אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן כח

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן כח

סימן כז

ב"ה פרעמישלא זאת הברכה לפ"ק. לרב אחד:

ע"ד השו"ב שהעיד עליו פועל איך שראה ששחט בהמה ולא שחט רק הקנה והלך לשחוט בהמה אחרת ולקח הוא סכינו וחתך הושט והשו"ב לא בדק אם נשחט הושט לא קודם ששחט בהמה השני' ולא אחר ששחט בהמה השני' וגם בשעת שבדק הריאה לא השגיח אם הסימנים נשחטים ובשעה שחתך הושט בסכין ידע הפועל שהוא טריפה אם חותך בסכין ולא אמר להשו"ב כלום כי סבר שהשו"ב רצה להטריף הבהמה בהבדיקה. כי מתירא לומר שהי' קלקול בהשחיטה וכשראה שהכשיר הבהמה ונתן להשו"ב שומן הלב לא אמר להשו"ב שהוא חתך כי הי' סבר שהשו"ב יבוש לומר שהיא טריפה. וגם סבר אולי השו"ב יודע איזה היתר מה שהוא אינו יודע והנה פועל אחר עמד ג"כ אצלו וראה איך שחתך ואמר לו שהיא מעשה רע כ"ז הי' בלילה ובבוקר בא פועל השני להראשון ואמר לו שהבהמה טריפה והלכו להרב והרב הטריף הבהמה ושוב העיד פועל השני הנ"ל איך שראה שהשו"ב שחט בהמה הנ"ל וראה שהושט לא הי' איבערגעשניטען ואם הי' להושט חתך או לא לא ראה וכשראה שהפועל הראשון חותך בסכין אמר זה מעשה לא טוב ואמר הוא לבעל הבהמה שיש איזה מעשה לא טוב ואמר בעל הבהמה אם אתם יודעים דבר מה הגידו נא ומחמת ביעתותא לא אמר כלום. כי הי' חושב שהבהמה תטרוף בהבדיקה וכששחט השו"ב בהמה השני' כשבא מהבית אשר הלך בין שחיטה לשחיטה והוא עמד אצל בהמה הראשונה לא ראה שהשו"ב ילך אצל הבהמה הא' לבדוק הסימנים וכשבא לבדוק הריאה מבהמה א' כמדומה לו בבירור שהשו"ב לא ראה בסימנים אבל אולי איזה רגעים שם עיניו על מקום אחר. אח"כ כשבא לבית הראשון בלילה שמע שהכשיר השו"ב הבהמה בבוקר שם על לבו המעשה השערורי' והלך להראשון והלכו להרב והודיעו לו והנה השו"ב טען שאין מדקדק תמיד לבדוק הסימנים בשעת שחיטה רק לפעמים תיכף אחר השחיטה ולפעמים קודם בדיקת הריאה ובשחיטת הבהמה הנ"ל לא הלך תיכף לבדוק הסימנים והי' נראה לו שב' סימנים נשחטים ועכ"ז הלך אח"כ לבדוק הסימנים ולשחוט בהמה שני' ואחר שחיטת הבהמה הב' ראה הסימנים מהבהמה א' שכדין נשחטים והכשיר הבהמה ובבוקר כששלח הרב לקרוא לו והודיע לו דברי הפועל צוח על הפועל אשר לא אמר לו ושהי' כונתו להמציא לו אסון כי אפי' אם טעה הי' לו להגיד לו שלא שחט יפה. וכבר נמכר מהבהמה הטרפה מהדקין לב' בני אדם: א' תשובה לפי שכל החשש על השו"ב היא שלא בדק אחר השחיטה נחוץ לבאר אם לא בדק אחר השחיטה אם נשחטו ב' סימנים אי היא איסור תורה לפי שדעת עבודת הגרשוני סי' ט"ו דאם נכשל באיסור דרבנן אין מעבירין אותו ובנ"ד מה שהקצב חתך הסימנים והוציא טריפה מת"י אין להאשים השו"ב כי הכי יעלה על דעתו שקצב יחתוך סימני השחיטה אך כל האשמה היא אשר לא בדק בסימנים ע"כ יבואר מקודם אם היא איסור תורה. והנה בש"ס בחולין ט' אמרינן לא בדק בסימנים ר"א בן אנטיגנוס אמר טרפה ואסורה באכילה במתניתא תני מטמאה במשא והתוס' כ' שם דמה"ט ס"ל לר"א בן אנטיגנוס דאם לא בדק בסימני' טריפה ואסורה באכילה ולא נבילה שתטמא במשא משום דרוב פעמים שוחט שפיר לא החמירו רבנן משמע דל"ה רק מדרבנן ואמנם בש"ך כ"ה מבואר דהוה נבילה וכ' זקיני הת"ש דדעת הרמב"ם שכ' הר"ז נבילה היינו דלוקין משום נבילה דלא כמ"ש בכ"מ בדעת הרמב"ם דהוי ספק נבילה אך הוא פסק דל"ה רק ספק דחשש לדעת התוס'. ובפמ"ג סי' כ"ה ובפתיחה לה' שחיטה ובראש יוסף האריך להוכיח דהוי נבילה ודאי אלא שהקשה בפתיחה הנ"ל אמאי פוסק הרמב"ם בכל ספק בשהי' דהוי ספק נבילה כמבואר בדבריו ואמאי בלא בדק בסימנים הוי ודאי נבילה וזה קו' הראוי' לעיין עלי' עוד צריך לבאר אמאי פוסק הר"מ דהוי ודאי נבילה כמתניתא ולא פסק כר"א ב"א בשלמא לפמ"ש הכ"מ פ"א משחיטה דהר"מ ס"ל דהוה ספק נבילה לחומרא ניחא אלא להת"ש ופמ"ג דאף לקולא פוסק דהוה נבילה ומותר לשחוט בנו צריך לתת טעם למה פוסק כן ונ"ל לבאר בעזה"י דהנה בגמ' אמרו דטעמא דמתניתא דס"ל בלא בדק בסימנים נבילה ומטמא במשא דבחזקת איסור אמרינן השתא מתה היא ור"א ב"א ס"ל בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה ל"א וצריך להבין דהרי סברת ר"א ב"א סברא גדולה היא דכמו שאסור משום שעומד בחזקת איסור כן אינה מטמאה משום שעומד בחזקת טהרה ומה סברת המתניתא. (ולומר דמתניתא מיירי בספק ברה"י ושם היא מטמא דל"מ חזקה זה ליתא דלענין הנבילה גופה בספק הוה טומאה היוצא מגופו ול"מ ספק ברה"י כמ"ש תוס' נדה סוף דף י"ז ע"ב:

ועוד דתוס' כ' בסוטה כ"ח דדוקא ודאי שרץ וספק מגע ילפינין מסוטה דהוי ודאי בועל ונבעלת וספק בעל משא"כ בספק שרץ א"כ לענין הנבילה הוי ספק שרץ ובזה מיושב קו' תוס' נדה י"ז ע"ב אמאי דם הנמצא בפרוזדור אין שורפין תרומה דהו"ל ספק והלא ברה"י טמא ודאי כמו דם תבוסה דברה"י טמא ודאי להנ"ל ניחא דדם הנמצא בפרוזדור הוה ספק שרץ ולא ילפינן מסוטה משא"כ בדם תבוסה דאיכא ודאי מת וספק אם יצא מחיים הוא כמו בסוטה דאיכא ודאי שרץ וספק מגע ודוק כי קצרתי):

ב' ונ"ל לבאר דהנה בדבר שיש ב' ענינים ובכל א' יש חזקה מוקמינן אחזקה אף דסתרו זא"ז כגון בב' כיתי עדים המכחישים אף דכת א' ודאי פסול והחזקות סותרות זא"ז מ"מ זו באה בפ"ע ומעידה דמוקמינן כל חד אחזקתו וה"ה הכא שיש חזקה שהוא אסור ולעומת זה יש חזקה שהוא טהור וב' החזקות א"א להיות אמת וממנ"פ יצאה מחזקה א' מ"מ כשאתה מסופק אם הוא אסור אוסרין ודאי וכשאתה מסופק אם הוא טהור מטהרין בודאי ואף בדבר א' כעין שמבואר במשנה דטהרות פ"ו במסוכן שבא מרה"י לרה"ר ברה"י טמא מספק ברה"ר טהור מספק:

אמנם מהך דב' כתי עדים מבואר דהיכי דמתחילה אתה מסופק בדבר והעמדת על חזקה ואח"כ נצמח מזה דבר שיש חזקה להיפך ל"מ חזקה הב' כיון שכבר העמדת על חזקה הא' כגון בב' כתי עדים דאמרינן זו באה בפ"ע ומהני אף להוציא ממון אף:

שיש חזקה כנגד זה וכן ודאי נאמנים אף כנגד חזקת הגוף. ולכאורה אמאי נאמנים נוקי חזקה נגד חזקה אע"כ כיון שקודם העמדת העדים על החזקה ל"מ חזקה המתנגדה ועיין בפמ"ג ביו"ד סי' א' סוף ס"ק ו' ובגנת ורדים סי' ס"ב שהאריך והראי' שהבאתי מב' כתי עדים היא ראי' מכרעת ואין זה דומה למשנה דטהרות פ"ו במסוכן ברה"י ובא לרה"ר דפסקינן תרי דינים הסותרים אף דהיא בזה אח"ז דשם טמא ודאי ברה"י לא מטעם חזקה רק מגזה"כ ואח"כ מטהרינן מגזה"כ משא"כ היכא שאנו דנין מכח חזקה ל"מ חזקה הסותרת שבא אח"כ וקצת יש עיון מתוס' חולין י"א גבי פרה אדומה ואחרי הצעה זאת יבואר על נכון דהנה רש"י כ' בהמה בחי' בח"א עומדת איסור אמ"ה והתוס' ביצה כ"ה הקשו דהרי השתא ודאי לאו אמ"ה רק או נבילה או כשירה ובארתי במקום אחר לפמ"ש בת"ש סי' ל"ג ס"ק ה' ובפ"מ סי' כ"ז דמפרכסת כשירה ל"ה אמ"ה אמנם מפרכסת נבילה ישראל לקי משום נבילה ומשום אמ"ה א"כ כיון דרוב בהמות מפרכסות לאחר השחיטה אנו דנין אשעת הפרכוס ואמרינן דכמו דבחי' הי' אסור משום אמ"ה כן בשעת הפרכוס אסור משום אמ"ה וזה לאות שלא נשחט יפה דאם נשחט יפה אתה מוציאו מחזקת אמ"ה בשעת הפרכוס וזה מתנגד לחזקה ומעתה נחזי אנן הנה ספק אם היא נבילה ואם היא עוד אמ"ה אנו דנין בשעת הפרכוס דאם לא שחט יפה היא נבילה ואמ"ה כמ"ש הפמ"ג והת"ש אמנם הספק אם היא מטמא במשא היא לאחר הפרכוס דבשעת הפרכוס אף אם לא שחט יפה אין מטמא משום נבילה כמבואר במשנה דעור ורוטב דמפרכסת אינה מטמאה טומאת נבילות ואף דמטמא טומאת אוכלין מבואר בחולין קכ"א ע"ב דדוקא בשחט ב' סימנים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל בנחרה או בשחט סי' א' ומפרכסת אין בה טומאה כלל. א"כ שפיר קאמר מתניתא בספק אם שחט ב' סימנים דל"ה חזקות המתנגדות חזקת איסור וחזקת טהרה דלענין חזקת איסור אמ"ה נולד הספק בשעת הפרכוס דאם לא שחט רק סי' א' הוי בשעת הפרכוס אמ"ה ומ"ה מוקמינן אחזקת איסור אמ"ה משא"כ לענין טומאה לא נולד הספק בשעת הפרכוס דאפי' אם לא שחט רק סי' א' אין לו טומאה כלל בשעת הפרכוס רק לאחר פרכוס א"כ כיון שהספק איסור בא קודם כבר פעלה חזקה הראשונה דל"מ חזקה שני' הסותרת שנולדה לאחר פרכוס ומש"ה ס"ל למתניתא דנבילה ומטמאה במשא כמש"ל דכת מעדים המוכחשים מוציאין ממון מה"ט ודברי המתניתא יוצאין בעזהי"ת כעמר נקי:

ג' ומעתה יבוארו דברי הרמב"ם על נכון דהנה אף שכ' לעיל מדברי הגמ' דחולין קכ"א דנחרה או שלא שחט רק סי' א' ומפרכסת אין לה טומאה כלל מ"מ יש לדחות הראי' דשם בגמ' מיירי בישראל ששחט בהמה טמאה או נכרי טהורה דמפרכסת מטמאה ט"א משום דהוי כעין שחיטה מ"ה בשחט סי' א' אין בו טומאה כלל משא"כ בישראל ששחט בטהורה לישראל ושחט בסי' א' ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אך מלשון רש"י במשנה דעור והרוטב שכ' דבישראל לא איצטריך לאשמעינן כיון דהוה שח שחיטה כשרה ודאי הוה אוכל משמע דבנחירה במפרכסת אין מטמא טומאת אוכלין ועיין בראב"ד פ"ג מטומאת אוכלין ולפ"מ שכ' הראב"ד הסברא דבנחירה אין מטמא ט"א במפרכסת משום דלא מינכרה מיתתה זה שייך אף בשחיטת ישראל בכשירה בשחט סימן א' והכרעת דעתי בזה דאם לא שחט רק סי' א' או סימן הב' במקצת במפרכסת אין לו טומאה כלל כמו שהוכחתי מלשון הראב"ד אך אם שחט ב' סימנים ושהה מטמאה ט"א בישראל בכשירה ואף דבכ"מ כ' שם דגם בשהה או דרס אין לו טומאה כלל זה דוקא בישראל בטמאה ונכרי בטהורה דבעי עכ"פ שחיטה גמורה דקאי ע"ז הכ"מ משא"כ בישראל בטהורה בשהה או דרס ל"ג משחיטת נכרי בטהורה ומטמאה טומאת אוכלין אבל אם לא שחט ב' סימנים לא מינכרה מיתתה ואינה מטמאה ט"א אף בטהורה כמ"ש הראב"ד בסברה שם ומעתה דברי הר"מ נכונים וברורים דס"ל בלא בדק בסימנים ויש ספק שמא לא שחט ב' סימנים דנולד הספק בשעת הפרכוס ואז איכא חזקה דאמ"ה ואז ליכא חזקה הסותרת דאף אם לא שחט רק סי' א' אין לו טומאה כלום מהני חזקת אמ"ה והוה ודאי נבילה ומטומאת משא לא כ' די"ל דחזקה הב' ל"מ כלל כמ"ש לעיל ויש סברא דחזקה ב' פועל בעתה ומ"ה לא פסק בזה אך נבילה ודאי הוה משום חזקה דשעת הפירכוס דאז לא הי' כלל חזקה הסותרת. משא"כ בודאי שחט ב' סימנים רק בספק שהי' ודריסה הנה אם שהה ודרס בשעת הפרכוס מטמא ט"א א"כ יש תיכף ב' חזקות הסותרות דחזקת אמ"ה לעד שהי' שהי' ואסור משום אמ"ה בשעת הפרכוס וחזקת טהרה לעד שלא הי' שהי' דאם שהה מטמאה ט"א בשעת פרכוס ואוקי אחזקה דלא מטמאה ומ"ה פוסק הר"מ דהוי ספק נבילה משום ב' חזקות הסותרות זא"ז וזה ישוב נכון ת"ל [ודע דמ"ש דמה"ט מהני בב' כתי עדים המכחישים זא"ז עדות כת אחת אף נגד חזקה משום דהספק אם העדים כשרים נולד תיכף קודם שהעידו אח"כ הגם דמלשון הר"ן פ"ב דכתובות דף כ"ב ד"ה ואי תימא בב' כתי עדים המכחישים מוקמינן אחזקה אף לאפוקי ממונא ומתירוץ הר"ן משמע קצת דהספק נולד בשעה שמעיד אבל ע"כ כונת הר"ן דהספק נולד קודם שמעיד דאל"כ אמאי מועיל עדותן לאפוקי ממונא. ודוק כי קצרתי]:

ד' והנה אם נאמר כמו שנסתפקתי לעיל דדוקא בישראל בטמאה, ונכרי בטהרה ולא שחט כל ב' סימנים אין בו טומאת אוכלין אבל בישראל ששחט טהורה אך שלא גמר ב' הסימנים מטמאה ט"א במפרכסת כיון דהתחיל אדעת שחיטה כשירה נ"ל לבאר פלוגתא שבין ר"א ב"א ומתניתא בדרך זה דהלב ארי' כתב בריש חולין בתוס' ד"ה שמא יגע בבשר דהא דמפרכסת מטמאה טומאת אוכלין היא רק מדרבנן וכ' זה בדעת הרמב"ם ובדף קכ"א כ' דר' יוחנן ס"ל טומאת אוכלין במפרכסת ל"ה רק מדרבנן וחזקי' ס"ל דהיא מה"ת עיי"ש: והנה כבר כתבתי לעיל דחזקת טהרה דטומאת משא ל"ה חזקה המתנגדת לחזקת איסור דחזקת איסור היא בשעת הפרכוס וחזקת טומאת נבילות היא לאחר פירכוס אך טומאת אוכלין בא בשעת פרכוס והיא מתנגד לחזקת איסור אך אם טומאת אוכלין מדרבנן ומדאורייתא טהור גמור אין חזקה דטהרת אוכלין מתנגד לחזקת איסור דאף אם שחט יפה מדאורייתא טהור ומעתה פליגי בזה מתניתא ור"א ב"א דר"א ב"א ס"ל טומאת אוכלין במפרכסת דאורייתא ואיכא בשעת פרכוס ב' חזקות המתנגדות מ"ה אסור ואין מטמא דלענין טומאה מוקמינין אחזקתו כיון דנולד ספק טומאה בשעת הפרכוס ומתניתא ס"ל כיון דטומאת אוכלין מדרבנן ול"ה חזקה המתנגדת בשעת פרכוס מדאורייתא רק אח"כ לאחר הפרכוס מ"ה נבלה ומטמאה במשא והר"מ פסק מה"ט כר"ה דהוי נבילה ודאי דס"ל ט"א מדרבנן כמ"ש הלב ארי' ול"ה חזקה המתנגדת ודוק היטב. והארכתי בזה לבאר הסוגי' ועיין בשב שמעתתא שמעתתא ד' פרק ג': ה ועכ"פ כיון שהרמב"ם פוסק דהוה נבילה ע"כ אם שוחט לא בדק לאחר השחיטה כלל הכשיל אחרים בדאורייתא אף אם לא נודע שלא שחט יפה. ועיין בבית שמואל אחרון סי' ו' שהעבירו שוחט שנמצא שלא שחט רק סי' א' וצדקו דבריו לפי מה שביארתי דהלכה דהוה נבילה ועיין פמ"ג דאף התוס' לא כתבו רק לר"א ב"א אך לר"ה לא ס"ל דרוב פעמים שוחטין שפיר ואסור מדאור' אף בלא נודע אם לא שחט שפיר:

ו אמנם בנ"ד הנה השוחט אמר שבדק וראה סימנים שחוטים והגם שקצב א' אומר שלא השגיח גם אח"כ על הסימנים ע"א בהכחשה לאו כלום הוא כי העד השני בעצמו אומר שיכול להיות שראה על הסימנים דמה שאומר שמדומה לו בבירור שהשו"ב לא השגיח גם אח"כ על הסימנים אינו עדות כיון שאומר בעצמו שיכול להיות ששם עינו למקום אחר והשוחט השגיח על הסימנים וראה שהם שחוטין הרי עוקר דבריו הראשונים דעד צריך להעיד בדבר ברור וזולת זה ל"ה עדות כלל ואפי' אם העיד עד מפי רוב ל"מ ודוקא דיינים דנים עפ"י רוב אבל העדים צריכין להעיד בדבר ברור כמ"ש בטיב גיטין גיטין כ"ח והארכתי בתשובה מזה ע"כ לא נשאר רק עד א' וגם דברי הע"א אינם ברורין דמאין יודע שהשו"ב לא ראה על הסימנים בשעה שהוציא הריאה, אך אף אם נחזיק בדבריו ל"ה רק עד אחד:

ז והנה בעיקר העדות י"ל דאין נאמנים בשום דבר דכיון דהם משוים נפשם רשיעי מה שלא אמרו תיכף אין אדם משים עצמו רשע ולא תימא כיון שלא עברו רק בשב וא"ת ל"ש אאמע"ר דז"א דהרי התוס' כ' בשבועות ל' ע"ב ד"ה שב וא"ת דמה שחבירו עושה איסור על ידו ל"ה שב וא"ת א"כ איך יתכן שהוא רואה שחותך סימנים בסכין וידע שהוא טריפה והשו"ב לא ידע והכשיר הבהמה ובעל הבהמה מחזיק בחזקת כשר והשו"ב לוקח שומן הלב להשתמש בחזקת כשרות והוא לא יאמר וזה מקרי עבירה בקום ועשה לדעת תוס' הנ"ל ואף שבבוקר בא אחד להשני מ"מ הרי בלילה לא אמרו כלום ושמא ימכור בלילה כמו שהי' האמת שמכרו מהדקין וזה הקצב ודאי רשע הוא שגם בבוקר לא נתעורר רק ע"י שבא אליו השני ע"כ אאמע"ר לפסול חבירו ול"ש כאן לומר פלגינן דיבורא דאף דנימא דהוא לא חתך רק אחר חתך והוא ראה מ"מ זה מעשה רשע שלא יודיע תיכף כשראה ואף שמתנצלים על אשר לא הודיעו תיכף מי יודע אם יש בהתנצלות ממש ואף שכ' תוס' ב"מ ד' ע"ב דהיכי די"ל דבא לעשות תשובה ל"ש לומר אאמע"ר מ"מ זה דוקא היכי שבא לעשות תשובה ואינו רוצה להפסיד לאדם אחר אבל כשרוצה להעיד על השוחט להפסידו ל"ש לומר דמועיל והוא רוצה לעשות תשובה כמ"ש בנוב"י תנינא חלק אה"ע סי' קנ"ו וראי' מעדים שאמרו אנוסים היינו דאין נאמנים להפסיד ואף שיכולים לומר שבאים לעשות תשובה מ"מ י"ל דבנ"ד שלא באו להפסיד לשוחט או לפסלו רק שעיקר ביאתן להטריף הבהמה ובזה ל"ש לומר אאמע"ר דבאיסורין ל"ב עדות גמור וראי' מהמנסך ומפגל דנאמן ול"ש אאמע"ר ומצאתי להגאון מהרש"ק בטיב טעם ודעת קמא סי' ו' מביא ראיה מהך דגיטין נ"ד באומר אזכרות לא כתבתי לשמן אף דמע"ר וע"כ לומר שבדבר איסור נאמן אף במשים ע"ר אבל במח"כ זה ליתא שבמרדכי הובא בטו"ז יו"ד סי' רע"ו ס"ק א' כ' בפירוש דמה"ט נקט אזכרות לא כתבתי לשמן שיכול לומר שכחתי אבל בשאר ס"ת צריך לומר בפירוש שכ' שלא לשמה וא"א מע"ר הרי דהמרדכי כ' דאף לאסור של חבירו א"א מע"ר. הגם דלדעתי גם בשכחה הוי פשיעה כמ"ש המג"א סי' ק"ח וביו"ד סי' רל"ב ב' דיעות ובגליון שם ציינתי דברי תוס' שבועות ה' ד"ה ונעלם שכ' תוס' דל"ה מנוקה מעון בשכחה ומוכח דהוי פשיעה מ"מ לענין א"א מע"ר י"ל דנאמן דשכח וז"ב. ועכ"פ במרדכי מבואר שלא כדברי הגאון מהרש"ק אך עיין במרדכי שכ' בתחלה בשם רבינו אלחנן דבגיטין מיירי שכ' בפירוש שלא לשמן ואזה קשי' אמאי הקשה בגמ' דנימא מתוך שמפסיד שכרו יהי' נאמן אס"ת הרי א"א מע"ר אך לפי' נקודת הכסף קאי המרדכי בסוף גם: לפי' הר' אלחנן אבל פי' נקודת הכסף סי' רע"ו צ"ע ועיין מ"ש בביאור מרדכי בפי' המרדכי ולי הי' נראה דמ"ש לפי' האחרון כונתו לדברים האחרונים דמייתי בשם רש"י דצריך שיאמר האזכרות בפירוש ואינו חוזר לפי' הר' אלחנן:

ח ואמנם בעיקר הדין שכ' הגאון מהרש"ק דלאסור של חבירו הואיל דבאיסורין ל"ב עדות גמור ל"ש א"א מע"ר זה אינו דבאיתחזק היתרא בעי עדות גמור בהכחשת בע"ד וגם בלא הכחשת בע"ד הדבר מבואר בא"ז ח"ב סי' רכ"ג שהקשה על התוספת' דפסחים דמבואר בחבורה ששחט אחד הפסח ואמר ששחט שלא לשמו שורת הדין אינו נאמן ור"י אומר עד שלא התחילו בו נאמן משהתחילו בו אינו נאמן והקשה איך נאמן והלא אאמע"ר ובסוף דבריו הקשה גם על ר' יצחק בר ביסנא שאמר כה"ג ביוה"כ מהימן שאמר שפיגל והלא אאמע"ר ועיי"ש בכל התשובה ומבואר דגם באיסורין אמרינן אאמע"ר ועיין בהקדמה שם על אור זרוע מהגאון מהר"ם זאב זצ"ל ולדעתי נראה הא דלא הקשה מהמנסך דפטרינן שוגג כדי שיודיע ומקשינן א"ה אפי' במזיד נמי והרי במזיד אינו נאמן דאאמע"ר וע"כ באיכא עדים ול"ש כדי שיודיע וכבר הרגיש הפנ"י י"ל דכיון דשם שייך פלגינן דיבורי' והי' נאמן שיין של חבירו נתנסך והוא לא נסכו כמו בפלוני רבעני ומ"ה הו"ל למיפטר ולהלכה דמזיד חייב גם הוא חייב דהרי מודה שעשה היזק ובהודאתו מתחייב כמ"ש רש"י ביבמות כ"ה דלענין זה ל"א אאמע"ר ולכן הקשה רק בשוחט ששחט שלא לשמו דאחר אם יחשוב שלא לשמו ל"מ דזה מחשב וזה עובד ל"א ול"ש פלגינן דיבורא בשחיטה שלא לשמו וכן בכה"ג ביוה"כ דהוא עובד כל העבודה ל"ש פלגינן דיבורא ומ"ה הקשה אור זרוע:

ט' ונ"ל לבאר דין זה דהנה בנוב"י תנינא חלק אה"ע סי' קנ"ו שהובא לעיל כ' בנידון דידי' וז"ל ולפי שאין היתר זה ברור דאולי ל"ש אאמע"ר אלא בדבר שהתורה קראתו רשע דהיינו שנתחייב מיתה או מלקות או מעיד עדות שקר ופסול לעדות ולשבועה בזה אמרינן אאמע"ר אבל באומר שהכשיל אחרים אין נפסל לעדות ואין מתחייב מלקות ומיתה ל"ש אאמע"ר. ובעיקר דברי הנוב"י דל"ש אאמע"ר רק היכי שנפסל לעדות כבר מבואר ברשב"א כתובות פ"ב אהא דאר"ח עדים שאמרו להם חתמו שטר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר דאעפ"י דמדינא אין מחייבין למסור נפשם כיון דמדת חסידות הוא דלקטלי' גם בכה"ג אמרינן אאמע"ר. והובא בש"ש שמעתתא ז' פ' ה' וכ"כ בקצה"ח סי' ל"ה ס"ק ד' וראי' משטר אמנה דהעדים אין נאמנים אף דבזה לא נפסלו לעדות וכן ביאר שם דברי תשובת הרשב"א ע"ש אמנם בש"ש שם תברא לגזוזי' וכ' דמוכח בש"ס דהיכי דלא מיפסל לעדות משוה נפשי' רשע וראי' מהא דיבמות דמקשה אהא דהרגתיו ישא את אשתו מהא דאמר רב יוסף לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכ"ת שאני עדות אשה דאקילו בי' רבנן והאמר רב מנשה גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה משמע דאם הי' גזלן כשר לעדות נאמן אע"ג דמע"ר משום דכשר לעדות ומבואר דדוקא היכי דפסול לעדות שייך אאמע"ר. ולא הי' להקשות מדיוק דהרי אמרינן שם להדיא דר"י ל"ל דרב מנשה ולכן כ' דדוקא בהך דעדים שאמר להם חתמו דהעדים אין נאמנים לומר שהם אנוסים דכיון שהגיד שוב אחו"מ ורק מטעם מיגו העדים נאמנים ולכן כשאמרו שעברו אמדת חסידות הוי מיגו במקום חזקה ואמרינן מסתמא כדין עבדי ול"ה מיגו אבל כל היכי שנאמנים בת"ע לא מפסל אלא היכי שעושה מעשה רשע שפסול לעדות עיי"ש ותמהני אהגאון בעל ש"ש דנהירי לי' שבילי דש"ס מה ראה להקשות מיבמות. ולמה חזר מדרכו הטוב. דהנה הדבר דרב יוסף דס"ל פלוני רבעני לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד דלא ס"ל פלגינן דיבורי' איהו סובר דאגוף המעשה מהמנינן ליה שעשה מעשה רשע. ורק אמרינן שאינו יכול להרוג להרובע דכיון שהוא רשע התורה אמרה אתר"ע ומה"ט אמרינן ביבמות דרב יוסף לית ליה דרב מנשה וס"ל גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה וקשיא ומי מהמנינן ליה שהוא גזלן ונהי דכשר לעדות אשה אבל בהריגת נפש הוא ודאי רשע למות. וע"כ ס"ל לר"י דמהמנינן לי' שהוא רשע וכן הוכיח הנוב"י סי' ע"ב בקמא ע"ש בהג"ה שבין ב' חצאי לבנה א"כ ביבמות דקאי שם לרב יוסף דלא ס"ל פלגינן דיבורא שפיר אמרינן וכ"ת שאני עדות אשה וכן למסקנא מה"ט לרב יוסף תנשא האשה דמהמנינין לי' שהוא רשע ופסול לעדות ורק בעדות אשה נאמן. אמנם לרבא דס"ל פלגינן דיבורי' הטעם הוא שאין מאמינין לו שהוא רשע ומ"ה נאמן שחבירו רבע ולא שרבע אותו לרצונו דבזה אין מאמינים לו א"כ לדידן דס"ל פלגינן דיבורי' דלא כר"י שפיר כ' הרשב"א דאינו נאמן שעשה מעשה רשע אפי' שעבר אמדת חסידות וכן שפיר כ' הרשב"א בתשובה סי' רי"ו דאינו נאמן שזינה באונס שאנסוהו נכרים כיון דדינו שיהרג ואל יעבור אף דלא נפסל לעדות וכ"ז ברור. (וע' מ"ש לעיל סי' י"ג אות ח' לפרש דברי התוספתא פ"ד דפסחים שהובא באו"ז הנ"ל ופלוגתא שבין ר"י וחכמים עפ"י סברא הנ"ל ותמצא נועם). ויצא לנו הדין דלדידן אינו נאמן שעשה מעשה רשע אף במקום דלא נפסל לעדות בשגם דהדין מבואר דבהכשיל לחבירו עבר אלפני עור ופסול מדרבנן כמ"ש בנתיבות סי' ל"ד ס"ק ד' שצ"ע על הסמ"ע. (והנה אף שדעת הראב"ן והובא במרדכי פ' חזקת דף ל"ה דהיכא דעוד ע"א כשר מעיד כדברי העד אדם מע"ר ונאמר דבנ"ד יש ע"א כשר שמעיד ג"כ מ"מ חדא גם העד השני עשה עבירה שראה ולא הגיד ועוד נ"ל דדוקא לפסול עצמו לעדות נאמן כשיש ע"א אבל לפסול לחבירו או להזיקו אין נאמנים כיון שנאמן שהוא רשע ובזה מיושב מה שהקשיתי בספרי בית יצחק חא"ח סי' ס"ג אות ח' עלה דראב"ן): י' והנה בעמדי בזה ראיתי דרך אגב בספר ארעא דרבנן דאתי' לידי לפי שעה אות א' סי' י"ז דמייתי ראי' מסוגיא דכתובות דבעבירה דרבנן נמי אאמע"ר מדפי' רש"י משנה פסולי עדות היינו משחק בקוביא ואמרינן התם אם כתב ידו יוצא ממ"א אין נאמנים וטעמא משום דאאמע"ר הרי אף בעבירה דרבנן אאמע"ר ותמוהין דבריו דהרי אדרבה מסקינן דבכ"י יוצא ממקום אחר טעמא דאין נאמנים משום דכיון שהגיד שוב אחו"מ והיכי דאאמע"ר ל"מ אף באין כת"י יוצא ממ"א ומדמהני באין כת"י יוצא ממ"א מוכח מרש"י דמדרבנן אמע"ר וכן הוכיחו הראשונים מרש"י ועיין בתומים סי' פ"ב כללי מיגו ס"ק ק"ח. אך בעיקר דברי רש"י תמהו בזה אמאי בגמ' אהא דאין נאמנים לפסלו פי' רש"י פסולי עדות היינו קרובים או עבדים ולא פי' משחק בקוביא כמו שפירש במתניתן ומשמע דגם בזה שייך אאמע"ר וכבר תמהו בזה ונ"ל לפמ"ש לעיל בשם ש"ש דאין העדים נאמנים שעשו מעשה רשע במיגו דהוי מיגו במקום חזקה ובגמ' אהא דפליגי חכמים ס"ל נאמנים לפסלו אף דאיכא חזקה דמלוה גופי' מידק דייק. ס"ל לרבנן אמרינן מיגו במקום חזקה ור"מ ס"ל ל"א מיגו במ"ח כמ"ש תוס' א"כ אס"ד דפסולי עדות הוא משחק בקוביא דאיכא חזקה על העדים גופן א"כ הו"ל מיגו במקום תרי חזקה י"ל אף רבנן מודו דל"א. ועוד קשיא למ"ל לגמ' לומר בטעמא דר"מ דמלוה גופי' מידק דייק והו"ל מיגו במ"ח תיפוק ליה דאיכא חזקה בהעדים גופי' ור"מ לא ס"ל מיגו במ"ח ומ"ה פירש"י דפסולי עדות היינו קרובים דליכא חזקה בהעדים גופי'. אבל במשנה דלא מיירי במיגו במקום חזקה פי' כפשוטו ודוק:

יא ועם כל האריכות שהארכתי עדיין י"ל כדברי הנוב"י דל"ש אאמע"ר רק היכי שנפסל לעדות והוא ע"פ מה שהוכחתי בתשובה אחת דהא דר"מ ס"ל חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה הוא אף בעשה כדמוכח בכורות כ"ט דאמרינן לר"מ חשוד על השביעית חשוד על המעשר אף דשביעית ל"ה רק עשה ולפ"ז הוספתי דלר"מ בעבר על עשה פסול לעדות א"כ מה"ט לר"מ אין העדים נאמנים כשאמר להם חתמו שקר כיון דחייב למסור עצמו להריגה לה"א בגמ' וכשלא מסר עבר אעשה ולר"מ נפסול לעדות ושייך אאמע"ר לשיטתי' דלא כפי' הרשב"א דמשום מדת חסידות צריך למסור עצמו להריגה אך מדינא אך דקשי' הרי עדיין לא עבר רק אעשה ולא נפסול לעדות כמ"ש בתשו' הרא"ש. דלר"מ לשיטתי' נפסל גם לעדות. אבל לדידן שפיר י"ל כתשובת הרא"ש דהיכי דמחויב למסור להריגה ועבר לא מיפסל לעדות ומיושב קו' הגאון ר"י בכר דוד בנוב"י סוף סי' ע"ד שהקשה אדין זה מכתובות דסבר ר"מ עדים שאמרו וכו' דמבואר דנפסל לעדות והנוב"י כ' שהיא קו' עצומה להנ"ל מיושב בפשיטות באופן דלפ"ז לדידן י"ל דל"ש אאמע"ר רק היכי שנפסל לעדות וקצרתי בזה לפי שההערה גדולה מאוד והארכתי במק"א: יב אמנם כבר כתבתי דבעבר אלפני עור פסול לעדות מדרבנן ומוכח מש"ס סנהדרין כ"ה גבי בר ביתוס דאף דלוה בריבית ל"ה רק פסול מדרבנן מ"מ כיון שהוא עבירה דאור' שייך אאמע"ר וה"ה בעבירה דלפני עור דהוא עבירה דאור' ונפסל לעדות מדרבנן שייך אאמע"ר ובנ"ד זה העד ודאי עבר אלפ"ע דמבואר בג"ע שהוא בעצמו נתן שומן הלב לשוחט בחזקת כשר ועבר בידים בלפ"ע באופן דשפיר כתבתי לעיל דהעדים אין נאמנים הואיל ולא אמרו תיכף ועברו אלפ"ע אך ע' בתשו' ז' מהר"ם מלובלין סי' פ"א דהיכא דמתנצל עצמו ונתפס עפ"י דבריו ל"ש אאמע"ר ועיין בשער משפט סי' ל"ד ס"ק י"ד אבל כ"ז לפסול העד אבל שיהי' נאמן על אדם אחר גם מהר"מ מודה:

י"ג ולדינא כ"ז הוצרך להעדפה דבלא"ה ע"א בהכחשה לאו כלום היא לאסור השו"ב עוד נ"ל דזה שאומר העד שראה שהשו"ב לא השגיח על הסימנים בעת שניטלה הריאה מהבהמה כיון שהשו"ב א"צ לעשות מעשה רק לראות והוא אומר שלא ראה אינו נאמן דשמא נראה לו בבירור שחבירו לא ראה והוא מ"מ ראה וראי' מגמ' מכות ה' באו שנים ואמרו במזרח בורה הרג פלוני את הנפש ובאו ב' ואמרו והלא במערב בורה עמנו הייתם חזינן אי כדקאי במערב בורה מיחזי חזי למזרח בורה אין אלו זוממין ואם לאו הרי אלו זוממין וקשי' ע"ז לפמ"ש בתומים ריש סי' ל"ח בשם מהר"י בן לב דאם העדים אומרין ביום זה באותו מקום היינו עמכם כל היום לא זזה מאתכם וראינו שלא ראיתם שהרג פלוני את פלוני זה מיקרי הזמה עיי"ש א"כ אמאי קאמר בגמ' דאם יכולין לראות ממערב למזרח אין אלו זוממין והרי משכחת הזמה באומרים לא זזה עינינו מעינכם וראינו כי לא ראיתם למזרח ואמאי אמר בגמ' אין אלו זוממין ודוחק לומר דא"כ אף ממערב למערב נמי משכחת הזמה דז"א דאורחא דמילתא נקט דזה יכול להיות בנקל יותר שהעדים ראו שלא שמו פניהם ועיניהם כלל למזרח ומ"מ המעשה יכול להיות אמת שראובן הרג חבירו במזרח ונמצא דהוה הזמה ואמאי אמרינן אין זה הזמה וע"כ דבכה"ג העדים אין יכולין להעיד כלל דשמא נראה להם שהעדים לא ראו והם מ"מ ראו ולא משכחת רק שיכחישו גוף המעשה שיאמרו שלא הרג כלל במזרח ונמצא דזה הוי הכחשה ולא הזמה (ולא תקשי לפי המבואר בח"מ סוף סי' כ"ט דעד אומר לא ראיתי הו"ל כאומר לחבירו לא ראית והוה הכחשה א"כ משכחת לה הזמה במערב שהיו ד' עדים וב' עדים אומרים לא ראינו דהו"ל כאומרים לא ראיתם ולהתומים הו"ל הזמה דז"א דהזמה דוקא בגופן של עדים משא"כ בכה"ג ודאי הוה הכחשה כיון שאומרים לא ראיתם היינו מכח שהם לא ראו) אך באם אין יכולין לראות כלל ממערב למזרח שפיר הוי הזמה וראיה זו נראה בהשקפה ראשונה מוכרחת (הגם דלפמ"ש בתומים שם דהיכי דהעדים אומרים שבפניהם רבע א' והמזימים אומרים שבפניהם לא רבע שהם היו שם וראו שלא רבע מלפניו אבל אפשר שרבעו מאחוריו רק שהעדים א"א שראו כגון שהנרבע בעצמו מעיד הו"ל הזמה גמורה וקשי' לפ"ז דגם בהיו במערב והמעשה הי' במערב משכחת הזמה בכה"ג אמנם לפע"ד דברי התומים צ"ע דלדעתי זה מיקרי הכחשה כיון שמכחישין גוף העדות שאומרים שרבע בפניו ומה בכך שיכול להיות שרבע מלאחריו. אמנם בגונא דכתיבנא שהעדים אמרו שיכול להיות שהמעשה אמת רק שהעדים לא זזו עפעפם לצד זה זה ודאי הוה הזמה ומדאמרו בגמ' ד"ה הזמה רק באין יכולין לראות מוכח דזה ל"ה עדות כלל) ונמצא דלא הוי הכחשה אף מע"א דשמא ראה כשלקחו הריאה או בעת שהכניס ידו להבהמה לבדיקות פנים וזה לא יוכל העד לדעת כמו שהעד השני אומר בפירוש אמנם אף אם לא נחזיק בסברא זאת ונאמר דהוא מוכחש מע"א: וגם לא נאמר סברת אאמע"ר להכחיש עדותן מכל וכל מ"מ כיון שהשו"ב אומר שראה אח"כ שהסימנים נשחטים יפה ואז ודאי היו נשחטים ורק שע"א אומר שלא השגיח על הסימנים הדין מבואר בש"ע ובפוסקים דע"א אין יכול להכחיש השו"ב ואף לשיטת רש"ל וב"ח דבע"א בהכחשת השו"ב הבהמה אסורה מ"מ השוחט כשר כמבואר ביש"ש והיש"ש מסיים דאפי' אם יצא שם רע על השוחט והעד בר סמכא אין יכולין לפסלו ולקפח פרנסתו תוך זמנו כש"כ אם לא יצא שם רע והעד משים עצמו רשע דאין לחוש לעדותו:

יד ואמנם בדבר אשר השו"ב בעצמו אמר שאין מדקדק לבדוק הסימנים בשעת שחיטה רק לפעמים תיכף אחר השחיטה ולפעמים קודם בדיקת הריאה. ובזה הודה בעצמו שלא טוב יעשה דמבואר בטו"ז וזקיני הת"ש דהבדיקה צריך להיות תיכף אחר השחיטה ואף בבהמה דל"ש חשש שמא יתרחב החתך מחמת הפרכוס מ"מ צריך לבדוק תיכף מחשש שמא ישכח מלבדוק. ואמנם לא נמצא מבואר אם צריך דוקא לבדוק תיכף בלי שום שהי' כלל או סגי שיבדוק קודם בדיקת הריאה. אף שישהה דבר מה דבעוף מבואר דצריך לבדוק קודם שיזרק מידו י"ל מב' טעמי חדא שמא יתרחב בזריקתו שיפרכס ויכשיר שלא כדין והטעם הב' י"ל דבעוף שאין לו להשו"ב שום עסק עם העוף חיישינן שמא ישכח משא"כ בבהמה שצריך לבדוק הריאה ע"כ י"ל שמותר לכתחילה לבדוק קודם בדיקת הריאה ול"ח שמא ישכח כיון שעדיין עסוק בבהמה לבדוק בדיקת פנים וחוץ דמלשון הת"ש שכתב מיד אין הכרע כעין שכ' בתשו' צמח צדק סי' ק"כ דלשון מיד ל"ה תיכף. ע' מג"א סי' א' ס"ק ג'. אך אמנם מדברי הרשב"א מבואר דצריך לבדוק תיכף ולא ישהה כלל שהרי הקשה גבי מומר לתיאבון דבדקינין סכין ואכלינין משחיטתו דשמא לא שחט רוב ואין לסמוך אבדיקתו שבודק אחר השחיטה דאפי' ימצא שלא שחט הרוב יכשיר ותירץ דכיון דלא שבק היתרא אם ימצא שלא שחט הרוב יחזור וישחוט קודם שיעור שהי' ומעתה אס"ד דהבדיקה א"צ להיות תיכף ומיד רק מותר לשהות קצת א"כ ניחוש שהמומר לא עשה יותר מהדין ונהי שבדק אבל שהה קצת ואז אם מצא שלא שחט הרוב ויחזור וישחט הוי נבלה דהי' שיעור שהי' וע"כ מוכח דהבדיקה צריכה להיות תיכף ולא ישהה כלל ע"כ אמרינן דכדין עשה ובדק תיכף דכיון דהבדיקה דאורייתא לפמש"ל דלא כתוס' מיזהר זהיר ובדק תיכף:

אמנם י"ל דדוקא לדינא דש"ס דשהי' כ"ש כשר החיוב לבדוק תיכף דשמא לא שחט רוב הסימנים ויחזור וישחטם ומ"ה אמרינן דהמומר עשה כדין משא"כ עכשיו דמטרפינן בשהי' משהו בלא"ה ל"מ תיקון א"צ לבדוק באופן שלא ישהה קצת רק מותר לשהה קצת דחשש שמא ישכח ל"ש כל עוד שהוא עסוק בבהמה וצריך לבדוק הריאה:

ט"ו הן אמת דק"ל בדברי הרשב"א הנ"ל שכ' דמה"ט מומר מותר לשחוט בישראל בודק סכין ול"ח שמא לא ישחוט הרוב דמסתמא יבדוק סכין ואם יראה שלא שחט רוב יחזר וישחוט קודם שיעור שהי' דא"כ לרב דס"ל דף ל"ב דמשערינן כדי עוף לעוף ולדידי' שיעור שהי' בעוף כ"ש וכן פוסק רש"י א"כ בעוף אסור שחיטת מומר דשמא לא שחט רוב ואם חזר ושחט הרי שיעור שהי' כ"ש ואין לומר אה"נ דא"כ מה מקשינן בריש חולין לאוקימתת רבא כולן ששחטו אהייא אילמא אמומר אי דאיתא לסכין לבדקי' אי דליתא לסכין כי אחרים רואין מה הוי לשני דהכל שוחטין קאי בבהמה דל"ח שמא ל"ש רוב כמ"ש הרשב"א ומותר לשחוט לכתחילה בבדיקת סכין וכולן ששחטו קאי אשחיטת מומר בעוף דל"מ בדיקת סכין שמא ל"ש הרוב ול"מ מה שחזר ושחט ומ"ה דוקא באחרין רואין כשר דהמה ראו ששחט הרוב והאמת הוא דרשב"א לא פסק כרש"י רק אף עוף שיעור בכדי הגבהה והרבצה דדקה אבל הרי גם הרשב"א הביא שיטת רש"י ולשיטת רש"י קשיא כנ"ל. אך יש לתרץ כיון דבגמ' מוקמינן דף ט"ז ממה דתנן הכל שוחטין הכל בשחיטה אפילו בעוף לא מצי לאוקמי מה דתנן וכולן ששחטו ואחרין רואין בעוף דא"כ למ"ל תו למתני הכל בשחיטה אפי' עוף כיון דכבר אשמעינן ברישא שוב ראיתי בשמלה חדשה סי' ב' ס"ה דבעוף ל"ח שלא שחט הרוב לפוסקים דשהי' משהו פוסל דרוב פעמים שוחט הקנה תחלה ובקנה ליכא חשש שהי' דאורייתא וצ"ל בכונתו אף דאיתחזק איסורא וליחוש לשהי' באיסור דרבנן וע"כ צ"ל דבדרבנן ל"ח. וע"כ מיושב בפשיטות קושיתי על הרשב"א ומשמע מדברי זקיני דגם חשש שמא נגע בושט ובזה הוי שהי' דאו' דזה ג"כ ל"ה רק חשש דרבנן אך עדיין קשה להפמ"ג סי' ב' ס"ק ב' דבשחט ושט באמת אסור במומר א"כ נוקי וכולן ששחטו ששחט הושט וע"כ המובחר כמ"ש לעיל בתירץ א': טז ולדינא הדבר מבואר שצריך לבדוק תיכף בלי שום התמהמות אף משהו כדמשמע מלשון הת"ש שכ' ובדיעבד שבדק אחר זמן בבהמה כשרה משמע דצריך מיד. ע"כ לא טוב עשה השו"ב וגם מה שאומר שבאותה הבהמה הי' נראה לו שיפה שחט הנה ע"א אמר שלא הי' נשחט כלל הושט ואף לפי דברי העד הב' שאמר שאינו יודע אם הי' שחוט במקצת (ומלשונו אין מבורר שלא שחט הרוב) מ"מ הרי אומר שלא הי' נחתך כולה ובכה"ג שלא נשחט כל הסימן בעי עכ"פ ראי' יפה ומדקדקת ובנידון שלפנינו אלו הי' משים על לב וראה ששחט רוב הי' זוכר זאת גם בבוקר והי' מכחיש להעדים ומדלא הכחיש ואמר שיכול להיות ששגג וע"כ לא שם על לב לבדוק יפה ועי"כ הי' מכשול גדול שב' ב"א אכלו טריפות ר"ל ואם כי מה שהקצב חתך הסימנים הי' אונס גמור ואין המכשלה תחת ידו וגם יכול להיות שבדק אח"כ בראי' כיון שכבר היו הסימנים נחתכין מ"מ הי' מכשול מה שלא בדק תיכף ומ"מ בעבור זאת אין להעבירו ולא לפסלו כיון דל"ה רק דלכתחילה ובדעבד כשר אף אם לא בדק תיכף וגם אף אם שהבאתי ראי' מדברי רשב"א דבעי דוקא תיכף הבדיקה מ"מ מדברי השמלה חדשה אין ההכרע כ"כ בשגם שיש להשוחט התנצלות דלפעמים הבהמה מפרכסת עוד ולפעמים צריך לבדוק הסכין הגם דלדעתי בדיקת הסימנים קודמין לבדיקת הסכין דהסכין יש לו חזקה טובה ובדיקת הסכין לאחר שחיטה דרבנן ובדיקת הסימנים הוא דאורייתא מ"מ לאו כ"ע ידעו מזה דמלשון השמלה חדשה סי' ב' ס"ה שכ' בזה"ל לכתחלה יש לבדוק הסכין וגם הסימנים משמע דאין קפידא להקדים ע"כ מצד הדין אין להעבירו והוא עומד בחזקות כשרות מ"מ בצירוף מה שסבל צער וקנס שלא שחט איזו שבועות יש עוד לקנסו ולהעבירו על חודש או לקנסו בממון כפי חות דעת כת"ה רב דמתא ולהזהירו שלא יעשה כן מכאן ולהבא רק יבדוק תיכף הסימנים ואז מותר לאכול משחיטתו בלי שום חשש ופקפוק ולאשר תקנה קדומה הוא שיהיו שנים אצל הבדיקה והשחיטה במקומות החרידים לדבר ד' כמבואר בת"ש סי' י"ח ס"כ ובתש' ח"ס ובשגם כי בק' כבר יצא מכשול ע"י כן כי אלו עמדו ב' שוחטים על הבדיקה והשחיטה לא הי' מכשול ע"כ מהיום והלאה יעמדו ב' שוחטי' מק' על השחיטה והבדיקה מגסות בכל הנשחט בעיר והשוחטים יראו הסכינים זל"ז יום יום מקודם השחיטה וזולת השני לא ישחט ויבדוק אחד אם לא ע"צ ההכרח גדול ואז תלכו לבטח דרככם ואל תכשלו ח"ו. ולהפועל מהראוי לקנסו כי הכשיל רבים וגם שלא ירגיל לעשות כן כי אף אם השוחט ישחוט רוב הסימנים והוא חותך תיכף אחר השחיטה בעוד שהבהמה מפרכסת אסור משום שהי' במיעוט בתרא כמבואר בת"ש דאפי' בסכין פגום אסור. והנלע"ד כתבתי לדינא וד' יצילני משגיאות. והנני ידידו:

בשולי המכתב בפנים אות ב' הבאתי הדין דב' כיתי עדים המכחישים זא"ז דזו באה בפני עצמה ומעידה משום דמוקמינן כל כת בחזקת כשרות אף דממנ"פ כת אחת פסול. והנה נ"ל לבאר דברי הגמ' חולין י' דר"ה ס"ל בשוחט בסכין ונמצאת פגומה אפי' שיבר עצמות פסולה שמא בעור נפגמה ור"ח ס"ל כשרה שמא בעצם נפגמה. ולא נודע באיזו סברה פליגי ונ"ל דאזלי לשיטתייהו. הנה ר"ה כשיטתי' ס"ל דב' כיתי עדים המכחישים זא"ז זו באה בפ"ע ומעידה אף דא"א למוקמי שניהם אחזקת כשרות דממנ"פ כת אחת פסולה מ"מ כשאתה מסופק על כל אחד מוקמינן אחזקה ה"ה דס"ל בספק בשחיטה מוקמינן אחזקת אמ"ה או חזקת אינה זבוח. והוה כודאי נבילה אף דיש חזקה המתנגדת דאיכא חזקה שאינה טמאה מ"מ כשאתה מסופק לענין איסור אתה תעמיד בחזקת איסור. כמו בב' כיתי עדים אתה מעמיד כל כת בפ"ע בחזקתו וכיון דחזקה לדידי' אלים טובא מ"ה אוסר מספק שמא בעור נפגם וגם ס"ס ל"מ בחזקת איסור ור"ח כשיטתי' דס"ל בב"ב ל"א בהדי סהדי שקרא למ"ל דא"א לאוקמי בחזקת כשרות כיון דממנ"פ כת אחד פסול ואתה צריך לדון על שני הכיתות ה"ה חזקת אמ"ה לא אלים לדידי' כיון דאיכא חזקה המתנגדת דאם תעמיד בחזקת אמ"ה ותאסר אדרבה תעמיד בחזקת טהרה ותתירה ואתה צריך לדון על חזקת איסור וחזקת טהרה על שניהם יחד. ע"כ לשיטתי' חזקת אמ"ה לא אלים כל כך ולכן מכשיר מספק הבהמ' והסכין לא איתרע דתלינן בעצם המפרקת נפגם. או משום דהו"ל ס"ס כמ"ש תוס' ואנן דפסקינן בב' כיתי עדים כר"ה דזו באה בפ"ע ומעידה. ע"כ פסקינן כר"ה בלא שיבר עצמות. וזה הערה יקרה:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה