שות בית היוצר· רבי יואל צבי ראטה
או"ח · סימן לב
בסוגי' דהואיל (פסחים דף מ'):
הרי"ף ז"ל פסק דהלכה כר"א כדפסק רבי דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ועוד דהא ר"א שייכא בהך אחריתא דר"א דאמר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה וכבר פסק שמואל הלכה כר"א ע"כ וכבר תמהו קמאי ובתראי על דבריו ז"ל יע"ש בהר"ן והנה בפשיטות רציתי ליישב דבריו ואח"כ ראיתי שכוונתי בעה"י לדעת הפר"ח וז"ל דס"ל להרי"ף ז"ל דבן בתירה ס"ל כר"א דזהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י הואיל דאבמ"ע וכיון דאית לי' הואיל ובמ"ע בודאי אית לי' ג"כ הואיל דכל חדא וחדא חזי לי' אע"ג דהוי לקולא א"כ אמאי לא קשרי לאפות מטעם הואיל דכחו"ח חזי' לי' אלא ה"ט משום דפליג אר"א בההוא דסל מצרפן ואם אנו מתירים לו לאפות לא מצי לאפרושי בתר הכי ונמצאת העיסה מופקעת מחלה ולפיכך עדיף לי' שתטיל בצונן ור"א כיון דאית לי' דהסל מצרפן עדיף לי' לאפות ולהפריש אח"כ מלהטיל בצונן שמא לא יזהר יפה יע"ש ובזה מיושב שפיר דברי הרי"ף ז"ל ואנכי הסברתי דבריו עוד יותר דמעיקרא פסק דהלכה כרבי מחבירו וכ"ת הא קיי"ל דכי רבים פליגי עליו אין הלכה כרבי מחביריו כקו' הר"ן ז"ל דכאן פליגי על ר"א ר"י וריב"ב ע"ז קאמר דהא דפליג ב"ב אינו אלא משום דלא ס"ל הסל מצרפן ובזה כבר פסק שמואל הלכה כר"א וא"ש אמנם המעיין בדברי הר"ן ז"ל יראה שנשמור מזה בקו' דודאי ל"ה טעמא דב"ב משום דס"ל שאין הסל מצרפן לחלה ומנ"ל דאית לי' לב"ב הואיל ואדרבה במתני' מפרש הר"ן דודאי לית לי' הואיל דאל"ה אמאי אוסר לאפות קודם קריאת שם אלא וודאי שטעמו משום טוה"נ ממון יע"ש:
ונלע"ד ליישב דברי הרי"ף ז"ל דשפיר הוכיח דב"ב לית לי' הסל מצרפן ואית לי' הואיל דהנה עוד הקשה הר"ן ז"ל על הרי"ף ז"ל שכ' דס"ל לר"א הואיל ואבמ"ע ומשו"ה מוזהרין על חמץ של חלה משום בל יראה דהא אסיקנא בפ' האיש מקדש דף נ"ח דטובת הנאה ממון וכיון שכן אפשר דר"א שאמר שמוזהרין על חמץ של חלה טעמי' משום דטוהנ"מ ולאו משום הואיל ואבמ"ע ע"ש ונלע"ד דהנה השאגת ארי' בסי' פ"א הקשה על דעת הר"י ז"ל דס"ל בשני לאוי דבל יראה וב"י דהוי לאוי הנל"ע ומותר לשהותו ע"מ לבערו בתוך הפסח ואם ביערו אפי' על למפרע אינו עובר כמבואר בתוס' ד' כ"ט בד"ה רב אשי אמר א"כ אמאי פליגי כאן ר"א ור"י אי יקרא שם קודם שתאפה או לא הא שפיר יוכל לקרות שם קודם שתאפה ולשהותו ע"מ לבערו ולא יעבור כלל ולא יצטרך לשום הואיל לשרי' האפי' והא ל"ל דאיירי בז' של פסח דהו"ל לפרש יע"ש. ונלע"ד דהנה הצל"ח הקשה לדעת התוס' דס"ל דאיסור הנאה ל"ה אי' מוסיף וממילא צ"ל לדידהו דגם בל יראה ל"ה א"מ וא"כ קשה כאן יקרא לה שם חלה קודם שתאפה ואעפ"כ לא יחול אי' חמץ על אי' תרומה טמאה יע"ש ולפענ"ד נראה דלא קשה זה לפי"מ דאמרי' דטעמא דר"א הוי משום הואיל ואבמ"ע הוי ממוני' ועובר עליו כמו על חמץ שלו וא"כ כ"ש דנוכל לומר דשפיר חל איסור חמץ על חלה טמאה מטעם דהואיל ואבמ"ע ולא הי' כאן איסור חלה טמאה ואז וודאי הי' חל עלי' איסור חמץ וכמו כן גם עתה חל עלי' מטעמא דהואיל וא"ש וזה פשוט וברור ואי קשי' הא בהו"א כשרצה הגמ' לומר דפליגי בטוה"נ עדיין לא ידענו מהואיל וא"כ עדיין קשה קו' הצל"ח דאיך יוכל לחול אי' חמץ על אי' חלה טמאה נוכל ליישב דהנה הצל"ח הקשה דהא גם בהו"א הי' צריך לומר דר"א אית לי' הואיל אי בעי בצ מכחו"ח פורתא וא"כ למ"ל טעמי' דטוהנ"מ יע"ש שמחלק בין מחוסר מעשה ולפענ"ד נוכל לומר דבהו"א הי' סבר כסברת רש"י ז"ל במסקנא דל"א הואיל להביאו ברשותו ולזה הוצרך לומר דמצד טוה"מ הוא ברשותו וממילא כיון דהוא בלא זה ברשותו שפיר נוכל לומר הואיל שיחול אי' חמץ על אי' חלה טומאה וא"ש]:
ולפי"ז נראה לפענ"ד ג"כ שפיר ליישב קו' שהביא המהר"ם מינץ בסי' ג' דאיך הוי ס"ד הכי למימר דפליגי ר"א ור"י בטובה"נ ממון דמאי טוה"נ איכא הכא דהא אפי' הכהן לא יקבל ממנו שלא יעבור על ב"י כיון דהגוף שלו יע"ש ולפי הנ"ל ניחא דהא מסקי' דלא חל אי' חמץ על חלה טמאה אלא מטעמא דהואיל אבמ"ע והנה קודם שיתחמץ העיסה של חלה בודאי איכא טוה"נ דהא הכהן בודאי יקבלנו דאף דיתחמץ אצל הכהן מ"מ לא יהי' חל אי' חמץ על אי' מ"ט אצל הכהן כיון דל"ש בחלה כשהוא אצל הכהן תו הואיל ואבמ"ע א"כ ממילא כשהי' העיסה ברשות ישראל קודם שנתחמץ וכשנתחמץ ברשותו בודאי עובר עלי' מטעם הואיל וא"ש:
ועד"ז נוכל שפיר ליישב בעה"י קו' התוס' בד"ה הואיל בשם הרשב"א דאמאי אמרי' בפ' כ"ש דמצות מע"ש אינו יוצא בה בפסח לר"מ דסובר מע"ש ממון גבו' הוא ולא חשוב מצתכם הא אי מיתשל עלי' מחשבי' לי כשלו יע"ש. ונלפענ"ד דהנה הצל"ח הקשה דהא ע"כ גם בהו"א דבעי למימר דבטו"ה קמיפלגי עכצ"ל דר"א סובר הואיל וכחו"ח ח"ל דאל"ה איך מתיר לאפותו ור"י לא סבר הואיל דאל"כ איך קאמר לא זהו חמץ שמוזהרין כו' א"כ מי הכריחו בהו"א לאפושי במחלוקת לומר דפליגי בטוה"נ וגם בהואיל ומה חסר לנו דפליגי בהואיל לחוד יע"ש. ולפע"ד דהנה השאגת ארי' בסי' ע"ז והפנ"י הקשו סתירה מהא דרבי דאמר בשמעתין הלכה כר"א ורש"י ז"ל הוכיח בסוף סוגיין דטעמי' דר"א הוי משום טוה"נ ממון ורבי גופא סבר בקידושין דנ"ו דטוה"נ אינו ממון ותירצו דאע"ג דס"ל לרבי טוה"נ א"מ היינו דוקא לענין שלא יהא נחשב כשלו לגמרי לענין קידושין וכדומה אבל לענין לעבור עליו בב"י וב"י ודאי נחשב כממון משום דמצינו דהחמירו התו' לענין בל יראה בקבל עליו אחריות אע"ג דדהגול"מ כהא"ג לאו כממון דמי אפ"ה חידש לן קרא לענין ב"י דכמ"ד וה"נ גבי טוה"נ נחשב ממון לענין ב"י אע"ג דאמרי בשאר דוכתי דטוה"נ א"מ יע"ש:
ומעתה נוכל לומר דבזה פליגי המקשן והתרצן דהנה רש"י ז"ל מפ' לקמן דר"י ל"ס הואיל ובמ"ע משום דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל א"ב מייתי לי' לרשותו יע"ש דמה"ט מחק הגי' דהואיל אבמ"ע מהסוגי' יע"ש והרי"ף מקיים הגי' יע"ש. ולפי הנ"ל נוכל לומר (דאע"ג דמסיים גבי הואיל ואבמ"ע ממוני' הוא זהו רק לרווחא דמילתא ועי' בסוה"ד מזה) דגם כי נקיים הגי' דהואיל ואבמ"ע מ"מ אינו דליתי לרשותו דבזה ודאי אין לומר הואיל א"ב מייתי לרשותי' כדברי רש"י ז"ל רק דאמרי' הואיל אבמ"ע כדי שיחול אי' חמץ על אי' ח"ט דבל"ז ההואיל לא הי' חל כנ"ל. והנה בהו"א דהמקשן דקאמר לימא בטוה"נ קמפלגי הי' סבר דכ"ע סברו הואיל אך רק לענין זה שיחול אי' חמץ על ח"ט ולא לענין שיהי' שלו ולזה קאמר דפליגי בטוה"נ משום דהוא סבר דלמ"ד טוה"נ א"מ אין חילוק בין בל יראה לשאר דוכתי (וכ"ת א"כ הי' יכול התרצן לומר דכ"ע טוהנ"מ רק דפליגי בהואיל אך ז"א לפ"מ דמסקי' לקמן בסוה"ד יע"ש בדף הסמוך לזה) וע"ז השיב לו התרצן דז"א דלא תלי' כלל בטוהנ"מ א"ל לענין בל יראה אלא דאפי' לר"א נוכל לומר דס"ל טוה"נ א"מ ואעפ"כ שפיר עובר עליו בב"י כדברי הש"א והפ"י הנ"ל וגם ר"י לא מטעם זה קאמר לא ז"ח שמוזהרין כו' משום דטוה"נ א"מ דהא משו"ז עדיין הי' עובר רק טעמי' הוא משום דל"ל הואיל וא"כ ממילא לא חל אי' חמץ על ח"ט ושפיר מיושב קו' הצל"ח וא"ש. ומעתה לפי"ז אין סברא כלל בבל הסוגי' לומר הואיל ובמ"ע לענין שיהי' שלו רק לענין זה שיהי' חל איסור חמץ על איסור חלה טמאה כנ"ל א"כ ממילא לא נוכל לומר גבי מצות מע"ש דיהי' נחשב כשלו מחמת הואיל ושפיר קאמר הגמ' דאינו נחשב מצתכם ומיושב שפיר קו' התוס' הנ"ל וא"ש:
ולפי הנ"ל ממילא מיושב קו' השאגת ארי' הנ"ל דיקרא שם קודם שתאפה ונשהה אותו ע"מ לבערו ואז לא יעבור עב"י דהא בז' של פסח גם המשהה עמ"ל עובר כיון דביו"ט לא ישרפנו ולאחר יו"ט לא יקיים בו מצות שריפות חמץ כיון דכבר נסתלק האיסר חמץ ממנו, ומעתה אף כאן לפי מה דמסקינן דאינו חל איסור חמץ על ח"ט רק משום הואיל ובמ"ע כנ"ל א"כ כשיאכל מן המצות האפוי' או כשימסור החלה לכהן תו לא יכול למישאל עלי' וגם כשיאכל מן המצות ג"כ תו לא יכול למשאל עלי' דהא כששאל עלי' אחר האכילה כבר הי' למפרע אוכל טבל (ועיין בחק יעקב סי' תנ"ז ס"ק מ' שכ' כעין זה) ובודאי יאכל מני' ביו"ט דאל"ה דאין צריך לאכול מני' איך שרי לאפותה ביו"ט שלא לצורך ולזה לאחר אכילתו ביו"ט יסתלק מני' איסור חמץ א"כ יעבור עליו למפרע כל זמן שהי' שייך גבי' הואיל דהא עכשיו לא יקיים בי' מצוות שריפות חמץ כמו בז' של פסח כנ"ל ושפיר מיושב קו' הש"א הנ"ל כמובן וא"ש וממילא לפי מה דמסקינן שפיר מיושב דברי הרי"ף ז"ל שכתב דטעמא דר"א משום הואיל ובמ"ע ולא ק' קו' הר"ן ז"ל דנימא דטעמי' משום דנו"ה ממון כדמסקינן בקדושין כנ"ל דהא לפי הנ"ל אף אי נימא דטעמי' משום ט"ה ממון עדיין עכצ"ל דס"ל הואיל ובמ"ע דאל"ה לא יהי' חל איסור חמץ על איסור חלה טמאה כנ"ל וא"ש. וממילא שפיר מוכח דס"ל לב"ב ג"כ הואיל דאל"ה אמאי הוצרך להטילו בצונן דהא אף אי סבר ט"ה ממון עדיין אינו חל איסור חמץ על חלה טמאה בלא הואיל אע"כ צ"ל דסבר הואיל א"כ אמאי לא שרי לאפותה מטעם הואיל אעכצ"ל דסבר אין הסל מצרפן לחלה ולזה כשלא יקרא לה שם קודם שתאפה יפקיע את העיסה מן החלה כנ"ל ושפיר מיושב דברי הרי"ף ז"ל כדברי הפר"ח הנ"ל כמובן וא"ש:
אמנם עפ"י דרך הנ"ל נוכל ליישב בעה"י בפשיטות טפי דברי הרי"ף ז"ל מש"כ דהא דר"א שייך בהא דהסל מצרפן לחלה וחד טעמא הוא דמהא לישנא דחד טעמא הוא משמע דלא יתקיים הא בלא הא דהנה לפי"מ דמסקי' לעיל דבכל הסוגי' לא קאמר הואיל ואבמ"ע לענין שיהי' כשלו רק כדי שיחול איסור חמץ על אי' ח"ט כנ"ל א"כ עדיין יקשה קו' רש"י ז"ל על מה דקאמר ר"ש ב"א דף ר"י סבר הואיל א"כ אמאי לא סבר גם הואיל ואבמ"ע דהא השתא ל"ש תירוצו של רש"י ז"ל דהא לא בעי' הואיל להיות שלו רק שיחול אי' חמץ על ח"ט אך לפי דברי הראשונים האומרים דכי קאמר ר"י התנור מצרפן לחלה פירושו דוקא תנור ולא סל לא יוכל לשאל על החלה הנפרש מן העיסה לאחר אפוי' דהא לא יהי' יכול עוד תו להפריש עליו חלה כלל כיון שלא נצטרף בהתנור וצירוף סל לא ס"ל ולזה שפיר לא שייך כאן הואיל ובמ"ע לר' יהושיע וא"ש:
אך לפי"ז צ"ל לב"ב דסבר הסל מצרפן לחלה דאל"ה לא יהי' שייך הואיל ובמ"ע דהא לא יכול למישאל עלי' כדי שלא יפקיע את העיסה מן החלה כנ"ל ולדידי' עכצ"ל דסבר הואיל כנ"ל א"כ אמאי לא שרי לאפותה בלא קריאת שם מטעם הואיל אע"כ צ"ל דטעמי' כדברי רש"י ז"ל דכל כמה דאפשר למיעבד בלא הואיל שפיר טפי ולזה ניחא לי' טפי להטילו בצונן מלאפות ע"י הואיל ולא חש שלא תזהר יפה משא"כ ר"א חייש. אמנם ג"ז צריך טעם במאי ובאיזה סברא פליגי דב"ב לא חייש שלא תיזהר יפה ור"א חייש. אך לפענ"ד נראה לומר סברא להם במאי פליגי דהנה השאגת ארי' כתב דאי אמרי' ט"ה ממון מהני ביטול אבל אי אמרי' ט"ה א"מ אע"ג דלענין ב"י הוי ממון כנ"ל מ"מ ביטול ל"ע כיון דל"ה שלו לגמרי יע"ש. והנה הפר"ח הקשה דיקרא לה שם קודם שתאפה ויבטלנו קודם שיתחמץ ותירץ דעדיין נשאר איסור מדרבנן. ומעתה נוכל לומר דבזה פליגי ר"א וב"ב דב"ב סבר דט"ה ממון לכל העניינים א"כ ממילא שפיר מהני ביטול ולזה שפיר קאמר דיקרא לה שם והיינו שיבטלנו ואע"ג דעדיין נשאר בזה אי' דרבנן ע"ז הוצרך להטילו בצונן ולגבי אי' דרבנן ל"ח שלא תזהר יפה משא"כ ר"א סובר דט"ה אינו ממון לשאר עניינים רק לענין ב"י א"כ ל"מ ביטול ועדיין יש כאן אי' דאו' ולזה אינו מתיר להטילו בצונן משום דלגבי אי' דאו' וודאי חייש שלא תזהר יפה דס"ד לחומרא וא"ש. ובזה יהי' שפיר מיושב מה דמסקי' לעיל לפרש דהא דקא' דכ"ע ט"ה אינו ממון היינו לענין שאר עניינים אבל לענין ב"י ודאי הוי ממון רק דפליגי בהואיל ובמ"ע דר"א דא"ל הואיל חל אי' חמץ על חל"ט ור"י דל"ל הואיל אינו חל כנ"ל דעדיין קשה דלפי"ז למה הוצרך לומר דכ"ע טו"ה א"מ לימא דכ"ע טו"ה ממון רק דפליגי בהואיל רק לפי הנ"ל ניחא דאי נימא דס"ל לר"א ט"ה ממון לכל העניינים יקשה קו' הפ"ח הנ"ל דיבטלנו ולזה ע"כ צ"ל דס"ל דט"ה אינו ממון רק לענין ב"י ול"מ ביטול כדברי הש"א הנ"ל
ומעתה לפי"מ דמסקי' תלי' הפלוגתא בין ר"א לר"י אי אמרי' הואיל ובמ"ע או לא בהא א"א הסל מצרפן לחלה דר"א לשי' דסל מצרפן א"כ שפיר שייך הואיל ובמ"ע משא"כ ר"י דלא סבר הא דסל מצרפן א"כ ל"ש הואיל ובמ"ע דהא לא יכול לשאול עליו כדי שלא יפקיע את העיסה מן חלה ושפיר מיושב דברי הרי"ף ז"ל. אמנם הרי"ף ז"ל אינו מוכרח דוקא לומר דל"א הואיל להביאו ברשותו כדברי רש"י ז"ל כי נראה מדבריו ז"ל להיפוך דהוא סבר דמהני הואיל להיות כשלו ואעפ"כ שפיר מיושב דבריו מה דקאמר דהא דקאמר ר"א הואיל ובמ"ע הוא מטעם דסבר דהסל מצרפן לחלה ור"י דסובר דדוקא התנור ולא הסל מצרפן אינו יכול לומר הואיל ובמ"ע כיון דאחר אפיי' תו אינו יכול לשאל עליו דהא יפקיענה מן חלה כיון דלא יהי' יכול תו לצרפו לחייבו לחלה דהא העיסה שנפרש ממנה כבר נאפה ובסל אינו מצורף ולזה שפיר קאמר דהא דקאמר ר"א הואיל ובמ"ע הוא חד טעמא עם הא דסבר הסל מצרפן לחלה. ועכ"ז זהו דמסקי' לע"ל דבעי' הואיל ואבמ"ע בעי' ג"כ כדי שיחול אי' חמץ על אי' חל"ט ג"כ א"ש לדברי הרי"ף ז"ל וכן מבואר הוא בדבריו במה דקאמר וז"ל דר"א סבר דהאי חלה חמץ שמוזהרין עלי' בב"י וב"י הוא מטעם דאמרי' הואיל ואבמ"ע ומשוי לי' חול וחזי' לי' והדר מפריש אחריתא השתא נמי כדידי' ומוזהר עלי' בב"י וב"י מכפל הלשון ומהיתור לשון דקא' ומשוי לי' חול משמע דבעי' הואיל לשני דברים הא' שיהי' חול כדי שיחול עליו איסור חמץ כנ"ל וגם שיהי' כשלו ושפיר אתי' לדבריו כל הפלפול הנ"ל ובפרט כי לישנא דקא' בגמ' הואיל ובמ"ע ממוני' הוא מוכח לכאו' כדבריו דהואיל מהני גם להיות כממוני'. ואמנם עכ"ז אין להשיב מזה מה שכתבנו לעיל ליישב קו' התוס' ממצתכם דהואיל ל"מ להביאו ברשותו רק מפני ט"ה הוא ברשותו משום דנוכל לומר דלא קא' הא דממוני' הוא רק לרווחא דמילתא דעכשיו כיון דהוא ברשותו מטעם טה"מ אע"ג דל"צ הואיל לענין להיות ברשותו כיון דבל"ז הוא ברשותו אזי ודאי עוד יותר מועיל גם הואיל להיות ברשותו ולזה שפיר קאמר אצל הואיל ובמ"ע דממוני' הוא וא"ש. ומבוררים דברי הרי"ף ז"ל וכל הסוגי' כהוגן בעה"י:
ובאו"א נלע"ד ליישב דברי הרי"ף ז"ל וגם קו' רש"י ז"ל על הא דקאמר ר' שישא בדר"א דע"כ ל"ק ר"י התם דל"א הואיל אלא משום דאיכא חדא דל"ח לא לדידי' ולא לאחרינא אבל הכא דחזי מיהת לאורחים אה"נ אמרי' הואיל א"כ אמאי אמר ר"י דלא זהו חמץ וכו' ול"ק הואיל ואבמ"ע אפי' לחומרא יע"ש שרצה מה"ט למחוק הגי' דהואיל ובעי מיתשל רק הואיל לחוד ור"ל דל"פ רק בהואיל דאפיי' יע"ש אמנם על הרי"ף ז"ל דמוקי פלוגתייהו לאמת דפליגו בהואיל ובמ"ע הדרה הקו' הנ"ל לדוכתי' ויותר ק' על רמב"ח דקא' דפליגו בהואיל ופירש"י ז"ל בהואיל דאפיי' וכ' הפנ"י דרש"י ז"ל הוכיח זאת מהא דר"פ ור"ש בדר"א דמיירי באפיי' יע"ש וא"כ ודאי ק' על הרי"ף דאמאי שבקו הא דהואיל ובמ"ע. ונלע"ד דהנה התוס' בד"ה הואיל הקשה מהא דאין יוצאין במצת מע"ש דאמאי ל"א הואיל והקשה המרש"א ז"ל הא התוס' גופא אמרה לעיל דל"א הואיל להתיר כיון דהוא לא שכיח יע"ש. ונלפענ"ד דהנה לכאורה יש להבין לפמ"ש התוס' בזה הס"ד דכיון דנתחמץ שוב לא יפדנה א"כ איך אמרינן הואיל ובמ"ע ויהי' כשלו ויעבור עליו גם עכשיו הוא כשלו לעבור עליו דמי הוא זה יעשה זאת שישאל על חלתו כדי שיעבור עליו א"כ איך שייך בזה הואיל. אמנם זה אינו דודאי עכשיו כשהיא חמץ בודאי לא ישאל תו עליו כיון שאינו רוצה לעבור עליו וכמ"ש התוס' דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנה רק כיון שהי' ברשותו לשאל עליו קודם שנתחמץ ואז בודאי הי' ראוי' לשאל עליו דהא הי' יכולת בידו לאפותו שלא יבא לידי חומץ אזי בודאי שפיר שייך הואיל וממילא כשהי' ברשותו קודם שנתחמץ אזי כשנתחמץ ברשותו אזי הוא עובר עליו אח"כ אף כשלא שייך תו הואיל דהא כל חמץ הוא כן דמיד כשנתחמץ הוא אסור בהנאה ואינו ברשותו ואעפי"כ עובר עליו כיון שהוא אחד משני דברים שאינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו גם כאן דכיון שהי' ברשותו קודם שנתחמץ וברשותו נתחמץ עובר עליו. אמנם הגם שהוא ברשותו מחמת שהי' בידו לשאל עליו קודם שנתחמץ עכ"ז הוא מילתא דלא שכיח שיכניס את עצמו בספק זה לשאל עליו גם קודם שנתחמץ דהא יש חשש גדול אולי יתחמץ קודם שיאפוהו ויעבור עליו רק לחומרא אמרינן אפי' כה"ג הואיל שהוא לא שכיח וזהו כוונת התוס' אמנם זהו דוקא בחלת חמץ הוי ההואיל גבי' לא שכיח משום שמתיירא שלא יעבור על ב"י אבל גבי מצת מע"ש אזי כשישאל עליו יהי' ברשותו ויוכל לקיים בי' מצות אכילת מצה וודאי הוי האי הואיל שכיח וממילא הואיל כזה בודאי אמרינן אפי' להתיר ולזה שפיר הקשה התוס' דיהי' יוצא במצת מע"ש מחמת הואיל ובעי מ"ע ולא קשה קו' המהרש"א:
ומעתה לפי מה דמסקינן דלא שייך הואיל ובמ"ע כשנתחמץ רק קודם שנתחמץ משום שיש יכולת בידו למנוע את עצמו שלא יבוא לידי איסר חמץ לעבור על ב"י משום שיכול לאפותה. והנה כ"ז אם מותר לאפותה משא"כ אי אמרינן דאסור לאפותה בודאי לא שייך הואיל ובמ"ע אפי' קודם אפיי' דמי ישאל עלי' כדי שיעבור על ב"י דהא לא יהי' יכולת בידו לאפותה א"כ בודאי יתחמץ ויעבור עליו א"כ בודאי לא ישאל עליו (ובזה יתיישב שפיר קו' התוס' יו"ט על הר"ע מבטנורא דארכיב אתרי רכשי דמתחלה פי' טעמא דכל חו"ח חזי' לי' והוא כדעת רש"י ז"ל דלא גרסי' הואיל ובמ"ע ואח"כ כתב להך דאי במ"ע יע"ש ולפי דברינו א"ש דההואיל ובמ"ע תלי' בהואיל דכל חו"ח חז"ל כמבואר בפנים וא"ש) א"כ תלי' האי הואיל ובמ"ע בהאי הואיל דאפי' דלא נוכל לומר הואיל ובמ"ע רק אם שרי לאפותו מטעם הואיל ולזה שפיר לא נקט רמב"ח פלוגתתם רק בהואיל דאפיי' וכמו כן שפיר לא נקטו ר"פ וריש בר"א רק הואיל דאפיי' דבזה תלי' ההואיל ובמ"ע ולזה שפיר קאמר ר"ש בר"א דר"י לא קאמר הואיל גבי אפיי' משום דאיכא חדא דלא חזי' לא לדידי' ולא לאחרינא וממילא דכיון דאסור לאפותו בודאי ל"ש הואיל ובמ"ע ומיושב שפיר קו' רש"י ז"ל לשיטות הרי"ף ז"ל דשפיר פליגי בהואיל ובמ"ע רק דזה תלי' בהואיל דאפיי' כנ"ל וא"ש:
אמנם אהאי הואיל דכל חדא חזי' לי' יש להבין אמאי לא אמרינן ברירה לחומרא לבסוף כשיפריש אחת מהן אזי נימא דהוברר הדבר למפרע שזה הי' החלה גם מעיקרא א"כ לא שייך תו למימר כל חו"ח חזי' לי' ובפרט דמוכח בביצה דף ל"ד דס"ל לר"א ברירה דסבר התם דסגי באומר מכאן אני אוכל למחר כמבואר במלא הרועים דלמ"ד דמוקצה דאו' ס"ל דמדאו' יש ברירה א"כ לחומרא בודאי הראוי לומר יש ברירה לכ"ע אליבא דר"א דהתם. אמנם זה אינו קו' כלל אליבי' דר"א לשיטתו דסבר דהסל מצרפן לחלה לדברי רש"י ז"ל וסיעתו המפרשים דבריו דדוקא סל מצרפן ולא התנור א"כ מאי הוי דהשתא איגלאי מלתא למפרע דבשעת אפיי' זהו הוי חלה מ"מ לא הי' אז שם חלה ראוי לחול עליו כיון דאז כל העיסה עדיין אינו מחויב הי' בחלה כיון דהתנור אינו מצרפן דבשלמא גבי חביות יין שאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' שייך שפיר ברירה כיון דאז כבר הי' החביות יין מחיוב בתרומה ומעשר משא"כ כאן אין העיסה מחיוב כלל בחלה בעודה בתנור ולזה שפיר אמרינן כל חו"ח חזי' לי'. והנה כ"ז הוא שפיר אליבא דר"א דסבר הסל מצרפן לחלה ולא התנור (והנה לפי"ז כל הטעם דר"י דלא סבר הואיל ובמ"ע אלא משום דסבר דל"א כל חו"ח חזי' לי' וזהו משום דסבר התנור מצרפן משא"כ כשלא שייך התנור מצרפן בודאי גם ר"י מודה דלא יפריש וגם לב"ב נוכל לומר כן ולזה שפיר קאמר הרי"ף ז"ל ולא ק' עליו מהירושלמי דקא' הדא דתימא בשנטמאת אחר שגלגלה אבל אם נטמאת עד שלא גלגלה ד"ה יעשה קבין כדי שלא תתחייב בחלה וא"ש) משא"כ ר"י דסבר דהתנור מצרפן לחלה ופירש"י ז"ל דאף התנור מצרפן א"כ אליבי' בודאי יש לומר ברירה כשיפריש אח"כ חלה דהוברר הדבר למפרע שזהו הי' ג"כ מעיקרא החלה עוד בשעת האפיי' בתנור דהא אליבא דר"י כבר הי' ראוי' לחול שם חלה עוד בשעת האפי' בתנור כיון דהוא סבר התנור מצרפן לחלה ולזה שפיר פליגי ר"א ור"י בענין האפוי' דר"א מתיר מצד הואיל דכל חו"ח חזי' לי' ולא חייש על הא דאיכא חדא דלא חזי' לא לדידי' ולא לאחרינא כיון דהוא סבר דדוקא הסל מצרפן לחלה ולא תנור א"כ לא נוכל לומר ברירה לדידי' משא"כ לר"י דסבר התנור מצרפן א"כ שייך למימר לדידי' ברירה ולזה שפיר קאמר דאיכא חדא דלא חזי' לא לדידי' ולא לאחרינא מצד ברירה ושפיר מבואר הפלוגתא בין ריא ור"י וא"ש:
ומעתה לפי הנ"ל בודאי א"ש דברי הרי"ף ז"ל במאי דקאמר דהא דר"א שייכא בהך דר"א דאמר דהסל מצרפן לחלה דהא אפי' לפי מה דמפרש הרי"ף ז"ל דטעמא דר"א הוי משום הואיל ובמ"ע איננו יכול להתקיים אלא משום דסבר דשרי לאפותה מטעם דהואיל דכל חו"ח חזי' לי' כנ"ל והאי הואיל דכל חו"ח חזי' לא יכול להתקיים אלא משום דסבר ר"א הסל מצרפן לחלה ולא התנור דאל"ה הוי אמרינן ברירה דהוברר הדבר למפרע דאיכא חדא דלא חזי' לא לדידי' ולא לאחרינא כמו דאמרינן לר"י כנ"ל דסבר התנור מצרפן לחלה א"כ בודאי שפיר אזיל ר"א לשיטתו דסבר דהסל מצרפן לחלה ולא התנור ולזה שפיר קאמר הואיל ובמ"ע כנ"ל ודברי הרי"ף ז"ל עולים כהוגן וא"ש: והנה אחר אמרי כל הנ"ל מצאתי בהגהות מהגאון מוה"ר ברוך פרענקעל על האו"ח בסי' תק"ו שהביא בשם תשו' מהרי"ו דטעמא דבחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש הוא מטעם דאמרינן ברירה שמה שמפריש אח"כ לחלה הוברר הדבר למפרע שעתה בשעת הלישה הי' חלה ובזה מיישב שם מה שפסק המרדכי דעיסה שנילושה מעיו"ט שאסור להפריש ממנה חלה ביו"ט ואסור לאפותה וכתב הב"ח הטעם שהרי אפשר למיפלגה בלישה והמג"א סתר דברי הב"ח ממתני' דג"כ אפשר למפרש חלה ומותר לאפותה ביו"ט ומתרץ הגאון הנ"ל דבחלת ח"ל היינו טעמא דאסור לאפותה מפני החלה שבה מטעם ברירה כיון דהיתר אכילה גבי חלת ח"ל הוי מטעם ברירה ממילא אם הי' גם אפייתה ביו"ט ביו"ט הוי כתרי ההפכים בנושא אחד יע"ש כי קצרתי. אמנם עדיין אינו מיושב כ"כ בדבריו דאמאי נתיר גם בחלת ארץ ישראל לאפותה ביו"ט ולא ניחוש לברירה דמאי הוי דלא הוי בחא"י תרי הפכות בנושא אחד עכ"ז ראוי לן ליחוש לברירה ובפרט לפי הנ"ל דר"א אית לי' ברירה ויוכל להיות אפי' מדאו' כנ"ל ואם נימא כדמסקינן לעיל דכאן לא שייך ברירה א"כ גבי עיסה שנילושה מעיו"ט ג"כ לא שייך ברירה והדרא קו' המג"א על הב"ח הנ"ל ונלענ"ד דהנה לפי דברי הרי"ף ז"ל דכשמתחלקי' העיסה תו לא מחייב בחלה עד שיהי' הסל מצרפם ולפי מה דכתבנו זהו הטעם דר"א דקאמר כל חו"ח חזי' לי' ולא חיישינן לברירה משום דבשעת אפוי' עדיין לא הי' מחויב בחלה כנ"ל א"כ נוכל לומר דזהו דוקא כשמתחלקים לעיסות קטנות שאין בכל אחד כשיעור משא"כ כשאופין שיעור עיסה שהיא חייבת בחלה כאחד ואח"כ מפרישים ממנה בזה ודאי שייך ברירה כנ"ל. והנה התוס' הקשה על הא דר"ח דקאמר עיסה חצי' של נכרי אסור לאפותה ביו"ט משום דאפשר למפלגנה בלישה דאמאי לא יהי' מותר לאפותה מפני שהפת נאפה יפה יע"ש ונלענ"ד לחלק דכי שרינן מטעם שהפת נאפה יפה זהו דוקא אם אנו אופין ככרות יתרות כהלשון דקאמר ממלא אשה תנור פת כפירש"י דאם יש הרבה ככרות יותר יתרבה החום בתנור ויאפה הפת יפה משא"כ כשאופין ככר אחד ובזהו חצי' ש"כ אזי בודאי ל"ש להתיר מטעם שהפת נאפה יפה כיון שאם הי' מפליג ממנה החצי' ש"נ בודאי הי' נאפה יפה יותר מחמת קטנה ממה שנאפה עכשיו יפה מחמת גדלה המרבה החום בתנור ולזה שפיר קאמר ר' חסדא עיסה חצי' ש"כ אסור לאפותה ביו"ט והיינו בככר אחד מפני שאפשר למפלגה בלישה וההיתר שהפת נאפה יפה לא שייך כיון שהוא בככר אחד ואפי' בכמה ככרות שייך שפיר שאפשר למיפלג' בלישה החצי' של כל ככר וככר ושפיר מיושב קו' התוס' לפענ"ד וא"ש:
ומעתה דברי המרדכי מיושב דר"א במתני' דפה איירי שמחלק העיסה באופן שאין בכל אחד שיער חלה ולכה"פ זהו שהוא רוצה לפרוש לחלה בודאי אין בו שיעור חלה כדמשמע מפירש"י ז"ל ולזה שפיר אין שייך כאן ברירה כנ"ל מפני שבשעת אפיי' אין חל עליו חיוב חלה משא"כ המרדכי ע"כ איירי באופן שיש בכל ככר שיעור חלה ויותר דאל"ה יקשה עליו (כיון שכל טעמו שאסור לאפות מטעם דר"ח מפני שאפשר למפלגה בלישה כנ"ל אבל ר"א אייר איירי באופה ע"ג גחלים) קו' התוס' הנ"ל שהקשה על ר"ח דיהי' מותר מהטעם שהפת נאפה יפה ולזה שפיר שייך כאן ברירה כיון שחל החיוב חלה על העיסה עוד בשעת אפוי' ולזה שפיר אסור לאפותה משום דחיישינן לברירה וא"ש:
אמנם בפשיטות דברי המרדכי זה אינו מבורר כ"כ ע"כ נלענ"ד ליישב באופן אחר דהנה על דברי הרי"ף הנ"ל דאפי' הי' שם מתחילה כדי חיוב חלה אפ"ה בעי צירוף סל הק' עליו התוס' והרא"ש ז"ל כמה קו' הא' דלא מייתי דר"א אלא אהני נשי דלישר קפיזא קפיזא דלא הי' בו בו שיעור חלה ועוד כמה קו' יע"ש שרצו מחמת הקו' לדחות דברי הרי"ף ז"ל. ולולא דמסתפינא הי' נלענ"ד ליישב קצת דברי הרי"ף ז"ל שלא יהי' דחוים לגמרי דהנה סברת הרי"ף ז"ל ידוע הוא דכיון דנתחלקה העיסה לחלקים באופן שאין בכל אחד חיוב חלה כבר פרחה מן העיסה לגמרי כל החיוב חלה עד שיצטרף עוד הפעם או בתנור לר"י או בסל לר"א אמנם אפשר לחלק דזה דוקא בחלת ארץ ישראל דכיון דכשנתחלק לא יוכל בשום אופן להצטרף בלא הקפה עכ"פ אליבא דכ"ע דאפי' בתרומה ומעשר צריכין הקפה בשעת הפרשה ולזה כיון שפסקה פ"א כשנתחלקה החיוב חלה ממנה תו לא מצטרף עד שיהי' בסל כנ"ל משא"כ בחלת ח"ל (כמו דפסקינן דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש כיון דאינה צריכה הקפה) שאינה צריכה הקפה כלל כמבואר בפוסקים ולזה אפי' כשנתחלק העיסה עדיין לא פרחה ממנה החיוב חלה ושפיר לא צריך תו להצטרף בסל אם לא כשנילושה העיסה קפיזא קפיזא ובזה יסלקו כל קו' הראשונים מהרי"ף ז"ל כמובן למעיין שפיר:
ולפי"ז בודאי מיושב שפיר דברי המרדכי הנ"ל דבשלמא במתני' דאיירי ר"א בחלת ארץ ישראל כמבואר בתוס' ועוד יותר בהרי"ף ז"ל ולזה שפיר מותר לאפות' קודם קריאת שם מטעם דכל חו"ח חזי' לי' ולא חיישינן לברירה כנ"ל כיון דלא חל החיוב חלה בשעת האפוי' משא"כ המרדכי דאיירי בחלת ח"ל דחל החיוב חלה עוד בשעת האפוי' אפי' כשנתחלק לפחות מכשיער חלה כנ"ל ולזה שפיר אסור לאפות מפני שאפשר למפלגה בלישה ואין בו היתר מטעם דכל חו"ח חזי' לי' דכיון דשייך גבי' ברירה כנ"ל וא"ש. ולפי מה דמסקי' דהאי שריותא דכל חו"ח חזי' לא שייך אלא היכא דלא חיישינן לברירה כנ"ל נוכל שפיר ליישב קו' השעה"מ שהק' אתי' התוס' בביצה אר"ח דאוסר למיפא עיסה חצי' של נכרי ולא שרי מטעם שהפת נאפה יפה הוא משום דמטעם שפת נ"י אינו מותר אלא משום דכל חו"ח חזי' לי' וזה ל"ש היכא דחצי' של נכרי א"כ מאי פריך על הר"ח מעיסת כלבים דהא שאני התם דשם שחייב כל חו"ח חזי' לי' יע"ש ולפי הנ"ל ניחא דבודאי גם התוס' סברי האי סברא הנ"ל דהא דכל חו"ח חזי' לי' עדיין יש לחוש לברירה ולזה צריך לטעם דהפת נ"י ולזה צריכין לשני הטעמים. אמנם כ"ז הוא דוקא למאן דלית לי' ברירה רק דלחומרא חיישינן לברירה ולזה שפיר מהני הא דפת נ"י כי היכא דלא ניחוש כלל לברירה משא"כ למ"ד דאית לי' ברירה בזה ודאי לא מהני אפי' הפת נ"י כיון דלא מהני כלל הא דכל חו"ח חזי' למאן דאית לי' ברירה ולזה לר"ח דאית לי' ברירה כמבואר בס' מלא הרועים (והוכיח זאת מהא דקאמר לר"ח בסנהדרין דף קי"ב עיסה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת מותרת דכמאן דפליגי דמי יע"ש) ולזה לדידי' לא מהני כלל הא דכל חו"ח חזי' ולאו דוקא גבי חצי' ש"נ הוא דלא מהני אלא אפי' גבי עיסת כלבים ג"כ לא מהני לר"ח כיון דא"ל ברירה והא דכתבו התוס' לחלק בין עיסת ישראל לנכרי זהו רק לרווחא דמילתא אפי' למאן דל"ל ברירה רק לחומרא אבל לריח דא"ל ברירה בודאי אין חילוק ולזה שפיר פריך הגמ' על ר"ח ממתני' דעיסת כלבים ומיושב קו' השעה"מ וא"ש:
ובזה יהי' מיושב ג"כ קו' שני' שהקשה עוד השעה"מ דאמאי פריך הגמ' על ר"ח ממתני' אמאי לא פריך מתני' אברייתא אהדדי דבברייתא לא קשרי ראב"ש אלא מטעמא שהפת נאפה יפה משמע הא לא"ה אסור ובמתני' קתני נאפת ביו"ט סתמא משום דבלא ר"ח הי' נוכל לתרץ דהא דאיצטרך ראב"ש לטעמא דהפת נ"י ולא קשרי מטעמא דכל חו"ח חזי' לי' לחוד הוא משום דא"ל ברירה והברייתא דשרי מטעמא דכל חו"ח חיל לחוד אתי' כמ"ד דל"ל ברירה אבל השתא לר"ח דלא קשרי מטעם דהפת נאפה יפה עכצ"ל הוא משום דאית לי' ברירה ולזה כיון דל"ש הטעם דכל חו"ח חזי' לי' איננו מתיר מצד הטעם דפנ"י לחוד ורשב"א דמתיר מצד הטעם דהפנ"י הוא משום דל"ל ברירה ועיקר ההיתר הוא משום דכל חו"ח ח"ל רק משום דלחומרא חיישינן לברירה ולזה הוא צריך לטעמא דהפנ"י ולזה פריך שפיר ממתני' דעיסת כלבים דהשתא לא נוכל לומר דמתני' אתי' כמ"ד דל"ל ברירה דהא הרשב"א ג"כ עכצ"ל דל"ל ברירה דאל"ה תקשה אר"ח מרשב"א כנ"ל ואעפי"כ אינו מתיר בסתמא אלא מפני שהפנ"י מתני' מתיר בסתמא משמע אפי' בלא הטעם דהפת נ"י רק השתא צריכין לומר דהמקשן לא ידע כלל לחלק בין עיסת ישראל לנכרי רק דסבר כדכתיבנא לתרץ קו' התוס' הנ"ל על ר"ח הוא משום דר"ח לשיטתו דאית לי' ברירה ומיושב קו' השעה"מ הנ"ל וא"ש. ומעתה לפי"ז בודאי הדרא קו' לדוכתא על ר"א במתני' דאית לי' ברירת כמבואר בס' מלא הרועים ואעפי"כ מתיר לאפות בלא קריאת שם מטעמא דכחו"ח חזי' לי' אלא עכצ"ל כדברינו הנ"ל דלדידי' דסבר הסל מצרפן ל"ש ברירה כנ"ל ויש סיוע לדברי הרי"ף ז"ל כמבואר לעיל וא"ש: