שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן ג
ב"ה ר"ח טבת שנת כתר"ו ברעזאן. להרב הה"ג החריף המופלג מ' שמואל יהודא נ"י האבד"ק איזמאיל:
בדבר שאלתו שיש בקהלתו ג' שוחטים והמה טרודים כי המה החזנים מהעיר. והעיר גדולה ורוצים הנגידים שהמה עיקר העיר. לקבל עוד שו"ב אחד. והשוחטים אינם מרוצים אם השוחטים יכולים למחות מלקבל עוד שו"ב: א תשובה הנה בתחלה נבאר אם יש לחוש להשגת גבול בהמנות עוד שוחט ונתוכחו בזה גדולי האחרונים לכאורה י"ל. דשוחט ל"ה רק כאומן וכטבח. וכיון דהלכה עוש' אדם חנות בצד חנותו של חבירו ואין הלכה כרב הונא דאמר האי בר מבואה דאוקי רחיא וכו' אלא כר"ה בדר"י ב"ב כ"א. דכיון דלא פסקי' לחיותי' לגמרי ומאן דיהיב לי' לשחוט ומאן דניזיל לגבי האי ניזל. ואף דדעת ר"ת הובא ברמב"ן לחלק בין אומנות ובין עוסק בסחורה דר"ה ברי' דר"י מיירי בסחורה ומ"ה ל"מ מעכב אבל ר"ה מיירי באומנות ובזה שייך פסקא לחיותי' מ"מ הסכמת רוב הפוסקים דאף באומנות ל"ש פסקא לחיותא. והגם דלכאורה הי' נרא' מהסבר' כדברי הר"ת, דגוף הסברא דהלכה עושה חנות בצד חנות של חבירו היא מטעם אף דבא לחבירו היזק על ידו מ"מ אינו חייב בזה דלא עדיף ממבטל כיסו דפטור. ואף דחבירו הרויח על ידו מ"מ הש"ך בסי' רצ"ב פסק כהיש"ש דאף בהרויח א"צ ליתן לחבירו הריוח. וכן נראה מדברי הרא"ש בתשו' ועיין בתשו' בית אפרים. חלק ח"מ סי' כ"ו. ואף דלכתחילה ודאי אסור לבטל כיסו של חבירו מ"מ ס"ל לר"ה ברי' דרב"י זה דוקא היכא דעביד בדחברי' וכונתו להזיק לחבירו אבל היכא דעביד בדידי' אין כאן שום איסור כיון דאף אם עביד בדחברי' ובכונה פטור במבטל כיסו. א"כ זה דוקא בסחורה אבל באומנות כיון דאלו ביטל חבירו ממלאכתו בידים חייב מדין שבת כמו אדם דאזיק אדם דחייב בד' דברים ואף הדקי' באנדרונא חייב משום שבת כדאמרינן בב"ק ד' פ"ה א"כ אף אם עביד בדידי' בלא כונה להזיק אם ידע בבירור דע"י כן חבירו מתבטל ממלאכתו אסור וזה סברת ר"ה דמיירי באומנות ומ"ה שייך פסקת לי' לחיותו ובזה נכון מה שאמרו בגמרא שם לימא רב הונא דאמר כר' יהודא. ומשני עד כאן לא אמרו אלא דאמר לי' אנא קמפלגינא אמגוזא את פלוג שיוסקי אבל הכא אפי' רבנן מודו. והיינו דשם ל"ה בודאי גורם היזק לחבירו כיון שאפשר לו לפלוג שיוסקי. וכיון שאין מתכוין להזיק ואינו עושה בודאי היזק. משא"כ הכא בודאי עושה היזק לחבירו חייב אף באין כונה להזיק כמ"ש הרא"ש בסוף כיצד הרגל לענין ד' דברים דחייב אם יודע שעושה בודאי אף באין כונה להזיק. ור' יהודא ס"ל דאסור לחלוק אגוזים דס"ל אף באינו עוש' בודאי היזק אסור ובהכי מיושב קו' התוס' ד"ה תנאי היא תימא לרשב"א אמאי לא מייתי ברייתא דלעיל דממנ"פ ר' יהודא פליג אהך ברייתא. והיינו דר"ה יסבור כר' יהודא. ולפמ"ש א"א לומר דר"ה ס"ל כר' יהודא. דר' יהודה ס"ל אף בסחורה אסור ור"ה דנקט ריחי' ולא נקט חנות ע"כ לא ס"ל כר' יהודא. דבסחור' כיון דאף מבטל כיסו של חבירו פטור בידים א"כ כשאינו עושה רק בשלו מותר לכתחילה ורק באומנות ס"ל לר"ה כמ"ש בסברא. וליכא למימר דס"ל כר' יהודא. ומ"ה קאמרו דס"ל כרשב"ג. ורשב"ג פליג באומנות את"ק. וחילוק גדול יש בין אומנות ובין סחורה:
ב ויש לנו דרך אגב להעיר בדברי הרי"ף שפסק בפ' הגוזל בתוקף עבדו של חבירו ועשה מלאכה דפטור דוקא שלא בשעת מלאכה. ותמהו רבים דבגמ' לא אמרו זאת רק אי עבדא כמקרקע דמי. אבל אי עבדא כמטלטלי פטור אף בשעת מלאכה. והרי"ף פסק עבדי כמטלטלי ולפטור אף בשעת מלאכה. ונראה בישוב הדבר דבאמת אף אי עבדי כמטלטלי יש לחייב מדין שבת דאף בעבד חייב מדין שבת. כמו שהקשה בקצה"ח שע"ג ס"ק ד'. אך לפענ"ד אינו חייב בעבד ד' דברים רק בעבד שמל וטבל דהדין נובע מגמ' גיטין י"ב ושם י"ל דמיירי במל וטבל דבאמת יש להקשות אמאי חייב על עבדו של חבירו ד' דברים לא יהי' אלא כמזיק ממונו. אך כיון שהוא אחיו במצות חייב בד' דברים ומשלם לרבו מפאת כן. א"כ בעבד שלא מל וטבל דל"ה בר מצות אינו חייב בד' דברים. (וע' בספרי סי' ט"ו אות ט' כתבתי דגם ל' סלעים אינו חייב רק בעבד שמל וטבל ושם הבאתי דברי הר"מ פ"ה מעבדים דאינו יוצא בראשי אברים רק במל וטבל). ומ"ה מקשה בהוי אמינא בב"ק צ"ז רק למ"ד עבדא כמקרקע אבל אי כמטלטלי ניחא. די"ל דרב דניאל בר קטינא מיירי בעבד שלא מל דהוה רק כקנינו ומ"ה פטור בעשה מלאכ' ואינו חייב משום שבת כמו הדקי' באנדרונא וזה להוי אמינא אבל למסקנא דמוקי לה בשלא בשעת מלאכה. גם רי"ף מביא זאת דבשעת מלאכה לא בכל דוכתא פטור ויש חילוק בין עבד שמל וטבל לעבד שלא מל וטבל. וצ"ל לר"י דס"ל אין לעבדים בושת דלא ס"ל אחיו במצות מ"מ חייב בד' דברים לאדון ול"ה כקנין ממונו דלענין זה הו"ל אחיו כמו שכתבו תוס' דלכמה דברים הו"ל אחיו ואכ"מ:
ג ובאמת הי' מקום להעיר בהך דאם פועל לא עשה פעולתו כמו שאמר בעה"ב דמשלם שכר שהי' יכול להרויח כמו שהאריך בנתיבות סי' ש"ו וראיתו מהך דהאי מאן דפשע ולא זבין לי' משלם כדקא אזיל אפרינא דזיל שפט ותמה בשיטה מקובצת מ"ש ממבטל כיסו של חבירו עיי"ש ולהנ"ל י"ל כל פועל משלם מדין שבת כיון דמשועבד לי' לעבוד עבודתו. ואלו הי' עבד נוקב מרגליות והדקי' באנדרונא משלם לי' ה"ה בזה שהי' לו לעבוד אותו מלאכה והבעה"ב הרויח על ידו ולא עבד אין לך הדקי' באנדרונא גדול מזה. ומ"ה משלם לבעה"ב דאותו שעה שהי' לפועל לעבוד שוה בעיניו סך הרבה. ואף דהטור ס"ל בסי' ש"ח דגורם אינו חייב בד' דברים זה דהוא עצמו לא עשה המלאכה גרע יותר מגורם דהדקי' באנדרונא ובהך דסי' ש"ח שנתן לכתף יותר ממה שהי' לו ליתן ל"ה רק גורם. ועוד דשם נעשה היזק לחבירו ע"י ממונו והו"ל שור דאזיק אדם דפטור מד' דברים משא"כ זה שלא עשה מלאכה בפשיעה ודאי חייב מדין שבת. וכן כתב בהפלאה בכתובות ד' ק"ז ע"ב לענין אשה שלא עשתה מלאכה. ולפענ"ד צדקו דבריו כמ"ש דזה גרע מהדקי' באנדרונא ומיושב קושי' השיטה מקובצת. ואקצר והיא הערה גדולה ואולי יש לחלק בין אומן לפועל ודוק:
ד ועכ"פ דברי ר"ת הם מקצוע גדול דיש חילוק בין אומנות ובין סחורה כמ"ש לעיל בסברא. וכן נראה מדברי תוס' קדושין נ"ט שכתבו דבדבר של הפקר ל"ש עני המהפך בחררה רק במצודות דגים היא מטעם אומנות חבירו וכן בהך דר"ה. עי"ש וזה גופה דברי ר"ת שהובאו ברמב"ן. הן אמת שהי' מקום לומר דמצודות דגים אין ראיי' דהיא מטעם אומנת. ומה שהקשה תוס' מראה את המציאה ונפל עלי' דמעבירין אותו ומ"ש ממצודת דגים דמחויבין להרחיק יש לומר עפ"י דברי הרא"ש בנדרים ד' ל"ד בככר של הפקר. שכתב דמיירי שהי' בקרוב לו והוא לבדו יכול לזכות בו ומ"ה יכול להקדישו כמו שדה זו שאמר לכשאפדנה תיקדש חזינן דס"ל דהיכא דהוא לבדו יכול לזכות יכול להקדיש אף קודם הזכי'. אמנם אם יש אחרים שיכולים לזכות אין יכול להקדיש דל"ש הואיל כיון שגם לאחרים יש זכות זה. א"כ גם בדבר הפקר דינא הכי דהיכא דבתחילה הוא לבדו יכול לזכות ולא אחרים כיון שיכול להקדיש מטעם בידו הו"ל כבר זכות בגוי' כגורם לממון דהו"ל כאלו כבר זכה בגוי' כמו דיכול להקדיש דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה. משא"כ היכא שהוא ואחרים שוים ול"ה בידו לבד לזכות רק גם אחרי' יכולים לזכות באמת רשאי כל אדם לזכות. א"כ בהך דב"מ דראה את המציאה. גם אחרים ראו אותה ואין בידו להקדיש ומ"ה גם בנפל מעבירין אותו ממנה. משא"כ במצודות דגים כיון שבתחילה הי' לו לבד. שם המצודה. והדגים כבר ראו חורי' ובתחילה לא היו ביד אחרים לזכות בהדגים רק בעל המצודה הוי כהך דהרא"ש דככר של הפקר והוי כאילו כבר זכה ואין לאחרים להפסיד כחו ע"י העמדת מצודה דהו"ל כאילו כבר זכה בהדגים קודם שיעמדו המצודה. כן יש מקום לומר לכאורה בישוב קו' התוס':
ה ובאמת אין להאריך בענינים אלו דכבר הסכימו רוב הפוסקי' דגם באומנות אין הלכה כר"ה כמ"ש בתשו' מהר"ם בר ברוך ובחות יאיר. ואין בזה רק מדת חסידות כדאמרינן לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנת חבירו. ועיין בבית אפרים חלק ח"מ כמה תשובות וגם בנטע שעשועים. האריך הרבה בזה. והגם לפמ"ש הב"י בסי' קנ"ו דל"ה רק מדרבנן לר"ה אין ראי' ממה שדרשו קרא דיחזקאל אל ההרים לא אכל שלא ירד לאומנת ומשמע דל"ה רק מדת חסידות דבאמת עפ"י דברי קבלה אין כאן איסור רק אח"כ רבנן אסרהו. מ"מ משמע מגמ' דל"ה איסור. וביחוד היכא שאין מפסיד לגמרי לחבירו ודוקא בהך דאביאסף במפסיד לגמרי לחבירו ופסיק לחיותו אסרו ואמרו דבזה הלכה כר"ה. משא"כ היכא דלא מפסיק לחיות לגמרי. ובאמת לפענ"ד יש לי הערה בישוב דברי אביאסף שפסק דמבוי סתם יכול למחות שלא יעמיד אחד חנות קודם מחנות שלפני' עיין בד"מ סי' קנ"ו ובתשו' רמ"א. ושורש הדבר. עפ"י דברי הרמב"ן דמבטל כיסו של חבירו תליא בדינ' דגרמי ומ"ה מניעת הריוח ל"ה רק גרמי. ועיין בבית אפרים דמה דפליגא רשב"ג ורבנן דלרשב"ג דס"ל אף לשכינו כופהו מטעם דדאין דינא דגרמי. כשיטתי'. ולפ"ז נ"ל עפ"י מה שלמדתי מלשון התוס' ב"ק צ"ח ד"ה מתיב רבא, דאף דשף מטבע של חבירו פטור מטעם דל"ה אלא גורם דלא עשה קלקול וחסרון מ"מ היכא דעשה קלקול וחסרון במקצת מגלגלין עליו את הכל עיין בתוס', ולפ"ז הדבר יבחן. דרבנן ס"ל כיון דלא דנו דינא דגרמי. ואם יעשה בידים ויסגור חנותו של חבירו פטור מלשלם. כשאינו עושה רק בשלו ולא בשל חבירו אין כאן איסור כלל דנחית חד דרגא. ורשב"ג ס"ל דינא דגרמי ואם יסגור חנות חבירו או יבטל כיסו בידים חייב מ"ה היכא שעושה בשלו דנחית חד דרגא מ"מ איסור יש כאן. וס"ל לאביאסף זה דוקא היכא שאין מפסיד לחבירו. רק מניעת הריוח כגון במבוי מפולש דעדיין חנות של חבירו שוה כלום ול"ה רק מניעת הריוח. משא"כ במבוי שאינו מפולש דגם חבירו מפסיד מהקרן דלא שוה כלום חנות שלו. ואם עושה בידים בשל חבירו כזאת מגלגלין עליו את הכל. אסור לגרום לחבירו אף אם עושה בשלו. כן יש לישב דברי אביאסף. וגם יש לפרש דברי רש"י בהך דדגים דבהכי מיירי ואקצר באופן דהיכא דיורד לאומנות חבירו ואין מפסיד לחבירו לגמרי אין כאן איסור מדינא:
ו אמנם עם כל זה הנני מורה תמיד בשוחט שקובע עצמו בעיר בלי הסכמת הראשים והיחידים או הרב יש כאן הסגת גבול. וטעמא דידי כיון דבזה"ז ממנים שוחטים בעיר עפ"י כתב והסכמת הראשים. א"כ בלי טעם אין להורידם מאומנתם וה"ה שלא יוכל אחד להזיק להם כיון שכבר זכו בכל הכנסת השחיטה ואינו דומה כלל ליורד לאומנת חבירו דשם לא הבטיח לתת לזה משא"כ בשוחט שממנים אותו. ואיך יבוא אחר לקחת הכנסת זה:
מה שהבעלים כבר הבטיחו לתת לזה. ולא גרע ממכירי כהונה דעשו שאינו זוכה כזוכ' וע' בתו' ב"ב קכ"ג הטעם דהוי מתנה מועטת ואסור לחזור וכ"ש בשוחט שממנים אותו. וכבר הבטיחו לתת לזה שכר שחיטה. ואסור לאחר לקחת את אשר כבר זכה זה. והוי כמלמד בתוך זמנו. ועיין בתוס' קדושין ואף בכל התמנות הוי על ג' שנים זה מטעם דאסור להשכיר עצמו יותר. אבל הבעלים לא יוכלו לסלקו אף לאחר ג' בלי טעם כמ"ש בתשו' אמרי אש סי' צ"ה לענין רב וה"ה לענין שוחט. ובשוחט אולי אין ממנים אותו כלל על ג' שנים וזה תלי' איך מקבל השכירות אם מקבל מכל שחיטה ושחיטה הוי כאומן. ואם מקבל שכר לשבוע הוי כפועל ואין ממנים יותר מג' שנים כדין ועכ"ז גם אח"כ אינן יכולין לסלקו ושוחט שבא לשחוט לעיר בלי הסכמת יחידים וראשים כאשר יבואר הוי הסגת ש גבול וגזילה: ז' אמנם אם מיעוט אנשי הקהילה ממאנין בהשוחטי' הראשוני' מחמת סיבה וטעם ורוצים בשוחט אחר למנות אותו ג"כ והם מיעוט חשוב ויש בהם הרבה אוכלי בשר ובתוכם הראשים או היחידים החשובים ויש בדבריהם טעם וסברא הניכרת וכבר עבר זמן הרב' מהתמנות השוחטים הישנים יכולים למנות ואין טענה להשוחטי' הישנים כיון שאין מסלקין להשוחטי' הישנים. ול"ש לומר שיגרמו להם היזק במה שכבר זכו השוחטי' הישני' דבאמת מאז שמינו השוחטי' נתרב' העיר וההכנס' ומה שנתרב' אח"כ יכולין ליתן לאחר. והגם דבלי הסכמת יחידים שוחט שבא לעיר הו"ל הסגת גבול כמ"ש. אבל אם נעשה בהסכמת יחידים ומיעוט חשוב והרב שבעיר ג"כ מסכים לזה הרשות בידם אם יש בדבר טעם וסברא וצורך הציבור להוסיף עוד שוחט ואף דהשוחטים זכו במה שניתוסף העיר מדין מכירי כהונה. מ"מ כבר כתב זקיני הח"ץ סי' ע' דגם במכירי כהונה יכול לחזור בשביל צורבא דרבנן והכסף משנה סוף פ"ו מתלמוד תורה כ' דרבים לגבי יחיד הו"ל כרב אצל תלמיד ע"כ בשביל צורך הציבור יכולין להוסיף שוחט על מה שנתרבתה העיר ובלי טעם הוי גם לזה כעני המהפך בחררה. והנה מבואר בש"ך סי' רכ"ח ס"ק פ"ט בשם הרשב"ץ דבזה"ז הולכים אחר הראשים. אמנם בענין שוחט לדעתי הרב יש לו עיקר הדיעה אם למנותו או להוסיף על השוחטים הכל יעשה על פיו בזה. אך באופן שלא יהי' נוגע בדבר ויהי' כונתו לשם שמים:
ידידו יצחק שמעלקיס:
בשולי המכתב בפנים הבאתי חילוק בין עבד שמל ולא טבל ובין עבד שמל וטבל אזכיר בזה מה שראיתי בפמ"ג א"ח פתיחה כוללת ח"ב אות ח"י הביא דברי ב"י סי' קנ"ט בשם המנהיג דאין נוטלין לידים מעכו"ם ועבד דבעי מכח אדם. (והנה מה שהקשה הפרי מגדים דקברי עבדים מטמאין באהל ובה' ט"צ פ"ט ה"א מבואר דעבדים מטמאין בנגעים לדעתי כונת המנהיג והב"י דעבד היינו שלא מל וטבל דהוא כנכרי וכיוצא בזה פי' הכ"מ דברי הר"מ פ"ה מעירוכין ה' ט"ז דמיירי בעבד שלא קיבל עליו מצות עיי"ש ובגוף הדין אי עבד איקרי אדם ע' תוס' מגילה כ"ג דמייתי ראי' מגיטין ל"ח דמיקרי אדם. ואף דתוס' מייתי דיליף מהאדם אבל ע"כ ט"ס בתוס' וצ"ל מאדם אולם תוס' סנהדרין ט"ו כ' ד"ה אדם דלא משמע לי' דקאי אעבד. אולם בתוס' ב"ק י' ד"ה שהשור כ' דשור ולא אדם איצטריך לעבד. ולפמ"ש בספרי סי' ט"ו אות ט' מיירי בלא מל וטבל ומוכח דמקרי בלשון חז"ל אדם דלא כמנהיג. גם צ"ע דבגמ' חולין ק"ז איתא בנ"י מכח גברא ולא מכח אדם. וע' מ"ש בשולי המכתב סי' ט"ו לענין אי עבד מקבל טומאה שהקשיתי אדעת תוס' נזיר ס"א דעבד אין מקבל טומאה שכ' ד"ה א"ה וה"ה דאשנויא קמא דמי שיש לו טהרה יש לו טומאה פריך והכונה דעבד שאין לו טהרה במי חטאת אין לו טומאה ולא יהי' ג"כ נזיר. הרי דס"ל דעבד אין לו טומאה מתוס' פסחים פ' בנטמא סכין דמטמא לגברי וקשה לישחט ע"י עבד עיי"ש. שהבאתי דברי קהלת יעקב אלגזי סוף אות נ' ומראה פנים ירושלמי רפ"ט דנזיר דלא קיי"ל כתו' (אך מ"ש המראה פנים דתוס' לא כ' כן רק בה"א ליתא דבגמ' לא דחי רק דנזירות לא תליא בזה אך לענין טומאה גופה אין חילוק לתוס' בין הוי אמינא למסקנא) וכעת נ"ל ראי' דלא כתוס' נזיר מגמ' ערוכה בנדה כ"ג והכא מאי פירכא איכא מה לאדם שכן מטמא בחיים ופירש"י מקבל טומאה בחי' דין היא שתהא יולדתו טמאה תאמר בחי"ו ומה פירכא והרי יולדת שפחה מטמא בלידה כדאיתא בכריתות ובת"כ וע' תוס' נדה ט"ו והרי ולד שפחה הוא עבד דאינו מקבל טומאה מחיים, א"כ ליכא פירכא. וע"כ מוכח דעבד מקבל טומאה מחיים ולכאורה י"ל להיפך דהתוס' הקשו בנדה ע"ו ע"ב למ"ל קרא דאשה לרבויי שפחה לקרבן לידה ת"ל מגז"ש לה לה עיי"ש. ולהנ"ל י"ל כמו בגמ' דנדה פריך על גז"ש דיצירה או בריאה מה לאדם שכן מטמא מחיים כן אין ללמוד מלה לה מאשה (דלה לה לאו מופנה דאיצטריך לה לשמה) מה לאשה שכן ילדה מטמא מחיים. להכי איצטריך ללמוד מרבוי דאשה. אמנם נראה דקרא דאשה איצטריך לגיורת ומשוחררת. ושפחה ידעינין מלה לה ומוכח דולד שפחה מקבל טומאה. איברא דמ"ש בקהלת יעקב דנהי דעבד מקבל טומאה ומהני הזי' מ"מ אינו חייב כרת על ביאת מקדש מדכתיב ונכרת מתוך הקהל מי שיש לו קהל כדדרשינן בנזיר ס"א צ"ע דא"כ עבד אינו חייב קרבן על ביאת מקדש כיון דאין זדונו כרת והרי ילפינין לה לה מאשה בשלמא אי לא מקבל טומאה ניחא. אבל אי הוה טמא יתחייב על ביאת מקדש על כן נראה דעבד חייב על ביאת מקדש מגז"ש דלה לה ושמא כיון דכ"ג נמי אימעט מקרבן מהאי קרא אין לתמוה דעבדים פטורין כיון דבלא"ה ל"ש קרבן זה בכל ישראל. ובעיקר הדין שכ' הקהלת יעקב דעבד מקבל הזי' ומייתי מסיפרי פ' מטות תתחטאו ביום הג' וביום הז' אתם ושביכם מה אתם בני ברית אף שביכם בני ברית ועבדים נקראו בני ברית כדמוכח מגיטין כ"ג. הנה ברמב"ם פ"ט מעדות ה"ד מבואר דעבדים פסולים לעדות משום שאינם בני ברית והלח"מ תמה עליו מש"ס דב"ק פ"ח וראיתי שהקשו על הר"מ מש"ס דגיטין כ"ג דעבד מיקרי בן ברית ונראה לישב לפמ"ש במקנה קידושין כ"ט דעבד אינו מחויב למול את בנו וכ"כ בשיטה ב"ק פ"ח ואפי' ילוד בית אינו מחויב למול את עצמו רק החיוב על האדון ולא על העבד. ולדעתי הדבר תליא במחלוקת לפמ"ש המגיה במ"ל ה' מלכים פ"י דדוקא במ"ע שהז"ג דנשים פטורות עבד פטור מגז"ש דלה לה משא"כ במצות עשה שאין הז"ג אף דמיעט קרא נשים מ"מ עבדים חייבין עיי"ש שמפרש כן דברי תוס' ב"ק פ"ח א"כ לפמ"ש תוס' קדושין כ"ט דלמ"ד מילה שלא בזמנו בין ביום בין בלילה ל"ה מילה מ"ע שהז"ג. ורק דמיעטה קרא ולפ"ז עבדים חייבין משא"כ למ"ד מילה של"ב אינו אלא ביום הו"ל מעשהז"ג ועבדי' פטורין. ולפ"ז י"ל דסוגיא דב"ק פ"ח קאי למ"ד מילה ל"ה מעשהז"ג ועבדים חייבין במילת עצמן ובניהם והוין בני ברית ולכן הוצרכה לילף מק"ו דעבדים הוין בני ברית משא"כ הר"מ דפוסק מילה של"ב ג"כ רק ביום ועבדים פטורים ול"ה בני ברית ואין דומין לנשים דהוין בכלל ישראל משא"כ עבדים דל"ה בכלל ישראל ולא בני ברית (דמש"כ רש"י גיטין כ"ג בני ברית מחוטב עציך לא ס"ל לר"מ דאין ראי' מנתינים דמשה גזר עלייהו כדאיתא ביבמות ע"ט לשאר עבדים אך בני ברית מי שמחויב במצות מילה) ולכן ל"ה דומיא דאחיך לעדות וסוגיא דגיטין כ"ג נמי קאי למ"ד מילה ל"ה מעשהז"ג ורמב"ם לא פסק כן. והא דס"ל לר"מ דמהני שליח עבד בק"פ ובתרומה דוקא בעבד שלו משום יד עבד כיד רבו כמ"ש ברי"ט אלגזי בכורות פ"ד ד' ל"ו דפוס פרעשבורג עיי"ש שהאריך. ולפ"ז יצא לנו דאם מהני הזי' לעבד דאיתא בספרי אתם ושביכם מה אתם בני ברית תליא במחלוקת ואם עבדים ל"ה בני ברית יהי' הפירוש אתם ושביכם כפירש"י כשיתגיירו לגמרי. ולא עבדים ולפ"ז אי עבדים מקבלין טומאה ג"כ תליא במחלוקת הנ"ל ודוק אמנם זה דעבדים מתים מטמאין באהל לא תליא בהכי. דודאי הוה בכלל אדם. אך כיון דלאו בר חיטוי היא אינו מקבל טומאה וטומאת שרץ ילפינין מטומאת מת ומ"מ אע"פ שכתבתי לישב דברי הר"מ אך מפשטות סוגית הש"ס משמע דעבדים מיקרי בני ברית ולפ"ז מהני הזי' ויש להם טהרה וטומאה. כמו שהוכחתי מש"ס דנדה כ"ג ודע דל"ק להרמב"ם דס"ל עבדים ל"ה בני ברית מב"ק י"ג ע"ב דמקשה נכסים שהם של בני ברית למעוטי מאי ול"ק למעוטי עבדים משום דבעבדים חייב בהיזקן אם יש להם נכסים כמ"ש בפמ"ג פתיחה כוללת הנ"ל דמיקרי רעהו לענין משלוח מנות. אך קשה דל"ק למעוטי מומר להכעיס דלא מיקרי בן ברית לתוס' סנהדרין ע"ב ובודאי פטור מהיזקן כמו שאינו חייב להחזיר אבידתו כמבואר בח"מ סי' רס"ו ובר"מ פ"א מגזילה ה"ב. ומזה מוכח כשיטת אבן עוזר א"ח סי' קפ"ט דמומר מיקרי בן ברית דלא כשיטת תוס' ודוק בכ"ז: