שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן ה
ב"ה ברעזאן ט' אייר ירום ונשא וגבה לפ"ק. שלום וברכה להה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה המפורסם מוה' משה לאהר נ"י האבדק"ק גאלאטץ: ע"ד השו"ב שחתם א"ע עם שוחטים אחרים על כתב בזה"ל אנחנו הח"מ קבלנו עלינו לציית להאלופים כל אשר יצוו עלינו בענין השחיטה אם לשחוט אם לחדול ואם לא נקיים דבריהם בענין השחיטה כנ"ל אזי יהי' השחיטה של העובר אסורה על אנשי גאלאץ וכל או"א מאתנו אמר קונם ידי מלשחוט בלתי דעת הנקובים הנ"ל ואם ישחוט תהי' שחיטתו אסורה על אנשי גאלאץ כעו"ק. וקבלנו עלינו כל הנ"ל בנדר ע"ד הנקובים הנ"ל וקראנו את הכתב בפינו ממש. ובפירוש הותנה שכל הנ"ל יהי' אם יתנו לנו השכירות אבל אם לא יתנו לנו נקיים אנחנו מהשבועה וע"ז חתמו השוחטים וגם הרבנים חתמו שקיבלו עליהם השוחטים בפיהם ממש וחתמו וקראו בפניהם ובמשך הזמן הי' לשו"ב ריב עם קצב אחד שביזה אותו ולא רצה לשחוט לצרכו עד שיעשו הרבנים דין עם הקצב וע"ז אמר קונם ידי מלשחוט עד שיעשו דין להזובח כנ"ל ולא יועיל התרה שלי עד שיענש הזובח ונתוועדו הרבנים ואסרו השוחט הנ"ל עד שיעיינו בדינו ואח"כ פסקו האלופים לשלם לו השכירות ובראותו שלא ישלמו לו בירר מקצת יחידים שיקחו הטאקסע מהזביחה שיהי' בידם לצרכי הקהלה למשכרת הרבנים והשו"ב הושאל על נדר השני והתירו לו ושחט כמה בהמות. ועתה נפשו בשאלתו אם יש לשוחט הנ"ל היתר כי דמו ודם זרעו תלוים בזה]:
א' תשובה על מה שהשוחט קיבל עליו בנדר עד"ר לציית לראשי העדה אם לשחוט אם לחדול ואח"כ לא שחט ומפאת כן אסרו אותו וכ' כת"ה דכיון דמבואר בהכתב בלשון עבר קבלנו אין כאן נדר רק הודאה שקיבלו מכבר דנדר צריך להיות בלשון הוה או עתיד ונאמן לומר שלא קיבל ע"ע כמבואר בח"מ סי' ע"ג ויו"ד סי' רל"ב. ולפע"ד אין לסמוך על זה להתיר כיון שהרבנים כתבו שבפניהם קבלו השוחטים ע"ע בפיהם ממש וחתמו וקראו ול"מ אמתלא נגד עדים. ואף אם יעידו הרבנים עתה שלא שמעו מפיהם שקיבלו אם כתב ידם יוצא ממ"א אינם נאמנים דאין חוזרין ומגידין ואין לומר דהעדים לא העידו רק על מה שאמרו השוחטים קונם ידי מלשחוט בלי דעת הראשים ולא על מה שהשוחטים קיבלו לציית הראשים אם לשחוט אם לחדול. דמה שמבואר אח"כ וקבלנו כל הנ"ל בנדר עד"ר מסתמא קאי שבפניהם קבלו עליהם כל המבואר לעיל ואמנם יש מקום לומר לפי מה שמבואר בח"מ ס' כ"ט דהיכא שלשון העדות סובל ב' פירושים נאמנים לפרש דבריהם ה"ה הכא נאמנים שבפניהם קיבלו עליהם קונם ידינו מלשחוט בלי רשות הקהל ולא על מה שקיבלו לציית הראשים אם לשחוט אם לחדול ואף שמבואר אח"כ שקראו כל הנ"ל זה אין סותר דאמת היא שקראו כל הנ"ל הרי הכתב הוי בלשון עבר וע"כ צ"ל שהי' קבלת נדר קודם לכן וע"ז אין מעידין. אולם יש לעיין דנהי שנאמנים לפרש דבריהם מ"מ שיהי' נאמנים שלא העידו על כל הכתב אולי אין נאמנים דהש"ך בסי' מ"ג הכריע כהפוסקים דהא דאמרינין בירושלמי העדים נאמני' לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ומ"ה נאמנים לומר שהזמן מוקדם דוקא באין כת"י יוצא ממק"א אבל בכ"י יממ"א אין נאמנים שלא העידו על הזמן דאכולה מילתא קמסהדי וכן כתב הנ"י באיזהו נשך א"כ גם בנ"ד אין נאמנים לומר דאין מעידין אכולה מילתא: ב' מיהו נ"ל דיש חילוק בין אם השטר נכתב בלשון עדות או בלשון בעל דבר. לפי שיטת הרא"ה והרשב"א:
בכתובות כ"ה בישוב קושית התוס' אהא דאם משולשין יכתוב סימן דמאי מועיל סימן כיון דלאו אכולה מילתא קמסהדי ותי' דבלשון עדים ודאי אכולה מילתא מסהדי והאיבעי' דכתובות הוא דוקא בלשון בע"ד דלא מסהדי רק אעיקר עדות ה"ה לענין אם נאמנים העדים לומר ע"ז חתמנו תלוי בזה (ולפ"ז א"צ לפרש הירו' פ"ו דשבועות דהעדי' נאמני' לו' שלא חתמו על הזמן באין כ"י יממ"א דא"כ מאי מק' והא אמר ר"ל עדים החתומין על השטר כמי שנחקרה וכו' והלא זה דוקא בכת"י יממ"א עיין בנ"י פ' א"נ אך דירושלמי מוקי למתניתין דשט"ח המוקדמין בכתב בלשון בע"ד כמו הך דכתובות כ"ד. דבשטר כזה לא מסהדו אכולה מילתא ונאמנים לומר דלא חתמו על הזמן ועיין בתוס' גיטין פ' שכתבו בשם ר"ת דאם שינה בגט במה שאם לא נכתב לא נפסל הגט כשר דעדים לא חתמו רק על עיקר המעשה. וראי' מהך דכתובות כ"ד ולשיטת הרא"ה והרשב"א יתישב יותר דגט שנכתב בלשון בע"ד אנת אנתתי וכו'. מ"ה העדים לא מסהדי אכולה מילתא ובב"ש סי' קכ"ח הקשה על התוס' גיטין הנ"ל מהך דאין עדים נאמנים לומר על זה לא חתמנו כגון במוקדמים עיי"ש. לפמ"ש דהיכא דהוא בלשון בע"ד כגון בגט גם במוקדם נאמנין ל"ק קושית הב"ש מיהו גם הב"ש תירץ שפיר דכיון דאם לא נכתוב כשר יכולין העדים לומר דלא חתמנו ע"ז ולפי דבריו יש לומר דירושלמי סובר דעידי מסירה כרתי ובשטר שאין בו זמן כשר לר"א כדאמרינין בב"ב קע"ב ע"ב ומ"ה גם הזמן ל"ה עיקר ונאמנים לומר שלא חתמנו עליו ודוק. וס"ל לירושלמי דמשנה דשט"ח המוקדמים אתיא כרבנן ולא כר"ל דמוקי בב"מ ע"ב כר"מ דלר"מ דעידי חתימה כרתי אין נאמנים לומר דלא חתמו על הזמן וזה פי' נכון בירושלמי) ובדינא דידן כיון: דהרמ"א בח"מ סי' מ"ט פסק כשיטת הרא"ה והרשב"א ועיין בא"ה סי' ג' ובב"ש א"כ בנ"ד דהוי הכתב בלשון הבע"ד נאמנים העדים לומר שלא קיבלו בפירוש לפניהם רק מה שאמרו קונם ידי מלשחוט בלי רשות הקהל ולא על הנדר לציית אם לשחוט אם לחדול:
אמנם אף לשיטת החולקים על הרא"ה נלענ"ד דבנ"ד אמרינן דהרבנים לא שמעו רק מה שקראו הכתב וסברו דזה מקרי קבלה וטעו בשעת מעשה בין לשון עבר ולשון הוה דתלינן טעות בדבר שמצוי לטעות ואף דלב"ד טועין ל"ח מ"מ הם עצמם נאמנים לומר שטעו ועוד יש לצדד דהב"ד לא רצו להחמיר על השוחטים שישבעו וידורו בפועל רק שלא ישחטו בלא הטאקסע שיאמרו קונם ידי מלשחוט בלי רצון הקהל משא"כ על הנדר לציית להקהל אם יצוו לשחוט הספיקו בהכתב ולא שמעו ממש קבלה בלשון עתיד על כן מהני אמתלא שלא קיבלו בלשון המועיל ע"ז ומצאתי שהגאון מהרש"ק בנדרי זרוזין סי' רל"ב בתשוב' כ' דהיכא דעדים חתומים על הכתב ל"מ אמתלא ולפענ"ד דבנ"ד מועיל אמתלא:
ג' והנה ראיתי מקשים על הת"ה שכתב דבכתב שנשבע מכבר יכול ליתן אמתלא מסי' קפ"ה דבלבשה בגדי נדות' ל"מ אמתלא והטעם דל"מ אמתלא רק על דיבור ולא על מעש' א"כ בהך דת"ה שכתב כן ל"מ אמתלא על מעש' הנה לשיטת הפוסקים דבנדה דוקא משום שלא הוכרח' לעשות מעשה והוי סגי בדיבור משא"כ היכא שהוצרכ' לעשות מעש' כגון בהך דטבח בסי' א' מהני אמתלא ל"ק על הת"ה דגם בהך דת"ה הי' מוכרחת לחתום כמבואר שם אלא אף להפוסקים דל"מ אמתלא אף היכא שהית' מוכרחת ללבוש בגדי נדה נ"ל לחלק דבנדה אף לאנשים אחרים יש נ"מ שצריכים לשמור ממגעה לדינא דגמרא שהטומא' הי' נוהג ומ"ה בהוחזק' נדה בשכנותיה לוקה ול"ח שתאמר אמתלא דנהי שיש לה אמתלא נגד בעלה בשביל זה לא תחזיק עצמה לנדה נגד העולם שישמרו א"ע ממגעה ותפסיד לאחרים טהרות אם תגע בהן וישרפו תרומה ויעשו איסור ומ"ה ל"מ אמתלא משא"כ בהך דטבח בסי' א' שלא מפסיד לאחרים בדיבורו ומה איכפת לרבים ולפ"ז מיושב מה שהקשו אהא דפסקינן דאם אמרה בפני רבים שהיא נדה ל"מ אמתלא מהך דכתובות כ"ב שאמר' בפני רבים שהיא מקודשת ומ"מ מהני אמתלא ולהנ"ל נכון דשם לא יעשו איסור משא"כ בהך דנדה ואין להאריך דלהלכ' כבר כ' הפוסקים דהיכא דיש לה אמתלא שהוכרחה לעשות מעשה מהני וה"ה בהך דת"ה ובנ"ד מהני אמתלא שבאמת קבלו בפירוש הנדר שלא לשחוט בלי רשות הקהל ולא שמחויב לציית להראשים אם לשחוט אם לחדול [ודע דמה שכ' דל"מ אמתלא בנדה משום שישמרו ממנה אחרים ממגעה לכאורה זה ל"ש רק בזמן הש"ס שהי' טהרות אבל לא בזמן הזה ולכן באמת אין ראי' מגמרא דהוחזקה נדה בשכינותיה לדידן דאין לנו טהרות דדוקא בזמן שהי' טהרות ואחרים יעשו איסור על ידה ויפסידו טהרות ל"מ אמתלא משא"כ בזה"ז לכן ס"ל להפוסקים דמהני אמתלא ומיושב מה שהקשו המפורשים על שיטת הטור דס"ל בהוחזקה נדה בשכינותיה מהני אמתלא מסוגיא דכתובות דמשמשתו אחר שהוחזקה נדה תצא בלא כתובה ומבואר דל"מ אמתלא וכן מדבעלה לוקה ול"א שמא תתן אמתלא להנ"ל מיושב דבזמן שהי' טומאה וטהרה לא תועיל אמתלא משא"כ בזה"ז ודוק ובאמת בגוף דבר זה שכתבו לשון עבר יש לדון להתיר ואף דהכוונה הי' לקבל עליו בנדר מ"מ לשון עבר ל"מ דבנדר ושבועה לבטא בשפתים כתיב ובעינן לשון הוה או לשון להבא ולא לשון עבר ול"מ הכונה אם לא הי' לישנא דמועיל ולדעתי אף לפ"מ שכ' מהרי"ק שורש קי"ב והובא בח"מ סי' ע"ג ובש"ך ס"ק כ"ז דדוקא בשבועה ונדר שבינו לבין עצמו בעי בטוי שפתים אבל בנשבע לחבירו כל שחל התנאי חל האיסור אף שלא בביטוי שפתים כגון שנשבע לפרוע לחבירו בעיר פלונית והלך מכאן מחויב להוליכו לשם עיי"ש מ"מ בלשון עבר אין מועיל דבהך דמהרי"ק עכ"פ יש חלות להשבוע' שישלם בכאן ומועיל כוונת הלב שגם אם יצא מהעיר ישלם לו משא"כ בנשבע בלשון עבר דל"מ כלל ועוד יש לחלק דשם הי' השבוע' שישלם לו ושיוליכו למקום פלוני אם כן נהי דהשבוע' להוליכו לו למקום פלוני בטל אבל השבוע' שישלם לו קיימת וכיון שצריך לשלם לו צריך להוליך אחריו משא"כ בנשבע בלשון עבר:
ומה שהקשה הש"ך סי' ע"ג הנ"ל מדברי הריב"ש דכל שהלשון כולל הולכין אחר הלשון יש לישב דבנשבע לחבירו מסתמא על דעת חבירו נשבע כמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ד:
ומ"ה הולכין אחר הכולל יותר ואם הכוונה כוללת יותר כמו הך דח"מ סי' ע"ג הולכין אחר הכוונה. ואם הלשון כולל יותר הולכין אחר הלשון כמו הך דריב"ש סימן רי"ח ובזה מתאחדים דברי הריב"ש ומהרי"ק]:
ד ולכאורה י"ל דלשון עבר לא גרע מיד מוכיח דמהני וצ"ל דזה גרע מיד מוכיח. ואפי' יד שאין מוכיח ל"ה וכן משמע בגיטין ל"ב דמבעי' הרי היא חרס ופשיט מ"ש מהרי היא הקדש הרי היא הפקר ומשמע דגם בהקדש בעי לשון להבא ולא לשעבר וה"ה בנדרים ושבועות אך לדעתי נראה דמהני בהקדש לשון עבר דהתוס' בגיטין ל"ב הקשו אמאי מהני בהקדש ככר זה הקדש ובגט זה חרס ל"מ עיי"ש ועיין בתורת גיטין שם לישב קושית התוספות דשם מהני מטעם הודאה שהקדיש כבר משא"כ בהרי הן מוקדשין הדבר ידוע שלא הקדיש כבר עיי"ש ולפענ"ד א"א לומר דבהך דנדרים ל"ד ע"ב מיירי שכבר הקדיש דהרי שם הככר של הפקר והוא קניא כעת להקדש בד' אמותיו מטעם מיגו דזכי לנפשי' כמ"ש הר"ן וקודם שבא לד' אמותיו ל"ה מצי להקדיש כלל ע"כ ל"נ תי' הת"ג אמנם לדעתי נראה דכמו דמהני בממון קנין אודיתא אף שידוע שלא הקנה כלל כדאמרינן בב"ב קמ"ח ולקנינהו באודיתא ועיין בקצה"ח סי' קצ"ד ה"ה דמהני בהקדש במוד' שהקדיש כבר אף אם לא הקדיש כלל שלא יהי' כח הדיוט חמור מהקדש כדאמרי' בגיטין נ"ב משא"כ בהפקר דהוי מטעם נדר ול"ש בו קנין דל"ה דעת אחרת מקנה ל"מ לשון עבר וראיות הגמ' בגיטין ל"ב עיקר הוא מ"ש מהרי הוא הפקר דבהפקר ל"מ קנין אודיתא משא"כ בהקדש ומאי דמייתי הרי הוא הקדש אגב גררא נקט ומיושב קושית התוס' ולפ"ז בהקדש מועיל לשון עבר מטעם אודיתא משא"כ בנדרים ושבועות ואף דנדר מיתסר חפצא אנפשי' והו"ל כהקדש מ"מ קנין ל"ש בו רק מטעם הודא' מהני ומהני אמתלא כדברי הת"ה משא"כ בהקדש ל"מ אמתלא אך לר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטל' אולי מועיל אף בנדר ושבוע' לשון עבר משא"כ לדידן ועיין בקצה"ח קצ"ד וביו"ד סי' רס"ז שיטת הרמ"א בשחרור מהני הודאה מטעם קנין אודיתא וה"ה בהקדש דשחרור דמי להקדש ועדיין אין דעתי נוחה דלמה שהקש' תוס' מככר זה הקדש תירצנו שפיר דבהקדש מהני קנין אודיתא אבל תקשה מקונם ככר זה מ"ש מגט זה חרס דל"מ ובזה ליכא לתרוצי כנ"ל ושמא בנדר כיון שאמר עלי משמע יותר להבא ואין להאריך דנרא' דאם נדר ונשבע בלשון עבר ל"מ וגרע מלשון הוה או בינוני דלשון עבר ל"ה בטוי שפתים מיהו אם נתכוין לנדור בלשון זה וסבור דלשון עבר מהני לדעתי צריך שאלה מדרבנן דל"ג ממתפיס בדבר האסור דצריך שאלה שלא יקיל בנדרים אך לענין אם השוחט כשר יש לצדד כדברי שכתבתי לעיל:
ה אמנם בנ"ד בלא"ה אין לחוש מה שעבר ולא ציית לקהל לשחוט דאף אם עבר על שבועה בשוא"ת כשר לעדות כמו שפסק הש"ך בח"מ סי' ל"ד כדברי הריב"ש המכריע וכיון דכשר לעדות כשר לשחיט' דאפילו לדעת הרמב"ם א"צ לבדוק סכין בעבר עבירה שכשר לעדות ואף דהתומים סי' ל"ד מסתפק בדעת הריב"ש אם לא מפסל מדרבנן כמו בכל עביר' שאין בה מלקות מ"מ גם זה צ"ע דיש חילוק בין עבר עבירה שאין בו מלקות ובין שבוע' דבשעה שנשבע לא יצאה שקר מפיו והדבר מוכרח דאל"כ עדיין קשה לדידן דלחשבי' במשנ' דכל הנשבעין שבועות ביטוי דהרי במשנ' שם חשיב משחק בקוביא ושאר פסולי עדות דרבנן ודוחק לומר דהריב"ש ס"ל בעבר עבירה שאין בו מלקות לא מפסל אף מדרבנן דעדיין קשה לדידן וע"כ בכה"ג לא מפסל אף מדרבנן והרי עיקר דברי הריב"ש הוא לישב אמאי ל"ח לה כמבואר בתשוב' שם. ואין בידינו להכריע נגד דעת התומים. אך בשוחט בודאי כשר לשחיטה בכה"ג ובלא"ה השוחט יש לו התנצלות דלא נדר שיציית להקהל אם לא יעשו לו דין עם הזובח שביזה אותו. ואדעתא דהכי לא נדר ודומה קצת לאונס דאיך יכול לשחוט אם הזובח מבזה אותו ואף דהוא נדר על דעת רבים ולא אזלינן בתר דעתו מ"מ באומדנא דמוכח אזלינן גם בכה"ג בתר כונת הנודר כמבואר בסי' רי"ח ברמ"א סוף סי' א' וכיון שיש להשוחט התנצלות שסבר בשעת מעשה שהדין עמו אין לדונו כעובר על השבוע' מה שלא שחט:
ו' וע"ד אשר השוחט אמר קונם ידי מלשחוט עד שיעשו האלופים דין בהטבח וכ"ת חקר אם הנדר השני חל שהוא סותר לנדר הראשון שבתחלה נדר לציית לקהל אם יצוו לשחוט ואח"כ נדר שלא לשחוט. הנה בשבוע' מבואר במשנה שבוע' שאוכל ככר זה שבוע' שלא אוכלנה הראשונ' שבועת ביטוי והשני' שבועת שוא וכן הוא בסי' רל"ט ובסי' רכ"ח לענין חרם. ולכאור' יש חילוק דנדר חל על דבר מצוה וה"ה דחל על נדר. ודוקא שבועה שאינ' חל לבטל דבר מצוה אינה חל נגד שבועה ראשונה וכן מבואר בסי' קט"ו ס' ה' דנדר חל על מי שנשבע שישן או שישתה ועיין בטו"ז:
והנראה דדוקא בנשבע בתחיל' חל נדר נגד השבוע' אבל לא על נדר דטעם דנדר חל על דבר מצוה כגון בקונם סוכה הוא משום דנדר מיתסר חפצא אנפשי'. וכתב הר"ן נדרים י"ח דמה"ט נדר חל על שבועה לבטל כמו שחל על דבר מצוה דמצוה ושבועה שניהם חיוב גברא עיי"ש א"כ נדר אינו חל על נדר לבטלו דכיון דנדר ראשון נמי חיוב אחפצא כמו נדר השני אינו חל על הראשון לבטלו ולאחר העיון זה ליתא דהר"ן כתב בנדרים ח' גבי אשכים ואשנה פרק זה דנדר ליתא לעולם בעשה. ורק דמ"מ מהני מדכתיב בפיך זו צדקה. ועיין ברא"ש שם דס"ל ג"כ דמהני נדר בעש' ומ"מ מקשה בגמרא והא מושבע ועומד. אף דנדר חל על דבר מצוה מ"מ נדר בעשה ל"ה כשאר נדרים רק כמו שבועה. וביאור דבריו דכיון דהוא בעשה ל"ש מיתסר חפצא ומ"ה כשנודר לעשות אינו חל על דבר מצוה ובתוס' שם כתבו דהוא מתורת יד לשבועה ואף שהזכיר נדר עיי"ש. ועיין במהרי"ט חלק ב' סי' כ"ח שכתב דנדר בעשה שייך דוקא בדבר מצוה דהוא רק מדכתיב בפיך זו צדקה. ולפענ"ד לשיטת התוס' הנ"ל אף אם הזכיר נדר הוי כמו יד לשבוע' מהני אפילו בלא מצוה. ולפ"ז נכון מה שאמרו בנדרים ד' בל יחל דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכל. ורבים מקשים דנדר ליתא בעשה כמ"ש הר"ן ד"ח והקשה כן בנדרי זריזין. לדעתי י"ל דמיירי שיש מצו' באכילתו כגון אכילת תרומה דחל הנדר מדכתיב בפיך וע"ז עובר בב"י. אמנם לתוס' בלא"ה הו"ל יד לשבוע' ומ"מ כיון שהזכיר נדר עובר אבל יחל וקרי ליה בגמרא בל יחל דנדרים ובמח"א ה' שבועות סי' י"ד כ' דבשבועה ליכא בל תאחר רק בנדרים ולפי פירושו בגמרא דמיירי בנדר בעשה דהוה יד לשבועה ועובר בבל יחל משמע דה"ה בל תאחר עובר בכה"ג]. ועכ"פ כיון דהוי רק כמו שבועה בין:
לתוס' ובין להרא"ש ור"ן ולכל השיטות ל"ש מיתסר חפצא בעשה. ולכן הדבר ברור דחל נדר הב' לבטל נדר הראשון אם נדר תחילה בעשה ובהכי מובנים דברי הש"ע סי' רט"ו סעיף ה' ו' דהא דנדרים חלין על דבר מצוה דוקא במצות עשה אבל במצות ל"ת אינו חל בין בביטולו בין בקיומו ואח"כ בסעיף ו' מביא וי"א שאם נדר מדברים אסורים חל הנדר עליהם ולמה לא מייתי י"א דנדר לאכול דברים אסורים חל הנדר דהרי ליש אומרים אלו חל הנדר על איסורין ולאשמועינן דחל בין בביטול בין בקיום היפך מדעה ראשונה. וע"כ מוכח דאפילו דעה אחרונה אינה חולקת רק בנדר בקיום הל"ת אבל בנדר בביטול הל"ת כיון דנדר בעשה ל"ה רק מטעם בפיך או מטעם יד לשבועה לכ"ע אינו חל בביטול הל"ת וז"ב. [ועיין ברמב"ן פ' מטות על רש"י שכתבו גבי קונם שלא אוכל. יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות ת"ל לאסור איסר ותמה הרמב"ן דנדר ליתא לעולם בעשה וגבי שבועה הי"ל לרש"י לאשמעינן כזאת. ולדעתי רש"י יסבור כתוס' בנדר בעשה חל אפילו שלא לדבר מצוה מתורת יד לשבועה ואתי שפיר דברי רש"י דקמ"ל גבי נדר יכול אפילו נשבע לאכול נבלות והיינו בלשון נדר דמ"מ שבועה הוא]: ז ותבנא לדינא הנה בנידון דידן יש מקום לומר דאף לדעת הרמב"ן והמהרי"ט כיון שיש בנדר זה עשה וגם ל"ת והיינו לציית אם לשחוט או לחדול חל לכ"ע ולא גרע מכולל דחל. אך אמנם הנדר השני חל לכ"ע כמו שהוכחנו דעל נדר בעשה חל נדר בל"ת ומ"מ כופין אותו שישאל על נדרו שיקיים נדרו הראשון כמו בקונם סוכה שאני עושה. ואם מלקין אותו משום שנדר לבטל מצוה משמע ממרדכי דמלקין אותו וע' בסי' רט"ו במחבר ואמנם הרבה חולקים עליו והש"ך כ' דחייב מכות מרדות ובנ"ד כיון שיש לו התנצלות שלא קיבל נדר ראשון בפירוש ועוד דאדעתא דהכי לא קיבל שיבזו אותו הזובחים והקהל לא ירצו לעשות לו דין אין עליו לדון בחיוב מלקות:
ונ"ל עוד ראי' דבנדר לאכול ואח"כ שלא לאכול חל הנדר השני דאל"כ קשיא בהך דנודרות וגבי כהן הנושא נשים בעבירה דתני עלה נודר ועובד יורד ומגרש. ומקשה ילך לחכם ומשני צריך לפרט הנדר. ועדיין תקשה שיעשה לו עצה שידור בתחלה נדר שמחוייב להחזירה. ואפילו אם נימא דנדר ליתא בעשה ידור על דבר אחד ויתלה נדרו באם שלא יחזור אשה זאת. ויעבור על האיסור באופן שמחוייב להחזיר האשה שלא יעבור על נדרו ומאי יועיל אח"כ מה שידור בפנינו שלא יחזירה כיון שכבר נדר שיחזירה ואין הנדר חל לבטל נדר הראשון. וע"כ מוכרח כנ"ל דנדר השני חל ואסור להחזירה. מיהו עדיין תיקשי אף אם נימא דנדר השני חל מ"מ מצוה עלי' להתיר נדר השני ולדעת הפוסקים דלדבר מצוה מתירין אפילו על דעת רבים עדיין קשה. וצ"ל דכיון דהוא נשא נשים בעבירה אסור להתיר לו. אך בהך דעירוכין כ"ג קשה דשם לא נשא נשים בעבירה ומה מועיל הנדר שמא נדר מקודם להיפך וצ"ל דיותר טוב שישאל על נדר הראשון וגם לא יהי' דבר עבירה ואף אם יעשה בגונא דכתיבנא דיתלה נדר בנשואי אשתו שיגרש ויעבור דל"מ שוב להתיר כיון שכבר עבר מ"מ כל עוד שהתנאי ישנו בעולם אף אם איסורא ליתא בעולם מצי למשאל לכ"ע וקצ"ע באוסר עלי' דבר בנדר ותלה נדרו בנישואי אשתו שיגרש' ועבר על הנדר באופן שמחויב להחזיר אשתו שלא יעבור למפרע ונדר אח"כ שלא יחזירה כמ"ש לעיל אם נדר השני חל דל"ש סברא דנדר חל על נדר בעשה דבזה הוה רק התנאי בעשה אבל הנדר היא בל"ת ולדעתי גם בזה חל הנדר השני כמו שהוכחתי מגמ' ודוק]. וכיון שהוכחתי שהנדר השני קיים ל"ה יכול לשחוט עד שיתירו לו הנדר ואם אח"כ התירו לו קודם ששחט כדברי כת"ה כדין עשה:
ח ואף שהתנה בנדרו שלא יועיל התרה מ"מ מועיל התרה כמבואר סי' רכ"ט ס"ד אך צריך שני פעמים התרה דמה שאמר בלא התרה הוי כשבועה או כנדר אחר וצריך להתיר מקודם נדר השני ואולי לא עשו כן איברא דדברי הש"ע דבנשבע שלא לעשות דבר פלוני בלי התרה נשאל תחילה על מה שאמר בלי התרה צ"ע דבב"י מביא מהריב"ש דאעפ"י שהתנה בשעת שבועתו שלא תהא ניתרת לעולם אין תנאי כלום דדברים בעלמא הם כיון שלא כלל בשבועתו שלא ישאל על שבועתו דא"כ מתירין תחילה השני' ואח"כ הראשונה ומשמע דדוקא בכלל בשבועתו שלא ישאל אז מתירין האחרונה קודם כמ"ש הרב"מ משא"כ בהתנה שלא תהא ניתרת א"צ להתיר השני' וכן משמע בריטב"א סוף נדרים שהובא בב"י וז"ל הריטב"א אם נשבע ע"מ שלא יהי' לו התר' יש אומרים דל"מ התר' משום דחיישינן שמא נשבע ע"ד רבים ויש מקילין מיהו אם נשבע שלא ישאל על שבועתו מתירין לו השני' ואח"כ הראשונה הרי דברישא בתנאי א"צ התרה ועיין בריב"ש סי' תמ"ד במי שנשבע או נדר ע"מ שלא יהי' לו היתר יכול לשאול על שבועתו ומתירין לו שהרי הוא מתחרט על הנדר ועל התנאי משמע דא"צ לשאול מקודם על התנאי וצ"ע ובלא"ה עיין בטו"ז שפקפק ע"ז דהרי אנו קיי"ל כר' שמעון דבעי קונם לכל אחד ע"כ אם כי לכתחילה אין לזוז מש"ע מ"מ אם השוחט לא שאל שני פעמים הרי הוא שוגג בדבר וסבר שא"צ רק שאלה אחת וגם הדבר ספק מטעם קושיות הטו"ז וגם ממה שדקדקתי מלשון הריב"ש והב"י (ועיין בב"י מביא ראי' דל"מ התנאי מהך דאונס שגירש עיי"ש ולפמ"ש הריטב"א דהמחמירין חששו שמא הוי זאת כעד"ר אין ראיות הב"י ראיה דשם כיון דהוי לדבר מצוה אף ע"ד רבים יש לו התרה כדאיתא שם):
ט' ומה ששחט אח"כ נגד דעת הקהל והוא נדר תחיל' ואמר קונם ידי מלשחוט נגד דעת האלופים כיון דהותנה בפירוש בהכתב שאם לא יתנו השכירות נקיים הם מהשבוע' וזה הי' בח"ג באופן היותר מועיל ותנאי מועיל בנדרים ושבועות והגם שלא הי' תנאי קודם למעש' כי בתחיל' נדרו ואח"כ הותנו מ"מ בנדרים ל"ב משפטי התנאים כמ"ש בבשמים ראש וראי' דהוי בלא"ה תנאי שא"א לקיים ע"י שליח ומאי מהני תנאו אך שם כתב טעם דהוי נדר ופתחו עמו. וזה ל"מ בנדר ע"ד רבים דל"מ פתח מ"מ בלא"ה ל"ב משפטי התנאים דאתי דיבור ומבטל דיבור ובשבוע' בכתב דהוי מעשה אולי בעי משפטי התנאים אך כ"ז היכא שהוא בעצמו כתב הכתב אבל אם הוא רק חתם ואין מועיל בהנדר והשבוע' רק משום שקרא בפה והתכוין לשבוע' דמה שכתב כת"ה דהוי כקורא בתור' לא נהירא דמסתמא כשאמרו לקראו בפני הרבנים כיון לשם נדר ועכ"ז כיון דקראו בע"פ שוב הוה דיבור ומבטל דיבור ובשעת חתימה כבר הי' התנאי כתוב בו ועל התנאי והמעש' חתמו ומהני התנאי:
י' ואמנם מה ששחט ביחיד נגד התקנה שלא ישחוט ביחיד מהראוי לקנסו ואם השוחטים האחרים לא רצו ללכת עמו לשחיט' הי' לו ליקח ת"ח אחד שיעמוד אצלו ואל יעבור על התקנ' גם מה שהביא א"ע לידי כך והרגיל א"ע בנדרים ולא שמע לעצת הרבנים שיעצו אותו לשחוט כמו שקבל על עצמו ע"כ יקנסו אותו שלא ישחוט חודש או ב' חדשים כפי חות דעת הרבנים. ואם לא התירו לו הנדר השני שני פעמים יתירו לו עתה ויקבל עליו שלא ירגיל עצמו בשבועות ונדרים. ויחזירו אותו לאומנתו כי טפלא תלוי ביה וכמה חשו חז"ל ע"ז וקשה מזונותיו של אדם:
יא ואחר כתבי זאת ראיתי בתשו' ברית אברהם חלק יו"ד סי' ס' אות ט' שדעתו להחמיר בנכתב לשון עבר והנה מ"ש שם באות ה' דמה שצוה לעדים. לכתוב כתב הוה יד לשבוע' לא נהירא דבמה שאמר לעדים לא כיון שיהי' זאת גופ' שבוע' ואם שאני הנני מסופק אם לשון עבר לא גרע מיד כמו לשון מרוחקני ממך מודרני ממך או יש חילוק בין לשון הוה ללשון עבר מה שצוה לכתוב כתב וודאי ל"ה נדר דלא כיון לנדר גם מה שתפס על הנב"י באות ה' מהא דשטרא דידן שטרא קנין נינהו אף דכתבו בהן לשון עבר לדידי אין ראי' דבממון מהני קנין אודיתא ומ"ה שטרא דידן שטרא קנין משום קנין אודיתא ומה שהקש' הר"ן בקידושין דאי שטרא דידן מהני מטעם הודא' ליהני אפילו בע"פ י"ל בקרקע ל"מ קנין אודיתא רק בשטר ועיין בקצה"ח סי' קצ"ד שהביא דברי הרשב"א גיטין מ' משם יראה דהרשב"א הבין דשטרא דידן מהני מטעם קנין אודיתא. וכ"ז בקנין אבל בשבוע' דל"ה קנין צדקו דברי הנוב"י דלשון עבר ל"מ רק להודא' ומהני אמתלא ובתשו' אחרת הבאתי דברי תשו' רמ"א הובא בנתיבות סי' ס' דאף דנתתי ב' לשונות משמע מ"מ לא שכיח שיהי' כוונתו על להבא. ע"כ בנדרים הולכין אחר כונה הפשוט' (ע' לעיל סי' ב' אות ח"י) ולדינא כבר כתבתי דכיון דהשוחט לא עבר רק בשוא"ת אשבועה דלשעבר וגם יש לו התנצלות הוא כשר ואין להעבירו רק על זמן קצר:
יב ואין בהמ"ד בלא חידוש מה שמביא כ"ת אודות שוחט שעבר על השבועה שנשבע שלא ישחוט אם נאסר שחיטתו מטעם כמדארל"ת והגאון בעל חו"ד כתב דל"מ שחיטתו ותפסו כל האחרונים עליו מתוס' תמורה דבאיסו' שבדה מלב ל"א כמדארל"ת אעל"מ. הנה דברי התוס' תמורה תמוהין מה שהקשו דהו"ל נ"מ בנשבע שלא לגרש. וכבר כ' בראשית הסוגיא דגט איתקש למתנה ומהני הגט וסברת תוס' מוכרחת משום קושיתם. וכבר האריך בזה בנוב"י תנינא אה"ע סי' קכ"ט והנ"ל בדרך פלפול והקודם אבאר דברי התוס' שכתבו דכמו שמקשינן בקדושין מיתה לגירושין כן ילפינן גירושין ממיתה צ"ע מלבד מה שהקשה בית אפרים אה"ע סי' קי"ד דשוטה יוכיח שמתיר במיתה ואין מתיר בגירושין המעיין בקידושין דף י"ג ע"ב יראה בהא דאמרינן מה גט שריא וגומר כך מיתה שריא וגומרת וזה יתור לשון דהו"ל למימר או שריא או גומר ולמ"ל תרווייהו ומזה יראה בעליל דמיתה מגירושין ליכא למילף אך לפ"מ דילפינן מאלמנה לכה"ג דמיתת הבעל מתיר ורק דסד"א דעדיין נשארת באיסור עשה ילפינן כמו גט שהוא מתיר גומר ולא נשאר כלל איסו' כן מיתה שהוא מתיר הוא גומר ההיתר א"כ לפ"ז באונס שגירש דבקושיתם הוי אמינא דאין הגט מתיר כלל ליכא למילף ממיתה. ואמנם לפענ"ד לישב קושית התו' שהקשו דנימא דלא יועיל כלל הגט בפשיטות בסברא אחת אשר בהשקפה ראשונה נראה שהיא נכונה והוא דבגיטין פ"ה מקשינן איך קטנה מתגרשת בקידושי אביה הא בעינן ויצאה והיתה ומשני הואיל ואתיא בכלל קידושין ומשם יוצא דל"ה גט אם אח"כ היא אינה ראוי' לקדושין ולפענ"ד מזה לדון דל"ה קדושין רק אם ראוי לגט דכמו דדרשינן ויצאה והיתה כן דרשינן כי יקח איש אשה ובא אלי' ושנאה וכתב לה ספר כריתות ויצאה ואם ל"מ יציאה לא קרינן ביה כי יקח וכן דרשינן כל שישנו בבל תאכל חמץ וכן דרשינן בר"ה כל שישנו בבאתם שמה ישנו בהבאתם שמה וביבמות מ"א אמרינן כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה וכ' תוס' בד' מ"ד דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום אף דלא מצינו זה בגמ' דס"ל כמו דדרשינן רישא לסיפא כן קרא מידרש מסיפא לרישא וה"ה בנ"ד הוא כמו הך דיבמות. ועוד דאיתקש הויה ליציאה כמו דל"מ גט רק אם אח"כ יוכל להיות קדושין כן ל"מ קדושין אם אח"כ לא קרינן ויצאה וחכם אחד דחה סברתי דשם בעינן, שיתירה לכל אדם ומ"ה בעינן ויצאה והיתה משא"כ בקדושין וזה אינו דא"כ מאי מייתי ראיה מקטנה ש נהי דאינה בת קדושין אבל היא התירה לכל אדם ומוכח בגמרא דהוא רק מכח הקרא דדרשינן סמוכין. ולפ"ז יתישב קושית התוס' דאס"ד ל"מ לגרש כלל איך יכול לקיים ולו תהי' לאשה ולקדשה. הא בעינן כי יקח וכו' ויצאה ועל כן מוכח דהגט מועיל ורק שיש עליו חיוב להחזירה וקרינן ביה ויצאה הגם שיש לומר דהא דאונס אינו יכול לגרש הוא דוקא בלא דעתה אבל ברצונה יכול לגרש וקרינן ויצאה מ"מ כיון דבקרא כתיב ויצאה ושלחה בע"כ בעינן שיוכל לגרשה בע"כ כדכתיב בקרא ואם כנים דברינו בישוב קושיות התוס' נבנה עליו טירת כסף מה שנתווכחו גדולי המורים בחרם רבינו גרשון אם מועיל הגירושין או אינם מועילין כלל דהכה"ג כתב דל"מ כלל הגט בע"כ והנוב"י סותר דבריו בתשובה הנ"ל. לפמ"ש התקנה הי' רק שלא יגרש דאס"ד דהתקנה הי' שלא יהני כלל הגירושין בע"כ ל"מ הקדושין דל"ק ויצאה כדכתיבנא ואמנם עדיין קשה מנ"ל שהגט מועיל לגמרי שיתיר האשה. מכל וכל דלמא:
מועיל הגט אך מ"מ נשאר עליו איסור לאו דכמו שיש עליו איסור לאו לגרש כן אחר הגירושין נשאר עליו איסור לאו ולענין זה אמרו ל"מ ובזה לא שייך התירץ דאם לא מהני הגירושין ל"מ הקדושין דז"א דכיון דאם תתגרש לא תהיה רק חייבי לאוין קרינין בה ויצאה והיתה כיון דקדושין תופסין. ואמנם בזה מודינא לסברת תוס' דילפינין גירושין ממיתה מה מית' שריא וגומרת כך גט שריא וגומרת כיון דע"כ מסברא דשריא דאל"כ לא יועילו הקדושין ורק דה"א שאין גומרין ילפינין זאת ממיתה ולפ"ז י"ל דנהי דתוס' בתחילת הסוגיא סברו די"ל דגירושין דל"מ כלל וגם לזה מועיל ההיקש למית' אבל בסוף הסוגיא תוס' ס"ל כסברתי הנ"ל וחזרו מדבריהם במקצת ומעתה שפיר כתבו להקשות דנימא נ"מ בנשבע שלא לגרש לא יועילו הגירושין כלל דבשלמא באונס ליכא למימר דלא יועילו כלל דא"כ איך מהני הקדושין שפיר ילפינין ממיתה דגומרת משא"כ בנשבע שלא לגרש דכבר נתקדשה. ובשעת קדושין ראוי היתה לגירושין עתה אין מועילין הגירושין כלל וליכא למילף ממיתה שפיר הקשו ואם אולי הפי' רחוק קצת לומר תוס' כונו לזה מ"מ ראוי לומר כן מצד הסברא ולפ"ז היה מקום לומר דמה דס"ל למרדכי דנשבע שלא למכור דל"מ וכן מה שכ' החו"ד בשוחט שעבר ושחט דל"מ דלא קשה מדברי התוס' דלכאורה אין הבנה לדברי התוס' מה לי אם איסור שבדה מלב כיון שנשבע הוה איסור תורה ונימא ל"מ אך לפי מה שכתבתי דע"כ צ"ל שלא יועילו הגירושין כלל דאם יועילו במקצת שוב איתקש גירושין למיתה שפיר כתבו דכיון דהאשה אסורה לכ"ע באיסור מיתה אין סברא מה שקיבל על עצמו רק איסור לאו יועיל לענין מיתה אם תנשא האשה אח"כ ובשלמא אם התורה אסרה י"ל כן משא"כ באיסור שהוטל עליו וכ"ז לענין גט משא"כ לענין שחיטה דגם אח"כ באיסור לאו י"ל כיון שאסור עליו באיסור לאו לשחוט ל"מ פעולתו להתיר הלאו כן י"ל לכאורה דרך פלפול ולעיקר הדין דברי החו"ד סותרים להתוס' (וע"ל סי' ד' אות ח' שכתבתי לישב דברי החו"ד) ודע דל"ק על סברתי מהא דמקשה סוף גיטין לא מצא לא ערוה ולא דבר ועבר וגירש מהו וקשי' איך ה"א דלא יועילו הגירושין א"כ לא יועילו הקדושין י"ל שם האיבעי אי מחויב להחזירה ולא שלא יועילו הגירושין כמו שע"כ צ"ל כן לתוס' דגירושין איתקש למיתה ודוק ועוד דאנן בעינין שיכול לגרש בערוה או בדבר משא"כ בלא ערוה ולא דבר:
י"ג והנה בתירץ התוס' דאיתקש גירושין למיתה צ"ע דעדיין תיקשי באנוסה שאין לה בנים וזקוקה ליבם והמיתה אין מתרת וגומרת בה מנ"ל שהגט מהני בה דבזו ל"מ גם המיתה ובודאי גם בזו מהני הגט ובגוף סברותינו דל"מ קדושין רק אם אח"כ יועילו הגירושין ע' בנוב"י תנינא סי' נ"ד הקשה דקטן יוכל לקדש אשה כיון שיש לו יד לקנות בדעת אחרת מקנה אותה עיי"ש שהאריך להנ"ל י"ל כיון דל"מ לגרש ל"מ קדושין אך לפי מה דאמרינין גיטין פ"ה דמהני מה אתי לידי הויה ה"ה דמהני אתי לידי גירושין ומ"מ בעיקר הסברא יש מקום להתוכח דאולי אינו דומה גירושין לקדושין בזה והסברא פשיטא לחלק והתוס' כ' בקדושין מ"ד ד"ה צוותו דהיכא דיש סברא לחלק לא מקשינן יציאה להוי' ועוד יש להעיר לפמ"ש תוס' יבמות ד' ד"ה דכתיב דמה דנכתב בפסוק אחד הוה היקש ומה דנכתב בב' מקראות הוה סמוכין ולא היקש א"כ ויצאה והיתה הוא בפסוק אחד משא"כ כי יקח ויצאה הוה ב' פסוקים על כן יש לדון ע"ז מ"מ כתבתי כ"ז רק להעיר המעיין בדרך ספק ובש"ס דגיטין פ"ה שם קשה קו' גדולה דלמ"ל קרא דשוטה אינה מתגרשת משום דמשלחה ואינה חוזרת תיפוק לי' דלא קרינין ויצאה והיתה דלא בת קדושין הוא ולא אתא לכלל הוי' וכבר הקשה כן בנוב"י תנינא אה"ע סי' נ"ד אות י"ג ולפמ"ש י"ל לפי הירושלמי בתרומו' דחש"ו שקידשו ואחרים עמדו על גבי' מהני ונוב"י פי' כפשוטו והבית מאיר סי' קכ"א מביאו ולפ"ז לכאורה גם שוטות מתגרשת באחרים עמדו על גבי' אך לפמ"ש דלא מתקדשת דלאו בת גירושין כיון דמשלחה ואינה חוזרות מש"ה ל"ה קדושין אף באחרים עע"ג א"כ כ"ז לבתר דכתב קרא אבל לולא קרא הייתי אומר דמתקדשת ומתגרשת ומיושב קושי' הנ"ל אמנם דברי הגמ' גיטין שם ע"כ דלא כירושלמי דאל"כ גם חוץ מקדושי קטן הוה שיור דיכול לקדש באחרים רואין ע"כ עדיין קו' הנ"ל לא מיושב. והנני ידידו דו"ש: