שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן יב
עוד בסוגיא דהמטמא והמדמע שנת תרכ"ו:
א הנה בתוס' סד"ה מנסך קלב"מ כ' סברת שמואל דלא ס"ל משעה דאגבי' קניא מתחייב בנפשו ל"ה עד שעת ניסוך משום דס"ל כיון דאשעת ניסוך אין לחייבו דקלב"מ הוה כאלו נסכו אחר וא"א לחייבו אשעת הגבהה דאומר לו הרי שלך לפניך וצריך להבין א"כ מה סברת רב דאמר משעה דאגבהה קני'. עוד הקשו המפורשי' דבתוס' הקשו בתחל' אהא דאמר רב מנסך קלב"מ אמאי אינו חייב משום שלא יהא כ"א הולך ואוסר (והכונ' בלא אתרו בי') ותירצו דמה"ט לא מחייבינין רק שיהא כהיזק ניכר. משא"כ בקלב"מ אף בהיז"נ פטור ולפ"ז קשה מ"ט דשמואל ואי משום שאומר הש"ל דחשיב כאלו נסכו אחר. נחייב מטעם שלא יהא כ"א כאלו הוה היז"נ ובהיזק ניכר ל"מ למימר הש"ל. עוד הקשו על ז' הב"ח דס"ל אף אם אין אדם אוסר דש"ש מ"מ בשתי' נאסר אף ביין. א"כ מה הקש' בגמ' בחולין ממשנ' דהמנסך למ"ד אאאדש"ש דילמא משום דאסרו בשתי' חייב לשלם (וכ"ש דקשה למה דכ' רש"י דאגבי' ע"מ לגזלו והרי אין שמין לגנב ולגזלן וצריך לשלם עבור כל היין) ונ"ל לבאר. דהנה הקשיתי בימי חורפי אהא דכ' תוס' שבת נ"ח בכפה שנתנוהו לספר טהור מן המדרס והרי כל הכלי' אין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעש' ותירצו דכיון שנאסר בהנא' ע"י חשיב כשינוי מעש'. והקשיתי דא"כ אמאי אומרי' באיסורי הנא' הרי שלך לפניך בב"ק מ"ה וצ"ח הרי כיון שנאסר בהנא' חשוב כשינוי מעש'. (ע' בספרי לא"ח סי' נ"ח) ואף דנאסר ממילא מ"מ הרי גנב טלה ונעש' איל נעש' שינוי בידו. אמנם המובחר דדוקא בשינוי מעש' גמור מהני שינוי דממילא משא"כ היכי דעצם הדבר לא נשתנ' רק דאיסורו משויהו כשינוי בעי דוקא שיעש' הוא השינוי ול"מ שינוי דממילא ומ"ה אומרי' באה"נ הש"ל. ולפ"ז קשה על התוס' בגיטין נ"ג שכתבו בטעמא דשמואל דפוטר כיון דאשעת ניסוך לא מתחייב רק אשעת הגבהה מצי לומר הרי שלך לפניך והרי הוא עשה השינוי דאסרו בהנא' וקניא בשינוי ול"מ לומר הש"ל וחייב אשעת הגבהה ואולם הדבר נכון דאין קנין באסורי הנא' וכל עיקר הטעם דבשינוי אינו יכול לומר הש"ל דשינוי קונה כדאיתא בב"ק ובאה"נ אין קנין שפיר מצי לומר הש"ל אף דהוי שינוי (והא דאמרי' בב"ק ס"ו מכי מטי עידן איסורא ודאי מייאש ואיך קונה איסורי הנאה הכונה קודם זמן איסור מייאש) ולפ"ז מיושב מה שמקשי' על התוס' דהש"ל ל"ש אלא בהיזק שא"נ וליחייב מטעם שלא יהא כל אחד ואחד. דז"א דטעמא מאי בהיזק ניכר אינו יכול לומר הש"ל דקניא בשינוי. אבל באה"נ דאין קנין באה"נ גם אם נעש' היזק ניכר יכול לומר הש"ל ומטעם שלא יהא כ"א לא מחייבינן אלא בהיזק ניכר והא דמקש' בגמ' ע"ב למ"ד שמי' היזק אמאי בתרומ' ונטמאת חמץ ועבר עה"פ אומר הש"ל ופי' תוס' הקו' דקני' בשינוי עיקר קו' הגמ' מתרומ' ונטמאת דל"ה אה"ב וקני' בשינוי. אמנם בעיקר הדבר אם יש קנין באה"נ הדבר תליא באשלי רברבי דהר"ן בע"ז מייתי ראי' מהא דאמרינן גזיר' דילמא מגבה לה והדר מבטל לה דיש קנין באה"נ וכן הביא בתשו' ריב"ש ובנוב"י קמא לה' פסח מביא דברי רמב"ם דקנה חמץ בפסח לוקה משום ב"י הרי דיש קנין באה"נ וצ"ל אף דאסה"נ ל"ה ברשותו וזה שיש לו אינו שלו זה שאינו שלו איך נעש' שלו צ"ל דחידוש היא שחידש' תור' שיוכל לקנות אסה"נ ונעש' שלו ותיכף יוצא מרשותו ולא יוכל למכור ולהקדיש. וע"כ צ"ל כן להפוסקים דיש קנין באה"נ. אמנם בעניותא כתבתי דהך סברא אי יש קנין באה"נ תליא בפלוגתא דרב ושמואל דפליגא בעירוכין כ"ט ע"ב במוכר שדהו בשנת היובל רב אמר מכור' ויוצא' ושמואל אמר מכור' כבר יוצא' שאינו מכור' אין דין שלא תמכור. א"כ לשמואל ליכא למימר יש קנין באה"נ השתא מה שיש לו מכבר יוצא מרשותו ע"י האה"נ דאסורי הנא' לאו ברשותו שאינ' שלו לא כ"ש דלא נעש' שלו ובודאי ס"ל אין קונין באה"כ ורב דלא ס"ל הק"ו וס"ל מכורה ויוצא' ה"ה באיסורי הנא' קונ' ונעש' שלו ותיכף יוצא מרשותו כמו כל אה"נ שלו. ואף דמקשו בעירוכין ורב ל"ל ק"ו ומקש' מנער' ומשני התם ל"מ הדרא ואזבני היינו כמ"ש התוס' שם דבנער' הוי יציא' גמור' משא"כ ביובל וה"ה הכא באה"נ ל"ה יציא' גמור' מרשותו. דאף לאחר כן עדיין ברשותו שעובר בבל ירא' ולחומרא הוי ברשותו ול"ה יציא' גמור' הדבר תלי' בפלוגתא הנ"ל וז"ב ת"ל ועיין בתוס' מכות י"א ע"ב [וע' בספרי חאו"ח סי' ס' אות י' מש"כ עפ"י סברא זאת] (והא דאמרינין בע"ז מ"ג גזירה דילמא מובה לה והדר מבטל לה וגם שמואל דס"ל ע"ז שנשתברה מאלי' מותר ע"כ ס"ל גזירה זו והרי אין קנין באה"נ כמו שהקשה הריב"ש וצ"ל שם מחמת חומרא דע"ז אמרינין דקונה ול"מ מבטל כמ"ש המג"א סי' תקפ"ו דאפי' בשל נכרי מהני הגבהה הואיל וחייב באחריות וע' באבני מילואי' תשובה ז' שמישב ג"כ כן שיטת הפוסקים דאין קנין באה"נ ולפמ"ש מיושב מה שכ' הטור ביו"ד סי' קמ"ו בלוקח גרוטאות ומצא ע"ז אם משך ונתן מעות כבר קנה לו משך ולא נתן מעות יחזור. והקשה הטו"ז דהרי לדידן משיכה קונה בנכרי וע"כ צ"ל משום דהוה מקח טעות ובנתן מעות ומשך מיחזי כע"ז ביד ישראל ואמאי כ' כבר קנה הרי גם במשך קנה ולהנ"ל אתי שפיר דקשי' בגמ' שם דמקשה לרב דס"ל משיכה קונה וכי לא נתן מעות אמאי יחזור ומה קו' הרי באמת אין קנין באה"נ ול"ק הישראל הע"ז רק חומרא בעלמא מחמרינין דבקנה לא יחזיר לנכרי ואין לה ביטול משום הכי לא מחמירין רק בעשה קנין מעות ומשיכה ולא במשיכה לבד. אך בגמ' מקשה לרב והוא ס"ל יש קנין באה"נ ומדינא אסור ולכן מקשה כי לא משך נמי משא"כ לדידן דאין קנין באה"נ וגם משיכה ל"ה רק ספק אי קונה ולכן לא מחמירינין רק בנתן מעות ומשך ולא בספק קנין. וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' נ"ב אות א"ב קו' גדולה ונפלאה בסוגיא זו):
ומעתה י"ל דהנה רב ס"ל מנסך ממש כשיטתי' דיש זכי' באיסורי הנא' ומשעה דאגבי' קניא וכשניסכו קני' בשינוי. דכיון דנאסר בהנא' חשיב כמו שינוי מעש'. כמ"ש תוס' שבת נ"ח ול"מ לומר הש"ל וחייב משעת הגבהה. ושמואל כשיטתי' דאין זכי' באיה"נ ולא קניא בשינוי ומצי לומר הש"ל וזה ענין נחמד בהבנת פלוגתתם. ומעתה שפיר מקש' בחולין דף מ"א למ"ד אאדש"ש ממשנה דהמנסך וליכא לשנויי כמ"ש הב"ח דאסרו' בשתי' לכ"ע ומ"ה משלם. דבאמת קשה נהי דמשעה דאגבי' קניא מ"מ הרי יכול לומר הש"ל כמ"ש תוס' גיטין אך תירצנו דכיון שנאסר בהנא' ע"י כן חשיב כשינוי מעש' וקניא בשינוי ול"מ לומר הש"ל. וזה אם אוסר גם בהנא' אבל אם אין אוסר דש"ש ולא נאסר רק בשתי' ל"ה שינוי מעש' ול"ק בשינוי ומצי לומר הש"ל וש"מ אדם אוסר אפי' בהנא' ומשני הבמ"ע באית לי' שותפות ונאסר בהנא' בלא"ה מחלקו וקניא בשינוי מעש' ובאמת חלק חבירו אוסר ג"כ בשתי' רק שיכול לומר הש"ל ואמנם כיון שנאסר בהנא' מחלקו ול"מ לומר הש"ל דקניא בשינוי שוב חייב גם אחלק חבירו שאסרו בשתי' כשיטת הב"ח. ומיושב קו' התוס' דא"כ היינו מדמע דז"א דעכשיו באמת משלם עבור חלק חבירו:
ולא עבור שערבו בשלו וגם הקו' מברירה מיושב ודוק כי הדברים נחמדים: ב' ולפמ"ש בספרי סי' ס' אות ט' דרב ס"ל גזלן יש לו קנין גמור בהגזילה כמבואר בסנהדרין ע"ב ורק שמחויב בהשבה וכשעושה שינוי הוה למפרע של הגזלן ולא דקניא בעת השינוי וע' מש"כ בזה בספרי סי' ק' אות א'. ולפ"ז מיושב בפשיטות מחלוקת רב ושמואל דרב כשיטתי' דס"ל גזלן יש לו קנין בהגזלה ושינוי אינו קנין רק דלמפרע הוה שלו. ולכן ס"ל משעה דאגבי' קניא מתחייב בנפשו ל"ה עד שעת ניסוך. ואינו יכול לומר הש"ל כמו אם ניסכו אחר דאוסר בהנאה הוה שינוי ול"מ לומר הש"ל ואין לומר אין קנין באיסה"נ דאין השינוי עושה קנין רק דהוה למפרע שלו ואז הי' היתר ושמואל ס"ל גזילה ל"ה קנין רק לחיוב אונסין והשינוי עושה קנין ומ"ה יכול לומר הש"ל דאין לומר דאיסור הנאה הוה שינוי דאין קנין באיסה"נ. וגם זה נחמד למבין. תן לחכם ויחכם עוד:
ג ודע דיש להקשות בסוגיין דמקש' למ"ד שמי' היזק מכהנים שפיגלו דקתני מזידין חייבין מפני תיקון העולם עייש"ה ומשמע למ"ד לא ש"ה ניחא. וקשי' גם לדידי' לא ניחא דלדעתי נרא' דאף אי אמרינן באיסה"נ הש"ל דוקא בדבר שאין טעון שריפ'. אבל בדבר שטעון שריפ' הרי כתותי מכתת שיעורי' ואיך יאמר הש"ל וזה שיטת החק יעקב דס"ל בפסח גופי' לא יוכל הגזלן לומר הש"ל ובקצה"ח סי' שס"ג הקש' עליו ולפענ"ד סברתו דבפסח מצותו בשריפ' וכתותי מכתת שיעורי' ודוקא אחר הפסח יכול לומר הש"ל דל"ה מצותו בשריפ' בעש' דתשביתו לכ"ע. ורק מדרבנן טעון שריפ' משום תקלה. ול"א כתותי מכתת שיעורי' דהיא מטעם כל העומד לשרוף ואמרינין מנחות ק"ב דר"ש לא ס"ל כל העומד לזרוק רק היכא דאיכא מצוה וי"ל דוקא במצוה דאורייתא ועוד לר"ש לאחה"פ לא אסור רק מדרבנן ולא אמרינין כתותי מכתת שיעורי' והא דמשמע מתוס' סוכה ל"ה דגם בתרומ' טמא' שייך כתותי מכתת וכו' ס"ל לתו' גם תרומ' טמא' מצותו בשריפ' מדאו' מדאיקרי קודש ולא משום תקל' (שוב מצאתי בבית אפרים ח"מ סי' מ"ח שכתב ג"כ סברא זאת רק שכ' דמה"ט ס"ל לרב מדאגבי' קניא ול"א במנסך הש"ל משום דמצותו בשריפה וזה ליתא דבמשנה תמורה מבואר דמשקין ל"ה רק בקבורה כמ"ש רש"י שם דמשקין בקבורה חוץ משמן דמבואר שם ותוס' כ' יבמות ק"ד דבקבורה ל"א כתותי מכתת שיעורי' ועיי' רמב"ם פ"ח מה' עכו"ם ה"ו שכתב באיבוד תקרובת ע"ז שוחק וזורה לרוח ולדעתי בתקרובת ע"ז אפי' בקבורה אין מצוה רק משום תקלה ולכן ל"ש כתותי מכתת שיעורי' אפילו לתירץ הא' מתוס' ביבמות ק"ד דע"ז של ישראל דטעון גניזה כתותי מכתת זה דוקא בע"ז דטעון גניזה הכונה שוחק וזורה לרוח כמ"ש תוס' ע"ז נ"ב ד"ה מה מזבח והוא מדאורייתא דילפינין ממזבח משא"כ תקרובת ע"ז א"צ ביעור רק משום תקלה ול"א כתותי מ"ש ומה"ט מבואר בתוספתא הובא בגליון ס"ס ב"ק צ"ח דביין ונתנסך אומר הש"ל ובתשו' הגאון רע"א סי' קס"ח כ' דמה"ט מקשה בחולין מ' ע"ב מכי שחיט פורתא אסרה אידך מחתך בעפר משום דלר"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי וזה ליתא לפימ"ש ועיי' שעה"מ פ"ד דגירושין מ"ש בשם פ"ח ושערי אפרים דל"א כתותי מ"ש בקבורה ובפרט לפמ"ש תו' חולין פ"ח דכל ע"ז שריפה קודם דומיא דעגל וכן פי' בשעה"מ דברי תוס' ע"ז נ"ב א"כ קו' תוס' יבמות לק"מ והדרינן לכללא דבקבורה ל"א כתותי מ"ש ולפ"ז תקרובת ע"ז דילפינין מזבחי מתים ומת בקבורה ולא בשריפה ע"כ ל"א כל העומד לשרוף דלא כהגאון רע"א ואולי בשר תקרובת ע"ז לא בעי אף שחיקה לפמ"ש תוס' ע"ז ס"ב ד"ה ולקברינהו דלא חיישינין לתקלה בבשר וסגי בקבורה ודוקא בחיטא בעי שחיקה ע"כ בבשר ל"א כתותי מכתת גם לתירץ הא' בתוס' יבמות ק"ד ודוק):
ולפ"ז קשיא על הכהנים שפיגלו דפיגול מצותו בשריפ' וכתותי מכתת שיעורי' ואיך יאמר הש"ל והרי הזיק לחבירו דהרי רש"י פי' משלם לבעלים ולא להקדש כמ"ש הפ"י וכיון דהוי מזיק בידים וא"י לומר הש"ל ודאי חייב לשלם מדינא וקשי' למה תני מפני תיקון העולם ונ"ל לפמ"ש תוס' עירובין דף פ' דקורה של אשירה כשר דל"ש כתותי מכתת שיעורי' רק היכא דבעינין שיעור של חשיבות ולפ"ז ה"ט אף בעומד לשרוף דיכול לומר הש"ל דל"ב שיעור של חשיבות רק שיחזור הדבר כמו שהי' והחפץ באמת כמו שהי' ורק לשיעורין של מצוה אמרינין כתותי מכתת ולא לדיני ממונות ופקדון וז"ב לדעתי ולכאור' י"ל דזה טעם שפירש"י ב"ק דף ה' מפגל ששחט שלמים לשם חטאת (כן גורס הפנ"י) דאינו עולה לשם חובה וצריך אחר דהיינו באופן דהקרבן כשר ולמה לא פי' כפשוטו באופן דפסול כגון חוץ לזמנו משום דקשי' לי' מאי מקש' בגמ' ליתני ר"ח מפגל דילמא לא תני משום דפשיטא דחייב השתא מטמא ומנסך דשייך לומר הש"ל חייב מפגל דל"ש הש"ל דכתותי מכתת שיעורא ועומד לשרוף פשיטא. וע"כ פי' מפגל באופן דכשר ולא עלה לשם חובה וזה הוה רבותא דל"ש לומר כתותי מכתת ומ"מ חייב ומ"ה מקש' וליתני מפגל אמנם כבר כתבתי דלענין נזקין ל"א כתותי מ"ש ודוק:
ד' והנה לעיל סימן הקודם אות ג' פרשתי דהא דמשני בחולין אהא דמנסך דאית לי' שותפות וקשי' דנימא ברירה וכתבתי דחייב לשלם מטעם מטמא דתקרובת ע"ז מטמא וכיון דאין שמין לגזלן צריך לשלם עבור כל היין צריך לבאר דאיך משני בשנים ששחטו דאית לי' שותפות שם נימא ברירה ואין לומר דהרי טימא חלק חבירו דשם הו"ל מגע בית הסתרים כמבואר בחולין ע"ג ואין לומר חיבורי אוכלין כמפרתי דמי דהרמב"ם אינו פוסק כן להלכה, כדאיתא בכ"מ פ"א מפסהמ"ק אך בבהמה ל"א ברירה דא"א לכזית בשר בלא שחיטה כדמוכח מסוף סנהדרין בבהמה חצי' של עיר הנדחת ובזה מיושבין דברי המק"ח ר"ס תמ"ח התמוהין מאד שהקשה במנסך נימא דאדעתא דהכי נשתתפו שלא יאסר של חבירו ותי' דבלח בלח ל"א הכי ועדיין תיקשי מבהמה דמשני דאית לי' שותפות וע"כ ס"ל כנ"ל אך צ"ע מש"מ דביצה ל"ז דגם בבהמה אמרינין ברירה ויש לחלק ודע דלכאורה י"ל גם במשקה יין נסך באית לי' שותפות לא נטמא חלק חבירו בשעת הניסוך של חלקו דהוה מגע בית הסתרים ואמנם הדבר ברור דדבר לח לא מקרי חיבור ולא שייך בי' מגע בית הסתרים דהוי מגע כל טיפה וטיפה ואף דהרמב"ם פסק בפ"ד מטומאת מת חלב המת שהי' שלם והתיכו טמא ועיין בנזיר ד' נ' ובתוס' ושם הוכיח בגמ' מזה דחשוב כאלו מחובר יחד ולא נחלק מעולם הוכיחו מזה דיש ניצוק לאוכלין ודחי בגמ' שם דבהדי דסליק עמודא דנגרא לפומי' דמנא וקריש עיי"ש וצ"ע על רמב"ם דפסק בפ"ז מטומאת אוכלין אין ניצוק לאוכלין אפי' בגריסין וחלב ובפ"ד מטומאת מת מייתי כפשטי' בחלב שלם והתיכו טמא ואם אין ניצוק לאוכלין צריך לאוקמא בקרוש כדאיתא בגמ' וצע"ג וע"כ הרמב"ם פוסק בדבר לח הוה חיבור ולפי שיטת רמב"ם שייך בחלב מהותך חיבור ולכאורה ה"ה ביין הוי חיבור והוי מגע בית הסתרים אך הדבר פשוט לחלק בין יין דל"ה סמיך ועב ובין חלב דהוי סמיך ועב וע' בשבת ע"ו (וע' בחו"ד סצ"ב ס"ק כ' וסצ"א ס"ק ו' שכ' דדבר לח לא מיקרי חיבור. אם נשפך על הכירה לא בעינן ס' רק נגד מה שנגע בקדירה וצ"ע שהרי הרמב"ם פסק כזית חלב שהתיכו טמא. ואם לח לא מיקרי חיבור הרי נחלק וכזית שנחלק טהור. וכמו שהוכיחו בנזיר ד' נ' מזה. ואמנם ברור דיש חילוק בין חלב שהתיכו דהוה סמיך עכ"פ הו"ל להחו"ד לחלק דאם התיכו חלב ונפלה על הכירה דצריך ס' נגד כולה לפ"מ שהוכחתי דהרמב"ם הביא בסתמא המשנה וע"כ ס"ל דהוה חיבור ה"ה לענין איסור הו' חיבור ואולי איסור מטומאה לא ילפינן כדאיתא יבמות ק"ג אך בעירובין כ"ה לענין פנים חדשות משמע דילפינין איסור מטומאה והיא הערה גדול' לדינא):
ה' ובדרך פלפול יש להעיר דבר חריף בזה. דרש"י ב"ק ד' כתב מנסך ליכא למימר מערב דא"כ מאי איפסדוה והרי מוכרו חוץ מדמי איסור ופי' מהרש"א דכיון דל"ה רק הפסד מועט שוב היינו מדמע ול"ש הצריכותא דאמרינין בגיטין ולפ"ז י"ל דשמואל דס"ל מערב דלא ס"ל מוכרו חוץ מדמי איסור ואצטריך למנסך דאי לא קתני רק מדמע הו"א דוקא בהפסד מועט בשוגג פטור. קמ"ל אפי' בהפסד מרובה כמו שכתבו התוס' גיטין למ"ד השא"נ ש"ה עיין תוס' ד"ה משום דקא מפסיד והא דאמרינן בגיטין דשמואל ס"ל קנסא מקנסא לא ילפינין זה דוקא קודם דידע הגמ' מהצריכותא. ולמסקנא ס"ל השא"נ ש"ה ולא תיקשי היינו מדמע דקמ"ל דאפי' בהפסד מרובה בשוגג פטור. אך הדבר צריך ביאור דאמאי לא ס"ל לשמואל מוכרו חוץ מדמי' יי"נ דא"כ שמואל דס"ל מערב מאי אפסדיה ועיין בפ"י מה שהקשה והאריך בזה עוד קשה קו' התוס' אמאי לא ס"ל לשמואל משעה דאגבהה קניא. ולהנ"ל י"ל הנה בשעה"מ תירץ בזה בקו' דהרי מוכרו חוץ מדמי איסור לשי' הלח"מ בפי"ג מע"ז ה' כ"ה. דאף דהלכה כרשב"ג דיכול למכור חוץ מדמי איסור מ"מ זה דוקא בזרק יין של איסור לתוך של היתר אבל בזרק יין של היתר לתוך של איסור הכל אסור דנצוק חיבור והוי כאלו כלו אסור עיי"ש וכ"כ הטו"ז וע' תורת גיטין שכיון לתירץ השעה"מ הנ"ל. והנה כבר הקדמנו מסוגיא דגמ' דנזיר נ' דאם ניצוק חיבור ה"ה דבר לח מיקרי חיבור ואם ניצוק אינו חיבור ה"ה דבר לח לא מיקרי חיבור. ומעתה י"ל דבזה פליגא רב ושמואל. דרב סובר דניצוק ל"ה חיבור ביי"נ ומ"ה גם דבר לח ל"ה חיבור לענין טומאה ומ"ה ס"ל מנסך ממש ואין לומר קלב"מ דמשעה דאגבי' קניא ואין לומר דאין אדם אוסר דש"ש רק באגביה מקודם כמ"ש רש"י חולין מ' ושוב הוה הגבהה צורך ניסוך כמ"ש לעיל סימן הקודם בשם מהר"ם שי"ף דמיירי דאית לי' שותפות ונאסר משום תערובות ול"ה הגבהה צורך ניסוך. ואי דנימא ברירה מ"מ הרי טימא יין של חבירו וקמ"ל דל"א קלב"מ כנ"ל באריכות. ואי דהוה מגע בית הסתרים דבר לח לא מיקרי חיבור דהרי ס"ל ניצוק ל"ה חיבור. ומערב ליכא למימר דכיון דלא ס"ל ניצוק חיבור ל"ש תי' השעה"מ ומוכרו חוץ מדמי איסור ול"ה רק הפסד מועט ול"ש הצריכותא והיינו מדמע (ואף דרב גופי' לא ס"ל תקנתא דרשב"ג למכור חוץ מדמי איסור ביין ביין מ"מ לא ניחא לי' לאוקמא סתמא דמתניתין דלא כרשב"ג וכ"כ בשעה"מ) ושמואל ס"ל ניצוק חיבור ומה"ט דבר לח מיקרי חיבור כמ"ש ראי' מנזיר. ומ"ה קאמר מנסך קלב"מ ולא ס"ל משעה דאגבי' קני' דא"א אוסר דש"ש רק באגבי' מקודם והוה הגבהה צורך ניסוך ול"מ לשנויי דאית לי' שותפות דא"כ נימא ברירה (ואף דשמואל ל"ל ברירה ביצה ל"ז מ"מ לענין שלא להוציא ממון יסבור ברירה דחזקת ממון לדידי' אלים טובא) ואי דהרי טימא חלק חבירו היא כשיטתי' דלח מיקרי חיבור והוה מגע בית הסתרים ומה"ט ל"א מנסך רק מערב ולא תיקשי היינו מדמע דקמ"ל דהפסידו מרובה וצריך לשלם כמו הצריכותא דש"ס למסקנא ולא ס"ל דמוכרו חוץ מדמי יי"נ דמיירי ששפך ההיתר לתוך האיסור וניצוק חיבור כשיטתי' ובזה דברי רש"י מתאימות עם מסקנת הש"ס דגיטין. והיא כפתור ופרח בדרך הפלפול הפוך בה אמנם לדינא הדבר ברור דדבר לח לא מקרי חיבור וכ"ש מגע בית הסתרים. ודוק היטב בכ"ז:
ו' והנה זקיני התב"ש סי' י"ח ס"ק כ"ד כ' דשליח ושומר חייב אפי' בהיזק שא"נ ומה שהוצרך הרמב"ן לתרץ דמה"ט חייב שוחט שעשה שהי' משום דשחיטה היזק ניכר הוא צ"ל דמיירי בשוחט מעצמו בהמת חבירו אבל בשוחט שנתמנה או שצוהו הבעלים וכה"ג דהוא שומר לא בעי היזק הניכר וע' בש"ך סי' שס"ג חולק על רש"ל וס"ל דגם שומר יכול לומר הש"ל ובשער המשפט סי' ס"ו ס"ק ל"ד האריך בדין זה וכיון ג"כ לדברי ז' והפלא שלא הביא דבריו. וצ"ע לפ"ז מכהנים שפיגלו דקתני מזידין חייבין מפני תיקון העולם ואמרינין בדף נ"ג דלמ"ד לש"ה ניחא והרי כהנים שומרים ושלוחין הן וחייבין מדינא בהיזק שא"נ אך זה נכון דהקדש נתמעט מדין שומרין. אך לר"ש דס"ל דהגל"מ כמ"ד ולדידי' הכהנים שומרים הם (ועמ"ש בספרי חא"ח ח סי' צ"ב אות ט') צריכין לשלם מדינא לסברא הנ"ל ואפי' למה שצידד בשער המשפט לומר דבעי דוקא שיקבל שמירה מהיזק שא"נ מ"מ בכהנים סתמא קיבלו שמירה שלא יפגלו. ומה"ט פסקינין ביו"ד סי' שמ"ט בהיו אביו ואמו מזרקין כלים על מת מצוה לאחרים להצילן ואם החזירו לאביו וחזרו וזרקו חייבין לשלם אף דל"ה רק היזק שא"נ וכ' שער משפט משום דהו"ל שומרי אבידה וחייבין אף בהזשא"נ אף דלא קיבלו, בפירוש שמירה על השא"נ והטעם דכיון דהם שומרי אבידה שלא יזרקו הכלים התורה עשאם שומרים בפירוש להשא"נ. וה"ה בכהנים מה"ט יש לחייבם לר"ש דהוה כקיבלו שמירה שלא יפגלו ומחורתא דלא אתיא ברייתא דמזידין חייבין מפני תיקון העולם כר"ש ובאמת מה שהקשו תוס' בגיטין ובסנהדרין בדן את הדין טימא את הטהור לא יהא רק כמטמא בשוגג דפטור דל"ש כדי שיודיע יש לישב דמיירי שהפירות הם בביתו בפקדון דהוא שומר עליהם וחייב אף בהזשא"נ להת"ש. אך י"ל דדוקא בשליח ופועל חייב להת"ש ולא בשאר שומר ולשער משפט למסקנת דבריו בעי דוקא קיבל שמירה מהשא"נ. ודוק בכ"ז: ז' והנה דברי רש"י בב"ק תמוהין מאוד שפירש בדף ה' שפיגלו כהן ששחט חטאת לשם שלמים דלא עלה לבעלים:
לשם חוב' וצריך אחר ותמה בפ"י דמשמע מרש"י דהקרבן כשר רק דלא עלה לבעלים לשם חוב'. והרי חטאת פסול שלא לשמו והיא חמתון גדול. ונ"ל לישב דבנדרים ל"ו מקש' למ"ד שלוחא דידן ממשנ' דכהנים שפיגלו דתני עלה שפיגולן פיגול אמאי הוה פיגול נימא לתקוני שדרתיך ותי' שאני פגול דגלי רחמנא. המקריב אותו לא יחשב. והנה למ"ד שלוחא דידן כיון דגלי רחמנא בהקרב' ה"ה בשחיט' דאידי ואידי שלוחא דידן אמנם למ"ד שלוחא דרחמנא י"ל בשחיט' באמת ל"ה פיגול דדוקא בשאר עבודות הוא שליח דרחמנא דשייך מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד. אבל בשחיט' הוה שלוחא דידן כדמוכח בקדושין דיליף שליחות משחיטות קדשים וע' פ"י שם ולדידי' אין ראי' מקרא דהמקריב אותו לא יחשב דדוקא בהקרבה גלי קרא כיון דהוי שלוחא דרחמנא אבל לא בשחיט' דבעלים יאמרו לתקוני שדרתיך. אמנם נחקור אם הבעלים יצאו ידי קרבן או לאו. ונ"ל לפ"מ דס"ל לש"ס דידן דבעי בשחיטות קדשים שליחות ויליף מזה לכל שליחות ועיין בפ"י קדושין אם כן אם עש' שליח לשחוט קרבן. והוא מפגל והשליחות בטל דהבעלים יאמרו לתקוני שדרתיך לא יצא ידי קרבן דנשחט בלא שליחות וא"א לחלק השליחות לחצאין כמ"ש בברוך טעם והארכתי בספרי חא"ח סי' ח"י מ"מ הקרבן כשר כיון דלא הוי שלוחו דלתקוני שדרתיך לא מצינו לאסור הקרבן של חבירו ולמ"ד א"א אוסר של חבירו אף ע"י מעש' גם במזיד ל"ה פיגול דלא כמ"ש הר"ן נדרי' דאמזיד לא הקש' בגמ' אך גם במזיד הקש' בגמ' דנימא לתקוני שדרתיך ואין לומר דנהי דלא אסרוה לא שרי לה כמ"ש הר"ן והרש"ל דנהי דשחיטות חולין לא בעי כונ' אבל מ"מ כונ' להיפך אוסר דרוב פוסקים חולקים על הר"ן, ולפימ"ש נשאר סברא זאת קיימת למ"ד שלוחא דרחמנא בפיגל בשחיט' כשר ומ"מ חייב לשלם לבעלים כיון דאינו יוצא ידי חובתו ומ"ה נכונים דברי רש"י שכ' בשחט חטאת לשם שלמים כשר ואינו עולה לחוב וכל הסוגיות דזבחים דפיגל בשחיט' היא פיגול מיירי בשלו אבל בשל חבירו כיון דיכול לומר לתקוני שדרתיך ל"ה פיגול בשחוט' רק שאינו יוצא ידי חטאת כדאשכחן בזבחים מ"ו ע"ב בחטאת לשם חולין כשר ואינו מרצה אמת הוא דרשב"א כתב בנדרים ל"ו דקושית הגמ' רק אמאי הוי פיגול אבל מ"מ הקרבן פסול דהוי כקטל לי' וס"ל דנהי דלא אסרי לה לא שרי לה אבל י"ל דרש"י לא ס"ל הכי כיון דסתמא כשר בקדשים וכיון דאומר לתקוני שדרתיך ולא מהני מחשבתו הוי כסתמא וזה ישוב נכון לדברי רש"י ז"ל: ח' ואמנם מה שנלחץ רש"י לפרש באופן דהקרבן לא נפסל רק דלא עלו לבעלים לשם חובה. וגם לגירסת הפ"י דגרס ששחט שלמים לשם חטאת צריך לבאר אמאי לא פי' דלא מיירי בפיגול גמור נ"ל לפי מ"ש תוס' בריש ב"ב דף ב' ע"ב דהיכי דגם הוא מפסיד ל"ש שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא עיי"ש וכו"פ הקשה ממאי דמשני בחולין מ"א הב"ע דאית לי' שותפות וקשיא אמאי מזיד חייב לסברת התוס' עיי"ש ולק"מ דבמנסך דרוצה לעבוד ע"ז יש לומר דלא איכפת לי' מה שמפסיד שלו דרוצה לעבוד ע"ז וכ"כ בתורת גיטין אך לתוס' קשיא על הכהנים שפגלו למ"ד היזק שא"נ לש"ה והטעם רק שלא יהא ר"א ואחד דהרי בכהנים שפגלו הם מפסידין בחטאת הבשר ובשלמים חזה ושוק ובעולה העור והיכא דגם הוא מפסיד ל"ש שלא יהא כ"א. ולומר דכאן אין לו הפסד כיון שהבעלים יצטרכו להביא אחר זה ליתא דמי יימר דמביא במשמר של כהן זה ודא קשה לרש"י ומ"ה מוקי רש"י להך דכהנים שפיגלו היכא שהקרבן כשר כגון בשלמים לשם חטאת לגרסת הפ"י או כמ"ש לעיל וכיון דהקרבן כשר לא הפסיד הכהן מידי שייך שלא יכאו"א ומעתה מיושבין דברי רש"י מסוגיא דמנחות ד' מ"ט דמוקי להך דהכהנים שפיגלו בשחט חטאת לשם שלמים באופן דהקרבן פסול דלא כרש"י ב"ק דלפמ"ש הפ"י רש"י ב"ק בעי לפרש למ"ד היזק שא"נ לש"ה דלמ"ד שמי' היזק הא תני לי' נזק ולהך מ"ד הטעם שלא יהא כ"א והיכא שהוא מפסיד ל"ש זה. ולכן מוקי לה בשלמים לשם חטאת אבל הגמ' מנחות מייתי הברייתא דתני עלה אלא שפיגולם פיגול ומשמע דהוי פיגול גמור באופן שפסול הבריי' ס"ל השא"נ שמי' היזק וחייב מדינא ולא ונתקנה ושפיר מיירי בפיגל ממש בשאר עבודות דגלי קרא ורש"י בא לפרש למ"ד לש"ה הצריך לומר בשחיטה דהקרבן כשר דיאמר לתקוני שדרתיך ואין הכהן מפסיד אך עדיין קשה דלפ"ז מאן דאמר היזק שא"נ לש"ה איך יפרש הברייתא דמייתי במנחות מ"ט דתני עלה אלא שפיגולן פיגול ואמאי במזיד ישלם הלא ל"ש שלא יהא כל אחד כיון דהכהן מפסיד. על כן המובחר לישב דבאמת גם למ"ד השא"נ לש"ה חייב במפגל במזיד לשלם אך דקשה לרש"י מה הקשה בגמ' לר"ח ליתני מפגל דילמא ס"ל כר"ט דכל העומד לישרף כשרוף דמי ופשיטא דצריך לשלם מכ"ש דמטמא ומנסך כמ"ש לעיל וא"צ לאשמעינין על כן פי' דמיירי באופן שכשר דהיינו בפיגל בשחיטה משא"כ במנחות מפרש בגמ' הברייתא בפיגל בשאר עבודות או למ"ד שלוחא דידן שכתבתי לעיל דלדידי' אף פיגל בשחיטה הוה פיגול ומשנה קמ"ל דבשוגג פטור ודוק בכ"ז: