שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן ל
לכבוד הה"ג המפורסם מ' אברהם אבא איסערליש אבד"ק זבאריב (זצלה"ה) בדבר השאלה מסימן הקודם:
א' על מ"ש דאין לקבל עדות השו"ב השני שהוא שונא כ' כת"ה דאין לסמוך על דברי הרש"ל דשונא גמור פסול לעדות דאין הלכה כרש"ל וגם לא נפסדו ישראל על כך. הנה בתשו' כנסת יחזקאל סי' פ"ט האריך בדברי הרש"ל ופירש כוונת התוס' מכות וסנהדרין דלא כרש"ל. רק כוונת התוס' דלדבר שנעשה שונא בשבילו על אותו דבר פסול לעדות ע"ד שכתבו הראשונים דלדבר שנעשה רשע על ידו אף בדרבנן ל"ב הכרזה אך אף אם נאמר דשונא כשר לעדות מ"מ י"ל כיון שיש להשו"ב השני תועלת בעדות זה לפסול אותו או עכ"פ להוריד כבודו שיהיה הרבה קוראים תגר עליו ועי"ז יהיה הוא העיקר הוה נגיעה בגוף העדות ול"מ להפוסקים דאפילו נגיעה שאינו של ממון פוסל לעדות ודאי אינו נאמן אלא אפילו להחולקים מ"מ זה הוה נגיעות ממון ומ"ש דלא נחשדו ישראל על כך זה אמת אבל אם אנו רואין שהם שונאים זא"ז כגון שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה אינו נאמן לפוסלו ומצאתי בתשו' שואל ומשיב ח"ג מה"ק סי' קמ"ז בשם כנה"ג דשוחט אחד על חבירו לא יעיד עיי"ש וחזות קשה ראיתי בתשו' כנסת יחזקאל הביא ראי' נגד הרש"ל מהפוסקים הביאם הסמ"ע דלדון אין כשר עד שיהיה בן י"ח והא דקאמר כל הכשר לדון כשר להעיד דשם קטנות פוסל עיי"ש ואם כדברי הרש"ל דשונא גמור פסול איך אמרו כל הכשר לדון כשר להעיד חוץ מאוהב ושונא והרי גם שם שונא פסול וצ"ע דהך לישנא דחוץ מאוהב ושונא אינו מבואר בגמ' והתוס' הקשה באמת בנדה נ'. אהא דיש שכשר להעיד ופסול לדון וקאמר בגמ' לאתויי מה ולא משני לאתויי אוהב ושונא ולדברי רש"ל מיושב קושיות התוס' דמ"ה לא משני לאתויי אוהב ושונא משום דגם בעדות יש שונא שפסול כמ"ש וע"כ אין ראיה רק מלשון הטור סי' ל"ג שכתב כל הפסול לדון פסול לעדות חוץ מאוהב ושונא. ומלשון הטור שפיר מייתי ראיה ול"ה לסתום, אלא לפרש דהרי אדרבה מגמרא יש עוד ראיה להרש"ל:
ב' ויש להסתפק בהך דאוהב ושונא לר"י דפסול אם דוקא אוהב לזכות ושונא לחוב אבל להיפך לא או דאפילו להיפך פסול ולכאורה משמע דטעם דר"י משום דמשקר ולפ"ז דוקא אוהב לזכות חיישינן למשקר אבל לא להיפך אולם קשיא לן בהא דכתבו התוס' סנהדרין ט' הרוג יציל משום שונא וכתב מהרש"א שם דהוא לר"י ורש"ל כתב דבשונא גמור לכ"ע פסול. ולכאורה אי נימא הטעם דמשקר א"כ נימא ממנ"פ אם אומר אמת מאי לנו שהוא שונא דשונא ל"ה פסול הגוף ואם אומר שקר חדא הרי יש בלא"ה ב' עדים ועוד אם אומר שקר ולא הרגו ל"ה שונא כלל ואם אתה מחזיקו לשונא ע"כ שאומר אמת ומאי בכך שהוא שונא בשלמא בפלוני רבעני לרצוני דס"ל לר' יוסף התורה אמרה אל תשית רשע עד אף שע"כ אומר אמת דאל"כ לאו רשע הוא שם הטעם אף שאומר אמת התורה פסלו לעדות משא"כ בשונא דחיישי' למשקר נימא ממנ"פ לא יבטל העדות וע"כ מוכח מתוס' הנ"ל דשונא לר"י פסול הגוף אף שאומר אמת ולה"א בגמ' דלא בעי ראי' והגדה רק בנצטרף בראי' פוסל העדות ע"כ ס"ל שונא הו"ל פסול הגוף ולפ"ז י"ל דאינו נאמן בין לזכות ובין לחוב. אמנם לדעתי נראה דדוקא לר"י דס"ל דקרא דהוא לא אוהב לו קאי אעדים ס"ל דהוא פסול הגוף אבל לדידן דקאי על דיינים נהי נמי דשונא גמור פסול לעדות מסברא דחיישינן למשקר אבל ל"ה פסול הגוף והתוס' מכות וסנהדרין קאי לר"י אבל לרבנן כיון דל"ה פסול הגוף ל"ש שיפסול בראי' לחוד ועוד דאמרינן ממנ"פ ולפ"ז מיושב מה שהקשה בכנסת יחזקאל בלשון הטור שכתב חוץ מאוהב ושונא והרי גם שם שונא פוסל כמו שם קטנות לסמ"ע. להנ"ל ל"ק דקטנות הוה פסול הגוף ולכן קאמר חוץ מאוהב ושונא דל"ה פסול הגוף לדידן. ומאי ששונא גמור פסול משום דחיישינן למשקר לא נכלל בלישנא דחוץ. דבאמת כל היכא דחיישינן לשקר לא מקבלינן העדות ועיקר רבותא דאוהב ושונא ל"ה פסול הגוף. גם ראיות מהרי"ט סי' פ' נדחה מדס"ל למרדכי והג"א דנרצח יכול להעיד על הרוצח משמע דשונא גמור כשר לדידן. להנ"ל אין ראי' דכיון דשונא ל"ה פסול הגוף רק חיישינן למשקר בזה אמרינן ממנ"פ אם שקר ל"ה שיצא כלל. ודוקא לר"י הו"ל פסול הגוף ול"ק ממנ"פ משא"כ לדידן. אולם היכא שבלא"ה הוא שונא גמור חיישינן למשקר ודוק. ומ"ש דלר"י הו"ל כפסול הגוף ואינו נאמן בין לזכות ובין לחוב נ"ל מוכח הכי בגמרא דהרי לפי מא' דס"ד בסנהדרין טעמא דר"י דכתיב והוא לא אויב לו ודרשינן ג"כ והוא לא אוהב לו ודאי אינו נאמן אוהב לחובה דהרי קרא בגלות כתיב דהוא לחובתו כן נמי לפי מה דדחינן טעם זה ואמרינן אויב משום דמרחקא וה"ה אוהב משום דמקרבא אינו נאמן ג"כ לחובה דאף דחזר מהטעם מ"מ מהדין לא חזר כמ"ש סוס' יבמות מ"ב בענין זה. וכן אמרינן סנהדרין כ"ח ב' שם לענין ארוסה משום אקרובא דעתא אינו נאמן בין לעיולי בין לאפוקי. ובהכי אתי שפיר דרבנן אמרו לא נחשדו ישראל על כך היינו דל"ת למשקר ור' יהודא לא השיב על זה רק דגם הוא לא חש למשקר אך דמ"מ ס"ל דפסול משום אקרובא דעתא דהו"ל כקרוב והו"ל פסול הגוף:
ג' והנה במהרי"ט סי' פ' הביא ראיה דשונא כשר מהך דפלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אע"ג דאנן סהדי שהוא שונאו דכתיב כי קנאה חמת גבר ע"ש והדבר צ"ע דהרי אמרינן פלגינן דיבורא ולא בא על אשתו רק על א"א אחרת והו"ל כאומר פלוני רבעני דאמרינן לא לו רבע רק לאחר א"כ גם שונא ל"ה כיון שאנן אמרינן לא לאשתו בא ואי משום שהוא אומר שהוא שונא לא איכפת לן דהרי הוא אומר שהוא רשע ולא משגחינן בי' ולכן צ"ע על ראיות מהרי"ט זאת. עוד במהרי"ט שם הביא ראי' דשונא כשר מפלוני רבעני לאונסי דנאמן להרגו אף דרודף הוא דגדול המחטיא לחבירו יותר מההורגו עיי"ש. ולפ"ז לר"י דשונא פסול אף בפלוני רבעני לאונסי אינו מצטרף אמנם למ"ש הרדב"ז ח"ד סי' רל"א הובא בתומים סי' ל"ח דאף בפלוני רבעני לאונסי נמי פלגינן דיבורא רק דר' יוסף ס"ל אדם משים עצמו רשע ולכן בלרצוני אינו מצטרף דנאמן שהוא רשע אבל לאונסי פלגינן דיבורא ותומים המה עליו להנ"ל יהי' נכונים דבריו שהוכרח לומר כן דקשיא ליה הרי הוא שונא עכ"פ ולכן כתב דפלגי' דיבורא ולא לו רבע ולפ"ז גם לר' יהודא בלאונסו מצטרף דפלגינן דיבורא ול"ה שונא כלל ובלרצונו או בהרגתיו ל"מ לר"י דס"ל אדם משים עצמו רשע ורשע דאורייתא פסול לעדות אשה. שוב ראיתי במהרי"ט סי' פ' דמהרי"ט בכל התשובה לא מיירי משונא כלל רק מנוגע ובנוגע ל"א פלגינן דיבורי' כמ"ש הש"ך סי' ל"ד אך הכנסת יחזקאל מייתי ראיות מהרי"ט ששונא כשר נגד רש"ל ולפמ"ש כל ראיותיו יש לדחות ודוק כי קצרתי:
ד' ויש לי קושיא א בדברי המרדכי פ"ג מסנהדרין הנ"ל דהנרצח יכול להעיד להרוג את הרוצח אם אינו טריפה דטריפה פסול משום דהו"ל עדות שא"א יכול להזימו. והד"מ כתב בח"מ סי' ל"ג דמיירי לדיני נפשות וצ"ע דהא ע"כ מיירי שרצח אותו והכהו הכאה שאומדים למיתה דזולת זה אינו חייב מיתה. ולפ"ז הו"ל כגוסס בידי אדם ולדידן דפסקינן דלא כר"י ב"ב בסנהדרין ע"ש האחרון פטור ממיתה ולפ"ז עדיין הו"ל עשאאי"ל דל"ה בזוממי זוממין דהמזימים אינם נהרגין דיאמרו גברא קטילא בעי למיקטל דהרי אם יהרגו איש כזה שהוא גוסס בידי אדם או חולה שאמדוהו למיתה ונעשה בידי אדם אינו נהרג. וזה תמוה וצ"ל כיון דזה דוקא בגוסס בידי אדם אבל בגוסס בידי שמים נהרג כדאיתא שם א"כ הב"ד שבא הרוצח לפניהם ואמדוהו למיתה. אבל אינם יודעין אם נעשה בידי אדם אך מהימנינין לעדים. ואח"כ כשהוזמו לעדים ונמצא דלא נתברר אם בידי אדם או בידי שמים אך חזינן שהוא חולה ואמוד למיתה ומ"מ לא הוה גברא קטילא דבידי שמים ל"ה גברא קטילא. ולפי הזמתן הו"ל בידי שמים אך צ"ע דהרי אח"כ כשבאו הזוממי זוממין א"כ נתברר שעדות הראשונים אמת. והוא נרצח והו"ל גברא קטילא ואמאי נקטלי' למזימין והרי אליבא דאמת גברא קטילא בעי למיקטל. וזה קושיא גדולה. אבל הנראה דכמו שכתבו התוס' סנהדרין ד' פ"א במי שנתחייב ב' מיתות דכיון דאי מתזמי או מתכחשי קמאי חייבין מיתה ה"ל עדות שאתה יכול להזימו. ועיין מהרש"א דאם לא מתזמי קמאי רק בתראי באמת לא מיקטלי רק מ"מ הו"ל עשאי"ל אולי מתזמי קמאי. כן הו"ל בזה עשאי"ל כיון דקודם שהוזמו הם הנהרג אלו אפי סהדי שהוכחשו הנהרג ואח"כ הוזם ושוב אח"כ הוזמו המזימין נהרגין דכיון שכבר הוכחש ונתברר שהוא לא הוכה בידי אדם ומ"מ המזימין רצו להרוג איש שאינו מוכה בידי אדם למיתה ובודאי יקטלו המזימין. ומ"ה הו"ל המזימין עדות שאתה יכול להזימו כדכתבו התוס' וכיון דקיי"ל עדים שהוכחשו. ולבסוף הוזכו נהרגין בודאי בכה"ג המזימין רצו להרגו אף שהוכחש והם חייבין מיתה הו"ל עשאי"ל ועדיף יותר לומר שהוכחשו בתפילה ולבסוף הוזמו דאם הוזמו מתחילה יכולין המזימין לומר סברי עכ"פ שהוא בר קטלא. ול"ה כוונתם להרוג אך גברא קטילא בידי אדם. אך אם הוכחש מתחילה ומ"מ אח"כ הוזמו אותם אז שפיר נהרגין המזימין וכיון דמשכחת לה הזמה שפיר עשאי"ל כדכתבו התוס' ועיין בתומים סי' ל"ח שכתב בשתי כיתי עדים שהעידו וכת שני' העידה אחר כ"ד דבטל גם כת שני' כשהוזם ראשונה וכדפסק הרמב"ם והוא כתב הטעם דהו"ל עשאאי"ל דהכת שני' גברא קטילא בעי למיקטל ובנתיבות סי' ל"ו תפס עליו מתוס' הנ"ל דזה הוה עשאי"ל כיון דאי מתזמי קמאי. וע' מ"ש בספרי חא"ח סי' נ"ג אות י"ז ליישב דברי התומים בדבר חריף ונכון דרוש משם ותמצא נועם:
ה' מה דקשיא לן יותר על המרדכי דהרי בלא"ה ל"ה עשאי"ל. דנחזי אנן אחד שהכה חבירו ואמדוהו למיתה הרי חובשין הרוצח אבל לא קטלינין כל עוד שחבירו חי:
א"כ אם יתזום הנרצח שהעיד בעודנו חי לא קטלינן ליה דהרי לא רצה להרוג הרוצח בעודנו חי וכאשר זמם כתיב ולאחר שמת ואז חל חיוב על הרוצח כבר בטל דין הזמה. ונמצא דלא משכחת לה הזמה והו"ל עדות שאאי"ל בשלמא בכל עדים שמתו מהני עדותן כיון דבשעה שהעידו הי' עדות שאתה יכול להזימן משא"כ בנרצח שהעיד בשום פעם לא משכחת הזמה וזה צריך ביתר שאת ביאור. והנ"ל דיסבור המרדכי כיון שאמדוהו למיתה ועפ"י רוב ימות ויהרג הרוצח אם יתזים חייב מיתה. כעין שכתב הכסף משנה בדעת הרמב"ם פכ"א מעדות דמ"ה משלמין דמי עין לעבד אף שהרמב"ם פסק שאין האדון משלם אלא א"כ תפס מ"מ משלמין העדים בלא תפיסה כיון שרצו להזיק דמהני תפיסה. וכיוצא בזה כתבו התוס' ב"ק כ"ד ד"ה ולא ישמרנו דלאחר נגיחה ג' משלמין העדים כיון שמעידין אותו אף שהוא אינו משלם. עד נגיחה ד' וה"ה הכא כיון שלפי דברי העדים הוא גוסס בידי אדם ובודאי ימות חייב העד מיתה אף שלא מת עדיין. והלח"מ פירש שם דגם העדים אין חייבין רק דמהני תפיסה אבל לשיטת המגיד דברינו נכונים ואינו דומה לדברי תוס' חולין י"א לענין י"ב חודש דשם קאי לסברא דלא אזלינן בתר רוב ודוק:
והנה ע"כ צ"ל דלא ס"ל למרדכי כשיטת הג"א ב"ק דף נ"ג שכתב בהורג אם תפסו יורשים דמיו. לא מפקינין מיניה דחייב לצאת ידי שמים דאל"כ ודאי לא יעיד הנרצח דהוא נוגע בעדות הואיל אם תפסי' יורשים מהני וכבר חלקו רבים על הג"א. ואמנם יש לומר פלגינין דיבורי' ולזכותו לא מהימן לדעת הפוסקים דגם בכה"ג אמרינן פלגינין דיבורא אך הרי כ' ברדב"ז פ"ד סי' רל"א דל"ש לומר בנרצח פלגינין דיבורי' עיי"ש. ולמ"ש בקצה"ח סי' ח"י דהיכא דעבדינין חומרא גם הג"א מודה דל"מ תפיסה ג"כ נכונים דברי המרדכי וקצת יש לומר דמרדכי קאי לענין כניסה לכיפה אך לפ"ז גם אם הרוצח טריפה שכ' המרדכי דל"מ עדות הנרצח משום דהו"ל עשאי"ל מ"מ כונסין הרוצח לכיפה דבכניסה לכיפה ל"ב עשאי"ל כמו בעדות מיוחדת. דבודאי אין בו דין הזמה ומ"מ כונסין לכיפה כמבואר בסנהדרין פ"א ע"ב ה"ה בעדי טריפה, וקצת צ"ע דלא מוקי בסנהדרין פ"א בכה"ג ואולי לא בעי לחשוב כי רוכלא. ועדיין יש לומר דגם בחיוב כניסה לכיפה שייך דין הזמה וראי' דל"ח במכות דף ב' רק גלות וכופר ועבד עברי ול"ח כניסת כיפה. ולפ"ז בעדי טריפה גם כיפה אין עושין ולא דמי לעדים שהוכחשו בבדיקות או עדות מיוחדות דאם יזימו יכניסו העדים לכיפה ודוק: ומה שקשה על המרדכי איך הנרצח נאמן להרוג הרוצח הרי הוא נוגע בעדות שאם יהרוג קרובו הרוצח אין לו דמים שמא י"ל כיון שהרמב"ם כ' פ"ו מרוצח ה"ה שאם הרג בעד אחד והרגו גואל הדם אין לו דמים וכיון שיש עם הנרצח עוד עד אחד ל"ה הנרצח נוגע בעדות דבלאו איהו לא יהרג גואל הדם אך הראב"ד חולק עליו וע' בכסף משנה גם בלא"ה יש לעיין אם לא מיקרי זה נוגע הואיל דסגי בע"א וצ"ע בזה:
הנה הארכתי קצת בפלפלת כ"ש ועכ"פ לדינא אם שונא גמור פסול להעיד הדבר תלוי באשלי רברבי. אך אם יש לו נגיעה בענין זאת גם בשוחט על חבירו וידוע שהוא שונא לו לא מקבלינין עדותו. ומעתה אבוא על יתר דבריו:
ו' מ"ש כת"ה דבעניני תקנות העיר נאמן ע"א, אם קיבלו והאמינו נאמן בדבר הנוגע לעניני ממון אבל ליפסול שוחט עולמית לזה לא האמינוה. ואין לזה ענין להך דב"י סוף סי' ל"ז ותשו' מיימוני פ' שופטים סי' י"ג. דכ"ז בעניני ממון ותקנות העיר. אבל לא מה שנוגע לפסול מחמתו: ז' מ"ש על מה שתמהתי בדברי תועפת ראם שכתב בשם הר"ן דלפסול עצמו אמע"ר. וכתבתי שהיא ט"ס. וכת"ה האריך בדברי השיטה מקובצת כתובות י"ט מה שכתב בשם מהר"י הלוי ונ"ל לבאר דבריי הנה דברי הר"י הלוי שכתב לחלק בין פסולי עדות היינו דמתניתין דנאמנים באין כתב ידן יוצא ממקום אחר. ובין אנוסים מחמת ממון דאין נאמנים לרבא. דהיא קושיא גדולה משום דשם אומרים שהיו פסולים ועכשיו הם כשירים. גם גוף עדותן אמת אך שהיו פסולי עדות. ואין בעדותן גופה מעשה רשע. ומ"ה מהני מיגו משא"כ באנוסים היינו מ"מ יש בעדותן גופה מעשה רשע. שהעידו שקר ול"מ מיגו וכיון שיש בעדותן מעשה רשע. ובאין לפסול א"ע ואין אדם נאמן לפסול א"ע ל"מ עדותו גם על חבירו והקשה עליו הרמב"ן. דמה לי שיש בעדותו גופה מעשה רשע ומה לי שעשה עבירה אחרת. והרי גם בפסולים היינו הוא מעיד עתה על עצמו שעשה עבירה. וע"כ צ"ל כונת הר"י הלוי דשם כיון שאמר שחזר בתשובה ורק שהוה רשע נאמן במינו והסברא (כמ"ש סימן הקודם) דדוקא נגד חזקה שגם עתה רוצה להוציא ממנה ל"מ מיגו כגון שאומר שגם עתה רשע ואנן מחזקינין ליה בחזקת כשרות משא"כ אם אומר שהיה כבר רשע ועתה עשה תשובה ס"ל להר"י הלוי דמהני מיגו. ולפ"ז יקשה דגם באנוסים ם היינו מחמת ממון י"ל שרוצה לעשות תשובה והשתא אינו רשע. ואמאי אינו נאמן במיגו וכבר תמה עליו הרא"ה בזה ונראה לפרש דבאומר אנוסים היינו אינו מהימן לומר שעשה תשובה. דכיון דלגבי עצמו נאמן שהעיד שקר וחייב לשלם מדינא דגרמי להלוה מה שהפסיד לו. כל עוד שלא שילם לו ל"מ תשובתו והרי באמת לא שילם לו. ואי משום דהשתא כשמעיד דהשטר פסול לא גרם לו הפסד. וא"צ לשלם. זה אינו דא"כ הו"ל נוגע דהוא רוצה לעשות תשובה ומצד הדין מחויב לשלם ולכן מעיד דהשטר פסול שלא יתחייב לשלם. ומ"ה ממנ"פ ל"מ עדותו. דאם אומר שגם עתה הוא רשע ואינו עושה תשובה ול"ה נוגע. לזה אינו נאמן אף במיגו ואם אומר שעשה תשובתו א"א זאת רק כשישלם וזה לא שילם. ואם לפי מה שמעיד לא יצטרך הוא נוגע בגוף העדות. ולכן נכונים סוף דברי הר"י הלוי דכיון שפוסל א"ע והיינו דהרי מעיד דגם עתה עוד לא עשה תשובה ל"מ עדותו גם על אחרים. משא"כ בפסולי עדות היינו כיון שאומר שהמעשה אמת וא"צ לשלם על מה שהעיד יוכל לומר שכבר עשה תשובה ורק שהי' רשע ולזה נאמן באין כתב ידן יוצא ממקום אחר. ואף דמלשון הש"ע סי' מ"ו סעיף ל"ו משמע קצת דגם בפסולי עדות היינו משלמין מה שגרמו ע"כ לא קאי רק אאנוסים היינו אבל בפסולי עדות ואומרים שהמעשה אמת ודאי אין משלמין וכן משמע מלשון הטור והפוסקים. ולדעת הר"י הלוי ודאי כן הוא ושוב מצאתי כן להדיא בשערי משפט בשם כנה"ג. ואף דכל הסוגיא כרבנן דלר"מ גם באנוסים מחמת נפשות לא מהימני. ורבנן לא דנו דינא דגרמי חדא דכיון דבזה הלכה כר"מ גם משנה אתי' בזה כר"מ. לענין דינא דגרמי ועוד דכיון דאף לרבנן חייב לצי"ש א"כ אם אומרים שעושין תשובה הם נוגעים בעדות דרוצים דהלוה לא יפסיד ממון ואז יהיו חייבין להחזיר לצי"ש ולדעת מהרי"ט ושאר פוסקים גם זה מיקרי נגיעה. וע"כ שייך שפיר ממנ"פ הנ"ל ובהכי מיושב מאי שמקשים אתוס' ב"מ ג' שכתבו דהיכא דאומר לטובה נתכונתי ורוצה לעשות תשובה ל"ש א"א משים עצמו רשע. מסוגיא דעדים שאמרו שמא העדים השתא לטובה נתכוונו (ע' סימן הקודם) להנ"ל נכון דאם כונתם לטובה הוי נוגעים ונוגע פסול אף באומר אמת. שוב ראיתי דיש לדחות כ"ז דמוכח בקדושין בסוגיא דשליח נעשה עד דהיכא דיש לו מיגו לאו נוגע בעדות הוא, וכיון דהכא יש להם מגו לומר אין זה כתב ידם לאו נוגעים הם. לכן נ"ל דע"כ לא אמרינן כן בפ' האיש מקדש אך כשבאין להעיד על חבירו. ורק דחשדינן דנוגעין וכיון שיש להם מיגו לאו נוגעים הם. משא"כ כאן אם נימא דבאין לעשות תשו' ולתקן עותתם. וזאת כונת עדותם הוי כמעידים על עצמם ואף שיש להם מיגו ל"ה בגדר עדות, ובאמת רמי בר חמי דס"ל דמהני מיגו אף באנוסים מחמת ממון יסבור כנ"ל דכיון שיש להם מיגו לאו נוגעים ומועיל שנאמר שבאין לעשות תשובה. ורבא ס"ל ממנ"פ אם באין להעיד על חבירו ואין כונתם לתשובה ל"מ עדותן ואם כונתם לתשובה הוי כמעידים על עצמם ול"מ שום מיגו כן נ"ל להבין דברי הר"י הלוי. אמנם בפשיטות י"ל דכיון דעד היום לא עשו תשובה דהרי כל עוד שלא העידו להיפך הוי רשעים. וחייבין לשלם. ונמצא דברגע א' רוצים לעשות תשובה ל"מ ושייך אין אדם משים עצמו רשע משא"כ בהך דפסולי עדות היינו אומרים שכבר עשו תשובה. ודע דזה שכ' הר"י הלוי דבפסולי עדות היינו כיון שהמעשה אמת אין בעדותן מעשה רשע. ע"כ צ"ל דס"ל למהר"י הלוי כשיטת הרמב"ם דהך אל תשת רשע עד, לא קאי לעד רק לב"ד והעד אינו עובר. משא"כ לסמ"ג דס"ל דקאי על העד גם באותו עדות עשה איסור לחתום א"ע כיון שהוא רשע. וע"כ צ"ל דס"ל כרמב"ם ועיין בטהרות הקודש זבחים י"ז מה שפלפל בדבריהם אך לפי מה שפירשתי אין כונתו שבפסולי עדות שחתם לא עשה עבירה דבאמת עשה עבירה אך כונתו כיון שאומר שההלואה אמת ל"ה מעשה רשע שיצטרך לשלם ונאמן לומר שעשה תשובה ול"ה השתא רשע משא"כ באנוסין היינו הו"ל השתא רשע שהוא מחויב לשלם ושייך ממנ"פ ודוק:
ח' ומאי דקשיא לכת"ה בגמרא דכתובות י"ח דאמר רבא אנוסים מחמת ממון אינן נאמנים דא"א משע"ר והרי אף לרב יוסף דמשום עצמו רשע אינו נאמן לפסול שטר כמו דאינו נאמן להרוג חבירו. לק"ע דכיון דע"כ צ"ל לר"י דבאמת נאמן על המעשה ורק דל"ה עד להרוג חבירו דהוה רשע כמו שהוכיח בנודע אה"ע סי' ע"ב דליכא למימר לרב יוסף אינו נאמן דא"כ מאי משני ביבמות כ"ה דס"ל גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה והרי אין אנו מאמינין ליה שהוא גזלן וע"כ צ"ל דמאמינין ליה שהוא גזלן ומ"ה מהני דכשר לעדות אשה ע"כ. ומעתה קשה אמאי באנוסים מחמת ממון השטר כשר באין כתב ידו יוצא ממ"א הרי לרב יוסף מאמינין לו שהוא רשע ואיך פסול מקיים שטר ולרב יוסף ודאי יפסול שטר דמאמינין ליה שהוא רשע ואינו כשר להעיד על כתב ידו. ואינו דומה להך דיבמות דס"ל לרב יהודא דאינו נאמן לפסול בנו דשם הבנים בלא"ה בחזקת כשר משא"כ הכא השטר צריך קיום. וע"כ הוצרך רבא לומר א"א משים עצמו רשע. ואין מאמינין לו שהוא רשע. ומהני קיומו. וזה ברור ופשוט. ולפ"ז נכון הסוגיא דרבא פליג ארמי בר חמי באנוסים מחמת ממון אף דלא הקשה. על רמי ב"ח רק למה באנוסים מחמת נפשות ס"ל דנאמן בלא מיגו אבל על מה דס"ל במחמת ממון נאמן במיגו לא הקשה ולמה חולק עליו בתרתי והיא קו' הפלאה להנ"ל נכון דבאמת רמי בר חמי סבר כרב יוסף. ומ"ה מהני באין כתב ידן יוצא ממקום אחר דל"מ הקיום דמאמינין לו שהוא רשע משא"כ רבא ס"ל דאין מאמינין שהוא רשע ל"מ אנוסים מחמת ממון אף באין כתב ידו יוצא ממקום אחר דמאמינין על הקיום:
ט' ודע דהריטב"א כתב בקדושין מ"ג דהיכא דאין עדים נאמנים ל"מ מיגו דאנן בעינין שיהיו העדים נאמנים בעדותן וכ"כ בריטב"א בכתובות י"ח דהיכא דיש חשש בעדות ל"מ מיגו. ורק באין כתב ידן יממ"א נאמן דלאו מיגו ממש היא דאי בעי שתיק ובהכי נ"ל לישב דברי מהר"י הלוי לפי מאי שהבין הרא"ה והתומים סי' ל"ז ס"ק כ"ח מדבריו דפסולי עדות הטעם כיון שאומר שחזר בתשובה ובתומים הקשה דלדבריו גם בפלוני רבעני לרצוני או בהרגתיו משכחת לה בחזר בתשובה ואמאי נאמן להרוג חבירו והרי בכה"ג אדם משים עצמו רשע הנה לפי מה דמשמע בר"י הלוי דהא דנאמן שהיה רשע היינו במיגו משא"כ בלא מיגו גם על זה אינו נאמן ושפיר פלגינין דיבורי'. אך לפמ"ש בשם הריטב"א שם. אף מיגו ל"מ. דכיון דאין אדם נפסל על פי עצמו רק בעדות ברור. גם מיגו ל"מ ליפסול א"ע מעדות דהיכא דאינו נאמן בעדות ל"מ מגו. ומ"ה אף במיגו פלגינין דיבורי'. משא"כ באין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא מיקרי מיגו ודוק בכל זה. ושוב אחר כתבי זאת מצאתי בהפלאה שהרגיש קצת ממה שכתבתי לעיל דבאנוסים היינו הוא נוגע בעדות. אך מה שכתב בהפלאה לשיטת הרי"ף דנשא ונתן ביד חייב אף באונס מחמת נפשות בסי' שפ"ח ס"ד ה"ה חתמו באונס מחמת נפשות העדים חייבין לשלם זה לא נהירא דזה דוקא בעשה מעשה להציל עצמו בממון חבירו הוה כנרדף ושיבר את הכלים משא"כ בחתם בשטר דכל אשראי ספק. ואולי לא יתקיים השטר. אינו חייב רק מדינא דגרמי. וזה קנסא היכא דלא קעביד מצוה אבל בזה שירד ברשות ועביד מצוה ל"ש לקנסו ובודאי פטורין העדים וז"ב:
י' מ"ש כת"ה על מאי שכתבתי דכיון דאין אדם משום עצמו רשע אינו פסול לשחיטה. וכ"ת כתב דמ"מ אין מוסרין לו עדות לכתחילה כמבואר בח"מ סי' צ"ב הדבר פשוט דיש לחלק דשם כתב הרמב"ם כיון שהוא אומר שהוא חשיד מאי איכפת לן אם חוששין לדבריו שלא למסור לו עדות לכתחילה. משא"כ בזה שכבר הוא שוחט בק' מקדם קדמתה. ואם אנו חוששין אנו פוסלין אותו עולמית הוה כדעבד. וכבר נמצא בכמה מקומות דשעת הדחק כדעבד דמי. וע' בתשובות השיב משה סי' כ"ב רוח אחרת עמו בזה, אך גם הוא מסיק דכיון דשוחט התנצל עצמו די שנפסל אותו לזמן אבל לא לסלק אותו עולמות. על כן גם בנ"ד די שיקבל דברי חבירות בפניו ויוכל לצות עליו שלא יעשה שום דבר עד שיהי' השוחט השני אתו ביחד ובלא"ה טובים השנים מן האחד. וכבר כתבנו בהפס"ד שכל עוד שלא יקבל עליו החומרות שימצא כת"ה לפניו אל יעשה שום דבר בעסק השחיטה:
י"א והנה שמעתי בשם גדול אחד דאם יש לאנשי עיר חשד על שוחט יכולים להוציאו אף קודם זמנו ורוצה לדמות למה שמבואר בח"מ סימן שכ"א לענין משרת. הנה לדעתי גם שם בעי שיצא לו שם גניבה. וכן מוכח מלשון המרדכי שכתב. וכ"ש אדם דעלמא שיצא עליו שם גניבה משמע דגם במשרת מיירי שיצא עליו שם גניבה. ועוד דהרי הדין הוציא מנרצע שיכול לסלקו ולהכותו. ומוקי בגמ' דב"ק נ"ח בעבדא גנבא ומקשה עד האידנא מאן נטריה משמע דמיירי שיש לו טעם ויסוד לומר עליו שיש לו חשד אבל זולת זה ודאי אין רשאי להכותו. וה"ה במשרת צריך טעם וראי' וכן בשוחט אם יש לאנשי העיר עליו חשד בעסק השחיטה ויש בדבר זה יראת שמים יש לדמות לדין הנ"ל. אבל שארית ישראל לא יעשו עולה לסלק שוחט ולקפח פרנסתו אם אין להם חשד בעסק השחיטה גופה ודי שיקנסו אותו לסלקו על ב' חדשים ויקבל עליו דברי חבירות וזריזות כפי הפס"ד שיצא:
והנני ידידו:
בשולי המכתב והנה בדין המשרת שמבואר בח"מ סי' תכ"א שאם חושש שיגנוב שיוכל להוציאו קודם זמנו וכתבתי דבעי שיצא עליו שם גניבה או שיהי' רגלים לדבר כן נראה הדין מתשו' שבות יעקב ח"א סי' קע"ד שהובא בבאה"ט שם והגם שמשבות יעקב הי' בהעלם דברי רמ"א כמו שכ' בבאה"ט מ"מ בגוף הדין י"ל דאינו סותר דברי הרמ"א דגם הרמ"א מיירי באיכא רגלים לדבר. ועכ"פ נראה לדינא דאם אין לו רגלים לדבר הב"ד יוכל להטיל קבלת פרס על הבעל הבית אם הוא באמת חושד אותו או שרוצה לגרשו הואיל ואין צריך לו או שיזדמן לו אחר שיקח שכירות בזול וראיתי דרך אגב בספר דברי גאונים הנדפס מחדש כלל פ"ב אות י"ט שהביא דברי זכור לאברהם ח"מ ח"ב ערך פועל שהביא כנה"ג בשם מהרש"ל שהוסיף דלאו דוקא גנב אלא אפי' בלא טעם יכול לגרשו. ותמה עליו שהוא נגד הדין הפשוט בש"ס ופוסקים. והנה ספר כנה"ג אין בידי. אך ראיתי כן ביש"ש פ"ג דב"ק סי' י"ז ולפענ"ד המהרש"ל קאי בעבד עברי. דא"צ לשלם לו שכירות ובעבד עברי הדין כן שיכול לשחררו קודם זמנו בע"כ כדמשמע בש"ס דקדושין ט"ו דמקשה שטר למה לי לימא לי' באפי תרי זיל ומשני עבד עברי גופו קני אבל בשטר יכול לשחררו בע"כ וה"ה שיכול לגרשו ולהוציאו מביתו נמי שיכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך. משא"כ בפועל ומשרת ששכרו לזמן לשלם לו שכירות אינו יכול להוציאו תוך זמנו. וז"ב. וראיתי בזה לרמב"ן פ' משפטים שכ' בקרא דלא תצא כצאת העבדים שכ' בה"ג שזה ל"ת שאם בא להוציאה מרשותו בשן ועין שיעבור בלאו. ובתעלה כ' כ' פעמים דמי הנזק יותר מדמי עבודתה והחמיר הכתוב על האדון שלא יגזול ממנה דמי ראשי אברי' אפי' ירצה להוציאה וזה נכון אך מה שכ' ואפשר בההוצאה עצמה אסורה עליו עד הזמן. כי חייבו הכתוב במזונותי' ולעמוד עמו אולי תמצא חן בעיניו ותתיעד ולזה הדעת היא ל"ת. זה צ"ע דהכי אינו יכול לשחררה ולהוציאה מביתו בע"כ כמו עבד עברי ואם יש חילוק בין עבד עברי שיכול לשחררו בע"כ ובין אמה העברי' דאינו יכול לשחררה בע"כ אמאי לא חשיב זאת בברייתא דקידושין י"ח דחשיב מה שיש בעברי שאין בעברי' ועוד דהרי איכא היקש בעברי לעברי' על כן צ"ע בזה. שוב ראיתי מה דפשיטא כי לעיל דיכול להוציא העבד ולגרשו מביתו בע"כ וגם לומר לו צאי מעשה ידיך במזונותיך בספר מנחת חינוך מצו' מ"ב כ' דבדלא ספקא מזונותי' ודאי אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך כמו באשה אך גם בספקה מזונות י"ל דאינו יכול האדון לומר לו. משום דכתיב עמך במאכל ומשתה ע"ש. ולפענ"ד המעיין בדברי יש"ש יראה דיכול לומר צאי מעשה ידיך אפי' בלא ספקא וז"ל ואפי' בלא פסידא הוא יכול להוציאו רק שאורחא דמילתא שאין אדם מגרש עבדו קודם זמנו א"ל בחשש גניבה לכן כ' במרדכי. אם חושש מגניבה ואם בעבור שנהים כריסו לא שוי' לגרשו מן הבית בעבור המזונות מ"ע ל"צ להוציאו דהא אפי' כשהוא אצלו יכול לומר לו צאי מעשה ידיך למזונותיך כדאיתא פ"ק דגיטין ולמה מוציאו מן הבית אלא משום חשש גניבה אבל לאחר זמנו אורחא דמלתא אפי' בלא גניבה להוציאו לפי שאינו יכול להשתעבד בו. ומשמע דקאי אעבד עברי, ואף דמה שהביא מגיטין צ"ע דמה ראי' מעבד כנעני לעבד עברי. נ"ל דהראי' נכונה דשם אמרינן עבדי' דנהים כריסי' לא שוי' וכו' פירש"י הלכך אינו מוסיף משלו אלא יחזור על הפתחים כי מי יכופנו לזונו ולהפסיד שלו אבל אשה כך התנה בכתובתה ואת תהא יתבא בביתי ומיתזני מנכסי. ולפ"ז בעבד עברי מי יכופנו לזונו ולהפסיד משלו ועוד דגבי אשה מזונ' עיקר וגבי עבד עברי מעשה ידיו עיקר. ואף דחייב במזונותיו ומזונות אשתו ובניו וכתיב כי טוב לו עמך זה דוקא כשרוצה במעשי ידיו אבל כשאומר לו צאי מעשי ידיך אינו יכול לכופו לזונו. אפי' בדלא ספקא. ומ"מ בגוף הדין הסברא כדברי בעל מנחת חינוך וזה תליא באם אומר צאי מעשי ידיך על כל שני העבודה יכול לומר כן אף בלא שחרור משא"כ אם אע"ג יכול לחזור א"כ הרי אינו טוב להעבד דאם היום לא יהי' עבודה יאמר לו צאי ולא יתן לו ולאשתו ולבניו מזונותי' ולמחר יאמר עבוד עמי ע"כ סברא דאינו יכול לומר צאי מעשי ידיך. ואין ראי' ממה שיכול לשחרר בע"כ דגם אשה יכול לגרש בע"כ וכל עוד שאינו מגרש אינו יכול לומר צאי מעשי ידיך וה"ה בעבד עברי ועדיין צ"ע לדינא ומ"מ בדספקי ודאי יכול לומר צאי מעשי ידיך כנ"ל: