שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן לא
להרב החריף ובקי מ' ארי' ליב בערינפעלד נ"י דומ"ץ דק' זאלישטשיק ולהרב החריף מ' יוסף קאולר (זצ"ל):
א' בדבר השו"ב שבדק בהמה והכשירה ואחר שהלך השוחט מצאו שהי' יורד דם מהריאה והשוחט מתנצל א"ע שאח"כ נעשה נקב בהריאה ע"י משמוש ידא דטבחא ובשעה שבדק לא הי' דם הנה יכול להיות שהאמת כדבריו וכ"כ בראש אפרים תשו' כ"ד שיוכל להיות שנעשה אח"כ ע"י משמוש ידא דטבחא וכיון שהריאה כבר יצאה בהיתר ולא נמצא שום מכחיש בזה מוקמינן אותה בחזקת כשרות עוד י"ל כיון שלא ראו זאת בודקים הבקיאים אך אנשים אחרים אולי לא ראו רק זיעת דם. והגם שגם בזיעת דם הלכה דטריפה מ"מ הר' הגאון מהרש"ק זצ"ל מורה להתיר בטוטו"ד קמא סי' נ"ט ואף שאין הלכה כן מ"מ אין להעביר השו"ב מטעם שיצא טרפה מת"י היכא שיש אילן גדול לסמוך עליו. הגם שהשוחט עצמו לא הי' לו להורות היתר בזה מ"מ בכה"ג נאמן לומר שבשעה שבדק לא הי' מזיע דם אמנם בדבר מה שלא קלף הבשר בלוי בשעת הבדיקה לראות אם תחתיו שלם ויפה כדברי הרמ"א סי' ל"ט בזה ודאי פשע השוחט אכן העידו לפני שוחטים בקיאים דק' שזה דבר שאי אפשר לראות הזיעת דם קודם שקולפין הבשר בלוי ואם היא זיעת דם ודאי התחיל לקלוף אך אולי לא הקליף כל הבשר בלוי ויכול להיות שהתחיל לקלוף עד מיך לשפילא וראה שהי' שלם ויפה ואח"כ התחיל להזיע אחר שיצא בהיתר ובזה גם הב"א שמחמיר בזיעת דם מתיר. אמנם לא טוב עשה שלא קלף כולה. דעפ"י הדין צריך לקלוף כולה, ומה שהתנצל עצמו שקלף ואח"כ נדבק היא רחוק אמנם כי כן נראה דזה שלא קלף הבשר בלוי ל"ה רק דרבנן דמשמע מלשון רמ"א דל"ה רק לכתחלה מה דצריך לקלוף ולראות אם הבשר שלם תתתיו לשיטת הטו"ז דבשר בלוי ל"ה ריעותא כלל ואפי' לשיטת זקיני הת"ש דבשר בלוי הו' ריעותא וכן כתב בסי' ל"ה ס"ק נ"ח דצריכה בדיקה אפי' בדיעבד ל"ה רק מדרבנן מחומרא בעלמא דהרי דין זה נובע מדברי רוקח. ובתשו' מהרשד"ם אות ל"ח דיני בדיקת הריאה מביא לשון הטור יש בה גילדי גילדי פי' קלופות כמו נתק והיא שלימה כשר והוכיח מלשון שלימה כדברי רוקח דצריך קליפה ואח"כ כתב דגילדי דהיינו קליפות ל"צ בדיקה דרבא כללינהו בהדי חזותא ואוכמי כי היכא דהני א"צ בדיקה ומ"ש הטור והיא שלימה פי' שאנו רואין בו נקב לא שצריך שנבדק אותה ומ"ש הרוקח היא ענין אחר שהוא כמו טולא אדוקה היטב בגוף הריאה ואפשר דבההיא צריך בדיקה ע"כ, והובא בפמ"ג סי' ל"ח ומלשונו משמע דגם בקרום שקורין טילא היא ספק אי צריך בדיקה והקליפות שקורין נתק ודאי א"צ בדיקה. וכיון דהרשד"ם מסופק בזה ע"כ אף דפסקינין דצריך בדיקה היא רק מדרבנן מחשש בעלמא. ולפ"ז הנה להפוסקים דהיכא דלא עבר רק אדרבנן מהני קבלת דברי חבירות וא"צ להעבירו כמבואר בעה"ג ובתשו' ברית אברהם סי' ה' באריכות א"כ בנ"ד ל"מ אי נוטל שכר מהכשירות כמו מהטריפות ואין כאן שום חימוד ממון ודאי סגי בקבלת ד"ש אלא אפי' אם נוטל יותר מהכשירות מ"מ בדרבנן סגי בקבלת ד"ח אף בחימוד ממון לשיטת מהריב"ל בתשו' הובא בפ"ח. ואפי' לשיטת הפ"ח סי' קי"ט שחולק ע"ז מ"מ זה דוקא בחימוד ממון אבל בשביל שנוטל יותר בכשירות מטרפות ל"ח חימוד ממון כיון דדבר מועט הוא כדמוכח מסוף סי' י"ח דאל"כ אסור כלל ליטול בכשרות יותר מבטריפות. וע"כ אף לדברי הפ"ח סגי בקבלת ד"מ:
ב' והנה ראיתי בזקיני הת"ש במס' ע"ז מישב קוש' הפ"ח שהקשה על מהריב"ל דס"ל בדרבנן סג' בקבלת ד"ח מרמב"ם פ"י מטמא משכב שפסק בחבר שנחשד על טהרות כגון שמוכר דברים טמאים בחזקת שהם טהורים צריך תשובה גמורה וכתב הכ"מ דזה נלמד מפרק ז"ב בטבח שיצא טרפה מת"י משמע דל"מ קבלת ד"ת אף בדרבנן וכתב הת"ש לישב דמוכר דברים טמאים בחזקת טהורים יש חשש דאורייתא שאוכל אותם עם משקין דתרומה. והא דאמרינן בבכורות דחשוד על טהרות אינו חשוד על שביעית היינו שחשוד לאכול חולין טמאין ולא חשיד למכור בחזקת טהרה דהוא דאורייתא. והנה דברי זקיני צ"ע דלדבריו מה מקשה בבכורות אהא דחשיד על הטהרות אינו חשוד על השביעית ורמינהו נאמן על הטהרות נאמן על השביעית הא חשוד א"נ דלמא שם קמ"ל הא חשוד חשיד היינו בחשוד למכור ומתני' מיירי בחשוד לאכול עוד, קשי' דלישני דמשנה דבכורות אתיא כמ"ד. אין טומאה למשקין כל עיקר ול"ה רק חשש דרבנן וברייתא כמ"ד טומאת משקין מן התורה והוי חשש דאורייתא. ומיהו לזה י"ל דל"ב לאוקמי למשנה דלא כהלכתא ועוד דבבכורות מוקמינן המשנה כר"ע ור"ע ס"ל משקין מקבלי טומאה מדאורייתא אבל קו' ראשונה קשה עוד קשה לי על דבריו שכתב דמיירי שחשוד לאכול חולין טמאים וזה ל"ה איסור כלל כמ"ש התוס' חולין ל"ד ד"ה והשלישי דל"ה איסור רק לפסול גופו לאכול תרומה אח"כ וע"כ צ"ל לדברי הת"ש דגם בבכורות מיירי בכהן עם הארץ שחשוד לאכול תרומה אח"כ ואין במשמע דמיירי בכהן. וע"כ צ"ל דבבכורות מיירי בחשוד למכור דברים טמאים בחזקת טהורים ול"ח לי' רק מדרבנן דהוי ספק לפני עור דשמא לא יאכל במשקין דתרומה ועוד לפני עור קיל לי' לע"ה כעין שכתב הר"ן ביומא פ' יוה"כ דנשים טועות בכך ומ"ה אין עושין ע"י נשים. ומ"ה ל"ח על שביעית דבמוכר פירות שביעית הוא עצמו עביד איסור דלאכלה ולא לסחורה כמ"ש תוס' סוכה מ"א וקצת צ"ע דלא קאמר בגמ' האי טעמא דחשוד על המעשרות ל"ח על שביעית דבשביעית עביד בעצמו איסור לשיטה הנ"ל מתוס' סוכה משא"כ במעשרות אך הגמ' מיירי בחשוד לאכול שאינו מעושר דעביד בעצמו איסור. והנה בברית אברהם סי' ה' אות ג' תמה ג"כ לדברי הת"ש מדברי הרמב"ם פ"ח משמטה שכתב להדיא שהאוכל טמא זה שמכרו בחזקת טהור אינו מטמא אחרים אלא מדברי סופרים וזה דלא כהת"ש אבל באמת צ"ע על הרמב"ם דשמא יאכל בהדי משקין דתרומה. ושוב מצאתי שם שהרגיש בקושית' הראשונה על הת"ש ואכ"מ. ומה שהקשיתי על הת"ש שכתב דמיירי בחשוד לאכול דברים טמאים מתוס' חולין ל"ד דמשמע דאין איסור רק באכל אח"כ תרומה הנה מרש"י בכורות ל"א, משמע כדברי הת"ש וגם התוס' חולין ד"ב כתבו דאסור לטמאות גופי' בא"י וזה כדברי הת"ש אך לתוס' חולין ל"ד [עיין בלב ארי' שהרגיש בסתירת דבריהם] צ"ל בהך דבכורות בחשוד למכור ועכ"פ לד' הת"ש קיימין דברי המהריב"ל דבדרבנן מהני קבלת ד"ס ולפ"ח ל"מ קבלת ד"ח בחימוד ממון. אך בלא ח"מ לכ"ע מהני קבלת ד"פ ע"כ אולי יש לצדד בנ"ד שיהני קד"ח (וקצת צ"ע על תוס' חולין ב' שכתבו דבשר חולין מותר לטמא וצ"ע מהא דאמר ר"י ביבמות י"א כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם ואיך יטמא בידים ויאסר לכהנים בימי טהרתן. והיותר צ"ע על התוס' ע"ז י"א שהקשו על רש"י וכי קדשים הוא לאסור לגרום טריפות ואמאי לא כתבו מדר' יוסף דלא ישפוך אדם וצ"ל דל"ה רק עצה טובה ודוק):
ג' עוד יש לצדד לזכותו אם יצא מכשול מת"י פעם ראשונה דפ"ח סי' קי"ט אחר כל האריכות שהקשה דברי הרשב"א אהדדי סיים דהיכא דליכא ח"מ אף בבודקים הממונים מהקהל בפעם ראשונה מעבירין אותו ובקד"ח סגי יעיי"ש. ובזה באמת הרבה יש להאריך דיש לתלות בשכחה ואם שכחה עקרי פשיעה או אונס עיין יו"ד סי' רל"ב ומג"א סי' ק"ח מיהו בשוחט שהדבר עומד עליו להשגיח היטב ודאי מקרי פושע ואמנם להמעיין בתשו' הריב"ש סי' קי"ג אף שפסק ג"כ דבפעם הראשון מעבירין אותו הא כתב שם וז"ל דזה הטבח מעשיו מוכיחין שבכונה הוא רוצה להכשיל הציבור להאכילם טרפה. וע"כ אף בפעם ראשון מעבירין אותו. מיהו י"ל דהמעשה כך הי' אמנם גם הש"ך סי' קי"ט ס"ק ל"ג כתב דאם ידוע שהוא ירא שמים ומדקדק במצות אמרינן משגה היא, ואין מעבירין אותו ובת"ש סי' ב' ס"ק ל"ו כתב ג"כ דבפעם ראשונה תלינן ששוגג הוא היכא שאין לו הנאה מזה וכבר נודע דעת הר"ן בפ' ג"ה דאף אם דנינן לי' כפושע סגי בקד"ח ע"כ אם הי' זאת בפעם ראשון מהני קד"ח: (:
ודע דבמה שכתבתי לעיל דלפני עור קיל לי' לע"ה כמ"ש הר"ן ר"פ יו"כ מיושב מה שהקשיתי לעיל סי' ח' אות י"ז אהא דבבכורות ל' מקשה אהא דחשיד אדרבנן לא חשוד אדאורייתא מברייתא דמבואר דחשוד אדרבנן חשוד אדאורייתא ולא משני דברייתא מיירי בחשוד להכשיל אחרים דאז עבר: אלפני עור מדאורייתא לשיטת המנחת חינוך מ' רל"ח וכבר קדמו בתשו' פני יהושע פ"ע סי' ט' דמכשיל לחבירו בדרבנן עובר בלפ"ע מדאורייתא להנ"ל מיושב דלעם הארץ לא חמור לפ"ע כל כך ולא מקרי חשוד מחמתו וכ"ש שי"ל דעם הארץ לא ידע מזה שמכשיל לחבירו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע מדאור' ולכן באמת לא חשוד בדאורייתא. ובזה מיושב נמי דברי עבודת הגרשוני סי' ט"ו שכ' דמכשיל בדרבנן לא מעברינן לי' וקשה הרי עבר אלפ"ע דאו' להנ"ל נכון דגם הטבח לא ידע דעובר אלפ"ע דאורייתא והי' לענין לפ"ע שוגג ודוק):
ד' ובנ"ד לכאורה א"צ לכ"ז שהרי תחילת דברי הרב הגאון האבד"ק רימאלוב שהוא הי' בק' ושלח אחרי השוחט והבין מעקימת שפתיו של השו"ב שהי' מכשול וכיון שאינו מבואר בהכתב שגבה עדות ע"ז בפני השוחט הנראה שלא הי' גביית העדות בפני השוחט ע"כ אף אם השוחט הודה ע"ז שהכשיל רבים ושהי' דם ובשר בלוי על הכל אאמע"ר ואא"נ לפסול עצמו. ולא נפסל עד שיעידו עדים בפניו ואף אם נאמר כדברי מהרש"א ב"ק מ"ו דבגמל האוחר בין הגמלים או בשור שהי' רודף והודה שנגח ל"מ מודה בקנס וה"ה אם נמצא אח"כ דם והודה השוחט שהי' בשעת בדיקה נפסל עפ"י עצמו לדברי מהרש"א ז"ל. אמנם על המהרש"א חלקו הפוסקים עיין בתומים והארכתי במ"א ע"כ י"ל ממנ"פ אם נאמר שוגג הי' הרי כשר הוא ואם נאמר מזיד הי' אאמע"ר ואף אם נאמר שפושע הוא ובזה ל"ה רשע ומ"מ פסול לשחוט בזה י"ל אאמע"ר כמ"ש הש"מ כתובות י"ט דאפילו במדות חסידות אאמע"ר ומכ"ש בנ"ד שאמר שנעשה אח"כ ורק שהרב כתב שהבין מעקימת שפתיו שהי' מכשול עקימת שפתיו ל"ה מעשה לאסור השוחט עולמית איברא דהמעיין במ"ל פ"ד ממלוה שמסופק אם העדים נאמנים לומר ידעינן מהאיסור מ' נימא דאין נאמנים דאאמע"ר או דלמא ל"ד דשאני היכא שהוא מהוה האיסור דאז א"נ אבל היכא שהאיסור ראינו בעינינו ולא מפיו אנו חיין אלא שאנו תולין שמא לא ידע שהמעשה היא איסור אפשר דנאמן לומר שעשה בידיעה והיא כעין דברינו ודברי מהרש"א עיי"ש שמביא ראיה מדברי הנ"י פז"ב שגרס והא שמתינהו ול"ב שמתינהו עיי"ש. ודחה הע"ל ראי' זו דשם דיש לחלק בין היכא שהעדים אומרים שבמזיד הי' דאז אין נאמנים ובין היכא שאנו מכריחים הדבר מכח אומדנא ל"ש אאמע"ר עי"ש א"כ ל"מ למה שרצה המ"ל לומר בתחילה דאף כשאמרו העדים ל"ש אאמע"ר בודאי בנ"ד ל"ש אאמע"ר. אך גם למה שדחה המ"ל מ"מ בנ"ד שכתב שהבין מעקימת שפתיו ל"ש אאמע"ר כמו שכתב המ"ל בהנהו קביראי דהיכא שאנו דנין מכח אומדנא ל"ש אאמע"ר. ולפ"ז נפל היתר האחרון בבירא (וע' תשו' מהר"ם לובלין סי' פ"א בשם הגאון מ' פייביש דהיכ' דנתפס בדבריו ורצה להתנצל ל"ש אאמע"ר ונפסל עפ"י עצמו ומהר"ם חולק עליו וע' בשער משפט סי' ל"ג ס"ק י"ד ומה שכתבתי בזה בסימן הקודם) ועוד יש לצדד להחמיר דכיון שבודאי השו"ב עבר אדרבנן שלא קלף הבשר בלוי איתרע חזקתי' וחיישינן שמא מעיקרא הי' בו דם ועבר אאיסור חמור וכיוצא בזה כתב המ"ל בה' מלוה פ"ד בד"ה ולענין הלכה וגם המהרי"ט כ"כ סי' מ"א ח"א לענין חזקת פנוי' והובא ג"כ בתומים סי' ל"ד ס"ק י"א בשם פ"מ עיי"ש:
ה' והנה בדברי המל"מ שכ' דהיכא שאנו יודעים גוף המעשה אלא שאנו תולין שעשה בהיתר נאמן לומר שעשה איסור לפסול א"ע יש לישב קו' התוס' בכתובות גבי אנוסים היינו שהקשו נימא פלגינן דיבורי' ונאמן שהיו אנוסים אך לא מחמת ממון להנ"ל ל"ק דנחזי אנן אלו הי' עדים אחרים שהיו אנוסים ולא ידעו מחמת מה נאמנים העדים לפסול עצמן כדברי המ"ל א"כ בזה שאתה אומר דנאמנים שהיו אנוסים הו"ל כעדים דעלמא. ושוב כשנאמר כן שיש עדים שהיו אנוסים כשהם אומרים מת"מ הרי נאמנים לפסול עצמם והו"ל רשעים ע"כ א"א למיתפס החבל בתרי ראשין דאם אתה מאמין שהיו אנוסים הרי נאמנים לעשות עצמן רשעים ומ"ה לא פלגינן דיבורי' ויכול להיות שהתוס' כוונו לזה בסנהדרין ט' ע"ב שכתבו דממנ"פ אי מהימנת לי' שהוא אונס נהמני' שמחמת ממון נאנס ואין לזה שום הבנה דלזה נאמין לו ולזה לא נאמין לו אך להנ"ל כונתם עמוקה דאם מאמינים להם הר' אנו יודעין גוף המעשה. ושוב נאמנים שעשו ברשעות כדברי הנ"ל ודוק היטב. ואם לא כוונו התוס' לזה הדבר נכון בעצמותו ומיושב קו' התוס' אף למ"ד בב"ב קל"ד דבחד גופי' פלגינן דיבורי' כאן ל"פ דאם נאמין לו שהי' אונס הרי נאמין שעשה ברשעות להמ"ל ושוב הו"ל רשע ומ"ה לא נאמין כלל והתבונן בזה וכן בפלוני רבעני אם נאמין לו על המעשה שוב מאמינין לו שהוא רשע ומ"ה ל"פ דיבורי' שנרבע באונס אך שלאחר רבע:
ושוב ראיתי בתשו' ברית אברהם חלק יו"ד סי' ג' הביא דברי המ"ל מה' מלוה ותמה עליהם מתוס' ב"מ ד'. ואמנם מתוס' מכות ב' גבי גלות שהקשו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ותמה מהרש"א ע"ז משמע כדברי המ"ל ולישב הסתירה זו נראה דבאכל חלב בשוגג ל"ה ריעותא כלל וא"א מע"ר משא"כ בהרג בשוגג הוי ריעותא דחמיר יותר ומ"ה ל"ש אאמע"ר כדברי המ"ל והנה בדברי זקיני הח"ץ סי' ג' בד"ה הוא טעות גדול מכמה טעמים נמצא כעין סברת המ"ל ועדיף יותר מהמ"ל דבדברי הח"ץ א איכא ריעותא שעבר אאיסור דרבנן בשאט נפש ול"ק לח"ץ מתוס' ב"מ באופן דבנ"ד שייך סברת הח"ץ הנ"ל ודוק היטב:
ו' מיהו י"ל כיון שהשוחט אומר שקלף בשר הבלוי ורק דנדבק אח"כ אם כי הדבר רחוק מ"מ לתרץ עצמו יכול אף בדבר רחוק כמ"ש התו' יבמות קט"ז ד"ה הכא בשם ה"ר מנחם דיכולין העדים לתרץ עצמן דבגמלי פרחי באו ותוס' קדושין ע"ג ד"ה אלא מעתה כ' דיכולה לטעון שבא, ע"י שם והרא"ש שם פסק כבה"ג כדאיתא במ"ל פט"ו מה' אישות ואף דאין לסמוך ע"ז להקל אולם כבר כתבתי דהיכא שקרה לו כן בפעם הראשון יש לסמוך על הפוסקים דבפעם הראשון אין להעבירו וע' בתשו' כתר כהונה סי' נ"ה כמה סברות להקל ע"כ אם יראו הרבנים הקרובים שהשו"ב הוא ירא שמים באמת וטפלי תלוי בי' ויסכימו לקנסו על אשר לא השגיח היטב במלאכת שמים ולהעבירו על איזה זמן ולהכשירו אח"כ כשיקבל עליו דברי חבירות הנני לצרף עמהם ולהכשירו באופן הנ"ל:
והנני ידידם:
בשולי המכתב בספרי חא"ח סוף סי' ס"ד כתבתי בדין אם עובר בלאו דלפ"ע בהכשיל לחבירו באיסור עשה תליא בב' תירוצי תוס' ע"ז ט"ו לענין לפני דלפני. ובהגהות ומפתחות שם בארתי דברי דמדרבנן ודאי עבר כדמוכח מסוכה דף ל"ט דאין מוסרין פירות שביעית לע"ה אף דל"ה רק עשה אך הספק הוא אם עובר מדאורייתא להפוסקים דמכשיל באיסור דרבנן אינו עובר בלפ"ע דאורייתא. וכעת ראיתי להסתפק במכשיל לחבירו בחצי שיעור שהוא דאורייתא אם עובר בלאו דלפ"ע מדאורייתא, וקצת נראה להוכיח דלא עבר בלאו מדאמרינן בש"ס דחולין צ"ג בטבח שנמצא אחריו חלב להלקותו בכזית לעברו בכשעורה ואמאי לא מלקין אותו מכות מרדות אף בכשעורה שהרי עבר אף בח"ש בלאו דלפני עור. ומה חילוק בין כזית לפחות מכזית וע"כ דבכזית עבר בלאו ואף דבלפ"ע ליכא מלקות מ"מ מלקין מכות מרדות משא"כ בח"ש לא עבר מדאורייתא בלאו ועדיין צ"ע וגוף הדין תולה בזה אם עבר עבירה בח"ש כגון שבישל בב"ח פחות ממאכל בן דרוסאי שכתבתי בספרי חא"ח סי' פ"ב אות ב' שאסור מדין ח"ש אם אסור בלאו דלא תאכל כל תועבה הואיל ונעשה דבר מתועב או לא ובשעה"מ פ"ה ממאכלות אסורות כ' דאף בלאו הבא מכלל עשה לא מקרי כל שתעבתי וכש"כ במ"ש ולפ"ז ה"ה בלפני עור י"ל כן. אך בגוף דברי שעה"מ יש להתוכח ויבואר אי"ה בה' בב"ח: