אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן ו

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן ו

סימן ה

הערות בסוגיא דריש חולין:

א' בתוס' ד"ה הכל שוחטין כתבו בשם הלכות ארץ ישראל דנשים אין שוחטין לכתחילה ועיין בדרישה הטעם דנשים חשודי אלפני עור. ומ"ה כתב הכל בו הובא בב"י דנשים שוחטין לעצמן אבל לא לאחרים והיינו דלאחרים חשדינין שלא ישחטו יפה וכבר הביאו האחרונים דברי הר"ן ביומא פ' יום הכפורים גבי אין עושין דבר זה ע"י נשים שכתב דהנשים סוברות שמכשילן אותן דכותאי לית להו לפני עור וכן הנשים מתוך שדעתן קלות טועות בכך ומשמע דחשודי אלפ"ע [ונ"ל ראי' מתוס' חגיגה י"ג ע"ב גבי מי חיישינין לדשמואל שכתבו וי"ל דאף לר' יהושע נאמנת משום שהיא נמי מוזהרת ועיין ביד דוד שפירש דס"ל לתוס' דזונה אינה מוזהרת שלא תנשא לכהן כשיטת התוס' סוף נדרים ומש"ה אינה נאמנת לר' יהושע משא"כ בבתולה לכ"ג היא נמי מוזהרת וקשה נהי דאינה מוזהרת מ"מ תעבור אלפ"ע שמכשילתו ותהי' נאמנת דבודאי לא תעבור על לפני עור אבל להנ"ל ל"ק דס"ל לתוס' דנשים חשודי אלפ"ע ומ"ה דוקא היכא שהיא מוזהרת נאמנת אבל אלפ"ע לא תחוש]. והנה עפ"י הנ"ל מיושב קו' התוס' אמאי לא משני בזבחי' דנקט דיעבד משום נשים די"ל דוקא בחולין לאחרים לא תשחוט משום דחשידי אל"ע אבל בקדשים דעבדי איסורא שמפסידין קדשי' גם נשים לא חשודי. ומ"ה שוחטין לכתחילה ומיושב קו' התוס' ומצאתי שכבר קדמני בזה ולכאורה י"ל דאף להלכות א"י נשים שוחטין ביו"ט דלא חיישינן שלא תדקדק לשחוט יפה דאם לא תשחוט יפה תחלל יו"ט שלא לצורך ול"ח שתעשה בעצמה איסור ואמנם נ"ל בריש ביצה דקתני השוחט חי' ועוף ביו"ט ב"ש אומרים יחפר בדקר ויכסה וב"ה אומרים לא ישחוט וכו' ולמה נקיט שניהם חי' ועוף וכתבתי בספרי לאו"ח בהגהות ומפתחות סי' כ"ט דהקשיתי אמאי לב"ה עשה אינו דוחה לל"ת ו ויחפור בדקר ויכסה ואי משום דיו"ט הוה עול"ת כדאמרינין בדף ח' ע"ב קשי' ולשחוט ע"י נשים דליכא עשה לגבייהו לדעת התוס' קדושין ל"ד ואי דנשים אסורות לשחוט ומצות כיסוי בשוחט דוקא כמ"ש הת"ש בשם א"ז סי' כ"ח הרי ביו"ט מותרין לשחוט דאם לא ישחטו יפה יחללו יו"ט שלא לצורך אך בעוף ל"ש זה דאם לא ישחטו יפה יהיו מקלקלין בחבור' דבשלמא בבהמה הוה תיקון להוציא מידי אבר מן החי לב"נ כדאמרי' בפסחים ע"ג משא"כ בעוף לפי מה דפסק הרמב"ם דבן נח אינו עובר בשל עוף ומ"ה נקיט חי' ועוף לאשמעינין דאפי' חי' לא ישחוט ע"י נשים אך קשיא אמאי לא ישחטו חי' לפמש"ל דבודאי ישחטו יפה דלא יחללו יו"ט והנ"ל לפ"מ שכתבו תוס' ביצה י"ב אהא דאמרי' העברה ובישול אינה משנה דנימא מתוך והקשו מאי צורך איכא במבשל גיד ותירצו כיון דבדעתו לאכלו הוה צורך קצת עיי"ש ולפי"ז נשים אסורות לשחוט ביו"ט שמא לא ישחטו יפה דחשודות אלפ"ע ומ"מ לא יחללו יו"ט בזה כיון דאחרים יאכלו זאת ובדעתה להאכילם הוה צורך קצת ואמרינין מתוך ובהכי אפשר לפרש מחלוקת ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל יחפור בדקר ויכסה וב"ה ס"ל לא ישחוט אא"כ הי' לו עפר מוכן והטו"ז סי' תצ"ח כ' דטעמא דב"ה למאן דמיפך דברי ב"ש לדברי ב"ה משום דעשה דוחה לל"ת והדברים תמוהים דיו"ט עול"ת עיין פמ"ג להנ"ל י"ל דב"ש ס"ל יחפור בדקר ויכסה הכונה ע"י נשים והם ישחטו דב"ש כשיטתי' דל"ל מתוך ואם נשים לא ישחטו יפה יחללו יו"ט שלא לצורך ולכן ל"ח לזה וישחטו ויכסו וב"ה ס"ל מתוך ול"ה חילול יו"ט ואסור לשחוט ע"י נשים ובאנשים איכא עול"ת ולמאי דמפיך בגמ' דברי ב"ש לב"ה י"ל טעמא דב"ה דיחפור בדקר הכונה ע"י נשים שישחטו ויכסו דעשה דוחה ל"ת ול"ח שלא ישחטו יפה דנהי דבשחיטה לא יחללו יו"ט משום מתוך כיון שבדעתן להאכיל לאחרים מ"מ משום הכיסוי יחללו יו"ט דשחיטה האסורה לא טעון כיסוי וטעמא דב"ש דאוסרין לחפור משום דל"ל עשה דוחה ל"ת דלא דרשו סמוכים כמו דאסרו כלאים בציצית ודוק וזה הערה יקרה [והנה גם בהא דאמרינין כותי לא ישחוט משום דחשודים אלפני עור קשי' כנ"ל דביו"ט ישחוט דאחילול יו"ט לא חשוד ואם לא ישחוט יפה יעבור אחילול יו"ט אמנם להנ"ל נכון דאף אם לא ישחוט יפה לא יעבור אחילול יו"ט כיון שבדעתו להאכילם לישראל אמרינין מתוך ודוק ודע דהב"י גורס עבדים משוחררים ומשמע דעבדים שאינן משוחררים לא ישחטו והקשה זקני הת"ש מפסחים פ"ט באומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח דמשמע דעבד שוחט עיי"ש לפמ"ש בטעמא דנשים לא ישחטו דחשידו אלפני עור י"ל בעבד הטעם הנ"ל ולפי זה בפסח דגם הוא יעבור איסור להפסיד קדשים לא חשוד שלא ישחוט יפה ומה שהקשה בנקודת הכסף אטו"ז שכתב דמצינו בכמה מקומות דעבדים משוחררים בעי ריבוי והקשה דזה דוקא היכא דכתיב בני ישראל לק"מ דגם בשחיטה כתיב בני ישראל בריש פ' ויקרא ואדרבה התוס' חגיגה ט"ו ע"ב הקשו דלימעט נשים משחיטה מדכתיב בני ישראל גבי סמיכה ושחיטה ושפיר כתב הטו"ז דעבדים משוחררים בעי ריבוי]:

ב' כתבו תו' ד"ה התם כדקתני טעמא דמ"ה קתני הכל ממירין דקמ"ל דהקרבן כשר דלא נימא ארבעים בכתפי' וכשר נראה כונתם דקמ"ל אף דהוה מצוה הבאה בעבירה דהרי עיקר הקרבן בא בעבירה (ול"ש כאן סברת תוס' סוכה ריש דף ל') וצריך להבין למ"ד מה"ב פסול אמאי בתמורה הקרבן כשר וצ"ל דגלי קרא בתמורה והי' הוא ותמורתו יהי' קודש ומ"מ אמרינין בתמורה דף כ"א דאף דתמורה קרב א"א שיתכפר בתמורה דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה. וטעמא דדוקא להקריב התמורה גלי קרא ולא שיפטר חובתו בתמורה. ולפ"ז ה"ה דאינו יוצא שום קרבן חובה בתמורה. אך לרב יהודה דס"ל בגיטין נ"ה חטאת הגזולה מכפרת ול"ל מה"ב כמ"ש תוס' שם ה"ה דיוצא חובתו בתמורה. ולפ"ז נ"ל לישב קו' גדולה דבפסחים צ"ו ע"ב ד"ה קמ"ל כ' תוס' בשם רש"י שתמורת פסח ראוי לפסח ובזבחים ל"ז ע"ב תד"ה שמעתי כתבו וצ"ע אם יכול להקריב תמורה לשם פסח קודם שחיטה ותמהתי מסוגיא דיומא נ' ע"ב דאמרינין חומר בזבח מבתמורה שהזבח נוהג ביחיד כבציבור ודוחה, את השבת והטומאה משא"כ בתמורה ואס"ד דתמורת פסח קרב לשם פסח הרי יכול להקריב בשבת כמו פסח ודוחה שבת וטומאה ועוד דבדף נ"א מקשה לוקמה בפסח. ואיך תני משא"כ בתמורה והרי תמורת פסח דוחה שבת וטומאה ומזה מוכח דתמורת פסח לא קרב לשם פסח רק לשם שלמים ואינו דוחה שבת וטומא' וצ"ע לרש"י ותוס' ומצאתי שהתוס' ישנים ביומא הרגישו בזה להנ"ל י"ל דרש"י פסחים ותוס' זבחים נסתפקו למאן דל"ל מה"ב והברייתא דיומא סוברת מה"ב אינו יוצא המצוה וא"א להקריב התמורה לשם פסח דאינו יוצא ידי חובת פסח. וע"כ קרב שלמים ומ"ה אינו דוח' שבת וטומאה. וע' תוס' ישנים שכ' דאינו דוחה שבת וטומאה דאינו יוצא ידי חובת פסח דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וזה צ"ע דכיון דהי' חולין והמירו בפסח הוה כמו הפסח. גם מה שכ' שדין פסח יש לה ול"ה שני פסחים צ"ע איך יקריב אחר התמיד ויעבור בעשה דעלי' השלם ואף בחגיגה נסתפק המ"ל בה' כלי המקדש אי קרב אחר התמיד. ולפמ"ש דאם מה"ב אינו יוצא אין התמורה קרבה לשם פסח מיושבין דברי רש"י בטיב טעם כיון דמה"ב היא תליא במחלוקת. והנה י"ל לפמ"ש הריטב"א סוכה ט' דמה"ב אינו יוצא דוקא בבא לרצות או לכפר כמו לולב וקרבן י"ל פסח לא בא לרצות ולא לכפר כדאיתא בזבחים י"ב ע"ב מה לחטאת שכן מכפרת פסח יוכיח. ול"א מהב"ע א"י אך הריטב"א גופי' דחי סברא זאת עיי"ש:

[ואולי י"ל דברי רש"י ותוס' לפמ"ש בצל"ח פסחים צ"ז דדוקא לר' יהושע דס"ל פסח ששחטו קודם חצות לשם שלמים כשר מ"ה ס"ל מימר קודם חצות קרב שלמים אבל לריב"ב דס"ל פסח קודם חצות אינו ראוי לא לשלמים ולא פסח מימר קודם חצות לא קרב כלל דמקדושה דחוי' קאתי וכן פוסק הר"מ א"כ דוקא לר' יהושע דקרב, שלמים ה"ה כשר לפסח,. דרש"י קאי לר' יהושע וסוגיות הגמ' דיומא קאי להלכתא כריב"ב מ"ה לא משכחת תמורה דוחה שבת דאם המיר קודם חצות לא קרב' כלל ואם המיר לאחר חצות ודאי נקבע הפסח בחצות ומחויב להקריב הפסח. ואם המיר בי"ג איכא פלוגתא בירושלמי אם קרב כלל ומרמב"ם משמע דלא קרב רק תרעה אמנם אף אם קרב שלמים אבל בפסח לא קרב ולא משכחת דקרב בפסח רק לר' יהושע בהמיר קודם חצות אמנם לריב"ב וכן פסק הרמב"ם דהמיר קודם חצות או בי"ג תרעה ובהמיר אחר חצות ודאי לא קרב בפסח רק בשלמי' ע"כ ניחא סוגיא דיומא]:

ג' בגמ' ע"ב שם דליתא קמן דנשיילי' עיין בלב ארי' ובפמ"ג שהקשו דלמ"ל אחרים רואין והלא אפי' בחד סגי. ולפע"ד ליישב בפשיטות עפ"י מה שחקר בשב שמעתתא שמעתתא ו' פ' כ"ג אי בספק טומא' ברה"י עד אחד מהימן עיי"ש שהביא ראי' מסוגיין לפימ"ש התוס' בסוגי' דמיירי בבמה דהוי ספק טומא' ברה"י ואפ"ה מהני ברי דידי' ש"מ עד אחד מהימן. ושוב דחה ראי' זו דכיון דבידו ליזהר מליגע מ"ה מהני ברי דידי' דבידו מהני אפי' נגד חזקה משא"כ היכא דאיננו בידו ל"מ ע"א עיי"ש, א"כ היכא דליתא קמן דנשאלו ואחר מעיד שפיר ע"א ל"מ מ"ה בעינן אחרים רואין שיעידו שנים וזה נכון מאוד:

ושוב ראיתי בשב שמעתתא פ' הנ"ל מביא ראי' דמהני ע"א בספק טומאה ברה"י מהא דתנן במס' טהרות ע"א נטמא וע"א לא נטמא טמא ברה"י ושם ע"כ מיירי דנולד הספק בלא עדים דל"ל דע"פ העדים נולד הספק דא"כ הוי לי' עד אחד בהכחשה עיי"ש ואפ"ה דוקא בעד אומר נטמא אבל בלא עד נאמן ע"א לטהר עיי"ש ולאו ראי' די"ל דמיירי דלא נולד הספק רק עפ"י העדי' ומיירי דהבעל שותק ודוקא לאסור אשה לבעלה אינו נאמן בלא קינוי וסתירה דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אבל לטומא' נאמן בבעלים שותקין ומ"ה כשאמר אחד לא נטמא הוה ספק כמבואר בכריתות י"ב אמר לו עד אחד אכלת חלב ועד אומר לא אכל מביא אשם תלוי וכ' תוס' דמיירי בהוא שותק ומ"ה ברה"י טמא באופן דמיירי בנולד ספק על פיהם ומ"ה דוקא בע"א אומר נטמא אבל בנולד ספק ברה"י ל"מ ע"א ודוק ולפמ"ש התוס' בתי' הראשון ד"ה דליתא קמן דרוב פעמים אינו יכול להזהר מליגע נמי יש לישב הך דאחרים רואין אותו דבאמת ע"א אינו נאמן נגד רוב כמ"ש בשב שמעתתא דנגד רובא דליתא קמן ע"א אינו נאמן וצ"ל ג"כ הא דמהני ברי דידי' משום דהוי בידו משא"כ אחר אינו נאמן ובעי תרי ודוק: איברא דלהלכ' נלע"ד דעד אחד נאמן נגד רובא דליתא קמן וק"ו דנאמן נגד רובא דאיתא קמן דלא כש"ש וכ"כ בנוב"י קמא אה"ע סי' ס"ט ולפ"ז עד אחד נאמן בספק טומאה ברה"י דהרי רובא מהני בספק טומאה ברה"י כדמוכח בחולין דף ט' ועד אחד עדיף מרוב ומ"ה מהני ע"א. ובטורי אבן ר"ה כ' ע"ב ד"ה א"ל ל"ש מפי ב"ד כ' דמ"ה לא אסהיד לוי דעיברו לאלול דלא הי' נאמן נגד רוב ובאמת כבר כתבתי דע"א נאמן נגד רוב ואין להאריך כעת בפרט זה:

ד' שם כ' תוס' ד"ה שמא יגע בבשר אע"ג דדם קדשים אינו מכשיר חיבת הקודש מכשיר או שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח הנה מה שהוצרכו תו' לתי' השני כבר כתבו המפורשי' לחוש לשיטת הרמב"ם פ"י מטומאת אוכלין ה' ט"ז דחיבת הקודש ל"ה רק מדרבנן וכאן בקדשים הוי חשש דאורייתא כדמוכח מלשון רש"י דאדרבנן לא חששו מספק ומ"ה הוצרך לתי' השני והנה בקצה"ח סי' ת"ו כתב בהא דאמרו בפסחים פרה של זבחי שלמים דלמ"ש הרמב"ם פ' י"ב מטומאת אוכלים בכל הכשר בעי נחותא דבעלים דלא כדעת הרשב"א שהובא בכ"מ שם. א"כ הקדש ל"ל בעלים ורק בזבחי שלמים כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים ומ"ה נקט פרה של זבחי שלמים עי"ש עיין בראש אפרים שפת אמת סי' ל"ט ס"ק ל"ב ובתשו' חתם סופר יו"ד סי' ל"ט. א"כ כאן בסוגי' דטמא במוקדשין על כרחך אתי' כר' יוסי הגלילי דקדשי' קלים ממון בעלים ומ"ה מהני מה שהעבירן בנהר להכשירן. ובזה מיושב קו' התוס' ד"ה ובמוקדשין לא יגע שהקשו מהא דמפרכסת כחי' דבאמת הך דמפרכסת כחי' לענין טומאת אוכלים מדאורייתא תלי' בפלוגתא בחולין ע"ה לענין בן פקועה אי מטמא טומאת אוכלין ולריה"ג ס"ל שם מטמא טומאת אוכלים וכיון דאוקימתא דרבה בר עולא על כרחך לריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים דזו"ז ל"מ הכשר ולדידי' ודאי מפרכסת מטמא מדאוריי' כמו בן פקועה כיון דלא מיחסר שחיטה כדאיתא דף ע"ה ומיושב קו' התו' בטיב טעם ודו"ק:

ולכאורה י"ל בזה דברי הרמב"ם שפסק בפ"א מפסולי המוקדשין ה' א' דטמא במוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר ולא הביא דבדיעבד צריך שיאמר ברי לי שלא נגע כתי' רבה בר עולא וכבר תמה בזה בנוב"י קמא יו"ד סי' ד' להנ"ל י"ל דקשי' אמאי חיישינין שמא נגע בבשר לרמב"ם דחיבת הקודש ל"ה רק מדרבנן והו"ל ספיקא דרבנן וע"כ צ"ל דרבה בר עולא מוקי למשנה כריה"ג דק"ק ממון בעלים ומהני הכשר ומ"ה חיישינין לטומא' דאורייתא והרמב"ם לא פסק כריה"ג כמ"ש המ"ל פ"ד ממעילה ה"ח ולא מהני הכשר בקדשים ולכן לא כ' דבדיעבד צריך שיאמר ברי לי. אך לאחר העיון תה ליתא דא"כ דל"מ שום הכשר בקדשים וחיבת הקודש דרבנן קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא במאי מוקי לה דמזה מקשה בחולין ל"ו. וע"כ צ"ל דרמב"ם פוסק כריה"ג כמ"ש הלח"מ פ"ח מנזקי ממון. ומיירי קרא בשלמים ולפ"ז א"א לתרץ לרמב"ם בדרך זה ודו"ק:

ה) אמנם בגוף דברי הקצה"ח סי' ת"ו הנ"ל קשיא לן מרמב"ם בפ"י מטומאת אוכלין ה' י"ז שכתב בסתם פרת קדשים שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח הרי זה מוכשרת ולהקצה"ח דפרת קדשים אינה מוכשרת רק בקדשים קלים למה כתב רמב"ם סתם פרת קדשים עוד קשי' מיבמות פ"א בחתיכה של חטאת טמאה דמקשה אדתני סיפא אבל חתיכה של חטאת טהורה נפלוג וניתני בדידה בד"א בטומאת משקין אבל בטומאת שרץ לא עיי"ש. ולרמב"ם לא משכחת טומאה דאורייתא בחתיכת חטאת דחיבת קודש דרבנן והכשר לא משכחת כנ"ל ומאי מקשה. וקצת יש לישב קו' זאת עפמ"ש הכסף משנה פ"י מטומאת אוכלים ה' י"ז דר"ל ס"ל חיבת הקודש דאוריית' ורמב"ם פסק כר' יוסף עיי"ש א"כ ביבמות דקאי לר"ל שפיר מקשה עיי"ש. אבל גם הרמב"ם פסק כן בפ"ו מפסולי המוקדשים ודוחק לומר דכונת הרמב"ם בטומאה דרבנן. לכן המובחר כמ"ש בראש אפרים הנ"ל דהכשר, דכהן מהני כיון דזכה בבשר ול"ק מהך דיבמות עיי"ש אמנם לדעתי נראה דגם הכשר דבעלים מהני בכל קדשים כדאמרינין בחולין מ"א כיון דקני' לי' לכפרה כדידי' דמיא לענין אדם אוסר דש"ש. ודבר זה תלי' בפלוגתא בין ר"ה לר"נ וכיון דרמב"ם פסק כרב נחמן דאף ע"י מעשה אינו אוסר א"כ קשיא על הברייתא מאי ארי' דקתני חטאת. וע"כ צ"ל כיון דקני' לי' לכפרה א"כ ה"ה דמהני הכשר הבעלים כמו שיכול לאסור של הקדש. אך דקשי' על הרמב"ם שפסק כר' נחמן ולדידי' כתבו תוס' שם אהא דאמרינין מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דש"ש והוצרך למוקמא בזבחים קי"ד בשלמים ואליבא דריה"ג זה דלא כר' נחמן ורמב"ם פסק כר' נחמן ומ"מ פסק פ"ד מאיסורי מזבח דמוקצה ל"ש רק קודם שהוקדש ולא אח"כ ולר"נ צ"ל כיון דקנוי לי' לכפרה כדידי' דמי וצ"ע. ועכ"פ יש מקום לומר דגם הכשר דבעלים מהני כיון דקני' לי' לכפרה:

(ומה שהערני תלמידי בחולין ל"ו דבעי ר"ל צריד של מנחות והרי מנחה קדשי גבוה ול"מ הכשר ולמה בעי דוקא בצריד ולזה י"ל כיון דע"כ צריך ליתן שמן למנחה ע"כ הכשר גם בקדשי גבוה דל"ש סברת הקצה"ח דבעי ניחותא דבעלים ובזה מיושב הרבה קו'):

ו' והנה לר"ש דס"ל קדשים שחייב באחריות כדידי' דמי מטעם גורם לממון כ"ש דמהני הכשר הבעלים כיון דהוי כדידי'. הגם שצ"ע אהא דפריך בזבחים קי"ד מוקצה ונעבד אינו שלו ומוקי לה בקדשים קלים. ולא מוקי לה כר"ש דקדשים שחייב באחריות כדידי' א"כ צ"ל דנהי דר"ש ס"ל דהג"ל כמ"ד מ"מ ל"מ לאסור ההקדש כיון דאין לו רק גורם לממון אינו יכול להפסיד לבעל הממון. ודוקא בהמת קדשים של עיר הנדחת נאסר לר"ש בסנהדרין קי"ב כיון דג"ל כמ"ד מיקרי שלל העיר וזאת הוי' דבר דממילא נאסר משא"כ שבעל הגל"מ יאסר על בעל הממון אין לנו ובודאי לר"ש כל שואל ושומר אינו יכול לאסור על המשאיל. וז"ב. אך לענין הכשר דבאמת לע"ע אינו אוסר רק מכשיר לקבל טומאה כיון דהוי בעלים לר"ש לענין כפל וכמה דברים מצי מכשיר ועיין עוד בקצה"ח סי' ת"י ובפ"י ב"ק י"ב וקצה"ח סי' שפ"ו. ובספרי חא"ח סי' נ"ט אות ח' ועפ"י זה י"ל דאוקמתא דרבה בר עולא דקשי' במאי איתכשר חיבת הקודש דרבנן ובקדשים ל"מ הכשר אחר אך לר"ש אתי שפיר כנ"ל. הגם דלר"ש בלא"ה נכון דהרי הוא ס"ל שחיטה מכשרת ול"ק כלל במאי איתכשר. אך לפמ"ש תוס' חולין ע"ג ע"ב דגם לר"ש שחיטה אינה מכשיר רק מדרבנן א"כ בכאן דחיישינן לדאורייתא ליכא לשנויי שחיטה מכשרת דזה רק מדרבנן על כן המובחר כדכתיבנא דלר"ש ודאי מהני שהעבירה בנהר כיון דגל"מ כמ"ד. ואולי הי' מקום לומר גם בקו' התוס' דמפרכסת כחי' דלר"ש דס"ל כל העומד לשרוף וכו' והקשה התוס' ב"ק ע"ז ד"ה פרה א"כ לר"ש כל בהמות יטמאו מחיים ותי' דמאינו אוכל לאוכל ל"א כל העומד א"כ כ"ז באינו מפרכסת דמחוסר מעשה אבל במפרכסת אף דעדיין הוי כחי אמרינין כל העומד וכו' ומקבל טומאה וגם הקו' שהקשינו בשם הקצה"ח כיון דמיירי ברה"י ואיך מהני ע"א לסברת דע"א ל"מ בס' טומאה ברה"י להנ"ל נכון דר"ש דס"ל ריש נדה כל ספק טומאה ברה"י ל"ה רק ספק לא ודאי ולדידי' ודאי מהני ע"א:

(ודע דמ"ש בשם תוס' דלר"ש לא הוכשר בשחיטה רק מדרבנן מדאמרינן עשאוהו כהכשר מים מדרבנן י"ל דגמ' דף ל"ו קאי לענין למנות ראשון ושני אבל לאפסולי גופא לר"ש מדאורייתא מהני ואולי גם תוס' דף ע"ג כונו כן דלא כמ"ש לעיל ודוק כי קצרתי):

ז' והנה ראיתי בזה חזות קשות בדברי הריטב"א שתי' על קו' התוס' דהוי ספק טומאה ברה"ר ותי' דבקדשים כיון שנפסל בהיסח הדעת ובעי שמירה אף ספק טומאה ברה"ר טמא עי"ש וצ"ע מסוגיא דפסחים י"ט דאמר רב אשי זאת אומרת עזרה רשות הרבים ושם מיירי בקדשים הרי אף בקדשים ספק טומאה ברה"ר טהור והנ"ל בישוב קו' זאת דריטב"א סובר דהיסח הדעת לא מיפסל בכלים של הקדש רק באוכל הקדש ושם הקשו אדם וכלים נמי ליטמא שפיר תירצו דהוי ספק טומאה ברה"ר אמנם בחולין דהחשש לענין הבשר שפיר תירץ הריטב"א דכיון שנפסל בהיסח הדעת ל"ה שמירה היכא שהיא ספק והנה בתוס' חגיגה כ"א מבואר להדיא דגם כלי קדשים נפסלים בהיסח הדעת שהקשו שם בד"ה האונן דיפסל האי סכין בהיסח הדעת ומייתי ראי' מהא דאמר לעיל לבי על הסל ולא על המגריפה אמנם ראי' גמורה מגמ' אין כאן דשם מיירי לענין חשש צינורא דעם הארץ ומ"ה בעינין שמירה ואין ראי' שיפסול כלי בהיסח הדעת היכא דליכא חשש צינורא דעם הארץ ומה דקשה לי על הריטב"א מסוטה כ"ט דיליף מבשר אשר יגע בכל טמא דבאין בו דעת לשאול טהור ושם בקדשים מיירי ולריטב"א דאף ספק ברה"ר טמא כש"כ באין בו דעת לשאול ברה"י יש לישב דשם הכונה דמדאורייתא טהור. והריטב"א יסבור דהיסח הדעת פסול מדרבנן אך בירושלמי פסחים ספ"ק מבואר דהיא ד"ת ועמ"ש בספרי חא"ח סי' קי"ג בישוב דברי הריטב"א מכמה מקומות:

ח' שם בגמ' דף ג' חרב הרי הוא כחלל אב הטומאה הוא ליטמא לסכין ואזל סכין ולטמי לבשר עיי"ש ברש"י שהקשה למ"ל חרב הר' הוא כחלל. ולפענד"נ לישב דלכאורה יש להקשות איך ישחוט טמא במוקדשים להוי אמינא דמיירי בטמא מת נהי שישחוט בסכין ארוכה הר' הוא מטמא הסכין ונעשה אב הטומאה ואסור להכניס כלי טמא למקדש. דחייב על ביאת מקדש. אך מבואר במשנה דנזיר ס"פ כ"ג דכל טומאה שאין הנזיר מגלח אין חייבין על ביאת מקדש עיין בר"ש פ"א דאהלות דמש"ה על חרב הרי הוא כחלל דאין כהן מוזהר כמ"ש התוס' אין חייבין על ביאת מקדש. וכן כתב הראב"ד פ"ד מביאת מקדש דלא כשיטת הרמב"ם עיי"ש. אך הר"ש כתב דתלי' בפלוגתא ולר"מ חייב אביאת מקדש דפליג במשנה דנזיר עיי"ש, ואמנם גם לר"מ ודאי אינו חייב רק אאב הטומאה כמ"ש הרמב"ם להדי' לשיטתי':

(חסר דף):

קי"א דאף בכלים טבילה בזמנה מצוה ופנ"י ביצה י"ח תמה עליו מרש"י ות"כ הנ"ל ויש לישב דברי מהרש"א די"ל סתם ת"כ ר' יהודא ס"ל כר' יוסי בנו דס"ל נדה כ"ט טבילה בזמנה לאו מצוה. ועוד אין ראי' מכלי חרס דטעון שבירה לשאר כלים דמהני טבילה י"ל דהוה מצוה ע"כ צ"ע על חדושי הר"ן מ"מ יש לדחות הראי' מירושלמי די"ל ר' יוחנן ס"ל רק מדרבנן אסור לשהות בטומאתה והמג"א סי' ס' כ' דמצוה דרבנן א"צ כונה וגם בכלים צ"ע, וע' סדרי טהרה קצ"ז כ' ג"כ כהפנ"י ע"כ ל"ק על הר"ן ז"ל ובכ"ז יש לפלפל הרבה:

ה וע' תוס' חולין י"ד ד"ה מחתכין שכתבו הא דר"ש מתיר אף דבעי יושב ומצפה משום דבבהמה יושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין ולפ"ז מוכח מר"ש דל"ב כונה לשחיטה וצ"ל הא דלא משני בדף י"ב מאן תנא דל"ב כונה לשחיטה ר"ש הוא משום דלא מבואר להדי' ודוק:

ו והנה זקיני הת"ש פוסק בשמלה חדשה סי' ח' סעיף ג' דאם שחט בהולכה או בהבאה לבד ואין בסכין מלא אורך ב' צוארים שחיטתו פסולה דאוריי' דקים להו לרבנן דבסכין כזה מסתמא דורס ושם בסעיף ה' פוסק דאם נתכוין לשחוט בהולכ' ובהבאה בסכין קטן אע"ג דנשחט בהולכה או בהבאה לבד כשר דלמה ידרוס כיון דרצונו הי' להוליך ולהביא עד שישחוט ויש להסתפק בחש"ו ששחטו ואחרים רואין ונתכונו לשחוט בהולכה ובהבאה ושחטו בהולכה לבד בסכין שאין בו ב' צוארים אם כשר או לא די"ל כיון דקטן אין לו כונה הוה כשחט בהולכה לבד ופסול ונ"ל דכשר דלענין זה יש לקטן כונה ועוד כיון דעיקר הפסול הוא הואיל ונתכוין לשחוט בהולכה לבד ודאי דרס א"כ בקטן נהי שאין לו כונה מ"מ כונה להיפך לא הי' לו לשחוט בהולכה לבד ולכן בודאי לא דרס כנלע"ד:

ז' ובספרי חא"ח סי' ל"ו אות ז' הבאתי דברי הפמ"ג א"ח סי' תרכ"א דלאחר ששחט הרוב אם אחר גמר השחיט' חייב משום נטילת נשמ' דכחי היא חשוב. ושם הבאתי קו' פמ"ג איך מותר הוא לשחוט כל הסימנים בק"צ הרי גמר הסימנים חילול שבת שלא לצורך (כעת ראיתי שהפמ"ג לא הקשה כן אך מ"מ הדבר צ"ע) וכתבתי לישב דכיון דבעי שיהי' ראוי לשחיטת כל הסימן כמ"ש לעיל אם. נאמר דאסור לשחוט בשבת כל הסימן שוב ל"ה ראוי מחמת איסור שבת לדעת הב"ח א"ח סי' ל"ב דמחמת איסור שבת מיקרי אינו ראוי (וכ"כ הרשב"ם ב"ב קנ"ו ד"ה בשבת אמרו וז"ל וכ"ש בחול דכל הראוי לבילה עיי"ש) אם כן ממנ"פ מותר דאם אסור בשבת לגמור ל"מ שחיטת הרוב וע"כ שמותר לגמור והוה ראוי וסגי ברוב. וזה הערה יקרה וכעת ראיתי שזה אינו דעדיין קשה ביו"כ דקרצו ומירק אחר שחיטה על ידו ואמרינין בחולין כ"ט דמצות מירוק מדרבנן וע"ז קשה דהנה השוחט בעצמו בעוד שתופס הסכין ודאי מותר לגמור כדאמרי' בשבת קל"ג במל כ"ז שלא פירש חוזר אף על ציצין שאין מעכבין המילה וה"ה בשחיטה כיון שניתן בשבת לדחות מותר לגמור כל הסימן א"כ איך מירק אחר משום מצוה דרבנן הרי הוא אסור לגמור ול"ש לומר כמ"ש דא"כ הרי אינו ראוי לשחיטת כל הסימן ול"מ הרוב דז"א דהרי הראשון הי' ראוי לגמור ומהני הרוב ואיך גומר הוא ודא ודאי קו' היא ומחורתא דלא כהפמ"ג סי' שט"ז וסי' תרכ"א דלאחר שחיטת הרוב ב' סימנים חייב משום נטילת נשמ'. אף דמפרכס חי. והרי הוא דומה לבן ח' חי דבב"ב כ' אמרינן דחוצץ בפני הטומאה ובודאי אינו טמא דחי היא ומ"מ אמרינין בשבת קל"ה דמחתך בבשר בעלמ' ואינו חייב משום שבת. וה"ה לאחר שחיטת רוב ב' סימנים כמת היא. וכן כתוב בספר מנחת חינוך מוסך השבת אות כ"ט:

ח' אמנם בספר הנ"ל שם כ' דגם הורג טרפה בשבת פטור ובזה הפריז על המדה ובמח"כ נעלם ממנו משנה מפורשת פסחים ע"א ע"ב שחטו ונמצ' טרפה בסתר פטור משום אונס הא זולת זה חייב משום שבת הרי דבטרפה חייב משום נטילת נשמה וכן מוכח מתוס' חולין י"א שהקשו נילף מכל קרבנות דדחי שבת ול"ח שמא טרפה ואס"ד דבטרפה א"ח משום נטילת נשמה מה הקשו וגם מדבעי ר' ירמי' מר' זירא בביצה ל"ד בדרסה או שטרפה בכותל מהו לשוחטה ביו"ט אי חיישינן שמא טרפה מבואר דבטרפה חייב משום נטילת נשמה ובזה אין לתרץ כלל משום מפרק דבחולין היא ואין לומר דבקדשים דלדם היא צריך חייב משום מפרק ואף במת חייב כדאמרינין בשבת ע"ה כגון שפצעו מת ולכן אף בטרפה חייב. דז"א דבטרפה דהקרבן פסול ודאי ל"ה מפרק צורך לגופי' ודוקא משום נטילת נשמה חייב דהוה תיקון אמ"ה לב"נ משא"כ מפרק ולא על ס' מנחת חינוך תלונתי אלא גם דברי תוס' רי"ד שבת צ"ע שכ' דף קל"ו בשם ריב"ם דחובל בין בטרפה בין בבן ח' פטור משום שבת ותוס' כתבו ואינו נ"ל דטרפה חי הוא ואינו דומה לבן ח'. ומה יענה הריב"ם למשנה וגמר' שלימה שהבאתי וצ"ע ומ"מ התוס' מסקי ג"כ דבטרפה חייב משום נטילת נשמה דלא כמנ"ח. אך מתוס' שם משמע דבשחט בו שנים או רוב שנים נמי חייב אח"כ כיון דכחי היא. לכל דברי' ואינו דומה לבן ח' וזה לא נהיר' דאינו דומה לטרפה דגם בשחט בו ב' או רוב אם שחט נכרי ואח"כ שחט ישראל אין שחיטה מטהרתו ואינו דומה לטרפה רק לבן ח' ומ"מ נ"ל דוק' לאחר שחיטת רוב הסימנים אם שחט או הרג אחר פטור משום נטילת נשמה דלא כפמ"ג אבל אם ניקב הושט ואח"כ שחט בשבת חייב משום נטילת נשמה אף דניקב הושט נבילה ואין שחיטה מטהרתו מ"מ חי הוא וחייב כנלע"ד:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה