שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן יא
מימי חורפי כתבתי בשנת תר"ח לבוב:
בסוגיא דגיטין דף נ"ג אמר חזקי' דבר תור' אחד שוגג ואחד מזיד חייב ומה טעם אמרו פטור כדי שיודיע כו' ור' יוחנן אמר דבר תור' פטור ומ"ט אמרו חייב כדי שלא יהא כ"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו כו' עיי"ש כל הסוגיא:
א והנה בכו"פ הקש' לפמ"ש התוס' בב"ב ב' דלא שייך שלא יהא כ"א הולך היכא דהוא נמי מפסיד וא"כ קשה הרי הגמרא מקש' בסוגיא דרבוצה למאן דאית לי' אין אדם אוסר דבר ש"ש מסוגיא דהמנסך ומתרץ דאית לי' שותפות בגווי' וא"כ אמאי במזיד חייב הרי לא שייך שלא יהא כ"א כיון דהוא נמי מפסיד הנלפע"ד לתרץ דהנה התוס' בחולין הקשו לשיטת רש"י דהיכא דאגבהה לכ"ע יכול לאסור חדא דגזל ולא נתייאשו הבעלי' שניה' אינם יכולין להקדיש כו' ועוד דמאי פריך מהמנסך כו' עיי"ש והנה על קו' הראשונ' העיר בישועות יעקב יו"ד בשם בנו הגאון ז"ל עפ"י מה דאמרינין בסנהדרין ע"ב בא במחתרת ונטל את הכלי' פטור כיון דחייב מית' בדמי' קנינהו ומעת' קשה אמאי אמרינין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הא מחייב מית' ונימא בדמי' קנינהו אמנם באמת הדבר נכון דהרי אין המית' עוש' קנין וצריך קנין עכ"פ ומעת' נכוני' דברי רש"י דהיכא דאגבהה ועש' קנין אחר א"כ קניה בדמי' לגמרי והוי שלו ויכול לאסרו והדבר נכון אמנם עדיין קשה דמאי פריך מהמנסך הרי התם אגבהה ונימא בדמי' קנינהו והוי שלו ומה פריך מהמנסך והנ"ל דהתוס' הקש' בגיטין אשמואל דקאמר קלב"מ אמאי הרי משעה דאגבהה קניא ע"ש מה שתי' דאית לי' לשמואל דהגבהה צורך ניסוך היא דא"א א לנסך בלא הגבהה והחיוב והמית' באים כאחד דהחיוב מית' מתחיל עוד משעת הגבהה ורב:
אית לי' דאפשר לנסך בלא הגבהה עיי"ש. ומעת' מקש' הגמרא שפיר דבשלמא אם אמרינן אדם אדש"ש אף בלא הגבהה א"כ שפיר מחייב דלא אמרינין קילב"מ דאינם באים כאחד אמנם אם אאאדש"ש רק כאן דאגבהה וקניא בדמים א"כ כאן א"א לנסך בלי הגבהה ואמאי חייב נימא קלב"מ א"ו דאדם אוסר דש"ש. אף בלי הגבהה ושוב מצאתי בביאור למהר"ם שי"ף שכ' כעין זה ובזה נלע"ד לישב מה שהקש' בספר משנת חכמי' מאי משני דאית לי' שותפות בגווי' ומפרש התוס' משום מדמע הרי התוס' בתמור' דף ל' הקש' בכל איסור שנפל להיתר יקח אחד ונימא בריר' ותי' דהיכא דהאיסור מבורר מקודם לא שייך בריר' ומעת' כאן באית לי' שותפות האיסור נולד בתוך ההיתר בירר האיסור וישתרי עיי"ש. ולדעתי קשה אף לדידן דפסקינין לחומרא דאין ברירה מ"מ איך נוציא ממון מספק דילמא יש ברירה כדאמרינין בבא קמא צ"ט ע"ב בהאי מוגרמתא ועיין בחו"מ סי' ש"ו סעיף ה' דאפי' אסרו מספק פטור מלשלם אפי' נכנס לבית הספק בידים דלא כת"ה וע' בטו"ז יו"ד סי' י"ח ס"ק ח' והנלע"ד דבר נחמד דכבר נודע מה שהקשה בספר כנה"ג אמאי אמרינין ספק ממונא לקולא הרי הוא ספק גזל ותירץ דאם נימא דיוציא מספק שוב הוי לגבי המוציא ספק גזל ומש"ה אין להוציא ממון מספק. ומעתה נ"ל דהיכא דקלב"מ וספק אם חייב בדין ספק ממונא לחומרא דהוי ספק גזל וא"ל דיהי' ביד חבירו ספק גזל ז"א דכיון דבקלב"מ חייב לצאת ידי שמים ואי תפיס לא מפקינין מיניה לא הוי ביד חבירו ס' גזל דאי תפיס לא מפקינין מיני' ובפמ"ג בפתיחה לה' שבת מסתפק בספק חיוב מיתה אי פוטר מממון ובמג"א סי' רע"ח כ' בפשיטות דספק חיוב מיתה פוטר עיי"ש שכ' דספוקי מספקא לי' והמע"ה. ולפמ"ש חייב מספק גזל דלגבי המוציא ל"ה גזל דאף אי חייב מיתה חייב לצי"ש ומהני תפיסה. ומעת' לפי מה שפירשתי דבאמת כאן בוודאי יכול לאסור דהרי אגבהה וקני בדמי' והוי שלו רק קושיות הגמ' דהרי קלב"מ ומתרץ הגמ' שפיר הכא במ"ע באית לי' שותפות ונאסר משום התערובת אפי' בלא אגבהה וחייב לשלם דבאיסור זה א"צ להגבהה ושייך לומר משעה דאגבהה קניא מתחייב בנפשו ל"ה רק עד שעת ניסוך ול"ש לומר שמא אמרינין בריר' וחלק של חבירו לא נאסר בלא הגבהה וא"א לחייבו כיון דהגבהה צורך ניסוך ושוב קלב"מ דכיון דגם בזה חייב לצי"ש שוב מוציאין ממון מספק. דל"ה גזל ביד חבירו כיון דחייב ממנ"פ לצי"ש. והדבר נחמד. ולפי"ז מיושב קושיות התוס' אמאי גבי לצעורי קמכוין לא משני דאית לי' שותפות בגוויה דהרי שם אינו חייב מיתה דהרי לא נתכוין לעבוד ע"ז כמו שכתבו המפורשים ול"ש לומר בדמים קנינהו ולא נאסר חלק חבירו כלל ואינו חייב אף לצאת י"ש לא מצי לשנויי באית לי' שותפות בגוויה דתיקשי דנימא ברירה ואיך נוציא ממון מספק כיון דאף ביד חבירו יהי' גזל כיון דאינו אסור כלל והדבר ברור ולפי"ז נתיישב קושיות הכו"פ דלמאן דאית לי' היזק שאינו ניכר ל"ש היזק רק דחייב משום קנסא ל"ש לשנויי כלל בא"ל שותפות לפמ"ש התוס' כתובות ל"ד דבקנס לא מחויב לצי"ש עד שירשיעו ב"ד. ועיין בש"ך חו"מ שפ"ה בשם מהרש"ל דאף בקנס דרבנן לא מחייב עד שירשיעו ב"ד ומעתה לא מצי לשנויי באית לי' שותפות בגוויה דתיקשי דנימא ברירה ואין לתרץ כהנ"ל דבספק לא מחייב כאן דכאן לא מחייב לצי"ש כהנ"ל ע"כ בלא"ה תירץ הגמ' קאי למ"ד היזק שא"נ שמי' היזק. ועפ"ז מיושב קושיות פ"י דאמאי קאמר הגמ' ע"ב למאן דאית לי' היזק שאינו ניכר ל"ש היזק רק דקנסו שוגג אטו מזיד ור"י לא קניס נימא דקנסי' רק בשוגג פטור כדי שיודיעו ולהנ"ל מיושב דכבר הקשה בפ"י איך שייך כדי שיודיעו הא בישראל מומר עסקינין ונ"ש בו כדי שיודיע דאינו יכול לאסור של חבירו רק עפ"י עדים וע"כ מוכרח לאוקמי באית לי' שותפות. משא"כ למאן דאמר היזק שאינו ניכר ל"ש היזק ל"ש כלל לפטרו כדי שיודיעו דע"כ מוכרח לאוקמי בישראל מומר דבאית לי' שותפות א"א לאוקמא לדידי' כנ"ל, (איברא דלפמ"ש הש"ך בח"מ סי' ש"ו ס"ק ו' דבאוסר בידים של חבירו מספק חייב לשלם עיי"ש וע' בנקוה"כ יו"ד סי' י"ח שכ' דגבי מגרמתא לא נכנס לבית הספק דהשוחט פסק כמאן דמתיר וע' בת"ש הקו' מברירה ל"ק דכיון דספק היא חייב לשלם מספק) וע' במקור חיים ר"ס תמ"ח בשם תוס' סוטה דבלח בלח ל"א ברירה אף בנולד האיסור בתערובת וכ"כ בחוות יאיר סי' קל"ג וצריך לחלק בין ברירה דהלוקח יין ואומר שאני עתיד להפריש ובין ברירה דתערובת דנ"א בדבר לח:
ב' ובישוב דברי הרמב"ם פי' המשניות שכתב דמתניתן מיירי בלא ידע (והיינו לא איתרי בי' דעיקר התראה הוא רק דלידע עיין טיב גיטין) דבאיתרי ביה פטור משום קלב"מ ותמהו עליו דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין ועוד דהרי הגמ' מוקי לה משעה דאגבהה קניא עיין במפרשים ונ"ל דבר פשוט דלכאורה קשיא איך נימא משעה דאגבהה קניא הרי הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהרי העדים בוודאי אינם מחויבין ממון כיון דחייבין מיתה הוי לגבייהו באים כאחד ואף אם נאמר דלגבייהו נמי אין עדותן באים כאחד כיון שהעידו בתחלה על ההגבהה ואח"כ על הניסוך מ"מ אינם בזוממי זוממין דהזוממין לא קאמרו רק דיבור אחד וכאן בקנס הא בעינין עדות שאתה יכול להזימה. וכעין זה הקשה בספר הפלאה בכתובות ל"ב. אמנם באמת הדבר נכון דמיירי דהעדים קאמרי דלא אתרי ביה ואינם רוצים לחייבו רק ממון והוי עדות שיכול להזימה והגמ' מ"מ מקשה שפיר דאף חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין אף היכא שאין העדים רוצים לחייבו רק ממון ומתרץ דמשעה דאגבהה ואינם באים כאחד ולגבי עדים הוי עדות שיכול להזימה והדבר נכון מאוד (וע' במה שהקשה הגאון מהר"ם זאב ז"ל בישועת יעקב אהא דמשני בחולין כיון דהתרו בי' ל"ש לומר לצעורי קמכוין והקשה דא"כ אמאי חייב מיתה הרי הוה עשאאי"ל דהעדים יאמרו לאסור היין באנו והא דהעידו שהתרו בו משום דזולת זה לא נאסר היין עיי"ש ובמח"כ נעלם ממנו דברי תו' סנהד' ט' ע"ב דהיכי שהעדים יודעים שיהי' חייב מיתה ל"מ לאמור שלא באו לחייבו מיתה עיי"ש):
ג ובסוגיא זו קשה לי קושיא אחת וגדול' היא אלי. איך אמרינן מערב הא יין נסך מטמא במגע ובמשא וא"כ קשה מערב היינו מטמא דהרי בגמ' מוקי הך דמטמא אף בחולין ואין לתרץ דקנסא מקנסא לא ילפינין דבשלמא לגבי מדמע שפיר כיון דאמרינין מדמע הוא רק תרומ' בחולין אבל לא איסור בהיתר משא"כ גבי טומא' כיון דסתם מטמא גזרו מה לי אם נגע בחתיכ' נביל' או ביין נסך והיא תמיהה נשגב' הראוי' לעיין עלי' (ועיין בספר שנות חיים סי' רפ"ז להגאון מהרש"ק זצלה"ה שפלפל הרב' עמי בקושיא זו). ובישוב הקושיא נרא' דכבר נודע דברי הגמ' דב"ק י"א דאין שמין לגנב ולגזלן אבל לנזקין שמין ומעת' כיון שאין צריך ליתן רק מה שהפסידו ולא דבר אחר ואם נימא דמנסך לא גזרו רק שצריך לשלם מתורת מטמא לא יצטרך לשלם רק כמו שהפסידו בהטומא' ולא דמי כול' אף שבאמת אסרו בהנא' מ"מ בהטומא' לא הפסידו כל כך ועל הניסוך לא מחייב ומש"ה הוצרך למיתני מנסך דחייב לשלם דמי כול' וז"ב. ועל פי זה יתיישב קושית המשנת חכמי' דהקש' על הא דמשני הגמ' בחולין דא"ל שותפות בגוייהו ומפרש התוס' דנאסר משום מדמע הרי התוס' תמור' ל' כתבו דהיכא דהאיסור לא ניכר מקודם אמרינין בריר' א"כ כאן דהאיסור לא ניכר מקודם נימא בריר'. ונברר חלק חבירו ולפמ"ש מיושב קושיתו דבאמת הרי טימא גם חלק חבירו וחייב לשלם מתורת טומא' רק דבמערב דנזקין הוא אין צריך לשלם רק כמו שהפסידו בטומא' כנ"ל משא"כ למ"ד מנסך ממש דאיירי באגבי' ע"מ לגזלו ונעש' גזלן ובגזלן הרי אין שמין והשברי' יקח הגזלן, וא"כ חייב לשלם בעד כל היין כיון שטימאו ול"ש דנברר חלק חבירו דהרי גם חלק חבירו טימא. ומ"מ איצטריך לאשמעינן דל"ת כיון דקלבד"מ כמ"ש התוס' גבי מדמע ודוק היטב:
ולדעתי נרא' עוד דכיון דבלא"ה טמא וחייב לשלם כיון שקנאו בשינוי שוב קנאו והוי שלו ויכול לאסור לגמרי ומיושב קושית התוס' דהיינו מדמע ולפ"ז יתיישב קושית התוס' אמאי לא משני בלישנא בתרא דאית לי' שותפות דתוס' כ' בב"ק י"א דטעמא דאין שמין לגנב ולגזלן משום שקנאו בשינוי. ומעת' לכאור' כאן אין לומר כיון דטמא אותו חייב לשלם דמי כול' כנ"ל דהרי טומא' לא הוי שינוי כמו בתרומ' ונטמאת אומר לו הרי שלך לפניך. אמנם התוס' כתבו בגיטין נ"ג ע"ב ד"ה גזלן דאם אמרינן היזק שאינו ניכר ש"ה אינו יכול לומר הרי שלך לפניך דא"ל שינוי גדול מזה. וכאן אזלי הסוגיא למאן דא"ל השא"נ ש"ה כמש"כ בכו"פ דע"כ דלישנא קמא כחזקי' דר' יוחנן ס"ל בע"ז נ"ד ע"י מעש' אדם אוסר דבר שאינו שלו ומש"ה חייב לשלם בעד כל היין משום דקניא בשינוי ושוב באמת נאסר כנ"ל משא"כ לקמן דאמר לצעורי קמכוין ובאמת אדם אוסר דש"ש דגם ר' יוחנן יכול לסבור כן בעי לשנויי אפי' למ"ד היזק שאינו ניכר לש"ה לא מצי לשנויי דא"ל שותפות דאין לחייבו מתורת מטמא רק מה שהפסידו בהטומא' וכאן שמין דהרי ל"ק בשינוי. ומ"ה א"ח לשנויי באית לי' שותפות דלמ"ד דס"ל בריר' יכול לברר היין של חבירו כנ"ל ואף למאן דל"ל בריר' לפמ"ש הר"ן בנדרים דף מ"ו דאנן סהדי דאדעתא דהכי נשתתפו שלא יאסור חלק חבירו י"ל דלכ"ע יכול לברר כמו שכ' במק"ח ר"ס תמ"ח וראי' מסוף סנהדרין גבי עיסה חצי' של עיר הנדחת ודוק כי קצרתי:
ד' וקצת י"ל עפ"י הנ"ל מיושב קושיות הטו"ז סי' ה' על הטור דא"ל דאף בשותפות אינו אוסר דאמרינין לצעורי וכו' א"כ בשוחט לשם קדשי' שם היכא מוקי לה דישראל מומר ל"מ כאן ונ"ל ליישב דהגאון מהר"ם זאב ז"ל בישועות יעקב כ' בסברת לצעורי' קמכוין אף דהוא עומד וצווח דכיון לנסך אינו נאמן להוציא מחזקת היתר משא"כ באית לי' שותפות נאסר כיון דנאמן לגבי עצמו ולגבי חבירו באמת אינו נאמן רק דנאסר משום חלק שלו וזה ל"ה מוציא מחזקה כיון דההיתר היתר במקומו והאיסור איסור רק דאנן לא ידעינין כמש"כ התוס' במס' יבמות פ"ב ובר"ש פ"ז דתרומות גבי שתי קופות וזה סברא נחמדה אך לפמ"ש דיי"נ מטמא לא ניתן זה להאמר דהרי כאן תערובות ע"ז מטמא וא"כ אם היין שלו נאסר אף אם היין חבירו לא נאסר מ"מ נטמא יין חבירו ואתה מוציאו מחזקת טהרה ולכן אינו נאמן אף על שלו להוציא יין חבירו מחזקה וכן י"ל בבהמה אף דחלק חבירו אינו נאסר מ"מ נטמא דלכאורה אינו נטמא דהוי מגע בית הסתרים כמה דאיתא בפסחים פ"ה ובחולין ע"ג מ"מ הא קאמר רבינא בחולין ע"ג דחיבורי אוכלין כמאן דאיפרתי דמי ובתוס' שם בחולין כ' דהיכא דחצי נאסר וחצי היתר שייך למימר הכי ומש"ה אינו נאמן כלל לגבי חבירו להוציא מחזקה אף בהיין שלו שכיון לע"ז משא"כ בקדשים דשחט בחוץ דאינו מטמא ואם בחלק שלו כיון באמת לקדשים ובחלק חבירו לא כיון רק לצעורי' אינו מוציא חלק חבירו מחזקה כלל מש"ה נאמן ונאסר חלק שלו וגם חלק חבירו מטעם תערובות מש"ה אתי שפיר דברי הטור דבקדשים ששחטו גם לטור נאסר בשותפו' משא"כ בתקרובת ע"ז וכן במנסך לא נאסר בשל שותפות כיון דאם נאמינו על שלו מוציא חלק חבירו מחזקתו וזה דבר נחמד אך בעיקר הסברא דתערובות לא מיקרי מוציא מחזקה בזה יש לפלפל ויבואר אי"ה במקום אחר: ועפ"י הנ"ל י"ל בעעכ הפוסקים דס"ל דבשותפות אוסר של חבירו וקשי' אמאי לא משני בגמ' בלישנא בתרא דאית לי' שותפות כקו' תוס' וי"ל דגם אינהו ס"ל דלדינא דגמ' שהי' טומאה וטהרה נוהג אינו נאמן לאסור אף בשל שותפות כיון שאם נאמינו על שלו ולא על של חבירו מ"מ מוציאו מחזקת טהרה ומ"ה אינו נאמן כלל. ומ"ה לא משני בגמ' דאית לי' שותפות והפוסקים בזה"ז דאין לנו טומאה וטהרה ולא יסתפקו כלל לענין טומאה ל"ש לומר שמוציא מחזקת טהרה ומ"ה פסקו דבשל שותפות נאמן לאסור. ודוק כי קצרתי וכ' ברמב"ם פ"א מפסולי המוקדשים ובכ"מ דהרמב"ם לא ס"ל חבורי אוכלין כמאן דמפרתי. ולפ"ז יש חילוק בין בהמה ליי"נ והרבה יש לפלפל לפ"ז:
ודע דעדיין קשה למ"ד מערב מ"ט חייב במערב הא ל"ש שלא יהא כ"א הולך ומערב כיון דכ"ר גזרו במטמא שוב לא יערב כיון דיפסיד ג"כ כמש"כ התוס' בריש ב"ב וצ"ע:
ה' ודרך אגב נ"ל במשנה דהכהנים שפיגלו לישב קושית הפ"י שהקשה כיון דהמתניתין אתיא כר"י דאית לי' לא קנסו שוגג אטו מזיד ור"י אית לי' דהמחשב בקדשים לוקה ואין לוקין ומשלם. נ"ל ליישב דלכאורה איך לוקה במחשב בקדשים הרי הו' ה"ס דשמא ישאל על הקדישו ולא הוי מחשב בקדשים ואף לדעת התוס' בכריתות י"ג ע"ב מ"מ קודם שנזרק כהלכתן:
בוודאי יכול לישאל. אמנם באמת לא קשה דהגמ' מיירי במחשב בקדשים שלו דמוקמינין לי' אחזקה כמ"ש התוס' בגיטין ל"ג אמנם כאן בסוגיא דהחשש הוא בקדשים של חבירו דשמא חבירו ישאל על הקדישו ל"מ חזקה של חבירו לגבי דידי' כמבואר ברמב"ן בגיטין ידוע לכל משכיל ומש"ה חייב בתשלומין מיהו לפמ"ש הנוב"י תנינא אה"ע סי' ע"ז דהיכי דלא משכחת התראת ודאי ה"ס שמי' התראה לדידן עדיין קשי' והנה בסוגיא שם אמרי' מנין דנאמן מכ"ג ביוה"כ עיין במפורשים שהקשו מנין דנאמן לומר נתנסך דילמא רק כאן מתוך שנאמן לשלם עיין בפ"י ונ"ל עפ"י דברי הגמ' ביומא נ"ג גבי או שחיסר אחת מכל סמניה דמקשה ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה רקנית עיי"ש בגמרא וכאן נמי אינו חייב לשלם בפיגל משום דחייב מיתה בידי שמים ומלקות דקא מעייל ביאה ריקנית לפני ולפנים וכאן אין לתרץ דקא מעייל לשתיהן דא"כ חזינין ומ"ה פטור מתשלומין כיון דמיתה בידי שמים וחיוב מלקות אך כיון דר' יוחנן אמר בשם ר' יוסי דכ"ג נאמן ור"י ס"ל חייבי מלקות בלא אתרו חייב בתשלומין א"כ שפיר מקשה הפנ"י. ע"כ מימי חורפי):
ו' וכעת נ"ל לישב קו' המפורשי' במה דמשני דהך דמנסך באית לי' שותפות דא"כ הרי נולד האיסור בתוך התערובת ונימא בריר' כמ"ש הר"ן בנדרי' מ"ו דאף למאן דל"ל בריר' ל"מ לאסור של חבירו והיא קו' המק"ח סי' תמ"ח. דכבר כתבתי לעיל דאם אגבהה וחייב באחריות שייך לומר בדמי' קנינהו כיון דחייב מית' ומצי אוסר. רק דכל עיקר הקושיא בגמ' היא דא"כ שוב הגבהה צורך ניסוך ונימא קלב"מ. עיין אות א' וע"ז משני דאית לי' שותפות ואף אם נימא בריר' מ"מ נטמא חלק חבירו וחייב לשלם עבור שנטמא ואי דעבור שנטמא א"צ לשלם רק דבר מועט מ"מ כל מה שישלם יכול לתפוס עבור חובו כיון דבקלב"מ מהני תפיס' ויחזור ויתבע וע"כ מחויב לשלם הכל. וזה תירץ נכון ע"ד הפלפול ואזכיר סנסן זה לעורר על המעיין דסבר' זאת דבקלב"מ אם חייב מקצת עפ"י הדין מחויב לשלם הכל דיתפוס מה שישלם על חובו. הנה שמעתיה בשם הגאון מ' יצחק מאיר מווארשא. וכעת מצאתי בספר מנחת חינוך מצוה מ"ב בתחילת דין עבד עברי שהאריך בפלפול עפ"י סבר' זאת וכתבתי במק"א לעשות סמוכין לזה מתוס' כתובות ל' ע"ב ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי דאהא דמקש' בגמ' ולאביי פטור והרי בגונב חלבו חייב שכבר נתחייב בגניב' וכו' ומשני בתחב לו חבירו ומקש' אי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב והקש' תוס' דילמא מיירי בתחב לרצונו ותירצו בסוף דבריה' בשם ריצב"א דאס"ד דמיירי לרצונו כשבא לפיו קנה קודם אכיל' ועכ"פ מחצ' קנה עיי"ש. ודבריה' תמוהי' דאם לא קנה רק מחצ' שפיר אמרינין בגמ' דלאביי פטור בחצי השני' כיון דל"ק רק חצי ולעולם מיירי בתחב לרצונו ולרבא חייב. ומה מקש' בגמ'. ומזה ראי' לסבר' הנ"ל ושפיר הקש' בגמ' דכיון דגם לאביי חייב מחצה מדינא שוב מהני תפיס' ומחויב לשלם הכל. ודברי התוס' מזוקקין אך אם נימא כפירוש הנ"ל מוכח משם דאף לר' נחוניא בן הקנה מהני תפיס'. דלא כמ"ש הצל"ח בפסחי' כ"ט דהרי שם קאי לר"נ בן הקנ'. ובאמת דברי הצל"ח בסברתו דלרנב"ה דכרת פוטר אף ברשעה שאינו מסורה לב"ד שוב ס"ל דל"מ תפיס' מזוקקין אך בעיקר הסבר' כתבתי לפמ"ש בנתיבות בסי' נ"ח ס"ק י"א דבהגביהו עפ"י ב"ד או בהגביהו קרקע ל"מ תפיס' ליתא לסבר' זאת דיכול לשלם מה שחייב עפ"י דין עפ"י ב"ד או בקרקע. ובזה מיושב מה שהקש' במ"ח בגנב וטבח בשבת דפטור מדו"ה וחייב קרן יתפוס. ויחזור ויתבע להנ"ל ניחא מיהו לזה בלא"ה ל"ק דבקנס א"ח אף לצי"ש כמ"ש תוס' כתובות ל"ג ע"ב וכבר הרגיש בזה במ"ח שם אך מה שהקש' לי ב"א הרב הגדול מ' גדלי' שמעלקיש נ"י דלסברא הנ"ל קשה למ"ל קרא לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהו"ל מחשואי"ל משלם לדעת הפוסקי' דבא"י אם נתחייבתי מהני תפיס' דחייב לצי"ש תיפוק לי' כיון דחמשין מחויב לשלם מדינא יתפוס כשישלם לו ויחזור ויתבע כמבואר בסי' פ"ג בחוב בשטר ובע"פ. ולמ"ש ל"ק דיכול לשלם בקרקע או בפני ב"ד. סוף דבר לדעתי אין קיום לסברא זאת מה"ט: