שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן יז
עוד בסוגיא דשוחט בשבת ובסוגיא דגנב וטבח ביו"כ ב"ק ע"א:
א בחולין ט"ז אמרינין עד כאן לא אמר ר"מ אלא במבשל אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא והכונה דהוה מוקצה מחמת איסור וקשה דהנה מהא דאמרינין בדף י"ד דלר' יהודה הוה מוקצה מחמת איסור יקשה לרש"י ביצה ל"א ע"ב דמוקצה מחמת איסור דרבנן ל"א הרי כאן ל"ה מוקצה רק מחמת אד"ר ואף דשחיטה ודאי איסור תורה מ"מ הרי יכול לשחוט ע"י חרש ש"ו ואחרי' רואין כמ"ש תוס' ד"ה מחתכין, ואף דאין ספין לקטן איסור מ"מ לפמ"ש הפמ"ג א"ח סי' שמ"ג לדעת הטור והרמב"ם דהצריכותא דיבמות קי"ד לא קאי דנהי דל"ה ג' כתובים מ"מ אם משני כתובים הוה ילפינין במה הצד ולמ"ל קרא הג' ומ"ה שוב הו"ל שני כתובים הבאים כאחד ואף לספות בידים בשאר איסורין ל"ה רק מדרבנן א"כ שוב ל"ה מוקצה רק מחמת איסור דרבנן. ואמנם שם נכון דר"י ס"ל ב' כתובים מלמדין ולדידי' ל"ש סברת הפמ"ג. ולדידי' לספות בידים הוה איסור תורה ושפיר הוה מוקצה מחמת איסור תורה א"כ קשי' מה דאמרינין הכי אליבא דר"מ והרי לר"מ דס"ל אין מלמדין ל"ה רק מוקצה מחמת איסור דרבנן. ונראה דמזה מוכח דאף מוקצה מחמת איסור דרבנן נמי אמרינין ובזה מיושב מה שהקשה תוס' ד"ה כגון שהי' לו חולה והבריא והלא הו"ל מוקצה לחצי שבת להנ"ל י"ל דאף למ"ד יש מוקצה לחצי שבת מ"מ מחמת איסור דרבנן בודאי:
לא אמרינין מוקצה לחצי שבת. ולפ"ז ל"ק לרב ששת ברי' דר"א דמוקי לרב דאסור באכילה ליומא כר"י משום מוקצה דהרי שבת דומיא דיו"כ אף בהי' לו חולה והבריא ואמאי אסור משום מוקצה וע' תו' דף י"ד ד"ה אימר להנ"ל נכון דלר"י הוה מוקצה מחמת איסור דאורייתא דס"ל ב' כתובים מלמדין ומוקצה מחמת איסור תורה אמרינין אף לחצי שבת ודוק. אך בעיקר הדבר נ"ל דאף להפמ"ג הנ"ל מ"מ באיסורי שבת דהוא כרת שפיר ילפינין מדם דליכא למיפרך ואיסור שאינו כרת לא ילפינין דהוי ב' כתובים משא"כ איסור כרת ילפינין מקרא על כן ל"ק הקושיא כל עיקר:
ב' והנה אם נאמר כמ"ש לעיל דלר"י דס"ל ב' כתובים מלמדין אסור איסור דאורייתא לספות לקטן מדאורייתא תא ולמ"ד אין מלמדין אינו אסור רק מדרבנן כמ"ש הפמ"ג יש לפרש דברי תוס' דף ט"ו ד"ה המבשל שהוכיחו דלר' יהודה במזיד במבשל בשבת אינו אסור לעולם לאחרים מדלא מוקי בב"ק דף ע"א הך דשוחט בשבת פטור מדו"ה כר' יהודה ולמה מוקי כר' יוחנן הסנדלר וצ"ע דהרי בגמ' שם אמרינין דלמ"ד מעשה שבת דרבנן לר' יוחנן הסנדלר חייב בדו"ה ורק למ"ד מעשה שבת דאורייתא פטור א"כ דילמא לר' יהודה אסור רק מדרבנן כדמשמע פשטא דשמעתתא וליכא לאוקמא כר' יהודה רק כר' יוחנן הסנדלר. וכבר הרגיש בזה בראש יוסף. להנ"ל נכון. דצריך להבין למה אמרינין בב"ק למ"ד מעשה שבת דרבנן חייב בדו"ה והרי מ"מ מדרבנן הו"ל שחיטה שאינה ראוי' וליפטר מדו"ה וכבר הרגיש בזה השטמ"ק וצ"ל דגמ' ס"ל איסור דרבנן מותר לספות לקטן והו"ל שחיטה ראוי' דראוי לתת לקטן וכ"כ הרב הגאון מהרמ"ז בישי"ע בתשו' לס' ד' הנדפס בסוף, ה' שחיטה. והנה אם נאמר דאיסור דאורייתא אסור לספות לקטן מדאורייתא ה"ה איסור דרבנן אסור לספות לקטן מדרבנן אמנם אם נאמר איסור דאורייתא אסור לספות לקטן מדרבנן איסור דרבנן מותר לספות לקטן. ולפ"ז שפיר אמרו בגמ' למ"ד מעשה שבת דרבנן חייב בדו"ה לפמ"ש הפמ"ג דאף איסור דאורייתא אין איסור לספות לקטן רק מדרבנן ולפ"ז באיסור דרבנן מותר לספות והתוס' שפיר הוכיחו דאס"ד דלר' יהודה במזיד אסור לאחרים לעולם לוקי כר' יהודא ואף אם נאמר דלא אסור רק מדרבנן מ"מ לדידי' דס"ל ב' כתובי' מלמדין א"כ באיסור תורה אסור מדאורייתא לספות לקטן ובאיסור דרבנן אסור מדרבנן ועדיין הוה שחיטה שא"ר לדידי' דאסור לספות נקטן וע"כ מוכח דלר"י במזיד אינו אסור לאחרים רק בשבת ודוק. אמנם בפשיטות י"ל דלפי המבואר בסוכה כ"ג ס"ל לר' יהודה גבי עושה סוכה ע"ג אילן אינו ראוי מדרבנן מיקרי אינו ראוי מדאו' עיי"ש. א"כ בשלמא בב"ק שפיר הקשו למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דפטרי רבנן משום דס"ל לש"ס דאינו ראוי מדרבנן מיקרי ראוי מדאורייתא וחייב מדאורייתא דו"ה. אבל תוס' שפיר הוכיחו דלוקמא כר' יהודה והוא ס"ל אינו ראוי מדרבנן מיקרי אינו ראוי מדאור' ופטור מדו"ה ולוקמא כר' יהודה. וע"כ מוכח דבמזיד לא אסור לאחרים ודוק כי קצרתי:
ג' והנה בגמ' דב"ק מקשה ור"מ אמאי מחייב בשוחט לע"ז מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קא טבח. וקשה לי דהתוס' כתבו ד"ה בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחיטה שא"ר היא הך סוגיא אתיא למ"ד אדם אוסר דש"ש. והקשה הפנ"י לפמ"ש תוס' בא"ד כשנתן לו רשות לשחוט אפי' לע"ז דל"ש לומר לצעורי קמכוין כיון שסבר שהוא של גנב. א"כ כיון שנתן לו רשות לשחוט לע"ז ל"ש א"א אוסר דש"ש כדאמרינין בע"ז נ"ב מדפלחו ישראל לעגל גלי דעתי' דניחא לי' ולמה כתבו תוס' דאתיא כמ"ד אדם אוסר דש"ש. ובפני ארי' העיר בצדק דלק"מ דמה מהני שהגנב נתן לו רשות כיון שהוא אינו של הגנב. אמנם י"ל למ"ש תוס' דשחיטה ל"ה שינוי. וזה ברור דדוקא תחילת שחיטה ל"ה שינוי אבל גמר שחיטה הוי שינוי כדכתבו תוס' דף ס"ח מה טביחה דאהני מעשיו דקניא בשינוי א"כ בסוף טביחה דהוה של הגנב דבודאי גם ע"י שליח הגנב קונה בשינוי ומ"ה חייב דו"ה דאהני מעשיו א"כ כיון שנתן לו רשות לשחוט לע"ז בסוף שחיטה קונה הגנב ומהני שליחתו. משא"כ בתחילת טביחה ל"מ נתינת רשות. ומה הקשה ור"מ מכי טבח בה פורתא אסרה. דילמא מ"ה לא אסרה בתחילת טביחה דא"א דש"ש רק בסוף טביחה נאסרה כיון שהוא של הגנב ומהני נתינת רשות ודא קו' רבתי: אמנם י"ל זאת לפמ"ש תוס' בנזיר י"ב דכל מילתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ למיעבד שליח אף דאיהו מצי עביד ע"י מעשה וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה מ"מ ל"מ השתא לעשות שליח. והוכיחו זאת מהא דאמרינין ביבמות כתוב גט לאשה דעלמא ל"מ ובעי התם ליבמתו מהו. והרי בידו לבא עלי' ולגרשה עיי"ש. א"כ כיון שהוא אומר לשלוחו שישחוט אפי' לע"ז קודם שקנה הוא ועתה אין בידו לאסור שהוא של חבירו ול"מ לעשות שליח לאסור של חבירו אף דהוא יכול בעצמו לשחוט וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה מ"מ ל"מ לעשות שליח על כן אף לאחר ששחט אינו נאסר דל"מ השליחות וע"כ ס"ל לר"מ אדם אוסר דש"ש ושפיר מקשה מכי שחט בה פורתא אסרה. ועדיין קשה לפי המבואר ברא"ש ביבמות פ' ר"ג ובטור סי' קל"ב דאפי' באומר כתוב גט לאשה דעלמא לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל מהני הרי דלר"מ מצי לעשות שליח אף בשלב"ל וכש"כ שיכול לעשות שליח לשחוט ולאסור של חבירו שיאסר אחרי שיזכה בו הוא. א"כ מה מקשה דהרי גם לר"מ ל"מ קנין בדבר שלב"ל רק לאחר שבא לעולם א"כ בתחלת טביחה דלא זכה עדיין ל"מ השליחות רק כשיגמור הטביחה ויהי' שלו מהני השליחות ומה מקשה:
ד' עוד קשה נהי דל"מ לעשות שליח לאסור של חבירו אף שיזכה בדבר אח"כ מ"מ לאסור ל"ב שליחות דהרי בבשמים ראש סי' ש"פ הקשה בהך דע"ז נ"ב דאמרינין מדפלחו ישראל לעגל גלי דעתי' דניחא לי' וכי פלחי עכו"ם שליחותי' דישראל קעבדי והרי אין שליחות לנכרי. (וגם אשלד"ע) ותי' דזה ל"ה שליחות גמור רק דזה חידוש שאין אדם אוסר דש"ש דכי אם נפל חלב לקדירו של חבירו לא נאסר (כקו' תוס' יבמות פ"ג) ורק דבע"ז בעי כונה ובעי ניחותא דבעלים וכיון דבעלים גלו דעתי' דניחא לי' מצי לאסור א"כ כיון דל"ב שליחות כיון דהגנב גלי דעתי' דניחא לי' בגמר שחיטה דנעשית של הגנב נאסר ול"ב שליחות ומה מקשה מכי שחט בה פורתא כקושיתי לעיל והתירוץ ליתא לפמ"ש:
ואמנם קו' זו ל"ק בפשיטות דשפיר מקשה ור"מ כי שחט פורתא אסרה. דליכא למימר דס"ל א"א אוסר דש"ש דהרי שמעינין לר"מ דס"ל אדם אוסר דש"ש בהאי דהמסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו הר"ז קידש דאמרינין בב"ק ק' דסתם משנה ר"מ. ור"י ור"ש פליגי וס"ל אא"א דש"ש ומבואר דר"מ ס"ל אדם אוסר דש"ש. ושפיר הקשה לר"מ לשיטתו מכי שחט פורתא אסרה. ובהכי מיושב מה שהקשה בספר מעשה חושב על שיטת הר"ח הובא ברא"ש בסוגיא דרבוצה דאפי' למ"ד אין אדם אוסר דש"ש מ"מ במעשה רבה אוסר ומוכח מחולין דל"ה מעשה רבה רק בגמר שחיטה דאל"כ גם לר"נ צריך למיתני חטאת דזבח גם לדידי' נאסר קודם גמר שחיטה א"כ מה מק' לר"מ מכי שחט פורתא אסרה דילמא ר"מ ס"ל אא"א דש"ש ורק במעשה רבה נאסר. להנ"ל ניחא דר"מ ודאי ס"ל אדם אוסר דש"ש כמבואר במשנה דלר"ח ע"כ בהך דהמסכך ל"ה מעשה רבה מדס"ל לר"י ור"ש אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ושפיר מקשה. ובהכי יתישב מה שקשה בהא דאמרינין דטעמא דחכמים דפטרו דמאן חכמים ר"ש דס"ל שחיטה שא"ר לש"ש. וקשי' דהרי התוס' כתבו דסוגיא כמאן דאמר א"א דש"ש. והרי ר"ש ס"ל במשנה דכלאים בהא דהמסכך גפנו אא"א דש"ש ואמאי הוה שחיטה שאינו ראוי' ולהנ"ל נכון דלר"ש באמת י"ל דנאסר בגמר שחיטה דכיון דהגנב גילה דעתו דניחא לי' והוא קנה הגניבה בגמר טביחה א"כ מהני שליחות ואף דלר"ש כל מילתא דאיהו ל"מ עביד לא משוה שליח. מ"מ לדעת התוס' ישנים כתובות מ"ב ד"ה ר"ש ס"ל לר"ש אדם מקנה דשלב"ל וה"ה דמהני שליחות לפמש"ל ועוד כבר כתבתי דכאן ל"ב שליחות רק גילוי דעת דניחא לי'. ומ"ה מצי לאסור והוי שחיטה שאינו ראוי' והתוס' לא כתבו רק אקו' הגמ' דהך סוגיא כמ"ד אדם אוסר. וכונתם ג"כ לר"מ דס"ל הכי בהדי' ומצאתי בפליתי סי' ד' ס"ק ה' שהוכיח מסוגיין דאדם אוסר דש"ש והקשה אמאי לא הקשה בחולין מברייתא זו למ"ד אא"א דש"ש. ולפמ"ש ל"ק דר"מ בלא"ה ס"ל אדם אוסר דש"ש ור"ש בלא"ה ס"ל אין אדם אוסר. ורק בגמר שחיטה נאסר בשליחות הגנב כדכתיבנא:
ה' הן אמת דכל זה לשיטת התוס' יבמות פ"ג ע"ב ד"ה אא"א דמה"ט אמרינין בכלאים אא"א דש"ש משום דכלאים תליא במחשבה כמו ע"ז אמנם הר"ש פ"ז דכלאים. משנה ה' דחי דברי תוס' וכ' דבכלאים דריש ר' יוסי ור"ש כרמך דבעי דוקא כרם שלו. ומ"ה אא"א דש"ש. וטעמא דת"ק דיליף מקרא דגם כרם אחר במשמע. ולעולם כלאים לא תליא במחשבה א"כ כיון דבקרא פליגי ר"מ דס"ל בכלאים א"א דש"ש מצי סבר בע"ז אא"א דש"ש ור' יוסי ור"ש דס"ל בכלאים אין אדם אוסר דש"ש דכתי' כרמך מצי סוברין בע"ז ובשאר דוכתא אדם אוסר דש"ש. ולפ"ז שוב הק"ל מה מקשה לר"מ כקושיתי לעיל. אמנם בירושלמי כלאים פ"ז מ"ה מבואר להדי' וז"ל הנעבד אית תנא תנא בין שלו בין של אחרים אסור אית תנא תני שלו אסור של אחרים מותר הוין בעין מימר מאן דאמר בין שלו בין של אחרים אסור ר' מאיר ור' יהודה. מאן דאמר של אחרים מותר ר' יוסי ור"ש ומסיק דשם לגבוה לכ"ע אדם אוסר דש"ש עיי"ש. ומשם למדנו דר"מ ס"ל בכל דוכתא אדם אוסר דש"ש ור' יוסי ור"ש ס"ל בכל דוכתא אא"א דש"ש והיינו כהתו' דכלאים הואיל ותליא במחשבה שוה לע"ז. וכיון דר"מ יליף מקרא דה"ה כרם אחר יליף לכל דוכתא. ור"י ור"ש ס"ל מקרא דאא"א דבר ש"ש ויליף לכל דוכתא. ולפ"ז נכונים הדברים שכתבתי. וע' מ"ש לעיל סי' ט' אות י' ראי' ברורה לשיטת הר"ש עיי"ש היטב:
ו' ולדאתאן עלה נלע"ד דבר חדש דאף ר' יוחנן הסנדלר דס"ל מעשה שבת במזיד אסור מדאורייתא מ"מ י"ל דשל חבירו ל"מ לאסור עולומות דאא"א דש"ש דאף איסור שבת תלוי במחשבה. כיון דבעינין מלאכת מחשבת וכונה. ול"ק א"כ מ"ט דרבנן דפטרי משום שחיטה שא"ר והלא אא"א דש"ש. ג"כ י"ל כנ"ל כגון שצוה לחבירו לשחוט אף בשבת דבכה"ג נהי דבתחלת טביחה לא נאסר דעדיין לא הוה של הגנב מ"מ בגמר טביחה נעשה של הגנב. ושפיר נאסר כיון דגלי דעתי' דניחא לי' שישחוט בשבת. כמו דכתבתי לעיל וראיתי בים התלמוד הקשה בהא דמקשה למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרו. וכ' דלפמ"ש המ"ל פ"ג מה' גניבה דהיכא דנתערב איסור אחר בהדי שליחות דטביחה כגון שצוה לשחוט בשבת אשלד"ע. ופטור מדו"ה וע"כ מיירי שלא צוהו לשחוט בשבת וא"כ כיון דנאסר מדרבנן הוה שינוי בשליחות ולא עשה שליחתו ופטור מדו"ה משא"כ לר"מ דבמזיד יאכל ל"ה שינוי בשליחות ומ"ה חייב דו"ה ומה מקשה ונ"ל דהנה אף דלא מיירי ששלחו לשחוט בשבת דנתערב איסור אחר. אבל י"ל דמיירי שאמר לו לשחוט כרצונו אפי' בשבת דבכה"ג מודה המ"ל דלא מיקרי נתערב איסור אחר כדמוכח מתוס' שכתבו שאמר לו לשחוט כרצונו אפי' לע"ז. ומדלא כתבו שאמר לו לשחוט לע"ז ע"כ תוס' ס"ל כהמ"ל ומ"מ בכה"ג לא מיקרי נתערב איסור אחר כיון שלא שלחו לזה ומ"מ לא מיקרי שינוי בשליחות כיון שאמר לו לשחוט כרצונו אפי' בשבת:
אמנם אם לא אמר לו לשחוט כרצונו רק לשחוט בחול והוא שחט בשבת ל"ה שינוי בשליחות לפמ"ש דגם ר"י הסנדלר ס"ל אא"א דש"ש דמעשה שבת בעי כונה. ורק דבאמר לו לשחוט כרצונו אפי' בשבת בזה אוסר ר"י הסנדלר דגנב קנאו בגמר טביחה ומצי אוסר משא"כ כשאמר לו לשחוט בחול אא"א דש"ש ואף מדרבנן מותר ובודאי חייב דו"ה. ומיושב קו' הים התלמוד ומ"מ כיון דדבר חדש הוא עדיין יש לעיין בזה ודוק היטב:
ז' והנה הטור מביא בשם הרא"ש סי' שנ"א בעשה שליח לשחוט לו בשבת ושחט בשבת פטור מדו"ה כר' יוחנן הסנדלר משום שחיטה שאינה ראוי'. ותמה הסמ"ע דהרי הטור והרא"ש פוסקים בשחטו ונמצאת טרפה חייב דו"ה. ואמאי פטור בטובח בשבת ע"י אחר. ומפשטות דברי הרא"ש משמע דלמסקנא המשנה דגנב וטבח בשבת פטור מיירי בטובח ע"י אחר. וזה ליתא דהברייתא מיירי בטובח ע"י אחר. ומאן חכמים ר"ש אבל ת"ק דמשנה דס"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה גם בטובח ע"י אחר חייב. עיין מהרש"א. ומה שתירץ בסמ"ע דדוקא נמצאת טרפה דלא נודע שחיטה שא"ר שמה שחיטה דבריו תמוהין דגם בחולין שנ"ב ס"ל שמה שחיטה וזה ידע מתחלה ונ"ל לישב בדרך זה. הנה מהרי"ט הקשה בכל שוחט בשבת נימא כמדארל"ת אעל"מ. ומה שתירץ דבשבת לא יתוקן האיסור דאף אם יהי' אסור כאלו לא שחט מ"מ תיקן להוציא מידי אמ"ה. צ"ע לפמ"ש תוס' שבת ק"ו דבעי שיהי' התיקון בשעת הקלקול. א"כ אם הוא כשר מותר להאכיל לב"נ מפרכסת משום מי איכא מידי והוה התיקון תיכף לאחר שחיטה בשעת:
הקלקול אבל אם נימא ל"מ והוה כמתה מאלי' ול"ש מי איכא מידי כמ"ש ת"ח דמפרכסת אסור בכה"ג ושוב לא יהי' תיקון בשעת הקלקול ולא יהי' חייב משום שבת ויתוקן האיסור. והמובחר כמ"ש בשעה"מ פ"ג מגירושין דקושיות מהרי"ט ל"ק אשוחט בשבת דכיון דכתיב קודש ודרשינין הוא קודש ואין מעשי' קודש גילה קרא דמעשה שבת מותר ול"א במעשה שבת כמדארל"ת אעל"מ ומ"ה השחיטה כשרה. ולפ"ז דוקא אם לא ס"ל כר' יוחנן הסנדלר אבל לר"י הסנדלר. דל"ל קרא דהוא קודש ואין מעשי' קודש הדרינין לכללא דכמדארל"ת אעל"מ והוה השחיטה נבלה. וקרא דקודש הוא דמעשה שבת אסור איצטריך לבישול דאף דנימא דל"מ ולא עביד מידי מ"מ אינו נאסר קמ"ל קרא דקודש דאסור. משא"כ בשחיטה אמרינין אעל"מ והוה כנבלה. ושפיר כ' הרא"ש דנהי דבגמ' דקאי אברייתא איצטריך לומר מאן חכמים ר"ש הוא כיון דגם ע"ז תני בברייתא. ובע"ז ל"ש לומר כמדארל"ת אעל"מ דלא יתוקן האיסור דגם נוחר לע"ז חייב (ע' מה שהארכתי בזה לעיל סי' ד' בשולי המ') ומ"ה הוצרך לאוקמא כר"ש. אבל משום שוחט בשבת א"צ לאוקמא כר"ש דגם ר"י הסנדלר ס"ל מקלקל פטור והא דמחייב בכל מלאכת שבת אף דמעשה שבת הוא מקלקל היינו משום דלנכרים שרי ולדידי' תיקון לנכרים הוה תיקון (וזה דלא כמ"ש בספרי חא"ח סי' ל"ד אות ב') משא"כ בשחיטה אעל"מ ואסור לנכרים עד שתמות ול"ה תיקון בשעת קלקול ואמרינין אעל"מ. ולכן לכ"ע פטור מדו"ה דהוה כנוחר. וזה דעת הרא"ש. והא דמקשה למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרו. ג"כ נכון דלמ"ד דרבנן ס"ל קרא דהוא קודש ואין מעשי' קודש וגילתה תורה דל"א במעשה שבת אעל"מ. ושוב כשר מדאורייתא ואמאי פטור מדו"ה משא"כ למ"ד מעשה שבת דאורייתא. אמרינין לריה"ס אעל"מ והוה נבילה ופטור מדו"ה. ולפ"ז נ"ל דגם הרא"ש לא פי' בגמ' דהמשנה מיירי בטובח. ע"י אחר דליכא לאוקמא המשנה בטובח ע"י אחר דא"כ גנב וטבח לע"ז נמי חייב למ"ד ששא"ר ש"ש דבטבח לע"ז ל"ש לומר אעל"מ והו"ל נבילה כדכתיבנא ומ"ה מוקי בגמ' המשנה כר"מ ובטובח ע"י עצמו וברייתא כר"ש דששא"ר לש"ש ובטובח ע"י אחר והרא"ש דינא קאמר דבטבח בשבת ע"י אחר לכ"ע פטור מדו"ה לריה"ס כדכתיבנא וזה כפתור ופרח:
ח' והנה בספרי חא"ח סי' ט' בשולי המ' הקשיתי על הב"י א"ח סי' ל"ב צ שכ' דאשכחן בשחיטה בשבת שאם הפיל סכין ושחט השחיטה כשרה ואינו חייב מיתה דהיא כלאחר יד דא"כ מה מייתי בגמ' ראי' דר"מ ס"ל מת ומשלם מדס"ל טבח בשבת חייב דו"ה דילמא מיירי בשחט בהפלת סכין. דאינו חייב מיתה ורבנן פטרי אשארא ולא בטבח בשבת כדמשני בלא"ה בגמ' וכעת נ"ל לפי המבואר בגמ' דר' יוחנן משני בטובח ע"י אחר. וכ' הפנ"י בתוס' שם דמשמע דגם הקושיא קאי לר' יוחנן (דלא כמו שכתבתי לעיל) א"כ כיון דר' יוחנן ס"ל אשו משום חציו וכ' תוס' סנהדרין ע"ו דלר' יוחנן אפי' נפלה סכין ושחט כשר כיון שחייב מיתה עיי"ש ולפ"ז אמינא דבזרק סכין ושחט חייב מיתה כמו באשו משום חציו. ול"ש לומר דהוה כלאחר יד כיון דנשחט מכחו ל"ג מאשו משום חציו וע' מ"ש לעיל סי' ז'. אות א"ב מה שתמהתי על דברי תוס' והב"י אולי סובר כדברי הר"ן שהבאתי שם דאף דאשו מש משום חציו אינו חייב מיתה והרבה יש לדבר בפרט זה:
ט' ודע דמה שכתבתי לעיל אות ו' דלריה"ס דמעשה שבת במזיד אסור עולמית מ"מ בשל חבירו י"ל אא"א דש"ש עיין בחידושי רע"ק בא"ח סי' רנ"ג שכ' בדין נטל קדרת חבירו מהכירה בשבת ועודה בידו ול"ה דעתו להחזירה דתלוי במחלוקת תוס' יבמות פ"ג ע"ב ור"ש פ"ז דכלאים הנ"ל דלשיטת תוס' אין יכול לאסור קדירת חבירו במה דחשב שלא להחזירה כמו בכלאים כיון דהאיסור תלוי במחשבתו. ולר"ש כפי מה שהבין בכונתו דדוקא בע"ז דגוף מעשה השחיטה מותרת ורק מחשבתו לע"ז משוה לה איסור אמרינן אא"א דש"ש אבל בכלאים ועושה מלאכה בפרת חטאת שהביא הר"ש המלאכה גופה אסורה רק דבעינן ג"כ ניחותא דבעלים ובכלאים התערובת בעצמותה אסור רק דאם דעתו לעוקרה לא מיקרי תערובת בזה יכול לאסור של חבירו ול"ש אא"א דש"ש כיון דהמעשה בעצמותה אסורה ע"ש ולפ"ז במעשה שבת לריה"ס אף דדוקא במזיד אסור לתוס' יבמות אין יכול לאסור דש"ש ולר"ש כיון דהמעשה בעצמותה אסור ל"ש אא"א דש"ש וע' מ"ש לעיל אות ח' דגוף דברי הר"ש צ"ע מירושלמי. עוד דע דבב"מ דף ל' כתבו תוס' בהך דעושה מלאכה בפרת חטאת לתירץ א' מיירי דוקא בהוא שותף ולתירץ ב' מהני ניחותא דעושה מלאכה וי"ל דב' תירוצי תוס' תליא בפלוגתת הר"ש ותוס' יבמות דלשיטת תוס' יבמות צ"ל חי' א' ולשיטת הר"ש י"ל כתירץ הב' ודוק כי קצרתי: והנה בהגהות רע"א לפי' המשנה בחולין י"ד מביא בשם הגאון ר' ליב פישעלס לישב הקו' דבתחלת שחיטה הוא מקלקל די"ל דמקלקל אסור מן התורה ואני כתבתי בזה ת"ל פלפול עצום בספרי לא"ח סי' ט' בשולי המכתב ובסי' צ"ו אות ט' ואות י' דרוש נא משם ותמצא עונג: