אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן ד

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן ד

סימן ג

ב"ה ברעזאן חודש אדר תרכ"ט. להרב הגאון החריף ובקי המפורסם מ' יצחק שור נ"י האבד"ק באקארעשט יע"א:

ע"ד שאלתו בנידון אשר חתמו אנשי הקהילה והראשים והשוחטים על תקנת הקהל הנעשית גם בחרם ונדר ובשבועה שלא ישחוט שום שו"ב מבלי שיתן הזובח מעות הגאבעלא ומהגאבעלא מוצא התשלומין להרבנים ולהוצאות בית החולים. ועתה עבר אחד ושחט מבלי תשלומי הגאבעלא אם נפסל השוחט ומה דינו של הבשר ששחט כבר:

תשובה הנה בדין שבועה בכתב כבר הארכתי בתשובה. ואמנם בנדון דידן יש לומר כיון שמוזכר בהכתב גם נדר אף להפוסקים דשבועה בכתב ל"מ דבעי ביטוי בשפתים מ"מ לדעת ר"ת שהובא ברא"ש בתענית ובטו"ז א"ח סי' תקס"ב דנדר מהני בלב ולא דמי לשבועה ה"ה דמהני נדר בכתב דל"ג מגמר בלבו ובגוף דברי הטו"ז בשיטת ר"ת דבכל נדר מהני גמר בלב וא"צ ביטוי שפתים רק בשבועה וכן כתב מהרי"ק בתשובה סי' קס"א בשיטת ר"ת דכל מיני נדר ילפינין מדכתיב כל נדיב לב. והוציא זאת מדברי התוס' ע"ז ל"ד לענין תענית. אני תמה מהא דתנן בתרומות פ"ק ומייתי לה בפסחים ס"ג קונם שאני נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהי' פיו ולבו שוין. ולר"ת מהני נדר בלב וניזל בתר מחשבת לבו. ויש לישב זאת לפי מה דאמרינין בשבועות אף אם גמר בלבו מהני מ"מ אם גמר בלבו להוציא בשפתים ולא הוציא ל"מ עיי"ש וה"ה הכא כיון שנתכוין להוציא בשפתים לזה ואמר לאחר ל"מ מה שגמר בלבו. וכן צ"ל בתרומה דבודאי מהני מחשבה ומ"מ אמרינין דלא אמר כלום. והיינו מה"ט. ואחר כתבי זאת מצאתי בטורי אבן באבני שוהם בחגיגה י' שכתב כן להדיא אתרומה וקדשים עיי"ש ועיין בר"ש בתרומות ובתוי"ט. וכן י"ל לר"ת גבי נדר:

ב' והנה זה לי זמן כביר כתבתי בגליון התוס' עירוכין דף ה' לתמוה אדבריהם שכתבו שם במתכוין לומר תרומה ואמר מעשר לא אמר כלום היינו מה שהוציא בשפתים. אבל מה שחשב בלבו קיים ותמהתי אדבריהם דבמשנה איתא קונם שאני נכנס לבית זה וכו' לא אמר כלום ושם ודאי לא מהני מידי דבשלמא בתרומה מהני מחשבה אבל בנדר ודאי ל"מ מחשבה. ובמשנה איתא ב' דינים יחד. והיא באמת תמיה גדולה. וגם בתשובה אחת תמהתי בזה (עיין בספרי בית יצחק סי' ל"ב אות ט"ז) כעת אראה שאין תימא אם בתירץ זה יסבורו התוס' כשיטת ר"ת שהובא במהרי"ק ובטו"ז הנ"ל דגם בנדר מהני מחשבת הלב. והוי נדר שוה לתרומה ויסברו התוס' בתירץ זה דהא דאמרינין בשבועות אף אם מהני מחשבת הלב אם חישב להוציא בשפתים ולא הוציא ל"מ גמר בלבו היינו הסלקא דעתא בגמרא דגמר בלבו מהני בשבועה מדמקשה אשמואל אבל למסקנא דמשני הברייתא בתירץ אחר לא קאי סברא:

זאת ובתירץ השני מהתוס' עירוכין לא ס"ל הכי והיא הערה גדולה ויקרה בישוב דברי התוס' התמוהי' מאוד. וראי' לשיטת הטו"ז והמהרי"ק בשיטת ר"ת. וע' טורי אבן באבני שהם חגיגה י' והפלא שנעלמו ממנו דברי התוס' עירוכין הנ"ל והא דמוכח מזה בפסחי' דבעי פיו ולבו שוין. היינו דלא מהני מה שאמר בפה ומקשה אר"מ דס"ל לא בעי פיו ולבו שוי' ואזלינין בתר מה שאמר בפה ממתניתין דתרומות דל"מ מה שאמר בפה בטעות. (וכעת העירני חתני הרב הגדול מ' נתן נ"י על שיטת תוס' עירוכין הנ"ל מש"ס דנזיר ל"א דפליגי ב"ש וב"ה בהקדש טעות ואביי מוקי לפלוגתא התם דבטיהרא קאי ואמר שור שחור שיצא מביתי ראשון יהי' הקדש ויצא לבן ואמר אי ידענא דיצא לבן לא הייתי אומר שחור ונמצא דמחשבתו היתה גם על הלבן רק דבורו הי' בטעות כמ"ש התוס' ב"ב ק"כ ובמפרש שם וס"ל לב"ה דלא הוה הקדש וזה דלא כדברי התוס' עירוכין הנ"ל ואולי יש לחלק דהכא היתה מחשבתו מבוררת לזה משא"כ בהך דנזיר דגם מחשבתו לא היתה מבוררת על הלבן) ועיין ברא"ש נדרים כ"א גבי קונם ביתך שאני נכנס טיפת צנון שאני טועם מותר לכנוס לביתו ולטעום דלא נתכוין אלא לאכילה וכתב הרא"ש דאפילו אכילה מותר דהנודר בלבו אע"פ שאין פיו מכחישו אינו נדר ורש"י לא ס"ל כן ועיין במח"א ה' נדרים סי' י"ח שהאריך בפרט זה ולר"ת מהני נדר בלב ודאי אסור באכילה. והרבה קושיות של המח"א מיושבים לפ"ז. ועיין שם שהקשה מנדרים פ"ד דאמרינין שם לעולם בעל לאו בכלל בריות ושאני התם דמוכחא מילתא דעל התירא קאסרה נפשה. וכיון דבעל לאו בכלל בריות ול"ה במשמעות הלשון מאי מהני מה שרצתה לאסור על נפשה. ולר"ת לק"מ:

ג' ובהכי נלענ"ד לישב מה שהקשה בספר נדרי זירוזין בהא דאמרינין בנדרים פ"ד שאני הכא דמוכחא מילתא דעל התירא קאסרה נפשה והרי בשבועות כ"ב ע"ב מיבעי לן נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן מי אמרינין אהתירא קמשתבעי ודעתי' אמשהו וכו' ומייתי לה משבועה שלא אוכל נבילות וטעמא דמפרש ח"ש הא לא"ה דעתי' אכזית. ולפ"ז משמע דל"א אהתירא קמשתבעי ובנדרים מסקינין דאהתירא קמשתבעי:

והנה בפשיטות י"ל דשם בנדרים הוי היתר גמור. משא"כ בשבועות ל"ה היתר גמור דח"ש אסור מן התורה. רק דחייל שבועה מכיון דל"ה היתר גמור ל"ש האומדנא כמו בנדרים. מיהו לפי מה שכתבתי לעיל י"ל דבנדרים מהני נדר בלב ומ"ה נהי דבעל ל"ה. במשמעות הלשון אזלינין בתר הכונה. משא"כ בשבועות כ"ב דמיירי בשבועה ובעי ביטוי שפתים וכיון דבמשמעות הלשון שלא אוכל הוי כזית מה מהני כונתו דדעתי' אהיתרא כיון דבמשמעות הלשון משמע כזית ובהכי ניחא מה דמשני שם עפר לאו בר אכילה היא כלל. והיינו דכיון דעפר לאו בר אכילה כלל הוי דבר דגלוי לכל העולם דדעתי' אכ"ש ול"ה דבר שבלב משא"כ נבלה ארי' הוא דרביעה עלי' ול"ה גלוי לכל העולם כוונתו ול"מ כוונת הלב נגד משמעות הלשון. ועיין בטו"ז ויו"ד סי' קי"ח על התשב"ץ ובחו"מ סי' ע"ג בש"ך ס"ק כ"ז ובמהרי"ק סי' קי"ב דפשיטא לי' דבעי ביטוי שפתים בנדר עיי"ש:

ד' והנה אף לשיטת ר"ת נ"ל דוקא בנדר מהני כוונת הלב ולא בנזיר (וכבר כתבתי כן לעיל בסי' ב') ובהכי יתיישב מה דקשיא לר"ת אהא דהאומר אהא הרי זה נזיר כשנזיר עובר לפניו. ומקשה בריש נזיר ודילמא למיפטר מקרבנותיו ומשני דאמר בלבו וקשה למ"ל נזיר עובר לפניו. כיון דאמר בלבו כקושית התוס' שבועות כו' ולר"ת ל"ש תי' תוס' שם ולפי דברינו מיושב קושית תוס' בקידושין ה' ע"ב דשמואל ס"ל בנדרים ידים שאין מוכיחות הוה ידים ובנזיר וקידושין ס"ל ל"ה ידים להנ"ל מיושב דבנדרים דדמיא לצדקה מהני בלב ומש"ה הוה ידים משא"כ בנזיר וקידושין וז"ב. ועיין בנו"ב קמא יו"ד סי' ס"ו פשיטא לי' דנדר ושבועה שוין ובעי ביטוי שפתים ומ"ה ס"ל דל"מ נדר בכתב. והפלא שלא הביא שיטת ר"ת דלדידי' ודאי נדר בכתב לא גרע מנדר בלב:

ומ"מ לדינא אין הלכה כשיטת ר"ת דהרא"ש חולק וגם מדברי הרמב"ם לא משמע כן רק דבעי בנדר ביטוי שפתים וע' בנו"ב יו"ד סי' א' מבואר דהקבלה שקיבלו הקהל על עצמם מחויבים לקיים מתורת נדר אף דהקהל קיבלו בשתיקה ושמא שם מתורת חרם הוה. מיהו משמע דאף להרא"ש הוי קבלה עכ"פ מדרבנן כמו דברים המותרים ואחרים נהגו איסור וכמו מנהג לאסור. וה"ה כל תקנות הקהל אף בלי חרם:

ה' והנה במרדכי פ"ק דב"ב משמע דהראשים יכולים להשביע וחל השבועה על השומע אף בלא ענה אמן עיי"ש שכתב דהא דבעי בפרק שבועת העדות אמן היינו רק לחייב קרבן שבועה עיי"ש. ואמנם ברמב"ן הובא בב"י קכ"ח ובנוב"י יו"ד סי' ס"ז מביא דשום שבועה ל"מ בלא ענה אמן ורק חרם מהני. וצ"ע לשיטת המרדכי דמהני בשבועה על אחרים אף בלא אמן. איך מוכח בסוף פרק שבועת שתים דעונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וכתב הר"ן דליכא למימר דהוי כמושבע מפי אחרים. דל"מ מושבע מפי אחרים רק בשבועת העדות דהעדים עונים אין אנו יודעים. משא"כ בשבועת ביטוי עיי"ש. ולהמרדכי דמהני שבועה אף בלא ענה כלל יהי' הוכחת הגמ' בדרך זה כיון דבלאו עברה אף בשתיקה למ"ל אמן. ומזה מוכח דהוי כמושבע מפי עצמו. מיהו בעיקר הדבר שכתב במרדכי שם דאף דהקהל צריכין לקיים מה שגזרו הראשים. ונשבעו מ"מ אם מחו תיכף ל"מ גזירתם. ותיכף מביא דהיו מחויבים לקיים שבועת הנשיאים לגבעונים. אף דשם כתיב וילונו כל העדה. דלא ניחא להו. א"כ דברי המרדכי סתרי אהדדי תכ"ד וכ' בח"ס יו"ד סי' ה' לישב דבראשים כיון שיכולים לסלקם יכולים לומר אינם רוצים לקיים גזירתם משא"כ בנשיאים דהוי עפ"י ד' כמבואר בפ' מסעי ומ"ה ל"מ מה שמחו עיי"ש ודפח"ח אך בפשט דברי המרדכי לא נהירא לי פרושו והפירוש פשוט דהראשים יכולים לגזור בחרם ובשבועה אף שלא ידעו הציבור ורק שלא ימחו בפירוש. ועל כן בגבעונים חלה השבועה דמה שמחו שם היה בשביל הטעות שהטעו אבל אם לא היה טעות לא היו מוחין ועל כן חלה השבוע' ואם מפני הטעות בלא"ה לא חלה השבועה ולא הרגו מפני חילול השם. שלא ידעו שהיא מפני הטעות. אבל אס"ד דאף אם לא היה טעות לא חלה השבועה אין כאן חילול השם כמו שכתבו התוס' גיטין. ועיין באלשיך יהושע דבאמת השבועה לא היתה מכרחת לישראל רק להנשיאים ע"כ אמרו אנחנו נשבענו ולא נוכל לעשות וישראל לא הכו את הגבעוני' בשביל כבוד הנשיאים וזה דלא כהמרדכי. ולדברי המרדכי הנ"ל לפירושנו יכולים הקהל לעשות תקנה על הציבור אף שלא ידעו הקהל ומחויבין לקיים גזירתן. אמנם לשאר פוסקים אין יכולים לגזור בלי הסכמתם וזה נכון יותר:

ו' [ודרך אגב ראיתי בח"ס סי' ה' הנ"ל הקש' אתוס' מגילה שכתבו דכ"ג מסתלק בפה מירושלמי הוריות דכ"ג דכתיב שמן משחת אלהיו עליו אני ד' מה אני לעולם אף הוא לעולם. וחילק בין כ"ג שנמשח בשמן המשחה דאינו מסתלק. למרובה בגדים דמסתלק בפה ולדבריו מיושב מה שהקשה בטורי אבן אתוס' מגילה שכתבו דכ"ג מסתלק בפה ומ"ה לולא דמעלין בקודש היה יכול לעבוד בד' בגדים ככהן הדיוט א"כ אמאי אמרינין בהוריות במשוח שעבר מביא פר. והרי כבר סילקו אותו. ויביא כהדיוט עיי"ש. להנ"ל ל"ק מידי דמשוח שעבר אינו יכול לסלק אותו ומ"ה מביא פר. אך גם במרובה בגדים איתא סוף הוריות דאסור באלמנה אף שעבר מדכתיב והוא. אך מזה אין ראי' דאיכא קרא מיוחד:

והנה בתשובה כתבתי לישב קושית טורי אבן אתוס' נזיר מ"ז דאהא דמשוח שעבר ומרובה בגדים מרובה בגדים עדיף דעביד עבודה ויטמא משוח כ' אף דמשוח שעבר יש לו מעלה דמביא פר מ"מ כהן מרובה בגדים עדיף דאתי' כר"י דמשוח שעבר אינו ראוי לעבודה. והקשה בטורי אבן דכיון דמדאורייתא ראוי לעבודה א"כ אין מעלת מרובה בגדים עליו רק מדרבנן ומעלת משוח שעבר היא מדאורייתא. ואיך דוחה מעלה דרבנן למעלה דאורייתא. וכתבתי לישב דאם היה המשוח שעבר ראוי לעבודה אף מדרבנן לא הי' מסלקין אותו אבל כיון שאינו ראוי לעבוד מדרבנן משום איבה. הב"ד מסלקין אותו. ועתה אינו ראוי לעבוד מדאורייתא בח' בגדים והא דאמרינן ביומא ומודה ר"מ שאם עבד עבודתו כשרה היינו בד' בגדים כיון שכבר סילקו אותו:

וכן כתב בפ"י. א"כ עתה שוב המעלה של המרובה בגדים עליו מדאורייתא דאינו ראוי לעבוד מדאורייתא (וכן כתבתי בספרי חא"ח סי' קי"ד אות ב') לדברי הח"ס הנ"ל דברינו ליתא דמשוח שעבר אין מסלקין אותו כיון שנמשח בשמן המשחה. אולם למעיין בירושלמי פ"ב דסנהדרין והוריות יש לדחות גוף הראי' דשם ל"ק רק שאם חטא והלקוהו חוזר ושם לא מינוי אחר. משא"כ אם הצורך למנות אחר יש לומר כיון שבלא"ה אינו חוזר לעבודתו מסלקין אותו. מיהו מצד הסברא. צדקו דברי הח"ס דבמשוח אין מסלקין אותו וראי' מדמביא פר ואכ"מ]:

ז' והנה בגוף דברי הרא"ש בקהל שגזרו בחרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע דס"ל שאסור הבשר יראה דכמו דהפקר ב"ד הפקר בממון כן יש להם כח לאסור המותר משום מיגדר מילתא. וכן כתב הפ"ח בביאור דברי הרא"ש יע"ש במה שתמה על תחלת דברי הרא"ש דמשמע דאסור מצד הדין וחות דעת כתב כיון שהקהל החרימו שלא ישחוט אמרינין כמדארל"ת אעל"מ. והוי נחירה ותמהו עליו בח"ס סי' ז' ובבית אפרים דהרי התוס' כתבו בתמורה דבאיסור שבדה מלבו ל"א כמדארל"ת אעל"מ:

ולפענד"נ הנה מקודם אבאר דסברת תוס' מוכרחת דבאיסור שבדה מלבו ל"א אעל"מ דאל"כ תיקשי לרבא איך משכחת שיכופו לגרש בהנך שכופין להוציא הלא ישבע שלא יגרש ולא יועיל הגט וישבע בכולל שיחול גם על דבר מצוה וכן קשה בעירוכין גבי חטאות ואשמות מה מהני הכפי' ישבע שלא יאמר רוצה אני ושלא יביא ול"מ הקרבן. ואי דיכופו להתיר ולבקש לו פתח הא תינח למה דמסקינין בב"ב מ"ח בטעם דתלי' וזבין משום דאגב אונסא גמר ומקנה מדעתי' ה"ה י"ל אגב אונסא גמר ומבקש הפתח וההיתר אבל לפי ההוי אמינא בגמרא דתלוי וזבין הוה זבינא לא משום דגמר ומקנה ורק דאונס לא מבטל הקנאה כמ"ש הרשב"ם דכל הקנאה הוה אונס ולא חילקה התורה בין הקנאה להקנאה עיי"ש א"כ זה שייך בגוף הגירושין או בהקרבן דהוה הקנאה משא"כ בהיתר הנדר או השבועה ל"מ באונס ושוב לא יועילו הגירושין ומה הועילו חכמים בתקנתן ולכאורה גם למסקנא קשי' לשיטת ר"ת הובא בב"י סי' רכ"ח בשם הרשב"א דל"מ התרה בנדר על דעת רבים לדבר מצוה רק במקרי דרדקי שהרבים שייכים ג"כ בנדר שלו שרבינא אהדרי' על דעת אביהם של תינוקת דאנן סהדי שאביהם של תינוקות מסכימי' לחזור משא"כ היכי שהרבים אין שייכים בהנדר עיי"ש א"כ קשי' מה מהני הכפי' ידור על דעת רבים שלא יגרש ולא יועיל התרה אף לדבר מצוה. אמנם זאת יש לישב דהרשב"א הקשה על ר"ת ממכות ט"ז דאמרינין באונס שגירש והדירה על דעת רבים יש לו התרה אף דהם אין שייכים במצוה זו ונראה לישב דקשי' על שיטת ר"ת והלא בכל נדר שהתרה דבר מצוה כיון שיש מצוה להנודר הרבים שייכים:

בנדרו מתורת ערבות. אך נראה לפמ"ש הפמ"ג בפתיחה כוללת א"ח ח"א אות ט"ז ובא"ח סי' קס"ז דערבות לא קיבלו רק אתורה שבכתב אבל לא על תורה שבע"פ ודבר הנלמד מדרשה וי"ג מדות. ורק במצות דרבנן יש ערבות מכח לאו דלא תסור. א"כ הוקשה לר"ת דמשמע לי' דמקרי דרדקי היא שלומד תורה שבע"פ לא שלומד לקרות ק"ש. ומבואר בנדרים דף ח' ובר"ן ורש"י דעל לימוד התור' חלה שבועה דלא מיקרי מפורש בתורה דאי בעי פטר נפשי' בק"ש עיי"ש. ולרש"י גם מצות ושננתם קיים (עמ"ש ע"ז בספרי לא"ח סי' י"ב אות א') א"כ ע"ז לא קיבלו ערבות ול"ה הרבים שייכים בגוה ומ"ה הוצרך לומר דמיירי שהרבים הם אביהם של תינוקו' וצריכי' להמקרי דרדקי. דזולת זה לא הי' בידם להתיר. ולפ"ז ל"ק מאונס שגירש דשם צריך לקיים מ"ע המפורש וע"ז ודאי קיבלו ערבות ושייכי בגוי'. ולפ"ז ל"ק מה שהקשיתי דגם במה שכופין לגרש שמחויב לקיים מצות חז"ל מלאו דלא תסור יש ערבות ושייכי רבים בהיתרו. אבל מה שהקשיתי להוי אמינא בגמ' קשה טובא. על כן המוכרח דבאיסור שבדה מלבו לכ"ע אע"מ ול"ח שידור וישבע מקודם דמ"מ מהני הגט והקרבן:

ח' ובכ"ז נ"ל דברי החו"ד נכונים די"ל דהא דאיסור שבדה מלבו ל"א אעל"מ דוקא היכא שנדר או נשבע מדעתו ולא היה מצווה על זה משא"כ במחויב לישבע עפ"י התורה ל"ה איסור שבדה מלבו ואמרינין אעל"מ ולפ"ז בחרם שנתנו הקהל האלופים מחויבים לעשות כל מה שבידם לטובת הקהל. והקולר תלוי בצוארם אם לא יעשו מה שבכחם לעשות כמבואר במרדכי פ"ק דב"ב והם כמו ב"ד הגדול. ואם יבינו שנחוץ שיגזרו בחרם שלא ישחוט רק אחד. וזולת זה יבואו לידי מכשול הם מוכרחים לעשות החרם ואמרינין אעל"מ. ונכונים מאוד דברי הרא"ש. והגם דהרא"ש פוסק בכלל ז' לענין חרם שאל יכתבו השטרות רק סופרים מיוחדים ל"ש כמדארל"ת ועיין ביו"ד סי' רכ"ח. שם לא היתה התקנה להרים מכשול בעניני איסור והיתר. ולא היו מוכרחים לתקנה זאת משא"כ בהך דכלל ה' שהי' להרים מכשול ומצאתי בתשו' ברית אברהם אה"ע סי' קי"ט אות י"א שכ' דאף לשיטת הרא"ש דס"ל היכא דאפשר לבטל האיסור או השבועה ע"י היתר ל"א אעל"מ מ"מ היכי דאיכא עבירה בביטול האיסור לא מיקרי אפשר לבטל עיי"ש, וה"ה היכי דאיכא מצוה בהשבועה או בהחרם לאפרושי מאיסורא לא מיקרי איסור שבדה מלבו:

ומה"ט אין להקשות אסברת החו"ד ממה שכ' התשובת הרא"ש דל"ש אעל"מ כיון שאפשר להתיר החרם דכיון דהחרם הוא לאפרושי מאיסורא איכא עבירה בביטולו ל"ש סברת הרא"ש. ועוד שם בתשו' הרא"ש הקהל עשו תקנה ואח"כ עשו תקנה אחרת והי' בידם לבטל החרם הראשון מ"ה ל"ש לומר אעל"מ משא"כ בנ"ד שהקהל עשו תקנ' והשוחט עבר והוא אין בידו לבטל החרם ל"ש סברת הרא"ש:

ולפמ"ש דהיכא דמחויב לישבע אף תוס' מודו דאעל"מ יש לפלפל בענין חרם ר"ג שלא לישא ב' נשים ושלא לגרש בע"כ ופלפלו גדולי האחרונים אם עבר על החר' אם מהני הגט או הקדושין ולהנ"ל נאמר כיון דהחיוב על גדול הדור לעשות משמרת למשמרת ור"ג ראה הצורך הגדול בהחרם לאפרושי מאיסורא לא מקרי איסור שבדה מלבו ואמרינן אעל"מ:

ט' והנה צ"ע בדברי הש"ך ס"ס ר"ל ביו"ד שכ' דבאיסור שאפשר לבטלו כגון בחרם הקהל ל"א אעל"מ והרי הוא גופי' פירש בסי' רכ"ח ס"ק צ"ו דהא דכ' הרא"ש בתשובה דהיכי דאפשר לבטל ל"א אעל"מ דוקא אם באמת ביטלו החרם אבל אם לא ביטלו החר' חרם השני אינו חל ולמה כ' סי' ר"ל דהיכי דאפשר לבטל ל"א ל"מ משמע אפי' הקהל לא ביטלו החר' וא"ל דכונת הש"ך סי' רכ"ח דאם לא ביטלו החר' אין התקנה השני' קיים אמנם המעשה דהיינו המכירה קיים דהרי הש"ך כ' להדי' דאין המכירה קיים כמבואר בתשו' הרא"ש כלל ה' סי' ד' על כן סותר דבריו וצ"ע. איברא דח"ס ח"מ סי' ק"ד דוחה דברי הש"ך סי' רכ"ח ופי' כפשוטו דבאיסור שאפשר לבטלו ל"א אעל"מ. וע' בנוב"י תנינא אה"ע סי' קכ"ט דהיכא דהדבר תליא ברצון חבירו ואם חבירו הי' מרוצה לא עשה שום איסור ל"א אעל"מ ואינו דומה לאונס שגירש אף דאפשר לעשות בהיתר אם היתה מתרצה מ"מ זה אסר רחמנא לגרש שלא ברצונה משא"כ היכי דלא אזהר רחמנא בפירוש על הריצוי. וע' בתשו' הגאון רע"א סי' קכ"ט. ובעניותא נ"ל ראי' דל"א בכה"ג אעל"מ דאל"כ קשי' בכל עני המהפך בחררה דהוה רשע וכ' הנ"י דא"צ להחזיר ונימא אעל"מ להפוסקים דגם באיסור דרבנן אעל"מ. וע"כ כיון דאם הי' מרוצה ל"ה עבירה ל"א אעל"מ. אך לדעתי זה דומה לאונס שגירש דגם כאן עיקר האיסור הי' שלא יטול בלי רצונו הן אמת דדעת ר"ת הובא בנ"י פ' חזקת דהיכי דהוא רשע מחויב להחזיר וי"ל הטעם משום דאעל"מ ובהכי יש לישב דברי תוס' קדושין נ"ט שהקשו אהא דראה את המציאה ובא אחר והחזיק בה זכה בה והלא הוה רשע ותמה הפנ"י ומה בכך והרי מ"מ זכה בה ואינו חייב להחזיר בשלמא מהא דפיאה הקשו שפיר דקתני מעבירין לכתחלה אבל ממציא' מה הקשו. ולהנ"ל נכון דבב"מ אמר רבא מתיב ריב"א נזיקין. ולרבא הקשו שפיר כיון דהוה רשע נימא דלא מהני. [ובדרך פלפול יש לפרש דברי הגמ' דב"מ דף י' בהא דאמר ר"ל ד' אמות קונות לו בכ"מ ואמר אביי מתיב רחב"י פיאה ואמר רבא מתיב ריב"א נזיקין. ואמאי אביי הקשה מפיאה ורבא מנזיקין. להנ"ל י"ל דהפנ"י כ' בקדושין נ"ט לפרש קו' תוס' דהוה רשע כונתם דבגמ' משני כיון דנפל גלי אדעתי' דבד' אמות לא ניחא לי' והיינו דבודאי לא סמכי' דעתי' דליקני בד' אמות ואם עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע בודאי סמך דעתי' דאחר ודאי לא יזכה שיהי' רשע. והנה לרבא דקשי' במציאה אמאי אחר זכה בה נימא אעל"מ כיון דאסור לזכות ע"כ צ"ל כמ"ש תוס' קדושין דבמציאה והפקר ל"ה רשע אך לאביי י"ל דלעולם הוה רשע ומ"מ זכה בה דא"ע מהני. והא דבפיאה מעבירין לכתחלה צ"ל כמ"ש הר"ן בקדושין שם דבפיאה כיון דכל עניים מחזרי' אחרי' ל"ה עני המהפך בחררה עיי"ש. והנה לאביי דסובר אע"מ ואין הכרע דבמציאה והפקר ל"ה רשע די"ל דהוה רשע ומ"מ זכה. לא הי' יכול לומר הקושיא מנזקין מראה את המציאה דע"ז ל"ש תירץ כיון דנפל וכו' גלי דעתי' דלא סמכי' דעתי' דבודאי סמך דעתי' כיון דע"י הנפילה הוה עני המהפך בחררה. ויהי' חבירו רשע, ול"ש התי' ע"כ הקשה מפיאה דל"ה רשע כמ"ש הר"ן ושייך תירץ כיון דנפל דלא סמך דעתי' ורבא כשיטתי' דאעל"מ ואמאי קתני זכה בה ע"כ דל"ה רשע במציאה והפקר. שייך לדידי' תירץ הגמ' בראה את המציאה ודוק). ומ"מ דעת רוב הפוסקים דל"א בכה"ג אעל"מ:

י' ובעיקר דברי הרא"ש שכ' דבאיסור שאפשר לבטל ל"א אעל"מ יש להבין דא"כ מה הקשה בתמורה. הקדים תרומה לבכורים אמאי מהני. והרי שם אפשר לבטל האיסור שישאל לחכם על התרומה ול"א אעל"מ. וצ"ל כונת הרא"ש היכי דאפשר לבטל האיסור והמעשה קיים כגון בחרם שלא יכתוב שום אדם שטר רק סופר מיוחד אפשר להתיר החרם ומעשה הכתיבה קיים משא"כ בתרומה אם ישאל על התרומה גוף המעשה אינו קיים וז"פ. ובקצה"ח הקשה על הש"ך שכ' דהיכי דאפשר לעשות בהיתר כגון במכירה בשבת שאפשר בחול ל"א אעל"מ מהקדים תרומה לבכורים והרי שם הי' אפשר להקדים בכורים לתרומה ול"ק דהש"ך כ' דאותו מעשה המכירה הי' אפשר בחול. משא"כ בהקדים תרומה לבכורים אותו מעשה שיקדים תרומה לבכורים אי אפשר בהיתר. וכעין שכ' נוב"י הנ"ל דאותו מעשה שיגרש אנוסה בע"כ דידה אי אפשר בהיתר ומ"מ צריך התי' הזה להשקל בפלס ובתשובה אחת הקשיתי על שיטת הרא"ש מהא דמקשה מתמורה אמאי מהני ונימא כמדארל"ת והרי זה ודאי דאף דאין נשאלין על התמורה כמבואר בירושלמי פ"ה דנזיר ובר"מ פ"ד דנדרים משום דתמורה מהני אף בטעות מ"מ זה דוקא שישאל על בהמה שהמיר אבל אם נשאל על בהמה ראשונה מהני שאלה כמבואר מש"ס דנזיר ל"ב אבל היכי דמתעקר עיקר הקדש איתעקר נמי תמורה ומבואר להדיא בתוס' שם ובלחם משנה ומ"ל פ"ו מעירוכין דבאומר זו כזו ג"כ ל"מ שאלה על השני' שהתפיס דמהני בטעות כמו בתמורה (אף דזה ל"ה תמורה רק באומר זו תחת זו) אבל על הבהמה שהתפיס בה או שהמיר בה מהני שאלה ותצא השני' לחולין. ולפ"ז הוה תמורה עבירה שאפשר לבטל ע"י שאלה ול"א אעל"מ ומה מקשה בגמ'. ולפמ"ש לעיל ניחא דבתמורה אם ישאל על הראשונה גם התמורה נעקרה והמעשה בטל לא מיקרי זאת אפשר לבטל רק אם יבטל האיסור והמעשה קיים ולא מיבעי אם אמר תצא זו ותכנס זה אם ישאל על הראשונה השני' יצא לחולין אלא אפי' אם אמר זו תחת זו דכונתו דשתיהן קדושות כדאמרינן בתמורה ט' ובזה י"ל כיון דדעתו לאקדושי בהמה שני' ל"מ שאלה על ראשונה שתצא שני' לחולין מ"מ כיון דהי' ההקדש ע"י התפסה או תמורה אם ישאל על הראשונה תצא שני' לחולין ויבטל המעשה ומ"ה ל"ק על הרא"ש (ובהכי נ"ל דל"ק מש"ס דשבועות כ"ד, ע"ב דמשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני ומקשה והרי הקדש ולישני דמיירי בתמורה דל"מ שאלה או באמר זו כזו דמבואר במ"ל דל"מ שאלה דאפי' בטעות מהני לפמ"ש ניחא דכיון דיכול לשאול על הראשונה מיקרי איתא בשאלה ואף אם נימא דליתא לראשונה בעולם דל"מ שאלה מ"מ כיון שבתחילת ההקדש הי' איתא בשאלה מיקרי מידי דאיתא בשאלה כמ"ש בנתיבות סי' ר' ודוק):

י"א ועפ"י דברי תשובת הרא"ש אלו דהיכי דאפשר לבטל האיסור ל"א אעל"מ מיושב מה דקשה לי בנזיר ד' באומר שבועה שאשתה ואמר הריני נזיר דאתיא נזירות חלה על שבועה ונימא אעל"מ ול"מ קבלת נזירות דהרי גם בקדושת פה אמרינין אעל"מ כמו דמקשה ממקדים תרומה לבכורים ומתמורה ובשלמא בנודר לבטל מצוה ל"ק נימא אעל"מ הנדר דשם גלי קרא איש כי ידור נדר לד' אבל בנזיר דלא יליף מקרא לא מהני הנזירות וכן קשה ברש"י דנזיר ד' דכ' רש"י, ודנשבע שאוכל ונשבע שלא יאכל חייב משום שבועת שוא משמע דשבועה חלה כנגד שבועה (הגם דדברי רש"י בלא"ה תמוהין כמ"ש באורח מישור דאדרבה משם מוכח דלא חיילי') מ"מ מזה קשה ג"כ איך חלה נימא אעל"מ ולפמ"ש בתשו' ברית אברהם אה"ע סי' קכ"א בסופו דל"א בשבועות ונדרים אעל"מ מיושב קושיתי מנזיר אבל כבר דחיתי ראיותיו בתשובה אחת אולם לדברי תשו' הרא"ש ניחא דבשבועות ונדרי' שאפשר לבטל ע"י שאלה ויהי' המעש' קיים ל"א אעל"מ:

י"ב והנה בקהל שאסרו שחיטת שאר שוחטים בחרם יש בלא"ה סברה דל"א אעל"מ לפמ"ש מהרי"ט דל"א אעל"מ רק היכי שיתוקן האיסור. על כן י"ל אף אם נאסור שחיטתו מ"מ האיסור לא יתוקן דאף דנימא דהוה כנוחר ומעקר מ"מ כיון דעביד דרך שחיטה עובר על החרם מ"מ גם זה תליא במחלוקת פוסקים ועיין בתשובת ר' עקיבא איגר סי' קכ"ט בענין הדומה לזה: [והגאון רע"א הקשה שם בשבת ק"ד דאמרינין כתב על גב' כתב פטור דלא כר"י דס"ל כתב על גבי כתב הוה כתב והקשו תוס' הרי ר"י לא ס"ל דהוה כתב רק בכתב תחילה שלא לשמה והעביר קולמוס לשמה דהכתב השני מתקן כתב הראשון ותירצו דמשמע דמשנה גם בכה"ג פוטר אף בכתב תחילה שלא לשמה וכתב השני לשמה. והקשה הגאון הנ"ל דנימא אעל"מ ולא תיקן כתב השני ומ"ה פטור ולעולם אתיא כר' יהודה ולפענד"נ דלק"מ דהרי רבא ס"ל אף דלא מהני מ"מ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ועל כרחך הסברא דאי נימא דמהני הרי פעל ועשה ורק דל"מ מצד שהתורה אסרה הפעולה ומ"מ חייב. וה"ה הכא בכתב ע"ג כתב הרי אם הי' כותב לשמה ולא הי' עושה איסור הי' מהני והא דלא מהני מצד שעבר אמימרא דרחמנא ומ"ה לא תיקן א"כ אהכי חייב רחמנא וה"ה דמחייב קרבן וכרת מה"ט וע"כ משנה דלא כר"י. וכבר כתבתי בספרי חא"ח סי' ל"ד אות ב' דלמ"ד מעשה שבת דאורייתא מ"מ חייב במבשל בשבת ול"ה מקלקל כיון דאיסור משום שחילל שבת אהכי חייבא רחמנא דלולא איסור שבת הי' תיקון וכן כאן לולא איסור שבת הי' כתב ומפאת דאמר רחמנא ל"ת ל"ה כתב א"כ אהכי חייב רחמנא וז"ב לפענ"ד]: י"ג סוף דבר אם כי הרב' יש לחקור ולדון בדינים אלו אם הלכה כרבא או כאביי ואי אמרינין בחרם אעל"מ מ"מ כבר הראיתי לדעת דאף להרא"ש ותוס' דבחרם ל"א אעל"מ מ"מ מה שהקהל עושין לאפרושי מאיסורא ויש עבירה בביטולו לא מיקרי אפשר לבטל ואעל"מ והרב' פוסקים חששו לזה ולפמ"ש בבית אפרים יו"ד סי' ל"ט דבשחיט' דלא בעי כונה להלכ' כר' נתן ל"א אעל"מ בלא"ה אין הלכ' כדברי החו"ד ול"א בשחיט' באיסור אעל"מ אמנם הסברא זאת צ"ע עוד וכ"ז אם לא נאמר בפירוש בהחרם שיאסר הבשר אבל אם נאמר בפירוש בהחר' שיאסר הבשר שישחוט ודאי אסור הבשר. אשר על כן אם הגעבעלא מק' נעש' בחרם ושם מבואר דאסור הבשר מה שנשחט בלי תשלום הגאבעלא ודאי אסור הבשר על כל ישראל אך אף אם אין מבואר שאסור הבשר אסור הבשר על כל ישראל כמ"ש הפ"ח דמכח קנס ותקנה יש להקהל והרב כח לאסור והשוחט אשר יעש' בשאט נפש מלבד שעובר על החרם הוא מכשיל רבים ודינו כנוחר ומעקר ושחיטתו אסורה. וד' יצילנו משגיאות ויצמיח השלום בארמנותיכם:

בשולי המכתב קשה לי אהא דאר"ל השוחט על מנת לזרוק דמה לע"ז מותר בש"ס דחולין ל"ט ובזבחים יו"ד פירש"י מותר באכילה ובסנה' מבואר דמ"מ חייב מיתה ואמאי מותר ונימא כמדארל"ת אעל"מ והוה כנוחר ומעקר וכן קשה בדף פ"ב דחולין דס"ל לר' יוחנן בשוחט ראשון לשלחנו ושני לע"א חייב משום אותו ואת בנו ונימא אעל"מ ונהי דבכל או"ב חייב דאהכי חייב רחמנא וכן בכל שוחט לע"ז דאף דלא מהני לקי מ"מ בשוחט לע"ז לא יחייב משום או"ב דהוה כנוחר וצ"ל דכיון דלא יתוקן האיסור אי נימא ל"מ דגם בנוחר ומעקר לע"ז חייב ל"א אעל"מ כמ"ש מהרי"ט ח"א סי' ס"ט דדוקא אם נימא דל"מ יקיים רצון התורה כגון במימר דנימא דל"מ התמורה משא"כ בשוחט לע"ז אף דהוה כנוחר עדיין הוה עובד ע"ז ולפי"ז ליתא למ"ש החו"ד סי' א' בטעם הר"ן בשוחט של חבירו לע"ז נהי דלא אסרה לה לא שרי לה משום דהוה כנוחר דאעל"מ ומתוקן האיסור דלדבריו קשה קו' הנ"ל ובעיקר דברי החו"ד דנוחר לע"ז פטור מה שהקשה עליו ח"ס יו"ד סי' ה' דאף שבר מקל לע"ז חייב י"ל דזה דוקא בדרך לעבוד ע"ז בכך והר"ן וחו"ד מיירי באין דרך לעבוד ע"ז בכך רק דבזביחה חייב אף דאין דרכה בכך כדאמרינין בסנה' ס' וזה דוקא בזביחה דילפינין מקרא דזובח לאלקים יחרם ולא בנחירה ולפ"ז מיושב מה שהקשיתי לחו"ד דר"ל ור' יוחנן בחולין ד' פ"ב מיירי בדרך לעבוד ע"ז בהקרבה דלא יתוקן האיסור דאף בנחירה חייב ובתו' ע"ז ל"ב כ' דל"א סתם מחשבת עכו"ם לע"ז רק דרך שחיטה ולא דרך חניקה ונחירה ומ"מ לדעתי חייב בנוחר ומעקר לע"ז ואינו דומה להא דאמרינין בע"ז נ"א במקריב בע"מ פטור דשם דוקא במחוסר אבר משום דאף לב"נ בבמה אסור משא"כ נחירה כיון דב"נ בנחירה תליא אף בבמה שלו בנחירה סגי אמנם יש מקום לומר דבקרבן בן נח הי' צריך שחיטה וילפינין מיצחק שאמר לעשו שא נא תליך אין שא אלא לשון השחזה שלא יהי' פגום כדאמרינין במדרש משום שהי' לקרבן פסח כדרשת חז"ל ואולי עוד מאברהם שלקח המאכלת לשחוט ומזה ילפינין דיני שחיטה בקרבן בחולין ט"ז ובזבחים (מזה מוכח דלמדין מקודם מתן תורה דלא כירושלמי הובא בתוס' מ"ק כ' י"ה מה) וע"כ בקרבן הי' צריך שחיטה אך מאבות ליכא למילף שהי' דינן כישראל אך קצת הוכחה מדאיצטריך קרא לבן נח במזבח דידן דאסור בעל מום דס"ד הואיל ולא נצטוו ב"נ רק על מחוסר אבר ל"ש במזבח דידהו ל"ש במזבח דידן כדאיתא בתמור' ז' והרי בלא"ה מזבח דידהו בנחירה ומזבח דידן ודאי בשחיטה ואינו דומה כלל ומזה מוכח קצת דב"נ בבמה בשחיטה לגבוה עוד נ"ל ראי' מירושלמי דפ"ק דמגילה דאיתא שם הכל קרב בבמה בהמה וחי' וכו' וכ' תוס' חולין כ"ב ע"ב דמיירי בבן נח (וכן היא בש"ס דזבחי' קט"ז ע"ב עד שלא הוקם המשכן וכ' טהרת הקודש שם דמיירי לבן נח וכן התוספתא פ"ג דזבחים מיירי לבן נח) ואמאי לא קתני דב"נ בנחירה מותר להקריב ומוכח קצת דבנחירה אף ב"נ אסור כמו מחוסר אבר ולפי"ז נוחר לע"ז פטור כדברי החו"ד ומ"מ דבר חדש לא קאמינא אך בע"ז שאין דרכה בכך י"ל דפטור בנוחר אך מ"מ בשוחט לע"ז אף אם נימא דל"מ כיון דהעובד עשה דרך שחיטה לא יתוקן האיסור דלא כחו"ד כן נלפע"ד ובעיקר הדבר שכ' הבית אפרים יו"ד סי' ט"ל בכל שוחט ל"א אעל"מ דשחיטת חולין ל"ב כונה ודוקא היכא דבעי כונה אעל"מ כמו מימר ותורם ומגרש וכ"כ הגאון מהרש"ק בטוב טעם סי' ט' צ"ע נהי מהא דמקשה בתמורה משינוי קונה וכ' בנתיבות סי' ל"ד לפרש דקאי אשינוי החוזר לברייתו דל"מ שינוי דממילא רק שינוי שהיא בידים וק' לסברת בית אפרים וכי בשינוי בעי כונה יש לישב דקו' הגמרא מגוף הגזילה דנימא דלא מהני כמ"ש בטיב גיטין ל"ז דהגזילה היא הקנין ואם עושה תינוי קונה למפרע וגזילה בעי כונה מ"מ מה דמקשה לאביי מפיאה דמעשר לאחר מירוח ונימא דמהני וצ"ע דאם לאו דלא תכלה בעי כונה ל"ק לאביי ממשנה דלמא מיירי בלא כונה לכלות הפיאה ומש"ה ל"מ דלא עבר ואם לא בעי כונה גם לרבא קשה לסברא הנ"ל ע"כ סברא זו צ"ע ושמא י"ל דלעולם בעי כונה ומ"מ מקשה לאביי דע"כ המשנה מיירי בכיון לכלות הפיאה דאם לא כיון לכלות גם ת"ק ס"ל דשינוי אינו קונה ואמאי ס"ל אינו מפריש מן העיסה וע"כ בכיון לכלות ומש"ה ניחא לרבא דל"מ כיון דבעי כונה ודו"ק ובנוב"י תניינא יו"ד סי' ט' הקשה מה מקשה לרבא למ"ל תעזוב הא בלא"ה ל"מ דילמא מיירי בלא כיון לכלות ול"א אעל"מ רק במזיד עיי"ש ולפע"ד בלא כיון לכלות א"צ קרא דמדין גזל נגע בי' ואם לא כיון ודאי מפריש אח"כ כדכתיבנא ודו"ק. ודע דמש"כ הש"ך סי' ר"ח דבמקח שנעשה באיסור שבת ל"א אעל"מ כיון שהמעשה יוכל להעשות למחר בהיתר ל"א אעל"מ סותרים לדברי תוס' זבחים קי"ד ע"ב ד"ה היתר שהקשו איך קדוש במחוסר זמן נימא אעל"מ והרי שם יכול להקדיש אח"כ בהיתר וזה דלא כש"ך מיהו תוס' כ' ושם יש טעם אחר אולי כוונו לסברת הש"ך ודו"ק:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה