שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן יג
בעזה"י בסוגיא דהכהנים שפיגלו גיטין נ"ד ע"ב דרשתי בשבת שובה תרמ"ב: א' במשנה הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין ובש"ס דמנחות מ"ט אמר ומותבינין אשמעתין הכהנים שפיגלו היכי דמי אי לימא דידע דחטאת היא וקמחשב לשם שלמים האי שוגגין מזידין היא אלא לאו קסבר שלמים היא וקמחשב לשם שלמים וקתני פיגולן פיגול אלמא עקירה בטעות הוה עקירה א"ל אביי לעולם דידע דחטאת היא וקמחשב לשם שלמים ובאומר מותר וקשה לפי המבואר ברמב"ם פ"ה מה' תרומות ה"ה דאם ידע ושגג שסבור שמותר ותרם מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד והמ"ל פט"ו ממאכה"א הוכיח מזה דאומר מותר הוא כמזיד ועיין פמ"ג יו"ד סי' צ"ט ס"ק י"ב בש"ד הוכיח מזה דלא כטו"ז אך דבאומר מותר לכ"ע קנסו שוגג אטו מזיד ואיך משני באומר מותר. ואמנם י"ל דאביי הוא דמשני במנחות באומר מותר כשיטתי' דס"ל במכות אומר מותר קרוב לאונס הוא ומ"ה ל"ק שוגג אטו מזיד. והרמב"ם שפסק פ"ה מרוצח ופ"י ממלכים דב"נ חייב באומר מותר ומ"ה קנסו שוגג אטו מזיד ולפ"ז צ"ל לרבא דעקירה בטעות הוה עקירה דאל"כ קשיא מתניתין דליכא לשנויי באומר מותר דלדידי' קנסו לכ"ע שוגג אטו מזיד אך צ"ע דרמב"ם פוסק עקירה בטעות ל"ה עקירה ופוסק דאומר מותר קרוב למזיד ואיך יפרש הוא המשנה דכהנים שפיגלו עוד קשי' דכסף משנה פט"ו מפסהמ"ק ה"א כ' דרבא ס"ל עקירה בטעות ל"ה עקירה ומשמע שגריס רבא והרי רבא ע"כ סובר עקירה בטעות הוה עקירה ע"כ נרא' דאף דבתרומ' בידע שנטמא וסבר שמותר לתרום קנסו שוגג אטו מזיד מ"מ לענין כהנים שפיגלו ולענין מטמא ומדמע ומנסך כיון דהיזק שא"נ לש"ה ורק במזיד חייב באומר מותר לכ"ע לא קנס וגם רבא יתרץ כאביי ומ"ה פוסק כן הרמב"ם שוב מצאתי בח"ס חיו"ד סי' פ"ח שהעיר קצת מזה ומצאתי בשירי קרבן ירושלמי גיטין בסוגיין שהקש' לרבא דאומר מותר קרוב למזיד איך יפרש המשנ' גם הקש' למ"ד עקיר' בטעות ל"ה עקיר' ממתניתין ונרא' שנעלם ממנו סוגיא דמנחות דזה קו' רבא במנחות וגם מה שתירץ דרבא מוקי המשנ' דכהנים שפיגלו בהכיר ולבסוף שכח לא אדע הכונ' דאם שכח וסבר שלמים עדיין הוה עון עקיר' בטעות ול"ה פיגול ואם ידע שחטאת היא ושכח וסבר שמותר בכה"ג ודאי קרוב למזיד הוא לרבא וצ"ע ואמנם לבסוף מסיק הוא דכיון דהיזק שא"נ לש"ה לא קנסו באומר מותר כדכתיבנא וגוף הדין אי בכה"ג קנסו שוגג היא איבעי' בירושלמי פ' הניזקין וירושלמי מייתי ראי' מכהנים שפיגלו דע"כ מיירי באומר מותר ודברי ירושלמי אלו נעלמו מהפרמ"ג סי' צ"ט ס"ק י"ב שנסתפק בכ"ז ולא מייתי לירושלמי ולא לגמ' דידן מנחות מ"ט אמנם לפמ"ש דדוקא בהיזק שא"נ לא קנסו שוגג אטו מזיד באומר מותר מ משא"כ במבטל איסור לכתחל' אין לתמוה על הפמ"ג:
ב' והנה במשנ' תני הכהנים שפיגלו וקשי' דהרי שחיט' כשר בזר ופוסל במחשב' ואמאי נקט הכהנים וברש"י ב"ק ד' ה' מפגל פירש"י כהן ששחט ואמאי נקט כהן ועיין שיט' שם שהרגיש בזה ונ"ל לישב באופן נאות דבש"ס דזבחים דף ל"ו אמרי' דר' יהוד' פוסל במחשב להניח למחר ומקש' וליפלוג ר"י במחשב שיאכלו טמאים וכו' ומשני שם לישנא אחרינא כל כמיני' ופירש"י מי ישמע לו להקריבו בפסול הכהנים טמאים לא ישמעו לו וכו' הלכך אין מחשבתו מחשב' בדבר התלוי באחרים. ולפ"ז לא משכחת פיגול רק בכהן ששחט ומחשב שיזרוק חוץ לזמנו. או אף בזר ששוחט שלמים ומחשב שיאכל חוץ לזמנו. אבל זר ששוחט חטאת הרי יודע שהוא לא יאכל וע"כ מחשב שהכהן יאכל למחר ל"ה פיגול. והן אמת דאם ישחוט זר חטאת ויכוין שהוא יאכל חוץ לזמנו הוה פיגול אמנם במחשב שהכהן יאכל חוץ לזמנו ל"ה פיגול. וכיון דמוקמינין במנחות מ"ט המשנ' דכהנים שפיגלו בשחט חטאת לשם שלמים (היינו שיאכל לב' ימים דמחשב סתם חטאת לשם שלמים הוה שינוי קודש ופסול ולא מיקרי פיגול) ומיירי באומר מותר היינו שמותר לאכול חוץ לזמנו וכיון שידע דחטאת היא ידע שהוא לא יאכל מחטאת רק שסבור שהכהן מותר לאכול לב' ימים כשלמים ול"ה פיגול בדבר התלוי באחרים ע"כ תני הכהנים שפיגלו. שסבר שהוא בעצמו יאכל לב' ימים ומ"ה הוה פיגול. וע"כ פירש"י ב"ק כהן ששחט חטאת לשם שלמים דאז הוה פיגול כדכתיבנא. וזה ישוב נכון:
ולפ"ז צ"ל הא דתנן במשנ' כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשר' ואפי' בקדשי קדשים לפיכך הן פוסלין במחשב'. מיירי שחשבו לאכול בעצמן חוץ לזמנו או דמיירי במחשב' דשלא לשמו דפסול בחטאת. דבחשב זר לזרוק בעצמו חוץ לזמנו לא מיקבע בפיגול במחשבת זריק' פסול' כדאמרי' בזבחי' ד' כ"ז במחשב לזרוק חוץ למקומו למחר. ומצאתי בטהרת הקודש דף כ"ו ע"ב ד"ה הא קמ"ל שכ' כן בפי' המשנ' הנ"ל אך שכ' דהת"ש כ' סי' ד' דבמסקנא חזר הגמ' מתירץ זה וזה רחוק כיון שלא נזכר בגמ' דחזר. איברא דהת"ש סי' ד' ס"ק י"ג הקש' דאיך אמרינין דף ל"ו ע"ב חישב שיאכלו טמאים למחר הרי זה פיגול ונימא כל כמיני'. ומה שתי' הת"ש דבודאי כונתו אם לא יאכלו הוא יאכל למחר לא ידענא מי יאמר שכונתו כן היא. וכן מה שתירץ בזה ב"א הרב הגדול מ' גדלי' נ"י דשם בידו לטמאות עצמו ולאכול למחר לא נהירא דבר"מ מבואר דה"ה חישב שיאכלו שאר פסולים למחר הוה פיגול ובזה ל"ה בידו. ולי קשה גם מזבחים ל"א חישב שיאכלו שני בני אדם כזית מהו. והרי בלא"ה ל"ה מחשב' בדבר התלוי באחרים. על כן נלע"ד דהגמ' משני סבר' זאת רק אליבא דר"י. דהנה ר' יהודה פוסל במחשבת הניח. וכ' תוס' דף כ"ז דס"ל לר"י מחשב' כמעש' ומ"ה פוסל במחשבת הניח כאלו הניח. ולפ"ז ס"ל לר' יהוד' דמחשב' חוץ לזמנו כמעש'. ולפ"ז במחשב' שבידו לעשות הוה כמעש'. משא"כ מחשב' דל"ה בידו ל"ה כמעש'. ומ"ה אמרו בגמ' אליבי' כל כמיני' דשום מחשב' ל"מ רק במה שבידו אמנם לדידן דמחשבת הניח ל"מ דמחשב' ל"ה כמעש':
רק מחשבת פיגול מועלת מגזה"כ אף דל"ה בידו לעשות מהני מחשבה ומ"ה אמרו חישב שיאכלו טמאים פיגול. ומעתה שפיר תירצתי דברי המשנה דכהנים שפיגלו דאתיא כר"י דל"ק שוגג אטו מזיד כמ"ש תוס' גיטין נ"ג ע"ב. ולדידי' ל"מ מחשבה רק מה שבידו ואם חשב זר שיאכלו כהנים חוץ לזמנו ל"ה פיגול מ"ה נקט הכהנים ורש"י בב"ק קשיא לי' מה הקשו בגמ' ליתני מפגל דלמא ר' חי' כר"י ס"ל מ"ה פירש דעכ"פ בכהן ששחט משכחת לה כמו במתניתין:
והנה במשנה י"ל בפשיטות דנקט הכהנים שפיגלו למ"ד השא"כ לש"ה קמ"ל דמ"מ מזידין חייבין מפני תיקון העולם כדקתני בברייתא והריטב"א הקשה בגיטין הרי שחיטה היזק ניכר הוא דמפגלה כמאן דקטלה דמי ותירץ דמיירי בשאר עבודות דל"ה היזק ניכר עיי"ש א"כ שפיר נקט הכהנים שפיגלו לאשמועינן דמיירי בשאר עבודות דא"א רק בכהנים. אך רש"י ב"ק א"א לישב כן דהרי נקט כהן ששחט:
ג' ודע דקשה לי במנחות מ"ט תימא רבתי דמקשה על הכהנים שפיגלו דתני עלה שפיגולן פיגול בשוגג היכי דמי אי דידע דחטאת הוא ושחט לשם שלמים (הכוונה לאכול ב' ימים דהוה פיגול דבשחט חטאת לשם שלמים הוה שנוי קודש ולא מקרי פיגול ורק בכונה לאכול חוץ לזמנו. ובשירי קרבן גיטין בסוגי' כ' אי מיירי מתניתין באשם לשם שלמים דאשם נאכל ליום אחד ושלמים לב' ימים הלא זה הוה שנוי קודש ולא פסול. וזה ליתא דבמחשב באשם שיאכל לב' ימים כשלמים הוה שפיר פיגול. וכ"כ במרכבת פט"ז מפסולי המוקדשין הל' כ'. וכבר כתבתי דנעלם ממנו כל הסוגיא דמנחות) מזיד הוא. ואי דסבר שלמים הוא עקירה בטעות ל"ה עקירה. ומשני באומר מותר. וקשה לדברי רש"י חולין מ"א דמפרש במנסך דשוגג פטור דידע שיין נאסר אך קסבר שלו הוא. א"כ לישני בגמ' דלעולם דידע דחטאת היא ושחט לשם שלמים אך קסבר שלו הוא. כגון שהי' לו ג"כ חטאת וסבר שזה הוא שלו ובכה"ג בשוגג פטור ואין לומר דא"כ הו"ל שינוי בעלים ופסול החטאת בלא"ה ולא יוקבע בפיגול חדא דהרי שינוי בעלים ל"ה רק בשוחט ע"מ לזרוק שלא לשם בעלי' ובשחיטה עצמה אין פסול בשנוי בעלים כדאית' בזבחים דף ו' א"כ משכחת לה בשחט חטאת לשם שלמים וסבר שהוא שלו דלא נפסל בשינוי בעלים רק משום פיגול וקודם זריקה נודע לו וזרק לשם בעלים. ועוד אף אם נימא דגמ' הוכיח דמשנה לא מיירי בשחיטה מדנקט הכהנים שפיגלו והרי אף בזר משכחת פיגול וע"כ דקמ"ל אף למ"ד לש"ה מ"מ חייב לשלם ובשחיטה הוה היזק ניכר כמ"ש לעיל בשם הריטב"א וע"כ מיירי בזריקה ובזה פסול בשינוי בעלים ולכן לא מוקי בכה"ג מ"מ הדבר תמוה דהרי בגמ' מקשה אם נימא עקירה בטעות ל"ה עקירה א"כ לישני דידע דחטאת ושחט לשם שלמים אך דסבר שהוא שלו ומ"ה הוה פיגול דלשינוי בעלים הוה עקירה בטעות ולא מיפסל ומ"ה מיקבע בפיגול ופטור לשלם דהוה שוגג לשיטת רש"י בחולין ודא קו' רבתי. ולחומר הנושא נ"ל לישב דהפנ"י כ' דהא דכ' רש"י בכהנים שפיגלו חייבין לשלם לבעלים. אף דלמ"ד ג"ל לכמ"ד א"צ לשלם לבעלים רק להקדש מ"מ כיון דחייב לשלם להקדש שהפסיד הקדשים אמרינן שישלם לבעלים והם יביאו קרבן אחר כדאמרינן בב"ב ק"ח דהגנב ישלם לשומר והשומר לבעלים א"כ ה"ה בנפגל קרבן שלו חייב לשלם להקדש ואף במפגל חטאת שצריך להביא אחר מ"מ זה מקרי ג"כ תשלומין. א"כ ע"כ לא כ' רש"י רק במנסך וסבר שלו הוא דהוה שוגג בהנזק דלא ידע שיצטרך לשלם. אבל במפגל וסבר שלו הוא דידע שיצטרך להביא אחר או בקדשים שאינו חייב באחריות יצטרך לשלם להקדש ע"כ במפגל ונמצא שהוא של חבירו חייב לשלם לחבירו שהרי הי' מזיד בההיזק שידע שיצטרך לשלם או להביא קרבן אחר וזה ישוב נכון:
ד' והנה שמעתי מקשים אמשנה דכהנים שפיגלו למה הכהן חייב לשלם והרי חייב מלקות משום כלאים ואין לוקה ומשלם ואין לומר דכיון דלבש בהיתר לעבוד עבודה אינו חייב מלקות דהוה לאו שאין בו מעשה כדאיתא סוף מס' מכות דהרי המשנה כר' יהודה דלא קניס שוגג אטו מזיד ור"י ס"ל לשאב"מ לוקין עליו ונהי דלר' יוחנן ל"ק די"ל דמיירי בלא התראה אבל לר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין מלשלם קשי' ונלע"ד דלר' יהודה דס"ל כל הרצפה מקדש וכ' תוס' נדה דף מ' וזבחים י"ד ופ"ד דלר"י לא משכחת פיגל שלא עלה רק ביש הפסק בין הרצפה לבהמה דאם ליכא הפסק הרי כבר עלה ולא ירד מיירי מתניתין בליכא הפסק בין הרצפה לבהמה דהוא פיגול ופסול ומ"מ יקריבה דלא ירד ומ"ה ליכא חיוב משום כלאים ונהי דלא יצאו הבעלים חובת קרבן מ"מ חיוב כלאים ודאי ליכא. ובזה יש לישב דברי רש"י גיטין דף נ"ג שפי' חייבין לשלם לבעלים והפנ"י תמה אמאי לא פי' שישלם להקדש להנ"ל ניחא דלהקדש לא הפסיד כיון דלר"י מקרי עלה ולא ירד ע"כ פירש"י שישלם לבעלים שמחויבים להביא קרבן אחר ואף דרבא מסיק מודה ר' יהודה בדמים בזבחים ס' כיון דראיות רבא נדחית בגמ' מ"ה פירש"י לסברא דר"י ס"ל גם בדמים רצפה מקדש כמו שתירצו תוס' במקומות הנ"ל תירוצים אם ר"י ס"ל גם בדמים רצפה מקדש. ואולי יש לישב בזה גם פירש"י ב"ק ה' שפי' כהן ששחט חטאת לשם שלמים דלא עלה לבעלים לשם חובה וצריך אחר שתמה פ"י דהרי הקרבן פסול ולמ"ל שלא עלה לשם חובה להנ"ל י"ל דקשי' לרש"י מה מקשה וליתני מפגל דלמא כר' יהודה ס"ל רצפה מקדש ואף בדמים וכבר עלה תיכף כששחט וקיבל הדם ולא ירד ומ"ה אינו חייב לשלם ולא מצי ליתני מפגל ע"כ פי' דעכ"פ לא עלה לבעלים לחובה וצריך אחר ומחויב לשלם עכ"פ. (ובסימן י"א סוף אות ה' כתבתי דאם כהן מפגל בעבודת פנים חייב מלקות משום ביאה רקנית כדאמרינן ביומא נ"ג ואמנם לפמ"ש דאינו חייב משום כלאים אם המזבח מקדש פסולים ה"ה במפגל אם כלי שרת מקדש פסולים לכתחלה ליקרב ל"ה ביאה רקנית ואינו חייב משום זה ודוק): ה' והנה בש"ס דזבחים כ"ט אמרינן המחשב בקדשים לוקה א"ל רב אשי לרב מרי לאו שאין בו מעשה היא ואין לוקין עליו א"ל דאמר לך מני ר' יהודה הוא דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו והקשה פני יהושיע בסוגיין הרי ר' יוחנן ס"ל עקימת שפתיו הוה מעשה היכא דבדיבורא קעביד מעשה ומה מקשה לאו שאין בו מעשה הוא ונ"ל ליישב דהמגיה במ"ל פי"ג מפסולי המוקדשים הקשה על שיטת הרא"ם דמחשבה דקדשים ל"ה דיבור רק מחשבה מהא דאמרינן בזבחים המחשב בקדשים לוקה ואמחשבה בעלמא א"א ללקות כדאמרינן בסנהדרין פ"ט מאן דאכל תמרי בארבלא לוקה וכן הקשה זקיני הת"ש על שיטת הרמב"ם סי' ד' ס"ק ב' הא ליכא עדי' והתראה ותמה הפרמ"ג יו"ד סי' ד' סס"ק א' דלמא הגמ' מיירי דאמר בפירוש דמפגל והי' עדים והתראה וכתבתי לעיל סי' י' אות א' לישב עפ"י המבואר בחינוך מ' קמ"ד דמחשבה דקדשים היא מעין מטיל מום בקדשים וכן מבואר ברמב"ם פ' ח"י מפסולי המוקדשים שכ' מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד קדשים במחשבה והרי זה דומה למטיל מום בקדשים ע"ש ולפ"ז שפיר הוכיחו המגיה במ"ל ובת"ש דאס"ד דקדשים נפסלו במחשבה איך אפשר ללקות אף דשמעו עדים שמפגל הרי קודם שאמר ודאי כיון במחשבה וכבר נפסלו ונמצא דדיבור שאח"כ לא הועיל דהו"ל מטיל מום בבעל מום (ואף שרש"י ותו' כ' בבכורות ל"ד דר"י ס"ל מטיל מום בבעל מום חייב כתבתי לעיל ססי' י' בהג"ה דיש לומר דר"י ס"ל מטיל מום בבעל מום קבוע פטור ע"ש עוד הבאתי שם דברי בית אפרים דאין לוקין על מטיל מום בבעל מום כיון דילפינן מכל לא דרשינן רק לאיסורא עיי"ש) ולפי"ז ע"כ מוכח דמחשב' אינה פוסלת דאל"כ א"א ללקות על דיבור דלמא חישב מקודם וכעת ראיתי דיש לדחות הראי' דהרי כל עיקר הא דאמרינן דאמחשבה אין לוקין בסנהד' פ"ט הטעם דא"א התראה דהעדים אינן יודעים אם עבר עיי"ש. א"כ הרי משכחת שילקה בהתרו העדים קודם שעובד עבודה שלא יחשב מחשבת פסול ולא יאמר מחשבת פסול ואח"כ אמר בשעת עבודה מחשבת פסול וממנ"פ לוקה דאם לא חשב מקודם הרי עבר על התראה ואם חישב קודם שאמר והוה באמירה מטיל מום בבעל מום מ"מ הרי שוב יודעין עדים שחשב מחשבת פסול וממנ"פ לוקה דיש עדים והתראה ושפיר נכונים דברי הרא"ם דמחשבה לבד נמי פוסל ול"ק קו' ת"ש והמגיה ומעתה מיושב קו' הפ"י דשפיר אמרו בגמ' דאמר לך מני ר' יהודה דלאו שאב"מ לוקין דליכא למימר לעולם לאשאב"ע אין לוקין ורק משום דעקימת שפתיו הוה מעשה א"כ שוב קשיא איך אפשר ללקות דילמא חישב מקודם, וכבר נפסל והוה מטיל מום בבעל מום וא"ל דא"כ שוב לוקין על מחשבה דז"א דאמחשבה אין לוקין משום דהוה לאשב"ע ואדיבור שאח"כ אין לוקין דהוה מטיל מום בבע"מ כיון שכבר נפסל וע"כ מוכח דאתי' כר' יהודה ומעתה ממקום שהקשו על הרא"ם משם מוכח דמחשבה לבד פסול דאס"ד דמחשבה לבד לא פסול הדרא קו' הפנ"י לדוכתא מה הוצרך לומר ר' יהודה היא דלמא משום עקימת שפתיו הוה מעשה וע"כ דמחשבה לבד פוסל וע"כ ר' יהודה היא וזה כפתור ופרח:
עוד נ"ל דאפי' למ"ד מטיל מום בבע"מ חייב ולפ"ז אפי' חישב במחשבה ואח"כ בדיבור י"ל חייב על הדיבור מ"מ אם חישב במחשבה וכבר נפסל אף אם אמר אח"כ עקימת שפתיו ל"ה מעשה דתוס' כתבו דעקימת שפתיו ל"ה מעשה רק היכא שנאסר ע"י כן כמו בתמורה עיין תוס' ב"מ צ' ע"ב ד"ה ר"י א"כ בשלמא היכא דלא חישב מקודם ולא נפסל רק בדיבור בדיבורא קעביד מעשה משא"כ אם חישב מקודם ונפסל אח"כ בדיבור לא א איתעביד מעשה ושפיר מקשה לאו שאין בו מעשה איך אפשר ללקות על מחשבת קדשים אף בהתראה ובשמעינהו דמפגל דלמא חישב מקודם הדיבור ונפסל ול"ה עקימת שפתיו מעשה והוצרך לאוקמ' כר' יהודה דלאו שאב"מ לוקין עליו ומיושב קו' הפנ"י בפשיטות וגם מוכח כשיטת הרא"ם דבמחשבה נפסל:
ו' והנה מה שהקשו המפורשים אמאי בכהנים שפיגלו חייבין הרי ר' יהודה ס"ל מחשב בקדשים לוקה אין לוקה ומשלם בשלמא לר' יוחנן דחייבי מלקות בלא אתרו אין פוטרין מלשלם י"ל דמיירי בלא אתרו בי' אבל לר"ל קשי' ואמנם נ"ל לפימ"ש לעיל דבאמת הכהן חייב לשלם להקדש דמזיק להקדש חייב כמו שכ' הפנ"י ורק כיון שהבעלים מחויבים להביא אחר אמרינן שישלם הכהן לבעלים אבל עיקר החיוב להקדש דבעלים אין להם רק גל"מ א"כ לפי המבואר ברמב"ם ריש ה' מעילה דמועל בזדון לוקה ומשלם דבהקדש לא מיפטר משום קלב"מ ה"ה במזיק להקדש וע' בהג"ה על הרמב"ם ריש ה' מעילה הנ"ל: ז' והנה יש להקשות בגמ' איך מייתי ראיה מכ"ג שאמר פיגל לאחד שאמר נטמאו טהרותיך. בשלמא בפיגול ל"ה נגד חזקה דהרי קודם זריקה אסור משום קדשים והזריקה מתרת הבשר לכהנים ובעולה ופרים הנשרפים מתרת האימורין למבח ובזריקת פיגול אינה ניתרת ונשאר באיסורו וחזקתו הראשון ולא כמ"ש המפו' דלמ"ד אין מחזיקין מאיסור לאיסור הוי לפיגול חזקת היתר. דז"א דפיגול קיימא אחזקה הראשונה דהזריקה לא התירה. וכיון שאינו אומר נגד החזקה מ"ה נאמן משא"כ באומר נטמאו טהרותיך. ואמנם המהרש"א כ' בקדושין נ"ז ב' דנותר ופיגול פקע שם קודש מיניה ונעשה איסור חדש. והקשו עליו מש"ס נדרים י"ב ומשנה כריתות בהא דיש אוכל אכילה אחת דקתני דחייב על נותר אשם מעילות ועיין בספרי חאו"ח סי' ס' אות י"ב ובדרוש לסוגיא דמריקה ושטיפה כתבתי בשם ח ויקן יוסף דהוא פלוגתת ר"י ור"ש במשנה ט' פ"ב מערלה דת"ק ס"ל חתיכה של ק"ק ושל פיגול ונותר שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים ור"ש ס"ל מותר לזרים ולכהנים והיינו דת"ק ס"ל נותר ופיגול לא פקע שם קודש מניה ומש"ה מצטרפין עם חתיכות של ק"ק לאסור לזרים ור"ש ס"ל נותר ופיגול פקע שם קודש מניה ואיסור חדש חל עליו ומש"ה אינו מצטרף עם ק"ק לאסור לזרים דהו"ל שני איסורים וכן מוכח מירושלמי שם לפי מה שפירש מהר"ש סערלין דברי הירושלמי. ובזה מיושבים דברי מהרש"א דמתני' דיש אוכל אכילה אחת בלא"ה לא אתיא כר"ש דהוא ס"ל אין נותר בעולין. ומעתה כיון דפיגול פקע שם קודש מניה ואיסור אחר חל עליו למ"ד אין מחזיקין מאיסור לאיסור הוי נגד חזקה כיון דאיסור ראשון פקע ולפ"ז י"ל דהגמ' קאי בשיטה זו ושפיר מייתי ראיה מדנאמן שפיגל גם בנטמאו טהרותיך מהימן (ועיין זבחים כ"ט אמרינן דמחשב בקדשים לוקה רק למ"ד לאו שאין ב"מ לוקין עליו והקשה בפנ"י דהרי לר"י הוי כמו מימר דבדיבורא קעביד מעשה ומחשב בקדשים הוא דיבור כפרש"י מנחות ב'. וכבר קדמו בקושיא זו הש"מ ב"מ מ"ג וכ' השיטה ליישב דדוקא מימר הוה בדיבורא קעביד מעשה שעושה מחולין הקדש משא"כ במחשב בקדשים כיון דמעיקרא היה אסור ועכשיו גם הוא אסור לא מקרי שנעשה מעשה וע' נוב"י תניינא חיו"ד סי' קס"ח שכיון בעצמו לסברא זו וברור דזה דוקא אם נאמר דבפיגול לא פקע שם קודש מניה ולא נעשה בו איסור וענין חדש ממילא בדיבורא לא קא עביד מעשה ואינו לוקה רק למ"ד לשאב"מ לוקין עליו. אמנם לדעת מהרש"א דפיגול פקע שם קודש מניה ואיסור חדש נתהוה בו מחמת פיגולו בזה עושה מעשה בדיבורו ואף למ"ד לשאב"מ אין לוקין עליו חייב מלקות. ולפי זה לכאורה הי' מקום לישב מה שקשה בהא דאמר בגמ' אם אמר נטמאו טהרותיך שורת הדין אינו נאמן אבל מה אעשה שהתורה האמינתו ומייתי מפיגול שנאמן הכה"ג. וקשה דלמא להכי מהימן אם אמר שפיגל במזיד משום שחייב לשלם ומתוך שנאמן לחייב א"ע לשלם נאמן גם לומר שפיגל כמו שאמרו גבי ס"ת מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ס"ת, אמנם בנטמאו טהרותיך לעולם נאמר דאינו נאמן. ולפי מה שכתבתי ניחא דש"ס דגיטין סובר כר"ש דנותר ופיגול פקע שם קודש מניה וממילא כשמפגל עושה:
מעשה בדיבורו במה שנתהוה איסור חדש ואף למ"ד לשאב"מ אין לוקין עליו חייב מלקות על פיגולו ממילא פטור ג"כ מלשלם משום דאין לוקין ומשלם ול"ש לומר מתוך ואפ"ה נאמן א"כ גם בנטמאו טהרותיך נאמן. ואף דאינו לוקה עליו משום דליכא סהדי ולא אתרו ביה מ"מ לא גרע מחייבי מלקות שוגגין. דפטור כן י"ל לכאורה אמנם באמת כיון דר' יוחנן הביא ראי' זו מפיגול ור"י ס"ל חייבי מלקות בלא אתרו חייב לשלם ל"ש לתרץ כן ועוד לר"י דס"ל השא"נ לש"ה גם בפיגול פטור מלשלם דבר תורה ול"ק כלל והיינו טעמא דאמר ר"י מה אעשה שהתורה האמינתו דהרי מדאורייתא גם במפגל פטור ול"ש לומר מתוך שנאמן לשלם ויש ראי' מפיגול לטומאה: ח' הנה בהא דא"ר יצחק בר בוסנא. כה"ג ביו"כ יוכיח דכי אמר פיגול היא מהימן הקשה באור זרוע ח"ב סי' רכ"ג איך נאמן והלא אאמע"ר ומתוך כך דחה סוגיא זו מהלכה (וע' פמ"ג סוף סי' ד' הקשה ג"כ כן) ולפמ"ש נוב"י תניינא אה"ע סי' קנ"ו ובש"ש שמעתתא ז' פ"ה דדוקא בעבירה שנפסל לעדות ע"י כן אמרינן אאמע"ר ולא בעבירה דלא נפסל לעדות ודוקא בעדים. שאמרו אנוסים היינו אין נאמנים אפי' בדבר שלא נפסלו לעדות דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ורק מחמת מיגו נאמנים ע"כ בעבירה אף שלא נפסל לעדות ל"מ מיגו עיי"ש. א"כ בפיגול דלא נפסל לעדות ע"י כן דהו"ל לשאב"מ כדאיתא בזבחים כ"ט ובתומים ובנתיבות סי' ל"ד דבלאו שאב"מ לא נפסל לעדות ע"כ נאמן ומיושב קו' א"ז:
אמנם לפ"ז קשה בתוספתא פ"ד דפסחים שהובא באו"ז שם השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר שלא לשמו שחטתי' שורת הדין אינו נאמן ר' יהודה אומר עד שלא יתחילו בו נאמן משהתחילו בו אינו נאמן. הנה פי' עד שלא התחילו בו היינו שאמר להם בפעם ראשון ומשהתחילו היינו שלא אמר בפעם ראשון כדמחלק רבא בש"ס דגיטין. וקשי' אמאי אמר ר' יהודה נאמן והלא אאמע"ר ומה שפי' באו"ז דמיירי בטועה ומש"ה פסק באו"ז דעקירה בטעות הוה עקירה צ"ע דאנן קיי"ל ל"ה עקירה וכן פוסק הרמב"ם וע"כ מיירי בעוקר ואאמע"ר. ולפמ"ש בשם נוב"י דהיכי דלא נפסל לעדות אדם משים עצמו רשע קשה דמיחלפא שיטתי' דת"ק ור"י דלת"ק דהוא בר פלוגתא דר"י וס"ל לשאב"מ אין לוקין הי' לו להיות נאמן ולר' יהודה דס"ל לשאב"מ לוקין עליו ומיפסל לעדות לא הי' לו להיות נאמן דאאמע"ר:
אמנם בתשובה כתבתי דלא כנוב"י אך דגם בעבירה דלא נפסל לעדות אמרי' אאמע"ר. ונראה להבין הפלוגתא שבין ר"י לת"ק בתוספתא הנ"ל דהנה בהא דאמרינן פלוני רבעני לרצוני ס"ל לרב יוסף רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ורבא ס"ל פלגינן דיבורי' כ' הנוב"י קמא אה"ע סי' ע"ב בהג"ה שם דר' יוסף דס"ל לא פלגינן דיבורי' ס"ל דמאמינין לו שעשה מעשה רשע ואינו נאמן להרוג את חבירו דהתורה אמרה אל תשת רשע עד. ומה"ט ס"ל לרב יוסף דבאומר הרגתי' תנשא אשתו משום דגזלן דאורייתא כשר לעדות אשה והרי אין מאמינין לו שעשה מעשה רשע וע"כ לרב יוסף מאמינין לו אך לרבא דס"ל פלגינין דיבורי' אין מאמינין לו שעשה מעשה רשע אך אמרינן שאחר עשה דפלגינן דיבורי' עיי"ש. וכיון דר' יהודה ס"ל לא פלגינן דיבורי' כדאיתא ביבמות שם ובתוס' ס"ל כר' יוסף דמאמינין לו שעשה מעשה רשע ומ"מ לא תנשא האשה באמר הרגתי' דגזלן דאוריי' פסול לעדות אשה, וס"ל דאשה לא תנשא רק בעד כשר ולא בעד גזלן. ומעתה מה"ט ס"ל לת"ק באומר שחטתי פסח שלא לשמו דאאמע"ר ואין מאמינין לו ור"י ס"ל נאמן כשיטתי' דמאמינין לו שעשה מעשה רשע ומה"ט לא פלגינן דיבורי' ואף דהתורה אמרה אל תשת רשע עד מ"מ לענין שיצטרכו פסח אחר דאיכא חזקת חיוב א"צ עדות גמורה ועל הענין שעשה מעשה רשע מאמינין: ט' והנה בהא דאמר ר' יצחק בר בוסנא ראי' דנאמן לומר פגלתי מכהן גדול ביוה"כ דליכא אינש דשמע וכי אמר פיגל מהימן הקשה בפנ"י דלמא באמת ביו"כ אינו נאמן וכ' דמדאמרה תורה וכל אדם לא יהי' באוהל מועד הרי יכול לגרום מכשול ביו"כ דאם יאמר כ"ג שפיגל הרי אסר לעשות שאר עבודות בקרבן זה דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא משום דבעי כסדרן והציבור לא יאמינו לו והאיך יעשה שאר עבודות וע"כ שנאמן ולפענ"ד לפמ"ש בספרי סי' י"ח אות ה' דכ"ג עושה עבודה בע"כ דהוא שליח דרחמנא ואם כבר קיבל על עצמו קודם יו"כ שיעבוד עבודה א"א לחזור וכופין אותו ומה"ט כ' בטיב גיטין גיטין כ"ח דל"ש בכהן אשלד"ע דהו"ל כחצר דבע"כ מותיב וכיון דהוא משועבד לציבור ל"מ לאסור על עצמו עבודה ובדבר שהוא משועבד ל"מ שוי' אנפשי' חד"א כמו שהביא שעה"מ פ"ט מאישות בשם תוס' רי"ד קדושין י"ב דה"ט דדביתהו דר"ח לא מהימנא לומר קיבל בה אבי' קדושין מקודם משום דאגידה בי' ולא מהימנא לאפקיע שעבודא עיין מהרי"ט אה"ע סי' צ"ב תמה מקונם תשמישך עלי דאמרינן אין מאכילין לאדם דבר האסור לו והשעה"מ תי' דדעת התוס' רי"ד דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא לא מדין נדר רק מדין נאמנות ולהכי ל"מ נגד השיעבוד וכ"כ הר"ן נדרים צ' ע"ב דמדינא לא מהימנא לומר טמאה אני כיון דמשעבדא לבעל וצ"ל הא דנאמנת לומר טמאה אני בכתובות כ"ב דלענין נדה התורה האמינ' כמ"ש שעה"מ שם לדחות ראיות מהרי"ט והא דאמרי' בכתובות ט' שוי' אנפשי' חד"א אף דמשועבד לה צ"ל כיון דבידו לגרשה בע"כ מדינא דש"ס מ"ה לא מיקרי שיעבוד ועי' תשו' ברית אברהם אה"ע סי' צ"ד ועי' ר"ה כ"ח ע"ב מי סגי דלא יהיב ומבואר דכהן מוכרח לעבוד עבודה אך רש"י כ' שם משום הפסד קדשים משמע שאינו מוכרח לעבוד עבודה לדעתי זה בעבודת יחיד אבל בעבודת ציבור ודאי מחוייב לעבוד עבודה וכיון דמדינא אינו נאמן שפיגל מיחייב לעבוד שאר העבודות ולא מצי שוי' אנפשי' חד"א וי"ל דה"ט דאמר בגמ' אבל מה אעשה שהתורה האמינתו הכונה דבאמת י"ל שהכ"ג אינו נאמן לומר שפיגל ואי קשי' איך יעבוד אח"כ עבודה הרי שוי' אנפשי' חד"א י"ל דהוא משועבד לעבודה אך י"ל דשוי' אנפשי' חד"א מדין נדר וקונמות מפקיע מידי שיעבוד. אך כתבו תוס' כתובות נ"ט ב' דאלמוהו רבנן לשעבודא דבעל וה"ה כל השעבודים אך מדאור' מהני קונמות א"כ שפיר קאמר נהי דמדרבנן יכול לעבוד עבודה וי"ל דאינו נאמן אבל מה אעשה שהתורה האמינתו דהרי מדאו' שוי' אנפשי' חד"א וקונמות מפקיע מידי שיעבוד וע"כ נאמן מדאוריית' מדאמרה תורה וכל אדם לא יהי' באהל מועד והרי יכול לבא לידי מכשול ובזה נ"ל טעם נכון מה שאמרו במשנה דנדרים בראשונה היתה נאמנת לומר טמאה אני דהי' סבורין שוי' אנפשי' חד"א אף דמשועבדת לבעל משום דקונמות מפקיע מידי שיעבוד חזרו לומר אינה נאמנת שמא עיני' נתנה באחר ואלמוה רבנן לשעבודא דבעל. ובגוף הדבר שכתבתי דכ"ג משועבד לעבודה י"ל לסתור קצת מש"ס יומא דאמרו דמשביעין אותו ואי צדוקי הוא יפרוש משמע דאין כופין אותו אך שם ניחא דאם צדוקי הוא אין אנו רוצין לעשותו שליח משא"כ אם אינו צדוקי בודאי אינו יכול לומר ביו"כ שאינו רוצה לעבוד ולכאורה יש לומר בכהן דהוא שליח ל"מ שיעשה בע"כ דאיך יעשה שליחות בע"כ אולם כבר כ' בתשו' פנ"י סי' פ"ה דמהני שליחות בע"כ דשליח וראי' מחצר עיי"ש: י' והנה הראב"ן הקשה איך מייתי ראי' מפר כ"ג הרי הפר הי' שלו ואם פיגל מביא אחר ומתוך שנאמן להפסיד פרו נאמן להביא אחר ואיך ראי' לאמר נטמאו טהרותיך. ותירץ דגמ' מייתי ראי' משעיר. וע' בט"ג. והנה בעיקר קושיתו יש לומר לשיטת תוס' מגילה ט' ותוספת ישנים יומא י"ב דכ"ג שנטמא ומשמש אחר תחתיו הפר בא משל הראשון. וכיון דבכל כ"ג ביו"כ נאמן לומר שפיגל מצד סברת הפנ"י. איך נאמן הכ"ג זה לומר שפיגל דהוא אינו מפסיד דאף אם יצטרכו להביא אחר תחתיו גם האחר בא משל הראשון ושפיר מוכיח:
איברא די"ל דאף דהפר בא משל הראשון והשני אך שלוחו של הראשון כמ"ש תוס' ישנים דף מ"ט ע"ב והריטב"א דמה"ט מיבעי לן שחט ומת מה שיכנס אחר בדמו ולא מיבעי לן בשחט ונטמא משום דבזה כיון שהפר בא משל הראשון והשני שלוחו ודאי יכנס בדמו מ"מ אם פיגל הפר הוא מחויב ליתן פר משלו. ואף אם השא"נ ל"ש היזק וכהנים שפיגלו אינם מחוייבים לשלם. מ"מ כאן שהתורה חייבה להראשון ליתן וזכתה התורה להשני הפר. וכשפיגל במזיד השני מחויב ליתן משלו ועדיין תיקשי איך מוכח כיון שע"י הפיגול הוא מפסיד מ"ה נאמן:
ואמנם י"ל דבגמ' לא קאי שאומר הכהן שפיגל במזיד דבזה אאמע"ר כמו שהקשה באור זרוע והכי מוכח ממרדכי בה' ס"ת שכ' דמ"ה נקט בס"ת אזכרות לא כתבתי לשמן ולא נקט שאר ס"ת משום דבשאר ס"ת סתמא כשר וצ"ל שכתבו שלא לשמו ואאמע"ר אך באזכרות יכול לומר שכחתי מלהזכיר בפירוש ומשמע דאם עושה עצמו רשע א"נ אף בדבר שבידו וקשיא מכ"ג וע"כ מיירי שהכ"ג אומר שטעה וס"ל לגמ' עקירה בטעות הוה עקירה או שאומר מותר, כדאמרינן מנחות מ"ט ובכה"ג שהכהן לא הי' מזיד והתורה הטילה החיוב על כהן הראשון צריך הראשון להביא אחר:
איברא דגם בכה"ג יכול לומר הכהן את פשעת דלא הי' לך למיטעא וכיון שהוא קיים חובתו ואך השני טעה,, אין החיוב על הראשון. כדאמרינן בסוף בכורות טעותא הוא לא איבעי לך למיטעא:
ובזה יש לפרש דברי הראב"ן שתירץ דהגמ' הוכיח מהשעיר. והקשה בטיב גיטין למ"ד אין מפגלין בחצי מתיר על כרחך אומר שפיגל בפר ושעיר כדאמרינן בזבחים מ"ג. ותירץ דס"ל לר' יוסי מפגלין בחצי מתיר כמ"ש תוי"ט ועדיין תיקשי דע"כ הוכחות הגמ' קאי אם אומר שפיגל לאחר מתן קרנות דאם אומר קודם מתן קרנות הרי בידו לפגל ובודאי נאמן. וא"צ ראי' וע"כ שאומר לאחר מתן קרנות וכיון שמערבין לקרנות אם אומר שפיגל בשעיר. ובעי שעיר אחר יצטרך לערב מחדש דעירוב קרנות מעכב ויצטרך להביא פר מחדש ועדיין תיקשי מתוך שנאמן להפסיד פרו עה נאמן אמנם לפמ"ש נכון די"ל דהגמ' הוכיח מכהן שנטמא דהפר משל הראשון אך אם אומר שפיגל אף שטעה מ"מ הכ"ג הראשון אומר מה הי' לך למיטעי וזה דוקא אם טעה בשלו דגם זה קרוב למזיד. וע"ז תירץ דמיירי שאומר שפיגל בשעיר וכיון שהי' הטעות בשעיר והפר שלו ממילא נפסל כיון שצריך עירוב קרנות. שוב י"ל דהחיוב על כ"ג הראשון והוא אינו מפסיד ושפיר הוכיח בגמ':