שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"א · סימן ב
ב"ה ברעזאן כ"ג תמוז תרי"ח להנגיד המופלג החריף מ' אהרן יהושע קראמפער (ז"ל):
בדבר שאלתו בשו"ב שקבל ע"ע בכתב ונשבע שלא יעלים מחלק חבירו ושיקיים יתר הפרטים שהתנו ביניהם והנה שאלתו מסתעפת לג' ענפים. א' אם תועיל שבועה בכתב. ב' מתי יקרא עובר על השבועה. ג' אם היחיד יכול לעכב בקבלת שו"ב:
א תשובה ע"ד שבועה בכתב רבו האוסרים והמתירי' והנוב"י קמא יו"ד סי' ס"ו וח"מ סי' ל' כ' דהדין תליא בשני תירוצי התוס' גיטין ע"א ד"ה והא. אהא דאמרינן בגמרא דהגדה חשיבה ע"י כתב כתבו אע"ג דממעט חרש וחרשת מחליצה לפי שאינם באמר ואמרה אמירה ודאי לא הוי אלא בפה. ועוד דההוא ילפינן מוענו הלוים שצריך בלה"ק ומינה נמי שמעינן דהוה בפה כמו בלוים. ומעתה לתי' הראשון דאמירה לא הוי אלא בפה ה"ה בשבועה דכתיב לבטא בשפתים ל"מ בכתב. ולתי' השני דדוקא בחליצה דיליף מלוים ל"מ. בשבועה מהני ואני תמה על דברי התוס' בזה מש"ס סנהדרין ע"א משנה מפורשת בבן סורר ומורה. ואמרו ולא אלמין והרי יכולין לדבר מתוך הכתב. ושם ל"ש תי' התוס' השני וא"ל דיליף מאיננו שומע בקולנו דבעינן קול ממש כדמוכח מגיטין ע"ג. דאמרינן עד שישמעו קולו לאפוקי מרב כהנא. ועיין ברא"ש ובב"י ב' שיטות בזה. דא"כ איך יליף בסנהדרין מאיננו שומע בקולנו ולא חרשין ועיין ברש"י שם דאינם שומעין התשובה. הא בעינן קרא זה לאלמין. ועוד דגם על החרשין קשה יותר דעכ"פ יכולין לשמוע התשובה מתוך הכתב (וע"כ צ"ל דלמעוטי חרשין ילפינן מיתורא דקרא) וגם אין לישב דשם דילפינן מיתורא דקרא שאני דהרי בסנהדרין כאן ובד' מ"ה מבואר דלמ"ד בעינן קרא כדכתיב לא ילפינן מיתורא דקרא. ואף דע"כ הא דממעט ולא חרשין ודאי הוא מיתורא דקרא דאל"ה למה ממעט חרשין מאיננו שומע בקולנו והרי תשובתו ודאי מהני בכתב. אבל הא דממעט אלמין הוא מפשטא דקרא. וא"ל דלמ"ד בעינן קרא כדכתיב ודאי ל"מ בכתב ז"א דאם אמירה הוי בכתב. הרי גם באלם נתקיים קרא כדכתיב. וע"כ מוכח מזה כתירץ הראשון בתוס' דאמירה ודאי ל"ה בכתב. וע' בסוטה כ"ז דממעט אלמת שאינה שותה משום דכתיב ואמרה האשה אמן ולתי' ב' של תוס' בגיטין דהיכי דלא ילפינן מלוים הוה כתיבה כדיבור אמאי ממעט אלמת הרי יכולה לדבר מתוך הכתב ומ"ש תו' שם דלאו בר קבלת שבועה הוא זה גופה קשה לתירץ ב' של תוס' הנ"ל דלפ"ז גם בשבועה מהני קבלה בכתב וע"כ מוכח כתירץ א' של תוס' בגיטין דל"מ כתב היכי דכתיב אמירה וה"ה בשבועה דכתיב לבטא בשפתים ל"מ:
ב' איברא די"ל דשבועה בכתב מהני והטעם דהרי תוספות כתבו בשבועות כ"ו ע"ב דהא דגמר בלבו ל"מ בשבועה משום דהוה ב' כתובים בתרומה וקדשים דמהני בלב ואין מלמדים ע"כ לא ממעט מקרא דלבטא בשפתים דאל"כ למה הוצרך לומר דהוה ב' כתובים. ולפ"ז י"ל דנהי דממעט גמר בלבו שם הטעם דל"מ בלב הוא משום דברים שבלב אינן דברים ורק דה"א דילפינן מתרומה וקמ"ל דאין מלמדי'. אמנם כבר כתבו התוס' בקדושין נ' והרשב"א דדבר הידוע לכל העולם כונתו ל"ה דברי' שבלב ומה"ט מהני אומדנא דמוכח ומה"ט מהני באומר אהא בנזירות בנזיר עובר לפניו משום דידוע כונתו לכל העולם א"כ י"ל דכתיבה בשבועות ובנדרים מהני דקרא דלבטא בשפתים קמ"ל דל"מ גמר בלב דדברים שבלב אינן דברים משא"כ כשכותב דמחשבתו נכרת מתוך מעשיו מהני מטעם מחשבה. ובזה מיושב מה שהקשו המפורשים מהא דאמרינן שבועות כ"א דשבועה הוא לאו שאין בו מעשה והרי משכחת ע"י מעש' שכתב וכן מה שהקש' התומי' מריש תמורה דמקלל הוה לאו שאין בו מעש' והרי משכחת בכתיב'. דבאמת כתיבה לאו כדיבור דמי ורק דהכתיב' לאות על מחשבתו דל"ה דברים שבלב וכיון דאמחשב' אינו לוקה דל"ה מעש' לא משכחת בשבוע' שיש בה מעשה דהרי המעש' דכתיב' ל"ה שבוע' רק הכתיבה לאות על מחשבתו הנכרת דל"ה דבר שבלב וכעין סברא זאת מבואר ברש"י כריתות סוף דף ג' ע"ב ע"ש. ולפ"ז י"ל דגם בלא כתב בעצמו השבועה רק חתם על הכתב מהני מטעם קבלה בלב דכיון דמעשה החתימה לאות על מחשבתו וגלוי לכל העולם בזה לא גילתה התור' דל"מ. אמנם לעומת זה יצא לנו דזה דוקא אם ידוע שקיבל על עצמו השבועה מרצונו אבל אם חתם על הכתב ולא נודע אם קיבל השבוע' מרצונו כגון בשוחטי' שחותמי' על שבועה להרב או לחבירו השו"ב נהי דלא נודע שהי' אונס דאל"כ בלא"ה ל"מ השבוע' אך גם בלא נודע ויש מקום לומר דהי' קצת אונס ולא קיבל השבוע' מרצונו דל"מ מטעם גמר בלבו ל"מ שבועה בכתב כיון דלא נודע לכל העולם אם קיבל בלבו וכשנשבע בפירוש אמרינן דברים שבלב מה שסותר דיבור פה ל"מ משא"כ שבוע' בכתב דל"מ רק משום שגמר בלבו ל"מ אם לא קיבל בלב. ובזה י"ל דל"ק קו' התומים סי' צ"ו ממקלל דהוה לאו שאין בו מעשה הרי משכחת במקלל בכתב וכן בשבוע' דלשעבר ג"כ משכחת לה בכתב. דלהנ"ל דכתיבה ל"ה כדיבור רק דמהני משום דגמר בלבו ול"ה דברי' שבלב היכי דהיא דבר עבירה י"ל אדרבה מוקמינן אחזקת כשרות ולא גמר בלבו והמעש' גופה ל"מ רק מצד המחשב'. וכן מה"ט בסוטה ל"מ מה שתכתוב אמן דכיון דהשבוע' ע"י כפי' לא כונה לקבל ול"מ הכתיבה:
ג' אמנם יש מקום לומר דהכתיב' גופה מהני דאף דכתיב לבטא בשפתים מ"מ הרי בעדות דכתיב עפ"י ודרשי' מפיהם ולא מפי כתבם ומ"מ שיטת ר"ת בתוס' יבמות ל"א דמהני לשלוח עדותו לב"ד בכתב משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ולפ"ז ה"ה בשבועה אם ראוי לדבר מהני שבועה בכתב וכ"כ בנוב"י ובתומים וקרא דלבטא בשפתים י"ל דממעט אלם. ולפ"ז י"ל קו' תוס' בשבועות כ"ו הא דאמרינן שם דמב' כתובים הבאים כאחד מוכח דל"מ גמר בלבו בשבועה והרי להדי' ממעט בקרא דלבטא בשפתים די"ל מקר' דלבטא בשפתי' י"ל דהיכי דיכול לדבר מהני גמר בלבו מטעם כל הראוי לבילה וקרא ממעט היכי שאינו ראוי לדבר ומ"ה אמרינן דמב' כתובים הבאים כאחד מוכח דאף היכי דיכול לדבר ל"מ גמר בלבו (וקצ"ע דכיון דבתרומ' מהני במחשב' אף בחרש שאינו ראוי לדבר כדמוכח ממשנה דתרומות וכ"כ תוס' מנחות נ"ה ד"ה ובמחשב' ובודאי דגם בקדשים מהני במחשב' אף בחרש א"כ גם משני כתובים לא מוכח רק דבאינו ראוי לדבר ל"מ מחשבה אך בראוי לדבר מנ"ל ושמא מדאצטריך קרא והרי בלא"ה הו' ב' כתובים וע"כ קרא איצטריך אף שיכול לדבר אך לפרש"י דבקדשים כתיב כל נדיב לב עולות וזה דברי קבלה ל"ש לתרץ כן). אמנם מזה לא מוכח רק בגמר בלבו לבד אבל אם כתב השבועה י"ל דמהני מטעם כל הראוי לבילה. אולם בגוף הסברא דכל הראוי' לבילה י"ל דזה דוקא בחלק מחלקי המצוה ולא בעיקר הדבר כגון בלולה במנחה וקרי' בבכורים ובחליצה דעיקר המצוה נעש' כתיקונה וכן ביאת מים בבית הסתרי' דכתיב בשרו דמשמע מאבראי דוקא וע"כ ל"ב רק ראוי לביאת מים וכן אכילת פסחים ל"ב רק ראוי לאכיל' דעיקר מצוה הוא ההקרב' למ"ד אכילת פסחי' לא מעכבא משא"כ בעיקר המצוה ל"א כל הראוי לבילה הגע על עצמך הכי לא יטבול במים כלל וע"כ ל"א כן רק בחלק המצוה וכן מבואר ברשב"ם ב"ב דף פ"א למעיין היטב ומצאתי שכונתי בזה לדעת יד מלאכי כללי הכ' בשם נחפה בכסף עיי"ש שמחלק בין עיקר המצו' לחלק המצו' א"כ בשבועה בכתב אם כתיבה ל"ה כדיבור הרי לא נעשה עיקר השבוע' ול"מ מידי ובעדות לר"ת שאני דהב"ד צריכין לידע אמיתת הענין ומה לי אם נודע להם מפיהם או מפי כתבם ול"ה רק גזה"כ וד' ר"ת דבעינן רק ראוי לדבר. ומה"ט י"ל דבדיני נפשות גם ר"ת מודה כמ"ש בתומים סי' כ"ח אות ט"ו (וכן משמע במהרי"ט סי' קט"ז שכ' דמפי כתב אפי' בב' עדים לא הי' רשאי להרגו ע"ש) והטעם כנ"ל דבשלמא בדיני ממונות דל"ב העדות רק לאמת הענין דמהני ידיעה בלא ראי' מהני מפי כתבם דעכ"פ הדבר ידוע לב"ד שהדבר אמת משא"כ בד"נ אפי' ידוע לב"ד אין הורגין בלא הגדת עדים א"כ ל"א כל הראוי לבילה. וכן בשבועה דהאמירה הוא:
עיקר הדבר ל"מ כל הראוי לבילה. על כן סברת הנוב"י צ"ע אך מה שכתבתי לעיל דמהני גמר בלבו בדבר הגלוי לכל העולם וע"י כתבו הוה מחשבתו דבר הגלוי לכל ומהני לפענ"ד נראה נכון:
ד' אמנם אם נאמר דלא כסברתי לעיל אלא דבשבוע' דל"מ גמר בלבו ל"מ שבועה בכתב לפ"ז בנדרים מהני בכתב לשיטת ר"ת הובא ברא"ש פ"ק דתענית ובטו"ז סי' תקס"ב דנדרים אינו דומה לשבועה משום דכל עניני נדרים דמיין להדדי וכונתו דיותר ילפינן נדרים מצדקה דכתיב כל נדיב לב (והא דהוה ב' כתובים היינו דלא ילפינן שבועה ושאר דברים שיהיו דברים שבלב דברים אבל נדר דמי' לצדקה) ולפ"ז בנדרים ודאי מהני בכתב דעכ"פ הרי גמר בלבו וקצת ראי' לשיטה זו מירושלמי גיטין פ' מי שאחזו סוף ה"א וז"ל נשתתק מתוך חליו דיו פעם אחת וכו' נכתב גט לאשתך והוא אומר הן וכו' אף בעדיות כן אדם מעיד עדותו מיושב. אף בנדרים כן ופירש בקרבן עדה דמיבעי לי' אם בא להעיד ע"י הרכנת הראש או דלמא בעינן דוקא שיעיד בפיו אדם מעיד עדותו מיושב הכונ' דועמדו ב' אנשים בבע"ד קאי. ונראה דהני שני דינים בהדי הדדי אמרן אף בנדרים כן אם נדר ע"י הרכנת הראש מי הוה נדרו נדר וכיון דהוא בעי' בירושלמי ע"כ אזלינן לחומרא. ואם מהני הרכנת הראש ולא בעי ביטוי בשפתים ודאי מהני נדר בכתב וקשי' על מבי"ט ח"ב סי' רי"ז שכ' דל"מ קבלת נזירות בכתב ועל הפוסקים דל"מ שבוע' בכתב מירושלמי דאם מהני הרכנת הראש ודאי מהני בכתב. ונהי די"ל דירושלמי לא קאי בנשתתק רק ביכול לדבר דהרי האיבעי' אי לענין עדות מהני הרכנה ודאי לא קאי בנשתתק דמבואר בש"ס דילן דף ע"א דאלם פסול. (ואולי ירושלמי קאי לעדות אשה דאקילו רבנן כדמשני בגיטין ע"א) וע' בקצה"ח סי' מ"ו ס"ק י"ט דאלם הו"ל פסול הגוף ע"ש ומה בעי בירושלמי וע"כ קאי אמי שיכול לדבר ולפ"ז מה שאמר אף בנדרים כן קאי אמי שיכול לדבר מ"מ קשי' על הפוסקים הנ"ל ולפענ"ד יש לישב דלדעתי גם ר"ת מודה בנזירות דדוקא בנדרים ס"ל לר"ת מטעם שכ' הראש דכל עניני נדרים דמיין להדדי משא"כ בנזירות לא ילפינן מצדקה. ועוד דבמיר כתיב כי יפליא. ולפיז בנזירות ושבועה ל"מ בכתב משא"כ בנדרים דמהני גמר בלבו מהני הרכנת הראש וה"ה דמהני בכתב. איברא דהרא"ש חולק:
על ר"ת וכן לא פסקינן כר"ת וע' בטו"ז סי' תקס"ב ולפמ"ש לעיל דמהני שבוע' בכתב משום דהוה דברים שבלב שגלויין לכל העולם ע"י מעשה הכתיבה ה"ה בנדרים מהני מה"ט. והפני משה מפרש הירושלמי אף בעדיות כן אם מהני בדיקה בהרכנת הראש בנשתתק. וזה ליתא לפענ"ד דבנשתתק ודאי ל"מ העדות דלאו בר הגדה הוא. ואף אם לא נאמר כקצה"ח דאלם הו"ל פסול הגוף מ"מ ע"כ מוכח מש"ס דילן דממעט אלם מקרבן שבועה בגיטין ע"א מוכח דל"מ הרכנת הראש. גם מה שפי' אף בנדרים כן במיושב סגי ואנשאל קאי וצ"ע דלפ"ז מה שאמר אדם מעיד עדותו מיושב הכונ' אף מיושב וקאי אדיעבד דלכתחלה בעמידה. ומה שאמר אף בנדרים כן הפי' דלכתחלה בישיב'. שוב ראיתי בשירי קרבן שם דמייתי ב"י סי' כ"ח דמוכח מדבריו דמה שאמר בירושלמי אף בעדות כן קאי בנשתתק. וגם בזה צ"ע דאם מיירי בעדות אשה דאקילו רבנן מה ראי' דמהני ישיבה בעדות ואם מיירי בעדות אחר ודאי ל"מ נשתתק. שוב מצאתי בשירי קרבן שכיון למ"ש לעיל דבנדרים מהני הרכנת הראש דמהני גמר בלבו משא"כ שבוע'. אבל תמהני שלא הביא שזה שיטת ר"ת בתענית והרא"ש חולק וכן הלכה ולהשיורי קרבן הי' הדבר פשוט לחלק בין נדר לשבוע' עד שמתמה על הפוסקי' שלא חלקו בכך וכמה לא חלי ולא מרגיש דזו מחלוקת בין רא"ש לר"ת בתענית:
ה' ודע דיש להביא ראי' דכתיב' כדיבור דמי היכי דלא נכתב לבטא בשפתים או מפיהם מדאמרינן בירושלמי נדרים פרק נערה הלכ' ח' בנדרה בתחלת לילי שבת ונשתתק וחזר לדבורו על דעת דרבי יוסי ברבי יהודה נותנין לו כ"ד שעות (הכונה דמה שחסר בשתיקתו משלים ביום אחר עד שיהי' כ"ד שעות ולרבנן אין לו אלא אותו היום) ואמאי נקט ליל שבת וע"כ דבחול כיון שיכול להפר בכתב אין נותנין לו לריב"י שעות אחרות ורק בשבת שאינו יכול לכתוב נותנין לו אח"כ. וע' בח"ס יו"ד סי' רכ"ז שכ' בד"ה ותלמוד דמהני הפר' בכתב ולפמ"ש יש ראי' לדבריו מדנקט ליל שבת אך י"ל דכיון דבמשנ' נקט ליל שבת גם בגמ' נקט ליל שבת ואדרב' מדמסיים ירושלמי לעולם הוא מיפר והולך עד שיחזור לדבורו משמע דל"מ הפרה בכתב בנשתתק מ"מ י"ל דהיכי דיכול לדבר מהני הפרה בכתב כמ"ש ח"ס ועדיין צ"ע דהרי הפר' בלב ל"מ מיהו שמא כתיב' מהני כיון דידוע לכל העולם כונתו כמ"ש לעיל. ולכאור' יש לפרש דברי ירושלמי גיטין הנ"ל אף בנדרים כן הכונ' בהפרת או בהתרת נדרים שיהי' מהני היתר בהרכנ' ולפ"ז מבואר דאף בנשתתק מהני הרכנת הבעל להפרה. ולפ"ז יקשה על ירושלמי נדרים הנ"ל דאף בנשתתק בשבת יכול להרכין ראשו וצ"ל דירושלמי גיטין קאי באדם שיכול לדבר דכל הראוי לבילה וכו' ולפ"ז אין ראי' דמהני נדר בכתב ובהרכנה ודוק:
ו והנה בתשו' הרשב"א אולי הוא בס' הבתים] והובא ברמ"א ובב"ש אה"ע סי' צ"ו ס"ד באלמנה שנשתתקה ורמזה קודם מיתתה שלא נטלה כלום הוה כאלו נשבעה וע' ב"ש מביא דבריו שכ' דמ"ה מהני הרכנת הראש לשבועה משום דשבועה זו אינה מן התורה ומ"ה מהני הרכנה ומבואר דלשבועה דאורייתא ל"מ הרכנה וכ' קצה"ח סי' צ"ו דמזה מבואר דלשבועת הדיינים דהוה מן התורה ל"מ הרכנה ושבועה בכתב עיי"ש שהאריך ואני תמה דא"כ בכל אלם יהי' התובע נשבע ונוטל כשיודה האלם במקצת או שיהי' עד אחד דהו"ל מחשואי"ל ואמאי לא תני זאת במשנה דאלו נשבעין ונוטלין כמו דתני בחשוד ואמנם במשנה י"ל לפמ"ש תוס' בכתובות פ' דלא תני רק אותן שמן הדין אף בשבועה לא יטלו (והכונה לפמ"ש תוס' ב"ק ק"ח דחשוד על השבועה לא פסול לשבועה רק מדרבנן א"כ מדאורייתא נשבע הנתבע ונפטר ול"ה מחשואי"ל מדאורייתא וקמ"ל דבשבועה יטול) משא"כ באלם שאינו יכול לישבע והו"ל משואי"ל ומן הדין שכנגדו א"צ שבועה רק משום שא"כ כ"א יוציא ממון מידו בע"א ומש"ה צריך לישבע וכיון שעפ"י הדין נוטל לא חשיב לה עוד י"ל דנהי דבע"א יהי' אלם מחשואיל"מ מ"מ במודה במקצת לא יהי' מחשואי"ל דמודה במקצת ילפינן מאשר יאמר כי הוא זה ומ"מ ע"כ במודה מפי כתב אף באלם מקרי הודאה וכ"כ בתומי' סי' צ"ו ולכן ממנ"פ מהני שבועה בכתב במודה במקצת אף באלם דאם כתיבה ל"ה כדיבור ל"מ הודאת אלם בכתב לחייבו שבועה ואם כתיבה כדיבור שוב מהני השבועה. (ואף דקרא דאשר יאמר דרשינן בב"ק ס"ג לטוען טענת גנב באבידה מ"מ קאי נמי אלאחרי' ע"כ שייך ממנ"פ ודוק) אך בעד אחד י"ל דהוה מחשואי"ל וכיון דל"ה מלתא דפסיקא שיהי' בכל שבועות שכנגדו נשבע ונוטל מ"ה לא חשיב לה והרי רש"י פי' משנה דכשנגדו חשוד על השבועה במודה במקצת וע' בסוף קונטרס מנחת אהרן הנדפס בספרי בית יצחק מ"ש שם על ד' רש"י אלו. ולשיטת הראב"ד דהיכי דהי' חשוד קודם שנעשה עסק ביניהם אין שכנגדו נשבע ונוטל כש"כ כשהי' אלם קודם ואולי באלם לכ"ע הדין כן ובכ"ז הדין תמוה שיהי' אלם הדין שכנגדו נשבע ונוטל. ולפמ"ש לעיל בשם הירושלמי גיטין דבנדר מהני הרכנה אולי מה"ט ל"ה אלם מחשואי"ל כיון שהב"ד יכול להדירו שיאסרו פירות עולם עליו אם חייב מעות ואינו מחזיר אבל גם בזה אין נוחה דעתי:
ז' על כן המובחר כמ"ש ש בתומים ובנתיבות סי' צ"ו דמהני בשבועת הדיינים מושבע מפי אחרים והאלם יענה בכתב שאין לו בידו כלום דהקבלה מהני בכתב. ודלא כקצה"ח שם דל"מ בשבועת הדיינים מושבע מפי אחרים ונ"ל ראי' דיש ללמוד שבועת הדיינים משבועת העדות מק"ו מה עדות שלא עשה נשים כאנשים עשה בו מושבע כנשבע שבועת הדיינים שעשה בו נשים כאנשים כמבואר סי' צ"ו דאף א"א משביעין דלא כחולקים בזה לא כש"כ שעשה בו מושבע כנשבע וליכא למימר שבועת ביטוי יוכיח דמה לשבועת ביטוי שכן לא עשה בו מזיד כשוגג כעין שכתבו תוס' בשבועות ל"א ע"ב ד"ה מההוא גבי שבועת הפקדון על כן ודאי דינא הכי. אך לר"ש דס"ל בשבועת הפקדון ל"מ מושבע כנשבע ה"ה בשבועת הדיינים ולדידי' יהי' באלם משאוי"ל ושכנגדו נשבע ונוטל כמו בחשוד והא דלא חשיב במשנה משום דמשנה לא אתיא כר"ש. אלא דקשי' לפ"ז אמאי אמרינן בסוטה כ"ז ואמרה האשה אמן פרט לאילמת וכתבו תוס' משום דל"מ לקבולי שבועה וישביע הכהן והוא תאמר בכתב שלא שטיתי ארוסה ונשואה וכו' דהוה מושבע מפי אחרי' ואם בשבועת הדייני' מהני ה"ה בסוטה. הן אמת לפמ"ש בנוב"י תניינא אה"ע סי' ע"ו דהשבועה בסוטה הוא רק כדי לאיים דבלא"ה מיגו דחשידא אאיסור זנות חשידא על השבועה י"ל דהשבועה כדי לאיים הוא דוקא באמירת אמן דהוה כמוציא שבועה מפי' אך דבריו שם מבן המחבר צ"ע דהרי אחר השבוע' תיכף מותרת לבעלה וע"כ מהמנינן לה דאף דחשיד' על זנות דיצרה תקפה לא חשידא אשבועה כדאמרינן בסנהדרין דחשוד על העריות כשר לעדות. ונ"ל ראי' מהמבואר אה"ע סי' ק' סעיף ז' דאשה שבאת לינשא במת בעלה מתירין אותה לינשא ומשביעין על כתובתה ומשמע אף אחר נשואין משביעין אותה. ול"א הואיל דחשידא על זנות חשידא אשבועה וע' בבית מאיר אה"ע סוף סי' קט"ו וע' בתומים סי' פ"ז ס"ק כ"ג ובש"ך שם:
(:
וחזות קשה ראיתי בחלקת מחוקק סי' קט"ו ס"ק ל' שכ' דחשוד אלפ"ע לא חשוד אשבועה וצ"ע לפמ"ש בנתיבות סי' ל"ד ובמ"ל ה' מלוה והובא לעיל בתשובה א' אות ה' דעובר אלפ"ע פסול מדרבנן לעדות ומבואר בסי' צ"ב דעובר על עבירה דרבנן חשוד לשבועה):
ח' והנה הי' מקום לומר דאף דל"מ שבועה בכתב דכתיב לבטא בשפתים מ"מ בשבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת הדיינים מהני דלבטא בשפתים לא כתיב רק בשבועת ביטוי לכל אשר יבטא ושבועת העדות ושבועת הפקדון לא גמרינן משבועת ביטוי שכן לא עשה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג על כן י"ל דמהני שבועה בכתב וגם בשבועת הדיינים מהני לפמ"ש לעיל דמהני מושבע מפי אחרים ובהכי מיושב מה דמקשה בגיטין ע"א מאם לא יגיד פרט לאלם והרי יכול להגיד מתוך הכתב והרי ל"מ לקבולי שבועה ולהנ"ל דבשבועת העדות לא כתיב לבטא בשפתים ומהני בכתב. ובסוטה כ"ז הטעם דכתיב ואמרה ול"מ אמירה בכתב:
ט' והנה הנוב"י קמא יו"ד סי' ס"ו וח"מ סי' ל' העיר דגם בעדות הוה כתיבה כדיבור ורק דהוה כמעיד ומדבר בשעת הכתיבה ולכך לא מהני שאפי' הגדה בפה ל"מ אלא א"כ העיד בפני ב"ד דאל"כ הוי עד מפי עד ולכך אין הכתב מהני דבשעה שבא השטר לפני ב"ד כבר חתמו ושעת החתימה לא הי' בפני ב"ד. ובזה נלע"ד להבין דברי ר"ל בכמה מקומות דעדי' החתומי' על השטר כמי שנחקרו עדותן לב"ד ומנא ידע זאת ר"ל ונ"ל לפמ"ש תוס' כתובות דף כ' דע"א בכתב ל"מ ושטר מהני דבב' עדי' הוה כמי שנחקר בב"ד והכונ' לפמ"ש נוב"י דהוה כמעידין אז בב"ד ושוב ל"ה עד מפי עד משא"כ בעד אחד בכתב וע' בקצה"ח סי' ל' ס"ק ו' שלמד מתוס' דעדי' ששמעו חקירת עדי' בב"ד יכולי' להעיד עדות בב"ד אחר ול"ה עד מפי עד ולפ"ז מה"ט מהני עדו' שבשטר דהוה כנחקר בב"ד ואף עדי' אחרי' מעידי' אח"כ ששמעו החקיר' והעדות ומ"ה מהני השטר אח"כ כשבא לב"ד ומזה גופה למד ר"ל דעדי' החתומי' על השטר כמי שנחקרו בב"ד בשעת חתימה דאל"כ למה מהני השטר הרי הוה עד מפי עד ולנוב"י מיושב מה שהקש' בתומי' סי' צ"ו על ירושלמי סנהדרין דמה"ט כה"ג אינו יכול לדון ע"י אנטלר שמא יתחייב שבוע' וקשי' שיכתוב שבועה בכתב וישלח לב"ד אס"ד דמהני שבוע' בכתב. ולהנ"ל נכון דשבוע' בעי בפני ב"ד ובשעה שכותב ל"ה בפני ב"ד וכתיבה כאמירה ל"ה רק בשעת כתיב' ודוק:
י' והנה בנדה מ"ט אמרינן כל הכשר לדון כשר להעיד. וקשי' הרי אלם ודאי כשר לדון דלא מצינו בשום מקום שהוא פסול ובעדות פסול לרש"י גם בראוי לדבר ולדברי הכל באלם ואיך פסיק ותני כל הכשר לדון כשר להעיד. ושוב מצאתי שגם ש"ב בתשו' חסד לאברהם הרגיש בזה ונ"ל לישב דהרי מתניתן דהתם ר"מ היא דמקיש ריבים לנגעי' כדאמרינן בש"ס שם ובנגעי' ודאי כהן אלם פסול דכתיב על פיהם יהי' כל ריב וכל נגע ורק דרבנן ס"ל קרא דעל פיהם ממעט רק נגעי' דתליא בכהן כדכתיב וטמאו הכהן משא"כ בריבים לא מסתבר דתולה באמירה דוקא אבל ר"מ דמקיש ריבים לנגעי' וסומא באחת מעיניו פסול לדון אף אלם פסול וניחא המשנה משא"כ לדידן דלא מקשינין ריבים לנגעים אלם כשר לדון ופסול להעיד. ובזה מיושב קו' תוס' נדה נ' הא דאמרינין יש כשר להעיד ופסול לדון לאתויי סומא באחת מעיניו ומתני' ר"מ דילמא לאתויי אוהב ושונא ואתי' משנה ככ"ע להנ"ל מיושב דמדקתני כל הכשר לדון כשר להעיד והרי אלם כשר לדון ופסול להעיד וע"כ משנה כר' מאיר דמקיש ריבים לנגעים אמנם עדיין צריך להבין אמאי לרבנן אלם כשר לדון הרי קרא כתיב על פיהם יהי' כל ריב ואף להנוב"י דכתיבה הוה כדיבור גם בעדות ורק דבעי כתיבה לפני ב"ד דהוה כעד מפי עד וזה ל"ש בב"ד כדכתיבנא מ"מ באלם מוד' הנוב"י דל"מ בעדות אף שיכתוב בב"ד ואמאי לא ממעטינין דיין אלם מפיהם וצ"ל דכיון דאין סברא כלל למעט אלם לרבנן מדיין מוקמינין מיעוט דעל פיה' לנגעי'. ולא לריבים ודוק:
י"א סוף דבר לענין שבוע' בכתב הנה בכתב בעצמו הכתב יש לצדד להפוסקי' דכתיב' הוה כדיבור מצד כל הראוי:
לבילה אין בילה מעכבת וי"ל דבעיקר השבוע' ל"א כל הראוי לביל' אך יש להחמיר מטעם דל"ה דברי' שבלב כיון שגלוי לכל העולם כונתו. ולפ"ז אף בחתימ' לבד יש ג"כ לצדד להחמיר מטעם זה וגם בנדרי' נהי דל"מ מטעם דמהני קבל' בלב לשיטת ר"ת דאין הלכ' כר"ת מ"מ י"ל כיון דידוע הכונ' לכל אדם חמור מקבל' בלב. ולכאו' לפ"ז יש להחמיר גם בצוה לאחר לחתום שמו מטעם נהי דל"מ שליחו' בשבוע' ובנדרי' מ"מ מהני מטעם קבל' בלב היכי דידוע כונתו לכל העולם כגון שצוה לאחר לכתוב או לחתום. אך י"ל דזה גרע מקבל' בלב. דהנה קשה למה לי קרא דמהני שליח בתרומ' ועוד אמאי ל"מ שליחות בקטן בתרומ'. והרי תרומ' מהני במחשב' ובמחשב שני לוגין שאני עתיד להפריש מהני ואף במחשב שני לוגין שיטול קוף יהי' תרומ' מהני א"כ בעוש' שליח הרי מחשב בלבו שמה שיטול השליח יהי' תרומ' א"כ ל"ל קרא ואף אם מצוה לקטן להפריש למה לא מהני מטעם מחשבתו שני לוגין שיטול קוף יהי' תרומ' וע"כ צ"ל דוקא במחשב בלבו לעשות תרומ' מה שיטול הקטן מהני אבל בעוש' שליח לקטן אין כונתו לעשות תרומ' רק שהפרשת תרומת הקטן יהי' הפרש' כאלו עוש' בעצמו וזה מטעם שליחות ול"מ בקטן. ומ"ה גם בגדול צריך קרא להכי ומצאתי שהעיר במקצת כעין זה בנתיבות סי' קפ"ב. ולפ"ז ה"ה בשבוע' ובנדר אם מקבל בלב השבוע' וגלוי לכל העולם כונתו כגון בנזיר עובר לפניו ואמר אהא מהני משא"כ בצוה לאחר לכתוב השבוע' י"ל דלא הי' כונתו לקבלת שבוע' רק בתורת שליחות ושליחות ל"מ. אך אם חתם בעצמו הי' כונתו לקבל בעצמו השבוע' בחתימתו ומהני. משא"כ בצוה לאחר לחתום שהי' כונתו שבהחתימ' שיחתום אחר יחול השבוע' וזה מטעם שליחות ול"מ וע' ח"ס יו"ד סי' רכ"ז דמייתי תשו' רשד"ם יו"ד סי' פ' שכ' דבשבוע' בכתב חייב בדיני שמי' ולא בדיני אדם ואין מובן סברתו ולפענ"ד י"ל כיון דמצד הכתב ל"מ דכתיב לבטא בשפתי' והוה כדכתיב אמיר'. וכבר הוכחתי דעיקר כתי' א' בתוס' גיטין כדמוכח מסוגיא דסנהדרין פ' בן סורר ול"מ אמיר' בכתב אך שיש לחוש להחמיר מטעם קבל' בלב דל"ה דברי' שבלב כיון שידוע לכל העולם כונתו א"כ בדיני אדם אין לחייבו דיכול לומר שהי' אונס. ושלא קיבל השבוע' בלב. אך בדיני שמים חייב דלשמים ידוע כונתו. ועכ"פ בשוחט שעובר על שבוע' בכתב אם אין ידוע אונסו ועבר במזיד יש לחוש להענישו או להעבירו. היכי שכ' בעצמו הכתב וגם בחתם בעצמו דהוה קבל' בלב בדבר הגלוי לכל העולם ואף דשוחט שעבר על מה שחייב בדיני שמי' כתבתי בתשוב' אחרת דאין להעבירו דאין הלכ' כשיט' מקובצת בשם המאירי ב"ק ר"פ הכונס דנפסל לעדות על מה שחייב בדיני שמי' ולא החזיר כדמוכח מתוס' ב"ק נ"ו ד"ה כסויי כסי' שהקשו וא"ת גלוי וידוע למקום אם נתכוין לטוב' או לא ומה קושי' והרי נ"מ להב"ד אם לפסלו לעדות אם לא יחזור. וע"כ תוס' לא ס"ל כמ"ש המאירי. מ"מ בקבל' בלב בנדר ושבוע' במה שגלוי לכל העולם כונתו י"ל דגם בדיני אדם מענישין. והיכי שיש אמתלא שהי' מחמת אונס יש להתישב אם לפסול בשבוע' בכתב בלא כתב בעצמו, רק חתם וע' בברית אברהם סי' כ' שחשש שזה מיקרי עכ"פ יד לשבוע' ויש להתישב בדבר:
י"ב והנה כ"ת העיר באחד שנשבע שלא יעלים דבר משחיטה רק יחלוק עם חבירו שוה בשוה מתי עובר על השבוע' אי יכול לומר דיתן לאח"ז הקודם צריך לבאר אי ל"ה זה כנשבע לקיים המצוה דאין שבוע' חלה דמושבע ועומד מהר סיני שלא יעלי' אולם שוחטי' הוי כפועלי'. וכל אחד מה ששחט מגיע לו שכר פעולתו. ואם עשו סידור ביניה' הויין כשני פועלי' שנשתתפו על מלאכתן. והוי דשלב"ל ותליא במחלוקת בסי' קע"ו. ולפסק הלכה בלא קנין יכולין לחזור להבא. וכן פסק שארי הגאון מליסא. ומעתה מהני השבוע' שלא יוכלו לחזור מכאן ולהבא. ולולא השבוע' יכולין לחזור ול"ה כשבוע' על שבוע' ואי אפשר לומר דאף בשבוע' יכול לחזור. ולומר דהשבוע' קאי אם לא יחזור מהשותפות אסור להעלי'. אבל כשחוזר משותפות מותר לקחת יותר וכמו בנשבע לפרוע. והגיע שמיט' דכל שפטור מצד הדין פטור מצד השבוע'. דכאן עיקר השבוע' קאי על החזר'. כדאיתא כעין זה בח"מ סי' ר"ז ור"ט ותשו' ריב"ש ובח"מ סי' ע"ג סוף סעיף ה' ברמ"א בנשבע לשלם לחבירו אע"פ שלא הי' חייב לשלם מכח שבועתו. ומה שהקש' שם מסעיף ז'. ותירץ הטו"ז והש"ך והסמ"ע שייך הכא. באופן דדבר זה ברור דבשבוע' אינו יכול לחזור מצד השבוע'. ועכ"פ ל"ה כנשבע לקיים המצוה. ועיין בקצות ותומים שם בסי' ע"ג בנשבע לפרוע ואכ"מ:
י"ג ושוב נ"ל דבשוחטי' אף בלי שבוע' נמי אין יכולין לחזור כמו כל בעלי אומנין שעשו ביניה' סידור לפני אדם חשוב שבעיר וכהנהו בי תרי טבחא דעבדי ענינא בהדי הדדי דכל מאי דעביד ביומא דחברי' ניקרועהו למשכי' בב"ב דף ט' דקרעוהא למשכי' ולא חייבי' לשלומי' רק בליכא אדם חשוב. אבל היכא דאיכא אדם חשוב מהני. ועיין בח"מ סי' רל"א. באופן דבודאי אינם יכולי' לחזור. ולא עוד אלא דבהתנו בלא שבועה שבאם יעבור אחד לא ישחוט. מחויבי' לקיים כל מה שפסקו ביניה' ומ"מ כיון דמצד הדין אינם חייבין רק מצד שרשאין בעלי מלאכות להסיע על קצתן ואם נשבע ע"ז השבועה מחזקת הקנין ול"ה נשבע לקיים מצו' וגם בנשבע לקיים מצוה דעת הר"ן נדרים ח' דלוקין אם עבר. ועכ"פ הדבר ברור דאינם יכולין לחזור ממה שפסקו. אף אם ימצא היתר לשבוע' מפאת רשאין בעלי אומנות כנ"ל:
י"ד (ושוב ראיתי מה שכתבתי לעיל דבנשבע לקיים המצוה לדעת הר"ן נדרים ח' לוקין משום בל יחל זה ליתא דדוקא בנשבע לקיים מ"ע סובר הר"ן כן משא"כ נשבע לקיים ל"ת כגון בנ"ד שנשבע שלא יעלים מודה הר"ן כמו שיבואר):
וראיתי בשואל ומשיב מהדורא ב' ח"ג סי' נ"ה שהקשה על הר"ן דס"ל נדרי' ח' דבנשבע לקיים המצוה חייב מלקו' משום בל יחל ממכות כ"ב דמקשה ליתני שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני מי חיילה שבוע'. והרי להר"ן חייב מלקות משום בל יחל ובאמת בהשקפה ראשונ' נרא' שדברי הר"ן תמוהי' אבל באמת ל"ק דבבעל המאור מפורש סוף פ"ג דשבועות דאף דנשבע לקיים מצוה איכא מלקות מבל יחל כשיטת הר"ן אבל בנשבע שלא יאכל נבילו' ליכא מלקות דאין איסור חל על איסור על כן גם שיטת הר"ן ודאי כן היא דנשבע לקיים בקום ועשה דל"ש אין איסור חל על איסור חייב מלקות אבל בנשבע לקיים ל"ת שייך אין איסור חל על איסור וז"פ. וע' תוס' שבועות כ"ז ד"ה לקיים דבנשבע שלא לאכול נבלו' אף ריב"ב פוטר וטעמא נ"ל משום דאין איסור חל על איסור אמנם לשיטת תוס' דף כ' ע"ב ד"ה דכי לא נדר דלריב"ב דנדר לקיים כגון שלא יאכל נבילות חייב צ"ע דהרי ריב"ב יליף מק"ו אם חל על דבר רשות כש"כ לדבר מצוה וקשי' דהרי אין עונשין מן הדין וע"כ צ"ל כשיטת הריטב"א במכות דף י"ד דלקרבן עונשין מן הדין וכ"כ מהרי"ק והובא במלא הרועים כלל עונשין מן הדין וכן יסבור ריב"ב ומה"ט ריב"ב יליף למושבע מפי עצמו ק"ו מנדרי' ולא חש למה שאמר לו ר"א בתוספתא פ"ג דשבועות וכי עונשין מן הדין משום דס"ל דלקרבן עונשין מן הדין א"כ ריב"ב שפיר קאמר בשבועה דחיוב קרבן אבל בנדר דליכא קרבן רק מלקות גם ריב"ב מודה. ואף אם נאמר דריב"ב סתמא קאמר במשנה, אף במזיד למלקות דבל יחל היינו כיון דלקרבן עונשין מן הדין וכיון שחל השבוע' לקרבן ל"ש אין איסור חל על איסור דהוה איסור מוסיף כיון שמוסיף קרבן אבל בנדרי' דליכא קרבן גם ריב"ב מודה דאינו חייב מלקות וצ"ע גם בתוס' שבועות כ"ז ד"ה מצוה שהקשו מטעמא דריב"ב דאם בדבר הרשות חייב וכו' מה"ט אמאי אין איסור חל על איסור ואי משום דילפינן מומתו בו כי יחללהו דכהן טמא שאכל תרומ' טמא' פטור היכי עביד ק"ו נימא איסור חל על איסור יוכיח. ולהנ"ל לק"מ דטעמא דריב"ב משום דבקרבן עונשין מן הדין אמנם בכהן טמא שאכל תרומה ליכא קרבן וליכא נ"מ לדידן רק למלקות (דלמיתה בידי שמים קמי שמי' גלי' וצ"ע בזה גם ארא"מ שכ' דלמיתה בידי שמים עונשין מן הדין ומה נ"מ לדידן בשלמא בכרת נ"מ לקרבן אבל במיתה בידי שמים מאי נ"מ) ע"כ שפיר אין איסור חל על איסור ומה שהקש' תוס' דנימא איסור חל על איסור יוכיח ל"ק ג"כ לפמ"ש תוס' עירובין דף ה' ד"ה אינו דמה דאיכא למילף מק"ו לא מצי למימר תוכיח. ע"כ צ"ע בקושיתם ושמא תוס' לשיטתם שנרא' מדבריהם בכריתות דף ג' אהא שהקשו ביש אוכל אכילה אחת דנימא אין עונשין מן הדין וס"ל דגם בקרבן אין עונשין מן הדין וע"כ ס"ל לריב"ב עונשין מן הדין שפיר הקשו אבל לשיטת ריטב"א הנ"ל מיושב קו' תוס' ולענין קרבן שמא לריב"ב, אה"נ דלקרבן ל"א אין איסור חל על איסור ודוק:
ט"ו ומתי מחויב לתת להשני חלקו בנשבע שלא יעלים מחלק חבירו הדבר פשוט דמחויב לשלם בזמן הקודם האפשרי. וראי' מכמה מקומות דאמרינן אזלינין בתר דעתא דאינשא ובודאי דעת השוחט שנדר ע"ד שלא יצטרך לתובעו והוא ידחה אותו מיום אל יום ואולי מ"מ דעתו שהוא ישאל אותו אם יש בידו מעות אבל כששאלהו תיכף יתן לו - כמו תביעה בח"מ סי' ע"ג - וע' בטור יו"ד סי' רי"ט בנשבע שישא אשה או יקנה בית לא נשבע אלא להגון לו וכשיזדמן שהגון לו חייב לקיימו מיד ועיין במחנה אפרי' סי' י"ד הלכות שבועות פלפול עצום בזה. ולדעת הר"ן בנדרי' ס"ג. אף ברשות איכא בל תאחר ולא דוקא בנדרי מצוה והקדש. ועיין במהרי"ט סי' קל"א כתב דמ"ה בב"ק פ' במדרת לישא איש מחוייבת לישא תיכף כשיזדמן משום בל תאחר דל"ש רק בהקדשות מ"מ במצוה איכא ג"כ בל תאחר אולם הרמב"ן בס' המצות מצוה צ"ד מייתי ראי' מב"ק דבנדרי רשות ל"ש בל תאחר וכונתו דאל"ה הי' מחוייבת לחזור אחר איש ההגון. ולפ"ז צ"ע אדעת הר"ן דס"ל בכל גונא איכא בל תאחר בהך דב"ק אמאי אינה מחוייבת לישא תיכף ולבקש הגון לה משום בל תאחר וא"ל דזה הוי כמו כשארצ' עיין נדרים ג' ע"ב. דכאן שמחוייבת לישא להגון ל"ה כמו כשארצה אבל הדבר ברור דלק"מ. דהר"ן לא כתב רק בנדר שבידו לעשות. אבל לישא איש ההגון או לקנות בית אינו בידו דשמא לא ירצה למכור. וע"כ הכונה כשיזדמן וע"כ אינו עובר בבל תאחר. רק כשיזדמן. ואכ"מ. ועכ"פ לפי המבואר ממח"א ובמהרי"ט חייב לקיים תיכף. ובנשבע שלא יעלים עובר על השבועה כשאינו נותן תיכף ולפחות בכל שבוע ואם יחזיר אח"כ מ"מ עובר על השבועה אם עשה דרך העלמה. כמו בנשבע שלא ישא אשה ונשא עיין יו"ד סי' ר"ח אף אם גירשה צריך לישאל על נדרו ואמנם לאסור מטעם זה השחיטה אין לנו מכמה טעמים חדא דאינו נאמן על עצמו שהעלים:
ואף אם יבורר שהעלים הלכה דעובר עבירה פעם אחת אינו נפסל דחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה. וכש"כ הכא דביארנו שיש סברות דיכול לחזור להבא ורק מצד השבועה אינו יכול אף שעבר על השבועה פעם אחת כשר לשחיטה. וע"כ לא אסר בתשו' הרא"ש בקהל שהטילו חרם רק בחרם על השחיטה דהוה עכ"פ חשוד לאותו דבר. וכאן לא נזכר רק שהוא מקבל באלה ושבועה וחרם שלא יעלים משחיט'. ואין כאן איסור שחיטה. לבד אם יעבור כמה פעמים. ולא יוכל לומר שוגג או איזו טעם. יהי' צריך בדיקת סכין להרמב"ם ופסול לשחיטה בלי בדיקת סכין מאחר ויש עוד לצדד להיתר מפאת שכ' אני מקבל עלי באלה ושבועה וזה שבוע' בל' נדר שקיבל עליו ואף דבנדר בלשון שבועה הובא בסי' ר"ו ב' דעות ובשבועה בלשון נדר לא הובא ב' דעות בסי' רל"ט רק דשבועה בלשון נדר מהני מ"מ הרי דעת הר"ן ריש נדרים דשבועה בלשון נדר ג"כ לא מהני. ולדעת הרבה פוסקים במומר לעבירה אחת א"צ בדיקת סכין רק להרמב"ם צריך בדיקת סכין על כן יש כאן ס"ס שמא כשיטת הר"ן דל"מ שבוע' בלשון נדר ושמא אין הלכה כרמב"ם ול"צ בדיקת סכין:
ט"ז ואמנם זה שנשבע שאחר כלות ב' שנים אסור להוציא סכין של שחיטה. זה נדר ושבועה גמורה. ובשביל זה ודאי יפסול לשחיטה כשיעבור. וגם כפל שבאם יעבור תהי' שחיטתו אסורה כקדשים בחוץ. ואמת דלא מצינו מבורר בקדשי' בחוץ אי הוי דבר האסור או דבר הנדור. אבל הדבר ברור דהוי דבר הנדור כמו פיגול ונותר. ושחיטת חוץ עדיף דהוי כנותר של עולה דלא הי' שעת הכושר י"ל דהוי כדבר הנדור בין למ"ד בעיקרו בין למ"ד בהיתרא קא מתפיס. ועיין קידושין נ"ז ב' מה שלי בשלך אסור שפירש"י דאין מי שיפקיע מזה איסור קדשים. ולפירש"י ודאי הוי דבר הנדור. וגם לפירש התוס' שדחו זה אבל עכ"פ לא גרע מנותר ופיגול וע' רש"י זבחים קי"א ע"ב בסופו שחוטי חוץ כמאן דקטלינהו דמי ולית בי' מעילה כקדשים שמתו. וזה סותר קצת לרש"י קדושין נ"ז הנ"ל. מ"מ כיון שאסור בהנאה משום שנשחט קדשים בחוץ י"ל דהוי כבשר נותר:
יז ועוד אף אם נאמר דשחיטת חוץ ל"ה דבר הנהדר מ"מ השבוע' חלו לפמ"ש הריטב"א נדרים רפ"ב דדוקא בנדרי' דהוה איסור חפצא ל"מ מתפיס בדבר האסור דהוה איסור גברא משא"כ בשבועה מהני מתפיס בדבר האסור והוא חידוש גדול ובספר יד שאול להגאון מלבוב כ' כן בסי' ר"ד מדעתי' דנפשי' ובאמת הדבר מבואר בריטב"א ובספרי פ' מטות איתא את שהסמיך נדרו לדבר שאפשר לו הוה נדר ואם לאו ל"ה נדר או כשם שבנדרים את שאפשר וכו' אף בשבועה כן ת"ל לאסור איסר מ"מ. ופירשו הראשונים דקאי על נדרי הבאי וצ"ע דנהי דשבועת הבאי אסור משום שבועת שוא אבל השבועה אינו חל. אמנם לדברי הריטב"א הכונה דבר שאפשר לו היינו שתלה בדבר הנדור שהי' באפשר שלא לאסור. משא"כ בשבועה שחל אף מתפיס בדבר האסור וכן ראיתי בפי' אחד אבל לא הביא דברי הריטב"א. ואולם מאוד צ"ע מש"ס דנדרי' י"ד דאהא דדריש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור מקשה אי הכי אפי' בדבר האסור נמי דהא כתיב לאסור איסר ומה קושיא והרי בקרא כתיב ידור נדר או השבע שבועה לאסור איסר א"כ לאסור איסר קאי על שבועה ובזה מהני מתפיס בדבר האסור. וזה צ"ע טובא ושמא כיון דבשבועה מהני הן מתפיס בדבר אסור הן מתפיס בדבר הנדור שפיר מקשה דא"כ שוב בשבועה לא מהני רק בדבר האסור ולכן משני מיבעי לי' לכדתניא וכו' כנ"ל לתרץ שלא יהי' דברי הריטב"א תמוהים ודרך אגב ראיתי במחנה אפרים ה' נדרים סי' י"א שהביא בשם הריטב"א קדושין נ"ד ובשם מורו דאף אם אמר ככר זה אסור כנבילה לא אמר כלום. ולפנינו מבואר להיפך בשם מורו וכן הביא המ"ל פ"א דנדרים ה"ז וכן הוא בריטב"א ריש פ"ב דנדרים:
י"ח ואמנם מה שכתב עוד קבלתי עלי בשבוע' חמורה הנ"ל אם ר' ישעי' משה נוסע וכו' קודם כלות השני שני' שאסור לו להיות שוחט בעצמו. הנה זה לשון עבר. ול"מ להנוב"י. רק בדרך הודאה ומהני אמתלא. ובתשו' ברית אברהם יו"ד סי' ס' וגם ידידי הגאון רשכב"ה מהרש"ק הרגיש בזה מלשון הר"ן גיטין דף מ' שכתב באומר נתתי. דמיירי במקנה לו עכשיו בלשון זה. וכן משטרות דידן דהויין בלשון עבר. וע"כ לשון עבר מהני לקנין כעת וה"ה לשבוע' דהוי שבוע' עכשיו. וי"ל דשם בהר"ן בקנין מהני לשון עבר לקנין כעת דהוי קנין אודייתא. עיין קצה"ח קצ"ד ואחרוני' וזה דרכי קניני' להודות בלשון עבר. ולקיים בו. אבל בשבוע' ל"מ לשון עבר. אבל האמת הברור דכ"ז אם אין כאן רק לשון עבר. אבל כאן כיון דכל השבע' לשון טוב ומועיל זה שכתב קבלתי היינו באותה שבוע' המוזכרת לעיל, ומועיל לשון עבר. ובזה אם עובר על השבוע' חשוד לאותו דבר. שוב ראיתי דמה שכ' בברית אברהם לדחות דברי הנוב"י שכתב דניתי משמע לשון הוה וה"ה לשון קבלתי עלי כמו נתתי כסף השד' ע' בנתיבו' סי' ס' ס"ק ט"ו מביא תשו' רמ"א סי' צ"ב דאף דנתתי ב' לשונות משמע מ"מ לא שכיח שיהי' כונתו על להבא. ובתשו' רמ"א מעאר יותר דמה"ט לא טענינין ליתמי שהי' הכונ' על להבא עיי"ש ולפ"ז לענין איסור שבוע' ודאי אין לחוש שהי' הכונ' על להבא דבאיסורי אזלינין אחר הכונ' הפשוט' דבנדרי' ושבועות הולכין אחר לשון בני אדם:
י"ט ואשר שאל אם אחד יכול לעכב בקבלת השוחט. כבר כתבתי בתשוב' דדוקא בש"ץ אחד יכול לעכב מהטעם שכתב תשו' מהרי"ק דתפיל' במקום תמידין. ותמידין באין משל ציבור לכן בעינן שיהי' לכולם חלק. וכיון דאין נעש' שלוחו בע"כ אין לו חלק. משא"כ בשוחט אף דאין מאכילין לאדם דבר האסור לא ליכול אבל אין בידו לעכב מלמנות השוחט. וז"ל המהרי"ק בשורש ל' הובא בב"י שהתפיל' היא של הקהל שהיא במקום תמידין. ומטעם זה פסק רבינו שמח' דאפי' יחיד יכול לעכב עיי"ש. ומפאת זה:
מחלק ב"י בשכירות ש"ץ דתפילות שמחויבים כולם לשלם כמו שקלי' לשאר צרכי קהל עיי"ש:
ואמת היא דמעודי לא הבנתי דברי המהרי"ק והקדמונים שכתבו דהוא במקום תמידין וע"כ יחיד יכול לעכב ואינו נעשה שלוחו בע"כ והכי בתמידין יכול יחיד לעכב מי יהי' המקריב. והרי רק הכהן שבאותו משמר ואותו בית אב הקריב. ואטו יחיד יכול לעכב. ואף בקרבן שלו לא הי' יכול לברר הכהן כדאיתא ב"ק ק"י דדוקא בכהן אמרינן שיכול לעשות שליח מי שירצה ולא זר והוא הקריב בע"כ. וגם בכהן גדול לא הי' יחיד יכול לעכב וקרח ועדתו יוכיחו. ועכ"פ הדבר ברור דבתמיד אין יחיד יכול לעכב. ואיך יהי' ש"ץ עדיף מכהן (וע' לעיל סי' א' אות כ'). וכבר רציתי לומר דבתמיד עכ"פ יש ליחיד חלק וע"כ ממונו נשתתף ונעשה שלוחו בע"כ. משא"כ בש"ץ אם אינו נעשה שלוחו אין לו חלק כלל. אבל מה שנ"ל בזה דבאמת זה תליא אי הני כהני שלוחא דרחמנא או דידן. ואם שלוחא דרחמנא אינו יכול לעכב. וכן כתבו תוס' להדיא ביומא דף י"ט ומעתה בתמיד וקרבן ציבור דהוי שלוחא דרחמנא וע"כ אינו יכול לעכב. ואמת דדברי התוס' יומא צ"ע מסוגיא דב"ק ק"ט דשם פשיטא שצריך ליתן לכהן שבאותו משמר ואכ"מ אבל מ"מ הדבר ברור כן. ומעתה כ"ז בקרבן תמיד דזר לא מצי להקריב והוי שלוחא דרחמנא משא"כ בתפלה במקום תמידין כבר כתב זקני התבואות שור בפ' הקרבנות קודם המסכתות דתפלה במקום תמידין אף דזר אינו מקריב דהוי כעבודה אחרת במקום תמיד שכשירה בזר עיי"ש. והוי שלוחא דידן ואינו יכול להיות שלוחא בע"כ ודוק היטב). (ועיין עוד בכפות תמרים ר"ה פ"ט דגם במצות הוי שלוחא דרחמנא ודבריו תמוהין. כיון דבכל מצות יכול לעשות בעצמו. הוי כמו שחיטה):
כ' ועיין עוד ביש"ש חולין פ"ק סי' נ"א מביא שם שמסופק רבינו שמח' אי דינא האי מנהגא שיחיד יכול לעכב ומביא ואומר אני שדינא דאורייתא דתניא אמר רשב"ג כשם שמוציא את שאינו בקי וכו' וא"כ הואיל ומתפללי' שלא מתוך אגודה אחת איך יוצאי' י"ח. וגם כתב שם דבעינין שיהי' מרוצה לעם עיי"ש. (וזה צ"ע דאם מרוצה לרוב עם אמאי ל"א דרובא ככולא כמו דאמרינן בהוריות ג') ועיין עוד ביש"ש דגם בש"ץ כתב בכל מינוי' הולכין אחר הרוב. וכ"ש בשוחט דל"ש כל הני טעמא. ואי דלא יאכל בשר הכי גרע מחרם שהתקינו רוב הקהל שלא יאכל בשר דיכולין והולכין אחר הרוב וכדאמרינן בע"ז דדוקא בדבר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד ל"מ גזירתן אבל רוב ציבור יכולין אפי' במידי דאיכא פסידא לאחד. וע"כ דוקא בתפלה ל"מ מטעם המהרי"ק דהוי כהקרבת תמידין ועוד נ"ל דכמו דאמרינן כל הברכות אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הנהנין ופירש"י בר"ה כ"ט מטעם ערבות. ובברכת הנהנין לא ליתהני ולא ליברך. ה"ה הטעם בש"ץ דכל ישראל חייבין בתפלה ואם הש"ץ אינו מרוצה לו אינו נעש' שלוחו בע"כ לא יצא הוא. וגם הם ערבין בעדו שיצא בתפלה. וע"כ יחיד יכול לעכב. ועיין עוד בה' ר"ה דמ"ה הש"ץ צריך לכוין להוציא כולם עיי"ש. משא"כ בשחיטה אם הוא אינו מרוצה לא ליכול ול"ש ערבות. באופן דבשוחט יחיד אינו יכול לעכב. ומ"מ ביחידים חשובים ויראי ד' ויש להם טעם מחשש איסור יכולים לעכב ההתמנות ועיין ג"כ ביש"ש שכ' דאפי' בש"ץ של כל ימות השנה דל"ש טעם רבינו שמחה יחיד יכול לעכב אם הוא אדם חשוב וכל מעשיו לש"ש. ונותן אמתלא לדבריו ובאופן זה נכוני' דברי הגאון מהרש"ק ק בתשובה:
ועיין בתשו' מאיר נתיבים סי' ל"ג דקורא בספר יש לו דין ש"ץ ושם בתשו' פסק דרוב ציבור יכולין לסלק בטענת שאינו מרוצה להם אפי' בלא ראי' שפשע. ומביא ראי' מתשו' רש"ל ח"ז סי' ב' שכ' היכא שאינם יכולי' לברר עליו שפשע שלא כהוגן אפי' חצי הקהל אינם יכולי' להעבירו מאחר שהיא תוך זמנו. והוכיח מזה דרוב הקהל יכולי' להעבירו עיי"ש וצ"ע דביש"ש חולין פ"ק סי' נ"ב מבואר דלא כדבריו. וז"ל וגדולה מזו נרא' בעיני שאפי' כל הקהל אינם יכולי' להעבירו תוך זמנו היכא שאינם יכולין לברר שפשע רק שיכולי' להורידו ולשלם לו כל שכרו ובחצי הקהל אפי' אם רוצים לשלם לו כל שכרו אין ביכלתם לסלקו ועיי"ש ואכ"מ: כא ובענין אי יכול לשאול על שבועתו. ביארנו במקום אחר באריכות דיכול לשאול על שבועה בכתב שלא עדיף מבע"פ וכאן שנשבע ע"ד השוחט אין להתיר שלא מדעתו ואין לסמוך כאן על דברי הרשב"א הובא במ"ל בעבר פעם אחת מתירין אפי' ע"ד רבים דהוי מצוה דשם הטעם דאמרינן מסתמא ניחא לרבים משא"כ נשבע ע"ד חבירו וחבירו צוח שאינו רוצה ל"ש זה. וראי' מדצדקיהו נענש על שהותר נדרו שלא בפני נבוכדנצר כמ"ש הר"ן בנדרי' ס"ה והרי הוא עבר על נדרו קודם שהתירו וגילה מקודם כמ"ש השעה"מ פ"ו משבועות דכיון דצריך לפרט הנדר על כרחך גילה ושוב יכולין להתיר וע"כ בנודר לחבירו אף שכבר עבר אין מתירין. ועוד ל"ש זה בחרם דלא ניתר רק מכאן ולהבא ול"ש טעם הרשב"א. ועוד הארכתי בזה במקום אחר לבאר דאין לו היתר רק מדעת השו"ב:
כ"ב ובאם יכול לשאול על השבועה באופן דמהני שאלה. השוחט מותר אף שכבר עבר דהרי עוקר הנדר מעיקרא ואין ראי' מקרא דאישה הפירם וד' יסלח לה שהיא עשתה עבירה מדצריכה כפרה ועיין בקידושין דף פ"א דבאמת צריך תשוב' אבל אין עונשין על מחשב' ואין פוסלין לעדות בשביל מחשבה: והרי עולה בא על הרהור הלב. והגע בעצמך אם שוחט יהרהר יפסול לשחיטה. וע"כ אין פוסלין אלא בעבר בפועל ואם מתיר הנדר נהי דמחשבתו לאיסורא המעשה נעקרת ואין לפסול. ולא הוצרכתי לבאר זה אלא שראיתי שהגאון מהרש"ק ז"ל בסוף ס' נדרי זרוזין ח"ב בהשמטות לכינויי נדרים סי' ר"ו החמיר בזה ולדעתי אין להחמיר ועיין נזיר כ"ג דלר"י חייב מכות מרדות. ורמב"ם פסק כן ע"כ מוכח דחמיר מהרהור ולפ"ז יש סברא לומר שנפסל אמנם עיין מנחות ס"ד ע"כ ל"פ רבא ורבה אלא בפרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק. אבל בפרש מצודה להעלות דגים ולא העלה רק תינוק לכ"ע פטור באופן דמ"מ לדעתי השוחט לא נפסל בזה ושוב מצאתי בפמ"ג א"ח פתיחה כוללת ח"א אות כ"ו שנסתפק בחשב לאכול דבר איסור ונמצא שהי' מותר אם נפסל לעדות מדרבנן ומ"מ לדעתי בנשאל על נדרו לא נפסל לשחיטה ויבואר אי"ה במק"א (ע' בתשובות לקמן) ואסיים בברכת השלום:
א בשולי המכתב בפנים אות י"ד הבאתי דברי הריטב"א מכות י"ד דבקרבן עונשין מן הדין והנה מה שהקשה באהל דוד שבועות ל"ד מש"ס דסנהדרין נ"ד דפליגי אליבא דר' יהודה בבא על אביו אי חייב ב' אי עונשין מן הדין וזה ע"כ לקרבן כדמוקי לעיל דבב' קטלי לא קטלינן. ודא קו' רבתי ונראה לישב דיש לומר דמיירי לקטלא ונ"מ אם לא אתרי בי' משום משכב זכר אך משום ערות אביך לא תגלה והא דלא מוקי לעיל בכה"ג היינו דבנכרי ליכא למוקמא דא"צ התראה על כרחך מוקי בישראל ולקרבן וכל זה בה"א אבל למסקנא דפליגי אליבא דר' יהודה אי עונשין מן הדין נ"מ למיתה ובדלא אתרי על משכב זכר והדבר מוכרח דלר"י דחשנ"ב ל"ד ודאי ל"ש בקרבן אין עונשין מן הדין כמו שיבואר. ומצאתי און לי בירושלמי פ' ד' מיתות דמוקי פלוגתא דר' יהודה ורבנן לענין אמו אשת אביו בקטלא בלא אתרי רק משום אשת אביו עיי"ש ודוק. והנה הראו לי בקובץ ה' ע"ז הסברא דעונשין מן הדין דליכא למימר דלמא יש פירכא לק"ו דזה טעמא דאין עונשין מן הדין דחשנ"ב ל"ד ומאי איכפת לן אי מייתי קרבן ול"נ דבלא"ה אתי שפיר דכיון דניחא לי' בכפרה משום ממון שנותן לא איכפת לן ומשום חשנ"ב כיון דק"ו, ניתן להדרש אין חוששין לפירכא ודוקא לעונש הגוף חיישי' לפירכא משא"כ לאיסור חשנ"ב. אמנם זה ודאי סבר' קיימת דאם חשנ"ב ל"ד ל"ח מאי דמייתי קרבן ובזה נתישב לי מה שסתרו שני דבורי התוס' דבשבת קל"ו ע"ב ד"ה דתניא שכ' דזה דחייב על ביאת מקדש הוה חומרא ומ"ה הוה ילפינן עיי"ש אף דהוה קולא שמביא חולין בעזרה. ובתוס' חולין י' ע"ב ד"ה אלא כתבו להיפך וז"ל ועוד דאף לקולא מטמאין לי' לשרוף קדשים ולהביא קרבן אם נכנס למקדש הרי דזה חשיב קולא. ולהנ"ל ניחא דבשבת שם קאי תוס' לר"י כמבואר שם ור"י ס"ל פסחים כ"ב חשנ"ב ל"ד ולתוס' לכל דבר ס"ל ל"ד וע' רש"י קדושין נ"ח דמ"ד ל"ד לא איסור שחיטתו ולא איסור הבאתו ומ"ה כתבו תוס' שפיר דחשיב חומרא ולא קולא ובזה מיושב מה שהקש' לי הרב החריף מ' ליבש מנחם לנדא דבנדה ע"ב אמרינן אם הביאו לידי טומאה להחמיר לא נביאהו לידי קרבן להקל ופירש"י להביא חולין לעזרה הרי דחשיב קולא ובשבת ע"א אמרינן מהו דתימא אמר ר' יהושע בין לקולא בין לחומרא קמ"ל דלקולא לא אמר לחומרא אמר והיינו דבאכל ב' זתים חייב ב' חטאות ובאכל חצי זית וחצי זית נמי חייב הרי דקרבן חשיב חומרא להנ"ל ניחא דתוס' כתבו זבחים ס"ח ד"ה אימר דר' יהושע ס"ל חשנ"ב ל"ד ומ"ה חשיב לי' חומרא ולא קולא ומזה ראי' לתי' תוס' שם:
ובזה מיושב מה שהקשה חתני הרב הג' מ' נתן נ"י אהא דאמרינן בבכורות כ' א"ר ישמעאל כי חייש לחומרא לקולא לא חייש ואיך יקריב הבכור ולא חייש לחולין בעזרה להנ"ל י"ל דלתי' זה ס"ל לר' ישמעאל חשנ"ב ל"ד: ב ויש לי קושיא בש"ס דהוריות דף ד' דאמרינן במביא קרבן ספק מבעוד יום נתכפר ספק משחשיכה נתכפר אינו מביא אשם תלוי ופי' המפרש דא"צ קרבן אחר וצ"ע הרי נתחייב בקרבן וספק אם נפטר ואיכא חזקת חיוב ומ"ש מספק בירך ברכת המזון דחוזר ומברך ול"ה ברכה לבטלה כיון שחייב לברך וספק אם נפטר ואיכא חזקת חיוב ואמאי לא מייתי מספק מיהו זה ל"ק דהמג"א כ' סי' רט"ו דמברך ברכה לבטלה ל"ה רק דרבנן ומ"ה בברכת המזון מברך מספק משא"כ הכא חשנ"ב דאוריית' ולא מייתי מספק אך הרמב"ם פוסק פ"א מברכות דברכה שאינה צריכה איסור תורה כמ"ש המג"א סי' רט"ז ומ"מ פוסק פ"ב מברכות דספק בירך חוזר ומברך וע"כ צ"ל משום חזקת חיוב או כשיטתי' דספק איסור תורה ל"ה רק דרבנן ובספק עשה בחזקת חיוב מודה ולפ"ז למה לא מייתי קרבן בספק מבעוד יום ספק משחשיכה ושמא כיון דבודאי מייתי קרבן וספק אם הוא כשר איתרע חזקת חיוב כעין שכ' הטו"ז בח"מ סי' ע"ה לענין שילם במטבע מזויפת. והנה זה דלא מייתי קרבן בספק מבואר ג"כ בגמ' דפסחים דמספק לא מייתי פסח ב'. אמנם זה ברור לדעתי דבספק מבעוד יום ספק משחשיכה במחוסר כפורים אסור בקדשים כיון דספק אם יצא כפרתו והנה הך גמרא דהוריות היא ג"כ בירושלמי פ"ח דפסחים ה"ב וז"ל כל הספיקות דר"נ אינן חוץ מן הזורק דם חטאתו ודם אשמו ספק בלילה זרק ספק ביום זרק נעשה כספק כפרה וספק כפרה כיפר. ופי' בקרבן עדה ומותר לאכול בקדשים ואפי' אכילה איתנהו בי'. ואלו דברים תמוהים דאיך אוכל בקדשים דבודאי קאי במחוסר כפרה שהביא בע"פ אחר התמיד כמ"ש המפרש. ואיך אוכל בקדשים בספק כפרה. ואין לומר כיון שלן דמה אם עלה לא ירד כש"כ כשזרק בלילה יצא ידי קרבן דז"א דדם נפסל בשקיעת החמה ומבואר במשנה דזבחים פ"ב דאין הציץ מרצה אלא לטמא וכ' רש"י אע"ג דאם עלה לא ירד מ"מ פסול הוא ואינו מרצה א"כ בודאי אם נזרק בלילה חייב בקרבן אחר ולא יצא ידי חובתו ואיך אוכל בקדשים. ואף הבשר מזה הקרבן אסור לאכול דזריקת לילה לאו כלום ע"כ צע"ג. גם בגוף דברי ירושל' שכ' שספק כפרה כיפר לא ידענא למה נהי דאינו מביא קרבן אחר אבל לא נימא שכפר. ושמא משום חזקה דכהנים עשו כדין נאמר כן וגם זה אינו אולי מטעם חזקה שליח עושה שליחותו כמ"ש המג"א סי' ת"ט דהיכי דברור לנו שעשה השליחות אך ספק אם הי' שינוי בשליחות אמרינן דלא שינו עיי"ש. אמנם אם הכהנים גופי' מסופקין עדיין צ"ע ודוק גם לא מצאתי א לר"מ שמביא דין זה:
ג וע' רמב"ם פי"א משגגות דין ב' שכ' דכל שחייבים קרבן מספק אסור להביא קרבן מפני חולין בעזרה וחטאת העוף הבא על הספק מפני שאסור בקדשים עד שיביא כפרתו. אבל מי שאינו מחוסר כפורים אסור להביא מספק. וע' ברי"ט אלגזי בכורות דף כ"ז ע"ב דפוס פרעשבורג ד"ה גרסינן בפ' הזרוע. ולפ"ז בהביא כפרה ספק מבעוד יום ספק משחשיכה אם נאמר שאסור בקדשים מייתי חטאת עוף הבא על הספק. או שמותר בקדשים בלא"ה מספק וע' ברמב"ם פ"ה מביאת מקדש ה' י' ובכסף משנה שכ' דשיטת הרמב"ם דהיכי דהיא איבעי' דלא איפשיטא מספיקא לא מחללינן עבודה. ולא נודע מאין הוציא זאת הר"מ ולהנ"ל נאמר שהוציא זאת מש"ס דהוריות ומירושלמי הנ"ל שספק כפרה כיפר. ובכ"ז עדיין צ"ע שמספק יהי' מותר בקדשים. וגם יש לחלק בין מה דפוסק הרמב"ם באבעי דלא איפשטא ביצא הכהן אי טעון קידוש ידים דלא מחלל עבודה מספק דיש לומר שם לא הי' ריעותא בקדשים אך הספק בהכהן וכעין דאמרינן סכין איתרע בהמה לא איתרע משא"כ בספק אי זרק ביום או בלילה. ושמא טעמא דירושלמי משום דמוקמינן אחזקת יום דמה"ט אמרי' כל שבות ל"ג בין השמשות בעיולי יומא ולא באפוקי יומא כמ"ש המג"א סי' שמ"ב וכן דעת תוס' כריתות י"ז ע"ב דדוקא בה"ש של מוצאי שבת איקבע איסורא משא"כ בה"ש של ע"ש מיהו מזה אין ראי' רק דלא מיקרי איקבע איסורא מ"מ ספק השקול משמע מתוס' דהוה אף בה"ש של ע"ש: ד והנה בישועת יעקב סי' נ"ז מביא בשם הקדמונים לישב מה שהקשה הר"ן על רמב"ם דספק דאורייתא מותר מן התורה מה הוכיחו מפסח דאסר שבירת עצם ודלמא ניקב קרום של מוח וע"כ אזלינן בתר רובא דלמא מספק מייתי פסח ותירצו דכיון שיש חזקת חיוב ל"מ קרבן מספק. (ועד עתה לא מצאתי לקדמונים שכ' כן) והנה לפנינו ירושלמי שספק כפרה כיפר אף שיש חזקת חיוב איברא דמוכח מחולין קל"ד דחזקת חיוב מהני אף להוציא ע' מהרי"ט ח"א סי' ל"ט מה שכ' בזה. אך זה בספק אם הוה לקט משא"כ אם כבר הביא קרבן וספק אם הוא כשר מוכח מירושלמי דנפטר ע"כ צ"ע בתירץ הנ"ל מיהו שמא אין הלכה כירושלמי דנדחה מכמה סוגיות הגמ' דחולין קל"ד. ומ"ה לא מביא הרמב"ם זאת וע' בספרי סי' ו' אות ד' מה שכתבתי בענין חזקת חיוב וכעת ראיתי בס' מוצל מאש למהר"י אלפנדרי (סי' ג') שכ' דהיכי דמחויב לקיים עשה דיש חזקת חיוב ל"מ ס"ס. והנה לפנינו דברי תוס' גיטין מ"ה ע"ב ד"ה אמרי לה דקורין מטעם ס"ס ומשמע אף לצאת ידי קרי' פ' זכור אף שיש חזקת חיוב ודוק:
ושוב הראני החריף מ' משה אהרן וואנדער נ"י דברי מהרש"א בהוריות שפי' דהספק הי' אם קרב ביום או בה"ש. וכיון דל"ה רק כהרף עין תלינן יותר שקרב ביום. או דכיפר מטעם ס"ס שמא ביום ושמא בה"ש יום. אולי מירושלמי שהבאתי משמע שספק יום ספק לילה כיפר. ובעיקר הדבר אם מהני ס"ס כזה יבואר אי"ה בה' מילה וע' ב"ח הובא במג"א סי' רס"א ומחצה"ש שם:
ה עוד הערה בפנים הבאתי מימרא דר' זירא בכמה מקומות דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ושאין ראוי לבילה בילה מעכבת ומה"ט אמרינן בנדה ס"ו ובקדושין דנמצא עצם בין שיני' לא עלתה לה טביל' דאע"ג דביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים בעינן. והנה הב"י יו"ד סוף סי' קצ"ח מייתי תוספתא אספלנית מלוגמא שהי' בבית הסתרים רבי אומר חוצץ וריבר"י אומר אינו חוצץ וכ' הב"י דריב"י ס"ל דל"ב ראוי לביאת מים וכ' עוד דר"ע ס"ל ג"כ כריב"י דל"ב ראוי לביאת מים בבית הסתרים, עיי"ש. ולפי"ז יש מקום לומר דריב"י ור"ע לא ס"ל הך דכל הראוי לבילה ומשום הכי ס"ל כיון דלא בעי ביאת מים ל"ב נמי ראוי לביאת מים אך דהלכה כרבי. ובזה מיושב קו' תוס' זבחים ע"ה וכמה דוכתא אמאי ערל וטמא משלחין קרבנותיהם נהי דסמיכה לא מעכבה ראוי לסמיכה בעינן וכל שאינו ראוי סמיכה מעכבת דהך דערל וטמא אתיא כר"ע דמשוה לערל כי טמא בחגיגה ד' ע"ב ור"ע לא ס"ל כלל' דכל שאינו ראוי לבילה. וכן מיושב במגיל' ד' י"ט ע"ב דמקשה מאן תנא חרש דיעבד נמי לא אמר רב מתנה ר' יוסי דבלא השמיע לאזנו לא יצא והקשה הטו"ז על הטור דס"ל בחרש לא יצא משום דאינו ראוי לשמיעה ומה הוצרך לומר ר' יוסי היא ולא מוקי כר' יהודה וחרש משום שאינו ראוי לשמיעה. להנ"ל ל"ק דאמרינן בריש מגילה זו דברי ר"ע סתימאי. ופירש"י הרבה סתם משנה סתם ר' אליבא דר"ע וכיון שכן לא בעי לאוקמא סתם משנה דלא כר"ע דס"ל ל"ב ראוי לבילה וה"ה דחרש מוציא אי ל"ב השמיע לאזנו. אך י"ל דגם סתם משנה דיבמות ק"ד מוקמינן כר' זירא שם:
ו ובתוס' זבחים ע"ה הנ"ל כתבו תוס' דמה"ט ל"ב אף ראוי לסמיכה משום דילפינן מדמעטינן טמא מראי' ש"מ בשאר קרבנות משלחין ואע"ג דטמא ראוי לסמוך למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה ראוי לסמיכה הוא ס"ל כמ"ד מרחק צפון ושוב אינו ראוי לסמיכה ומאן ס"ל מרחק צפון ריבר"י בזבחים ל"ג ולדידי' ל"ק כלל דהוא לא ס"ל כללא דכל הראוי לבילה כדכתיבנא ואמנם י"ל דבאמת מה"ט ר"י בר"י ס"ל בית הסתרים ל"ב ראוי לביאת מים משום דס"ל מרחק צפון וטמא אינו ראוי לסמוך ומדאיצטרך קרא למעטו מראי' דפטור לשלח קרבן אע"ג דבלא"ה אינו ראוי לסמיכה מזה גופי' יליף דבכל דוכתא ל"ב ראוי לבילה. מיהו י"ל דבאמת גם ריב"י ור"ע ס"ל כר' זירא רק בבית הסתרים כיון דכתיב בשרו דמשמע מאבראי מ"ה לא ס"ל דבעי ראוי לביאת מים. וע' תוס' קדושין שכתבו דמשום את כל בשרו ס"ל דבעי ראוי לביאת מים י"ל דר"ע וריב"י לא ס"ל דרוש זה, אף דר"ע דריש נמי כל ע' תוס' פסחים מ"ד דהיכי דהסברא נוטה דריש כל ע"כ ס"ל דכאן שאין סברה נוטה שיהי' בעי ראוי כיון דלא מצוה הוא אך הכשר כמ"ש תוס' נדה ס"ו ע"כ לא דריש כל ובכ"ז י"ל דפליגא בדר' זירא ודוק היטב:
ז והנה קשה לי בש"ס דחולין דף י"ב דאמרינן מאן תנא, דל"ב כוונה לשחיטה ומכשיר חש"ו ר' נתן הוא דס"ל בזרק סכין לנועצה בכותל כשר. ומנ"ל לגמ' דלמא עד כאן לא ס"ל לר"נ רק בגדול דהוא בר כונה וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת משא"כ בקטן גם ר"נ מודה ויותר קשה לפמ"ש בלב ארי' שם דגם לר"נ לכתחילה בעי כונה ורק בדיעבד מכשיר דלמא לר"נ בקטן גם בדיעבד ל"מ כיון שאינו ראוי לכונה וכ"כ בטהרת הקודש זבחים דף ב' תד"ה זבחים בסתם כ' דמה"ט קטן בקדשים פסול משום דאינו ראוי לכונה וגרע מסתמא עיי"ש א"כ דלמא ר' נתן נמי הכי ס"ל והנראה לפמ"ש תוס' שם דגדול עומד על גביו ומלמדו לקטן מהני לרבנן א"כ לפ"ז הקטן נמי בר כונה בכה"ג והוה ראוי לכונה ומה"ט כשר לר"נ בלא כונה. ובזה מיושבין דברי תוס' שם שחילקו בין גדול עומד ע"ג לאחרים רואין ובסוף דבריהם כתבו דבשוטה מהני גדול עומד ע"ג בגט דמוכחא מלתא משא"כ בחליצה עיי"ש ולפ"ז למ"ל לחלק בין אחרים רואין לגדול עומד ע"ג דלמא שחיטה דמי' לחליצה ול"מ בשוטה אף גדול עומד ע"ג והגמ' מוכחא דמשנה ר' נתן מדמהני בשוטה אחרים רואין וע"כ לא בעי כונה לשחיטה ולמ"ל לתו' תירץ ראשון וכבר תמה כן בלב ארי'. ולהנ"ל נכון דע"כ בשחיטה, מהני גדול עומד ע"ג דע"כ מוכחא מלתא כמו בגט דאס"ד דל"מ בשוטה גדול עומד ע"ג דלאו בר כונה הוא כלל א"כ מנ"ל לגמ' דלר"נ מהני כמו שהקשיתי וע"כ הוכרחו תוס' לסברתם דגדול עומד מהני בשחיטה גם בשוטה ודוק היטב אך ק"ק לשיטת רשב"א דל"מ גדול עומד ע"ג בשחיטה דל"ב שליחות א"כ הק"ל כיון דלאו בר כוונה כלל ושמא יש לחלק וע' מ"ל פ"ג דבכורים בשם רד"ך דל"א כל הראוי לבילה רק היכי שמפרש: