שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן כא
לכבוד ידידי ה"ה הרב הגדול החריף ובקי מ' מאיר ראפופארט נ"י כעת אבד"ק דאמבראווא:
ע"ד השאלה באחד שקנה עגל מנכרי ולא ידע אם הוא בן ח' והאכילו לישראלים. ועמד השואל לשאול על הכלים אם להתירם אחר שהי' מע"ל. וע"ז חקר בפלפול רב אי מה שצריך להמתין ח' ימים הוי דאורייתא או דרבנן והאריך בפלפול ומדברותיו נאוה. וגם בדבר הדין אם סומכין על סימנים בעגל:
א תשובה כבר האריכו בענין זה גדולים חקרי לב ודברי תורה רחבים מני ים נצלול גם אנחנו במים אדירים האלה אולי יעלה בידינו דבר מה ברצות ד' לכוון לאמיתה של תורה ואבוא על סדר דבריו מה שהקשה כ"ת על דבר הנקודת כסף סט"ו שהק' שם הט"ז בספק בן ח' אמאי לא שרינן משום ס"ס שמא בן ח' ימים ושמא כלו לו חדשיו ותירץ דהו"ל דשיל"מ. והקשה הנקודת הכסף דהרי אין המתיר עתיד לבא בודאי. והקשה כ"ת דמאי ענין זה לביצה ס' טריפה שם אמרינין שמא היא טריפה ולא יבא לידי היתר ובטל ברוב משא"כ הכא אם לא יבא לידי היתר שימות קודם ח' בודאי אסור היא דע"כ היא מן המיעוט. ואיגלאי מילתא למפרע דנפל היא ואיך נתירו עתה מטעמא שמא ימות ומש"ה לא נמתין הרי אם ימות ודאי איסור היא ונפל היא. כבר תמה עליו בראש אפרים בתשו' שם סי' ב' והאריך בזה. ונ"ל להצדיק דברי הנקודת הכסף דהרא"ש כתב בפ"ב דע"ז אהא דסתם כלי נכרים אינו בני יומן דמותר מטעם ס"ס והקשה וא"ת וליטעמי' קפילא ותי' דכיון דס"ס היא לא הטריחו חכמים להטעימו קפילא עיי"ש. וכן דעת הרבה פוסקים דס"ס א"צ לברר כלל. ואף הפוסקי' דס"ל ס"ס היכא דאיכא לברורי צריך לברר והיא דעת הרשב"א ע' סוף סי' ק"י היא דוקא היכא דאיכא לברורי תיכף. אבל א"צ להמתין ולכאורה אמאי לא יצטרך לברר מטעם דשיל"מ דהרי אם יטעום הקפילא ויאמר דליכא טעם יותר אף בלא ס"ס. וע"כ צ"ל כיון דעתה מותר מטעם ס"ס וא"צ לברר ל"ה דשיל"מ דלמא העכו"ם יטעום טעם איסור. ול"ה המתיר בודאי. ולפ"ז בס' אם הוא בן ח' ואיכא ס"ס שפיר הקשה דלא יהי' צריך להמתין כמו כל ס"ס דא"צ לברורי מטעם דשיל"מ דאין המתיר יבא בודאי:
ב עוד הקשה כת"ה על הנקודת הכסף דל"ה דשיל"מ כיון דאם יחי' ח' ימים תגלי מילתא למפרע דלא נאסר מעולם. כדאמרינין בירושלמי פ"ו דנדרים הובא ברא"ש שם דאם הזקן עוקר הנדר מעיקרו ל"ה נדרים דשיל"מ. כיון שלא נאסר מעולם רק דמסיק דמ"מ כיון שהי' אסור עד עתה בלא שאלה הו"ל דבר שיש לו מתירין א"כ בספק בן ח' אם יחי' תגלא מלתא למפרע דלא נפל היא ולא נאסר מעולם הנה ככל החזיון הזה העיר ג"כ בראש אפרים סי' הנ"ל והביא דברי הא"ז דמה"ט בתיקו ל"ה דשיל"מ משום שאם יבא אליהו תגלי מלתא למפרע שלא נאסר מעולם כסברת ירושלמי. והאריך בפרט זה על דברי הנקה"כ. ובגוף דברי הירושלמי מדברי הר"ן נדרים נ"ב ומדברי הכסף משנה פט"ו ממאכלות אסורות יראה הסברא והגירסא היפך דאם חכם עוקר הנדר מעיקרו הו"ל דשיל"מ אולם בגוף סברת ירושלמי לא אדע החילוק. דבין לפי סברת רש"י בדשיל"מ בין לפי סברת הר"ן אין חילוק בין עוקר מעיקרא או מכאן ולהבא. ולפענ"ד נראה הנה ז"ל הירושלמי כפי גירסת הרא"ש אלו נדרים מה איתעביד להון כדשיל"מ או כדבר שאל"מ מסתברא מי עבדינין כדבר שיל"מ. התני תמן שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו אמרו אין עוקרו אלא מכאן ולהבא. הנה לא מצאנו פלוגתא בזה כלל. ולכ"ע חכם עוקר מעיקרו ודוקא בעל מיגז גייז. על כן בלא"ה אין הבנה לדברי ירושלמי לכן נראה הכונה הנה אם אין מתירין רק ע"י פתח בלא"ה נדרים ל"ה דשיל"מ דשמא אין לו פתח. ול"ה המתיר בודאי. אמנם למ"ד פותחין בנולד זה גופה פתח מה שנתערב. כמ"ש הטו"ז סי' שכ"ג לענין חלה אך הלכה אין פותחין בנולד. וגם בחרטה בעי חרטה דמעיקרא. על כן קאמר הירושלמי התני תמן שהחכם עוקר הנדר מעיקרו. וע"כ בעי פתח או חרטה דמעיקרא. ושמא אין לו פתח או חרטה דמעיקרא והתערובת נולד הוא ול"ה חרטה דמעיקרא ע"כ ל"ה דשיל"מ. ומסיק אמרי אין עוקרו אלא מכאן ולהבא. דאין הכונה דהחכם אין עוקר אלא מכאן ולהבא דזה לא ס"ל לשום מ"ד. אך הכונה לפמ"ש הרמ"א סי' רכ"ח סעיף י"ג דאף דאין פותחין בנולד היינו לעשות פתח אבל אם מתחרט מעיקרו מכח נולד מיקרי חרטה ומתירין לו. על כן נדרים הו"ל דשיל"מ אף דלא עקר אלא מכאן ולהבא היינו שאין לו פתח רק מכח מכאן ולהבא. מ"מ יכול לעשות מזה חרטה דמעיקרא ומה"ט כ' הסמ"ג ותשו' להרמב"ן הובא שם בטו"ז וב"י שהתירו לבן כלבא שבע נדרו שהדיר לר"ע אף שהי' נולד. עיי"ש ומפאת כן נדרים הו"ל דשיל"מ דמכח התערובת יכול לשאול. וע' תשו' בית יעקב סי' ק"י שחילק: על הטו"ז בה' חלה מה"ט. וזה לדעתי פי' נכון בירושלמי. ולפ"ז אין קו' על נקודת הכסף מירושלמי. דאף אם תגלי מילתא למפרע הו"ל דשיל"מ והירושלמי קאמר דכיון דבעי פתח וחרטה דמעיקרא נדרים ל"ה דשיל"מ דשמא אין לו פתח והתערובת הו"ל נולד ודוק היטב בהערה זאת:
ג' בתשו' בית יעקב סי' ק"י הנ"ל ראיתי דברים תמוהים שכ' דמעשר שני שביד ישראל ל"מ שאלה מדאמרינין בסנהדרין פרק חלק דמעשר ביד ישראל כתרומה ביד כהן. וליתא דבסנהדרין אמרינין כמו דתרומה ביד כהן ישרוף בעיר הנדחת משום דממונא דכהן היא כן מעשר שני שביד ישראל ישרוף. אבל מ"מ מהני שאלה כמבואר בתוס' פסחים מ"ו ע"ב ד"ה הואיל וכן מוכח מרמב"ם פ"ד דתרומות ה' י"ז שכ' וכן המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהם ה"ז נשאל לחכם ומדנקט מעשרות בלשון רבים משמע מעשר ראשון ומעשר שני וז"ב. עוד כ' בתשו' שם דאם הנזיר עובר על נזירתו חייב מלקות אף אם נשאל לחכם כיון שנתכוין לאיסור ועבר עבירה אינו מועיל התרה וראי' מרמב"ם פי"ב מנדרים בנדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אבי' או בעלה אעפ"י ששמע בו ביום והפר ה"ז חייבת על דבר שעברה. ודבריו תמוהין דבעל מיגז גייז. ומ"ה חייבת מלקות משא"כ נזיר ששאל לחכם וע' בש"ך סי' רל"ד ס"ק ס"ד:
ד' והנה כת"ה כ' דעגל ספק בן ח' איכא תרי חזקה חזקת שאינה זבוח דאם נפל ל"מ שחיטה והוה נבלה וגם חזקת מעוברת והשתא היא דילדה. כמ"ש תוס' ב"מ דף ק' (וכפי הנראה גם הפמ"ג סי' ט"ו בשפתי דעת סוף הסימן כיון לחזקת מעוברת) וכ"כ בנוב"י תניינא יו"ד סי' ו' שיש חזקת מעוברת ותרי חזקה נגד רוב הוה פלגא ופלגא ומ"ה ל"מ מסל"ת והאריך בפלפול. ולפענ"ד ל"ש בזה חזקת מעוברת רק כשאנו מסופקין על האם כגון במחליף פרה בחמור שאנו מסופקין על האם ועל הולד אם קנה פרה מעוברת או רקנית מוקמינין האם בחזקת מעוברת. משא"כ בקנה עגל וספק בן ח' ל"ש לאוקמא האם בחזקתה דאין אנו מסופקין על האם רק על הולד כמ"ש הרמב"ן בגיטין דף ס"ד באומר לשלוחו צא וקדש. וראי' מתוס' יבמות ס"ח שהקשו בספק בן ט' נוקמא אחזקת קטנות. ולמה לא הקשו נוקמא האם בחזקתה שילדה באיחור הזמן. ומה לי ספק בן ט' שנים או בן ח' ימים. וע"כ כהנ"ל ואין לומר גם בספק בן ח' נוקמא בחזקת קטנות כמ"ש תוס' יבמות הנ"ל דזה הוה חזקה עשוי' להשתנות כמ"ש מהרי"ט. ח"א סי' מ"א. והכי מוכח מתשו' הרשב"א ורמב"ן הובא ברמ"א סי' קנ"ה ובתשו' מהרי"ט סי' הנ"ל דספק אם הקטנה הגיעה למספר שנותי' אינה יכולה למאן ונימא אוקי אמה בחזקת מעוברת וילדה לאח"כ ונחזיק מטעם זה דהיא פחותה מי"ב שנים. וע"כ כנ"ל דאין אנו מסופקין על אמה. ומה לי ספק בת י"ב שנים או ספק בן ח' ימים ובשב שמעתתא ה' פ' י"ב י"ג חולק אמהרי"ט וס"ל חזקת קטנות הוה חזקה וגם חזקה העשוי' להשתנות הוה חזקה ודוחה ראיות מהרי"ט מתשו' הר"ן ונ"ל ראי' למהרי"ט דאל"כ קשי' אמאי העושה מלאכה בבה"ש בסוף שבת חייב אשם תלוי ואמאי אינו חייב חטאת דאוקמא בחזקת היום והתוס' כריתות י"ז לא כתבו רק דאיקבע איסורא אבל אס"ד דהוה חזקה גמורה יתחייב חטאת כמ"ש תוס' כתובות כ"ב דבחזקה חייב חטאת וכן בעוש' מלאכה בה"ש של ע"ש יפטור לגמרי אף מאשם תלוי דנוקא בחזקת יום וע"כ דחזקה העשוי' להשתנות ל"ה חזקה וה"ה חזקת קטנות וזה ברור לדעתי:
ה' וכת"ה מייתי דברי הפליתי שכ' לתרץ דמה"ט חיישינן לנפל ולא אזלינין בתר רובא משום דאיכא תרי מיעוטא דמיעוט שמא במקום נקב שחט מצטרף למיעוט נפלים והו"ל כפלגא ופלגא כמ"ש תוס' ב"ב צ"ג ור"ן חולין גבי אין לוקחין ביצים מנכרי והקשה מב"ב כ"ד בחמרא דאשתכח בפרדסי דערלה דס"ד דגמ' דשרי משום דרוב לאו ערלה והרי תוס' הקשו דיאסר משום יי"נ ותירצו דרוב גנבי ישראל א"כ איכא תרי מיעוטא שמא ערלה ושמא גנב נכרי ונאסר בנגיעה. ולא קשה דעד כאן ל"א תרי מיעוטא כפלגא רק אם הם מענין אחד. ובצירוף שניהם ל"ה רוב נגדם דאולי הנפלים והבהמות מנקבים הוה פלגא משא"כ בתרי מיעוטי מב' ענינים. כגון גנבי ישראל ופרדסי דערלה. לא מצרפין וכ"כ בראש אפרים בהתשובה שלפנינו סי' ב' הנ"ל וכ"כ בתשו' ברית אברהם אה"ע סי' ס"ה. וזה מוכרח דאל"כ תיקשי ממנה אביו שחייב מיתה דילמא לאו אביו הוא ודילמא הוא טריפה והו"ל עשאי"ל. ותרי מיעוטא כפלגא דמי. וע"כ כיון דהוי מב' עניני' לא מצרפין תרי מיעוטא ודוק. ובלא"ה ל"ק קושיתו דתוס' כ' שם דספק ערלה מותר רק אי אזלינין בתר קרוב הו"ל כרוב עיי"ש ומ"ה ע"כ אזלינן בתר רוב. ומעתה מה בכך דאיכא תרי מיעוטי והו"ל כפלגא ספק ערלה מותר:
ו' והנה כת"ה העיר בעיקר הדין אם עגל פחות מבן ח' אסור מדאורייתא או לא אסור רק מדרבנן דחששו מדרבנן למיעוט נפלים כמ"ש תו' והקשה בטורי אבן מר"ה דף ו' דאמרינין בבעל מום מונין שנה דבכור לנתינתו לכהן דכתיב תאכלנו שנה בשנה משעה שנולד והקשה בגמ' בעל מום מי מצי אכיל לי' ומשני דקים לן שכלו לו חדשיו ומה מקשה והרי הך דתאכלנו שנה בשנה היא מדאורייתא וכיון דמדאורייתא מותר לאכול פחות מבן ח' נהי דמדרבנן אסור מ"מ מונין משעה שנולד כיון דמדאור' מותר איכא חיוב דאור' לתת תוך השנה דבר אכילה הוא ומה מקשה בעל מום מי מצי אכיל לי' ודא קו' רבתי. וכ' כת"ה דנהי דמדאורייתא מותר מ"מ כיון דמדרבנן אסור לא מיקרי תאכלנו שנה בשנה. כדכ' תוס' פסחים ל"ח דאף למ"ד מחיצה לקלוט לאו דאורייתא כיון דמדרבנן אין לו היתר אכילה בכל מושבות במע"ש שנטמא אף מדאורייתא אינו יוצא:
הנה ככל החזיון הזה מבואר בראש אפרים סי' הנ"ל והאריך הרבה בפרט זה. והביא דברי הפמ"ג סי' כ"ח ס"ק כ"ז שכ' לישב דברי הב"ח דאף אם מדרבנן אסור כגון בנמצא סכין פגום בין שחיטה לשחיטה לא טעון כיסוי דכתיב אשר יאכל. וזה לא חזי לאכילה. וה"ה לענין פחות מבן ח' לא מיקרי תאכלנו. אלא שהקשה על סברתו. מהא דאמרינין חולין כ"ז ע"ב ובדף פ"ה ואס"ד אין שחיטה לעוף מן התורה נחירתו זו היא שחיטתו ליבעי כיסוי. ואמאי א"ל צא נחור. ומה קו' כיון דמדרבנן לאו בר אכילה היא לא טעון כיסוי דלא קרינין אשר יאכל ונ"ל מקודם לישב סוגיא דר"ה באופן נאות. שלא יקשה מש"ס דחולין הנ"ל:
הנה דעת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן ולפ"ז י"ל דמה"ט א מקשה בחולין ואי אין שחיטה לעוף מן התורה ליבעי כיסוי דקרינין אשר יאכל משום שרשאי להאכיל לקטן בידים. והנה לפמ"ש המרכבת בהא דמיבעי ביבמות ע"ב קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה והקשו ע"ז להרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספות בידים לקטן הרי סיכה כשתי' ל"ה רק מדרבנן ומה מבעי לי' וכ' לישב דאיסור הנאה ודאי אסור לספות לקטן דהגדול נהנה. ותרומה אסור בהנאה של כילוי דהגדול נהנה. (ומיירי שתרומה של זר והוא נהנה) ולפ"ז הרי מבואר במשנה דחולין ע"ו מבכרת שהטילה שליא ישליך לכלבים משום סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות הא נפל זכר אסור בהנאה ויקבר כמו נפל קדשים דתני יקבר ואסורה בהנאה נמצא אם הבכור פחות מבן ח' והוא נפל אסור בהנאה וכ"כ תוס' בחולין ס"ט ע"ב דבכור טרפה יקבר. על כן אף אם אינו אסור רק מדרבנן דמדאורייתא ל"ח לנפל כיון דמדרבנן אסור אסור בהנאה ואסור לספות לקטן דהגדול נהנה א"כ שפיר מקשה בר"ה בעל מום מי מצי אכיל דכיון דמדרבנן אסור גם בהנאה אסור לספות לקטן ולא קרינין בשעריך תאכלנו. ומ"ה לא הי' למנות משעה שנולד משא"כ בחולין שפיר מקשה ואי אין שחיטה לעוף מן התורה ליבעי כיסוי דשם לאו איסור הנאה היא ומותר לספות לקטן וקרינין אשר יאכל. וליבעי כיסוי. וזה תירץ נכון ונחמד. (ודע דלא תיקשי מב"ק ע"ב דאמרינין שם דאם חשנ"ב ל"ד חייב בדו"ה אף דאסור בהנאה ול"ח אף ליתן לקטן דשם כיון דרבנן הניחו לו זכות דחשנ"ב בשריפה והאפר מותר ל"א איסור דרבנן כדאורייתא דמיא. וע' בספרי חא"ח סי' נ"ט אות י"א מה שכתבתי בזה לפרש דברי תוס' ב"ק ע"ב ע"ב עיי"ש ותמצא נועם. עוד דע דמ"ש דבכור פחות מבן ט' בעל מום בקבורה וכן על מה שמשמע בחולין מבכרת שהטילה נפל זכר ודאי תקבר לא תיקשי מתמורה י"ז דאמרינין שם על טרפה לא חל קדושת הגוף דהוה כבעל מום וכן מבואר במשנה תמורה דעל טומטם ואנדרוגינוס לא חל קדושת הגוף ואמאי חל קדושת הגוף על נפל דל"ח להקרבה, ולק"מ דבבכורות דף ג' ילפינין מכל פטר שגר בהמה אפי' על שגר דהוא נפל חל קדושה אף דלית לי' חיות א"כ גלי קרא. וכ"כ תוס' חולין ע"ז מ"ב ד"ה רובע וה"ה בן ח' בבכור בעל מום יקבר דנפל דל"ח להקרבה אין חילוק בין בעל מום לתם וצע"ק בתוס' חולין ס"ט ע"ב שהקשו אמאי יקבר ואמאי אסור למכור לנכרי. וכ' משום דאסור לישראל אסור למכור לנכרי. והרי קרא כתיב כל פטר שגר דאנפל בכור חל קדושה כדאמרינין בבכורות. ושמא י"ל משום דבספרי ילפינין מכל פטר שגר דנפל פוטר הבא אחריו א"כ י"ל לעולם לא יקבר וקרא קמ"ל דפוטר הבא אחריו ולכן כ' הטעם משום שאסור לישראל מ"ה אסור לנכרים ויקבר ודוק): ז' והנה במה שכ' לעיל לא נתישב רק קו' הטורי אבן אמנם דברי הפמ"ג סי' כ"ח ס"ק כ"ז שכ' דטרפה דרבנן פטור מכיסוי שקשה עליו מאוד מסוגיא דחולין הנ"ל לא נתישב. אולם נ"ל לישב קו' טורי אבן ודברי הפמ"ג בדרך זה הנה על שיטת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספות לקטן בידים רבים חולקים וגוף הדין תולה בזה דאם איסור דאוריי' אסור לספות לקטן מדאורייתא איסור דרבנן אסור לספות לקטן מדרבנן אך אם גם איסור דאורייתא אינו אסור לספות לקטן רק מדרבנן איסור דרבנן מותר לספות לקטן. והפמ"ג א"ח סי' שמ"ג כ' בדעת הטור דאף איסור דאורייתא לא אסור לספות לקטן רק מדרבנן משום דשלא לספות בידים איכא ג' כתובים בשרצים ודם וטומאה ביבמות קי"ד ועבדינין צריכה שם. אך מב' כתובים יש ללמוד במה הצד וליכא פירכא. ומדכתיב קרא ג' על כרחך דלא ילפינין לשאר איסורין על כן ל"ה רק מדרבנן (וע' לעיל סי' י"ז אות א' ב' שהארכתי בדברי הפמ"ג). ולפ"ז מה דיש ללמוד מקרא אחד ולא ממה הצד שפיר נוכל ללמוד והוה מדאורייתא והנה שם ביבמות אמרינין דמדם אין ללמוד שכן כרת ומטומאה אין ללמוד דשאני כהנים הואיל וריבה מצות יתירות ומשרצים אין ללמוד שכן בכעדשה וכ' תוס' דאף דשרצים לאכילה בכזית מ"מ בנמלה חייב משום ברי'. ודעת הגהות ש"ד הובא בב"ח ובפליתי סי' ק' דעוף טהור שנתנבלה בשחיטה הוה ברי' וכ' הפליתי הטעם דנאסר מתחילת בריתו משום אינו זבוח משו"ה הוה ברי' ולפ"ז עוף שיתנבלה בשחיטה דהוה ברי' יש ללמוד משרצים (ובזה יש לישב דברי הטו"ז א"ח סי' שמ"ג שכ' דנבילה ילפינין מקרא דאין להאכיל לקטן ותמה בפמ"ג בשם נהר שלום שם דבנבילה לא כתיב רק בשרצים ולפמ"ש בשם ש"ד דנבילה ברי' כמו שרצים וילפינין משרצים שפיר כ' הטו"ז) ובנתנבלה מדאור' אסור מדאורייתא לספות לקטן ובנתנבלה מדרבנן אסור מדרבנן לספות לקטן וזה דוקא למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה אבל למ"ד אין שחיטה לעוף כ' הפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה בתחילתו דלא מיקרי איתחזק איסורא דלית בי' משום לתא דעשה שאינו זבוח. ולפ"ז ל"ה ברי' וכ"כ בישי"ע סי' ק' דל"ה ברי'. ומעתה מיושבין דברי הפמ"ג דלדידן דיש שחיטה לעוף מן התורה והוה ברי' לדעת הגהות ש"ד ואסור לספות לקטן מדאורייתא בדאורייתא וא"כ בנתנבלה בשחיטה כגון בסכין פגום בין שחיטה לשחיטה אף מדרבנן אסור לספות לקטן מדרבנן ולא קרינין אשר יאכל ופטור מכיסוי. משא"כ בש"ס דחולין כ"ז ודף פ"ה שפיר מקשה ואס"ד אין שחיטה לעוף מן התורה וליכא לתא דעשה שאינו זבוח ול"ה ברי' ובכה"ג באיסור דרבנן מותר לספות לקטן ע"כ נחירתו זו שחיטתו וליבעי כיסוי דקרינין אשר יאכל דמותר לתת לקטן וכן מיושב סוגיא דר"ה דאם הוא בן ח' הוה ברי' דנאסר מתחילת בריתו ואסור לספות לקטן מדאורייתא א"כ אם הוא ספק נפל נהי דאסור מדרבנן מ"מ נאסר מתחילת בריתו והוה ברי' ואסור לספות לקטן ולא קרינין בי' תאכלנו שנה בשנה ולמה מונין משעה שנולד. וזה ישוב נכון בדרך הפלפול. (הן אמת דהפמ"ג סי' כ"ח הנ"ל כ' לישב דעת זקיני הב"ח והב"ח לא ס"ל כשיטת הש"ד מ"מ סברת הפמ"ג י"ל שלא יהא סותרים דברי הגמ' ודוק):
ח' ולפענדנ"ל קו' הטורי אבן בדרך נכון מאוד דדעת התוס' נכונים דעגל שנולד קודם ח' ימים וספק אם כלו חדשיו ל"ה רק מדרבנן ומ"מ מקשה בר"ה שפיר בעל מום מי מצי אכיל. ובזה נתישב גם דברי האורחת חיים הובא בב"י סי' ט"ו שכ' דלא אמרו ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה א אפי' בן יומא מותר ואין כן דעת הפוסקים ובודאי כונתו אף בלא קים לי' דכלו חדשיו דבכלה חדשיו לא הי' צריך להביא בשם אורחת חיים דהרי מבואר בש"ס דר"ה ובכל הפוסקים ואמאי כ' ואין כן דעת הפוסקים וכ"כ בתשב"ץ ח"ד סי' ב' בשם אורחת חיים ובלא קים לן שכלו חדשיו:
דבריו תמוהים מש"ס דר"ה דמקשה בעל מום מי מצי אכיל וכבר תמה עליו בזה המ"ל פ"ג מאיסורי מזבח וע' יש"ש סוף ב"ק בהשינוים שבין א"י לבבל שכ' דבני א"י שוחטין עגל מיד ולא אמרו בן ח' אלא לקרבן וזה ג"כ תמוה) ונ"ל הנה מקודם נבאר דברי הפרישה דס"ל בעגל בן ח' ימים אף בודאי נולד בן ח' חדשים לעובר מותר משום דבן ז' הוא ואישתהי. ותמה זקיני הת"ש סי' י"ג ס"ק ט"ו דנעלם ממנו דברי הגמ' דנדה כ"ד ע"ב דמיבעי לן אם בהמה יולדת לשבעה או לא ולא איפשטא. ואמאי פשיטא לי' מה דמיבעי בש"ס ולא איפשטא:
ונראה לישב. הנה בש"ס דר"ה דף ו' אמר רבא כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה מיתיבי העיד ר' יהושע ור' פפייס על ולד שלמים שקרב שלמים א"ר פפייס אני מעיד שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג בשלמא בפסח לא אקרבוה אימר מחוסר זמן הי' אלא ולדה בעצרת היכי משהו לה ועברו בעשה. ופירש"י ולד שלמים שהקדיש: בהמה מעוברת או עיברה לאחר הקדישה וקשה איך אפשר לפרש בהקדישה מעוברת הרי בתמורה י"ח מקשה על רבא כמו שמקשה בר"ה ומשני ר"א מה בחג חג העצרת ומקשה מאי קמ"ל לאפוקי דר"א דולד שלמים לא יקרב. ור"א ודאי לא ס"ל ולד שלמים לא יקרב רק בנתעברה ואח"כ הקדישה דבהקדישה מעוברת הוה הולד קדוש בפ"ע וגם ר"א מודה ועוד דל"ש הגזירה שמא יגדל עדרים דמה שתלד לאחר ההקדש לא תקרב ע"כ מה שקדוש בנתעברה קודם להקדש ודאי קריב. ואיך קמ"ל לאפוקי מר"א ונ"ל לישב דקשה לרש"י אמאי לא ידע המקשן דיש לפרש מאי בחג חג העצרת ומ"ה פרש"י דס"ד דמיירי בהקדישה מעוברת ומ"ה לא רצה לפרש דבחג היינו בעצרת דא"כ מאי קמ"ל. ומשני דבחג מיירי בעצרת ומיירי בהקדישה ואח"כ נתעברה וקמ"ל לאפוקי מר"א. ובחידושי הריא"ף הקשה אס"ד דמיירי בעיברה לאחר הקדישה א"כ כיון דבהמה גסה יולדת לתשעה ע"כ נתעברה קודם סוכות וע"כ הקדישה קודם סוכות אמאי לא הקריבו הפרה בסוכות וזה תימא רבתי דאמאי לא הקשה בגמ' על האם. ולפמ"ש מיושב דהמקשן ס"ד דמיירי בנתעברה ואח"כ הקדישה א"כ נהי דנתעברה קודם החג מ"מ ההקדש הי' אחר החג אך לפ"ז קשה על תי' ר"א דחג הוא עצרת וקמ"ל לאפוקי מדר"א וע"כ מיירי בהקדישה ואח"כ נתעברה דאל"כ גם ר"א מודה דולד שלמים קריב ושוב קשי' על הפרה גופה אמאי לא הקריבה בסוכות. וע"כ מוכח ממשנה זו ומתירץ רבא ור"א דגסה יולדת לז' ומיירי בשנה מעוברת והקדיש' ונתעברה לאחר החג וילדה בפסח ומ"ה לא הקריבה בחג דעדיין לא הקדישה ונפשטה האיבעיא דנדה דגסה יולדת לז' ומיושב קו' זקיני הת"ש על הפרישה דס"ל גסה יולדת לז' דדחי סוגיא דנדה מפני סוגיא דר"ה ותמורה דס"ל לגמ' בפשיטות דגסה יולדת לז': ט ומעתה אבאר הנה בדגול מרבבה סי' ט"ו כ' דבר חדש דלענין ספק אם כלו לו חדשיו יש לומר סמוך מיעוטא דנפלים לחזקה שאינה זבוח והו"ל ספיקא דאורייתא. ואף דאנן פסקינן רובא וחזקה רובא עדיף ול"א סמוך מיעוטא לחזקה רק מדרבנן זה דוקא כשהרוב מתנגד לחזקה ואם אזלינן בתר רוב לא נשאר החזקה כגון ביבמות קי"ט דאיכא חזקת איסור אולם אי אזלינן בתר רוב שנתעברה צרתה שוב אין כאן חזקה משא"כ בספק בן ט' אף אם הוא בן ט' מ"מ חזקת שאינה זבוח איכא דעדיין לא נשחט ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה שלא תשחט. ובזה אמרינן מדאור' סמוך מיעוטא לחזקה וכונתו אף דהספק אם נשחט כראוי ואם הוא בן ט' אין לו חזקה דהרי נשחט מ"מ הספק הוא קודם שחיטה אם מהני לזה שחיטה ואז יש לו חזקה. ובגוף סברתו יש לעיין. והנה נלע"ד לשיטת הפרישה סי' י"ג הנ"ל דאף בודאי בן ח' מהני שהי' ח' ימים דאמרינן בן ז' היא ואישתהי א"כ בכל עגל שנולד יש ס"ס שמא בן ט' ואת"ל בן ח' שמא בן ז' ואישתהי. ואין לומר דל"ה ס"ס דשם אונס חד הוא לפמ"ש הפמ"ג דהיכי דספק כיצד הי' המעשה ל"ש לומר שם אונס חד הוא כדמוכח מדברי תה"ד סי' ק"ל הובא בש"ך סי' ק"י וגם לשיטת הרמב"ם לא ס"ל כלל הסברא דשם אונס חד הוא כמ"ש הפוסקים וכיון שיש ס"ס וגם רוב לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. ולכן ל"ה רק מדרבנן וכ"ז אם נפשט האיבעי דגסה יולדת לשבעה אבל לצד הסברא דנדה דגסה אינה יולדת לשבעה ל"ה רק ספק אחד ושייך סברת הדגול מרבבה והוה בעגל ספיקא דאור'. ולפ"ז לדינא עגל שנולד לא אסור רק מדרבנן והא דמקשה בר"ה בעל מום מי מצי אכיל נ"ל דסוגיא קאי לצד הסברא דנדה דגסה אינה יולדת לז' והו"ל בעגל ספקא דאורייתא מ"ה מקשה בעל מום מי מצי אכיל לי'. אבל למה דמשני רב אשי מה חג חג העצרת וס"ל לרבא ור"א דגסה יולדת לז' כמ"ש לעיל הו"ל ס"ס נגד חזקה שוב ל"ה רק דרבנן ומ"ה פסקו הפוסקים כן. ומעתה מיושבין דברי האורחת חיים דהוא ס"ל כשיטת הפרישה דנפשטה האיבעי דנדה והו"ל בכל עגל ס"ס ורובא ומ"ה ס"ל דמותר באכילה וא"צ ח' אלא לקרבן. והא דמקשה בר"ה בעל מום מי מצי אכיל משום דגמ' קאי לצד הסברא דגסה אינה יולדת לז' ול"ה ס"ס ואיכא רוב נגד חזקה. כסברת הדג"מ והוא פוסק כשיטת הפרישה וכסוגיא דר"ה ותמורה. וכן מיושב מה שקשה על האורחת חיים מש"ס דשבת קל"ו ר"פ ור"ה בדר"י איקלעי לבי ברי' דרב אידי בר אבין עביד להו עגלא ביומא דשבעה ואמרי לי' אי איתרחיתו לי' עד לאורתא הוה אכלינן מיני' השתא לא אכלינן מיני' והקשה ג"כ במ"ל פ"ג מא"מ הנ"ל להנ"ל מיושב די"ל דאינהו ס"ל גסה אינה יולדת לז' ול"ה ס"ס ומ"ה לא אכלי מיני' והאורחת חיים ס"ל דנפשטה האיבעי כסוגיא דר"ה ומ"ה מתיר לאכול בו ביום וזה פלפול נחמד. אך דקשה על תירץ זה דא"כ מה הקשה בש"ס דשבת אהא דאמרינן באדם לענין יבום נפל מן הגג או אכלו ארי דברי הכל חי הוא והא ר"פ ורהבדר"י וכו' עביד להו עיגלא תלתא ביומי דשבעה ולא אכלו מיני' ומה קו' הרי יש חילוק בין אדם לבהמה דבאדם יש ס"ס שמא בן ט' ושמא בן ז' משא"כ בבהמה גסה דאינה יולדת לז' מיהו זה קשה ג"כ לתירץ הדגול מרבבה מה שחילק בין אדם לבהמה וכבר הקשה עליו בשלום ירושלים על ירושלמי ר"ה עיי"ש: י' ואם סברתי נכונה דיש חילוק בין אדם לבהמה יש לישב מה שהקשו למה באדם לענין יבום בילדה ילד ספק אם כלה חדשיו בנשאת לא תצא להרמ"ה עיין ב"ש סי' קס"ד ובעגל שנשחט אסור בדיעבד עיין בדגול מרבבה להנ"ל י"ל דבאדם איכא ס"ס שמא בן ט' ושמא בן ז' והרמב"ם לא ס"ל סברת שם אונס חד הוא ובבהמה חיישינן לסברת הגמ' דנדה דגסה אינה יולדת לז' ודוק:
יא ובלמדי מס' נדה הבאתי ראי' מגמ' דל"ה ס"ס שמא בן ט' ואת"ל בן ח' שמא בן ז' ואשתהי דאין נ"מ בין הספיקות דלא כמ"ש בשיטת הרמב"ם ויש לי בזה פרפרת נאה בגמ' דבמשנה דף מ"ד אמרינן תינוק בן יום אחד פוטר מיבום וההורגו חייב והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם. ובגמרא שם ע"ב והרי הוא לאביו ולאמו וכו' למאי הלכתא לענין אבילות כמאן דלא כרשב"ג דאמר כל ששהה ל' יום אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוה ופירש"י אכולי מתניתין קאי דקא חשיב בן יום אחד בן קיימא. וקשיא אמאי אמר בגמ' אסיפא ולא אמר ארישא כמאן דלא כרשב"ג וזה דקדוק עצום. ונ"ל ליישב הנה בטעמא דרשב"ג דס"ל הא לא שהה ספיקא הוה משום דחייש למיעוטא כמ"ש תוס' במקומו ובבכורות כ' באריכות ומבואר בנדה דף נ"ט ע"ב לר' יוחנן דאף ר"מ דחייש למעוטי מ"מ בס"ס ורוב מודה דבחידושי הר"ן כ' דטעמא דר"מ שם דמטמא באשה שהי' עושה צרכי' משום דחייש למעוטי ובס"ס גם ר"מ מודה. א"כ קשיא אמאי ס"ל לרשב"ג בלא שהה ספיקא הוה הרי יש רוב וס"ס דרוב נשים ולד מעליא יולדות וס"ס שמא בן ז' ושמא בן ט' וצ"ל כיון דאין נ"מ בין הספיקות אי בן ז' אי בן ט' שם אונס חד הוא ול"ה ס"ס. אמנם לפ"ז קשה למה אמרינן שם על כולה מתניתין אהא דההורגו חייב כמאן דלא כרשב"ג הרי משנה מצי אתי' גם לרשב"ג דמיירי באשה שלא שהתה אחר בעלה ג"ח ונשאת דאיכא ס"ס ונ"מ בין הספיקות בהורגו שמא בן ז' ומנחיל להשני ושמא בן ט' ומנחיל להראשון וכיון דאיכא נ"מ בין הספיקות הו"ל ס"ס ורוב ומודה רשב"ג א"כ משנה אתי' ככ"ע אמנם לענין אבילות הנה מבואר בתוס' נדה מ"ד דספק בן ט' לראשון בן ז' לאחרון שניהם מתאבלין משום דודאי אחד מחויב להתאבל ויש גנאי אם שניהם אין מתאבלין וזה לדידן דאזלינן בתר רובא אבל לרשב"ג דחייש למעוטי ויש לכל אחד ס"ס להקל שמא לאו בנו ושמא בן ח' הוא שניהם אין מתאבלין ולשיטת הגהות אשרי בשם א"ז סוף מ"ק גם לדידן השני מתאבל ולא הראשון. ומעתה מקשה בגמ' שפיר מסיפא מדקתני והרי הוא לאביו ולכל קרוביו כחתן שלם לענין אבילות ע"כ לא מיירי בספק בן ט' לראשון בן ז' לאחרון דבספק אך השני מתאבל ולרשב"ג שניהם אין מתאבלין וע"כ לא מיירי מתניתין בספק בן ט' לראשון. עוד י"ל דהרי מצד הדין ספק בן ט' לראשון לכל אחד ספק אבילות לקולא. אך התוס' הוכיחו ממס' שמחות דקתני ספק אחיו ס' אינו אחיו מתאבלין ס ולפמ"ש תוס' עירובין מ"ז דאבילות יום ראשון מדאור' י"ל בספק אחיו מתאבל יום ראשון דהוה ספיקא דאוריית' ויותר א"צ להתאבל דל"ח לזלזול וע' מ"ש בספרי חא"ח סי' ס"ט אות ד' דבר חריף בזה. ומדקתני במשנה הרי הוא כחתן שלם לענין אבילות ע"כ לא מיירי בספק בן ט' לראשון דבספק בן ט' כל קרוביו אין מתאבלין כחתן שלם. וע"כ לא מיירי כולה מתניתין בספק בן ט' ושפיר מקשה אכולה מתניתין כמאן דלא כרשב"ג דכיון דאין נ"מ בין הספיקות אם הוה בן ט' או בן ז' לרשב"ג אין הורגין והיא הערה יקרה ת"ל ומוכח מכל זה דאם אין נ"מ בין הספיקות ל"ה ס"ס דלא כמ"ש דלשיטת הרמב"ם הוה שפיר ס"ס ודוק היטב בכ"ז:
יב עוד נלע"ד לישב דברי האורחת חיים דס"ל בספק אם כלו חדשיו מותר לאכול וקשה עליו ממה דמקשה מר"ה בע"מ מי מצי אכיל. ונ"ל הנה הדגול מרבבה כ' דיש עשה שאינו זבוח וסמוך מיעוטא לחזקה דנפל אין שחיטה מטהרתו. ובאמת זה פלוגתא בשבת קל"ה וריב"י וראב"ש ס"ל שחיטתו מטהרתו כטריפה ומדברי המאירי שבת שכ' בסתם דשחיטתו מטהרתו נראה קצת שפוסק כריב"י והר"מ אין פוסק כן וי"ל שהאורחת חיים פוסק כן דשחיטתו מטהרתו כטרפה ול"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה ולכן אזלינן בתר רוב ומותר באכילה ומ"מ נ"ל דבבכור בן ח' בעל מום אין שחיטה מטהרו דהרי כיון דטרפה הוא אסור בהנאה ויקבר כדכ' תוס' חולין ס"ט ע"ש וכמבואר במשנה בהמת קדשים שהפילה שלי' יקבר וכדכתבתי לעיל. והתוס' חולין ק"מ נסתפקו בבהמת עיר הנדחת אי עבר והקריבה אי כשר הואיל דלשריפה קיימא ומהרש"א גורס הואיל ולהריגה קיימא ונ"ל הספק של תוס' משום דכתותי מיכתת שיעורו ושחיטה בעי שיעור רוב הסימנים ותוס' כתבו ביבמות ק"ד דאף בגניזה שייך לומר כתותי מיכתת שיעורא. ולפ"ז דבבכור בן ח' ל"מ שחיטה אף לריב"י וראב"ש שפיר מקשה בר"ה בעל מום מי מצי אכיל לי' דבכור בן ח' ל"מ שחיטה ובספק שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה משא"כ בבהמת חולין וזה ישוב נכון. לדברי האורחת חיים אבל הרבה יש לפלפל בזה לענין כתותי מיכתת שיעורא עיין לעיל סי' י"ב אות ג' מ"ש וע' בספרי חא"ח סי' י"ג בש"ה מ"ש על תוס' חולין ק"מ הנ"ל. ובעיקר הדין אי בשחיטה אמרינן כתותי מכתת שיעורא באיסור הנאה ע' תשובת הגאון ר"ע איגר סי' קס"ה שחולק על מהרש"א וכ' דבשחיטה דל"ב שיעור ל"א כתותי מכתת שיעורי' וכן נראה משעה"מ פ"ד מגירושין ולפענ"ד כוונת מהרש"א דכיון דאם נעקרו סימנים ל"מ שחיטה ה"ה אם נכתתו סימני' ודוקא בעפר עיר הנדחת מכסין דכל כמה דמכתת טפי עדיף משא"כ בשחיטה. ולכאורה יש מקום לומר להיפך דבכור קיל די"ל אדרבה יש חזקה שהוא בן ט' והוא חזקת היתר הנאה דכמו דקודם שנולד הי' מותר בהנאה ה"ה עתה מותר בהנאה וע"כ ל"ה בן ח'. ויש חזקות המתנגדות דחזקת שאינו זבוח מוכיח לאיסור ולעומת זה יש חזקת היתר הנאה. אך עיין חולין ט' דבספק, בשחיטה מוקמינן בחזקת איסור ולענין טומאה הוא אינו טמא דבחזקות המתנגדות מוקמינן אחזקה אך כיון דכתבתי הטעם דל"מ שחיטה בבכור משום דאסור בהנאה בספק בן ט' דמתירין בהנאה מספק שוב מהני שחיטה אם סובר האורחת חיים כריב"י וראב"ש. דאי אפשר למיתפס החבל בתרי ראשין על כן יש לעיין בכ"ז ואקצר הפעם. עוד נלפע"ד לישב בדברי אורחת חיים וגם בדברי יש"ש סוף ב"ק הנ"ל שכ' דבני ארץ ישראל שוחטין קודם ח' יש לומר דס"ל אין הלכה כרשב"ג. וס"ל דשמואל דאמר הלכה כרשב"ג בשבת קל"ו משום דס"ל רוב ל"ה ודאי רק ספק כמ"ש האסיפת זקנים ב"מ ו' רק שהתורה התירה ומה"ט ס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב דל"ה ודאי ע"כ החמיר כרשב"ג משא"כ לרב רוב הוה ודאי וכ"כ בפליתי ר"ס ס"ג וכיון דאנן קיי"ל כרב באיסורי אין הלכה כרשב"ג והיינו טעמא דבני ארץ ישראל נהגו ביבום דאפי' מת הילד קודם ל' א"צ חליצה ויבום ובני בבל פסקו כרשב"ג אך לענין אבילות אדרבה בני א"י הקילו ובני בבל התאבלו אף ליום אחד וזה ממש להיפך משיטתן וצ"ע ובלא"ה הרבה צ"ע בדינים אלו שכ' מהרש"ל בשינוים שבין ארץ ישראל ואקצר הפעם:
יג הארכתי קצת בפלפלת כ"ש לברר הדין ולדינא כיון שדעת רוב הפוסקים דבספק אם כלה חדשיו ל"ה רק חשש דרבנן דמדאוריי' אזלינן בתר רובא. וגם הוכחתי דבספק אם הוא בן ח' ימים ל"ש לאוקמא האם בחזקת מעוברת דלא כמ"ש הפמ"ג והנוב"י וגם חזקת קטנות לאו חזקה הוא ותירצתי הראי' מסוגיא דר"ה דמשמע דהוה חשש דאוריי' וגם נתתי מקום לתרץ דברי האורחת חיים אשר על כן בדבר השאלה אם בישלו בשר עגל שלא נודע אם הוא בן ח' ימים הדבר פשוט דהכלים מותרים לאחר מע"ל בלא נודע השאלה עד אחר מע"ל דהו"ל ספק דרבנן אך אפי' בנודע השאל' בעוד שהי' הכלי בן יומא מותר להשהות כלי חרס וכלי מתכות מגעילין. דהנה הטו"ז סי' קל"ז מתיר כלי הבלוע מסתם יינם שאינה בת יומא דהוה גזירה לגזירה וצ"ע אמאי בחולין קי"א בפנכי דהוה בי ר' אמי דמלח בה בשרא ותברא והרי דם שמלחו דרבנן והו"ל להשהות שיהי' אינה ב"י ועיין פמ"ג יו"ד סי' ק"ג מייתי קצת מזה וצ"ל דם שמלחו בתחלה הי' איסור דאוריי'. ולפ"ז בעגל בספק אם הוא בן ח' דהו"ל ס"ס דאף בודאי אינו בן ח' ל"ה רק דרבנן דמדאו' בתר רובא אזלינן וע"כ בספק בן ח' הו"ל ספיקא דרבנן ובדאור' איכא ס"ס ודבשיל"מ ל"ה כמש"ל על כן נהי דאסרינן הבשר דאולי מ"מ ה"ל דשיל"מ מ"מ הכלי מותר להשהות וסמכינן אשיטות טו"ז סי' קל"ז וגם אדברי מנחת יעקב כלל פ"ה אות ס"ד דלא כמ"ש בלבושי שרד בחידושי דינים אולם אם העגל ודאי לא הי' בן ח' ונודע בעוד שהכלי בת יומא לכאורה ג"כ יש להתיר לפמ"ש תוס' בבכורות דף כ' דמה"ט אסרו פחות מבן ח' לא משום דחששו למיעוט רק משום דגזרו אטו שהעגל יהי' חולה וקרוב לפיהק ובכה"ג איכא ריעותא ואסור עיי"ש וכיון דל"ה רק משום גזירה שייך סברות הטו"ז סי' קל"ז דבאינו בן יומא הו"ל גזירה לגזירה מ"מ אין לסמוך ע"ז הואיל ואנן אסרינן באיסור דרבנן להשהות כלים עד שיהי' אינם בני יומן:
יוחנן ס"ל הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. ולכאורה הי' מקום לומר טעם אחר דאזלי לשיטתן דהתוס' כתבו ד"ה הואיל והרי שמואל ור' יוחנן ל"ל מוקצה ותירצו דמוקצה כזה הוי כגרוגרות וצמוקין דמודה ר"ש ובעירובין דף מ"ו ע"א תוס' ד"ה כש"כ דהוה לי' נולד כתבו תוס' דנולד שלא הי' בעולם כלל מודה ר"ש. ולפ"ז י"ל ה"ה מה"ט באפרוח שנולד ביו"ט הואיל ולא הי' בעולם כלל מודה ר"ש. והנה שמואל ס"ל אין אדם מקדיש דבר שלב"ל ומ"מ ס"ל המזכה לעובר קני וכ' תוס' כתובות דף ז' ע"ב דשמואל ס"ל עובר חשיב כבא לעולם ורב הונא ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ומ"מ ס"ל המזכה לעובר לא קני דס"ל דעובר חשיב דשלב"ל ורב הונא תלמיד דרב, א"כ ס"ל לשמואל אפרוח שנולד ביו"ט מותר דעובר הוא דבר שבא לעולם ולא הוי דבר חדש ורב ס"ל אסור דס"ל ולד הוי דבר חדש דעובר הוי דבר שלא בא לעולם וקשי' דלמ"ל לגמ' לומר אליבא דשמואל הואיל ומתיר עצמו בשחיטה תיפוק לי' דשמואל ס"ל ולד ל"ה דבר חדש דעובר חשיב כבא לעולם. ונראה לישב דכיון דשמואל ואיתימא ר' יוחנן ס"ל מותר ור' יוחנן ס"ל בב"ב קס"ב המזכה לעובר לא קני דחשיב עובר כלא בא לעולם, א"כ האפרוח הוא דבר חדש והי' לו לאסור ביו"ט ומ"ה איצטריך לטעם דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה ועיין קצה"ח ונתיבות סי' ר"ט בענין מכירת עובר אי הוה דשלב"ל ואכ"מ ויש לחלק לכאורה בין עובר לאפרוח שבביצה אך לענין דשלב"ל לדעתי אין חילוק:
ב והנה זקיני הת"ש סי' ט"ו סוף ס"ק א' הקשה על שיטת הרשב"א דאפרוח בביצתה אינו אסור משום נבילה רק משום שרץ מדרבנן ודלא כבעה"ת דאסר משום נבלה דאורייתא מה הקשה בגמ' לרב מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה. דלמא ס"ל לרב נמי הואיל ומתיר עצמו בשחיטה רק דוקא בעגל דכשהי' במעי אמו הי' אסור מדאורייתא אמרינן מיגו דאיתקן איסור דאוריית' איתקן לאיסור מוקצה אבל אפרוח שנולד ביו"ט כשהי' בביצה לא הי' ג"כ רק איסור דרבנן ל"א מגו דאיתקן. והקו' יותר קשה לפמ"ש תוס' ביצה דף ג' דמוקצה הוי כעין דאורייתא א"כ דלמא ל"א מגו דאיתקן רק מאיסור תורה. ונ"ל לישב דהתו' הקשו והרי יכול להושיט ידו למעי בהמה לשחוט ותירצו דלכתחלה אסור ומ"ה ל"ה מן המוכן. וזה ודאי ל"ה רק מדרבנן כיון דבדיעבד מותר א"כ ס"ל להרשב"א כתירוץ זה. ושוב ל"ש מגו דאיתקן בשחיטה דגם קודם הי' מדאור' היתר בשחיטה ורק מדרבנן איתקן א"כ גם באפרוח מדרבנן איתקן ושוב אמאי לא הותר באפרוח כמו בעגל ובסימן י"ח אות א' הבאתי דברי הר"ן והפליתי בטעם שהשמיט הרי"ף בעי' דר' אושעי' אי מהני שחיטה להושיט ידו למעי בהמה משום דס"ל דמהני להושיט ידו וכעת נ"ל ראיה מגמ' דביצה דקשי' כקו' הת"ש שהבאתי דלמא באיסור דאו' דוקא אמרינן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וע"כ דגם בעגל שנולד ל"ה רק איסור דרבנן כמו שכתבתי ומזה גופא מוכח דנפשטה האיבעי' ואינו אסור רק לשחוט לכתחלה כמו בשוחט ודוק כי קצרתי:
ג והנה מה שמקשים על תירץ תוס' דלכתחלה אסור להושיט ידו למעי בהמה לשחוט הרי מוקצה מחמת איסור דרבנן ל"א דהרי אמרינן טבל מוכן הוא אצל שבת הואיל ועבר ותיקנו מתוקן ל"ק דזה אמרינן דוקא לענין ביטול כלי מהיכנו וכן הא דאמר רבי כל שבות ל"ג בין השמשות הוא דוקא לענין עירוב כמו שכ' הריטב"א בעירובין ל' ע"ב. משא"כ שיהי' מותר לטלטל מחמת כן או לאכול ל"א. ועוד דהיכא שאסור מצד איסור שבת ל"א מוקצה מחמת איסור דרבנן לפמ"ש המפורשים דזה משום דל"ג שבות בין השמשות משא"כ בזה שאסור לשחוט מדרבנן מצד איסור אחר שפיר הוי מוקצה וז"פ: ד והנה אדונינו המהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה וכי מה בין אנהירנא לעיינין דאם העגל נולד ז' ימים קודם יו"ט וביו"ט הוא יום הח' אסור לשחוט ביו"ט משום מוקצה לרב ותמהו גדולי המורים דהרי הוא מותר תיכף בתחילת ליל יו"ט ואי משום איסור בין השמשות שמא יום זיין הוא הרי הו"ל מוקצה מחמת יום דלשעבר דל"א. ואין תימא כל כך אם נאמר דמהרש"א ס"ל כמו שעלה על דעת הפמ"ג דבעינן ז' שלמים מעל"ע וכלו הז' ימים באמצע יו"ט ואבאר הסברא דלשיטת בה"ג הובא בתוס' גיטין ח' ע"ב ד"ה אע"ג דס"ל דהא דאמרינן בעירובין ס"ח נשיילי' לאמי' אם צריכה נחים אגב אמי' מיירי קודם המילה וע"י ישראל נחים וכתבו תוס' דמיירי תוך ז' קודם המילה ע"כ צ"ל דס"ל לבה"ג דאף ביום ח' מקרי תוך ז' לחילול שבת דבעי זיין שלמים וכ"כ מהר"ם דס"ל לבה"ג דמעל"ע בעינן הרי היכא דתליא בעניני הבריאה בעי מע"ל וה"ה ז' ימים להוציא מספק נפל מעל"ע בעינן ועיין מג"א סי' של"א ס"ק ט' דמייתי לרשב"ץ דאין מלין מילה שלא בזמנו ביום ה' והב"ח כ' דלדבריו גם ביום ד' אסור והמג"א תמה עליו דכשמלין ביום ד' יהי' בשבת אחר ג' ימים וי"ל דהב"ח ס"ל דבכל ג' ימים מע"ל הוא מסוכן ומצאתי שהפמ"ג במקומו רמז ע"ז וכן י"ל בז' מע"ל לענין נפל. ומה שהבי' הפמ"ג בסוף הספר ראי' מיומא ס"ג דל"ב שלמים וכן מה שהבי' ראי' מתוס' עירוכין י"ז מכל זה אין ראי' די"ל מדאור' ל"ח לנפל דאזלינן בתר רובא. ומה שצותה התורה בקרבן ז' ימים הוא מגזה"כ דאפי' בכלו לו חדשיו בעי ז' ימים וכיון דאף בלא נודע אם כלו חדשיו ל"ה חשש נפל רק מגזה"כ ע"כ סגי בז' ימים שאינם שלמים מדאוריית' ושפיר כתבו התוס' עירוכין דאם מונין שנה מיום שנראה להרצאה לא משכחת שעות פוסלות בקדשים מדאוריית' דמדאוריית' ל"ח לנפל ותיכף מתחילת יום ח' נראה להרצאה וכן ביומא ס"ג דקאי אקרא ומדאוריית' ל"ב בקרבן מע"ל כיון דל"ה מחשש נפל אבל מדרבנן דחיישינן לנפל בעי שלמים כן יש לכאורה לישב דברי מהרש"א אך מגמ' דשבת קל"ו דאמר שם אי ארתיחתו עד לאורתא הוה אכלינן משמע דגם מדרבנן ל"ב שלמים דדוחק לומ' דמיירי שנולד תיכף בתחילת הלילה:
ה אמנם נ"ל הנה י"ל דלר"מ דחייש למעוטי בעי ז' שלמים ודוקא לרבנן דל"ח למעוטי רק מ"מ חיישינן למיעוט נפלים דהוה מיעוט המצוי כמ"ש תוס' בנדה מ"ד על כן כיון דמדאו' בקרבן בעי המתנה עד יום ח' ומ"מ ל"ב שלמים כיון דל"ה חשש נפל ה"ה מדרבנן דחששו למיעוט נפלים לא החמירו יותר מדאו' משא"כ ש לר"מ דחייש מדאוריית' למעוטי היכא דאיכא חזקה כגון בפחות מבן ח' דאיכ' חזקה שאינה זבוח על כן י"ל דבעי שלמי'. וסוגי' דיומא ס"ג שהבי' הפמ"ג ראי' מדלא משני אקושי' דלמ"ל קרא למחוסר זמן אינו ראוי לעזאזל תיפוק לי' דאינו ראוי לשם ולא משני כגון שאינו בן ז' שלמים דיגרל עליו ואם עלה לעזאזל ישלחנו קודם שנשלם השעה ואם יעלה לשם ימתין י"ל דלא רצה לאוקמא שלא אליבא דהלכת' כיון דאנן ל"ח למעוטי ול"ה ז' ימים בקרבן רק מגזה"כ. וכן יהי' כונת הוכחת התוס' בעירוכין אליבא דהלכת'. ולפ"ז י"ל דביו"ט ודאי אסור לשחוט קודם ז' ימים שלמים דכמו שכ' הד"מ סי' ט"ו דאף דפסקינן דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים מ"מ ביו"ט צריך שיפריס ע"ג קרקע וכ' בפליתי הסברא דלענין חשש טריפות אזלינן בתר רובא ול"ח למעוטי דריסוק אברים משא"כ לענין לשחוט ביו"ט דהו"ל דשיל"מ שיכול לשחוט בחול חיישינן למיעוט דמחלל יו"ט ושמא טריפה הוא ואין לשחוט רק כשיפריס ע"ג קרקע ה"ה דביו"ט חיישינן יותר למיעוט נפלים דמחלל יו"ט שלא לצורך. ובעי ז' שלמים כמו שכתבתי לר"מ. וכיון דביו"ט בעי ז' שלמים. וקודם לזה אסור לשחוט שפיר כתב מהרש"א דאף כשישלמו ז' שלמים אסור משום מוקצה. ול"ה מוקצה מחמת יום דלשעבר דגם ביו"ט גופי' הי' מקצתו באיסור קודם שנשלמו הזיין שלמים. ובזה מיושבין נמי דברי בה"ג שהבאתי לעיל דס"ל לענין ז' ימים ביולדת מחללין שבת עד זיין שלמים דכיון דאין הולכין בפיקוח נפש. אחר הרוב וחיישינן למעוטי מ"ה מחללין שבת עד זיין שלמים:
וכן יסבור הב"ח מה"ט דמחללין שבת במילה עד ג' שלמים כמו שהבאתי לעיל כיון דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב:
ו' אברא דאם נאמר דביו"ט בעי ח' שלמים מטעם דשיל"מ לא אזלינן בתר רובא שוב אף בימי החול ליבעי ח' שלמים מטעם דשיל"מ כמו שכ' הפליתי בישוב קו' תוספות דחיישינן לנפל ול"א בתר רובא. אמנם כבר כ' הישי"ע סי' ט"ו בפירוש הקצר לענין דבעי ביו"ט שהפריס ע"ג קרקע כמ"ש הרא"ש ולא בחול דבשלמא בימי החול שפיר מותר לשחוט דלע"ע שוחט להאכיל לנכרים אם יהי' טריפה והרי בהשחיטה אין עושה איסור לע"ע ולאחר שכבר שחט מותר לאכול דל"ה דשיל"מ דא"א שוב להמתין ומ"ה ל"ה דשיל"מ משא"כ ביו"ט דבהשחיטה גופה עושה איסור דלהאכיל לנכרים אסור לשחוט ונמצא דשוחט לצורך ישראל זה הוה דשיל"מ. על כן ביו"ט שפיר כתיבנא דבעי ח' שלמים ול' בתר רובא משא"כ בחול ומיושבין דברי מהרש"א ומ"מ לדינא דנימא ביו"ט דבעי ז' שלמים ומפאת כן לאסור משום מוקצה יש להתישב דהנה ראיתי מה שהקשה בצל"ח ובישועת יעקב ה' יו"ט דהרי אם נמלא ח' ימים תיגלי מלתא למפרע דלא הי' נפל דהרי ח' ימים הוא לאות דכלו לו חדשיו וכיון דתיגלי מלתא למפרע שוב ל"ה מוקצה דהו"ל כמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין אותו דאמרינן בביצה כ"ו דמותר משום דהו"ל מוקצה בטעות וה"ה הכא אלו ידעינן שהוא כלו חדשיו מותר תיכף והח' ימים רק לאות שכלו חדשיו. אך לפענ"ד נראה דזה תליא בפלוגתא דר"י ור"ל. אי אמרינן תגלי מלתא למפרע בחליצת מעוברת ועיין בתוס' יבמות פ' כתבו תוס' לרב דל"ה התראת ספק דתגלי מלתא למפרע. ובמ"ל ה' סנהדרין הקשה מתוס' נדה מ"ו ע"ב שהקשו לר"ל הרי הוי התראת ספק שמא לא יביא שערות ומה קו' והרי תגלי מלתא למפרע וכתבתי בספרי חא"ח סי' מ"ד אות ז' דתוס' הקשו שפיר לר"ל כשיטתי' ע"ש. ונמצא לפ"ז מיושב קו' מהרש"א הא דלא הקשו לרב מה בין זה לעגל שנולד קודם יו"ט ונמלא ח' ימים ביו"ט. ומה שכ' מהרש"א דזה למסקנא נמי אסור דל"ש מוכן אגב אמו צ"ע דהרי לשמואל הוא מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. אמנם לפמ"ש אתי שפיר דרב ס"ל יבמות פ' דנולדו בו סימני סריס נעשה סריס למפרע ומשמע דלקי על חלב שאכל כמ"ש תוס' ול"ה התראת ספק דתגלי מלתא למפרע הרי דס"ל תגלי מלתא למפרע אמרינן ה"ה בח' ימים אמרינן תגלי מלתא למפרע. ול"ה מוקצה ומ"ה לא הקשה לרב ולפ"ז לדידן דפסקינן כר"ל בזה יש לעיין אם מותר. עוד י"ל כמ"ש תוס' יבמות ל"ו ובגמ' מ"א לענין ג' חדשים דהוה גזירת חז"ל אפי' אם יבא אליהו ל"מ ה"ה לענין ח' ימים דהוה גזירת חז"ל משום חשש המיעוט ולכן ל"א תגלי מלתא למפרע ואסור משום מוקצה:
ז' ובתשו' אמרי אש סי' ל"ט חלק א"ח העיר בישוב דברי מהרש"א דלא תקשי דהוי מוקצה מחמת יום שעבר וכ' דלדברי רש"י ור"ן שבת קל"ו דמה"ט מותר ביום ח' וגם בליל ח' באכילה משום מקצת היום ככולו. ולפ"ז נאסר עכ"פ רגע אחת בתחילת היום שוב הוי מוקצה ואינו דומה למוקצה מחמת יום שלעבר דלא נאסר כלל בתחילת היום ויפה העיר. אך לפ"ז י"ל דלרש"י והר"ן ליבעי ז' שלמים דהרי אמרינן בפסחים נ"ג דבהשרשה ל"א תרי מקצת היום ככולו ואמאי נימא לענין ח' ימים תרי מקצת היום ככולו היינו מקצת יום ראשון ומקצת יום ח' דכיון דלרש"י בעי ח' ימים ולא ז' רק דמקצת יום ח' מהני א"כ הו"ל תרי מקצת היום ככולו וזה ל"א אמנם הנראה דדוקא בהשרשה ל"א תרי מקצת היום ככולו אבל בכל מקום אמרינן תרי מקצת היום ככולו דהרי באבילות אמרינן בתחילה ובסוף מקצת היום ככולו ועיין מ"ש בספרי סי' צ"ו אות ג' לענין מקצת היום ככולו באמצע היום. אברא דלפמ"ש:
תוס' מועד קטן דף כ"א ע"ב ד"ה אפילו בא ביום ז' דמקצת היום ככולו ל"ה בלילה לענין שום דבר עיי"ש ע"כ הא דמתירין עגל לאורתא בשבת קל"ו לא מטעם מקצת יום ח' ככולה כפירש"י רק דל"ב רק ז' ימים ולפ"ז שוב הו"ל מוקצה מחמת יום דלשעבר ולא אסור משום מוקצה דלא כמ"ש מהרש"א ונמצא דהדין במחלוקת תליא בין רש"י ותוס' ודוק:
ח הנה הפמ"ג מביא ראיה מיומא דף ס"ג דמקשה למ"ל קרא דאין לשלוח לעזאזל מחוסר זמן ת"ל דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם ואס"ד דבעינן מע"ל י"ל קרא איצטריך היכי דבשעת הגרלה עוד לא הושלם ז' מע"ל וס"ד שיטילו גורל ואם יעלה לשם ימתין עד ז' שלמים ואם יעלה לעזאזל ישלח מקודם ז' שלמים:
ומ"ה איצטריך קרא, וע"כ דלא בעינן בשום מקום ז' מע"ל ואם לדין יש לדחות הראי' דתוס' הקשו ביומא דס"ד ד"ה התם לא איתחזי כלל לר' יוחנן דס"ל דיחוי מעיקרא הוה דיחוי אמאי אמרינן לילה לקדושה יום להרצאה הרי הוה דיחוי מעיקרא ואין לתרץ לילה ל"ה מחוסר זמן דהרי הכא במת אחד מהם חשוב דיחוי אע"ג דחזי ביומא ותרצו וז"ל כיון שאינו מחוסר מעשה בגופו לא חשיב נדחה ועוד דלילה לא חזי' להקרבה שום קרבן אבל הכא צריך להביא שנים אחרים ולהגריל עליהם דהוה כמחוסר מעשה ועוד דהוא זמן הקרבה וא"ה לא מצי לאקרובה הלכך חשיב דיחוי וכפי המובן הפשוט נראה דזה ב' תירוצים תירץ אחד דבלילה ל"ה מחוסר מעשה משא"כ במת אחד מחוסר מעשה תירץ ב' דבלילה ל"ח דיחוי דאינו ראוי לשום קרבן משא"כ ביום חשוב דיחוי ולפי תירץ הב' נדחה ראיות הפמ"ג דהגמ' לא מצי לתרץ דבשעת הגרלה לא נשלם ז' מע"ל רק ביומא ישלמו הז' מע"ל דהרי בשעת הגרלה ההקדש חל ואם אז ל"ח להשם הוי דיחוי דיומא ודיחוי דיומא הוי דיחוי. וגם אח"כ ל"ח לשם ומ"ה לא מצי לשנויי הכי בגמ' וזה ישוב נכון להקושיא הנ"ל. אולם לפי זה נצטרך לומר דהא דאמרינן בזבחים י"ב דפסח קודם חצות ל"ה דיחוי משום דאין מחוסר זמן בו ביום והרי קודם חצות זמן קרבן הוא והוה דיחוי אף דאין מחוסר זמן בו ביום כמו בהך דיומא וקשי' אתוס' וצ"ל דבשלמא בזבחים י"ב בפסח קודם חצות ל"ה שום זמן הקרבה לקרבן זה. משא"כ במת אחד מהם בהך דיומא או בפחות מז' מע"ל שלימים כיון דגם לקרבן זה הוה זמן הקרבה מקרי שפיר דיחוי אף דאין מחוסר זמן לבו ביום לסברת התוס':
ולאחר העיון נ"ל דראיות הפמ"ג כראי מוצק דהמעיין בדברי תוס' יראה דא"א לפרש דבריהם בב' תירוצים דא"כ דבריהם מעורבבים ובתחלה הי' לתוס' לכתוב תירץ הראשון כולה ואח"כ תירץ הב'. ועוד דתירץ א' לא ניתן להאמר דגם בלילה מחוסר מעשה והוא פתיחת דלתות ההיכל וכן הקרבת התמיד מקרי מעשה כמו שפירש"י ר"ה ז' ע"ב ד"ה והרי רגלים ובתירץ הב' לא סגי דגם בפסח קודם חצות זמן הקרבה לשאר קרבנות ע"כ כ' תוס' ב' תנאים שיהי' מחוסר מעשה ויהי' זמן הקרבה ע"כ בב' שעירים שמת אחד מחוסר מעשה הגרלה וזמן קרבן והוה דיחוי משא"כ בפסח קודם חצות אין מחוסר מעשה דגם קודם התמיד כשר בדיעבד ובלילה ל"ה דיחוי דל"ה זמן שום קרבן וסוף דברי תוס' דוקא ותחילת דבריהם הוה או או. והכל תירץ אחד ולפ"ז ראיות הגאון מ' שמחה מבוברקע נכונה דליכא למימר דהוה דיחוי כיון דל"ה מחוסר מעשה ואין מחוסר זמן לבו ביום וז"ב: וראיתי לספר מנחת חינוך מצוה רצ"ג שדחה ראיות הגאון מ' שמחה דאיך יטיל הגורל ויחול קדושת השם קודם ז' שלימים דהרי אסור להקדיש מחוסר זמן וזה מחוסר זמן עד חצות ואין בדחיתו ממש דמבואר להדיא בזבחים י"ב דאין מחוסר זמן לבו ביום והרי אמרינן לילה לקדושה ומותר להקדיש אף דבליל ח' אם עלה ירד וכש"כ קודם חצות א"כ ראיתו נכונה ומ"ש אח"כ דהרמב"ם לא מייתי הך דלילה לקדושה כיון דמבואר בגמ' גם הר"מ לא יחלוק על זה וע' ירושלמי ריש ר"ה ואכ"מ להאריך בזה:
ט ובעיקר הקו' על מהרש"א בביצה שאוסר בכלו ז' ימים ביו"ט משום מוקצה והקשו עליו דהרי הוה מוקצה מחמת יום דלשעבר וכ' הפמ"ג בפתיחה לה' יו"ט פ"ג אות ט"ז דס"ל למהרש"א תוך ז' אסור מדאוריי' ובאיסור תורה אמרינן מוקצה מחמת יום דלשעבר זה ליתא דא"כ איך אוכלין בני ארץ ישראל חמץ ביו"ט האחרון של חג הפסח שחל בשבת והלא הוא מוקצה בה"ש באיסור דאוריית' וע"כ דל"א אף באיסור תורה מוקצה מחמת יום דלשעבר דלא כהפמ"ג:
י' ואחרי שהארכנו בפלפלת כל שהוא מה שנוגע לדינא אבא לעיקר הדין הנה בימי החול לא בעינן ז' שלמים כמו שהוכיח הרב הגאון מ' שמחה. ומה שכתבתי לעיל לחוש לדעת בה"ג דלענין ז' ימים ביולדת לחילול שבת בעינן מע"ל הנה אנן לא פסקינן כבה"ג כמבואר בסי' תרי"ז ובסי' ש"ל במג"א ס"ק ז' וקצת ראי' ג"כ דהרי האבן עזרא כ' דמה"ט מילה ביום השמיני שיעבור על התינוק רבע חודש כמו שצותה התורה להמתין ז' ימים בבהמה והרי במילה ודאי לא בעינין ז' שלמים וה"ה בבהמה. אך ביו"ט יש קצת סבר' דחיישינן למעוטי דהו"ל דשיל"מ ובעי ז' שלמים ומ"מ אין נאסר אח"כ משום מוקצה דאם השלים ז' מע"ל תגלי מלתא למפרע כמ"ש הצל"ח ומ"מ אם איכא מניעת שמחת יו"ט המיקל גם ביו"ט שלא יצטרך ז' שלמים לא הפסיד דמה שכתבתי לעיל דיש לחוש ביו"ט שמא מיעוט לא יצא מכלל נפל עד ז' שלמים כמ"ש בסברת בה"ג וביו"ט חיישינן למיעוט כמ"ש הד"מ והפליתי לענין ריסוק אברים. כ"ז כתבתי לישב דברי מהרש"א וכ' דס"ל כבה"ג אבל אנן לא פסקי' כבה"ג כמ"ש לעיל וע"כ דאפי' מיעוט אין כאן לז' שלמים דאל"כ לענין חולה הרי אין הולכין בפק"נ אחר הרוב וע"כ לדידן אפי' מיעוט אין כאן ע"כ אף ביו"ט מותר במקום מניעת שמחת יו"ט כנלע"ד: