אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן יד

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן יד

סימן יג

בסוגיא הנ"ל ובסוגיות המסתעפות לדינים אלו:

יומא דף מ"ט מנחות דף ט"ז:

א' לעיל בסוף הסימן הבאתי דברי התוס' מגילה ותוס' ישנים דבנטמא כ"ג ומינו אחר הפר בא משל הראשון. וה"ר אלחנן בת"י יומא י"ב חילק דס"ל דבנטמא כ"ג הפר בא משל השני וע' בת"י שפי' הגמ' דהוריות דכהן משמש וכהן שעבר לענין עבודת יו"כ שוין והפר בא משל כ"ג לא מיירי בנטמא דאז הפר בא משל השני רק דמיירי בשאר השנים דכ"ג נקרא משמש והכהן שעמד תחתיו נקרא שעבר והפר בא משל כ"ג ושניהם רשאין לעבוד עבודה וכן נראה מדברי המפרש בהוריות י"א. וקשה לי על שיטה זו אהא דמיבעי לן ביומא מ"ט א' חפן ומת מה שיכנס אחר בחפינתו ומקשה בגמ' כיון דקטורת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה ולא כלום. וע"כ שחפנה אחר שחיטת הפר ואמרינן בפר ולא בדמו של פר וכיון שמת כה"ג צריך פר אחר וחפינה לאחר שחיטתו ואיך משכחת דין הנ"ל. וקשה לי לה"ר אלחנן דפר בא משל כ"ג ומ"מ שניהם רשאין לעבוד עבודה. א"כ דלמא האיבעיא חפן כהן שעבר ומת מהו שיכנס כ"ג בחפינתו דהרי הפר בלא"ה בא משלו. ומ"מ האיבעיא כיון דהכהן שעבר חפן ומת דלמא לא יכנס אף הכ"ג. ואף לפמ"ש הת"י שם דבחפן ונטמא לא מיבעיא לן שם שאני כיון דכהן שחפן בעולם והשני שלוחו לא מיבעיא לן. אבל אם הכהן שחפן אינו בעולם שפיר מיבעיא לי'. ואולי י"ל כיון שהפר בא משל הראשון והראשון טהור והשני חפן בשליחתו אף שמת ודאי כ"ג נכנס בחפינתו ומ"מ צ"ע ליישב הקושי' הגדולה הנ"ל:

ב' עוד קשיא אשיטת תוס' דבנטמא כ"ג הפר בא משל הראשון מה הקשה בגמ' מקטורת שחפנה קודם שחיטת הפר ל"מ וע"כ אחר שחיטת הפר והרי אמרינן ולא בדמו של פר דלמא מיירי בכ"ג שנטמא ומינו אחר תחתיו דהפר בא משל הראשון. והשני חפן ומת מהו שיכנס שלישי בחפינתו דהרי א"צ להביא פר דבלא"ה הפר בא משל הראשון. וזה ג"כ קשה ואולי יש לישב די"ל כיון דבנטמא כ"ג לא מיבעיא לן משום שהשני שלוחו של הראשון א"כ כשמת השני הג' הוא שלוחו של הראשון הר"ז דמיא לשולח גט ומת השליח. איתא לבעל איתא לכולהו עיי"ש בגיטין כ"ט ה"ה כאן שהראשון קיים אף שמת החפן הג' נכנס תחתיו כיון דאיתא למשלח בעולם ומ"מ עדיין צ"ע:

ג' והנה לי תימא רבתי אדברי תוס' ישנים דף מ"ט ע"ב ש' דוקא שחט ומת אמרינין בפר ולא בדמו של פר אבל:

בנטמא כיון דהפר משל הראשון אחר נכנס בדמו. א"כ מה הקש' במנחות דט"ז ארב דאמר אפי' לרבנן דאין מפגלין בחצי מתיר אם נתן קומץ במחשב' ולבונ' בשתיק' על דעת ראשונ' הוא עוש' ומקש' מדתנן גבי יו"כ פיגל בין בראשונ' בין בשני' בין בשלישית ופליגו רבנן ואמאי לא אמרינין אדעת ראשונ' עושה וכי תימא ה"נ בשתי דיעות הניחא למ"ד בפר ואפי' בדמו של פר אלא למ"ד בפר ולא בדמו של פר מאי איכא למימר. ולתוס' דבנטמא לכ"ע נכנס השני בדמו א"כ משכחת לה בשני דיעות בפיגל בראשונ' ונטמא דאחר נכנס בדמו והו"ל ב' דיעות. וראיתי בספר מכתב לדוד הנדפס מחדש מהגאון ר' טעבלי מליסא שהקש' מסוגיא זו אשיטת הר' אלחנן דבשאר השנים כהן המשמש וכהן שעבר שניהם משמשין. מה מקש' ולישני דמיירי באיכא ב' כהנים ושניהם משמשין וכבר כתבתי בהסכמ' לספר הנ"ל דלק"מ דלרבנן דר"מ ס"ל כהן שעבר אינו משמש בכ"ג משום איבה ודוקא ר"מ ס"ל זה וזה שוין כדאמרי' במגיל' ובהוריות. ע"כ שפיר מקש' דלרבנן לא משכחת לה. אמנם מה שהקשיתי קשה דמשכחת לה בפיגל בראשונ' ונטמא. ופיגל השני בשני':

ד' ונ"ל לישב קו' זו. הנה בגמ' דגיטין בסוגיין. הוכיח דכהן שאמר פיגול היא נאמן מכ"ג ביו"כ. ואף דמסיק בקושיא דילמא דחזינא בפשפש מ"מ מדמסיק בקושי' י"ל שהלכה כן. דזה דוחק לאוקמא דחזינא בפשפש ואמנם י"ל דלבתר דמסקינין בגמ' דגיטין מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ס"ת. שוב אין ראי' מכ"ג ביו"כ דשם מתוך שנאמן להפסיד פרו וליתן פר אחר נאמן. ואף שכתבתי לעיל דהגמ' הוכיח מכ"ג שנטמא דפר בא משל הראשון. ואין השני מפסיד מ"מ כתבתי דאם הוא מפגל הפר אין הראשון מחויב ליתן לו אחר רק הוא יביא משלו. ושוב מפסיד ומ"ה נאמן אבל אם הוא אינו מפסיד באמת אינו נאמן וע"כ צ"ל כן דאף אם ר' יוסי ס"ל מפגלין בחצי מתיר. ומיירי בשעיר מ"מ מפסיד הפר שלו למ"ד מערבין לקרנות וכבר עירב כל דם וכשיצטרך להביא שעיר מחדש צריך להביא פר כדכתיבנא:

ומעתה נ"ל אם כ"ג פיגל בהזי' ראשונה. דאף אם אין מפגלין בחצי מתיר מ"מ נפסל מדרבנן כדאיתא מנחות י"ד ע"ב. ונטמא והשני נכנס בדמו ואומר שפיגל בשני' ובשלישית ובכל המתיר. אינו נאמן לחייב האוכל מהבשר קרבן או מלקות משום פיגול. דהרי הוא אינו מפסיד. דהראשון מביא פר. שהוא הפסידו בעצמו. ואף דמעיקרא לא הי' רק חצי מתיר מ"מ כיון דהי' פסול מדרבנן וצריך אחר. מה הפסידו השני. וכיון שהוא לא הפסיד אינו נאמן. וכיון דבברייתא איתא וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר ובודאי מה דפליגא לענין כרת דל"ש פלוגתא בזה כדאמר' במכות כ"ג ע"ב ע"כ משום דנ"מ לענין אם אחד אכל מבשר הפר. חייב משום פ פיגול קרבן או מלקות כפירש"י ובשלמא אי מיירי בכהן אחד נאמן להפסיד פרו. וחייב האוכל קרבן או מלקות דאיסור עצמו בע"א החזיק כמ"ש הרמב"ם. וכן אם אמרינין בפר ואפי' בדמו של פר משכחת לה בפיגל בראשון ומת דנכנס כהן אחר תחתיו ופיגל בשני' דהוא צריך להביא משלו פר אחר ונאמן. משא"כ למ"ד בפר ולא בדמו של פר ורק שנטמא דהפר בא משל הראשון כששניהם פיגלו ודאי צריך הראשון להביא והשני אינו נאמן כלל שפיגל ואיך קתני עד שיפגל בכל המתיר. והרי גם בכה"ג אין הכהן נאמן ואחר לא הי' שם. וכבר כתבתי דחזיני' בפשפש לא רצה לאוקומי קרא וכש"כ ברייתא. וע"כ בכהן אחד ושפיר מקשי' בגמ' ארב:

ובזה מיושבין ג"כ דברי הר' אלחנן דליכא לאוקמא בכהן המשמש וכהן שעבר שניהם שימשו. והפר בא משל הראשון דאיכא דיעות כקו' ספר מכתב לדוד. דגם בזה הפר של הראשון וכששניהם פיגלו הראשון צריך להביא פר משלו ואינו נאמן השני ואיך משכחת שיחייב האוכל מהבשר כשפיגל בכל המתיר ושפיר הקשה בגמ'. וזה ישוב נחמד לקושיות החמורות האלו:

ה' עוד נלע"ד באופן אחר לישב הקו' במנחות דלא משני דאיכא דיעות בנטמא כ"ג לדעת תוס' דבנטמא נכנס אחר בדמו של פר. ואבאר הנה דעת תוס' דבנטמא הפר משל ראשון דהשני שלוחו. ומה"ט נכנס בדינו של פר. ויש לתמוה איך נעשה שלוחו והרי מילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוה שליח כדאמרי' בנזיר י"ב וכבר הרגיש בזה בס' מכתב לדוד הנ"ל. ולדעתי נראה עפ"י מה שכ' הנוב"י בתניינא חלק אה"ע סי' ס"ט ומ לישב מה שהקשה אורח מישור דבנזיר י"ב משמע דבעי שיהי' המשלח יוכל לעשות אותו דבר וסותר לסוגיא דקדושין כ"ג דמשמע דאם הוא שייך בגוה עושה שליח דסוגיא דנזיר הכי קאמר כל מלתא דשליח לא מצי עביד השתא לא מצי המשלח לעשותו שליח. אבל המשלח לא בעינין שיוכל לעשות השתא רק שיהי' לפעמים יוכל לעשות. ועי"ש מה שמישב כסוגיא דב"ק ק"י דשם כיון דהשתא טמא לא יוכל לגרע זכות הכהנים. א"כ לשיטה זו ניחא מה דה"ג טמא משוה שליח כיון דהשליח מצי עביד. ושפיר כתבו תוס':

אולם גוף הדבר תליא במה שהפוסקים האחרונים מסופקים במה דאמרינן שנותו של אדם כמותו י"ל בזה שני ענינים או דהשליח מקנה כחו להמשלח ונעשה הוא כמשלח וזוכה המשלח בכחו של השליח ויקנה לו השליח או המשלח מקנה כחו להשליח ונעשה השליח כמשלח דזוכה בכחו של המשלח ויקנה המשלח לו. וע' בספר היקר אמרי בינה ה' גביית חוב סי' כ"ט שכ' דהרמב"ם והטור פליגי בסברה זאת לענין כמה דינים ומפלפל בדברי קצה"ח ס' קפ"ט ובדברי בית מאיר ופ"ח סי' ק"כ הגם דמ"ש מקצת אחרונים שהרשב"א נסתפק בזה לא מצאתי לע"ע ברשב"א מ"מ הדבר ספק עצום. ומעתה אם נאמר דהשליח מקנה כחו להמשלח והמשלח זוכה בכחי של השליח צדקו דברי נוב"י דהדבר תליא בשליח דאם הוא יכול לעשות השתא מצי להיות שליח אם המשלח לפרקים יכול לעשות כן. אשר מזה הטעם מישב נוב"י קו' אורח מישור. אמנם אם נאמר המשלח מוסר כחו לשליח. ליתא לסברת נוב"י. דהיכי דהמשלח ל"מ עביד השתא אין לו כח מה למסור ואמנם מדאמרינין זה מחשב וזה עובד לא אמרינין וע' פמ"ג סי' ד' כ' בשם הלבוש אם הישראל שוחט וגוי מחשב לא נאסר דאין שליחות לנכרי. משמע דבישראל דיש שליחות מהני ותמה עליו דזה מחשב וזה עובד ל"א הדבר תליא ג"כ בהנ"ל דאם המשלח מוסר כחו לשליח. א"כ מה לן אם המשלח מחשב כעת הרי כבר מסר כמו לשליח. והשליח העושה אינו מחשב. אך אם נימא דהשליח מוסר כחו למשלח. מהני מחשבת המשלח. ומעתה מיושב קו' הנ"ל דתו' שפיר כתבו דבנטמא הכ"ג השני נכנס בדם הפר דהוה שלוחו ולא תיקשי כל מלתא דאיהו ל"ע עביד ל"מ משוה שליח די"ל כדברי נוב"י דכיון דהשליח מצי עביד יכול למסור כחו למשלח. אמנם בסוגיא דמנחות דמקשה לרב דס"ל לרבנן כל העושה על דעת ראשונה עושה ואמאי בחישב במתן דמים ראשונים בפיגול ושני' בשתיקה ל"ה פיגול. וע"ז משני שאני התם דאיכא ב' דיעות. ומקשה והרי אמרינין בפר ולא בדמו של פר ולא מצי לשנויי דמיירי דכ"ג נטמא דבכה"ג השני נכנס בדמו. כדברי תוס' דא"כ ע"כ ס"ל דהשליח מוסר כחו למשלח. וא"כ לסברא זו מהני מחשבתו של המשלח. וא"כ עדיין תיקשי אף אם שחט בשתיקה הרי המשלח ודאי כונתו לפיגול כמו שחישב בראשונה ולסברא זו אמרינין זה מחשב וזה עובד אם עושה בשליחתו. ע"כ ל"מ לשנויי הכי ודוק כי זה הערה נכונה: ו' ואמנם יותר נכון לתרץ הקו' הגדולה בדרך זה דבדרוש לסוגיא דפסחים ץ' ע"ב הארכתי בישוב הסוגיא שם דמייתי לרב אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מן התורה מדכתיב כל טמא לנפש מי לא עסקינין שחל ז' שלו בע"פ. וכי תימא ממאי דהכי היא סבר לה כרבי יצחק דאמר שחל ז' בע"פ דאמר קרא ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין לעשות ואמר רחמנא אידחי ע"כ דברי הגמ'. ודברי הגמ' תמוהין דכיון דמקרא דטמא לנפש אין להוכיח רק מקרא דלא יכלו לעשות ביום ההוא למה למדו בגמר' מקרא קמא. ורש"י זבחים כ"ב לא מייתי רק מקרא דכל טמא לנפש ללימוד דאין שוחטין וזורקין וזה תמוה יותר עוד הקשה תוס' דכיון דבטבול יום גם רב מודה דשוחטין וזורקין למה לא אמר משה רבינו שיטבלו ואם לא יטבלו יש גם חיוב כרת. וכתבתי לישב הנה הפ"י כ' דאף דכהנא שלוחא דרחמנא מ"מ בשחיטה הוה שלוחא דידן ופסח בעי שליחות ולפ"ז קשיא איך שוחטין על טמא שרץ או על טבול יום הרי כל מלתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ משוי שליח. אך באמת טמא כשר לשחוט במוקדשין. בסכין ארוכה ורק מדרבנן אסור והמ"ל בכלי המקדש כ' דבדרבנן ל"א כל מלתא דאיהו ל"מ עביד. ולפ"ז כתבתי דבמדבר דבשר נחירה הי' מותר רק קדשים בעי שחיטה. ועלה בדעת תולדות אדם דבמדבר שחיטה הי' עבודה ובעי כהן. לפמ"ש תוס' דשחיטה לאו עבודה משום דגם חולין צריך שחיטה ובלב ארי' חולין י"ז דחה זאת דמוכח מקרא דמקבלה ואילך מצות כהונה. אך לדעתי נהי דזר הי' כשר מ"מ טמא הי' אסור לשחוט. דרש"י כ' חולין ב' דכל היכי דזר כשר ה"ה טמא וזה תמוה הא י"ל דבמה תוכיח דזר כשר וטמא פסול. אך רש"י זבחים קי"ב ע"ב כ' דטמא וזר ילפינין מחד קרא. וזה לר"ע יליף זר וטמא דמחללין מקרא דוינזרו משא"כ לר' ישמעאל יליף טמא מוינזרו. וזר מק"ו. דף ט"ו דזבחים וכיון דלאו מחד קרא נפקא. כיון דשחיטה עבודה היא דליכא בחולין. ונהי דגלי קרא דזר כשר אין לך בו אלא חדושו וטמא פסול. וליכא למילף טמא מזר דבמה תוכיח. והארכתי בכ"י בדרוש שם. ומעתה במדבר דשחיטה בזר כשר והי' שלוחא דידן בשחיטה. ומ"מ טמא פסול לעבודה. ולא הי' אז שוחטין וזורקין על טמא שרץ דלא מצי משוה שליח דכל מלתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ משוה שליח ומ"ה מקרא דביום ההוא א"א ללמוד דאין שוחטין וזורקין די"ל במדבר שאני דלא היו יכולין לעשות שליח ומ"ה נמי לא אמר משה רבינו שיטבלו דגם לאחר טבילה ל"מ משוה שליח אבל לאחר שנכנסו לארץ ונאסרו בבשר נחירה ושחיטה לאו עבודה ומצי משוה שליח. א"א ללמוד מהעת שהיו ישראל במדבר. דשייך כל מלתא דאיהו ל"מ עביד. ורק דגמ' יליף מקרא דכיון דהשאלה ששאלו למשה רבינו הי' בחל ז' שלו בע"פ. מסתמא התשובה הי' ג"כ על טמא שחל ז' בע"פ ואמר רחמנא איש כי יהי' טמא לנפש לכם או לדורותיכם ואסרה התורה לדורות ג"כ בחל ז' בע"פ. ולדורות בשר נחירה אסור ומצי משוה טמא שליח לשחוט. דרשאי לשחוט בעצמו ומ"מ אמר רחמנא אידחי. ומזה ילפינן דאין שוחטין וזורקין. ומיושב קו' תוס' אמאי לא אמר להם שיטבלו דבאמת במדבר גם על טבול יום אין שוחטין דכל מלתא דאיהו ל"מ עביד רק כיון דהשאלה הי' קודם טבילה והתשובה הי' ג"כ קודם טבילה. ובתשובה כתיב לדורותיכם וזה פלפול נחמד מאוד הארכתי בפרט זה. ועכ"פ כיון דכל עיקר דברי רב בנויין על יסוד דטמא ל"מ משוה שליח וס"ל לרב מה"ט דבמדבר ודאי ל"מ משוה שליח ע"כ דלא כסברת נוב"י רק דתליא במשלח דלסברת נוב"י גם טמא משוה שליח כיון דהשליח מצי לעשות והדרא קו' תוס' לדוכתא דע"כ לא מיירי בחל ז' בע"פ:

ומעתה שכיר הקשה הגמ' במנחות לרב מברייתא ול"מ לשנויי דמיירי בנטמא ומ"ה השני נכנס בדמו דהשני שלוחו של ראשון כסברת התוס' דרב לשיטתי' ודאי טמא ל"מ משוה שליח ואף בנטמא צריך לפר אחר ודוק היטב כי זה כפתור ופרח בדרך פלפול:

ז' והנה התוס' ישנים ריש יומא הקשו אמאי לא התקינו לכהן השני אשה אחרת שמא תמות אשתו ומה שתירצו דזה לא מעכבא תמהתי על דבריהם דא"כ מה מקשה בגמ' ורבנן נמי הא חיישי לשמא דלמא לשמא נטמא כהן דהוה עיכובא חיישי משא"כ לכפר בעדו ובעד ביתו דל"ה עיכובא ל"ח אמנם לפמ"ש תוס' ישנים דהשני שלוחו של ראשון. מיקרי וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו של ראשון כיון דהוא שלוחו וכן יכול להתודות אני וביתי וכיוצא בזה כ' הח"מ סי' ל"ה באם קידש השליח ואמר הרי את מקודשת לי ולא כיון לעצמו מקודשת להמשלח דתיבת לי בדיעבד קאי על המשלח כיון שהכונה הי' על המשלח עיי"ש ומיושב קו' תוס':

ח' ואשיב לסוגיא דכהנים שפיגלו. הנה בהא דילפינן מכ"ג שאמר פיגל נאמן. הקשה בט"ג כיון דדבריו אינן נגד החזקה דמעיקרא הי' אסור ועכשיו נמי אסור למה לא יהי' נאמן כ"ג מסברא [בשלמא אם אמרינן דמשוה נפשי' רשיעא ניחא. אמנם לאו"ז דמיירי באומר שטעה או אומר מותר למה לא יהי' נאמן] אמנם לדעתי נראה דאף שיש לציבור חזקת חיוב מ"מ מעיקרא הי' בחזקה שע"י קרבן זה יפטרו מחיובם וכשהוא אומר דאין פטורין בקרבן זה זה גופה הוה נגד חזקה. ומדנאמן כ"ג מוכח דנאמן ג"כ לומר נטמאו. ואבאר דבר זה ומקודם נבאר הדין דכלי שרת מקדשין פסולין:

והנה זה פשיטא לי דלמ"ד כלי שרת מקדשין פסולין הכ"ג מחויב לגמור ההזאות ומ"מ בזה לא נפטרו מחיובם וכן הדין בכל הנך דכלי שרת מקדשין דלא נפטר מי שמביא הקרבן כיון שהקרבן פסול. כמ"ש רש"י זבחים פ"ב ע"א דזבחים דאם עלו לא ירדו ארצויי מיהו לא ארצויי וצ"ע לפ"ז בתוס' זבחים פ"ז ד"ה כלי שרת מהו שיקדשו שכתבו הא דהי' מקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אומר לו הבא אחרת תחתי' מיירי שהיא בכלי חול דאם הוא בכלי שרת אמאי מביא אחרת. ומה קשיא להו נהי דמקדשין פסולין ליקרב מ"מ בהקרבן לא יצאו החוב ומביא אחרת תחתי' וצ"ל כיון דאמרינן ביומא ז' דהיינו טעמא דיביא אחרת תחתי' משום דטומאה דחוי' בציבור הואיל דאיכא שירים לאכילה. זה דוקא אם אינו מקריב הקרבן אבל אם בלא"ה צריך לזרוק הדם ולהקטיר הקומץ דכלי שרת מקדשין שוב א"צ להקריב אחרת דבדיעבד אף למ"ד דחוי' הוא א"צ להקריב אחרת דהציץ מרצה עיין תוס' יומא ז'. ושפיר הקשו התוס' אולם לפמ"ש המ"ל ל פ"א מתמידין ה' ז' דאיברים ופדרים שנפסלו אף אם עלו לא ירדו אין מקטירין בשבת יש ליישב:

קושי' התוס' דהך דמנחת עומר מיירי שחל בשבת דאין מקטירין בשבת פסולין ומקריב ע"כ אחר. מיהו לפמ"ש תוס' יומא ז' דמדאורייתא אף בשירים לאכילה הותרה טומאה ורק מדרבנן דחוי' וצ"ע איך רבנן אמרו להביא אחר ולדחות שבת בקום ועשה וצ"ל כמ"ש תוס' פסחים ס"ב ע"א דאם רבנן אסרו שלא יזרק דם ממילא יביא אחר לא מיקרי עקירה בקום ועשה ה"ה הכא לא יקטיר עומר זה ויביא אחר לפ"ז י"ל דע"כ לא ס"ל להמ"ל דפסולין לא יקטיר בשבת רק אם בכל אופן צריך להביא אחר משא"כ בטמא דאם יקטיר זה א"צ אחר כנ"ל דבדיעבד א"צ אחר י"ל דגם בשבת יקטיר הפסול ואינו דומה לדין של המ"ל. ע"כ אין לתרץ קושי' התוס' בדרך זה:

ט' ושוב נ"ל קצת ראי' דלא כמ"ל אלא דבשבת נמי מקריבין איברים שנפסלו. מדמקשה בזבחים פ"ז ע"ב למ"ד אויר מזבח כמזבח דמי אלא עולת עוף דפסלה מחשבה היכי משכחת לה והכוונה כיון דמותר להקטיר לכתחילה כיון שעלה לא ירד אמאי פסלה בה מחשבת מחר כמו שפירש"י ואס"ד דבשבת אין להקטירה משכחת לה מחשבה בע"ש דאסור להקטיר למחר וע"כ דמותר להקטיר בשבת. שוב ראיתי דקרבן יחיד ודאי לא קרב בשבת. ולפ"ז גם בלא המ"ל קשה קושי' הנ"ל ויש לישב דמשום שבת לא פסלה מחשבה דאל"כ בחישב על הקטרת אימורים בע"ש שיקטיר בלילה נימא דהוה חוץ לזמנו וע"כ משום איסור שבת לא פסלה מחשבה ומצד הקרבן ראוי להקטיר למחר:

י והנה יש לעיין לשיטת המ"ל פ"א מתמידין הנ"ל דפסולין שאם עלו לא ירדו אין להקטיר בשבת אם מותר לזרוק הדם מכלי שרת בשבת מה"ט דכלי שרת מקדשין פסולין דזריקה בשבת שבות ושמא כמו שאין להקטיר האברים כן אין לזרוק דם בשבת וקצת ראי' מהא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן אם היתה שבת לא יזרוק ומשמע אף שקיבל בכלי. וכלי שרת מקדש מ"מ לא יזרוק מיהו שמא מיירי קודם קבלת דם בכלי שרת. ואם נאמר דגם זריקה בשבת אסור בפסולין אף אם כלי שרת מקדשין פסולין ליקרב דלא ניתן שבת לדחות לפסולין בזה מיושבין דברי הגמ' בזבחים מ"ב ומנחות ט"ז התמוהין מאוד שהקשה בגמ' לר"מ דאמר בפיגל ביו"כ בדמים הנתנים במזבח הפנימי פיגול אף לא פיגל בכל הדמים מכדי כרת לא מיחייב עד שיקרבו כל מתירי' והא כיון דחשיב בפנים פסולה כמאן דלא אדי דמי כי הדר מדי בהיכל מיא בעלמא הוא דקא מדי אמר רבא משכחת לה בארבעה פרים וד' שעירים. ועיי"ש בתוס' שהקשה דא"כ פיגל בקומץ ולא בלבונה לר"מ לפרוך אמאי הוה פיגול בחצי מתיר הא עבודה לא נעשה בקדושה. וכי מקטיר עפרא בעלמא הוא. עוד קשי' אמאי לא הקשה אי"א של פר כהן משיח כמו שמקשה אפר יו"כ ואולי לא שייך בזה תירץ הגמ' כגון ששחט ארבעה פרים דזה ל"א רק ביו"כ דמרבינן מקרא ביומא ס' דכולהו כפרה בפני עצמו משא"כ בפר כהן משיח. גם ל"ש תי' תוס' דגמ' לא מקשה רק מהזיה מב' מקומות דעל הכפורת ועל מזבח הזהב הוה ב' מקומות:

ונ"ל דבטהרות הקודש הקשה אקושי' הגמ' והרי כלי שרת מקדשין את הפסולין ליקרב א"כ מחוייב להזות דם הפסול לכתחילה ואמאי הו"ל מיא בעלמא ונ"ל לפ"מ שהקדמנו דכמו שכ' המ"ל דאסור להקטיר איברים פסולים בשבת דלא ניתנה שבת לדחות לפסולים ה"ה דאסור לזרוק דם פסול בשבת משום שבות ואולי י"ל דהוה דיחוי מה"ט כדאמרי' בזבחים ע"ג ע"ב כל היכי דאמרי' לא יזרוק הוה דיחוי ואף דמחמת איסור שבת ל"ה דיחוי כדמוכח בביצה דף כ"א אם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה מ"מ זה, דוקא בכשרים אבל בפסולים דגרע טפי אם מצד איסור שבת לא יזרוק לכתחלה י"ל דהוה דיחוי ועכ"פ כיון דלכתחלה לא יזרוק חשיב לי' בגמ' כמיא בעלמא. א"כ שפיר הקשה בגמ' דוקא איו"כ כיון דאסור להזות פסולים מדרבנן והו"ל כמיא בעלמא משא"כ אפר כהן משיח לא פריך דמיירי בחול וכ"ש מקדשין פסולין ליקרב ול"ה כמיא. וכן מיושב קושי' תוס' מכל פיגל בחצי מתיר דכ"ש מקדש ליקרב לכתחילה ול"ה כמיא כקו' טהרות הקודש ולא הקשה רק איו"כ דכיון דאסור להו לזרוק נימא דהוה כמיא:

יא וכל זה ליישב סוגיות הגמ' במנחות ט"ז וזבחים מ"ג. אמנם בסוגיא דידן דמיירי מדאורייתא כהן שאמר שפיגל דמדאורייתא מחוייב לגמור ההזאות דלא הוה זריקת דם רק שבות. ואין אמירת הכהן מועיל רק לחייב בפר אחר וזה הוה נגד החזקה שהיו מוחזקין שיפטרו עצמן בקרבן זה. ובזה מיושב נמי מה דקשה עוד דאם נאמר שאסור לגמור הזאות הו"ל עדות נגד עצמו ונאמן על עצמו ואין ראי' למי שאומר נטמאו טהרותיך דהוה על אחרים והכי מוכח בגמ' שם דמקשה וליעבר עלי' קולמוס וליקדשי' וקשי' כיון דאינו נאמן שכ' בפסול רק להפסיד שכרו נאמן. איך נאמן להעביר קולמוס לשיטת התשב"ץ ח"א סי' קכ"ז דאף בס"ת כשירה אין להעביר בקולמוס בשמות דהוה מוחק דלא כשיטת התה"ד מה מקשה וליעבר בקולמוס מי שבקינן לי' וכבר הקשה כן בתשו' חכמת שלמה הנספח לתשו' הר המור סי' י"א וצ"ל כמו שתירץ שם דלגבי עצמו נאמן א"כ בכ"ג דהוה נמי לגבי עצמו שאומר שישפך הדם ואסור להזות נאמן ומה ראי' לנטמאו טהרותיך. ודא קושי' רבתי. אמנם לפ"מ שפירשתי ניחא דהכי אמר בגמ' מה אעשה שהתורה האמינתו דהרי מדאוריי' מחויב לזרוק דם הפסול. והוה הנאמנות בפיגול לגבי הציבור שיקריבו אחר ומ"מ נאמן. וה"ה נטמאו טהרותיך נאמן לגבי אחרים וזה ישוב נכון:

יב לעיל אות ח' הבאתי קו' אור זרוע אהא דכ"ג שאמר פיגל נאמן והלא א"א מע"ר ולפענ"ד כיון דר' יוסי הוא שאמר מה אעשה שהתורה האמינתו ור"י ב"ב לפרש דבריו בא י"ל דמיירי שאמר שטעה ולא תיקשי דעקירה בטעות ל"ש עקירה דר"י כשיטתי' דשמה עקירה שהרי בזבחים ב' אר"י שתנאי ב"ד דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו וכ' תד"ה אתני דע"כ ל"ח רק לשמא יטעה והקשה בטהרות הקודש מאי בכך והלא עקירה בטעות ל"ה עקירה וע"כ מוכח דר"י ס"ל הוה עקירה ולשיטתו שפיר אמר ריב"ב דכ"ג נאמן ומיירי בטועה ודוק:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה