אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן יח

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן יח

סימן יז

בדיני בן פקועה:

א' בש"ס דחולין דף ע"ד בעי רב אושעיא הושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט' חי מהו אר"ח ת"ש הרי שנולדה טרפה מן הבטן ואם איתא משכחת לה שעת הכושר דאי בעי עייל ידי' ושחטה א"ל רבא תני שנוצרה טרפה. וכ' הפליתי סי' י"ד דמוכח מתוס' ביצה דף ו' שהקשו בנולד מן הטרפה הי' מוכן שהי' יכול להושיט למעי אמו ותירצו דקאי לר' אושעיא דמיבעי ליה מוכח דלמסקנא דמשני תני שנוצרה טרפה ס"ל לרבא דמהני שחיט' אם הושיט במעי אמו. ולכן כ' תוס' דאף לדידי' דוקא בדיעבד מהני אבל לכתחלה לא משום דהוה כשוחט בלילה ובר"ן פ"ד דחולין כ' דמה"ט השמיט הרי"ף בעי' דר' אושעיא אפשר שסובר דכיון דד' סימנים אכשר רחמנא שחיטה מהני בי' עיי"ש. ובימי חורפי תמהתי על זה מש"ס דתמורה י"א ע"ב בעי מיניה אביי מרב יוסף היא שלמים ולדה חולין ושחטה בפנים מהו למ"ד ולדי קדשים בהויתן קדושים מי הוה חולין בעזרה או לא (פרש"י מי הוה חולין בעזרה ומיחייב וזה צ"ע דאחולין בעזרה ליכא חיוב דל"ה רק עשה כמ"ש רש"י גופיה חולין ע"ח ד"ה והשני סופג עי"ש ולפמ"ש בצל"ח פסחים כ"ד ע"ב תד"ה הכל מודים דס"ל לתוס' דאוכל חשנ"ב לוקה דילפינן ק"ו מערלה ול"ש אין מזהירין מן הדין כיון דאיכא עשה בלא"ה עיי"ש יש לישב גם דברי רש"י דהכא ושמא כונת רש"י דמיחייב הכונה מכות מרדות כמ"ש ברמב"ם פ"ב משחיטה ה"ג דשוחט או אוכל חשנ"ב מכין מכות מרדות וכן איתא בשבת מ' ע"ב מאי חייב דקתני מכות מרדות ומ"מ עדיין צ"ע למה לא פי' רש"י האיבעי לענין איסור) א"ל מי קרינן בי' כי ירחק ממך המקום וזבחת בעי מיני' אביי מרב יוסף היא חולין ולדה שלמים ושחטה בחוץ מי מחייב עלי' משום שחוטי חוץ או לא א"ל מי קרינא בי' והביאם לה' ל"א א"ל ראוי לפתח אהל מועד חייבין עלי' בחוץ. והקשיתי אמאי פשיט רב יוסף דל"ה חשנ"ב והרי קרינן בי' וכי ירחק ממך המקום וזבחת דיכול להושיט ידו לפנים ולשחוט לפ"מ שכ' הפליתי דנפשטה האיבעי'. ואף אם נאמר דלא נפשטה האיבעי' מ"מ קשה דהרי על כרחך האיבעי' אי הוה חשנ"ב ל"ה לענין מלקות לפמ"ש רש"י בחולין ע"ח הנ"ל דאחשנ"ב אין לוקין וע"כ דלא כפירש"י רק האיבעי' לענין אי אסור משום חשנ"ב אמאי פשיט רב יוסף דאינו אסור משום דלא קרינן כי ירחק ממך המקום והרי עדיין אסור מספק שמא יכול להושיט למעי בהמה לשחוט. ולכאורה יש לומר דכיון דד' סימנים אכשר רחמנא א"כ בשחט אמו והותר בסימני אמו לא קרינן באותן סימנים כי ירחק ממך דבאותו שחיטה אינו יכול לשחוט בחוץ. אבל באמת זה ליתא דהרי אמרינן בנזיר כ"ט דלמ"ד כדי לחנכו הוה חטאת עוף חשנ"ב אף דבמליקה לא קרינן כי ירחק דמליקה ל"מ בחוץ מ"מ כיון דקרינן כי ירחק בשחיטה הוה במליקה חשנ"ב ודברי רש"י כריתות ז' ע"ב תמוהין מגמ' הנ"ל, כמ"ש המפורשים וע' מ"ש בספרי חא"ח סי' ס"ד אות ה' וה"ה הכא כיון שעכ"פ יכול לשחוט בחוץ באיזה אופן קרינן כי ירחק (והגאון מהרש"ק זצלה"ה בטוטו"ד קמא סי' כ"ד כ' לישב קו' זו בתירץ הנ"ל וכ' כן גם בשמי ובאמת אנכי דחיתי תירץ זה מגמ' דנזיר הנ"ל) ועפ"י קושיתי אולי יש לישב מ"ש רש"י האיבעי' לענין חיוב ולא פי' לענין איסור כדמשמע פשטא דגמ' דבאיבעי' ראשונה בעי אי הוה חולין בעזרה ובהאיבעי שני' מי מחייב משום שחוטי חוץ ומשמע דאיבעי ראשונה לענין איסור אכילה והאיבעי שני' ל"מ קאי לענין איסור דעכ"פ לא נזרק הדם כאשר יבואר לקמן ומי מתירה ולכן בעי לענין חיוב שחוטי חוץ. אך י"ל דקשה לרש"י כקושיתנו דעכ"פ אסור מספק ולכן פי' האיבעי לענין חיוב ובכ"ז רחוק לומר דהאיבעי לענין חיוב מלקות דקיי"ל חשנ"ב ל"ה רק בעשה. והמובחר לפמ"ש תוס' ביצה דעד כאן לא מיבעי לן אלא בכלו לו חדשיו אבל בלא כלה חדשיו ודאי ל"מ שחיטה במעי אמו א"כ האיבעי' בתמורה קאי בלא כלו חדשיו דבודאי לא קרינן כי ירחק ממך וזבחת ובזה מיושב קו' תוס' תמורה י"א ע"א אהא דהשוחט את החטאת ומצא בה בן ארבע חי תני חדא אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה וכו' ותניא אידך נאכלת בכל מקום והרגישו תוס' אמאי נקט בן ד' חי וכתבו דאלו בן ה' אינו ניתר בשחיטת אמו לר"מ ואמאי לא נקט בן ה' לרבנן להנ"ל י"ל דגם לרבנן נקט בן ד' דאלו בן ה' לא מצי למיתני נאכלין לכל אדם דולדות קדשים בהויתן קדושים ולא קדוש דא"כ אסור משום חשנ"ב על כן נקט בן ד' דבלא כלה חדשיו אינו יכול לשחוט בריחוק מקום ואינו אסור משום חולין בעזרה וברייתא דאין נאכלין אלא לזכרי כהונה נקט רבותא דאפי' בן ד' אין נאכלין אלא לזכרי כהונה וכש"כ בן ה' (כעת בסדרי החיבור להדפסה ראיתי שהעיר בהקו' בספר בית שמואל אחרון):

ב' והנה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור השמיטו בעי' דר' אושעיא בהושיט ידו למעי בהמה ולא נודע טעמם. עיין ר"ן ופליתי להנ"ל י"ל שהי' דוחק להם לומר דבעי' דאביי בתמורה מיירי דוקא בלא כלה חדשיו מדנקט סתמא. ע"כ פירשו דמיירי אף בכלה חדשיו ומדפשיט רב יוסף דאינו אסור משום חשנ"ב משום דלא קרינן כי ירחק וזבחת מוכח דס"ל לרב יוסף דל"מ שחיטה בהושיט ידו למעי בהמה על כן השמיטו האיבעי'. ודברי רמב"ם נכונים יותר דאחרי שפוסק בפ"ב משחיטה ה"ד בהיא שלמים ולדה חולין ושחטה בפנים אינו אסור משום חשנ"ב דלא קרינן כי ירחק וסתם משמע אף בכלו חדשיו מדלא חילק מבואר דל"מ שחיטה במעי אמו א"צ להביא בעי' דר' אושעיא דסמך על מה שמביא בה' שחיטה דין הנ"ל:

ג' ואחר העיון יש לישב קו' זו דהנה גוף הקו' ל"ק רק מהאיבעי' ראשונה מחשנ"ב דמהא דאין חייב משום שחוטי, חוץ בהיא חולין ולדה שלמים משום דאינו ראוי לפתח אהל מועד ל"ק דאף דמהני שחיטה במעי אמו מ"מ לא הותר הולד לקרבן דאמרינן בחולין דף ע"ה דאף לר' יוחנן דחלב שליל חייבין בכלה חדשיו מ"מ גלי קרא דלא חזי להקרבה מידי דהוה אמחוסר זמן עיי"ש וה"ה דהדם אינו ראוי לזריקה מה"ט ובמה איפא יותר הולד למזבח ויבואר לקמן. וע"כ אין חייבין בחוץ דאין ראוי לפתח אהל מועד לא בשחיטת עצמו ולא בשחיטת אמו שהיא חולין. ול"ק רק מהיא שלמים ולדה חולין אמאי ל"ה חשנ"ב. ולזה נאמר הנה התוס' פסחים י"א כ' דהא דדרשינן ממקום שאין אתה מביא אתה קוצר הדין דממקום שאין אתה מביא לכתחלה רשאי לקצור עיי"ש וצריך עיון אמאי חייבין משום שחוטי חוץ בשבת בקרבן יחיד הואיל דבדיעבד אם זרק הורצה כדכ' תוס' חולין דף מ' ול"א כיון דלכתחלה אינו מביא ל"ה ראוי לפתח אהל כמו לענין קצירת עומר. אמנם הדבר נכון דבזבחים ק"ט דרשינן מקרא מיוחד דכתיב לא יביאם לעשות דכל הפסולין שאם עלו לא ירדו חייבין עלי' בחוץ ומ"ה הדין בשחוטי חוץ דאף דלכתחילה לא יעלה אם בדיעבד מהני חייבין בחוץ משא"כ בקצירת עומר. ולפ"ז י"ל דבחשנ"ב הדרינן לכללא דדוקא אם לכתחלה קרינן כי ירחק וזבחת אסור משום חשנ"ב אבל היכא דלכתחלה ל"ה. בר זביחה בריחוק מקום אינו אסור משום חשנ"ב וכיון שכ' תוס' ביצה הנ"ל דלכתחלה:

ודאי אין לשחוט ע"י הושטה למעי אמו דלא עדיף משוחט בלילה שפיר אמר רב יוסף מי קרינן בי' כי ירחק וזבחת ואף אם נאמר דמדאורייתא מותר לשחוט לכתחלה בלילה, ורק מדרבנן אסור לכתחלה שמא לא יבדוק אח"כ הסימנים אם שחוטין י"ל כמו שכ' הפמ"ג סי' כ"ח ס"ק כ"ז בישוב שיטת הב"ח דהיכי דמדרבנן לא קרינן אשר יאכל פטור מכיסוי ה"ה היכי דמדרבנן לא קרינן כי ירחק ממך וזבחת ל"ה חשנ"ב בעזרה וע' בראש אפרים בתשובה שבסוף הספר סי' ב' שכ' דבכור בעל מום אין מונין השנה, רק לאחר ח' ימים הואיל דמדרבנן אסור באכילה לא קרינן בי' תאכלנו שנה בשנה. ובזה מישב קו' טורי אבן ר"ה דף ו' בהא דהקשה בגמ' בעל מום מי מצי אכיל. ומה שהקשה על הפמ"ג הנ"ל מחולין כ"ז ע"ב ומדף פ"ה יבואר אי"ה לקמן לענין ח' ימים ישוב הקושיא ומ"מ רחוק הדבר שנאמר כן להקל בחשנ"ב: ד' עוד י"ל בישוב הקו' לפמ"ש זקיני ת"ש סי' י"ד ס"ק י"ז בישוב שיטת הלבוש שכ' דהוה חלדה וכ' דרב אושעיא ס"ל תחת מטלית ל"ה חלדה ומ"ה ס"ל דגם בהושיט ידו למעי אמו ל"ה חלדה אבל לדידן דתחת מטלית אסור ה"ה דבמעי אמו הוה חלדה א"כ י"ל דמדרבנן ודאי אסור אף בדיעבד משום חלדה ולא קרינן כי ירחק ממך המקום כיון דאסור מדרבנן אף בדיעבד מעין שכ' הפמ"ג סי' כ"ח הנ"ל:

ה' ועפמ"ש לעיל דבחשנ"ב אם לכתחלה ל"מ לשחוט ברחוק מקום ל"ה חשנ"ב ובשחוטי חוץ אם בדיעבד ראוי לפתח אהל מועד חייב משום ש"ח נכונים דברי הגמ' תמורה מה דבעי אביי בהיא חולין ולדה שלמים ושחטה בחוץ אם חייב והלא כבר פשט ר"י דל"ה חשנ"ב בעזרה דלא קרינן כי ירחק וה"ה דל"ה ש"ח מה"ט ומה מיבעי לי' להנ"ל ניחא די"ל נהי דל"ה חשנ"ב דלא יוכל לכתחילה לשחוט בריחוק מקום מ"מ בהולד שלמים הוה ש"ח כיון דאם שחט בדיעבד בפנים הולד ראוי לפתח אהל מועד כנ"ל ופשיט לי' דל"ה ראוי אף בדיעבד. וצריך לומר הטעם דאינו ראוי אף בדיעבד דאינו יכול לזרוק הדם כמו דאינו יכול להקטיר החלב כדאמרינן בחולין ע"ה מידי דהוה אמחוסר זמן וה"ה הדם אינו ראוי לזריקה ואף דתוס' כ' בתמורה י' ד"ה ואזדא בסוף הדיבור דאף דמחוסר זמן אין רשאי להקדיש מ"מ קודם שנולד רשאי להקדיש ולכאורה מוכח דקודם שנולד עדיף ממחוסר זמן לפמ"ש המ"ל בפ"ג מאיסורי מזבח דטעם ח' ימים משום לתא דנפל ומ"ה אסרה תורה אף בכלה חדשיו דלא חילקה תורה ולפ"ז קודם שנולד דניתר בשחיטת אמו אף אם הוי נפל מ"ה מותר להקדיש דל"ה מחוסר זמן ולפ"ז אף דמו מותר לזריקה מ"מ הרי מבואר להדיא בחולין מידי דהוה אמחוסר זמן ודוקא להקדיש גלי קרא ולא לזרוק דמו או להקטיר חלבו ודוק. הן אמת שי"ל דזה דוקא לר' יוחנן דס"ל בחלב שליל בן ט' חלבו כחלב בהמה וטעמא דמיעטה רחמנא מהקרבה מידי דהוה אמחוסר זמן ה"ה הדם אסור לזריקה אבל לר"ל דס"ל דמיעטה רחמנא משום דל"ה חלב דבעי חדשים ואוירא א"כ הדם יזרק בשחט אמו שהיא חולין ולדה קדשים בעזרה דדם ל"ב חדשים ואוירא אך כיון דס"ל לר"ל דף ע"ד דאינו חייב כרת על דם שליל דל"ה רק כדם התמצית א"כ אינו ראוי לזריקה. ושפיר אמרו בגמ' דאינו ראוי לפתח אהל מועד אף בעבר ושחט בעזרה בהיא חולין ולדה קדשים. ולפ"ז אם יושיט ידו למעי אם וישחוט בעזרה ויותר בשחיטת עצמו לר"י פסול לזריקה משום דהו"ל כמחוסר זמן ולר"ל אולי הו"ל דם הנפש אך בשחיטת עצמו לכ"ע הו"ל מחוסר זמן כיון דשייך בי' לתא דנפל ודוקא אם ניתר בשחיטת אמו ל"ה מחוסר זמן לר"ל מהסברא דבשחיטת אמו ל"ש לתא דנפל ע"כ ממנ"פ בשחיטת אמו דם השליל ל"ה דם שהנפש יוצאה בו ובשחיטת עצמו הו"ל מחוסר זמן ודוק: ו' עוד י"ל דבהי' חולין ולדה קדשים ושחט אמו בפנים פסול הדם לזריקה והולד פסול לקרבן דהו"ל יוצא דופן לשיטת רש"י חולין ע"ד ע"ב דבן פקוע הו"ל יוצא דופן ומבואר בתוס' ד"ה דגמר דלשיטת רש"י אפי' לר"מ דס"ל בן פקוע טעון, שחיטה פסול לקרבן. ומה"ט אינו יכול לזרוק אף בעבר ושחט האם חולין בעזרה אלא דקשה דא"כ למ"ל קרא דחלב שליל פסול להקרבה תיפוק לי' דהו"ל יוצא דופן ופסול חלבו להקרבה וצ"ל דכיון דאמו קדשים וקרבן כשר השליל כאבר ממנה וה"א דכשר החלב להקרבה וצריך קרא או דל"ה חלב דבעי חדשים ואוירא או מידי דהוה אמחוסר זמן משא"כ באמו חולין ודאי דם וחלב שליל פסול לקרבן משום יוצא דופן:

ז' ובהך דתמורה א י"א בשוחט חטאת ומצא בן ד' חי תני חדא אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה ולס"ד דגמ' ס"ל ולדי קדשים בהויתן קדושים ועובר לא קדיש במעי אמו ומיירי בהוקדש העובר בפ"ע וס"ל קדושה חלה על עוברין וקשי' אם הקדיש עובר בפ"ע הוה העובר והאם כשתי קרבנות ובמה הותר הולד דדמו ודאי אינו כשר לזריקה בשחט אמו כדכתיבנא לעיל וזריקת דם אמו נמי ל"מ כיון דהוה כקרבן בפ"ע. וכמפריש ב' חטאות לאחריות וצ"ל כמו דניתר בשחיטת אמו דהוה כאבר מאברי' כן מהני זריקת דם אמו וראי' נ"ל ממעילה ז' דמבואר שם במפריש ב' חטאות לאחריות ושחט שניהם בב"א וזרק דם אחד מהני זריקה להשני שיצא מידי מעילה ומ"מ אסור באכילה ואמאי לה"א בהקדיש העובר בפ"ע ושחט אם דהו"ל כשחט שניהם בבת אחת הולד מותר באכילה לזכרי כהונה וע"כ דעובר שאני דהוה כאבר מאברי' ומהני זריקת דם האם. משא"כ באמו חולין והולד קודש אין מי שיתיר הולד בזריקה כנ"ל:

ח' והנה ברמב"ם פ"ד דתמורה ה"ד מבואר בשוחט חטאת ומצא בה בן ד' חי הרי זו נאכלת כבשר החטאת שולדי קדשים במעי אמן הם קדושים וכ' הלח"מ להכי נקט בן ד' חי דאלו בן ה' אף למ"ד בהוייתן קדושים קדוש כיון שיצא לאויר העולם לאחר שחיטת אמו להכי נקט בלא כלו חדשיו וכ' עוד דגם תוס' ס"ל הכי למסקנא ודבריו צ"ע דהרי בזבחים קי"ד ובתוס' שם מבואר דלמ"ד בהויתן הן קדושים לא חל קדושה כלל איוצא דופן וברמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח ה' י"א מייתי כסף משנה דברי מהר"י קורקס דאם נולד אחר שחיטת אמו הו"ל יוצא דופן וכיון דהו"ל יוצא דופן איך אפשר לומר דלמ"ד בהויתן קדושים נולד אחר שחיטת אמו קדוש הרי הוא יוצא דופן ואין קדושה חלה עליו. עוד תמהתי עליו מ"ש שגם תוס' סוברים כן למסקנא דא"כ מה הקשה תוס' זבחים צ"ח ד"ה אף כל אברייתא דבהמה המקשה דממעט חלב שליל מהקרבה תיפוק לי' דהו"ל חולין גמורין והוצרך לומר דס"ל במעי אמן קדושים והרי ברייתא זו מיירי בשליל שכלה חדשיו דהרי בזה פליגא ר"י ור"ל דמייתי ברייתא זאת א"כ גם למ"ד בהויתן קדושים י"ל דמיירי שהי' חי לאחר שחיטה דקדוש לכ"ע וממעט מהקרבה דל"ה חלב או דהוה מחוסר זמן כדאיתא בסוגיא. ולמ"ל לתוס' לומר דאתי' למ"ד במעי אמן קדושים וע"כ תוס' לא ס"ל כשיטת הלחם משנה. והנה למ"ש לעיל דדוקא באמו חולין הו"ל הולד יוצא דופן אבל באמו קדשים ושחט והולד יצא חי לא פסול להקרבה משום יוצא דופן דהוה כאחד מאברי' הוצרך בגמ' דחולין למעט חלב שליל ודוקא באם חולין כ' מהר"י קורקס ורש"י ומקרי יוצא דופן. א"כ גם דברי הלח"מ נכונים דכיון דהאם חטאת והולד ניתר בשחיטה לא מקרי יוצא דופן וחלה קדושה לאכול לזכרי כהונה והחלב לא קריב: ט' אמנם לדעתי יראה דבר חדש דאם שחט אמו ועדיין מפרכסת ויצא הולד כיון דמפרכסת כחי לא מיקרי יוצא דופן ולא יתום וע' תוס' בכורות ל"ב ותוס' ב"ק ע"ה וחולין פ"ד דלאחר שחיטה הוא בר העמדה והערכה מה"ט ובזה נ"ל לישב דברי תוס' חולין ע"ד ע"ב ד"ה דגמר שה שה מפסח פי' בקונטרס משום יוצא דופן ואי אפשר לומר כן דא"כ לר"מ איך פודין בו דאמר לעיל דאליבא דר"מ פודין בו אלא מיפסל מטעם שחיטה דאין פודין בשחיטה והקשה הרמב"ן דמ"מ הרי הולד בודאי יוצא דופן הוא ופי' חידושי הר"ן ולב ארי' כונת דבריהם דגם תוס' מודה דבן פקוע יוצא דופן כדמוכח מחולין ל"ח דמקשה אלא דמתה והדר ילדתי' מכי יולד נפקא רק דס"ל דלענין יוצא דופן לא ילפינן פדיון בכור משה שה דפסח דתפדה תפדה ריבה רק לענין לא בשחיטה ילפינן ומ"ה לר"מ דל"ה כשחוט פודין אך לרש"י דס"ל אין פודין מטעם יוצא דופן קשיא גם לר"מ והקשה בלב אריה דמ"מ קשי' בהוי אמינא דגמ' דהקשה רב אשי למר זוטרא מאי דעתך דילפת שה שה מפסח אי מה להלן זכר תמים ובן שנה וס"ל דלכל מילי ילפינן מפסח אמאי לר"מ פודין והלא הו"ל יוצא דופן עיי"ש. ולפמ"ש ל"ק דלמאי דס"ד יש לומר דהא דלר"מ פודין מיירי ביצא חי בעוד האם מפרכסת דל"ה יתום ולא יוצא דופן וכיון דלר"מ ל"ה כשחוט פודין ולרבנן דהו"ל כשחוט אין פודין ולעולם ילפינן שה שה מפסח לכל מילי ול"ק לתוס' ומ"ה הקשו לרש"י דטעמא משום יוצא דופן קשיא אמאי לר"מ פודין וליכא למימר דמיירי ביצא חי בעוד האם מפרכסת דא"כ גם לרבנן פודין דל"ה יוצא דופן. ומ"ה פי' תוס' דמטעם דהו"ל כשחוט אין פודין ודוק. וכן יש לישב קו' הרמב"ן אתוס' בפשיטות. ומעתה י"ל דמ"ה נקט הר"מ בבן ד' חי דבבן ה' משכחת גם למ"ד בהויתן קדושים דאין נאכל אלא לזכרי כהונה כדברי הלח"מ דנולד חי לאחר שחיטה קדוש לכ"ע ולא תיקשי דהו"ל יוצא י"ל דמשכחת ביצא חי בעוד האם מפרכסת דל"ה יוצא דופן ולא יתום ולפ"ז י"ל דהא דממעט בחולין ע"ה חלב שליל משום מידי דהוה אמחוסר זמן ל"ק תיפוק לי' דהו"ל יוצא דופן או יתום די"ל דמיירי ביצא חי בעוד האם מפרכסת דל"ה יוצא דופן ומ"ה ממעט מטעם דל"ה חלב או מידי דהוה אמחוסר זמן כנלע"ד. אמנם האמת דכיון דאמו קדוש והולד נמצא בתוכה והוה כאבר מאברי'. והנני חוזר לדברי הגמ' תמורה דמיבעי לן בהיא חולין ולדה שלמים ושחטה בחוץ אי הוה ש"ח ופשיט דאינו ראוי לפתח אהל מועד והקשיתי לעיל דהרי בדיעבד בעבר ושחט ראוי הוא לפתח אהל מועד וכתבתי דאינו ראוי דהו"ל יוצא דופן לפמ"ש זה ליתא דהרי משכחת לה דראוי לפתח אהל מועד כגון בהיא חולין ולדה שלמים ושחטה בחוץ ונולד בעודה מפרכסת דבכה"ג ל"ה יוצא דופן ולא יתום ואלו הי' שוחטה בפנים הי' ראוי להקרבה ואמאי ל"ה ש"ח וע"כ כתירץ הראשון משום מידי דהוה אמחוסר זמן מיעטה תורה מהקרבה וה"ה הדם מזריקה או דהו"ל כדם התמצית ודוק בכ"ז: י' ודע דלפמ"ש הלחם משנה הנ"ל צ"ע בש"ס דתמורה דמיבעי לי' היא שלמים ולדה חולין למ"ד בהויתן קדושים ושחטה בפנים אם הוה חולין בעזרה. ופירשתי לעיל דמיבעי לי' בכלה חדשיו ומ"מ ל"ה חולין בעזרה דנפשטה האיבעי' דל"מ להושיט יד לשחוט בפנים. וכן מוכח ברמב"ם בפ"ב משחיטה עיין לעיל מדלא כ' דדוקא בן ד' מותר. ולפ"ז קשי' אם מיירי ביצא ולד חי אח"כ הרי השתא לאחר שיצא קדוש להל"מ ול"ה חולין בעזרה מיהו י"ל כיון דבשעת שחיטה הי' חולין הו"ל חשנ"ב ואין לומר כמו שכ' תוס' בשבועת ט"ו דמותר לחנך המקדש במנחה אף דאין מנחה בבמה כיון שע"י זה נעשה מקדש ל"ה מנחה בבמה ה"ה בזה כיון שע"י שחיטה נעשה קודש ל"ה חשנ"ב דז"א דכאן ע"י שחיטה לא נעשה קודש רק ע"י שיצא חי ונתהוה אח"כ שוב י"ל דהוה חולין שנ"ב כיון שאז לא הי' קודש:

אך יש לומר דבעת השחיטה הוה זאת הוית הולד דהתוס' כ' בנדה מ"ד דלאחר מיתת האם הוה הולד כמנחא בקופסא ואף דישראל אין מצוה על העוברין מ"מ לאחר מיתת האם הוה כילוד ואם הרג העובר חייב וכ"כ הרמב"ן הובא בר"ן פ' יו"כ דמה"ט ביושבת על המשבר מחללין שבת עבור הולד דלאחר מיתת האם ל"ה עובר אלא חי הוא ודלת ננעלת בפני' וע' בספרי או"ח סי' נ"ג אות י"ט מה שכתבתי בזה א"כ אין כונת הלחם משנה דמה שיצא אח"כ הוה הוית הבהמה וקדש אז אך בעת שחיטת הבהמה נתקדש הולד א"כ מה"ט ל"ה חשנ"ב וצ"ל דהאיבעי בגמ' דתמורה דוקא בלא כלה חדשיו והלח"מ לא קאמר רק בכלה חדשיו ודוק:

י"א ולפמ"ש י"ל דאם שחט הבהמה ונמצא בתוכה בן ט' חי ל"ה יוצא דופן למה דאמרינן דף ל"ח דמקשה איתום אם מתה אמו והדר ילדתו מכי תלד נפקא דהו"ל יוצא דופן אלא זה פי' למיתה וזה פי' לחיים. א"כ בשחט האם או מתה האם דאז הו"ל כילוד וכמנחא בקופסא ודלת ננעלת בפני' (אם לא פירכסה האם או לשיטת תוס' בשם הר"ר שמעי' חולין כ"ד דבכשרה ל"ה מפרכסת כחי') הוה זה פי' לחיים וזה למות ול"ה רק יתום ולא יוצא דופן דלא כשיטת רש"י דף ע"ד דבן פקוע הו"ל יוצא דופן גם לא כמ"ש הכסף משנה פ"ג מאיסורי מזבח בשם מהר"י קורקס ובחינוך מ' רצ"ג כ' ודרז"ל בזה המקרא כי יולד פרט ליוצא דופן שפסול לקרבן תחת אמו פרט ליתום כלו' שנולד אחר שנשחטה אמו וכ"כ הר"מ פ"ג מאיסורי מזבח ה"ד תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו ותמה במנחת חינוך דהרי נולד אחר שנשחטה אמו הוא בן פקוע ויתום ל"ה רק זה פירש לחיים וזה פי' למיתה. ולפמ"ש מיושב שפיר דתיכף שנשחטה אמו הוא פי' לחיים דכמאן דמונח בקופסא ודלת נעול בפני' ומיקרי פי' לחיים ומ"ה ל"ה רק יתום. והא דמקשה בחולין במתה אמו והדר ילדתו מכי יולד נפקא. והרי במתה אמו הולד כמונח בקופסא צ"ל דהרי תוס' בנדה נסתפקו מאי הוה כמנח בקופסא עיי"ש ולפ"ז נאמר דסוגיא דחולין ס"ל דל"ה כמנחא בקופסא ומ"ה במתה אמו והדר ילדה וה"ה בנשחטה הו"ל יוצא דופן ולא משכחת יתום רק בזה פי' למיתה וזה פי' לחיים. והרמב"ם והחינוך הוכיחו ממשנה דבכורות נ"ז דמבואר דיתום הוא דמתה או שנשחטה אמו והדר ילדה וקשי' קו' הגמ' וע"כ ס"ל דשמואל דס"ל בעירובין ז' בישבה על המשבר מחללין שבת על הולד וע"כ הטעם משום דהוה כמנחא בקופסא ודלת נעול בפני' ומ"ה הו"ל כילוד במיתת האם ומיקרי זה פי' למיתה וזה פי' לחיים ול"ה יוצא דופן רק יתום ומ"ה פסקו כן. ולפמ"ש דהר"מ יסבור דבן פקועה ל"ה יוצא דופן רק יתום נכונים דברי הגמ' דחולין ע"ה דאיצטרך לומר מידי דהוה אמחוסר זמן דיתום לא חמיר כיוצא דופן כמ"ש במרכבת המשנה פ"ג מאיסורי מזבח דיתום ל"ה רק כמחוסר זמן ע"ש. וכן מוכח מלשון הראב"ד שהקשה פ"ג מאיסורי מזבח על הרמב"ם דליחשב יתום ופי' הכסף משנה הכונה דליחשב בהדי רובע ונרבע דחל הקדושה כמו על בעל מום עובר ועדיין ירעה עד שיפול מום וכן הוא בש"ס דתמורה כ"ח ודוקא ביוצא דופן לא חל שום: קדושה ודלא כמ"ש בשעה"מ פ"ג מאיסורי מזבח:

י"ב והנה ברמב"ם פ"א ממעשה קרבנות ה' י"ח כ' היתה הבהמה מעוברת אעפ"י שכלו חדשיו של עובר ואפי' נמצא חי אינו מעלה חלבו עם חלב אמו אלא חלב אמו בלבד והרי העובר כאחד מאברי'. הנה ממתק לשון הר"מ נתישב לי מה שהקשיתי לעיל אסוגיא דחולין ע"ד למ"ל קרא דאסור להקרבה תיפוק לי' דהו"ל יוצא דופן או יתום וכן קשה בחטאת שנמצא בן ה' חי יהי' ולד חטאת דלמיתה אזלי דתוס' כ' בתמורה דמקדיש בהמה רקנית ונתעברה זה הוא ולד חטאת. למ"ש הרמב"ם והרי הוא כאחד מאברי' נתישב הכל. וכבר כתבתי לעיל הסברא זו. ולרמב"ם אם עבר ב' ימים אז הוה דינו כבשר נותר ואף אם הוא חי אסור משום נותר. כמבואר בתמורה י"א דמצא בן ד' חי אין נאכל אלא ליום א' וה"ה בן ה' ומה דמבואר בתוספתא פ"ד דחולין השוחט את החטאת ומצא בן ד' חי אפי' לאחר שלשה ואפי' יצא חוץ לקלעים מותר באכילה נ"ל דתוספתא ס"ל כמ"ד בתמורה י"א נאכלין לכל אדם ורמב"ם פוסק פ"ד דתמורה ה"ג הובא לעיל דנאכלת כבשר חטאת ע"כ חייב עלי' משום נותר. אך קשה מש"ס דקדושין דף נ"ד דאר"י משום רשב"י לא מצינו בעלי חיים שאסורין מתקיף לה ר' ירמי' הרי רובע ונרבע בעדים דבעלי חיים נינהו ואסורין והקשו תוס' לפי' ר"ת דשור הנסקל ורובע ונרבע אינם אסורין מחיים בהנאה מה מקשה ומתוך כך פי' לא מצינו בעלי חיים דאסורין שלא לשחטן ופריך והרי רובע ונרבע שהוזהרו שלא לשחטן. ולמה לגמ' להקשות מרובע ונרבע דלא אלים הקושיא ויקשה מבן פקוע דבהמת קדשים שנותר דהו"ל בעל חי ואסור בהנאה וחייבין עליו כרת. וזה קשה יותר. אמנם קו' זו ל"ק דבקדושין אר"י משום רשב"י לא מצינו בעלי חיים שאסורין ור"ש ס"ל בכריתות כ"ג בהויתן קדושים. עיי"ש ומ"ד בהויתן קדושים שוחט חטאת ומצא בן ה' חי נאכלין לכל אדם ואין אסור משום נותר כמ"ש בתוספתא הנ"ל ול"מ להקשות על ר"ש. ומזה מוכח כמ"ש לעיל דאף בן ה' אינו אסור משום חשנ"ב דנפשטה האיבעי' דאסור להושיט יד לשחוט במעי בהמה דאס"ד דבעית אביי ופשטות רב יוסף היא בבן ד' אבל בן ה' אסור בהנאה משום חשנ"ב עדיין הו"ל להקשות מזה לר"ש דר"ש ס"ל חשנ"ב דאורייתא ומצינו בעלי חיים שאסורין בהנאה בחיים. גם מוכח מזה דלא כהלחם משנה פ"ד דתמורה שכ' דאפי' למ"ד ולדות קדשים בהויתן קדושים נמי קדוש הולד בצאתו לאחר שחיטת אם דא"כ משכחת גם לר"ש בן פקוע שאסור בהנאה משום נותר בשוחט חטאת ומצא בן ה' ואמאי לא הקשה מזה לר"ש. וע"כ דלא כהלח"מ מיהו לזה י"ל דמקדשים לא הקשה דכל קדשים נאסרין מחיים אך לפמ"ש מהרש"א קדושין נ"ז דנותר פקע שם קדשים וע' מ"ש לעיל סי' י"ג אות ז' דר"ש ס"ל כן ומזה יש להוכיח כנ"ל ודוק. וגוף הדין הוא חידוש דבע"ח יהי' אסור משום נותר ופיגול:

י"ג והנה בספרי לא"ח סי' פ' הבאתי דברי השיטה מקובצת ב"ק מ"א אהא דאמרינין ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שהיא נבלה ולמ"ל לא יאכל והקשה תוס' דילמא קרא בבן פקוע וכ' בשם רבינו ישעי' דבן פקוע טעון נחירה וע"כ אין כונתו כמ"ש הפרשת דרכים בדרך האתרים דרוש א' דבעי נחירה משום דמפרכסת אסור. דכונת המ"ל הוא דבעי שנהרג ולא יהי' חי אבל אם נהרג מותר וא"כ הק"ל דאם נסקל אינו חי ואיצטריך קרא לאסרו וע"כ כונתו דבעי נחירה בסימנים וע"ז הקשיתי דא"כ מה מקשה בב"ק ק"ו ולישני בבן פקוע והרי בבן פקוע נחירתו היא שחיטתו וליחייב בדו"ה. והארכתי בפרט זה בישוב הקו'. ושם הקשיתי מתמורה י"א דמיבעי לן בהיא שלמים ולדה חולין ושחטה בפנים אי הוה חולין בעזרה. ואס"ד דעדיין בעי נחירה ל"ה חשנ"ב, עיי"ש כעת ראיתי דלק"מ די"ל דרבינו ישעי' לא ס"ל דבעי נחירה רק בכלו חדשיו משא"כ בלא כלו חדשיו ואם נוקי לקרא דשור שנגח אדם בבן פקוע ע"כ בבן פקוע דל"ה נפל וזה באמת בעי נחירה משא"כ במצא בן ד' חי לא בעי נחירה ומהני שחיטת אמו ושפיר מיבעי לי' בבן ד' חי ולדברי רבינו ישעי' מיושב קו' שעה"מ פ"ג מאיסורי מזבח אהא דילפינין בבכורות דחלב מותר מדאסרה תורה חלב פסולי המוקדשין ודילמא בבן פקוע וכן מדאסרה תורה בב"ח ודילמא בחלב בן פקוע דלרבינו ישעי' קודם נחירה הוה עדיין יוצא מאמ"ה. ובלא כלו חדשיו הוה נפל ואין לה חלב. אולם דברי רבינו ישעי' צ"ע וכבר הארכתי בספרי סי' הנ"ל בדבריו: י"ד והנה הרא"ש כ' בדף ע"ה דהא דר"מ ס"ל בן פקוע טעון שחיטה דוקא ביצא חי אבל יצא מת אף שהי' חי בעת שחיטת אמו וכלה לו חדשיו מותר וצ"ל בסברתו דדוקא ביצא חי לא הותר לו שחיטת אמו כיון שבר שחיטה היא משא"כ ביצא מת אף שמת אחר שחיטה הותר בשחיטת אמו וצ"ע דא"כ למ"ל לגמ' שם ע"ב אהא דשוחט הטרפה ומצא בן ט' חי טעון שחיטה ואם מת טהור מלטמא במשא ומוקי לה כר"מ (דלס"ד לרבנן ל"מ שחיטת עצמו בשוחט טרפה ונמצא ולד) ואם מת מיירי שכבר מצא מת ולמ"ל לשנויי שכבר מצא מת ומשמע קודם שחיטה והרי אפי' מת לאחר שחיטה אהני שחיטת אמו לטהרו מידי נבלה. ושמא הרא"ש יפרש כבר מצא מת הכונה שמת אחר שחיטה וזה דוחק אך בגוף דברי הרא"ש צ"ע למה שכ' תוס' נדה מ"ד דלאחר מיתת האם הולד כמנח בקופסא. א"כ אם הי' חי לאחר שחיטה הו"ל כמנח בקופסא. ובודאי מהני שחיטת עצמו אף להאיבעי דר' אושעיא דבמעי אמו אף לר"מ לא מהני שחיטה מ"מ לאחר מיתת אמו מהני שחיטה וכיון דבר זביחה היא אף במת אח"כ דינו כנבלה. ואין סברה להתיר. ושמא י"ל דדוקא בהושיט ידו למעי בהמה חי ל"ה חלדה כיון דעובר ירך אמו כמו דאמרינין ביבמות ע"ח בנכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה דהאם לאו חציצה אבל לאחר שחיטת האם דהוה כמנחא בקופסא הוה חלדה והשתא לאו בר זביחה ומ"ה במת קודם שנולד ל"ה נבלה דמעיקרא הותרה השחיטה. מיהו שמא י"ל דדוקא בהאם מפרכסת והולד מת בעוד האם מפרכסת דהוה האם כחי ס"ל להרא"ש דלר"מ במת קודם שנולד הותר בשחיטה כעין דאמרי' בחולין קכ"א דמפרכסת מצלת על בלועים שבתוכה אכן בחי הולד לאחר הפרכוס דהוה כנולד וכמנח בקופסא ודלת ננעלת לפני' גם הרא"ש מודה דלר"מ לא הותר בשחיטה. אך מלשון הרא"ש לא משמע כן ונראה דהרא"ש לא ס"ל כתוס' נדה וס"ל דאפי' לאחר מיתת האם הו"ל עובר ולא כמנה בקופסא דמי ודוק, ואם הדבר ספק אימת מת ע' קצה"ח סי' רע"ו שכ' דאמרינין השתא היא דהפילה וזה דוקא בנולד הולד אמנם אם מת קודם שיצא לאויר עולם י"ל מספק שמת קודם שחיטה כעין שכ' הת"ש בחידושי הש"ס דף ע"ד ועדיין צ"ע בכ"ז:

ט"ו וראיתי ברדב"ז חלק ו' סי' קצ"ב דברים תמוהים מאוד שכ' אמ"ש הרמב"ם פ"ב מאבות הטומאה מצא בה בן ח' חי נטרף אעפ"י שנשחט אחר שנטרף אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה והדבר תמוה הרי א"צ שחיטה כלל. ובשלמא אי קאי אנקרעה אמו שפיר אבל מדברי הר"מ נראה דקאי אנשחטה אמו וכ' דקאי אנשחטה אמו ואע"ג דלענין היתר אכילה שחיטת אמו מתרת כל מה שבתוכה מ"מ לענין טומאה אין הדבר כן אלא אם נמצא עובר מת שה' ראוי לטמא שחיטת אמו מטהרתו אבל אם מצא בן ח' חי הואיל ואין ראוי לטמא בעוד יש בו חיות לא הועילה שחיטת אמו לטהר מידי נבלה ואם מת אח"כ הרי היא כנבלה דעלמא ומטמא וכו' כללא דמלתא בן ח' חי אע"ג דשחיטת אמו מתרת באכילה אינו מטהרת אותו מידי טומאת נבלה וכו'. וא"ת דאמרינין גבי בן ט' חי ואם מת הרי הוא טהור דשחיטת אמו מטהרתו ל"ק דבן ט' יש למינו שחיטה אבל בן ח' אין למינו שחיטה אין שחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה ואין שחיטתו מטהרתו אם נטרף הלכך בעודו חי אין מטמא מת או נשחט הרי הוא נבלה ומטמא עכ"ל. הנה אם כונתו דבן ח' חי אע"פ שמותר באכילה מטמא משום נבלה ודאי דבריו תמוהים. וסותרים לגמרא מפורשת בתמורה השוחט החטאת ומצא בן ח' חי אין נאכלין אלא לזכרי כהונה ונאכלין לפנים מן הקלעים ואם הוא מטמא משום נבלה דשחיטת אמו לא טהרתו אעפ"י שמותר באכילה איך נאכל בעזרה והלא חייב האוכל משום ביאת מקדש כמו אוכל נבלת עוף טהור דמבואר במשנה ריש טהרות ואף דנבלת בהמה אין מטמא אבית הבליעה מ"מ הרי נטמא במגע ולא משכחת רק בתחב לו חבירו כדאמרינין בנדה דף מ"ב ואותו מקום בלועה היא וא"כ התוחב חייב על ביאת מקדש ואיך נאכלין לזכרי כהונה בעזרה. ואף אם נאמר דרדב"ז ל"ק רק בנטרף הבן ח' ולא בשחט ולא נטרף כדמשמע בסוף דבריו והא דתני אין נאכלין אלא לזכרי כהונה מיירי שישחוט הבן ח' חדא דכיון דאין במינו שחיטה מה חילוק יש בין נשחט ולא נטרף ובין נטרף. ועוד אנא מצינו דבר זה שיהי' מותר באכילה ומטמא משום נבלה. והרי ר"י דריש בחולין ק' נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל, נבלה ומ"ה ס"ל נבלת עוף טמא אין מטמא ורבנן לא פליגא רק משום דס"ל איסור חל על איסור. ואס"ד דאשכחן דבר שמותר באכילה ומשום נבלה מטמא איך דריש ר"י והלא טומאה לא תליא באיסור כלל. ואף לפמ"ש במקום אחר דאם אין איסור חל על איסור מ"מ מטמא. וע' תוס' זבחים כ"ט ולקמן שם הטעם דבאמת אסור משום נבלה ורק דהאיסור ללקות אינו חל ומ"מ מטמא דלענין טומאה באיסור הראשון לא הי' טמא משא"כ לומר שמותר באכילה ומטמא משום נבלה אין שום ה"א. וראי' מדהקשה בש"ס דשבועות כ"ד אהא דשבועה חל בכולל על נבלה הלא ל"ה בלאו והן ומשני בנבילה מסרחת. וכדרבא ואמאי לא משני בפשיטות דמשכחת לאו והן דבנשבע שאוכל נבלה השבועה חל שיאכל בן פקוע ובן ח' שנטרף דמותר באכילה והיא נבלה שמטמא משום נבלה. וכן קשה בש"ס דחולין ק"כ דאמרינין נבלה לא הותרה מכללה וכן היא בזבחים ק"ו ע"ב ואס"ד דבן פקוע בן ח' שנטרף הוא נבלה ומטמא ומותר באכילה א"כ הרי נבילה הותרה מכללה וע"כ דזה לאו נבילה היא ואין מטמא כלל וז"ב. על כן נ"ל דהרדב"ז קיצר בדבר וכונת דבריו דהרמב"ם קאי אטרפה שנשחטה דבתחלה כ' הר"מ טרפה שנשחטה שחיטתה כשרה אעפ"י שהיא אסורה באכילה הרי היא טהורה וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת שחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה קאי ג"כ ארישא בטרפה שנשחטה מצא בן ח' חי נטרף אע"פ שנשחט אחר שנטרף אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה קאי ג"כ אטרפה שנשחטה וכונת דבריו נטרף היינו שאמו נמצאת טרפה דהיא ג"כ טרפה אלא שהי' קשה לרדב"ז הרי השחיטת טרפה מטהר מידי נבלה וע"ז כ' דבבן ח' דאין במינו שחיטה והאם נטרף אינו מטהר ומ"ש הרדב"ז כללא דמלתא בן ח' חי אע"ג דשחיטת אמו מתרת באכילה אינו מטהרת אותו מידי טומאת נבלה הכי קאמר אע"ג דמתרת אותו באכילה אם הי' האם כשרה אינה מטהרת מידי נבלה אם הי' האם טרפה. ומה שהקשה מהא דכ' הר"מ ה"ז שם בשוחט הבהמה ומצא בן ט' ואם מת קודם שידרוס ע"ג קרקע הרי הוא טהור משום דמשמע לי' דגם באמו נטרפה הדין כן. וכ"כ בכסף משנה שם ה"ז דהכל קאי אבהמה שנטרפה. ובזה סרו כל הקושיות שהקשיתי ודוק. ומה שכ' הר"מ בפירוש המשנה פ"ד דחולין ודע שבן ח' חי שנטרף ונשחט אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה להרדב"ז ג"כ הכונה שנטרף היינו שאמו נמצאת טרפה. וע' במרכבת המשנה מ"ש על פי' המשנה ועל הר"מ הנ"ל והרבה יש להשיב על דבריו ואקצר. ושוב מצאתי בזקיני ת"ש חידושי חולין דף ע"ב שפי' דברי הר"מ כדברי ונהניתי ובכמה דברים כיון לדברי רדב"ז. עיי"ש:

ט"ז והנה בש"ס דפסחים ע"ג הקשה בגמ' שוחט חטאת בחוץ לע"ז מה תיקן פירש"י דליכא למימר דתיקן שלא יטמא משום נבלה דעדיין טמא משום תקרובת ע"ז וקשה אמאי לא משני דמיירי שמצא בן ה' חי דהרי תוס' כ' דכל הסוגיא שם לר"ש והוא ס"ל בהויתן קדושים כדאיתא בכריתות כ"ג ולדידי' הולד נאכל לכל אדם ואין אסור משום שחוטי חוץ ולדעתי אין טמא משום תקרובת ע"ז דבעוד שהוא חי אינו טמא כדאיתא בחולין דף ע"ה וי"ל דאח"כ כשהרגו ג"כ אין טמא משום תקרובת ע"ז כיון שבשעה ששחט לע"ז הי' חי [ואין לומר דמיירי בחטאת עוף כדאמרינין בחולין דא"כ מה משני תיקן להוציא מידי אמ"ה והרי ב"נ א"ח משום אמ"ה בעוף וע"כ מיירי בבהמה א"כ לישני בכה"ג] וצ"ל דמ"מ אח"כ כשהרגו טמא משום תקרובת מ"מ ול"ק למה דמתרץ הגמ' תיקן להוציא מידי אמ"ה ופירש"י לב"נ והכונה דלישראל בלא"ה אסור משום שחוטי חוץ והרי משכחת לה תיקון לישראל במצא בן ה' או בן ד' חי דהולד אינו אסור משום שחוטי חוץ כיון דהוא חולין. די"ל דהולד אסור משום תקרובת ע"ז. ועדיין ל"ה תיקון לישראל. ודע דהקריב בן פקוע לע"ז ודאי חייב אף למ"ד בע"ז נ"א בשוחט מחוסר אבר דפטור הטעם דמחוסר אבר אסור אף לב"נ בבמה משא"כ בן פקוע דלרש"י אסור להקריב משום בן פקוע מ"מ לנכרי לא אסור בבמה. וחייב משום שוחט לע"ז כנ"ל פשוט. שוב ראיתי במה שכתבתי לעיל דאם שחט בהמות קדשים בחוץ ומצא ולד דלמ"ד בהויתן קדושים הולד חולין אין הולד אסור משום ש"ס כיון שהוא חולין בחוץ. הדבר תליא בטעם דשחוטי חוץ אסור דלרש"י קדושין נ"פ ע"ב דש"ח אסור דאין קדשים ניתרין אלא בזריקה א"כ הולד הנמצא בתוכה שהוא חולין מותר אמנם י"ל ש"ח אסור משום כל שתעבתי הוא בבל תאכל או משום כמדארל"ת ולפ"ז גם הולד חולין אסור הואיל שנעשה דבר מתועב בשחיטה זו. ויבואר אי"ה במ"א:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה