שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן לג
להרב הנ"ל:
יקרתו הגיעני ע"ד השו"ב שהי' לו דו"ד עם שוחט הב' ומנו פשרנים וקבלו בק"ס לבצע ביניהם והיתה הפשרה שאחד חייב להשני כך מסוים והפשרנים צוו שיתן תיכף ואמרו בכתב הפשרה שבאם לא יתן תיכף אסור לו לשחוט. ולמעכ"ת נראה שלא מינו פשרנים. אך לדיני ממונות שביניהם לא לאסור השחיטה על האחד. וגם לא נראה בעיניו שבפשרה יצטרך למכור כל אשר לו כדין סדר לבע"ח. הנה בדבר איסור שחיטה צדקו דבריו דמה כח:
יש להרבנים הפשרנים לאסור שחיטתו ואין זה דמיון כלל למה שכתב הרא"ש בקהל שאסרו שחיטת הכל דהקהל יכולין לאסור על עצמם ולא הרבנים הפשרנים אם לא נתמנו לזה אמנם מה שכתב דבפשרה אין החיוב על השו"ב למכור כל אשר לו זה ליתא דכאן שקיבל בק"ס המעות נעשה חוב עליו ונחתינן לנכסי' ומסדרין לבע"ח. ואמנם אולי יש לבע"ד לומר כמו שכתב הרא"ש בתשובה כלל ח' סי' ד' והובא ביו"ד סי' רל"ב במי שנשבע או, נדר ליתן למשודך בתו סך מסוים ונתקלקלו חובותיו דאין מחייבין אותו למכור דירתו וכלי תשמישו משום אומדנא דאדעתא דהכי לא נדר. ועיין במ"ל פ"ו מה' זכי' שהאריך בדברי תשובת הרא"ש אלו וה"ה הכא נימא אומדנא דאדעתא דהכי לא נתפשר שיצטרך למכור דירתו וכלי תשמישו והוה פשרה בטעות. אולם לפמ"ש המ"ל שם לישב מה שקשה לכאורה על דברי הרא"ש מתוס' כתובות מ"ז שכתבו דהיכא דתלוי בדעת האחר ל"א אומדנא דהמשודך לא הי' מרוצה על אומדנא זו. וכתב המ"ל דבדברי הרא"ש לא הי' שום חיוב בדבר כ"א מכח השבועה וכיון שהם דברים שבינו ובין קונו שייך לומר דאדעתא דהכי לא נשבע אבל היכא דאיכא דעת אחרת ל"א אומדנא. ולפ"ז לפי המבואר בסי' ר"ה דפשרה דינה כמכר ויש קנין וחיוב לקיים הפשרה ל"א אומדנא הנ"ל: אמנם לפי דברי המ"ל יהי' בנדון תשו' הרא"ש במי ששידך בתו ונתחייב עצמו בקנס ליתן ונתקלקלו חובותיו יהי' מחויב למכור כלי תשמישו ואם לא ימכור יתחייב קנס דהוה חיוב גמור וצ"ע דהרי בקלקל המשודך מעשיו אמרינן אומדנא אף בחרם וקנס. וה"ה אומדנא דתשו' הרא"ש אולי אמרינן גם בקנס. והנה מלשון ש"ע סי' רל"ב משמע דמטעם אונס קאתינן עלה ולא מטעם אומדנא. אמנם דא ודא אחת הוא דמטעם האונס אמרינן האומדנא ולדינא נלע"ד כענין שכתב המ"ל שם דאומדנא גדולה אמרינן אף היכא דתלוי בדעת שניהם א"כ נהי שאם הי' רוצה השוחט לבוא בעקופין ושלא ליתן המעות ל"א אומדנא דהאחר לא הי' מרוצה לזה אבל בנ"ד שיש תקנה להבטיח המעות כמו שיבואר גם הצד השני הי' מרוצה לאומדנא כזו שלא יצטרך למכור כלי ביתו ע"כ אמרינן אומדנא. וא"צ למכור כלי ביתו לע"ע הוצרכתי להאריך בכ"ז לפי מה שנ"ל דבשוחט שאינו רוצה לקיים כפי הד"ת שעליו פסול לשחיטה דהוי כגזלן וחשוד לד"א ואחר שהב"ד מתרין בו שיחזור ממון אחרים ולא יתן הוי כמומר לדבר אחד לעבור על ל"ת דלא תעשוק או לוה רשע וכו' וצריך בדיקת סכין לרמב"ם. על כן נצריך בנ"ד לבוא לאומדנא שלא יחייבהו הב"ד למכור עתה ביתו וכלי תשמישו וע"כ כת"ה יתן לו ארכא זמן היותר קצר שאפשר כפי דעתו ודעת בעלי בתים ויחידי העיר והשוחט יתן כתב באלה ובשבועה שבאם לא יתן לזמן קצוב יאסר שחיטתו כדת. ועל אופן זה יוכל להרשות לו לשחוט בלי שום פקפוק ואם יוכל להודיע למי שהמעות שלו שיסכים ע"ז ברצונו מה טוב ועיין בסי' צ"ט שהב"ד יכולים ליתן זמן כפי חות דעתם:
והנני ידידו: