אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"א › סימן א

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"א · סימן א

הקדמה

ב"ה יום ב' כ"א טבת כת"ר ברעזאן לק"ק מאניסטרישץ להבד"צ דשם: מכתבם השגתי בדבר השו"ב אשר כמה פעמים יצא מכשול מת"י כפי גבה"ע ששלחו וגם נכספה נפשם לדעת אשר עליהם למנות שו"ב ואם רשאים בני העיר להוסיף שו"ב על השוחטים הנמצאים בק"ק:

א' תחלה נדון על גוף הגב"ע אם יש בו ממש אחרי אשר נגבה שלא בפני בע"ד כפי המבואר טעמם במכתבם. והנה האריכו הקדמונים וגם האחרונים אם לאיסור מהני גב"ע שלא בפני בע"ד ורובם ככולם החליטו דל"מ שלא בפני בע"ד. דלא כשיטת המאירי בא"ז לב"ק דבאיסורין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ובאמת כי בעיני היא תמיהה גדולה. לשיטת הב"י בחו"מ סי' כ"ח דהא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הוא רק מדרבנן ומדאורייתא מקבלין שלא בפני בע"ד וקרא אסמכתא בעלמא. ומבואר בב"י ח"מ סי' שפ"ח באריכות בשם הרשב"א דקרא דוהועד בבעליו אגמר דין קאי ומשמע דאף בדיני נפשות ל"ה רק מדרבנן הא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וכ"כ בנו"ב ולפי המבואר ביבמות דחכמים מתנין לעקור דבר מה"ת אך בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה. וכן פסק הרמב"ם בה' תרומות כר"נ בר אושעיא. ולפי המבואר בתו' שבועות ל' דכשעושה אחר איסור על ידו הוי כקום ועשה כגון בתלמיד שבאתה אשה לפניו להתירה להנשא והוא יודע שבעלה חי יעיי"ש. ולפ"ז איך אפשר דבאיסור אם קבלו שלא בפני בע"ד נמי ל"מ העדות כגון לאסור אשה לבעלה שקבלו שלא בפני האשה והרי מדאוריי' נאסרה לבעלה. ואיך חכמים מתנין לעקור דבר מה"ת בקום ועשה. והיותר תמוה דהב"י בעצמו באה"ע סי' מ"ב מביא במ"כ באחד שקידש בפסולי עדות והתירה ר' חיים הארוך וחלקו עליו חכמי טלטונה ומסיים, ועוד אפילו הוי פסולי עדות דאורייתא אם לא נתקבלה עדות פסולם בפניהם עדות הפוסלים בטילה. ומי שהורה להתירה אם ידע שלא נתקבלה עדות פסולם בפניהם ראוי לנדותו ולהענישו ולהכותו עיי"ש. ואם הך דאין מקבלין שלא בפני בע"ד הוי מדרבנן. נמצא דמדאוריית' העדות פסולין ול"ה קידושין מדאורייתא ורק מדרבנן. ואמאי ראוי להחמיר ולנדות ולענוש המורה. ומלבד דדעת הר"ן דבאיסור דרבנן אין משמתין כמבואר ביו"ד סי' של"ד. וכן כתב בפרי תואר בסי' קי"ט סוף ס"ק כ' בטבח שמכר איסור דרבנן עיי"ש. אף גם די"ל דכאן כיון שהעדים פסולים מדאורייתא נ"ה קידושין כלל. וגרע משאר קידושין דרבנן דהוה כמקדש בלא עדים. ומכ"ז משמע דדעת הב"י דהעדים ל"ה פסולין כלל אף מדאורייתא ואף מדאורייתא הו"ל קידושין גמורין ואם בא אחר וקידשה אינה מקודשת לשני ומותרת לראשון וא"ל דאפקעינהו רבנן לקידושין דהרי במקדש בפני עדים פסולין דרבנן צריכה גט ודלא כבעל העטור דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ועיין לקמן:

ב' והנה אם נאמר באשה שהוגבה עלי' עדות שלא בפני' נאסרה מדאורייתא דאין חכמים עוקרין דבר מן התור' בקום ועשה מ"מ בהעידו עלי' על דבר מכוער לא נאסרה דכמו דמבואר באה"ע סי' מ"ב במקדש בפסולי עדות מדרבנן צריכה גט. ובמקדש קידושין דרבנן בפסולי עדות דרבנן א"צ גט דהם אמרו והם אמרו. כן בדבר מכוער. דלפי המבואר באבני מילואים סי' י"א סק"ו דעדי כיעור ל"מ אלא מדרבנן עיי"ש ובעדו' דרבנן שלא בפניו ודאי ל"מ כנ"ל. ובזה הי' מקום ליישב מה שהרגיש בנוב"י סי' ע"ב מדברי תשו' הרמ"א סי' י"ב דאין לאסור האשה בעדות שלא בפני' אדברי הריב"ש דס"ל בעדים זוממין שלא בפני העדים דנפסלו העדים והוכיח מדברי הרמ"א דאין הלכה כהריב"ש. ולהנ"ל אין ראי' דהרמ"א קאי שם על עדי דבר מכוער ול"ה אלא מדרבנן כמ"ש הא"מ הנ"ל וזה ודאי ל"מ שלא בפני' אך ז"א דהרמ"א בתשובה ס"ל להדיא דמדאורייתא אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אולם מה שהקשה השואל בנוב"י תניינא סי' כ' ובקמא סי' ע"ב בגמ' סנהדרין מ"א דעדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ולדברי הפוסקים דבעדי כיעור מוציאין מהבעל ע"כ באו להורגה דלאוסרה די בעדי כיעור לבד עיי"ש. להנ"ל י"ל דהנוב"י סי' ע"ב בסוף סתירת היתר ד' הוכיח מסוגי' זו כדברי המאירי דלאיסור מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דאל"כ דילמא מיירי שהעידו שלא בפני הבעל דע"כ להורגה באו דלא נאסרה על הבעל שלא בפניו (וע' בספר יהושע סי' פ"ז שדחה דבריו דגם להמיתה אין מקבלין עדו' שלא בפני בעלה דאשתו כעבדו כדאמרינן בינאי מלכא בסנהדרין י"ט:

ובאמת דבריו תמוהין וחילוק גדול בין עבדו דקנוי לו ובין אשתו, ובגמרא כתובות נ"ז ד"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דהוה מקנת כסף ופירש הש"מ שהרי קנוי לו בכסף קידושין עוד כ' שם דלא מצי למימר דאית לי' לארוס בארוסתו קנין ממון כמו בעבדו דאשתו אינה קנינו ורק הואיל שקנאה בכסף אוכלת מקרא דכל טהור בביתך עיי"ש בא"ז וכן מוכח מב"ק דף ד' וממשנה פ"ד דידים דמייתי רק מעבד ואמה דליחייב לישלם דעל האשה אין לו רק שיעבוד וקנין איסור כמו שכתב בתשו' שבא"מ סי' ט"ז עיי"ש): ולהנ"ל י"ל דשפיר נאסרה שלא בפניו דכיון דמדאוריית' מקבלין עדות שלא בפניו. וכיון שכבר העידו העדים. והב"ד קבלו העדות. דאולי יגידו בפירוש שבאין להורגה ואז הורגין אותה (ובזה נדחין כל דברי הנוב"י סי' כ' שכתב דכיון שבשעת הזנות לא ידעה שימות הבעל בשעת קבלת העדות לא התירה עצמה למיתה דכאן ע"כ התירה עצמה שמא יאמרו בפירוש להמית באנו) וע"כ לאחר שקבלו העדים יכולין לומר לאסרה על בעלה באנו דהרי נאסרה מדאוריי' וחכמים לא מצי עקרה בקום ועשה. ובזה מיושב מה שלא אמרו שראו דבר מכוער דבזה לא נאסרה רק מדרבנן. ובזה ודאי ל"מ קבלת עדות שלא בפניו כנ"ל ומשמע לגמ' דקיי"ל דמיקטלא אפי' העידו שלא בפני הבעל וע"ז מקשה דיכולין לומר לאסרה באנו. והוה מצי לתרוצי דקי"ל דמיקטלי דוקא בפניו רק דרצה לתרץ באופן שהקשה דהרי בלא"ה הוה מצי לתרוצי בידעו שהיא חבירה כמ"ש תוס' דף ט':

ג' ועפ"י הדברים האלו הי' מקום בישוב קו' הרשב"א בחידושיו לב"ק שהקשה אמאי ביתומים קטנים אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד והכי גרע מהי' חולה או שהיו עדים חולים או שהיו מבקשים לילך למדה"י. והרי פעמים שהקטן מונח בעריסה ובגדול חיישינן שמא ימותו או שמא יתעכבו ויפסיד זה את דינו אעפ"י שאפשר שיחזור לזמן מועט ואמאי לא ניחוש לקטן המוטל בעריסה עיי"ש די"ל בגדול בכל הני דחיישינן שמא ימותו לא עשו חכמים תקנתן ואוקמא אדאורייתא משא"כ ביתומים בגזילה קיימת הרי מקבלין שלא בפני בע"ד אף ביתומים קטנים דאין הלכה כסומכוס ורק בהלואה אין מקבלין. וכיון דמיתמי שעבודא לאו דאורייתא כמ"ש הפ"י בב"ק י"ב ובחידושי' לטור סי' ל"ט א"כ מדאוריית' אין גובין כלל ורק מדרבנן ובדרבנן אין מקבלין שלא בפני בע"ד וכאן ל"ש אוקמא אדאורייתא כנ"ל. וכן בחמוה דר' ירמיה טרק גלי בב"ק קי"ב שם הי' רוצה ר' ירמי' להוציא בחזקה דג' שנים ולדעת כמה פוסקי' חזקה דג' שני' הוא רק מדרבנן כמ"ש בקצה"ח סי' ק"מ ליכא למימר אוקמא אדאורייתא תא דמדאורייתא ל"מ החזקה ומה נחמדו בזה דברי המדבר בסי' ק"י ס"ו לחלק בין שטר לחזקה דג' שנים. דבשטר מקבלין עדות כנ"ל וא"צ לטעם הסמ"ע מיהו דברי הסמ"ע מוכרחין לשיטת הר"מ שממנו מקור דין זה והוא ס"ל דכל שטר הוה דרבנן:

ובזה ה' מקום לפ' גם דברי הריב"ש בסי' רס"ו שכ' בהזמה שלא בפניהם דהעדים נפסלו לגמרי. ורק דאין מענישין אותן דיש לומר דס"ל אין מקבלין עדות שלא בפניו הוא רק מדרבנן וע"ה פטור מכאשר זמם דחכמים פטרו בשב וא"ת משא"כ לענין שיהי' הניזום כשר לעדות הרי נעשה רשע מדאורייתא ומיפסל לעדות מדאורייתא. ונהי דיש כח ביד חכמים לפטור עדים מעונש כמו דאמרינין במכות אלו הי' בסנהדרין לא הי' נהרג מעולם וכתבו תו' דר"ע חייש למיעוט אף דר"מ ל"ח למיעוט רק מדרבנן כמ"ש תו' חולין א"צ לומר דר"ע חייש מדאורייתא אך דלחכמים יש כח לפטור אבל לשוויא רשע לעד דהתורה אמרה אל תשת רשע עד זה ודאי אי אפשר דזה קום ועשה וכיון דהעדים באין לפטור הנידון מקבלין העדות והעדים ממילא נפסלין מדאורייתא ובזה נכון חילוק של זקני הש"ך בסי' ל"ח דאף להריב"ש לשבועה נשרים דדוקא לעדות פסולים. ולכאורה הטעם דהוא נוגע לעצמם ואיך נפסידם והקשה בתשו' שבראש אפרים סי' ל"ד דאטו אם נפסל לעדות אין לו דררא דממונא הרי יכול ליטול שכר נרחו' כדי להעיד. אולם לפמ"ש תוס' כתובות י"ח ע"ב דגזלן כשר לשבועה מדאורייתא לעדות פסול וכן הוא בתוס' ב"ק ק"ח ועפ"מ שביארתי דבעדות דל"מ רק מדרבנן ודאי ל"מ שלא בפני בע"ד משום הכי לעדות דפסול מדאורייתא מהני שלא בפני בע"ד ולשבועה דלא פסול רק מדרבנן אין כאן עדות וזה נכון מאוד: ה' ולדאתאן עלה בנידון שוחט שהוציא טריפה מת"י תליא בזה אי פסול מדאורייתא לשחיטה מהני קבלת העדות שלא בפניו והוה פסול מדאורייתא דלהתוס' שבועות מה שאחרים עושין איסור על ידו הוה קום ועשה ואין כח ביד חכמים לעקור ואי פסול רק מדרבנן בדרבנן ל"מ קבלה שלא בפני בע"ד וניחזי אנן מה דקמן:

הנה בסמ"ע סי' ל"ד ס"ק ט"ו כ' בטבח שיצא טריפה מת"י אי עביד משום חימוד ממון פסול לעדות ואי ליכא ח"מ לא עבר רק על לפני עור ולא פסול לעדות ובנתיבות הניח דברי הסמ"ע בצ"ע דבעבר על לפ"ע פסול מדרבנן וכן הוא במל"מ פ"ד ממלוה. וי"ל דהסמ"ע לא אמר רק דלא נפסל מדאורייתא. ובש"ך יו"ד סי' ב' וסי' קי"ט חילק בין עדות לאיסורי' דלעדות מי שהוא חשוד לד"א פסול להעיד אף בשל אחרים ובאיסורי' נאמן אף לאותו דבר בש"א אם לא במומר שאז אינו נאמן לאותו דבר אף באיסורים וטעם הדבר דאנן קיי"ל כרשב"ג ולא כר"מ דס"ל דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אפי' לאחרים ורק בשל עצמו קים לן דאינו נאמן משום נגיעה ובמומר סבירא לן כר"מ בחשוד דלא דנו ולא מעידו אף בש"א. ובתב"ש העלה דאם אכל נבילה, אף בפ"א אינו נאמן אף בש"א ובעי בדיקת סכין דזה גופא דבעי למיטרח להשחיז בסכין הוי נגיעה ודלא כש"ך ובהוציא טריפה במזיד מעבירין אותו ואם הדבר שקול באין מבין אם עשאו שוגג או מזיד בשל אחרים יש לדונו כשוגג ובשל עצמו יש לדונו כמזיד ועכשיו שנוטלים הכרכשתא:

מהכשירות הוי כשל עצמו כמ"ש פמ"ג סי' ב' סקי"א בשם הפר"ח:

ו' ויש להסתפק הא דפסול החשוד בשל עצמו ומועד לעברה אף בשל אחרים אי הוי דאורייתא או דרבנן דלכאורה משמע מש"ס בכורות ל"ה ע"ב דהא דר"מ ס"ל דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו הוא מדאורייתא דמקשה לר"מ דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וס"ל דחשוד לדבר א' הוי חשוד לכל התורה איך כהנים דנו דין דכתיב על פיהם יהי' כל ריב וכל נגע ואי ס"ד דהא דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו הוי רק דרבנן איך מוכיח מקרא דכשר לדון והרי אף לדעת הפוסל ל"ה רק מדרבנן אולם י"ל עפ"י דברי הט"ז ביו"ד סי' קי"ז ובכמה דוכתא דאין כח ביד חכמים לאסור הא דמפורש בתורה להיתר ומקשה הש"ס והרי מפורש בקרא דכהנים כשרים לדון ואיך יכלו חכמים לעשותם חשודים לכה"ת ולפוסלם לדון ולדעתי פירוש זה מוכרח בגמ' דאל"כ מנ"ל ל להקשות דילמא ר"מ ס"ל דאינם חשודים רק מדרבנן או שעיקר קו' הש"ס לא מהקרא רק מדלא מצינו שפסלו רבנן כהנים לדון כעין שכ' תו' לרבא עיי"ש. ולכאורה יש להוכיח מדברי התוס' (סנהדרין ט' ע"ב) ד"ה לרצונו שכ' בתי' השני דגם ברביעה יצרו תקפו וכשר לעדות לרבא דס"ל בעינין רשע דחמס ואפ"ה איצטריך לי' לרבא למימר דפלגינין דבורא משום דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ומשמע מדבריהם דהוא דאורייתא דר"י אמר והתורה אמרה אל תשת רשע עד וע"ז משיב רבא פ"ד: אמנם י"ל דלעולם חשוד על הדבר ל"ד ול"מ רק מדרבנן ורבא הוצרך לטעמא דפ"ד הואיל ומדרבנן פסול. ולפי הסברא הא דחשוד על הדבר לא דנו ול"מ היא רק מדרבנן ל"מ לפי דעת החלקת מחוקק סי' ל"ה דנוגע לא פסול רק מדרבנן אף לעדות חשוד דפסול בש"ע או בשל אחרים מטעם נגיעה לא הוי רק מדרבנן אלא אף לקצה"ח סי' ל"ד ול"ז דנוגע פסול מדאורייתא באיסורין לכ"ע דרבנן והרי הנוב"ק אה"ע סי' כ"ט מכשיר נוגע לעדות אשה עיי"ש א"כ ה"ה בפסול מחמת עבירה דלאחרים כשר גם בש"ע דאיכא נגיעה עכ"פ לא פסול רק מדרבנן אמנם י"ל לפי דברי המרדכי שכתב דהא דנאמן ע"א בשחיטה אף דאיכא חזקת איסור כנגדו משום דהשוחט מוחזק בכשרות א"כ היכי דנחשד לאותו דבר איתרע חזקתו ואינו נאמן נגד חזקת איסור וכיוצא בזה כתב מהרי"ט בשניות אה"ע סי' א' דהחשוד על בעילת זנות מדרבנן אין אומרים בו חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז יעיי"ש וה"ה הכא בעבר על איסור דאורייתא איתרע חזקתו מדאורייתא ואנן בעינין מוחזק בכשרות דוקא אכן רבים חולקים על המרדכי וטעם דע"א נאמן בשחיטה משום דבידו סוף דבר אם טבח שהוציא טריפה מת"י פסול מדאורייתא מהני קבלת עדות שלא בפניו דאין חכמים עוקרים דבר מה"ת בקום ועשה ואם אינו פסול רק מדרבנן הם אמרו והם אמרו ול"מ קב"ע שלא בפניו:

ז' ועדיין לא נתקררה דעתי בזה דמוכח מכל הפוסקים דלא נאסרה אשה לבעלה אם קבלו עדות שלא בפני' ולא אמרינן כיון דמדאורייתא נאסרה בקבלת עדות שלב"פ אין חכמים עוקרין בקו"ע וקשיא כנ"ל והנראה ליישב דהתוס' ריש מס' מכות הקשו אהא דמהני העדות בב"ג וב"ח והלא הוה עדות שאאי"ל. ותירצו כיון דאתה יכול לקיים כאשר זמם במלקות דלא תענה הוה עשאי"ל. ולפ"ז חכמים ברצונם לתקן דקב"ע שלא בפניו ל"מ בכלל תקנתם דאם יוזמו העדים לא יהיו לוקין אלאו דלא תענה וזאת היא בשוא"ת וכיון דאין לוקין אם יוזמו ממילא בטלה קבלת העדות מדאו' אף בלא הוזמו דהוה עשאאי"ל כמו דאמרינין במשחק בקובי' דפטור מקרבן שבועה משום דלאו בר הגדה הוא מדרבנן וע' מל"מ פ"ז דתרומות לענין כהן טמא שאכל תרומה טמאה מדרבנן וכיון שכן ל"ה זאת עקירת דבר מה"ת בקו"ע והיינו נמי טעמא דאם יעיד משחק בקוביא לא תאסר על בעלה. כיון דאינו חייב בלא תענה אם יוזם הו"ל עשאאי"ל ומ"מ במקדש בפני עדים פסולין דרבנן צריכה גט דבקידושין דל"ב הגדה בב"ד ל"ב עשאי"ל ובזה מיושב קו' המקנה בשליח נעשה עד הלא הוה עדות שאאי"ל דהוי הכחשה והזמה ביחד דבקידושין ל"ב עשאי"ל כנ"ל:

ח' (ואולי הי' מקום ליישב בזה בסנהדרין דף ח' ע"ב דר"פ משני באשה חבירה וקשיא דהרי העדים יכולין לומר לאסרה על בעלה באו וע' בתוס' ולהנ"ל י"ל דהנה המהרש"א בדף מ"א הקשה אהא דמקשה ואלא אשה חבירה דמיקטלא היכי משכחת לה דיכולים לומר לאסרה על בעלה באנו ודלמא מיירי במת בעלה (וכוונת דבריו דלכאורה י"ל כיון דבשעת ראי' הי' הבעל חי והי' אז עדות שאאי"ל ל"מ העדות שהגידו אח"כ כמ"ש קצה"ח סי' ל"ו לענין אם היו פסולין בשעת ראי' וכשרין בשעת הגדה. ולשיטת תוס' ב"ק ע' כפי מה שביאר בס' תורת גיטין בעינין שיהי' דבר ולא חצי דבר בשעת ראי' וה"ה לענין עשאאי"ל ומה זה שהקשה מהרש"א אמנם כוונתו דבאשה חבירה שפיר הוי בשעת ראי' עשאי"ל אם יאמרו העדים בפירוש שידעו שהיא חבירה וכוונתם להרוג ע"כ אם בשעת הגדה מת הבעל והוה אז ג"כ עשאי"ל שפיר נהרגין) ותי' דיכולין לומר להפסידה כתובתה וצ"ע אמאי לא קאמר בגמ' להפסידה כתובתה. ונראה לפי המבואר בחו"מ דלפטור משעבוד מקבלין שלב"פ בע"ד וה"ה לפטור מכתובה מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דל"ה כגבוי כיון דלא ניתן לגבות מחיים (דלא כמ"ש הנוב"י), ורק לאחר מיתת בעלה דאז כבר הגיע זמ"פ אז אין מקבלין עדות שלב"פ בע"ד דבשטר מעליא הוי כגבוי ונכונים דברי מהרש"א דבחיי בעל לא מצו למימר להפסיד כתובה באנו דאז הו"ל להעיד שלא בפני האשה וע"כ להורגה באו ומ"ה קאמר לאסרה על בעלה דבעי בפני' ולאחר מיתת הבעל אז שוב יכולין לומר להפסיד כתובה באנו ודו"ק ומעתה י"ל הנה בהך דלאסרה על בעלה קשיא דהוי להו להעיד שלא בפני' ואי דאין מקבלין עדות שלא בפני' מ"מ הב"ד יקבלו העדות להפסידה כתובתה וכיון דכבר העידו ממילא נאסרה על בעלה הואיל דמדאו' ו' מקבלין שלא בפני בע"ד וחכמים לא עקרו ד"ת בקום ועשה ואם לאסור על בעלה ולא להורגה באו הו"ל להעיד שלא בפני האשה אך לפמש"ל נכון דעל מה שהפסידו כתובתה אין לוקין משום לא תענה לסברת הנ"י בב"ב דהוה כאשר זמם לעשות ולא שכבר עשה ול"ב בממון עשאי"ל וקצת פוסקים ס"ל דגם בלא תענה אין לוקין אם כבר נעשה ועל מה שנאסרה לבעלה כיון דחכמים עקרו דבר תורה בשוא"ת ותיקנו בקבלת עדות שלא בפני בע"ד אין לוקין משום לא תענה ושוב הו"ל עדות שאאי"ל ולאסור אשה על בעלה בעינין דרישה וחקירה ודין הזמה דלא כנוב"י וע"כ צריך להעיד בפני' וכ"ז לרב אחא בר יעקב דס"ל בשבועות במשחק בקוביא דמדרבנן לאו בר הגדה פטור מקרבן שבועה וה"ה בקבלו שלא בפני בע"ד דאין מלקין מלא תענה מדרבנן פסול מדאו' דהוה עדות שאאי"ל וא"כ לקמן דף מ"א קאי לראב"י והוצרך לאוקמא בזנתה וחזרה וזינתה אבל הכא בדף ח' קאי לר"פ והוא ס"ל משחק בקוביא חייב ק"ש הואיל ומדאורייתא ראוי להעיד וה"ה היכא דהוה עדות מדאורייתא לוקין על ל"ת והוה עדות שאי"ל אין יכולים לומר לאסרה על בעלה באנו דהו"ל להעיד שלא בפני האשה והב"ד יקבלו לכתחלה דשמא להפסיד כתובה באו כנ"ל ומ"מ תיאסר לבעלה וע"כ מדהעידו בפני' להורגה באו והוא דבר חריף מיהו לפי תי' מהרי"ט הובא בש"ך סי' כ"ח ס"ק כ"ט דדוקא בתבעו מקבלין שלא בפני בע"ד י"ל דנכונים דברי הנוב"י לענין כתובה וכן לשיטת הש"ך שם דברוצה לקרוע השטר אין מקבלין שלא בפני בע"ד ובאם אינו רוצה לקרוע מקבלין תמיד שלא בפני בע"ד אין חילוק בין מחיים ללאחר מיתה וצריך עדיין להבין דברי מהרש"א ואכ"מ להאריך):

ט' אמנם לפ"ז צ"ע בדברי הריב"ש דבהוזמו שלא בפניהם פסולין כיון דאם יוזמו המזימין לא ילקו דעל מה דהוי הכחשה בגוף המעשה אין לוקין כמ"ש בתשו' רע"א סי' קע"ו ועל מה שפסלו העדים כיון דחכמים אמרו דאין לוקין כיון דנתקבל שלא בפניהם א"כ הוי פיסול העדות עשאאי"ל ובשלמא הכחשת העדות ל"ב דין הזמ' כמ"ש בתשו' ר"ע הנ"ל אבל פיסול העדות י"ל דבעי דין הזמה. אולם נ"ל דהריב"ש כשיטת נוב"י אה"ע סי' נ"ז דלפסול עדים ג"כ ל"ב עשאי"ל ויבואר לפנינו ואם נאמר דבהכחשה לבד נמי חייבין העדים מלקות מלא תענה דברי הריב"ש נכונים בטעמן ועוד דבהזמה שלא בפניהם כיון דמותר לקבל עדות שלא פפ"ע לפטור הנידן דלפטור מקבלין שלא בפני העדים חכמים לא עקרו העדות ול"ה עשאאי"ל דאם יוזמו המזימין לוקין מלא תענה והנוב"י סי' ע"ב הקשה על הריב"ש דס"ל בהזמה שלב"פ נפסלו העדים מתוס' סנהדרין ח' ע"ב ד"ה והביא האב שכ' דמיירי בהוזמו קודם גמ"ד. ולהריב"ש הו"מ לאוקמי לאחר גמ"ד ובהזמה שלא בפניהם דהעדים פסולים מדאורייתא והוי הכחשה גמורה והבעל חייב מאה סלע דל"ח שיבואו עדים אחרים (וע' בית אפרים חו"מ סי' ב') ומזה הוכיח דלא כהריב"ש לפמ"ש בטעם הדבר דלא נפסלו העדים משום דהוי עשאאי"ל עדיין קשיא אתו' אף אם נאמר דלא כריב"ש דהרי רבא הוא דמשני תירוץ זה שם ורבא לא בעי בעדות המזימין דין הזמה דס"ל עדי טריפה שהוזמו נהרגין (סנהדרין ע"ח) ולדידי' נפסלין העדים בהזמה שלב"פ. ושפיר הו"מ לאוקמא לאחר גמ"ד ובהזמה שלב"פ כקו' הנוב"י, ומה שנ"ל בישוב הדבר דהנה במרדכי פ' הגוזל מביא המחלוקת דקבלו עדות שלא בפני בע"ד אי מהני העדות בדיעבד ולשיטת ראבי' מהני והמרדכי הוכיח דל"מ מדאמרינן נהי דהזמה שלא בפניהם הזמה ל"ה הכחשה מיהו הוי ולפי הנ"ל אמאי לא יהי' הזמה לענוש העדים עיי"ש במרדכי (והפלא שבמרדכי פ"ב דכתובות הביא הראבי' להוכיח מדאמרינין הזמה שלא בפניהם נהי דהזמה ל"ה הכחשה מיהו הוי דבדיעבד מהני קבלת עדות שלא בפניו ובשם הריב"א הביא המרדכי שם שדייק להיפך):

י' ונ"ל ליישב קו' המרדכי דהנה כבר הקשו בספרי האחרונים אמאי מענישין העדים בהזמה והרי אינם בזוממי זוממין דהמזימין יכולין לומר להציל הנדון באנו. ואמנם קו' זו ל"ק לפמ"ש תוס' סנהדרין דף ט' דהיכי דהעדים ידעו שיענשו הב"ד לא מצו לומר לא נתכוונו להענישם רק בעדי נערה המאורסה יכולין לומר שלא ידעו שהיא חבירה או לא ידעו דחבר א"צ התראה. (והכוונה דכיון דאיכא פלוגתא העדים יכולין לומר שסברו שלא ידונו הב"ד למיתה. ובזה י"ל דברי מהר"א ששון סי' קצ"ו שנסתפק אם אשה זינתה פעם שנית וכבר נאסרה על בעלה אם אסורה לבועל שני כיון שלא נאסרה לבעל מחמתו והקשו עליו מסנהדרין דאמרינן דיכולין לומר לאסרה על בועל שני באו ולק"מ דכיון דלירושלמי הובא בב"ש סי' י"א בנאנסה אסורה לבועל אף דלא נאסרה לבעל מחמתו ולפ"ז כ"ש דנאסרה לבועל שני ובש"ס דידן י"ל ג"כ כן לתי' ראשון בכתובות ט' רק לתי' אבע"א התם אונס הוה הדין דהיכי דלא נאסרה לבעל מחמתו לא נאסרה לבועל א"כ י"ל דבזנות שני לא נאסרה לבועל ומ"מ העדים יכולין להתנצל שסברו שאסורה לבועל כיון שיש מחלוקת וכמ"ש התוס' ב"מ ט"ו ע"ב ד"ה ונתן דל"ש אדם יודע כיון שיש מחלוקת ומצאתי בשבות יעקב ח"א אהע"ז סי' צ"ד שכ' בשם שערי אפרים קצת כעין הנ"ל ובשבות יעקב העיר דא"כ מה הקשה שם באשה חבירה היכי מיקטלא הא העדים לא מיקטלו דיכולין לומר לא ידענו שתתחייב מיתה על ידנו. ודבריו תמוהים דהרי לתוס' דף ט' זה קו' הגמ' אולי ט"ס יש בדבריו) א"כ בעדי' דא"צ התראה דהתורה אמרה כאשר זמם וידוע לעדים המזימין שיהרגו העדים ל"מ לומר להציל הנדון באנו. ולפ"ז בהזמה שלא בפניהם דאיכא פלוגתא אי מהני העדות ויש סברה גדולה דלא מהני העדות להרוג הניזמין א"כ עכ"פ המזימין יכולין להתנצל דלא ידעו שהעדים יהרגו ונהי דלוקין מלא תענה מ"מ לענין מיתה ל"מ מלקות שיהי' מ"ה עשאי"ל כמ"ש התוס' ריש מכות ושוב הו"ל עדות שאאי"ל ומ"ה אין נענשין העדים דל"ה בזוממי זוממין ולפ"ז מיושב קו' הנ"ל אשיטת הריב"ש דשם קאי לרבא דס"ל דל"ב בעדים המזימין עשאי"ל כדאיתא דף ע"ח א"כ או דבהזמה שלא בפניהם לא נפסלו העדים או דבאמת:

העדים חייבין מיתה דל"ש לחלק דהעדים יכולין לומר להציל הנידון באנו דלא ידעו שהעדים יהיו חייבין והו"ל עשאאי"ל דהרי לדידי' ל"ב בהזמה עשאי"ל:

יא ולפ"ז מיושב ג"כ קו' שני' של הנוב"י על הריב"ש דס"ל בהזמה שלא בפניהם נפסלין העדים דא"כ מה הקשה תוס' ד"ט אמאי עידי האב נהרגין הרי יכולין לומר לחייב הבעל מאה סלע באו ואמאי לא תי' דא"כ הו"ל להזים שלא בפני העדים דלהריב"ש נפסלין והו"ל ודאי שקרנים וחייב הבעל מאה סלע ולמה הזימו בפני העדים. ולהנ"ל נכון דצריך להבין לפ"מ דס"ד דתוס' דאף שהעדים ידעו שיחייבו אותה יכולין להתנצל שלא כוונו לחייב א"כ קשיא על כל עדים זוממין הרי אינם בהזמה דיכולין לומר לפטור הנידון באו דל"ש התי' שכתבתי וכבר הרגיש הנוב"י בזה, אך ע"כ התוס' בקושייתם סברו דר' יוסף כרבא ס"ל דל"ב בעדים המזימין שיהי' בהזמה. (ובלא"ה יש להוכיח דר"י כרבא ס"ל דהרי אהא דר' יוסף מחייב העדים ממון ומיתה ממון לבעל ומיתה להאשה הקשה בבית יעקב בכתובות ל' והרי הו"ל עשאאי"ל דהעדים המזימין נתחייבו לעדים ממון ונפשות ונימא קלב"מ. אמנם ע"כ ר"י כרבא ס"ל דל"ב במזימין עשאי"ל) ולפ"ז שפיר הקשו לרב יוסף דלדידיה ל"ק מכל מזימין דהו"ל עשאאי"ל דלדידי' ל"ב במזימין עשאי"ל. וזה דלא כמהר"ם שיף שכ' על דברי התוס' דלפי קושייתם גם עדי הבעל אין חייבין מיתה דהו"ל עשאאי"ל וזה ליתא דר"י ע"כ כרבא ס"ל ול"ב עשאי"ל במזימין וכיון שהוכחתי כן ל"מ תוס' לתרץ דאס"ד דבעי לחייב מאה סלע הי' להם להזים שלא בפניהם דכבר כתבתי דלרבא דל"ב עשאי"ל בהזמה אין לחלק בין לפסול לעדות או להרוג ואם העדים נפסלין נהרגין ג"כ והריב"ש לא פסק כן רק לתי' התוס' דהיכי דידעו שהעדים חייבין מיתה לא יכולין להתנצל ולהלכה דבעי בהזמה עשאי"ל שוב יש חילוק בין עונש דהוי בהזמה שלא בפניהם עשאאי"ל ובין לפסול עדות שאתה יכול להזימה ויהיו חייבין מלקות מלא תענה אבל לס"ד דתוס' אין לתרץ כן (וכ"ז לפי הסברא דגם בדיני נפשות קב"ע שלא בפניהם הוי ג"כ רק דרבנן אבל לפי המבואר לפנינו דבד"נ קב"ע שלב"פ דאורייתא קושית המרדכי ל"ק בלא"ה אדיני נפשות ודו"ק):

ב והנה בתשובה כתבתי דלא כנוב"י בסי' ע"ב וסי' ע"ד שכתב דעדים שהעידו לפסול אדם והוזמו אין לוקין מלא תענה. וגם כ' דע"א שהעיד לחייב שבועה והוזם אין לוקה מלא תענה ולדעתי לוקה מלא תענה כדמוכח מרמב"ם פכ"א מעדות דעדי קינוי שהוזמו לוקין והיא מירושלמי ריש סוטה ולפ"ז ה"ה כל היכי שיש תועלת בעדותו חייב מלקות מלא תענה. ומה שהביא הנוב"י ראי' מרמב"ן במלחמות ס"פ בן סורר ומורה ליתא ברמב"ן רק היכי שאין תועלת בהעדות אין עוברין משא"כ ביש תועלת (וכעת מצאתי בס' אמרי בינה הנדפס מחדש להגאון ר' מאיר אויערבאך דיני עדות סי' ה' שכ' ג"כ כדברי) ולדעתי גם מ"ש הגאון רע"א בתשו' סי' קע"ו דבעדי' המכחישים ובאים לפטור הנידון ל"ב עשאי"ל ליתא דבאמת אם יוזמו ילקו מלאו דלא תענה דקרא דכתיב והצדיקו את הצדיק ופי' בגמ' דעדים הראשונים הצדיקו את הרשע והרשיעו את הצדיק ובאו עדי' והוזמו א"צ שעדים הראשונים יעשו ב' פעולות רק או שהרשיעו את הצדיק או שהצדיקו את הרשע ודלא כנוב"י בקמא אה"ע סי' מ"ו ע"כ עדים המכחישים ופוטרין ממיתה לוקין מלא תענה וכן המתירין אשה בשקר ולפ"ז בעי בהכחשה עשאי"ל וכן בפסול אדם והארכתי בפרט זה. וכבר כתבתי דא"צ לומר דהריב"ש ס"ל דלפסול אדם ל"ב דין הזמה כמו שרצינו לומר לעיל רק באמת אף לפסול עדים בעינן עשאי"ל והכא בהזמה שלא בפניהם שפיר נוכל לקיים בהם דין הזמה דלוקין אלאו דלא תענה בהכחשה ובלא"ה כיון שהורשה הב"ד לקבל העדות שלא בפני העדים לפטור הנידון שוב הוי עדותן עדות אף לפסלן דהוי עשאי"ל דחכמים לא אמרו בזה דאינו לוקה אלאו דל"ת ולפ"ז אם יבואו עדים לפסול אדם לבד גם הריב"ש יודה דלא מהני עדותן כיון שחכמים אמרו דאינו לוקה מלא תענה הוה עדות שאאי"ל וכדאמרן. ולפ"ז נסתרו דברי האו"ת סי' ל"ח שכ' דדברי הריב"ש תלויים במחלוקת שבין הריב"א והראבי' אי מועיל קב"ע שלא בפני בע"ד בדיעבד דלדברינו בהזמה גם הריב"א מודה דהעדי' נפסלין כיון שהורשו הב"ד לקבל העדות לפטור הנידון שהי' לפניהם:

יג והנה בפשיטות י"ל בישוב הדבר אמאי פסלו העדות לעקור דבר מה"ת בקום ועשה דלפי דעת התוס' בנזיר דף מ"ג וע"ז י"ג דחכמי' עוקרין דבר מה"ת היכי שיש טעם וסברא כמו לטמא לאשתו קטנה ולענין ע"א במיתת הבעל וה"ה הכא יש טעם וסברא לעקירת דבר מה"ת וע' בספרי בית יצחק או"ח סי' י"ח אות י"ד שהוכחתי מדברי התוס' פסחים ס"ב דהיכי דחכמי' עקרו דבר מה"ת בשוא"ת אף דאתי אח"כ לידי עקירה בקו"ע לית לן בה עיי"ש ובספרי שיח יצחק כתבתי דהיכי דישנו בשאלה חכמים עוקרין דבר מה"ת אף בקום ועשה ומצאתי אח"כ ברדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' פ"ח שכ' כן ולפ"ז לפמ"ש בנוב"י קמא או"ח סי' ל"ה דאיסור סוטה לבעלה הוה כאיסור שישנו בשאלה יש ג"כ ליישב קו' זו ובזה מיושב קו' הר"ן נדרים צ' ע"ב באומרת טמאה אני לך. אמנם גוף דברי הנוב"י אינם מוכרחים ודו"ק:

יד ואמנם היותר נכון דס"ל לכל הפוסקי' כמ"ש הרשב"א בחידושיו לחלק בין שור המועד דבעי בפניו מדאור' ובין דיני ממונות דל"ב בפניו רק מדרבנן דשור המועד הוה כד"נ עיי"ש ודלא כמ"ש בתשו' הרשב"א הובא בב"י סי' שפ"ח ובנוב"י סי' ע"ב שמח מאוד בדברי הרשב"א אלו דגם בד"נ ל"ה רק מדרבנן עיי"ש (ובאמת שדברי הנוב"י בריש סתירת היתר הד' תמוהין שהביא ראיה דבד"נ נמי מדאורייתא מקבלין. ומ"ה מקבלין בא"א שלב"פ. וכתב והסברא נותנת דאל"כ לא משכחת נהרג מעולם דלא ירצה הנידון לבוא לקב"ע בשום ענין לב"ד. ודברים אלו מרפסין איגרא דא"כ מעולם לא נהרג אדם דלא ירצה לילך לבית הסקילה אך הכי לא הי' לב"ד שוטרים שיכופו לבוא לב"ד וללקות ולהרוג) וכן מוכח מדברי תשו' רש"ל ותשו' רמ"א לחלק בין ממון לעדות נפשות וה"ה לאסור אשה על בעלה בעינן קב"ע בפניו כמו לענין דרישה וחקירה ודלא כהנוב"י. באופן דצדקו בזה כל הפוסקים והב"י לא קאמר דהוי דרבנן רק בעדות ממון:

טו היוצא לנו מכל הדברים האלה דבדיני נפשות אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דאורייתא ובד"מ ל"ה רק דרבנן ולפסול אדם לעדות או למלאכתו כמו בנ"ד נראה מדברי ראש אפרים בתשו' סי' ל"ד שהביא בשם הרבה פוסקים דדמיא לד"נ וטעם דבריהם י"ל כמו דלענין ממון נאמן אדם ע"ע ולפסול לעדות אין נאמן ע"ע אלמא דלפסול לעדות חמור מד"מ ואעפ"י שאין ראי' לדבר דהתם מטעם הודאת בע"ד קאתינן עלה זכר לדבר מיהו איכא ואף דלפסול לעדות מועיל עדות מיוחדת כמו שכת' זקני מהר"ם פדואה ורמ"א חו"מ סי' ל"ד ובד"נ ל"מ עדות מיוחדת הלא גם לאסור אשה לבעלה מועיל עדות מיוחדת ולענין קב"ע שלב"פ דמיא לדיני נפשות ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ לענין שו"ב י"ל דלמא הא דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ל"ה רק מדרבנן כמו שצידדנו לעיל ובדרבנן ודאי ל"מ קב"ע שלא בפניו וכנ"ל. ואת"ל דנפסל מדאוריי' דלמא חכמים עוקרים דבר מה"ת בשוא"ת אף דיסתעף מזה קו"ע ואם תמצא לומר דאין עוקרים דלמא דמיא לד"נ וכדעת ראש אפרים ודעמי' ומדאורייתא ל"מ אשר ע"כ ל"מ קב"ע שלב"פ לפסול שו"ב:

טז אמנם הנה כתבו שקבלו העדות שלב"פ מחשש שמשפחת השו"ב אלמים ובכה"ג מבואר לענין ממון דמהני קבלת עדות שלא בפני בע"ד אכן בענין זה דהשו"ב גופי' ל"ה אלם רק קרובים תליא במחלוקת שבין הרמ"א והרב מ' נפתלי הירץ מבריסק הובא בתשו' רמ"א סי' י"ב דהרמ"א מביא ראי' מהא דאמרי' גזלן אין לו חזקה בן גזלן יש לו חזקה ור' נפתלי דחה זה דשם מיירי לאחר מיתת האב עיי"ש ומסתימת לשון הפוסקים משמע שאין לחלק ואם יש חשש אונס ואלמות מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ועכ"ז אולי יש לדון להקל כי יש שני צדדין לקולא אולי לפסול אדם דינו כד"נ ול"מ אלמות לקבל עדות שלב"פ ואולי אלמות קרובים ל"מ ולהחמיר אין כאן רק צד אחד ואין לצרף דעת המאירי דבאיסורין מק"ע שלא בפני בע"ד דבשו"ב דדין ממון פתיך בי' גם המאירי מודה אולם לאשר סברת הרמ"א בענין אלמות קרובים רחוקה ע"כ מסתפינא לסמוך ע"ז להקל:

י"ז ונשים עין לגוף הגב"ע. הנה בעדות שהכשיר כרס שניקב יש כאן שני עדים ועל יתר העדיות היינו שבדק ריאה ואמר בתחלה שהוא גלאט כשר ואח"כ הטריף מחמת סירכות וגם שהכשיר סירכות במיעוך ומשמוש והי' כבר נקב בריאה ולא הי' יכול לבדוק ע"י מיעוך ומשמוש וזה טריפות גמורה כמ"ש הב"ח בסי' ל"ז. ואמנם לבד עדות הראשון לא הי' על כל מעשה רק ע"א והוה עדות מיוחדת ולענין לפסול אדם לעדות פוסלין ע"י עדות מיוחדת ואף לשיטת מהר"א ששון דאין לאסור אשה בעדות מיוחדת לפסול לעדות חלוק מעדות נשים דשם איכא מיתה בין בקידושין בין בזנות משא"כ לפסול לעדות ומפאת זה אין ראי' מהירושלמי שהביא ב"י בטור חו"מ סי' ל' דב' עידי כיעור מצטרפין נגד מהרא"ש דבכיעור ליכא דיני נפשות כלל ועיין בנוב"י סי' ע"ב מה שמפלפל שם בדברי מהר"א ששון ולפמש"ש הטעם דבזנות מהני עדות מיוחדת כיון שמועיל ע"א לאחר קינוי וסתירה הוי כמו בממון דמועיל ע"א לשבועה י"ל דלפסול לעדות דל"ש כן לכאורה ל"מ עדות מיוחדת. ואמנם מבואר להדיא ברמ"א סי' ל"ד בשם זקני הגאון מהר"ם פאדווא דמהני עדות מיוחדת לפסול לעדות וע' בזקני הטו"ז בסי' ל' בחו"מ דבקנס ל"מ עדות מיוחדת. ולפמ"ש תוס' במכות לחלק בין ממון לנפשות דמהני ע"א לשבועה בקנס ג"כ תליא בזה אי ע"א מחייב שבועה ע' בתוס' ב"ק מ"א ובפוסקים. אולם הרי ג"כ בקרקע ושטרות מהני עדות מיוחדת אף דל"מ ע"א לשבועה וה"ה בקנס וכן הוכיח בקצה"ח ח מש"ס דב"ק. ומ"ש בנתיבות סי' ל' דעדות מיוחדת דב' מעשיות ל"מ רק מדרבנן בעדות ממון כבר הראיתי לדעת דבתשו' רמ"א סי' י"ב מבואר דמהני מדאורייתא. ואם האחרונים האריכו בזה אי מהני ידיעה בלא ראי' עיין בזה והארכתי במק"א לענין עדות מיוחדת אין כאן מי שיחלוק על מהרמ"פ ועוד לפי המבואר בזקני הת"ש דבעד אחד שהוציא על השוחט שם רע בילדותו יש להעבירו א"כ הוה כזנות שכתב הנוב"י דמהני הואיל ומהני ע"א לאחר קינוי וסתירה והנה למי שמאמין להעדים ודאי אסור השוחט הזה מלבד כ"ז דשויא עליו חתיכה דאיסור' ואף אלו שקבלו אותו לשו"ב וא"ל כמו שאין להעביר שוחט תוך זמנו כאשר יבואר אינו יכול לאסור אותו כמבואר בסי' קע"ח דבזה"ז אין מגרשין בע"כ אינו נאמן לאסור דז"א דהשוחט יש לו שעבוד על העיר כמו פועל ולפטור משעבוד מקבלין שלא בפני בע"ד ומהני קב"ע שלב"פ ושוב ממילא נאסרו וראיתי תי בזה דברים תמוהים להרב הגאון המובהק מהרש"ק מבראד בטוב טעם סי' ה' שכת' דבשני:

עדים ושני מעשיות אין לפסול שוחט וכבר הראיתי דאפילו לעדות נפסל כמ"ש המהר"ם פאדווא. (ושוב נדפס תשו' טוב טעם ודעת תניינא מצאתי שם שנתווכחו עם הגאון המחבר בזה):

יח ובעניותי הקשיתי על דברי זקיני המהרמ"פ והרמ"א סי' ל"ד סעיף כ"ח דלפסול לעדות מהני עדות מיוחדת מתוס' סנהדרין דף ח' ע"ב ד"ה והביא האב עדים והזימום שהוצרכו לאוקמא שהזימום קודם גמר דין דליכא דין מיתה בהעדים והרי יכול לאוקמא לאחר גמ"ד. רק שהעדים המזימין לא ראו זא"ז דלענין מיתה ל"מ ההזמה דהוה עדות מיוחדת ומ"מ כיון שהעדים נפסלין דלפסול עדים מהני עדות מיוחדת ומ"ה חייב הבעל מאה סלע דל"ח שיבואו עדים אחרים וכבר הוכיח קצה"ח סי' ל' מש"ס דב"ק ע"ד דבקנס מהני עדות מיוחדת ומ"ה דנין בג' לחייב קנס וכן קשה במה שהקשה תוס' סנהדרין ט' ע"ב אמאי עדי האב נהרגין הרי יכולין לומר לחייב הבעל מאה סלע באו. ולדברי מהרמ"פ הו"ל לשנויי דא"כ הי' להם להזים בעדות מיוחדת דהיינו שלא ראו זא"ז דהעדים הראשונים נפסלין ול"ח שיבואו עדים אחרים והבעל חייב מאה סלע ומ"מ העדים אין נהרגין. איברא כיון דדברי מהרמ"פ נובעים מדברי הגמ' סנהדרין כ"ז גבי חד אמר קמאי דידי גנב קבא דחושלא עיי"ש אין לומר דהתוס' חולקים ע"ז אך יש להוכיח מזה דבהזמה ודאי ל"מ עדות מיוחדת דהיינו שהמזימין לא ראו זא"ז דכיון דהעדים שרצו לחייב מיתה העידו שראו זה את זה א"כ אם המזימין לא ראו זא"ז הוה כל אחד חד לגבי תרי. כדאמרינן בב"ק דף ע"ג דאסהידו בי' תרי בחד עיי"ש בתוס' ונהי דלדעתי עדות הראשונים מוכחש ואין הנידן חייב מיתה. דהרי בגוף המעשה יש ב' עדים שהעדים הראשונים לא ראו. והוה הכחשה גמורה ואין דומה להך דב"ק ע"ג שהראשונים העידו ולא ראו זא"ז והמזימין ראו זא"ז דאמרי' דל"ה חידוש דהוה תרי לגבי חד. דשם בהזמה מעידין על גוף העדים ועל כל עד יש ב' להזימו. משא"כ להיפך כשהראשונים העידו שראו זא"ז והמזימין לא ראו זא"ז על גוף המעשה שלא לענוש הנידון יש ב' עדים ששני העדים לא ראו והוה הכחשה גמורה וקצת כיוצא בזה מצאתי בשער משפט סי' ל' ס"ק ד' שמצדד לומר דב' עדים בעדות מיוחדת וב' עדים שראו זא"ז הוה כתרי לגבי תרי ולא כחד לגבי תרי. מ"מ לענין שיפסלו העדים הראשונים ודאי העדים אין נפסלין אף להריב"ש דבהזמה שלא בפניהם נפסלין מ"מ בעדות מיוחדת לענין הזמה דהוא בגופן של עדים הוה תרי לגבי חד ולא נפסלין כדמוכח מב"ק ול"ה הזמה רק הכחשה וחיישינן שיבואו אחרים וגם אין הבעל חייב מאה סלע כיון דל"ה העדים הראשונים שקרנים בבירור ול"מ תוס' לשנויי הכי. באופן דאין להוכיח מתוס' שחולקין על מהרמ"פ ובעיקר הדין שהוספתי דמהני הזמה בעדות מיוחדת להציל הנידן וכן בהכחשה בעדות מיוחדת דנ"ל דמועיל להציל הנידן ממיתה אין להקשות מהא דאמרינן במכות דף ו' ע"ב אלא מעתה בדיני נפשות תציל אלמה תנן הוא והן נהרגין. די"ל דבאמת הואיל ומהני עדות מיוחדת היינו בלא ראו זא"ז בדיני ממונות מדאורייתא מהני הכחשה בדיני נפשות להציל כסברתו הגמ' ורק כונת קו' הגמ' היכי שב' כיתי עדים מעידין למיתה והם לא ראו זא"ז ונמצא כת אחד שהוזמו יהי' עדות אחת להציל כפירש"י בזה ל"מ בדיני נפשות דהרי שניהם באו להרוג. ומש"ה הוה ב' כיתות ואין מצטרפין אבל בעדות מיוחדת הבא להציל אין הכי נמי דמהני. ומה"ט י"ל דמסקי הגמ' בקושיא ולא בתיובתא עיין רשב"ם ב"ב נ"ב. ודוק היטב בכ"ז ויבואר עוד אי"ה במקום אחר:

יט ותבנא לדינא הנה לפ"מ שחילק הפ"ח בין שוחט שיש לו נגיעת ממון דבעי תקנתא דז"ב ובין שוחט שאין לו נגיעת ממון דסגי בקבלת דברי חבירות וזקני הת"ש חילק בין נראה כשוגג או כמזיד ובנ"ד הואיל וחזר מעצמו והטריף קצת יש לדיינו כשוגג אך הואיל והיו ג' מעשיות מכוערין הדברים ביותר אשר ע"כ לדעתי יש להעבירו עכ"פ עד שיקבל עליו דברי חבירות וילך ללמוד בטוב ולהשיג עוד הפעם קבלה שבקי בבדיקת פנים וחוץ ויעשה תשובה כדת וכדין ועד שלא יעשה כזה הוא פסול מלשחוט:

כ וששאלתם מי אשר יש לו דיעה בעסק שו"ב אם רוב הקהל אם רוב הנגידים ופורעי המס הנה בש"ץ מבואר בטאו"ח סי' נ"ג שהוא עפ"י רוב פורעי המס או קריאי עדה ולפ"ז לכאורה י"ל כן גם בשו"ב ואמנם דין זה הובא ג"כ במג"א בשם הלבוש ובס"ק כ"ז מביא בשם הלבוש דבמקום שאין מנהג יגבו לפי ממון בשכר הש"ץ וע' בטו"ז הסברא ובב"י בסי' הנ"ל באריכות א"כ דין זה דהולכין אחרי רוב פורעי המס הוא רק בש"ץ והלבוש לשיטתי' משא"כ בשו"ב חלוק דינו מש"ץ דהרי משלמין לשו"ב מן הבשר ואף שנמצא אחד שקונה בשר יותר מן כמה בע"ב מ"מ כמו בתשע חנויות מוכרין בשר שחוטה וא' מוכרת בשר נבילה אף שהחנות האחת מוכרת בשר יותר מכל החניות אזלינן בתר רוב החניות כמ"ש שארי הגאון מליסא בחוו"ד והוא לא כתב ראי' לזה וע' בבית אפרים חיו"ד סי' מ' פלפול בדין זה. ולדעתי הוא גמ' מפורשת בב"ב דף צ"ב פלוגתא בין ר"י לרבנן דר' יוסי אזל בתר רובא דזריעא ורבנן דאמרו לו אזלי בתר רובא דאינשי אף דרובא דאינשי קונין סאה אחת למאכל ולרפואה ואיש אחד קונה עשרה סאין לזריעה אזלינן בתר רובא דאינשי ובודאי הלכה כאמרו לו ועכ"פ הדבר אמת דבשר צריך העני כמו העשיר אם כי הוא קונה מעט ובפרט לענין כשרות אין חילוק (וע' בחולין דף פ"ד במי שיש לו מנה דיאכל בשר בכל יום והמסקנא כגון אנו לוין ואוכלין והרמב"ם בס' דיעות לא פסק כהמסקנא וע' בלח"מ שם. ואמנם כ"ז בזמן הש"ס שהי' דגים בזול כמ"ש תוס' שם ובזה"ז להיפך ולענין דינא אין נ"מ) ועכ"פ פ לענין זה אזלינן בתר רוב בע"ב והנה בש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק פ"ט איתא בזה"ז אזלינן בתר רוב המנהיגים. ואמנם כ"ז בדברים שנוגע בענין ממון וחרם לטובת העיר בעסק ממון אך במה שנוגע לאיסור והיתר אזלינן בתר רוב בעלי בתים יראי ד' ולומדי תורה ומדקדקים במצות. ובדברי הרב הגאון מהרש"ק מבראד בטוב טעם סי' י"ג שכת' דבשו"ב אף יחיד יכול לעכב כמו ש"ץ ובאמת מבואר דין ש"ץ במהרי"ק. וטעמו דתפלה במקום תמידין ובתמידין צריך שיהי' לכל ישראל חלק בו ובאם אין מרוצה לאחד ל"מ התפלה וזה ל"ש בשו"ב דאם לא נרצה בעיניו לא יאכל וגם בש"ץ הארכתי הרבה בדברי המהרי"ק שכ' דאינו נעשה שלוחו בע"כ והעירותי מדברי התוס' יומא י"ט דאם כהני שלוחי דרחמנא יכול לשחוט בע"כ ואכמ"ל בזה וכבר כ' בספרי בית יצחק או"ח סי' י"ג אות ט"ז ומ"מ להלכה נ"ל דבמיעוט שניכר שכוונתם לש"ש והם יחידים יכולין למחות כמ"ש בטוב טעם ומחצה על מחצה או רוב בעלי בתים הדבר ברור שיכולין לעכב והם יש להם דיעה נגד איזו נגידים:

כא ואמנם כ"ז אם נחוץ לקחת עוד שוחט חדש כיון שא"א בלא זה. משא"כ אם יש לעיר שוחטים ישנים מובהקים. הנה מבואר ברשב"א הובא בב"י דאין יכולין להעביר ש"ץ ועיין ביש"ש חולין פ"ק סי' נ"ב דאפי' כל הקהל אין יכולין להעבירו תו"ז היכי שאינן יכולין לברר עליו פשיעה וחצי הקהל אין יכולין להעבירו אפי' אם רוצים לשלם לו כל שכרו. ובזה"ז ממנין שו"ב בסתם על כל ימי חייו ונמצא אין יכולין לקפח פרנסתו ולמנות עוד שו"ב הוי פסידא להשו"ב אשר ע"כ חלילה לקפח פרנסת שוחטים הישנים והשוחט אשר יעשה בזדון להשיג גבול רעהו הוא בארור אסור לאכול משחיטתו. וה' יראני נפלאות בתורתו ויצילני משגיאות דברי ידידם: בשולי המכתב:

לעיל הבאתי סוגיא דסנהדרין דף ח' אזכי' בזה מה דקשה לי בגמ' שם דאביי משני כגון דאתרו בה סתם וס"ל לר"מ בשלשה משום דאינה חייבת מיתה ול"ב רק ג' להפסידה כתובתה ורבנן ס"ל דחייבת מיתה ובעי כ"ג כן היא לפירש"י. והנה לשיטת הרמב"ן פ' שופטים במקרא עפ"י שנים עדים דבד"נ צריך לקבלת עדות ב"ד של כ"ג דלא כדעת רבינו סעדי' שמביא שם וכ"כ בחידושי הר"ן סנהדרין י"ז קשיא מנא ידעינן דאתרו בה סתם כיון דלא מקבלין העדות עד שיהי' כ"ג וכן קשה לתי' ר"פ באשה חבירה. מנא ידעינן דלא אתרו בה ולתי' בתרא דגמ' כגון דאיתכחש בבדיקות דע"כ קיבלו לעדות ושמעו הב"ד דאיתכחשו ואיך קבלו העדות כיון דבעי כ"ג ואם הי' ב"ד של כ"ג בקבלת עדות שוב בעי כ"ג משום כבודן של הראשונים. ולכאורה מוכח מהסוגיא כרבינו סעדי' ואמנם לרמב"ן צ"ל דהבעל בא לאסור אשתו ומקבלין העדות בב"ד של ג' ושמעו הב"ד דאתרו בה סתם או דהעדים איתכחשו בבדיקות ולר"מ סגי בג' להפסיד כתובתה ולרבנן דמהני התראה סתם וחייבת מיתה יעידו העדים עוד הפעם בפני ב"ד של כ"ג. וכן לתירץ באשה חבירה לרבנן יעידו העדים עוד הפעם בפני כ"ג. ובזה מיושב לשיטת רש"י מה דתי' ר"פ באשה חבירה מה שהרגישו תוס' דהרי העדים יכולין לומר לאסרה על בעלה באנו כדאמרינן דף מ"א להנ"ל נכון דכיון דכבר העידו בב"ד של ג' ויחזרו ויעידו בב"ד של כ"ג על כרחך להורגה באו בשלמא לקמן דף מ"א אף דלרמב"ן ע"כ העידו בפני כ"ג יכולים לומ' לאסרה באנו והא דהעידו בפני כ"ג משום שישבו בלא"ה ואיתרמויי איתרמי אבל בדף ח' שחזרו והעידו בכ"ג ע"כ להורגה באו וז"ב. וחתני הרב הגדול מ' נתן לעווין נ"י הקשה (בעת ההעתקה) דא"כ איך ממיתין אותה הא הו"ל עשאאי"ל דאם יזמו העדים יפסלו מעת הגדה ראשונה כדין עד זומם למפרע נפסל נמצא בשעה שהעידו פעם שנית פסולין היו ולא דנין בהזמה כדאמרינן בב"ק דף ע"ג ויפה הקשה ומצאתי בספ' אמרי בינה דיני עדות סי' י"ב שהקשה לעיל בתי' רבה דמשני כגון דאכניף כ"ג ואבדרו ואמר האב דונו לי דיני ממונות והרי אח"כ יצטרכו לכנוף מחדש לקיים ובערת הרע מקרבך והעדים המזימין יצטרכו להעיד מחדש בפני כ"ג לרמב"ן ויהי' עדות שאאי"ל דאם יתזמו המזימין יפסלו משעת הגדה ראשונה ופסולין הי' בהגדה שני' וקו' זו לא קשה דלע"ע באיבדרו טוען האב ידונו דיני ממונות ואם אח"כ לא יתקיים ובערת הרע מה בכך כיון דהמה הי' מחויבין לדון הדין שבא לפניהם. ועוד באוקימתא דרבה אולי ס"ל כרבא דמכאן ולהבא נפסל אבל מה שהקשה חתני לאביי דס"ל למפרע נפסל קשה מאוד דאיך אפשר לרבנן לדונה במיתה אח"כ בשלמא לשיטת תוס' דכל הסוגיא מיירי דחששינן שיבואו עדים אחרים ניחא אבל לשיטת רש"י דל"ח לעדים אחרים צ"ע ולחומר הנושא י"ל דאביי יתרץ דרבנן דס"ל בכ"ג ס"ל כרבי יוסי סנהדרין כ"ז דעד זומם דממון כשר לדיני נפשות נמצא דאם יתזמו מהגדה ראשונה לא היו פסולין לד"נ ויקוים כאשר זמם ואם נאמר דעדים שהעידו בפני ב"ד פסולין לא נפסלו בהזמה דל"ה הגדה כלל יש לישב קו' הנ"ל דשפיר משכחת הזמה והיינו שיעידו פעם שנית בפני כ"ג שלא יהיו ג' ראשונים ביניהם והוה עשאי"ל אם יפסלו הב"ד של ג' בגזלנותא ואח"כ יזמו העדים דלא יפסלו העדים מהגדה ראשונה שהגידו בפני ב"ד פסולין וכיון דמשכחת הזמה הוה עשאי"ל כמו שכ' תוס' סנהדרין פ"א בעי שנתחייב ב' מיתות דהוה עשאי"ל אם יזמו ראשונים ואח"כ השניים וע' מהרש"א שם. אולם בגוף הדין יש לעיין לפמ"ש הרמב"ם ר"פ כ' מעדות דאם הוזמו קודם גמ"ד או שנמצא אחד קרוב או פסול והוזמו העדים נפסלין אולי גם בהעידו לפני ב"ד פסולין והוזמו נפסלין ואולי יש לחלק ודוק. אמנם מפשיטות הסוגיא נראה כשיטת רבינו סעדי' וכן נראה שיטת רש"י בסנהדרין י"ז ע' חדושי הר"ן שם ודוק:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה