שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן י
הערות בדיני מחשבה בקדשים ותרומה:
א בהגהות מ"ל פי"ג דפסולי המוקדשין הוכיח מזבחים כ"ט ע"ב דבעי בפיגול דיבור ולא סגי במחשבה מדלקי שם אמחשבה בקדשים לרבי יהודה דלאו שאין בו מעשה לוקין ואמחשבה וודאי אין לוקין אף לר' יהודה כדאמרינן בסנהדרין דף פ"ט מאן דאכיל תמרא בארבלא לקי וכן הוכיח זקני התבואות שור סי' ד' ס"ק ב' ודבריהם תמוהים מאוד דנהי דאמחשב' מיפסיל ועובר מ"מ אדיבור וודאי עובר מיירי בזבחים כ"ט בדיבור דבזה הוי התראות ודאי ועובר וכן מיירי הרמב"ם וכבר תמה בזה הפמ"ג סי' ד' ולפע"ד ראייתם נכונ' עפמ"ש החינוך מצוה קמ"ד דמחשב מחשבת פסול הוא מעין מטיל מום בקדשי' ומ"ה ל"ח לה למצוה בפ"ע עיי"ש. וכן מבואר ברמב"ם פ' י"ח מפסולי המוקדשים מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים עיי"ש. ולפ"ז אס"ד דבמחשבה נפסל אם אח"כ ידבר מחשבה לא טובה לא יולקה שוב דהוי מטיל מום בבעל מום ואין לוקין לחכמי' דפליג' אר"מ בבכורות ל"ד דחכמים דפליג' אר"מ מסתמ' היינו ר"י וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' איסורי מזבח. ומעתה כיון דמסתמ' קודם שדיבר הי' לו מחשב' איך אפשר ללקות אדיבור כיון שכבר נפסל קודם הדיבור. ואף אם נאמר דמחשבה ודיבור באין כאחד מ"מ איך אפשר ללקות אדיבור הרי הוי התראת ספק שמא כבר חישב ומיפסל ואיך ילקו העדים אדיבור. וע"כ במחשבה לא פסול ושפיר לוקין אדיבור. וזה ישוב נכון לדבריו (הגם דתוס' מנחות נ"ו ד"ה אמר מום כתבו דר"י דריש כל מטיל מום בבעל מום ע"כ ט"ס בתוס' שם וצ"ל דר"י דריש כל לגרם מום עיי"ש) הגם כי אולי לא כוונו לזה מ"מ הראי' נכונה מאוד:
ב והנה לפי דברי החינוך והרמב"ם דקרא דלא יחשב משום לתא דמטיל מום בקדשים נגע בי' הי' נראה דבשוחט שלא לשמה בקרבן דכשר אלא שלא עלה לבעלים. לשם חובה אינו לוקה משום לאו דלא יחשב כיון דהקרבן כשר. ולא נפסל במחשבתו. ובזה יש לכוין כונת רש"י ב"ק דף ה' שפירש מפגל חטאת לשם שלמים שאין הקרבן עולה לשם בעלים ומשמע דמיירי בקרבן שכשר רק שאינו עולה לחובה ומפאת כן הגיה הפ"י שלמים לשם חטאת. וקשי' למה לא פירש באמת חטאת לשם שלמי' שהקרבן בן נפסל כדמוקי לה במנחות מ"ט. להנ"ל נכון דקשי' בגמר' מאי פריך וליתני מפגל והוצרך לתרץ בקדשים לא קמיירי ולישני דס"ל כר"י דמחשב בקדשים לוקה ואין לוקה ומשלם וכבר הרגישו בזה המפורשים ולכן פירש דמיירי בגונא דהקרבן כשר ואז אינו לוקה משום לא יחשב דהוא משום לתא דמטיל מום בקדשים. והיכא דהקרבן כשר אינו לוקה. אמנם עיין בזבחים דף ב' ע"ב אמרינן אי כמו שנדרת יהא נדר ואם לא יהא נדבה ונדבה מי שרי לשנויי בי' ופירש"י דילפינן בפ"ב מקרא דלא יחשב דאסור לחשוב שום מחשבה עיי"ש. והרי שם אין הקרבן נפסל ומשמע דקאי בלאו דלא יחשב. וצ"ל דנהי דלאו זה משום לתא דמטיל מום בקדשים כמ"ש הרמב"ם מ"מ ילפינן מזה דאסור לחשוב מחשבה אחרת. ואולי לענין מלקות יש לחלק ורש"י יליף דעכ"פ איסור איכא בשינוי בקדשים. ושמא מ"מ לוקין:
ג' והנה ברש"י ריש מנחות פירש ונדבה מי שרי לשנויי והא כתיב אם זבח שלמים קרבנו. ותמה בטהרות הקודש וצ"ק אמאי לא פי' כפירושו בריש זבחים משום קרא דלא יחשב. והנ"ל פרפרת נאה לפמ"ש בשם הרמב"ם דלאו דלא יחשב הוא משום מטיל מום בקדשים. ובמנחות פ"ה מיבעי' בגמר' בחיטים שהתליעו מאי שילקה עליהם משום מקדיש בעל מום או דילמ' אין בעל מום אלא בבהמה ועלה בתיקו א"כ בריש זבחים דקאי בבהמה פירש"י ונדבה מי שרי לשנויי משום לא יחשב. אבל בריש מנחות דקאי במנחה שמא אין לאו שלא יחשב אלא בבהמה לפמ"ש החינוך דהוי כמטיל מום בקדשים משא"כ במנחה לצד האיבעי' דחטים שהתליעו אף דפסול אין לוקין משום בעל מום. וה"ה מטיל מום בקדשים במנחה ליכא לאו ומ"ה פי' דילפינן מקר' דואם זבח שלמים שיה' קרבנו לשם שלמים. ומקר' זה ליכ' חילוק בין בהמה לעוף. ועכ"פ מבואר מדברי רש"י דגם בשוחט שלא לשמו ולא נפסל קאי בלאו וכן מוכח ממנחות מ"ח גבי עמוד וחטא כדי שתזכ' עיי"ש:
ד' ומ"מ אם נאמר דשינוי בקדשים קיל משנוי היכ' שהקרבן נפסל דהיכ' שקרבן נפסל הוי כמטיל מום ממש משא"כ היכ' שהקרבן כשר. יתכן יותר הסוגי' דמנחות מ"ח. וכל הפלפול מעמוד וחטא כדי שתזכה. וגם הסוגי' דנזיר כ"ח דמשמע דמותר לשנות בקדשים משום הפסד קדשים. והתוס' מנחות מ"ח ד"ה חטא הקשו מכמה מקומות דל"א עמוד וחטא כדי שתזכה לפמ"ש דליכ' ילפותא ממש מקר' דלא יחשב רק היכ' שהקרבן נפסל והוי כמטיל מום נכונה מאוד הסוגי' דמ"ה מותר לשנות בשביל הפסד קדשים. דכל האיסור דלא יחשב הוא משום מטיל מום וכאן אדרבה מתקן הקדשים שלא יפסל. ומ"ה אמרינן עמוד וחט' כדי שתזכה:
ומיושב קושיות התוס' במנחות מ"ח מה שהקשו מהא דאין העשה דואכלו את הבשר דוחה לאו דשבירת עצם ונימ' עמוד וחט' כדי שיזכ' (הן אמת דבלא"ה ל"ד דשם הלאו עובר בעצם והעשה מקיים במוח ול"ה בדבר אחד והוי כמו עמוד וחטא בחטאת כדי שתזכה בעולה. ועיין שאג"א ר"ה כ"ח שנשתמש בסברה זו מיהו בש"ס דפסחים פ"ה גבי וא"ת יבא עשה וידחה ל"ת לא משמע כסברה זאת לפמ"ש דזה הוי בשני דברים ודו"ק):
וגם מה שהקשו מתודה שנתערב בתמורה. ומנתערבה בדם התמצית להנ"ל ל"ק דכאן שאני דכל האיסור משום מטיל מום בקדשים וכאן אדרבה הוא תקונו ומה שהקשה בגמר' מאברי עולה וחטאת. אף דשם באיברי חטאת עובר בלאו אדרבה משם מוכח סברתינו דאס"ד כל סברת הגמר' דעמוד וחט' כדי שתזכה הוא משום דעשה דוחה לל"ת. מה הקשה בגמר' מאיברי חטאת שנתערבו באיברי עולה והרי התוס' כתבו בעירובין ק' דבעשה דפשיעה אינו דוחה. וכאן התערובת הו' בפשיעה כמו בעירובין ומה הקשו בגמר'. וע"כ צ"ל כוונת הגמר' לפמ"ש התוס' בזבחים דף ע"ז. ד"ה הא עבר מומו בסופו דאפילו עולין לרבנן מתבטלין מדאוריית' כמו יבש ביבש לר"י עיי"ש. וכאן דקתני אברי חטאת שנתערבו באברי עולה ע"כ אברי עולה הרוב כדדייק בש"ס דקידושין ל"ג גבי נסקלין בנשרפין ומדאוריית' בטל גם לרבנן. ול"ה רק דרבנן והקשו אזה בגמר'. ונימ' עמוד וחטא כדי שתזכ', וגם מה שהקשה מאם היתה שבת לא יזרוק ג"כ לא הקשה רק מאיסור דרבנן. דזריקה בשבת ל"ה אלא משום שבות כדאמרינן בביצה י"ח. והפ"י תמוה מאוד בביצה י"ח שכתב דדוק' במלאכה גמורה מחלק במנחות ובמח"כ לא עיין לפי שעה בסוגי' (ע' בספרי חא"ח סי' מ"ב אות ח') עיי"ש ועכ"פ הערה זו שכתבתי כעת להבין כל הסוגי' דעמוד וחט'. יש לו יסוד גדול בהלכה בעזה"י: ה' והנה בחולין ל"ט ד"ה אלא זביחה דע"ז היכי משכחת לה הקשו אי מחשבה דקדשים היא בלא דיבור לוקי ק"ו דר' יוסי במחשבה לבד דבקדשים מהני ולא בע"ז ותמה בתיו"ט ספ"ג דב"מ דתוס' כתבו בכמה דוכתין דבעי דיבור בקדשים ומה מספקי הכא ונראה לישב. הנה מדברי ר' יוסי בזבחים מ"ו ע"ב משמע דר' יוסי פוסל קדשים במחשבת הלב אף שלא בדיבור. מדקאמר שם ר' יוסי אף מי שלא בלבו לשום חולין כשר. ודייק בגמר' הא בלבו לשום חולין פסול וקשי' לרב דס"ל חטאת ששחט לשם עולה פסול לשם חולין כשר. וקשי' וליטעמיך דחולין שוה לקדשים ופסול עדיין תקש' דהרי אף בחטאת ששחט לשם עולה דוק' שאמר בפה ובמחשבה לא נפסל וכש"כ חולין ואיך קאי הדיוק דאם הי' בלבו מחשבה אחרת פסול. ועוד גם למסקנ' דמשני לשם חולין כשר ואינו מרצה. והרי להתוס' דמחשבה דקדשים דוק' דיבור א"כ אף אם הי' בלבו לשם חולין אם לא אמר בפה לרצי דכמו דמחשבה דקדשים הוי דיבור. ה"ה מחשבה דשינוי שלא יהי' מרצה נמי דוק' בדיבור אלא מוכח מדברי ר"י דס"ל מחשבת הלב מהני בקדשים. ומעתה בסוגי' דחולין ל"ט דקאי לר"י דהוא יליף הק"ו שפיר מקשה התוס' תימ' אי חשוב פיגול אף במחשבה בלא דיבור. א"כ משכחת זב זביחה בע"א. דלדידי' ודאי הכי כמו שהוכחנו. ובכן ל"ק קושיות התויו"ט דהתוס' בכמה מקומות כ' היפך מזה דהתוס' מקשו לר' יוסי ולדידי' ודאי פיגול נעשה במחשבה כמו שהוכחנו מכל הסוגי' הנ"ל והוא ישוב נכון אמנם דברי תורה עניים במקום אחד. ועשירים במקום אחר. לפמ"ש התוס' בזבחים דף ב' ע"ב ד"ה קיימי ב"ד ומתנים שיש לפרש דברי ר"י אף מי שלא אמר בלבו היינו שלא אמר בהדי' לשם אחד מכל אלו. אבל באמת חישב בלבו עי"ש א"כ י"ל דה"ה הדיוק של הגמר' קאי ג"כ בדרך זה דלשם חולין היינו שאמר בהדי' לשם חולין. א"כ י"ל לעולם ר"י ס"ל ג"כ מחשבה ל"מ בקדשים רק דיבור. וכוונת ר"י על אמירה בפה. הגם כי תוס' כתבו זאת רק בדרך דחוי אבל אחר שהוכחתי זאת מגמר' אם נימא דכל פיגול ל"מ במחשבה. והי' כוונת ר"י בדרך אמת דמיירי בפה ומיושב התימא של התוס' בחולין:
ו' ואם כנים דברינו מיושבין דברי הרמב"ן במלחמות בראש השנה פ"ג בסוגי' דמצות צריכות כונה שכתב דשוחט קדשים לשם חולין כשרים ועולין לבעלים לשם חובה דכונה דמצות לא בעי בקדשים. והגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל תמה בסוף ספר דרוש וחידוש על הרמב"ן שהיא היפך דברי הגמ' זבחים מ"ו ע"ב הנ"ל דאמרינן כשר ואינו מרצה עיי"ש ולא מצא מענה ומ"ה כתב שיש ט"ס שם ובדרוש לסוגי' דמצות צריכות כונה דרשנו לישב דברי הרמב"ן בדרך פלפול (ע' בספרי חא"ח סי' צ"א אות ה'). כעת ראינו שיש לישב דברי הרמב"ן בפשיטות לפמ"ש בשם התוס' דכונת דברי ר"י היא שלא אמר בפה א"כ קאי הדיוק ששחט לשם חולין היינו שאמר בפה ואזה משני כשר ואינו מרצה אבל אם חישב בלבו לשם חולין באמת כשר ומרצה דכל מחשבה בקדשים דוקא בפה. וש"מ דא"צ כונה בקדשים ומ"מ מתעסק בקדשים גרע טפי. ומקום הניחו לי בזה דמיושב דברי הרמב"ן בעזה"י. ולפ"ז צ"ל הא דבקדשים סתמ' כשר אף אם חישב מחשבה אחרת ל"ג מסתמ' דכיון דמסתמ' לשם קדשים קאי מחשבתו אינה עושה רושם מה שמחשב להיפך עד שיאמר בפה כיון דמסתמ' כשר. דלא כדמשמע מכמה פוסקים ורבינו יונה דמצות א"צ כונה ולא בחישב להיפך. ועוד דבקדשים עדיף ממצות כמ"ש השאג"א בסוגי' דמצ"כ עיי"ש, ואקצר הפעם מענין זה:
ויש לי עיון בגמ' מגילה דף י"ט דמקשה אלא הא דתנן מדבר ואינו שומע תורם לכתחילה מני עיי"ש וקשיא לי הנה התוס' במנחות נ"ד כתבו דמחשבה דתרומה לא הוי דיבור דוקא רק מחשבה סגי עיי"ש. והנה:
כתבתי בתשו' אחת דבר יקר ונעלה מאוד בהא דמשמע מדברי תוס' חולין דף ז' דאף בשבת מותר לתרום במחשבה. ואף בתרומה ודאי ולא דמאי רק שהתוס' כתבו דמ"מ לענין שיפרוש בפירוש לא מועיל מה שיכול לתרום במחשבה דמ"מ הוי מתקן. אבל במחשבה מותר אף בודאי והקשה בשעה"מ ה' תרומות דא"כ למה אמרו טבל מוכן היא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן ולא אמרו דהוי מוכן הואיל ואי בעי תורם במחשבה עיי"ש וכתבתי לישב דזה ודאי התוס' מודה בתרומה ודאי אין להפריש במחשבה אף בחול דכיון דאמחשבה אין לברך כעין שכתב הב"י בסי' תל"ד לענין ביטול חמץ אין להפריש תרומה במחשבה להפסיד הברכה. ומש"ה אסור להפריש במחשבה וראי' לדברינו מצאתי כעת ממה שכתב הב"י באה"ע סי' ס"ב דאם אין עשרה לא יכנוס לחופה שלא יפסיד הברכה עיי"ש מה שחולק אכתבי מה"ר איסרלן סי' ק"ס ועיין באבני מילואים בתשו' ו' לענין טבילה מה שהאריך בפרט זה וה"ה הכא לענין תרומה במחשבה והתוס' בחולין ז' ובשבת קי"ב ובבכורות לא הקשו רק אדמאי דאין מברכין על הפרשה ומ"ה הקשו דיהי' מותר בשבת הואיל ומהני במחשבה. אבל בטבל גמור אסור להפריש במחשבה בין בשבת בין בחול כדכתיבנא. ובזה מיושב מה שהקשה בשעה"מ ה' תרומות דמתוס' שכתבו בג' מקומות דתחילת תקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה משמע דס"ל דאף בטבל מהני נותן עיניו בצד זה ואוכל מצ"א ובחולין דף ו' כ' תוס' גופי' דהא דמקשה ודלמא ר"מ נתן עיניו בצד זה וכו' ע"כ לא מיירי אלא בדמאי נמצא תו' סותרים דבריהם. ולמ"ש ניחא דנהי דמהני נותן עיניו בצד זה אף בודאי טבל מ"מ לא יתכן שר"מ נתן עיניו בטבל ודאי ויפסיד הברכה ובדף ז' ובגיטין ל"א הקשו רק אדמאי רק שכ' לשון תחילת תקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה כיון דלענין איסור טבל מהני נותן עיניו אף בודאי. ולפ"ז נאמר במדבר ואינו שומע לא יפריש בדיבור ובמעשה דבזה איכא חיוב הברכה והוא לא יוכל לברך אבל במחשבה לדעתי אדרבה הוא יכול להפריש דהוא אינו יכול לברך ועדיף יותר להפריש במחשבה ולא יהי' גבי' חיוב הברכה כלל ודוקא מי שיכול לברך ולשמוע הברכה אסור להפריש במחשבה. ולפ"ז מה מקשה בגמ' מהא דתנן מדבר ואינו שומע תורם לכתחילה דילמא הכונה שיתרום במחשבה דהוא מותר לכתחילה במחשבה אבל שיתרום בדיבור ובמעשה אסור להפריש כיון דאיכא חיוב הברכה והוא אינו יכול לברך. והן אמת דהתוס' מנחות דף נ"ד מביא תוספתא דשומע ואינו מדבר. לא יתרום בשביל הברכה. ומשמע דב דבמחשבה נמי לא יתרום ולפמ"ש שומע ואינו מדבר דלא יוכל לברך יכול לתרום במחשבה דליכא ברכה על מחשבה וי"ל התוספתא נמי מיירי שתורם במעשה שלוקח התרומה מהכרי תיכף. דאמעטה איכא ברכה. בלא שום דיבור. כמו שמברכין אכל המצות שתלויין במעשה אבל שיתרום שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע במחשבה גרידא לשיטת התוס' מנחות דמהני מחשבה גרידא בלי שום דיבור ובלי מעשה. לדעתי אין כאן חיוב ברכה ומותרים לפרוש. ומה מקשה בגמרא. ומסוגיא זו מוכח דל"מ בטבל ודאי מחשבה גרידא רק מחשבה ומעשה כמו שכ' הרשב"א הובא בשעה"מ שם דלא כשיטת רש"י ומ"ה שפיר מקשה ודוק כי קצרתי:
ח' ודע שכתבתי במ"א דדברי תוס' שכתבו בגיטין ל"א ובחולין ז' ובבכורות תחילת תקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר, במחשבה. ודייק שעה"מ דס"ל גם בודאי טבל ס"ל לרשב"א נותן עיניו בצד זה ואוכל בצ"א אף בשבת וכן היא בשיטה מקובצת ביצה ל"ד והובא ג"כ, בשעה"מ ותמהתי מירושלמי רפ"ב מערלה דאמרינין שם ולא מודה רשב"א שאסור לעשות כן בודאי הרי להדיא דלא כתוס' ושיטה מקובצת. ושם ליכא למימר דהיא משום הברכה דהרי ירושלמי מייתי ראי' מזה דדמיא כתחילת הפרשה עיי"ש ולשיטת רש"י דס"ל דרשב"א ס"ל גם בודאי מהני נותן עיניו בצד זה ל"ק מירושלמי דרש"י יפרש דירושלמי אשבת קאי דמודה רשב"א דאסור ליתן עיניו אבל בחול מהני גם בודאי אך לתוס' שדייק השעה"מ דס"ל גם בשבת מתיר רשב"א וכ"כ בשיטה מקובצת וזה נגד ירושלמי וצע"ג ושוב בא לפני תשו' רע"א ראיתי שם סי' כ"ט ול' מפלפל אם מברך במפריש תרומה ע"י נותן עיניו ואוכל מצד אחר לשיטת הב"י דאין ברכה על מחשבה:
והנה מה שהביא הגאון ר"ע סי' ל' ראי' מתוס' ב"מ ל"ח דהתירו בע"ש לתרום שלא מן המוקף ע"י נותן עיניו בצד זה ואפ"ה מברכין ליתא בתוס' רק שהתירו שלא מן המוקף ומ"מ מיירי באומר בפה דשייך ברכה על דיבור. ותדע שהרי תוס' גופי' כתבו בחולין דנותן עיניו ל"מ רק בדמאי ומ"ש תוס' סוף דבריהם דהא דישראל שאמר לבן לוי וכו' רשאי לעשות תרומה היינו בשבתות וי"ט אולי פי' הגאון ר"ע הכונה בשבת גופי' ע"י נותן עיניו וזה ליתא כמבואר בירושלמי הובא לעיל דבודאי אסור בשבת ורק כונת תוס' בע"ש כדלעיל וכן היא בתוס' יבמות צ"ב וכן מ"ש תוס' גיטין ל"א דהא דרשאי בן לוי מיירי בשבתות וי"ט הכונה בע"ש כמו שהוכחתי ולפ"ז מיירי בדיבור כיון דבע"ש מותר לפרוש. ולפ"ז אין ראיתו ראי'. ומ"מ לגוף הדין נ"ל ג"כ דבנותן עיניו חייב בברכה ואינו דומה לביטול חמץ דכאן עביד מעשה שאוכל וכיון שיש לו חזקת כשרות והוא אוכל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ועדיף מביטול חמץ בלב. ובני הרב הגדול מ' אהרן זצ"ל (א"ה חבל על דאבדין) העיר בדבר יקר בטעם הדבר דאין מברכין על המחשבה דכל הברכות מברכין עובר לעשייתן. ובמחשבה א"א עובר לעשייתן דתיכף כשחישב לעשות כגון בביטול חמץ כבר נעשה וא"א לברך עובר לעשייתן ומ"ה לא תיקנו ברכה ואינו דומה לטבילת גרים כיון דתקנו ברכה על מעשה לא חילקו משא"כ במחשבה מה"ט לא תקנו ודפח"ח ולפ"ז בנותן עיניו בצד זה לפמ"ש דמהני מטעם דמעשה שלו מוכיח על מחשבתו משכחת ברכה קודם שאוכל ומ"ה תקנו ברכה וכ"ז לשיטת רש"י דמהני אף בודאי נותן עיניו ודוק ותן לחכם:
הג"ה לעיל אות א' כתבתי דמסתמא ר' יהודה כחכמים ס"ל דמטיל מום בבעל מום פטור ומה"ט הגהתי בתוס' מנחות דר"י דריש כל לגרם מום וכעת הראה לי חתני הרה"ג מהר"נ נ"י שזה ליתא דהדבר מוכרח דר"י כר"מ ס"ל דמטיל מום בבע"מ חייב מדס"ל אפי' מת אין מקיזין דגזר שמא יעשה מום וכ"כ רש"י בבכורות ריש דף ל"ג א"כ צדקו דברי תוס' ויפה הראני ובכ"ז לדעתי יש מקום לומר דר"י ס"ל מטיל מום בבעל מום פטור דהנה הרא"ש כ' שם בבכורות דבהמה שאחזו דם אף אם לא יקיזו במקום שיעשו מום ודאי תמות הבהמה ואין לה רפואה מ"מ לא חשובה רק כבעל מום עובר ומותר להטיל מום קבוע בבכור שנפל בו מום עובר. וכ"כ בטיו"ד סי' שי"ג והקשה ברי"ט אלגזי דף ס"ח דפוס פרעשבורג דא"כ מנ"ל לגמרא דר"מ ס"ל מטיל מום בבע"מ חייב אף בבעל מום קבוע דילמא דוקא בבע"מ עובר כגון בבהמה שאחזו דם אוסר ר"מ דל"ה רק מום עובר אבל בבע"מ קבוע מודה ר"מ. ואין לומר אה"נ דא"כ למה הוצרך בגמ' לומר דס"ל תמים יהי' לרצון לבעל מום מעיקרו ולא מוקי לבעל מום קבוע דמותר להטיל וזה קו' רבתי. ומתוך כך נ"ל דגמ' ס"ל דלר"מ בהמה שאחזה דם הו"ל כבעל מום קבוע דכיון דס"ל לר"מ במקואות פ"י מ"ג דכל ידות הכלים ועתיד לקוצצן מטביל עד מקום מדה והובא בחולין ע"ג והטעם דכל העומד לחתוך כחתוך דמי וכן ס"ל בגיטין ל"ט ענבים העומדות ליבצר כבצורות דמי' וס"ל ג"כ בזבחים ק"ה דפרה ופרים ושעיר המשתלח מטמא אוכלין ומשקין דכל העומד לעשות כעשוי דמי אף דר"ש לא ס"ל בבעל חי כל העומד לעשות כעשוי דמי כדכתבו תוס' ב"ק ע"ז וע' תוס' סוטה כ"ה ותשו' מקום שמואל סי' ג'. ולכן ע"כ ס"ל לר"מ בבהמה שאחזה דם ובודאי תמות אם לא יטיל מום הו"ל גם השתא כבעל מום קבוע ומדאוסר להטיל מום ע"כ גם בבעל מום קבוע אסור להטיל מום. אבל ר' יהודה דס"ל במשנה דמקואות פ"י מ"ג בידות הכלים מטביל כולו דלא ס"ל כל העומד לחתוך כחתוך דמי ס"ל דמה שעתיד לעשות ל"ה כעשוי ול"ה בהמה שאחזה דם רק מום עובר. כמ"ש הרא"ש ולכן אוסר להטיל מום אבל בבעל מום קבוע ס"ל לר"י מטיל מום בבעל מום פטור. ואתי שפיר מה דהר"מ פוסק מטיל מום בבעל מום פטור. ובבכור שאחזו דם פוסק בפ"ב דבכורות ה' י"ג יקיז ובלבד שלא יתכוין לעשות מום והרי באי אפשר אלא במום מותר אפי' במתכוין כמ"ש תוס' דהלכה כר"ש דברייתא ע' בלח"מ וברי"ט אלגזי ולהנ"ל ניחא דרמב"ם ס"ל זה ל"ה רק מום עובר ומ"ה אסור במתכוין דלא כשיטת הרא"ש ובבעל מום קבוע ס"ל לרמב"ם מטיל מום בבעל מום פטור דגם ר"י ס"ל פטור דאס"ד דר"י ור"מ ס"ל חייב הי' לנו לפסוק כר"מ ור"י נגד ר"ש דהרי ר"י ור"ש הלכה כר"י כדאיתא בביצה כ"ז וכש"כ ר"מ ור"י נגד ר"ש ולהנ"ל ניחא ודוק כי קצרתי ועדיין יש לעיין ולא כתבתי רק להעיר לב המעיין וע' לקמן בסוגיא דהכהנים שפיגלו וראיתי בספר מנחת חינוך מ' רפ"ז ובבית אפרים יו"ד סי' ע"ה שכתבו דרמב"ם פוסק כר' מאיר דקרא אתי' למטיל מום בבעל מום ומ"מ אינו לוקה כיון דילפינין מכל לא דרשינין רק לאיסורא כמו בחצי שיעור. וזה לא נהירא לפענ"ד דא"כ מ"ט ס"ל לר"מ דלוקה כדמשמע מפשטא דג' וע"כ צ"ל דדוקא בח"ש לא דרשינין רק לאיסורא ולא בכל דוכתא דילפינין מכל כמ"ש הלח"מ פ"א מחומ"צ ה' ו' דדוקא בח"ש דכתיב אכילה דמשמע כזית לא לקי מריבוי דכל ולא בשאר דוכתא כגון בתערובות שאור שהקטיר עיי"ש ולפענ"ד ראי' ברורה דלא בכל דוכתא דדרשינין מכל אין לוקין דאמרינין במגילה ח' אין בין מצורע מוסגר למוחלט אלא פריעה ופרימה הא לענין שילוח זה וזה שוין ודרשינין מכל ימי לרבות מצורע מוסגר לשילוח. ובודאי כמו מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו חייב מלקות כמו שפסק הר"מ פ"ג מביאת מקדש ה"ה מצורע מוסגר דאל"כ אין שוין (ואף דהרמב"ם פ"ג מביאת מקדש לא מביא דלשילוח שוה מצורע מוסגר למוחלט כיון שכ' בה' טומאת צרעת דלטומאה שוין לא הי' צריך להביא לענין שילוח) וע"כ דדרשא דכל אתיא ג"כ למלקות היכי דמסתבר. וע"כ גם למטיל מום לוקין לר"מ והר"מ לא פסיק כר' מאיר אך לפמ"ש דהר"מ פוסק במטיל מום כר' יהודה תי' היא הנכון וקצרתי בכ"ז ודרך אגב ראיתי בספר מנחת חינוך מ' רפ"ז הנ"ל דשוחט קדשים בחוץ לוקה נמי משום מטיל מום בקדשים. וזה ליתא כדמוכח במשנה דריש אותו ואת בנו דלא לקי רק אשחיטת חוץ ואאותו ואת בנו ומקשה בגמ' ולילקי משום מחוסר זמן ומשני דנתקו לעשה ואמאי לא הקשה דלילקי עוד משום מטיל מום וע"כ דזה ליתא דתוס' כ' בב"ק ע"ה דשחיטה ל"ה מום לפדות עלי' וה"ה דאינו חייב משום מטיל מום. ומזה מוכח ג"כ דאף משום לא תעשון כן אינו לוקה בשחוטי חוץ דאף דאביי אמר בע"ז י"ג ונשוי' גיסטרא אמר קרא לא תעשון כן וכו' וקשי' א"כ בשחוטי חוץ לילקי משום לא תעשון כן. אך דוקא בגיסטרא משני אביי כן ולא במה שהקשה בגמ' בתחילה ונשחטי' מישחט דבשחיטה ליכא משום לא תעשון כן. ולפ"ז נ"ל, דמלק בחוץ אף דפטרינין בזבחים ק"ו זה דוקא משחוטי חוץ ממעטינין אבל משום לא תעשון כן חייב כמו דאמרינין בגיסטרא בע"ז. ה"ה במלק ומבדיל ובשחיטה ליכא משום לא תעשון כן. ולפ"ז י"ל דדוקא בנותץ מזבח חייב אבל בעביד פגימה במזבח פטור דל"ה נתיצה גמורה ולא גרע משחוטי חוץ שהוכחתי ממשנה דאינו חייב משום לא תעשון: