש היטב כל הפלפול:

ח והנה אם נימא כדברי ספר בית תלמוד שהבאת ונאמר דדוקא מטומאה דאורייתא שפיר הקשה ר"ש לר"י כה"ג ביוה"כ יוכיח אבל מטומאה דרבנן אין קושיא די"ל טומאה דרבנן קיל ול"ב ריצוי ציץ והותרה בציבור ואם חיבת הקודש לאו דאוריי' ל"ב ריצוי ציץ אף אנו נאמר בישוב דברי הרמב"ם שפסק אין עודהו על מצחו אינו מרצה ופסק טומאה דחוי' בציבור וקשיא לדידי' כה"ג ביוה"כ יוכיח ואף דנאמר דדם קדשים אינו טמא מדאור' וגם בקטורת חיבת הקודש לאו דאוריי' וקטורת לאו אוכל אך חיבת הקודש משוי' לי' אוכל מ"מ משכחת לה שנטמא הבשר והאימורין ואם אין בשר אין דם כקושיתך לעיל דבש"ס דחולין ל"ו מקשה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל האי בשר דאתכשר במאי ומשני כגון שהי' לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר וכ' הקצה"ח סי' ת"ו לפמ"ש הרמב"ם פי"ב מטומאת אוכלין דלהכשר בעי דוקא ניחותא דבעלים דוקא נקט זבחי שלמים דקדשים קלים ממון בעלים ומהני הכשר אבל קדשי קדשים ל"מ הכשר דבעי ניחותא דבעלים ובתשו' חתם סופר יו"ד סי' ל"ט קלסי' לקצה"ח אלא שכ' דלפ"ז לר"מ דס"ל מעשר ב' ממון גבוה ומ"מ יוצא באתרוג למ"ד היתר אכילה יהי' קיל לנ"מ מלרבנן דלר"מ אף לכתחלה יטול דל"ש הטעם דאמרינן בגמ' מפני שמכשירו דל"מ הכשרו דבעי הכשר בעלים. וזה מבואר בגמ' דלא כדבריו דאמרינן בגמ' שם של מעשר ב' בירושלים לא יטול למ"ד מפני שמכשירו הרי מכשירו ואם נטל כשרה למ"ד מפני שאין בה היתר אכילה דברי הכל עיי"ש. הרי דאתיא אף כר"מ וקתני רישא לא יטול ואמרינן מפני שמכשירו הרי דלר"מ מועיל הכשר במע"ב ודא קו' על הקצה"ח ונ"ל לישב דהרשב"א בחולין ל"א כ' באמת דלא בעי בהכשר דוקא ניחותא דבעלים והובא בכ"מ פי"ב מטומאת אוכלין וכן דעת התוס' ב"מ ל' לענין פרה אדומה דל"ב ניחותא דבעלים רק ניחותא דעושה מלאכה. ואמנם הכ"מ כ' דדעת הרמב"ם יותר נכון דאיך אחר יגרום טומאה לדבר שאינו שלו. ולפ"ז נ"ל דלמ"ד אדם אוסר דש"ש ל"ב דוקא הכשר בעלים וכיון דר"מ סובר אדם אוסר דש"ש דפליג במשנה דמסכך גפנו אר"י ור"ש כדאמרינן בב"ק ק' דרישא אתיא כר"מ לר"מ מהני הכשר במעשר ב' ואתיא שפיר סוגיא דסוכה ל"ה ודוק: (ובזה מיושב מה שהקשה ב"א הרב הגדול מ' גדלי' נ"י על הקצה"ח מב"מ נ"ג דמוקי בשנטמא מעשר ב' ושם קאי לר"מ ואיך משכחת הכשר ודוחק לומר בשהוכשר בעודו טבל ומתנות שלא הורמו לר"מ כמו שהורמו דמי דהו"ל לפרושי ולפמ"ש מיושב ודוק):

ט והנה ר' יוסי ור"ש אמרו בכלאים פ"ב אא"א דש"ש וכן ס"ל לר"י בן בבא ור"י בן בתירא בחולין מ"א ומדלא חשיב לר"י בר אלעי דהוא סתם ר"י כמ"ש רש"י ביצה כ"ז משמע קצת דר"י ס"ל אדם אוסר דש"ש. והנה אף דר"ש ס"ל א"א אוסר דש"ש מ"מ כיון דס"ל קדשים שחייב באחריות הוי כדידי' לענין קרבן שבועה ולענין כפל ה"ה דהוי כדידי' לענין הכשר (וע' לעיל סי' ו' אות דה"ו שהארכתי בענין זה):

ומעתה מיושב דברי הרמב"ם וקושיתך לעיל דר"ש שפיר מקשה כה"ג ביוה"כ יוכיח דמה נעשה אם נטמא הבשר מפרו ואילו של אהרן ובכה"ג בפנים ולשיטתו שפיר הקשה דלדידיה קדשים שחייב באחריות כדידי' דמי ומהני הכשר וכיון דמשקין הבהמה קודם שחיטה מסתמא איתכשר תיכף לאחר שחיטה (ועוד ר"ש ס"ל שחיטה מכשרת מיהו זה ל"ה רק מדרבנן ע' חולין) ור"ש הקשה ג"כ לר"י דר"י ס"ל אדם אוסר דש"ש וה"ה דמהני הכשר אף בדש"ש ולכן הוצרך לומר הנח לכה"ג שטומאה הותרה בציבור אבל הרמב"ם שסובר א"א אוסר דש"ש ובעי דוקא הכשר בעלים ולא ס"ל כר"ש דקדשים שחייב באחריות כדידי' לא מהני בקדשי קדשים הכשר ולא נטמא רק בחיבת הקודש דהוא לאו דאורייתא ואין ראי' מכה"ג ביוה"כ ולכן שפיר פסק טומאה דחוי' בציבור וזה תירץ נכון ת"ל:

י' ולפמ"ש לעיל תעלה בידינו ארוכה לדברי רש"י פסחים כ' ד"ה דאיתכשר שכ' דהא דמקשה האי בשר דאיתכשר במאי לא הקשה אקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא די"ל בבשר של שלמים דנאכלין בכל העיר והודחה במים ע"ש והדבר תמוה דהרי בחולין ל"ו באמת הקשה אקרא וכבר תמה כן בצל"ח שם: ולהנ"ל י"ל לפמ"ש הקצה"ח סי' ת"ו לשיטתו הנ"ל דדוקא לאחר שחיטה וקודם זריקה מהני הכשר אבל לאחר זריקה משלחן גבוה קזכי ואף בקדשים קלים ל"מ הכשר עיי"ש והנה כתבתי לעיל דלמ"ד אדם אוסר דש"ש מהני הכשר אף בשל גבוה. והנה התוס' כתבו פסחים י"ט ד"ה דמשנה דאף הוא העיד על המחט קאי אעדות דר"ח סגן הכהנים אבל רש"י בגיטין כ' על משנה זו דגרסינין ר' יהודה בן בבא והנה ר' יהודה בן בבא ס"ל בש"ס דחולין מ"א א"א אוסר דש"ש ומעתה דברי רש"י מזוקקים וכונתו דעדיף יותר להקשות על משנה זו די"ל דקרא מיירי בזבחי שלמים דנאכלין בכל העיר ונאמר דל"ב הכשר בעלים ולכן הקשה יותר על עדות ממשנה זו דקאי לר' יהודה בן בבא והוא ס"ל א"א אוסר דש"ש ומ"מ בחולין מקשה אקרא למ"ד א"א אוסר דש"ש ובש"ס דפסחים הקשה יותר לר' יהודה בן בבא בעצמו ודוק היטב כי חריף הוא ודברי רש"י דגיטין הראני תלמידי החריף כ' שמואל נ"י. והנה מה שכתבתי לעיל דדעת הרמב"ם דבעי הכשר בעלים מ"מ יסבור הרמב"ם דבשר שלמים מהני הכשר כשיטת תוס' ב"ק י"ב דחלק הבעלים לאו משלחן גבוה קזכי אך רש"י שם לס"ל כתוס' ובכ"ז עדיין צ"ע דנימא לבשר חטאת ל"מ הכשר ושמא נימא כיון דקני לכפרה כדידי' דמי' עיין חולין מ"א והענין ארוך מאוד (וע' לעיל סי' ו' אות ה'):

י"א והנה לפמ"ש בספרי חא"ח סי' ק"ט אות ז' דהא דטומאה דחוי' בציבור דוקא טומאה דאין לה טהרה בשאלה אבל טומאה דל"ש רק בקודש ואם ישאל יטהר הותרה בציבור וחילי מדברי תוס' ברכות כ' עיי"ש יש לישב דברי הרמב"ם בדרך זה. דמש"ס דשבועות י' ע"ב אהא דתמידין שלא הוצרכו לציבור נפדין תמימות ומקשה וכי קדושה שבהם להיכן הלכה משמע קצת דל"מ שאלה בקרבן ציבור דאם מהני שאלה ישאלו על ההקדש (ומש"ס דשבועות כ"ד לא משמע כן דמקשה אהא דמידי דאיתא בשאלה ל"ק והרי הקדש ול"מ בקרבן ציבור) אמנם נראה דלפי המסקנא בשבועות שם דאמרינן בקטורת לב ב"ד מתנה עליהם אם לא הוצרכו יצאו לחולין וכן בתמידין שוב מהני שאלה דהרי הב"ד בלא"ה התנו ולפ"ז לר"ש דאמרינין בשבועות י"א דל"ל לב ב"ד מתנה ל"מ שאלה בקרבן ציבור וה"ה בקטורת דהרי ביוה"כ לא משכחת טומאה בפנים רק בקטורת דדם קדשים אינו טמא כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' פסהמ"ק הל"ו ולא משכחת רק בקטורת וקטורת אינו מקבל טומאה דל"ה אוכל רק מחיבת הקודש ואם ישאל יטהר מטומאתו וטומאה שיש היתר בשאלה הותרה רק ר"ש לשיטתי' הקשה דל"ל לב ב"ד מתנה וה"ה דלא מהני שאלה ולכן הקשה לשיטתי' והוצרך ר"י לומר לשיטה זו ג"כ טומאה הותרה בציבור אבל הרמב"ם ס"ל לב ב"ד מתנה ומהני שאלה בקטורת ואם ישאל יטהר וטומאה כזו הותרה ולכן פוסק בכל טומאה דחוי' בציבור ואין עודהו על מצחו אינו מרצה דל"ק מכה"ג ביוה"כ ובכל קרבנות ציבור דחוי' דס"ל לרמב"ם דלאחר שנזרק דמים כהלכתן ליתא בשאלה ומ"מ בכ"ז יש לפלפל הרבה ולא כתבתי רק להעיר על המעיין וע' בספרי לא"ח סי' ק"ד אות ז' מענין טומאה דאינו רק בתרומה אם ישאל אם יטהר וע' שם בשולי המכתב:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה