אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן ח

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן ח

סימן ו

ב"ה פרעמישלא ברכת טוב לפ"ק. לרב אחד:

ע"ד השו"ב אשר עבר עליו קול במחנה שחשוד על זנות ושנתיחד עם שפחה כותית. ועתה נגבה עליו עדות שנתיחד ורצה לזנות עם אשת איש וקודם גב"ע שלחו לו הב"ד שיבא לגב"ע בפני' וענה במכתב לב"ד שמחמת בלבול הדעת לא יוכל לעמוד בפני העדים והרשה לגבות העדות שלא בפניו וזה תוכן הגב"ע הנצרך לענינינו איש אחד חשד את השו"ב שנתן עיניו באשתו והכין עדים תחת המטה ובלילה בא השו"ב לשם ונתיחד עמה וכבה הנר וחלץ מנעליו וקפצו העדים עליו מאחורי המטה וקראו לבעל האשה ולאחיו שהי' בהעלי' ואח"כ דברו עמו שיתן להם מעות ויסתרו הדברים ונתן להם צעטיל איך שמחויב לתת להם סך עשרה ר"כ וחתם ע"ז. כ"ז העידו העדים והראו הקוויטעל. עוד העיד עד אחד שביום שלפני המעשה הנ"ל באתה האשה ואמרה לשו"ב שבעלה נסע מזה והי' נבהל ונתן לה איזה סך והשו"ב מכחיש כל זה ומלבד כ"ז העידו כמה עדים דברים המורים על אמיתיות הדבר ע"כ השאלה בשינוי לשון:

וכת"ה חקר א' אם אנשי העיר אינם חפצים בו אם המה מחויבים להחזיקו או שרשאים להעבירו מאומנתו והנה כתב ההתקבלות הוא על ג' שנים וכבר עברו הג' שנים ב' אם השו"ב פסול מדינא להיות עוד שו"ב אף במקום אחר): תשובה רע עלי המעשה ורעד אחזתני לשמוע כי כך עלתה בימינו וכי שו"ב שצריך להיות ירא שמים ביותר יתן עיניו באשת רעהו. ועונותינו גרמו שנתפרץ הדור ורבתה השערורי' אכן למען לשפוט בצדק ולחקור על שרשי הדין מהכרח לעצור בהמון רגשותי ולעיין בגופא דעובד' למען הוצי' משפט עפ"י התורה וגוף השאלה תסתעף לשתים א' מאיסור שרצה לזנות ב' מאיסור יחוד ונחקור אם נפסל לעדות ולשחיטה. והנה מצד הזנות גופי' י"ל כיון שהי' מחשבה לזנות ולא נגמר המחשבה לא נפסל לעדות ואולי אף לשחיטה ואף שמבואר בזקיני הת"ש סי' ב' סעיף י"ח לענין טבח שיצ' טרפה מתחת ידו דאם עדיין לא עשה רק נתברר שרצה לעשות ולא עלתה בידו דינו כאלו עשה. ומייתי זאת בשם תשו' הרשב"א סי' תרי"ט וריב"ש סי' קי"ג: (:

הנה לשון השאלה בתשו' הרשב"א שאלת כשיהי' סמוך לבהמה מי נאמן ראובן אין לו שום פירוש. ועזרני ד' לכוין האמת דהיא סוף השאלה מסי' תקל"ד דהתשובה הוכפלה ושם סיים וראובן מתנצל וכו' כי דעתו הי' לבדקו. והי' כתוב בדף השני כשיהי' סמוך לבהמה מי נאמן לומר כן. והמדפיס טעה וכתב מלות אלו כשיהי' סמוך לבהמה מי נאמן ראובן לומר כן לשאלה בפני עצמ') ומשמע מלשון הרשב"א והריב"ש דאף שלא נמכר הבשר מיקרי יצא טרפה מתחת ידו. ואמנם בתשו' מהרי"ט סי' ט"ו מייתי למהריב"ל שכ' דבנדון של הרא"ש עדיין לא יצאה טרפה מתחת ידו שלא נמכרה הריאה שמא בשעת המכירה הי' חוזר ומדקדק סותר לרשב"א וצריך לחלק בין קצב לבודק. דבודק לא מירתת וקצב מירתת יותר כמ"ש מהרי"ט בתשובה הנ"ל. ומ"מ יש לחלק דבטבח שיצ' טרפה מתחת ידו דחיישינין שמא יכשול במזיד שוב אין לו נאמנות ומ"ה מעבירין אותו אם רק רצה למכור ולא עלתה בידו משא"כ ברשע בשאר עבירות אף להפוסקים דאף בפעם אחת כיון דרשע הוא אינו נאמן על בדיקות סכין והרי הוא כמומר דוק' אם עשה מעשה הרשע. אבל אם חשב לעשות ולא עלתה בידו מחשבה רעה אינה מצטרף למעשה. והנה הסברה דממחשבה רעה לא נעשה רשע אף דלא עשה מחמת שלא עלתה בידו דאמרינין אף אם לא הי' נאנס נמי הי' חוזר ולא עשה דמוקמינין אחזקת כשרות. ומה"ט כתבו המפרשים בסברת הירושלמי פ"א דפיאה הובא בתוס' קדושין ל"ט ע"ב דבנכרי מחשב' רעה כמעש' דל"ל חזקת כשרות:

ב' והנה בדין אחד שנתיחד לשם זנות ולא נודע אם עשה מעש' אם נפסול לעדות י"ל לפמ"ש בשיטה מקובצת ב"מ דף צ"א דהא דחייבים מיתה כשירא' כדרך המנאפים היינו שהוא שוכב על כרסה אעפ"י שאין העדים יודעין אם מערה בערוה אם לאו שכיון שכל כך פרץ פרצה כזו על אשת חבירו א"א שלא גמר תאותו ולפ"ז י"ל לכאו' דגם בנתיחד לשם זנות אמרינן ג"כ דבודאי גמר תאותו והא דאין אוסרין אשה על בעלה בנתיחדה לשם זנות כמבואר סי' קע"ח וכן אין חייבין משום היחוד י"ל דדוק' בשראו כדרך המנאפין הוה ידיע' וראי' אבל ביחוד לבד הוה ידיעה בלא ראי'. כמ"ש הב"ש באה"ע סי' מ"ב ס"ק י"ג וזה לדעתי שיטת מהרי"ק דאוסר בנתיחדה לשם זנות כמ"ש רמ"א בשמו סי' ז' סעיף י"א וב"ש סי' קע"ח ס"ב ציין שם דלמהרי"ק נאסרה. וס"ל למהרי"ק דליחייב מית' כיון שאין הורגין בידיע' בלא ראי' ע"כ בעינין דוק' שיראו כדרך המנאפין דאז הוה ראי' ממש משא"כ יחוד לשם זנות הוה ידיעה בלא ראי' אבל על בעלה נאסרת דלדיני ממונות דמיא שכ' הב"ש סי' מ"ב דמהני ידיע' בלא ראי' וכיון דב' עדי כיעור מצטרפין אע"ג דהוה עדות מיוחדת דכיעור דחזי זה לא ראה זה. ה"ה דבידיע' בלא ראי' נאסר'. ולפ"ז ה"ה לפסול לעדות מהני ידיע' בלא ראי' כיון דמהני עדות מיוחדת כמבואר ברמ"א סי' ל"ד סעיף כ"ח בשם זקיני מהר"ם פדוואה וכן להעביר שוחט מהני ידיע' בלא ראי' כדמוכח מתשו' מהרי"ק הובא בסי' ב' בת"ש דברגלים לדבר הי' מעבירין השו"ב עיי"ש. איברא דח"מ וב"ש סי' ז' כתבו דגם מהרי"ק לא אסר בנתיחדה לשם זנות רק באשת כהן דמעל' עשו ביוחסין וע"כ צ"ל או דידיע' בלא ראי' אין לאסור אשה לבעל'. ואין ראי' מעדות:

מיוחדת דמהני מדאוריית' בממון כמבואר בתשו' רמ"א סי' י"ב והוב' בב"ש סי' י"א וזה דלא כמ"ש בתומים סי' ל' ס"ק י"א ובנתיבות סק"ז דעדות מיוחדת בב' מעשיות ל"ה בדיני ממונות רק מדרבנן ובמח"כ הי' בהעלם מהם לפי שעה דברי רמ"א בתשו' הנ"ל. אמנם האמת דיחוד לשם זנות ל"ה ידיעה ברורה שזינה דהרי בשור שהי' רודף אף דהוה אומדנ' כמ"ש מהרש"א ר"פ שור שנגח הפרה מ"מ אין מוציאין ממון ומ"מ באחד שרדף אחר ערוה מותר להצילה בנפשה דאומדנ' שיבעול אם לא יצילה ומה"ט אין לאסור אשה לבעלה ביחוד לשם זנות כמו שאין מוציאין ממון ברדיפה לבד ואף מהרי"ק יודה לזה ולפ"ז ה"ה לפסול לעדות לא יפסול ביחוד לשם זנות אף בספק אם נעש' מעש' והסבר' דאמרינין שמא חזר בו. ודוק' ביחוד בהיתר אמרינין הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה משא"כ ביחוד באיסור אמרינין שמא חזר: ג והנה בדין דידיעה בלא ראי' לאסור אשה לבעלה כתבתי בתשו' אמת דיש לאסור והיא דבש"ס דכתובות דף ט' אהא דאמרי' שם וא"ת מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה שכ' רש"י שהרי הי' עדים בדבר והקשו תוס' וכי נבעלה לפני עדים וכ' שיטה מקובצת בשם הרא"ש בסוף דף ט' ע"א דכיון דשלח דוד אחרי' ונתיחדה לפני עדים אמרינין הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. ונ"ל ביאור דבריו דאף דמטעם היחוד אין לאסור דהוה ידיעה בלא ראי' כמ"ש הב"ש סי' מ"ב מ"מ מהני לאסור אשה לבעלה כיון דמפסדת הכתובה ע"י כן כדיני ממונות דמי' כמו דאמרינין סוף יבמות כיון דאיכא כתובה למישקל ומ"מ ביחוד לבד אין אוסרין אשה לבעלה רק בזה דהעולם ידעו שדרה עמו נאסרה בידיעה בלא ראי' ובזה פירשתי דברי הגמ' שם דמשני התם אונס הוה וכ' הב"ש סי' י"א דלהירושלמי בזינתה באונס נאסרה על הבועל אף דלא נאסרה על הבעל דלא כש"ס דידן ואני פירשתי דש"ס דידן נמי מצי לסבור כן. ומה דמשני התם אונס הוה הכונה דבאמת הוי ידיעה בלא ראי' רק דמועיל הואיל דמפסדת כתובתה ומ"ה נאסרה ולפ"ז משני התם אונס הוה והיא לא נאסרה לבעלה ואין מפסדת כתובתה ואין מועיל ידיעה בלא ראי' לאסור על הבועל אבל בנאנסה בעדים אולי ס"ל לש"ס דידן נמי כירושלמי והוא דבר חריף. אמנם כעת ראיתי לפמ"ש בתשו' רמ"א סי' י"ב שכ' דמאי דאמרינין בש"ס דיבמות כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי' משמע דוקא למשקל כתובה משום חינא כדיני ממונות דמי' אבל משום שמפסדת כתובתה ל"מ לאוסרה דבעי דרישה וחקירה ולסברת רמ"א ליתא לדברינו ועיין ב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ג בטעם הפוסקי' דעדי זנות בעי דרישה וחקירה ול"א הואיל ומפסדת כתובה כדיני ממונות דמי' ומה שהקשה עליו נוב"י ריש סי' ע"ב ולא ס"ל כתשו' רמ"א שהבאתי:

ד' ובעיקר הדין אם לאסור השו"ב בידיעה בלא ראי' כבר נתוכחו בתשו' תועפת ראם חלק יו"ד סי' א' ובנחלת יעקב בתשו' נכדו. ובתועפת ראם תמה על המרדכי פ' האומר בקדושין שכ' דבדיני ממונות אנו דנין בידיעה בלא ראי' ולא בדיני נפשות דהרי דיני ממונות חמור יותר דאין הולכין אחר הרוב כקו' תוס' בסנהדרין דף ג' אהא דיליף בגמ' ק"ו דבדיני ממונות אזלינין בתר רוב בדיינים מק"ו דדיני נפשות. והקשו דהרי בדיני ממונות ל"א בתר רובא ולי קשה בגמ' הנ"ל דיליף ק"ו דיני ממונות מנפשות והרי דיני ממונות חמור יותר דבש"ס דסנהדרין דף ע"ז אמרינין דמצמצם חייב מיתה ובנזקין פטור לרב אחא בר רב ויליף מקרא שם א"כ מה ק"ו היא ונימא מצמצם יוכיח. עוד קשי' להיפך דרבינא מחייב שם מצמצם ויליף מק"ו מה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד חייב מצמצם נזקין לא כש"כ ונימא רוב יוכיח דאזלינין בדיני נפשות ולא בדיני ממונות דאפי' לענין נזקין אין הולכין אחר הרוב כדמוכח ריש פ' שור שנגח דמשני א"נ לכי הא ומייתי דאין הולכין אחר הרוב ומשמע דקאי אלעיל דזו דברי סומכוס דקאי אנזקין וגם זה תמוה (ולכאורה יש לישב דצריך לבאר דברי תוס' יומא פ"י שכתבו המ"ל כולהו לנזקין דאם נגח תורא דידן לתורא דידי' ברוב ישראל משלם נזק שלם וכ"כ סוף פ"ק דכתובות וזה תמוה דאין הולכין בדיני ממונות אחר הרוב וכבר הרגיש בשיטה מקובצת כתובות בדברי תוס' אבל לדעתי תוס' יסברו דבנזקין גם שמואל מודה כדמוכח מקרא דמועד חייב נזק שלם אף דחזקה דג' זימנא לא עדיף מרוב. וכן מוכח מהא דמ"ד פלגא נזקא ממונא משום דשורים לאו בחזקת שימור קיימא אף דבודאי איכא מיעוט מ"מ חייבא רחמנא דהולכין אחה"ר. וע' שיטה מקובצת ב"ק ב' ע"ב שרצה לומר דבנזקין ספיקא לחומרא ומה שכ' עליו בח"ס יו"ד סי' רמ"א אמנם דניזל בתר רוב אין תימא ושפיר הקשו בתוס' יומא ולפ"ז ניחא דרבינא יליף מק"ו לענין נזקין. וליכא למיפרך מרוב דבנזקין הולכין אחה"ר. מיהו בש"ס דב"ב צ"ג דמייתי משור שנגח את הפרה ראי' דהולכין אחר הרוב וגם מהך דרב אחא דגמל האוחר בין הגמלים ובעי למימר דרב ושמואל פליגי בדרב אחא ות"ק משמע דאין חילוק בין נזקין לשאר דיני ממונות) ועל כן נראה דבר חדש דרב ושמואל דפליגי אי הולכין בממון אחה"ר פליגי גם במצמצם בהך פלוגתא דרבינא ורב אחא. וס"ל לרבינא כרב דהולכין בממון אחר הרוב (וע' בספרי סי' נ"ג אות ד' שהוכחתי דרבינא כרב ס"ל עיי"ש מיהו הרא"ש כ' דאין זה רבינא דסתם הש"ס עיי"ש בסנהדרין) ויליף ממון מנפשות מק"ו ושמואל ס"ל באמת לולא דגילה קרא דמצמצם חייב ברוצח ובנזקין פטור הייתי אומר ק"ו דהולכין אחר הרוב בממון. אבל כיון דגילה קרא דמות יומת הרוצח דברוצח מצמצם חייב ובנזקין פטור. הרי חזינין דממון אין דומה לנפשות ע"כ ס"ל דאין הולכין בממון אחה"ר. וסוגיא דפ"ק דסנהדרין דף ג' כרב ורבינא דמצמצם חייב אף בנזקין ושפיר יליף בק"ו ואין להקשות דהרי אנן פסקינין כשמואל דאין הולכין בממון אחה"ר ומ"מ פסקינין דמצמצם חייב בנזקין כרבינא והרי רבינא יליף רק מק"ו די"ל דהטעם דאנן פסקינין כרבינא דמצמצם חייב היא משום דאנן פסקינין כר"מ דדאין דינא דגרמי כמ"ש הרא"ש בסנהדרין. וכ"כ הכסף משנה פ"ו מנזקי ממון וכיון דתוס' כתבו דדינא דגרמי מדרבנן אין תימא אמאי חייבין במצמצם דרבנן חייבהו מתורת קנס כמ"ש תוס' ב"ב כ"ג (ולא תיקשי לפ"מ שהוכחתי דרב אחא בסנהדרין ס"ל כשמואל איך הוה בעי למימר בב"ב צ"ג דרב ס"ל כרבי אחא בב"ב לענין גמל האוחר בין הגמלים. וכן יקשה למרדכי פ' האומר הנ"ל דידיעה בלא ראי' מהני בדיני ממונות ולא בנפשות דלא כמ"ש תוס' בשבועות והרי רב אחא דסנהדרין הנ"ל ס"ל כשמואל כמו שהוכחתי לעיל וחמור דיני ממונות מנפשות דלק"מ דרב אחא לחוד שהוא אמורא ורבי אחא דב"ב הוא קדמון) וכ"ז הערות חדשות כתבתי בקיצור א"כ לפמ"ש ודאי קשה על המרדכי הקו' הנ"ל דהרי ממונא חמיר מנפשות דאנן פסקינן כשמואל ואמאי ס"ל דבממון מהני ידיעה בלא ראי'. אמנם כ"ז לא קשה לפמ"ש בספרי חא"ח סי' נ"ג אות ד' דלשמואל אין הולכין בדיני נפשות אחר הרוב רק בדיינים דגלי קרא מטעם דהוה רובא דאיתא קמן וגם בממון מהני כמ"ש הת"ה סי' שי"ד או בקטנה דל"ח שמא איילונית דהוה רוב שכבר הוחזק או באחד אומר בב' בחודש וא' אומר בג' דאיכא רובא וחזקה כמ"ש הפנ"י בפסחים י"א דמוקמינין עדים אחזקה ואין ראי' דאזלינין בתר רוב רק מבן סורר דמייתי בסנהדרין ובזה הרמב"ם לא ס"ל כש"ס דסנהדרין וס"ל יולדת לז' אין עוברה ניכר לשליש ימי' כמו שהוכחתי שם. ולפ"ז דיני ממונות לא חמיר מנפשות עיי"ש שה שהארכתי ולפ"ז ל"ק קו' תועפת ראם על המרדכי דכיון שהוכחתי דלענין רוב לא חמיר ממון מנפשות שוב י"ל דלענין ידיעה בלא ראי' ממון קיל מנפשות כמו שקיל לענין עדות מיוחדת ודוק. ועיין בתומים סי' צ':

ה' ומ"מ לענין לפסול אדם. הנה ראיתי בנוב"י חלק אה"ע סי' נ"ז שכתב דלפסול לעדות בעי דרישה וחקירה עיי"ש וצ"ע עליו מדברי מהר"ם פדווא הובא ברמ"א סי' ל"ד סעיף כ"ח דאחד אומר גזל ואחד אומר גנב פסול לעדות הרי דבעדות מיוחדת נפסל וה"ה דל"ב דרישה וחקיר'. מיהו זה אינו דהב"ש כ' סי' י"א בטעם דלאסור אשה בעי דו"ח אף דעדות מיוחדת דהיינו ב' עדי כיעור מועיל משום דדו"ח מדאוריית' בעי אף בד"מ ולכן בעדות אשה אוקמ' אדאוריית'. ולפ"ז ה"ה לפסול לעדות בעי דו"ח אף דעדות מיוחדת מועיל. ולפ"ז יש לומר דאין לפסול לעדות באומדנ' וידיע' בלא ראי' כיון דבעי דרישה וחקירה. ועוד כיון דאין אדם נפסל עפ"י עצמו לעדות אף ע"י מיגו כדמוכח בש"ס דכתובות דף י"ח אף דמיגו סבר' גדולה היא ומ"מ לא נפסל לעדות ה"ה דבאומדנ' לא נפסל לעדות. אך לפ"מ דמשמע מב"ש דבידיע' בלא ראי' מוציאין ממון אף דמיגו להוצי' ל"א אין ראי' מדלא מהני מיגו לפסול עצמו לעדות:

ו' הנה לעיל כתבתי דבמחשב' לא נפסל לעדות אף שעש' קצת מעש' והכנה מ"מ כל עוד שלא עשה העביר' לא נפסל והקשיתי מדברי הת"ש סי' ב' דבטבח שיצ' טריפ' מתחת ידו אם נתברר שרצ' לעשות ולא עלת' בידו דינו כאלו עשה וכתבתי דלענין שלא ימכור מכאן ולהבא שאני דכיון דחזינין שרצה להכשיל אין לו נאמנות אמנם כעת ראיתי שגם הסמ"ע כ' כן בסי' ל"ד ס"ק ט"ז לענין טבח שיצ' טריפ' מתחת ידו דפסול לעדות וז"ל ורצ' למוכרה לאחרים ואעפ"י שאינו אוכל ממנה מ"מ כיון שרצ' להכשיל אחרים מפני חימוד ממון אמרינין בשביל הנאת ממון יעיד שקר הרי אף לפסול לעדות מהני מחשב'. ואמנם בסמ"ע סי' ל"ד ס"ק כ"ז מייתי תשו' הרשב"א מי ששכר עדים שיעידו לו אינם נפסלים עד שעה שיעידו. ותמה באורים ע"ז דפשיט' דאינם נפסלים במחשב' והדבר תמוה דהרי טבח נפסל לעדות במחשב': (ומצאתי בספר אמרי בינה להגאון ר' מאיר אויערבעך דיני עדות סי' ל"ו שהרגיש בזה. ומה שתירץ דטבח כיון שהכין הבהמה למכור ומחזיקה בחזקת כשר שיבואו ויקנו הוה כמו אם הוציא מחשבתו לפועל וגרע מעדים שהושכרו להעיד עדות שקר דצריך הגדה בב"ד ואמרינין דילמא ל"ה מעידין., ולפ"ז בנ"ד שנתן מעות להאשה והכין עצמו להעבירה הוה כמו בטבח):

ולכאורה יש לישב לפי המבואר בש"ס דסנהדרין דף ס"א דתירץ רבי יוסף דיש חילוק בין יחיד הניסת לרבים הניסתים דיחיד לא מימלך ומ"ה כשאמר אלך ואעבוד חייב משא"כ רבים הניסתים מימלכו ולא טעו בתרי'. הרי דיש חילוק בין יחיד לרבים א"כ בטבח שרצ' למכור בשר טריפ' אמרינין כיון דיחיד הוא לא מימלך ובודאי הי' מוכר לולא שנתעכב. משא"כ בשוכר ב' עדים כיון דשנים הם מימלכו ולא נפסלו עד שיעידו ואף דאביי הקשה שם על רב יוסף וס"ל דאין חילוק בין יחיד לרבים מ"מ נראה דהרמב"ם פוסק כרב יוסף דבפ' ה' מע"ז ה' ה' כ' דאם אמר אלך ואעבוד חייב בניסת ובפ"ד ה' א' כ' לענין עיר הנדחת והוא שעבדו עכו"ם או שקבלו עליהם באלקי ולא כתב שאמרו נלך ונעבוד והיינו טעמ' דברבים לא מהני זאת משום דמימלכו. וכן כ' בספר מנחת חינוך מצוה תר"ב דף נ' כדעת הרמב"ם דס"ל לחלק בין יחיד לרבים ולפ"ז בנידון דידן שלפנינו כיון דשנים הם האיש והאשה אמרינן דממלכו ולא נפסל לעדות. איברא דבתשו' מהרי"ק סי' ק"ס כ' דהלכה כרב אשי בסנהדרין ס"א דדוקא בישראל מומר חייב באלך ואעבוד. ובתשו' לאה"ע הארכתי בנידון זה להלכה ושם כתבתי ג"כ דאף ביחיד אין חילוק באלך ואעבוד רק בניסת מטעם דאבה ושמע ובלא ניסת לא מיחייב ובגוף התירוץ על הסמ"ע. רחוק מאוד שיכוין הסמ"ע לזה ע"כ המובחר בביאור דברי הסמ"ע נ"ל עפ"י מ"ש ת' חולין ל"ח דבשוחט ע"מ לזרוק ל"א דילמ' מימלך כיון שעש' מעש' השחיט' ולפ"ז בטבח שאמר על טריפה שהיא כשרה ועשה מעשה לתת לכיפה שמוכרין בשר כשר על כן ל"א דמימלך. ולפ"ז בנ"ד יש לאסור וקצת יש לדחות הראי' מתוס' דמחשבת ע"ז חמירא יותר כדאמרינין בקדושין דף ל"ט ע"ב דמחשבה לע"ז הקב"ה מצרף למעש' ומ"מ אין הדבר ברור לדינ' דכבר כתבתי לעיל בשם מהרי"ט דיש לחלק בין קצב לשו"ב דבמוכר בשר טריפה לא מירתת ומ"ה לא מימלך ולפ"ז בא"א דבודאי מירתת שיבא בעלה או שיבואו אנשים שייך יותר לומר דמימלכו ע"כ לא נפסל מצד מחשבת זנות. אך מצד היחוד יבואר לקמן ועיין עוד בש"ך דבאומר אלך ואמסור פסול לעדות באמר לפני רבים ומוכח קצת דבמחשב' שיש בה מעשה וידוע דלא מימלך פסול לעדות ודוק:

(וד דמה דהוכיח בספר אמרי בינה דטבח שיצא טרפה מתחת ידו ע"כ מיירי שלא מכר עדיין מדכ' הסמ"ע שמשום חימוד ממון עשה כן ע"כ מיירי שמכר ביוקר בשר טרפה לפי שאמר שכשר היא א"כ הו"ל מום במקח ומקח טעות והו"ל גזלן על המעות ובלא"ה פסול לעדות. י"ל דמיירי שמכר טרפה מדרבנן ומהדין אין המוכר מחזיר לו כלום אם אכלו כדאיתא בסי' רל"ד ועיין בנתיבות שם ומ"ה ל"ה גזלן ומ"מ פסול לעדות דחשוד להכשיל אחרים משום חימוד ממון. ואף על לפני עור עובר מדאוריי' כמ"ש במנחת חינוך מ' דל"ח דאפי' באיסור דרבנן עובר בלפני עור דאורייתא דל"ג ממשיאו עצה שאינה הוגנת ועיין בספרי חא"ח סי' ס"ה שהבאתי ראי' לדבריו וגם בסי' קי"ז ודוק היטב. וכעת הראה לי חתני הרב הגדול מ' נתן לעווין נ"י שכבר כ' כן בתשו' פני יהושע ח"א ח"מ סי' ט' שמכשיל לחבירו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע מדאורייתא):

ז ואמנם אף אם נימא דמחמת זנות לא מיפסל דל"ה רק מחשבה לעבירה ולא עלת' בידו העביר' מ"מ מצד היחוד עם א"א לעביר' יש לעיין. הנה בש"ס דסנהדרין פליגי ר"נ ור"ש בחשוד על העריות אם כשר לעדות וס"ל להרי"ף ומקצת פוסקי' דפליגי בבא על הערוה והרז"ה פי' דפליגי במי שמתיחד עם הנשים והא דהקש' רב ששת ארבעים בכתפי' וכשר היא משום דמלקין על לא טובה השמועה. ואנן פסקינן דפסול לעדות וכ' הח"מ וב"ש סוף סי' מ"ב דמתיחד לא פסול לעדות רק מדרבנן. ולפ"ז בנ"ד פסול לעדות מדרבנן מצד היחוד שהעידו ב' עדים. אולם יש לומר כיון דבאמת לא הי' יחוד שהרי היו ב' עדים עמו בבית תחת המטה ולא הי' יחוד רק כיון שהוא הי' סבר שהוא יחוד הוה כנתכוין לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה. והנה גם בזה י"ל דפסול לעדות כיון שנתכוין לדבר איסור וזה אינו דומה למה שכתבנו לעיל דעל מחשבה לא מיפסל לעדות דכאן כבר עשה איסור היחוד לדעתו שהי' סבור שאין איש עמו. והנה בגוף דבר זה מבואר במשנה דנזיר כ"ג דנתכוין לדבר איסור ועלה בידו דבר היתר חייב מכות מרדות. ונסתפק הרב פמ"ג בפתיחה כוללת לא"ח חלק א' אות כ"ו אי פסול מדרבנן בנתכוין לדבר איסור ועלה בידו בשר כשר. והנה בתשובה אחת עיין לעיל סי' ב' אות כ"ב] הבאתי דברי הגאון מהרש"ק זצלה"ה בנדרי זריזין ח"ב קונטרס כינויי נדרים סי' ר"ו שכ' דהיכא דעבר על שבועה ונשאל אף דנעקר למפרע פסול לעדות וה"ה דשוחט פסול. וחילי' מהך דאשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועברה דצריכה כפרה וה"ה מה"ט פסול לעדות ושם כתבתי דלא כדבריו ומ"מ י"ל דלדברי המאירי הובא בשיטה לב"ק ר"פ הכונס דהיכא דחייב לציי"ש פסול לעדות ה"ה בנתכוין לדבר איסור פסול לעדות [ועיין לעיל סי' ב' אות י"א כתבתי דתוס' לא ס"ל כמאירי] וכעת ההכרח לבאר בהיות שמצאתי בספר ישועות ישראל להגאון מקוטנא סי' ל"ד סוף אות ז' דמייתי לחקרי לב שנסתפק ג"כ בעבר על שבועה ושאל אם פסול לעדות ואין ספר חקרי לב לפני ע"כ נחוץ לבאר. הנה עד כאן לא נסתפק הפמ"ג אלא בנתכוין לדבר איסור ועלה בידו היתר משום שסופגין מכות מרדות אבל בעבר על שבועה ושאל. נ"ל דאין מלקין מכות מרדות:

הן אמת דאם נאמר דגם בכה"ג לוקין מכות מרדות. יש לישב קו' מהרש"א בתוס' גיטין ל"ג שהקשו בנזיר שאמרו אל תשתה אל תשתה שלוקה והלא הוי התראת ספק שמא ישאל על נזירתו. והקשה מהרש"א אמאי לא הקשו לכ"ע דאיך משכחת שילקה הא ודאי ישאל שלא ילקה להנ"ל ל"ק דאף אם ישאל עדיין ילקה מכות מרדות והרי מכות מרדות נמי מלקות ארבעים אלא שאין חזקות כל כך כמ"ש הריב"ש אין לנו ברור שישאל כדי להקל מעליו כיון דעדיין מתחייב מכות מרדות ומ"ה לא הקשו התוס' רק דשמא ישאל ואף דהוי התראת ודאי דממ"נ ילקה מ"מ כיון דמכות מרדות אין חזקות כ"כ הוי לענין מלקות חזקות התראת ספק ומ"מ י"ל דאין חיוב מכות מרדות כיון דעושה פעולה לתקן האיסור הוי זאת תיקון העבירה. ואינו דומה לאשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה או להך דמנחות ס"ב בפרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק דלא עביד מעשה בכונה לתקן האיסור משא"כ בעבר על השבועה והוא שואל לעקור את השבוע' למפרע הוי זאת תיקון העביר' וסגי בהכי דנעקר האיסור למפרע והכי משמע ממה שהקש' בשעה"מ פ"ו משבועות אהא דצריך לפרט הנדר איך התירו לצדקי' הרי עבר כבר על השבוע' שהרי נשבע שלא יגלה והוא כבר גילה קודם ההיתר (ולדברי מהרש"א גיטין ל"ג דאם הב"ד יודעין שעבר אין מתירין לו הקושיא יותר חמורה ולא יתורץ כלל עפ"י הרשב"א) ותירץ עפ"י דברי הרשב"א דלדבר מצוה מותר לעבור כדי שיתירו לו. ואס"ד דמכין מכות מרדות איך יתכן שיעבור וילקה מיהו מזה אין הוכחה דאם עובר אדעתא שישאל לא הי' כונה לאיסר כלל ולא ילקה ואין הספק רק בעבר שלא אדעתא שישאל דכוונתו הי' לאיסור כמו באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה והיא לא ידעה אך מרשב"א הובא במ"ל דאף בנדר על דעת רבים מתירין אם עבר כבר דניחא לרבים שיתקן איסורא משמע דלגמרי הוי תיקן ואין בו אף מכות מרדות ואבאר אי"ה במקום אחר כי בכאן קצר המצע:

ח והנה בעיקר הדין המבואר במס' נזיר בנתכוין לדבר איסור ועלה בידו דבר היתר חייב מכות מרדות אמנם במנחות דף ס"ד אי' פלוגתא בזה רבה ורבא בנתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק. ולגירסא דידן ס"ל לרבה פטור זיל בתר מעשיו ורבא ס"ל חייב זיל בתר מחשבתו וגירסת הראב"ד פ"ה משבת דרבא ס"ל פטור ורבה ס"ל חייב. ומשמע דלמ"ד פטור אין כאן שום חיוב ואף מכות מרדות כשעשה במזיד פטור. נ"ל הטעם דשם בנתכוין לדבר עבירה ועשה מצוה פטור לגמרי משא"כ בנתכוין לדבר עבירה ועשה דבר הרשות חייב מכות מרדות ועיין בר"ן סוף פ' האורג שחילק ג"כ בין דבר מצוה לדבר הרשות. ובהכי מיושב מה דקשה לי קו' גדולה לגירסת הראב"ד דרבא ס"ל פטור זיל בתר מעשיו והרי רבא גופי' ס"ל בפסחי' כ"ה ע"ב בלא אפשר וקמכוין דאף לר"י אסור דמתכוין כשאין מתכוין לקולא ל"א ולר"ש בין לאביי בין לרבא אסור. הרי דשם המעשה מותרת דלא אפשר והכוונה משוי' לי' איסורא. והרי רבא ס"ל זיל בתר מעשיו. ובכאן המעשה הוא מותרת להנ"ל ניחא דדוקא בעביד מצוה ס"ל לרבא זיל בתר מעשיו משא"כ לדבר הרשות. ובהכי אולי יש ליישב מה שהקשה לי חכם אחד באור החיים סוף פרשת ויחי במקרא דאתם חשבתם עלי רעה שכ' הרי זה דומה למתכוין להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים הם גם בדיני שמים. והדברים תמוהין דהרי בנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וילפינן מקרא דאשה הפרם וד' יסלח לה. ואיך כ' שהם פטורין וזכאים גם בדיני שמים. להנ"ל י"ל כמו דבעבירה לשמים כשנתכוין לעבירה ועשה מצוה פטור וא"צ כפרה. ה"ה כשנתכוין להרע לחבירו ועשה לו טובה פטור וזכאי אף בדיני שמים ולפמ"ש נכונים דברי הלבוש יו"ד סי' קנ"ז שכ' מי שהעלה לבו טינא תוכל אשתו לבא אליו להטעותו באופן שיהא סבור שבא על הערוה ושרי וזה תמוה דהרי צריך כפרה שנתכוין לבשר חזיר והיא עוברת אלפני עור ומכשילתו. להנ"ל ניחא דכיון שהוא עושה מצוה א"צ כפרה. (והנה בדברי האור החיים י"ל עוד לפמ"ש בספ' דעת קדושים להגאון בעה"מ ושב הכהן דרוש א' דאף דבעבירות שבין אדם לחבירו אין יו"כ מכפר מ"מ אם לא חטא רק במחשבה מיקרי זאת בין אדם למקום ויו"כ מכפר ע"ש. א"כ הן הן הדברים כיון דל"ה רק מחשבה לרעה כבר כיפר יו"כ]. אמנם קשה להיפך לאביי דס"ל לר"י לא אפשר וקא מכוין מותר דמתכוין כשאינו מתכוין לקולא והרי ר' יהודא ס"ל בנזיר כ"ג דסופגת ארבעים בשביל המחשבה לדבר עבירה. ואיך מתיר בלא אפשר וקמכוין. ושמא יש לחלק דבשלמא באשה שנדרה בנזיר לפי מה שלא ידעה שהפר לה בעלה כונה לדבר איסור שחייבת עלי' משא"כ בלא אפשר וקמכוין כיון שלא אפשר הרי יודע שהמעשה מותרת מה איכפת לן בכוונה והרי הוא יודע שהמעשה מותרת ודע דסוגיא דמנחות תמוה בעיני ולא אוכל להבין כונת הגמ' שם דאהא דמיבעי לן בנמצאת הראשונה כחושה בבני מעיי' אמרינן לאו היינו פלוגתא דרבה ורבא בפרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק. והרי התוס' הקשו אמאן דמחייב ונימא הואיל דפטור אתינוק פטור אדגים. ותירצו דצידה לא חזי' בשבת. וכוונתם דעכ"פ בצידת דגים עביד איסורא והוא מתכוין לזה. וא"כ מה מדמה בגמ' נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיי' כיון דאף לכתחלה אומרים לו צא ושחוט לא עביד איסור כלל ואינו דומה לנתכוין לדגים והעלה דגים ותינוק ולמ"ש הר"ן סוף פ' האורג דבניצד דגים ותינוק לא עביד איסור כלל דמיון הגמ' עולה יפה, אך תוס' לא ס"ל כר"ן דא"כ לא תירצו מידי וצ"ע. והנה לגירסא דידן י"ל קו' התוס' ד"ה להעלות דגים דמה"ט רבה אמר פטור דא"ל הואיל כשיטתי' בפסחים מ"ז ורבא יסבור דל"א הואיל. דזיל בתר מחשבה ועכ"פ אף למאן דאית לי' הואיל ביו"ט דלא אזיל בתר מחשבה דוקא נגד איסור דאורייתא אבל מדרבנן מיהו אסור כמ"ש המג"א סי' תקכ"ז והיינו טעמא דמחשבתו לאיסור ולדעתי באופה ביו"ט לחול יהי' מכות מרדות כהך דנזיר כ"ג ודוק ואכ"מ לברר הענינים הסותרים בענין זה:

ט ועכ"פ לדינא כיון דנתייחד לשם זנות וכוונתו הי' לשם זנות אף שנתברר שהי' ב' עדים אתו מ"מ פסול לעדות מדרבנן ועוד דהרי הדין דמקנין אפי' על הרבה אנשים ואם נסתר' אח"כ אפי' עם מאה נאסרה על בעלה עד שתשתה כמבואר בירושל' ורמב"ם פ"א ועיין בארבעה טורי אבן לזקיני הגאון מ' אלעזר רוקח מה שהקשה ע"ז והדברים עתיקים והרי סוטה דאסורה הוא משום דרגלים לדבר שקינא לה ונסתרה כדאמרינן ריש סוטה הרי דאפי' בדליכא איסור יחוד אסורה משום דרגלים לדבר שקינא ונסתרה. וה"ה לפ"ז בנתיחד לשם זנות אפי' הי' עוד אנשים עשה האיסור ופסול לעדות מדרבנן כנ"ל ויבואר עוד לפנינו:

ובהך דפסק הר"מ בשם הירושלמי דאם קינא לאשתו על ב' אנשים ונסתרה עם שניהם ביחד תשתה צ"ע דהרי הדין מבואר דאפי' עד אחד במדינת הים שיודע שנטמאה אינה שותה לשיטת התוס' סוטה והמ"ל הוכיח דבעד אחד תשתה ורק בב' עדים לא תשתה. והפוסקים האחרונים (עיין בתשו' מהר"ם מינץ סי' פ"ו וגור ארי' יהודה סי' ג') הביאו ראי' דאל"כ הרי הנחשד הוא עד אחד והרשב"א בתשו' סי' תקנ"ב כ' דהנחשד נאמן כעד אחד לומר שנטמאה דפלגינן דיבורא, א"כ עכ"פ איכא עד שנטמאה וע"כ בעד אחד תשתה. א"כ כשנסתרה עם ב' ובפרט להירושלמי דמיבעי לי' לר' יוסי דאפי' נסתרה עם מאה שקינא לה תשתה ומשמע אפי' לא שהתה רק כדי זנות עם אחד א"כ הרי איכא ב' עדים שראו שזינתה או שראו כדרך המנאפין ואיך תשתה ודא קו' רבתי דממנ"פ אם לא זינתה א"צ שתי' ואם זינתה המים לא יבדקו כיון דאיכא ב' עדים. ע"כ הנראה דבנסתרה עם שנים מ"מ י"ל כיון דהנחשד אינו נאמן דמשים עצמו רשע ואפי' אחד שאומר כדבריו אמרינן פלגינן דיבורא ונמצא דאין מעיד שזינתה עם מי שקינא עלי' כמ"ש זקיני הח"ץ סי' ק"נ והמ"ל ובעד אחד דאיכא במדינת הים המים בודקין כמו שכ' המ"ל משא"כ באיכא ג' שקינא לה דאיכא ב' עדים כשרים לא תשתה ע"כ לא העתיק הר"מ דברי ירושלמי רק בקינא משנים. ור' יוסי דירושלמי אולי סובר דאף דאיכא ב' עדים במדינת הים שותה. ואנן לא פסקינן הכי:

י ובעיקר הדין באחד שנתיחד עם א"א אם פסול לעדות ולשחיטה בתשו' מהר"ם מינץ סי' י' פוסק דלא נפסל לעדות ולשחיטה. ואמנם יש לסתור דבריו מה שהכשיר לעדות ואבאר הדין לעדות ואח"כ יבואר הדין לשחיטה. הנה שורש דבריו כיון דר"נ הכשיר לעדות בחשוד על העריות ורב ששת אמר ארבעים בכתפי' וכשר והארבעים בכתפי' הוא משום שמלקין על לא טובה השמועה א"כ זה דוקא בנתיחד עם פנוי' דמלקין על היחוד משא"כ בנתיחד עם א"א דאין לוקין שלא להוציא לעז על בני' לא נפסל לעדות לכ"ע. והנה בזה לא הביא דעת הב"ח הובא בב"ש סי' כ"ב ס"ק ו' דגם בא"א מלקין אותו דבדידי' לא שייך לעז ודוקא האשה אינה לוקה אבל הוא לוקה והב"ח מייתי שיטת רש"י דמבואר להדי' כדבריו ולרש"י א"צ לומר בהא דמלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד דרישא מיירי בפנוי' וסיפא בא"א כדברי תוס' רק דגם:

רישא מיירי בא"א ומלקין אותו. אמת דהב"ש כ' דאין הלכה כן וכן מבואר בפירוש המשניות להרמב"ם דגם הוא אין לוקה אבל אמאי לא נחוש לענין עדות לדעת רש"י אמנם י"ל כיון דרש"י ס"ל בסנהדרין כשיטת הרי"ף דמחלוקת ר"נ ור"ש מיירי בודאי בא על הערוה מדכתב ארבעים בכתפי' דמלקות גמורה ליכא דלא הי' התראה משמע דמיירי בודאי בא על הערוה. זה דלא כדמייתי תוס' יבמות כ"ה בשם הקונטרס א"כ לרש"י י"ל דביחוד בעלמא לא נפסל לעדות א"כ ממנ"פ לרז"ה ושאר פוסקים אין מלקין על היחוד אף אותו ולא נפסל לעדות ולרש"י דמלקין אותו מ"מ כיון דמחלוקת דר"נ ור"ש מיירי בודאי בא על הערוה גם לרש"י לא נפסל לעדות ביחיד. וע"כ אין לחוש לשיטת רש"י. אמנם י"ל דהיכא דמחמת היחוד יצא עליו קול שהוא חשוד לזנות א"כ בזה מלקין על לא טובה השמוע' אף על א"א כמבואר בפי' המשניות להרמב"ם בקדושין דאין חילוק בזה א"כ בכה"ג נפסל לעדות: ועוד עיין בדברי המקנה בק"א להלכות קדושין סי' מ"ב שכ' דהא דכתב הרז"ה דהחשוד על העריות דפליגי ר"נ ור"ש מיירי ברגיל ומתיחד עמהם מיירי ביחוד במקום שמותר אבל בנתיחד עם הערוה ודאי פסול מדרבנן ולדעת רש"י האיסור יחוד דאוריית' עי"ש א"כ לדבריו אף בא"א אף שאין לוקין פסול לעדות מדרבנן הגם שיש לפקפק דשמא איסור יחוד לא משמע לאנשי איסור' בהכי מ"מ היכא שנתייחד לזנות דלדעת מהרי"ק נאסרה על בעל' כמבואר סי' ז' ובזה בודאי לוקין דאין לחוש שיוצי' לעז על בני' דהרי הוא חייב לגרש' ובלא"ה איכ' לעז ע"כ אף לדידן דלא פסקינן כמהרי"ק מ"מ לענין עדות יש לחוש לדברי מהרי"ק:

יא והנה בתשו' מהר"ם מינץ הביא ראי' ממה שפוסק הרשב"א בתשו' סי' תקנ"ב דבאומר החשוד לאחר הקינוי וסתירה שזינתה עמו אמרינן פלגינן דיבור' ואינה שותה והרי כיון שנתייחד' עמו בודאי הרי הוא חשוד על העריות. ונהי נמי דפלגינן דיבורא ואומר שנטמאת מאחר מ"מ כיון שחשוד על העריות אינו נאמן לעדות אשה לאפוקי לכ"ע איך נאמן לאסרה על בעלה שאינה שותה והרי זה הוי לאפוקי והרשב"א ודאי ס"ל כשיטת הרז"ה כמו שהוכיח שם. וע"כ מוכח דס"ל לרשב"א דבנתיחד עם א"א כיון שאין לוקין שלא להוצי' לעז לא נפסל לעדות זה תוכן דבריו בקיצור ודבריו תמוהין דאם נתייחד לאחר קינוי דצריכ' לשתות ואיכא פרסום ודאי לוקה משום לא טובה השמוע' לכ"ע דל"ח שיוצי' לעז דבלא"ה איכ' לעז ואם תשתה ונקת' ונזרע' זרע שוב לא יהי' לעז אף אם ילקה א"כ אף לדבריו קשה קושיתו. אמנם בפשיטות י"ל דל"ק קושיתו דהנה מבואר באה"ע סי' י"ז דפסולי עדות דרבנן כשרין לעדות אשה ופסולי עדות דאוריית' פסולין וצ"ע אמאי לא ביארו שם להלכ' דחשוד על העריות אף דלא נפסל רק דרבנן פסול לעדות אשה דהרי רש"י פי' בסנהדרין ל"ש אלא לאפוקי לומר שמת בעלה ולמה לא פסק כן המחבר וע' בח"מ סי' מ"ב שהרגיש בזה. ע"כ נ"ל דרש"י כשיטתי' דס"ל כשיטת הרי"ף דאף בודאי בא על הערו' כשר לשאר עדות מדכ' דהאש' אין לוקה רק מכות מרדות בלא התרו בה כמו שהוכחתי לעיל וכשר לעדות מטעם יצרו תקפא ולעדות אשה פסול מדאוריית' ומ"ה פסול גם להעיד שמת בעלה אבל לדידן דלא פסקינן כהרי"ף רק כרז"ה והבא על הערוה פסול מדאוריית' לכל עדיות והחשוד לר"נ כשר רק לעדות אשה פסול לאפוקי היינו דוקא להעיד שנתגרש' דכל הפסולים מדרבנן פסולים גם הוא פסול אבל להעיד שמת בעלה כמו דכל הפסולים מדרבנן כשרים דל"ג מאשה ועבד משום מילתא דעביד' לגלויי או משום דהאש' דייקא ומינסב' כן החשוד על העריות כשר ומ"ה לא מביא זאת המחבר והרמ"א בסי' י"ז. ובאופן דלדעתי כשר אף להעיד שמת בעלה. אמנם אף אם נאמר דלהעיד שמת בעלה אינו נאמן מ"מ להעיד על אשה לאחר קינוי וסתירה שנטמאה כיון דאפי' אשה ועבד נאמנין ואף החמש' נשים שאין נאמנות על מיתת הבעל נאמנים ע"ז ה"ה דחשוד על העריות נאמן שפיר פוסק הרשב"א ומ"מ לעדות גמור אף הרשב"א מודה דפסול מדרבנן לדידן דפסקינן כרב ששת. ונדחה ראיות מהר"ם מינץ ומצאתי במקנה בק"א סי' מ"ב תחילת ד"ה החשוד על העריות כדברינו דחשוד על העריות כיון דלא פסול רק מדרבנן כשר לעדות אשה ורש"י בסנהדרין כשיטתי' ועיין עוד בעצי ארזים סי' י"ז ס"ק י"ד הרחיב הדיבור בחשוד על העריות לעדות אשה וכ' שם ראי' נכונה עיי"ש:

ועוד בפשיטות ל"ק קושית מהר"ם מינץ דאף אם נאמר דכל חשוד על העריות אינו נאמן לאפוקי אשה מבעלה אף לאחר קינוי וסתיר' משום שהוא חשוד לאותו דבר והוא נוגע שרוצ' לישא אותה מ"מ אם הנחשד גופי' שהוא לאחר קינוי וסתיר' דידי' אומר שזינת' עמו לאסרה על בעלה ודאי לא נוגע הוא דאסור' עליו עולמית כשם שאסור' לבעל כן אסורה לבועל מיהו זה יש לדחות דרש"י פי' דניחא לי' לשוי' פנוי' דתיהוי שכיחא לי' וכן הוא בגמ' משמע שיזנה עמה וזה שייך אף לאחר קינוי וסתירה אך מה שכתבתי לעיל נכון:

יב ושוב ראיתי דמה שכתבתי לעיל דלאחר קינוי וסתיר' מלקין להנחשד מכות מרדות יש קצת להסתפק הנה לפ"ז גם להאשה מלקין מכת מרדות משום היחוד ולא משמע כן בגמ' דהנה קודם שתשתה ואמרה שתשתה ודאי אין מלקין אותה דהרי יתברר אם זינת' גם עונשה בלא"ה מרוב' ולמה עוד ללקות אותה ואם אמרה אינה שותה משמע ג"כ דאין מלקין אות'. ע"כ י"ל לפמ"ש תוס' יבמות ל"ח ע"ב דל"ה עוברת על דת לב"ש הואיל ויתברר ע"י שתי' ה"ה לב"ה אף דלב"ה מפסדת כתובת' ומשמע דהוי עוברת על דת מ"מ אין מלקין אותה מכות מרדות כיון שיכולה לברר ע"י שתי' לא יצא קול שזינת'. אך להנחשד י"ל דמלקין מכות מרדות שהוא עושה איסור ועדיין צ"ע הואיל ולא מצינו כן וי"ל דדוק' היכא שהתור' לא כתבה שום קנס כגון ביחוד רבנן חייבו מכות מרדות משא"כ בקינוי וסתיר' דמהתור' המים בודקין אותה והבועל לא חייבו חכמים מכות מרדות ואולי אף בזה"ז דאין משקין אך כיון דהרשב"א קאי על זמן ששותין אז ודאי יש לומר דלא הי' אז מכות מרדות וכיון דראיות מהר"ם מינץ מתשו' הרשב"א נדחה אין להוסיף דבר חדש לומר דאם נתייחד עם פנוי' דלא עשה איסור תורה פסול לעדות מדרבנן והיכא דנתיחד עם א"א דעשה איסור תורה כשר לעדות, ואף דרב ששת חולק על ר"נ מטעמא דארבעים בכתפי' וכשר מ"מ י"ל דלאלומי לקו' הקשה דהרי מלקין אותו ואיך יתכן שיהי' כשר לעדות אבל באמת לרב ששת דחשוד על עריות פסול לעדות ולדעת הרז"ה היינו ברגיל ומתיחד עמהם ודאי לא חלקו רבנן בין פנוי' לא"א:

יג והנה המהר"ם מינץ הקשה לשיטתם דס"ל דבא"א אין מלקין על לא טובה השמוע' והרי קרא בבני עלי כתיב אל בני כי לא טובה השמועה והרי שם הי' השמוע' מא"א ודוחק לחלק בין אם נחשד על אשה מיוחדת ובין הי' השמיע' לא טובה בסתם נשים ובמח"כ נעלם ממנו דברי פי' המשניות להר"מ בקדושין פ' דדוקא ביחוד יש חילוק בין א"א לפנוי' משא"כ על לא טובה השמוע' אין חילוק ואף בא"א לוקין עי"ש וכונת חשיד על העריות עיין בב"י ח"מ סי' ל"ד לקצת פוסקים קלא דלא פסיק ולקצת פוסקים קלא דפסיק ושיטת הרמב"ם הוכיח בספר פני מבין על סנהדרין בשם הרב לחם יהודה דחשוד על העריות הוא שיחשד לחבק ולנשק ומזה מיירי בסוגיא דסנהדרין שהרי כ' בפכ"א מאיסורי ביאה כל הבא על הערוה מן העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה וכו' העושה דבר מחקות אלו הר"ז חשוד על העריות וכ' ההמ"ג דזה שאמרו בסנהדרין ארבעים בכתפי' וכשר הכונה שנלקה מלקות אלו וכן מוכח מהר"מ פי"ט מסנהד' שכ' באות קס"ב הקרוב אל העריות בדרך מדרכי הזנות אע"פ שלא גילה ערוה וזה החשוד על העריות. ולפ"ז יש ג' שיטות דלהריף כונת הגמ' בבא על הערוה ממש. ולהר"מ הכונה מחבק ומנשק וביחוד גרידא דאין לוקין מהתורה להר"מ וכן לרי"ף לא פסול לעדות והרז"ה דעת שלישית דאף ברגיל ומתיחד פסול לעדות ובב"י סי' ל"ד נסתפק בדעת הרמב"ם וכבר תמה בספר הנ"ל עליו:

יד ודע דמה שהקשו על הרי"ף דס"ל בבא על הערו' כשר לעדות דיצרו תוקפו ואיך מקש' במכות ו' נרבע יציל וע"כ הכונ' בשביל שהוא רשע כמ"ש תוס' ולהרי"ף הרי כשר לכל עדיות. וכבר הקשו כן בתוס' סנהדרין ט' עיי"ש מה שתירצו. לפענ"ד נרא' דע"כ צריך להבין שיטת הרי"ף והרי נהי דיצרו תוקפו הרי הוא רשע וחייב מית' ול"א יצרו תוקפו ואמאי לענין עדות כשר ועיין בנוב"י קמא אה"ע סי' נ"ז. אמנם גוף הסבר' נרא' דבודאי עשה תשוב' דהעביר' עשה בתשוקת היצר ואח"כ ודאי עשה תשוב' ומ"מ חייב העונש דלענין שיסבול העונש לא מהני מה שיעש' תשוב' ומ"מ כיון שעש' תשוב' כשר לעדות דשוב ל"ה רשע וקצת כעין זה כ' במהר"ם מינץ סי' כ' ולפ"ז כיון שכתבתי בספרי סוף סי' י"ח דאם עבר עבירה שחייב עלי' מית' אף שעש' תשוב' פסול לעדות דלא כדמשמע מתשו' שבות יעקב ושם הבאתי דבשושנת העמקים סוף כלל ו' כ' כדברי א"כ נכון שיטת הרי"ף דדוקא בשאינו חייב מית' כגון דלא איתרו בי' אמרינן דבודאי עשה תשוב' וכשר לעדות משא"כ היכא שמחויב מית' דל"מ תשוב' אף לענין עדות ודאי פסול ושפיר מקש' מנרבע לרצונו דחייב מית' כדכתיב ומתו גם שניהם. ול"מ תשוב' ויציל הוא הרובע וזה ישוב נכון על קו' תוס' ושיטת הרי"ף ודוק. מיהו מיבמות נ"ה ומסנהדרין ט' דמשמע דנרבע לרצונו פסול אף דליכ' עדות שחייב מית' עדיין צ"ע ושמא גם שם כיון שהעיד על הרובע שרבע ואתרי בי' ואם אמת הדבר גם אותו התר' וחייב מית' ול"מ תשוב' ודוק' אם אין בו חיוב מיתה כלל אז כשר לעדות דמהני תשוב' ואמרינן בודאי עשה תשוב':

סוף דבר הנרא' לדינא כיון דלדעת הרי"ף והרמב"ם אינו פסול לעדות ביחוד גריד' ורק לדעת הרז"ה א"כ כ"ז אם הי' בו יחוד ממש משא"כ בהי' עדים שמונים ולא הי' יחוד. וגם הי' בעלה בעיר דאין בו משום יחוד ורק שהוא סבר שאין בעל' בעיר ושאין איש עמו ונתיחד בכה"ג אינו פסול לעדות דכיון דאין פסול לעדות ביחוד רק לדעת הרז"ה כשלא הי' יחוד באמת רק דנתכוין ליחוד לכ"ע לא פסול לעדות כן נ"ל:

טו ואבא לעיקר הדין הנה בדבר אם לפסול שוחט קשה יותר מלפסול לעדות נתווכחו גדולי המורים. ואבאר הנה לשיטת הרמב"ם מומר לדבר אחד צריך בדיקת סכין וכ' המחבר סי' ב' דדוקא מומר אבל אם הוא רק פסול לעדות בעביר' של תור' א"צ לבדוק סכין אף להרמב"ם. והש"ך ס"ק כ' כ' דבשל עצמו אינו נאמן אפי' אם אינו מועד לכך כיון שפסול לעדות ובשל אחרים נאמן אם אינו מועד לכך והפמ"ג הקש' עליו כיון דטעמ' דבודק: סכין הוא משום דמיטרח לא טרח א"כ גם בשל אחרי' הוה בשל עצמו דיש בו בגיע' כיון דמיטרח לא טרח ובת"ש סי' ב' ס"ק ד' פוסק באמת דחשוד לאכול נבילות אפי' פעם אחת אינו נאמן על בדיקת סכין ומשמע אף בשל אחרים ואולי סברת הת"ש יהי' מטעם שכתב הפמ"ג. אמנם דוקא בפסול לעדות בשביל נבילות אבל בשביל איסור אחר הנרא' מת"ש שפוסק דלא מיפסל מחמת עביר' אחרת בלא בדיקת סכין כי אם במועד לכך והטעם דקיי"ל חשוד לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר ואף שיש בשוחט ובודק חומרות דרבנן ונימא מדחשיד לאיסור ערוה הוא חשיד לאיסור קל ממנו כמבואר בסי' קי"ט סעיף ה' ומקצת אחרונים חששו מה"ט לפסול שו"ב אף בעבר פעם אחת על עביר' והטעם דל"ה זאת בשל אחרי' דנאמן להעיד כיון דמיטרח לא טרח הוה זאת בשל עצמו שיש לו הנא' דלא טרח מ"מ הרי הש"ך פוסק בסי' קי"ט ס"ק י"ב כשיטת הרמב"ן והרשב"א דדוקא בששני עבירות הם ממין אחד אבל אם אינם ממין אחד החשוד לדבר חמור אינו חשוד לדבר הקל ממין איסור אחר. א"כ לדידי' החשוד על העריות נאמן לאיסורין שאינו מעדות אשה ואף דפסול לעדות דארבעים בכתפי' וכשר מ"מ לאיסורין נאמן לשיטת הש"ך:

והנה כת"ה כ' דהרי הרי"ט אלגאזי פ"ד דבכורות הקש' על הרמב"ן מהא דאמרינן בע"ז ע' שזונה כותית וישראל מסובין יין שרי נהי דתקף לי' יצרה דזנות יצרא דע"ז מי תקף לי' ותיפוק ל' שהם ב' מיני עבירות ותירץ הרי"ט אלגזי דסברת הרמב"ן דמי שחשיד לאיסור של הנאת הגוף לא חשיד לאיסור שאינו הנאת הגוף. משא"כ מאיסור זנות לאיסור מאכל חשוד. ולפ"ז ה"ה בשוחט הי' לנו לחוש שמא יטרוף לו בהמ' ומכשיר' שיאכל הכרכשתא או שיקח יותר שכר שחיט' מכשר' ואין לנו להשען אסברת הגמר' נהי דתקיף לי' יצרא דזנות יצרא דאכילת איסור לא תקיף לי' דשם ב' רש"י דלא שבק לאנסוכי ובזה אין לו הנאת הגוף מה שהיא תגע ביין ולכן לא שבק שיגע משא"כ שיאכל טריפות להרויח ממון או להנאתו חשדינן לי' לפמ"ש הרי"ט אלגזי. ויפה העיר לשיטת הרי"ט אלגזי. אבל באמת נקל לישב קו' הרי"ט אלגזי לפמ"ש המ"ל פ"י מגירושין ה' י"ח לחלק בין דברי הרדב"ז שכ' גבי נדה ונתיחד עמה אפי' ראינו שנבעל' ל"א אאע"ב ב"ז כיון שבלא"ה הוי ב"ז ובין הך דתמור' כ"ז דלא מיבעי' לי' רק באיתחזק בג' מלקות אבל בב' בהמות אמרינן לא שביק היתר' ואכיל איסורא. אף דממנ"פ חייב מלקות וכ' לחלק בין ב' דברים לדבר אחד. ולפ"ז כתבתי בספרי חא"ח סי' ע"ד אות א' דיש לחלק בין איסור שעובר בזמן אחד ובין איסור שעבר מקודם ועתה יעבור בזמן אחר כגון בחמצן של עוברי עביר' מותר מפני שהן מחליפין אף שעבר מקודם על ב"י מ"מ עתה לאחה"פ יחליף ואינו דומה להך דהרדב"ז שהיא בזמן אחד וע' בספרי חא"ח סי' נ"ד אות ה'. ולפ"ז שפיר קאמר הרמב"ן דמי שהוא חשיד לעבור על איסור אחד לא חשדינן לי' לאיסור ממין אחר בזמן אחר אמנם בגמ' דע"ז דחשדינן באותו שעה דתקיף לי' יצרא שמא יניח לנסך. דבאותו שעה חשדינן אף על איסור אחר כמ"ש הרדב"ז ממש לענין בעילת זנות. ולכן הוצרך לומר נהי דתקיף לי' יצרא דזנות יצרא דע"ז לא תקיף ול"ח אף לאותו שעה שיניח לנסך וזה תירץ נכון. ובהסיר הסיבה נסתלק המסובב דכונת הב"י סי' קי"ט והש"ך בדעת הרמב"ן בפשיטות דחשוד למין עבירה אינו חשוד למין עבירה אחרת אף קלה והרי פשטות לישנא דרמ"א ות"ש ס"ק כ' דהב"י לא חשש לדעת רמב"ם לבדוק סכין רק או במומר לעבירה אחרת או בפעם אחת וחשוד לאכול נבילות דחשוד לאותו דבר משא"כ בפסול לעדות בשביל עביר' אחרת שעש' פעם אחת א"צ בדיקת סכין. וע"כ מטעמא שכ' הש"ך סי' קי"ט דהלכ' כדעת הרמב"ן הנ"ל ומה"ט החשוד על הגניבה ל"ח על השחיט' דהוה ב' מיני עבירות ולפ"ז קיל שוחט מעד:

טז והנה באמת בהך ענינא הי' מקום לומר לדידן אף אם הוא פסול לעדות וחשוד לעבירה אחת שיהי' צריך בדיקת סכין ואף דהרמב"ם נקט דוקא מומר שמבואר דבפסול לעדות א"צ בדיקת סכין וכן בגמ' נקט רבא דוקא מומר. תחלה נבאר דברי הגמ' סנהדרין כ"ז דפליגי ר"מ ור"י אי עד זומם דממון כשר לדיני נפשות ואביי ס"ל כר"מ דפסול ומה"ט ס"ל דאכל נבילות להכעיס פסול אף דל"ה רשע דחמס ורבא ס"ל עד כאן ל"פ ר"מ אלא גבי עד זומם דממון דרע לשמים ורע לבריות אבל רע לשמים ולא רע לבריות אף לר"מ כשר. ואמנם באכל נבילות לתאבון ודאי פסול דהו"ל כרשע דחמס ופסול לכ"ע כמ"ש רש"י דכיון דמשום ממון קעביד הו"ל כרשע דחמס ולפ"ז צ"ל הא דלר"מ עד זומם כשר לדיני נפשות דל"ה רשע דחמס כיון שאין הנאה מעדותו. אבל גנב ודאי פסול. ואח"כ אמר בגמ' היכא סתם לן כר"מ כ' הא דבר חמא קטל נפשא אייתי תרי סהדי דקטל אזל איהי אייתי תרי סהדי אסהידו בי' בחד מיינהו חד אמר דגנב קבא דחישלא וחד אמר גנב קבא דבורטי א"ל מאי דעתך כר"מ הא הלכה כר' יוסי דהוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות. והסוגיא תמוה דהרי ברשע דחמס כגון גנב לכ"ע פסול כדאמר רבא להדי' ואף לרבי יוסי פסול לכל עדיות, וכבר תמה בזה בנוב"י קמא אה"ע סי' נ"ז ובאמת כבר קדמו ד"ז הגאון בעל ת"ח וכמה דחקו הגאונים הנ"ל בישוב דברי הגמ' ונ"ל לבאר בדרך זה. הנה בגוף הדבר דנאמנים העדים להעיד ול"ח שמא משקרים עיין בבית אפרים יו"ד סי' א' שדן אם הוא מטעם חזקה דאתי' מכח סברא דאין אדם חוטא ולא לו או מטעם חזקת כשרות או מטעם רוב. ואני כתבתי דהוא מטעם רוב. ומ"מ מהני לר"מ ולא חייש למיעוטא דכיון דאתה תצטרך לומר דב' עדים ממיעוט וזה הוי מיעוטא דמיעוטא כמ"ש הפנ"י בהקדמה לסדר נשים בשם הגאון מ' בעריש ובתשו' בית יעקב סי' ט' בביאור הגמ' שבועות ל"ג ונשותיהם גוססין והדברים עתיקין. והנה בדבר הזה אי יצא הדבר במקצת מהרוב והי' בו שינוי אם יצא לגמרי מהרוב כגון בבהמה שהי' בו מים בהראש דחייש זקיני הת"ש שמא יצא מהרוב כיון דיצא במקצת שרוב בהמות אין להם מים בהראש וחולק החו"ד אסברא זו והגאון מהר"ז הראה בראש אפרים בשו"ת סי' י"ט תוקף גבורתו דתליא בפלוגתא בש"ס בכורות ד' מ"ב אי אמרי' הואיל ואשתנ' אשתני. ומעתה נאמר דר"מ דס"ל עד זומם פסול בדיני נפשות. אף דהוה מקילתא לחמירתא דס"ל נהי דל"ח למיעוטא בכל עדים הן מצד גזה"כ או מצד חזקה מ"מ כיון שיש בו שינוי וחזינן דחשיד נשתנה מהרוב וחיישינן למשקר אף בחמירתא ור' יוסי ס"ל במאי דאשתני אשתני ומ"מ הוא מהרוב שאין חשודין להעיד שקר להרוג חבירו. והנה מהא דרצו לפסול העד משום דחד העיד דגנב קבא דחישלא וחד העיד דגנב קבא דבורטיא. למד זקני מהר"ם פדווא דיכולין לפסול לעדות בעדות מיוחדת בב' מעשים ופוסק כן הרמ"א סי' ל"ד בלי חולק וגוף הדבר תמוה דאיך כח לפסול אדם בעדות מיוחדת. דל"מ רק בדיני ממונות ולדעת התומים והנתיבות סי' ל' ל"מ רק מדרבנן משום נעילת דלת ואיך יפסול אדם בזה ולדעת נוב"י סי' נ"ז הנ"ל פסול עדים בעי דרישה וחקירה ודין הזמה עיי"ש. א"כ איך נפסול עד בעדות מיוחדת. ואמנם אם נימא הואיל ואשתני אישתני ומה"ט עד זומם דממון פסול לדיני נפשות ה"ה דמהני עדות מיוחדת דהרי עכ"פ יצא מהרוב דיש עליו ב' עדים שהוא אינו מהרוב ונהי דהוי עדות מיוחדת ואינו מועיל בדיני נפשות אבל מ"מ הרי יצא מחזקתו ומהרוב דעל רוב בני אדם ליכא עדות מיוחדת ואין מאמינים אותו. ומעתה מה דקאמר בגמ' מאי דעתיך כר"מ אין הכוונה בשביל דגנב כשר לדיני נפשות דזה לכ"ע פסול ואינו דומה לעד זומם דלא עשה להנאתו וכן למשחק בקוביא ומלוה בריבית דיהיב מדעתי' דנפשי' ול"ה רשע דחמס כמ"ש הנוב"י רק דמה דמועיל עדות מיוחדת זה ע"כ כר"מ כמ"ש לעיל וזה פירוש נכון וחריף לפענ"ד. ומעתה נאמר לענין חשוד ופסול לעדות אם צריך בדיקת סכין הנה רבא נקט מומר דפסול לעדות לבד לא פסיקא לי' הואיל שנשתנה במקצת ואינו מרוב כשרים ולהוציא דבר מחזקת איסור בעי שיהי' מרוב מוחזקים בכשרות כיון דזה תליא בפלוגתא בבכורות לא נקט רק מלתא דפסיקא. והרמב"ם ג"כ לא נקט רק מומר דהוא לא ס"ל הואיל ואשתני אשתני כמו שהוכיח הראש אפרים סי' י"ט הנ"ל ומ"ה דוקא במומר בודק סכין משא"כ בחשוד. אמנם לדידן דפסקינן הואיל ואשתנ' כמ"ש הרא"ש הובא בר"א הנ"ל חיישינן לדעת הרמב"ם דצריך בדיקת סכין ולדעת הרא"ש דאמרינן הואיל ואשתני ואף בפסול לעדות בעי בדיקת סכין כן י"ל לכאורה. אך כיון דלדעת הרא"ש אף במומר לשאר עבירות א"צ בדיקת סכין אין לגבב חומרות נגד דעת הש"ך והתב"ש. (ולפמ"ש לפרש דברי הגמ' סנהדרין יש לשדות נרגא בגוף הדין שכ' זקיני מהרמ"פ והובא ברמ"א סי' ל"ד סעיף כ"ח דבעדות מיוחדת יש לפסול עדים דהמהרמ"פ הביא ראי' מבר בונתוס דחד אמר לדידי אוזיף ברביתא וחד אמר קמאי דידי אוזיף ברביתא וראי' זו צ"ע דשם י"ל שמעידין על הלואה אחת ועד אחד לא הזכיר שם הלוה בעדותו. ולכן אמרינן פלגינן דיבורי' וזה לשיטת הראב"ן שהובא במרדכי פ' חזקת דהיכא דאיכ' עד א' שאומר כדבריו אדם משים עצמו רשע ולמה אמרינן כאן והא א"א משים ע"ר צ"ל שהעד לא הזכיר שם הלוה ולשאר פוסקים י"ל דמיירי בהזכיר שם הלוה ואין צריך לומר דמיירי בב' מעשים ע"כ ראיות מהרמ"פ צ"ע ועיקר הראי' מהך דסנהדרין דחד אמר קמאי דידי גנב קבא דחושלא דהיא ב' מעשים. ולפמ"ש דמזה גופא אמר מאי דעתך הלכה כר"מ. שוב תליא במחלוקת מ"מ ראיות מהר"ם נכונה להלכה דפסקינן דעד זומם פסול לדיני נפשות ודוק היטב בכ"ז וע' מ"ש לעיל סי' א' אות י"ח פלפול עצום על דברי מהרמ"פ): יז וכ"ת חשש שמא יכשיל השו"ב באיסור דרבנן דבזה ודאי נחשד וכן דעת ש"ב בספר חסד לאברהם וזה לא נהירא דהרי חמצן של עוברי עבירה מותר מיד ובעי בגמ' לאתויי ראי' לרבא דמומר אוכל נבילות מותר לאכול משחיטתו ומשני דאתי' כר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח דרבנן וסמכינן שהחליף הרי דעל איסור דרבנן תלינן לקולא והרי מדינא דגמ' שחיטת כותי חותך כזית בשר ואכלו מותר לאכול משחיטתו אף דחשוד לעבור באיסור דרבנן ודלמא עשה שהי' במיעוט בתרא דלדעת קצת פוסקים דרבנן וע"כ לדרבנן לא חיישי' דהוי ספיקא דרבנן ול"ה כעושה ספק בידים דל"ח שיכשיל ודוק. [ועוד נראה לפ"מ שהבאתי לעיל דברי התשו' פנ"י דבמכשיל לחבירו באיסור דרבנן עובר בלפני עור מדאורייתא א"כ שוב לא חשדינן לי' שיכשיל לחבירו באיסור דרבנן דיעבור מדאורייתא בלפ"ע ואזה לא חשיד ודבר זה צריך עדיין לפנים גם ק"ק הא דמקשה בבכורות ל' אהא דחשיד אדרבנן לא חשיד אדאור' ומברייתא משמע דחשיד אדר' חשיד אדאורייתא ולישני דבברייתא מיירי דחשיד להכשיל אחרים בדרבנן דאז עובר בדאוריי' בלפ"ע ומש"ה חשיד אדאוריי'. ע"כ צ"ע בסברא זו]:

איברא דלשיטת הר"א ממיץ שהובא במרדכי פ"ק דחולין ובהגהות אשרי שכ' דמה"ט נאמן עד אחד על השחיטה אף דאיתחזק משום דדוק' סתם אנשים אין נאמנים אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עלי' ואפי' אשה כדאמרינן פ' בא סימן ר' ישמעאל מוסר לאמו ור' יוסי ור' יהוד' לא פליגי עליו אלא בסתם נשים אבל באמו של ר' ישמעאל מודו עיי"ש שהאריך ולדבריו ודאי אם שו"ב עבר עביר' שנפסל לעדות איתרע חזקת כשרות שלו ואינו נאמן באיתחזק איסור'. אמנם כבר תמה בפנ"י ריש חידושי חולין על הר"א ממיץ. וכן האריך לחלוק עליו בתשו' מהר"ם מינץ סי' י' וי"א ובאמת מה שתמה עליו מש"ס גיטין דילפינן דעד אחד בהי' בידו נאמן לאסור מכה"ג ביוה"כ דכי אמר פיגול נאמן ומה ראי' והרי כה"ג בודאי מופרש ומובדל בקדושה ונאמן יותר וזה לק"מ דכל מה שהוא בחזקת כשרות יותר בודאי מיזהר זהיר שלא יתפגל הזבח ויותר י"ל שאינו נאמן אס"ד דעד אחד אינו נאמן. אולם באמת דברי הר"א ממיץ תמוהין והנך רואה דמה שכ' הר"א ממיץ דאמו של ר' ישמעאל נאמנת יותר ור' יוסי ור' יהודה לא פליגי עלי' אלא בשאר נשים הנה לפנינו דברי הרי"ף פי"ג דבינית שכ' דר"א ור' ישמעאל ור' יהודה כולהו בחדא שיטתא קיימא דאית להו חזקה דרבא ומ"ה נשים בודקת הרי דס"ל דלאו דוקא דר"א מסר לאשתו ור' ישמעאל לאמו דדוק' הם ושאר נשים אין נאמנות אך דכל הנשים נאמנות דלא כר"א ממיץ (ומ"ש דר' יוסי ור' יהודה לא פליגא ט"ס וצ"ל דר"ש ור' יהודה ל"פ דר' יוסי לא מוזכר שם) והרי"ף חולק אהר"א ממי"ץ:

אמנם לדינא נ"ל דאף שאין דברי הר"א ממיץ קיימי' להלכה מ"מ כיון שתקנו הגאונים האחרונים וגזרו בחרם שבזה"ז לא ישחוט שום אדם עד שיטול קבלה והנהגת החכם עם הבא ליטול:

רשות על השחיט' ראשית חכמה יחקור עליו אם דרכיו מתוקנים ויראת ד' על פניו כמבואר בשמלה חדשה סי' א' סעיף ו' וכ' זקיני ס"ק ז' דבעי מדינ' חזקת כשרות ומייתי לד"מ שראוי לחוש האידנ' לאותן פוסקים דבעינן מוחזק בכשרות והוא שיטת הר"א ממיץ על כן בכלל דבריהם דאם לאחר כך נחמץ ונפסל לעדות מעבירה אחת אדעת' דהכי לא ניתנ' הקבל' ופסול לשחיט' בזה"ז וגם טעם התני' סי' א' אות ב' בקונטרס אחרון שהבי' כת"ה שכ' דבשוחט בקביעות אם נפסל לעדות פסול לשחיט' נכון דבזה"ז חכמים מוחלים על כבודם בבדיקת סכין משום שממנים ת"ח ולגבי דהאי גברא לא מחלו עי"ש עוד טעמים:

חי סיומא דפיסקא הנה מה שמפלפל כת"ה בענין אף אם נימא דלא נפסל עולמות אם אין הקהל רוצים בו אם יכולים להעבירו הדבר פשוט שיכולים להעבירו דאדעתא דהכי לא קבילו עלייהו ואפי' בקלא דלא פסיק מעבירין שו"ב כעין שכ' המג"א סי' נ"ג ס"ק ז' דאפי' יחיד יכול למחות מלהיות ש"ץ בקלא דל"פ וכ' הפמ"ג ס"ק כ"ט דמה שמבואר דמשום רנון אין להעבירו מיירי בקלא דפסיק וע' ח"ס חא"ח סי' י"א. וה"ה בשו"ב דאיכ' אומדנ' דמוכח דאדעת' דהכי לא קבילו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכש"כ בענין כזה שיכולין לסלקו וכן מוכח מתשו' מהרי"ק סי' ל"ג בסופו דברגלים לדבר הרשות ביד הקהל להעבירו אם רוצים וכבר האריכו האחרונים בזה. ובדבר השאלה אם רשאי להיות שו"ב במקום אחר. הנה אם הי' בקול ממש שהוא חשוד על זנות שנתייחד יחד עם שפחה כותית הדבר פשוט דעתה הוא פסול עולמות דאף אם נאמר דבמחשבה לעבירה ועשה מעשה אך שלא נעשתה העבירה אין מחשב' רעה מצטרף למעשה מ"מ מבואר בגמ' דקדושין דאם עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ופירש"י דאח"כ מחשבה מצטרף למעש' עיי"ש אשר על כן הוא פסול מלהיות שו"ב עוד. אמנם אם אין בקול ממש כיון שפסק הת"ש דאם רצה למכור טריפות אף אם נתעכב ולא מכר פסול לשחיטה והסמ"ע פסלו לעדות ה"ה בנ"ד דפסול לשחיטה כמ"ש לעיל בשם התניא אך אף דכעת מעבירין אותו מ"מ אם ישבו ב"ד ויעיינו בדינו ויתברר שעשה תשובה כדת אולי יוכלו להכשירו אחר עידן ועדנים ולע"ע הוא פסול מלהיות שוחט וחלילה לאכול משחיטתו אמנם על הבד"ק לדעת אם העדים שהעידו עליו כשרים כי בעו"ה רבים המתפרצים וחשודים לשקר וסהדי שקרא אאגריהו זילי על כן ההכרח לאיים על העדים כדת לברר האמת לאמיתו:

ידידו:

בשולי המכתב הנה לעיל בפנים הבאתי דברי אור החיים בסוף ויחי שכ' דאחי יוסף פטורין וזכאין אף בדיני שמים. והנה מלבד מה שכתבתי לעיל דבריו תמוהין דהרי עברו על לאו דגונב נפש מאחיו. והנה מצאתי בספר ברכת שמואל פ' ויחי ופ' מקץ שכ' דמדינא היו פטורין והביא דברי הרמב"ם שכ' דמה שאמרו בגמ' דגונב בנו פטור וילפינן מונמצא בידו עיין דף פ"ה בסנהדרין ה"ה בגונב אחיו פטור ע"ש שפי' דברי המדרש וירא את העגלות זה דין עגלה ערופה שפי' ממנו הכוונה דגונב בנו פטור ילפינן מונמצא בידו ובעגלה ערופה דרשינן כמו כן עיר שרובה נכרים פטור מדכתיב כי ימצא ע' תוס' סנהד' פ"ו ע"כ כשהזכיר לו דין עגלה ערופה רמז לו דין גונב נפש אחיו דפטור ותחי רוח יעקב. איברא דברמב"ם איתא אחיו הקטן י"ל כונתו דוקא שלא בא לכלל גדלות ויוסף כבר בא לכלל גדלות שהי' בן י"ז שנים. אבל י"ל דאין כוונת הרמב"ם דלא בא לכלל גדלות אך שהי' קטן וצעיר לימים מאחיו שעל כן מצוי בידו כמו דכתיב את אחיכם הקטן ובנימן כבר גדול הי'. אך כוונת הקרא צעיר מאחיו. אמנם הדבר תמוה מדברי הפייטן למוסף יו"כ גבי עשרה הרוגי מלכות שהרג אותם המלך הרשע מדוע לא אמרו לו בתשובת שאלתו דגונב אחיו הקטן פטור מונמצא בידו על כן נראה דהנה בש"ס דידן ממעט גונב בנו מונמצא בידו וי"ל כדברי הר"מ דה"ה אחיו דמצוי בידו קרינן בי' אולם בירושלמי ילפי' דגונב בנו פטור מגונב נפש מאחיו פרט לבנו. א"כ לדברי הירושלמי ודאי גונב אחיו חייב א"כ י"ל דדברי הפייטן המה עפ"י הירושלמי כמ"ש תוס' חגיגה י"ג שדברי הפייטן עפ"י ירושלמי ונ"ל דהרמב"ם שכ' גונב אחיו פטור ואין דרכו להביא דין מעצמו י"ל דיליף זאת מדלא ממעט בש"ס דידן דבנו פטור ממקרא דאחיו ע"כ מוכח דלש"ס דידן גם גונב אחיו פטור מונמצא בידו ודוק היטב:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה