אור ברסלב

שות בית היוצר· רבי יואל צבי ראטה

או"ח

דרושים

סימן א

שפעת חיים וברכה ושלום לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול המפורסם כגן הבושם החריף העצום ובקי בחד"ת קנקן חדש מלא ישן כש"ת מו"ה נתנאל הכהן פריעד ני' אבן יקרה בק"ק קוור"ד יצ"ו (וכעת הוא הגאב"ד דק"ק איוואראש יע"א) מכתבו היקר הגיעני אמנם בשבוע העברה לא הייתי בביתי וכו' ובשבוע זו הי' כאן יומא דשוקא, ועכשיו לקחתי לי פנאי להשיבו בקיצור מחמת טרדותי המרובים, אודות השאלה באיש ירא ד' שולח סחורתו צמרו וכדומה לשפידיטער לפעסט למכור שם בעת שיקרה קונה ושפידיטער הוא ישראל אך לא מיראי ד' ומכר סחורתו בשבת אם יש למשלח איסור בזה אם לא:

והנה מעכת"ה תלה בזה בהא דאין שליח לד"ע אמנם לפ"ד הישועת יעקב באהע"ז סי' ה' שכ' דבגוף הדין בענין אשלד"ע היכא דהוא מומר וידעי' בי' שיעבור ע"ז יש מקום עיון לדעת רוב האחרונים היכא דלא שייך דברי הרב ודה"ת כו' ל"ש בי' אשלד"ע יע"ש ובזה יש ליישב קו' המל"מ פ"ג מה' גניבה שהקשה על הטור שכ' דהיכא דא"ל לשחוט בשבת חייב והלא היכא דנתערב איסור אחר לא אמרי' יש שליח לד"ע במעילה ה"ה אצל טביחה ומכירה דהנה המשל"מ מבאר שם הטעם משום דמה שנתחייב הגנב בשחיטות השליח חידוש הוא שחדשה התורה דהא בכהת"כ קיי"ל דאשלד"ע אלא דשאני נובו"מ דגלי קרא דאיתי' ע"י שליח וכיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו היכא שלא נתערב בו איסור אחר בשליחות זה דלא עשאו שליח כ"א על הטביחה אבל היכא דעשאו שליח שישחוט בשבת דמלבד איסור הטביחה איכא איסור אחר והוא שבת ולגבי אי' שבת פשיטא דאשלד"ע ה"נ לענין טביחה לא נעשה שליחו עכ"ל ומעתה לפ"ז היי"עק דלגבי מומר היכא דידעי' בי' שיעבור ל"ש אשלד"ע א"כ שפיר נוכל לומר דמסתמא היכא שידוע לו שבודאי יעבור כגון שהוא מומר אז בודאי לש"ל אשלד"ע וא"כ שפיר קאמר הטור דהיכא דאמר לחבירו לשחוט בשבת דהיינו היכא שהוא מומר לחלל שבתות וא"כ גם על אי' שבת יש שלד"ע ולזה גם על הטביחה חייב וא"ש והגם דנוכל להשיב ע"ז דאיך נוכל לומר דאיירי במומר הא שחיטת מומר הוא אסור וא"כ הוי שחיטה שאינה ראוי' ואינו חייב על הטביחה אך נוכל להשיב ע"ז לפי דעת הש"ג בשם הא"ז דאינו אסור שחיטת מומר אלא מדרבנן כמבואר בארוכה בח"ס באה"ע סי' צ"ג בח"ב ובמהר"מ שיק חאו"ח סי' רפ"א יע"ש וכן הוא מבואר בס' עין זוכר מהחיד"א במערכת המ' סי' ע"ב דהא דאמרי' מומר לנסך ולחלל שבתות בפרהסי' הוי כמומר לכהת"כ דזהו מדרבנן יע"ש. וא"כ כיון דמדאו' מותר הוי שחיטה ראוי' כמו גבי מעשה שבת דאי לא הוי אלא מדרבנן הוי שחיטה ראוי':

ומעתה בנ"ד דזהו השפידעטער רגיל למכור בשבת בודאי אין שייך גבי' אשלד"ע אמנם הש"ך בחו"מ סי' שפ"ח ס"ק ס"ז פסק דאפי' אם השליח הוחזק לעבור ג"כ שייך גבי' אשלד"ע וכן הסכים הקצוה"ח וע"ש. אמנם בזה עוד לא ינצל מדיני שמים כאשר כתב מעכת"ה. ומ"ש מעלתו דהיכא דלא שייכי שליחות פטור אפי' בדיני שמים ולפי דברי הבית מאיר והישועת יעקב באה"ע סי' ה' דבשבת ל"ש שליחות דהתורה הקפידה שהגוף יניח והרי גופו נח וזה לכאו' דבר המסתבר וגם מה שמיישב בזה דברי הטור הנ"ל ג"כ נכון. ועכ"ז יש לפקפק ע"ז דמ"מ כיון דהוא מסבב זאת שזה יחלל שבת בודאי הסברא נותנות שיחייב בד"ש. ומדברי המהרי"ט מוכח דבטביחה חייב אע"ג דל"ש גבי שליחות עכ"פ בד"ש דהנה הרמב"ם בפ"ז מה' מעילה כתב דאין שלד"ע רק במעילה והשמיט שליחות יד וטביחה. וכתב ע"ז המרי"ט דבטביחה וש"י לא מתורת דנעשה הדבר בשליחותו וכאלו עשה בעצמו אלא אמירתו להשליח דכיון דהוא שומר על הדבר מחוייב שלא ישלח בו יד לא ע"י עצמו ולא ע"י אחר וכן בטביחה שגנב ונהנה מן הגניבה ע"י טביחתו מגוף הבשר או מן הדמים ע"י מעשה השחיטה חייב ולא משום שנעשה הדבר בשליחותו אלו הן תוכן דבריו בקיצור. ולפי דבריו שפיר מיושב קו' המל"מ הנ"ל על הטור הנ"ל דבודאי במעילה שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דאם נתערב בו איסור אחר לא אמרי' גבי' יש שלד"ע כיון דנתבטל השליחות על האיסור האחר משום דאשלד"ע גבי מעילה אבל גבי טביחה מאי הוי דנתבטל השליחות מ"מ חייב כיון דלגבי טביחה חייב אפי' היכא שלא נעשה הדבר בשליחותו. ולזה שפיר קאמר הטור דאם אמר לחבירו שישחוט בשבת חייב אע"ג דנתערב איסור שבת וא"ש:

ולפי"ז יהי' שפיר מיושב דברי הרמב"ם ז"ל מה שהי' קשה לי בדבריו ז"ל שכתב עשה שליח לשחוט לו ושחט לו השליח בשבת הגנב חייב דאמאי חייב הגנב. הא לא עשה השליח שליחותו דהא הוא שלחו לשחוט בודאי לא הי' בדעתו שישחוט בשבת ויחלל שבת וא"כ הוא מעביר ע"ד בעה"ב ובטל שליחותו. ואח"כ מצאתי שגם הנתיבות בסי' ש"נ וגם הישועת יעקב בחו"מ סי' קפ"ב התעוררו בזה ולפי דברי המהרי"ט הנ"ל א"ש כיון דבטביחה חייב ע"י אחר אפי' היכא דלא נעשה הדבר בשליחותו. ולזה גם כאן אע"ג דהשליחות נתבטל משום דהשליח העביר ע"ד בעה"ב. אפ"ה חייב הגנב כדברי המהרי"ט הנ"ל. וא"כ ממילא שפיר מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל דבטביחה חייב אפי' היכא דנתבטל שליחותו וא"כ ע"כ צ"ל דהרמב"ם ז"ל סובר דאפי' אמר לו שישחוט בשבת ג"כ חייב אע"ג דנתערב בו איסור אחר כנ"ל. ולזה שפיר כתב הטור דהרמב"ם כתב דהיכא דא"ל שישחוט בשבת שהגנב חייב כנ"ל דכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל:

ועוד יותר נוכל לומר דמ"ש הטור דהרמב"ם כתב דבשבת חייב אין הכוונה רק דהרמב"ם אינינו סובר סברת הרא"ש דבשבת פטור משום דהוי שחיטה שאינו ראוי' משום דהרא"ש פוסק כר' יוחנן הסנדלר והרמב"ם ז"ל סובר דחייב וא"ש:

אמנם בנידון דידן אין אנו צריכין לשום שליחות דהא אמירה לנכרי אסור בשבת אפי' לדברי האומר דאין שליחות לנכרי אפי' לחומרא. ולסמ"ג הוא אי' דאו' מהקרא דכל מלאכה לא יעשה הביאו הטו"ז בסוסי' רמ"ג. והגם דלדידן אין זה אלא אסמכתא ועכ"ז כבר מבואר במל"מ פ"ו ה"ט דאפי' אמירה לנכרי בא' בשבת שיעשה אפי' בדברים שאינם אסורים אלא מדרבנן אפ"ה אסור יע"ש אך כ"ז דוקא כשאמר לו שיעשה בשבת. אבל בנידון דידן הוא אינו אומר לו שיעשה בשבת. ואע"ג דהוא יודע שאם יזדמן לו קונה בשבת בודאי ימכור בשבת כיון שהוא חשוד ע"ז ועכ"ז עדיין זהו גופא הוי ספיקא אם יזדמן לו בשבת קונה. ואפשר נוכל לומר דאזלי' כאן בתר רובא ונוכל לסמוך ע"ז דיזדמן לו הקונה ברוב הימים שהם ימי החול והגם שזה גופי' צ"ע אם מותר לכתחילה להכניס א"ע בדבר שצריכין לסמוך על הרוב ואפשר נוכל ליישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל דפסק ספיקא דאו' מה"ת לקולא שמקשי' עליו מהגמ' דחולין דהוכיח דאזלי' בתר רובא מרישא של עולה דדילמא הוי הטעם מצד סדא"ו לקולא דנוכל לומר דהרמב"ם ז"ל סובר דאע"ג דס"ד מה"ת לקולא זהו דוקא בדיעבד. אבל לכתחילה להכניס א"ע בספיקא זהו אסור מדאו' כמ"ש בס"ק בית אברהם מהחיי אדם דמדכתיב ובחרת בחיים מוכח דסדא"ו מה"ת לחומרא וזהו לכאו' קשה על הרמב"ם הנ"ל ולפי הנ"ל ניחא דמהקרא ובחרת בחיים אינו מוכח אלא דלכתחילה אסור להכניס א"ע בספיקא. אבל בדיעבד מותר ומרישא ש"ע מוכח דאפי' לכתחילה מותר להכניס א"ע בספיקא וזהו אסור מדאו' ולזה שפיר מוכח דאזלי' בתר רובא. ולגבי רובא מותר להכניס אפי' לכתחילה וא"ש, ועכ"פ בנ"ד הי' נראה להתיר אפי' לכתחילה כיון שאיסור מכירה בשבת אינו אלא מדרבנן ובודאי מהיות טוב הי' ראוי להתנות המוכר בפירוש שלא ימכור בשבת כאשר כתב הגאון מאונגוואר ז"ל:

אך מעכת"ה כתב שקשה עליהם הדבר ואינו יודע מפני מה קשה עליהם להודיע זאת שאין רצונו שימכור בשבת ואם הוא דבר של טעם אזי בודאי הוי כדיעבד אזי בודאי יוכל לסמוך על הרוב הנ"ל וממילא דאזלי' בתר רובא אין כאן חשש דלפני עוור מ"ש מעכת"ה. והי' לי עוד להאריך בענין זה רק אין הפנאי מסכים כעת:

ומה שהקשה מעכת"ה עמ"ש הטור בריש ה' מגילה דמצד מגילת תענית אסור בפורים לפניהם ואחריהם ועתה דבטלה מגילת תענית בטל בפורים ג"כ לפניהם ולאחריהם. ורז"ה בבעה"מ ס"ל דבפורים לא נאסור כלל לפניהם ולאחריהם דדברי קבלה כד"ת דמי' וא"צ חיזוק. והקשה מעכת"ה מהא דאי' במגילה דף ה' ע"ב דאמרו בגמ' דאיתא במג"ת יום י"ד וט"ו יומא פוריא אינן. ואמר רבא לא נצרכה אלא לאסור של זב"ז ואת של זה בזה ה"מ בהספד ותענית. ובמס' תענית פירש"י ז"ל דבא לאסור יום י"ד לבני כרכים ולדברי הטור דמצד מגילת תענית אסור לפניהם ולאחריהם וא"כ למה נכתב זאת במג"ת הלא לבני י"ד הוי ט"ו לאחריהם ולבני ט"ו הוי י"ד לפניהם. וא"כ בלא"ה אסור:

ולפע"ד בפשיטות ל"ק דשפיר נוכל לומר כדברי הטור דמצד מגילת תענית אסור בפורים לפניהם ולאחריהם והא דאיצטרך במג"ת לכתוב יום י"ד לבני כרכים וכו' הוא משום דיהי' י"ד לכרכים מצד עצמם אסור בתענית ולא מצד דלפניהם היי' שיהי' גם יום י"ג אסור מצד לפניהם וכמו כן לבני י"ד שפיר איצטריך לאסור בט"ו כדי שיהי' י"ו נאסור מצד לאחריהם דאלו לא הי' נאסור בט"ו רק מצד לאחריהם אזי לא הי' נאסר בי"ו כיון דבט"ו גופא לא נאסר רק מצד לאחריהם וא"ש:

ועוד יותר נוכל ליישב לפי דברי הירושלמי שהקשה דלמה לי תקנתו של נקנור תפ"ל משום יום שלפני פורים. ותירוץ דנפ"מ לענין הסדר דשרי ביום שלפני' ומכאן מייתי הר"ן ז"ל ראי' נגד דעת הרז"ה ועי' בישועת יעקב שמיישבו ועכ"פ מוכח מכאן דיש נ"מ בין היכא דאסור מצד עצמו דאז אסור אפי' בהספד והיכא דאינו אסור אלא מצד דלפניהם. ולאחריהם אינו אסור אלא בתענית וממילא שפיר מיושב קו' וא"ש. וכעת אין לי פנאי להאריך בזה יותר וד' את שנותיו יאריך בתורת ה' מתוך הרחבה כאות נפשו הטוב ונפש אוה"נ הק' יואל צבי ראטה:

סימן ב

השוכן בשמי שמים יכתוב ויחתום לחיים, את כבוד אהובי ידידי הרב המופלג בתורה וביראה הרוממות חו"ב כקש"ת מו"ה יעקב צבי ני' אבדק"ק סאבאסלוי יע"א:

מכתבו הנעים הגיעני בשבוע העברה וכו' והנה בענין שכ' מעכ"ת שנהג שמקדשים בבהכ"נ לעמוד שם קטן שהגיע לחינוך ולאמור לו שיכווין לצאת ידי קידוש וברכה ולשתות אח"ז שיעור רביעית שיהי' קידוש במקום סעודה, והגם שהטו"ז והמג"א רוצים לומר שצריך רביעית חוץ ממלוא לוגמא שצריך לטעום מכוס של קידוש אבל בס' אבן העוזר מסכים להלכה אליבא דהפוסקים שדי ברביעית אחד. ובזה יוצא כל החששות שלא יהי' ברכה לבטלה ומתרץ קו' המג"א דהאיך שותה החינוך קודם קידוש כיון דשפיר יוצא החינוך בהקידוש דהוי במקום סעודה עכ"ל בקיצור:

והנה בודאי יפה כיוון בזה לנהוג כן כדי להוציא מכל החששות. ובפרט שגם הברכ"י ג"כ מסכים לדברי אהעו"ז הנ"ל שדי ברביעית א' לבד כנ"ל. אמנם יש לתמוה באמת דלמה לא כתיב בשום מקום האי מנהג דלספי' להתינוק שהגיע לחינוך שישתה כל הרביעית ואדרבה משמע מדברי המג"א בסי' רס"ט ס"ק ב' שכ' על הא דכתב בהג"מ ואם אין תינוק בבהכ"נ נותנין לגדול לשתות בקידוש והבדלה עכ"ל וכ' עלי' המג"א ונ"ל דבקידוש ישתה כשיעור יע"ש וא"כ משמע דדוקא כשנותן לגדול כ' דישתה כשיעור והוא צריך ביאור וגם מפני מה באמת לא חזי' לנהוג כן. וע"כ חפשתי למצוא טעם בזה וזה החלי בעזר צורי וגואלי.

הנה האה"ע בסי' רע"ג מבאר באר היטב דברי הגאונים שכ' הטור בשמם דאם שתה יין שיעור שנתחייב ברכה אחרונה יצא ידי קידוש וגומר סעודה במקום אחר דלכאו' קשה עליהם מנא להו דין זה ותו למה תלי' דבריהם בשיעור שחייב עלי' ברכה אחרונה. וע"כ מבאר בראייתו מן הש"ס דכל ששתה שיעור שחייבין עלי' ברכה אחרונה מקרי במקום סעודה והוא מן הש"ס דפסחים דף ק"א דאמר אותן שקדשו בבה"כ רב אמר קידוש יצא ידי יין לא יצא אפי' כששותין בביתם צריכין לחזור ולברך בפה"ג ושמואל אמר ידי קידוש נמי לא יצא דאין קידוש אלא במקום סעודה. ורי"ו אמר ידי יין נמי יצא ואותבי' הש"ס לר"י מדתני שינוי מקום צריך לברך תיובתא דרי"ו תיובתא. ותו אמר ר"ח ל"ש דשינוי מקום צריך לברך אלא בדברים שאינם טעונים ברכה לאחרי' במקומם אבל בדברים שצריכם ברכה לאחריהם במקומם אז א"צ לברך דלקביעא קמא הדר פי' הרא"ש כיון דאם לא יאכל במקום אחר צריך לחזור למקומו לברך מש"ה הוי' כאלו עדיין במקומו עכ"ל. ופי' הרשב"ם דיין נמי טעונין ברכה אחרונה במקומו שישתיהו והקשה עלי' התוס' מאי אותיב הש"ס לרי"ו דהא רי"ו איירי ביין וכו' ומזה יצא דין זה להגאונים הנ"ל דאם שתה שיעור ברכה אחרונה הוי שפיר במקום סעודה וא"ב ע"כ הא דאמר שמואל יצא ידי קידוש ע"כ מיירי דלא שתה שיעור ברכה אחרונה דאל"כ הוי קידוש במקום סעודה ולזה שפיר אותיב לר"י דהא רב ושמואל ור"י בחדא גוונא איירי וממילא גם ר"י איירי דלא שתה כשיעור עכ"ל האה"ע בקיצור יע"ש שמאריך בזה.

ומעתה לפי המבואר מדבריו כל טעם הגאונים דבשתיות רביעית א' מקרי קידוש במקום סעודה הוא משום דכיון דצריך לחזור למקומו לברך ברכה אחרונה במקום ששתה כשלא ישתה במקום אחר ולזה כששתה במקום אחר או אכל הוי כאלו עדיין במקומו הראשון אע"ג דהוא במקום אחר כדברי הרא"ש הנ"ל וכן מבואר שם בקרבן נתנאל יע"ש:

והנה כ"ז ניחא גבי גדול דיודע דמש"ה אינו צריך לברך במקום אחר שישתה משום שהוא סומך א"ע על הברכה שבירך בבהכ"נ ולזה שפיר נחשב לו כאלו הוא במקום הראשון שקידוש שם. משא"כ גבי קטן דאינו יודע מזה ואינו נזהר כלל בזה לחזור למקומו ששתה שם ולברך שם ברכה אחרונה בודאי דלא שייך זה גבי' שיהי' נחשב אצלו קידוש במקום סעודה. ולזה אינו מרויח במה ששותה כשיעור בבהכ"נ ולזה שפיר לא משתמיט בשום מקום לכתוב שישתה הקטן שיעור:

אמנם בלא"ה הי' נלפע"ד דהא דהוכיח האה"ע מכח קו' התוס' סברת הגאונים הנ"ל דברביעית לחוד הוי' קידוש במקום סעודה דאין כ"כ הוכחה. משום דנוכל ליישב קו' התוס' הנ"ל באופן אחר דבלא"ה מוכח דרב ושמואל מיירי בלא שתה רביעית דאל"כ איך פליג ר"ח על רב ושמואל אלא וודאי דר"ח מוקי לרב ושמואל בלא שתה רביעית ומינה דר' יוחנן פליג אפי' בלא שתה רביעית ושפיר איתותב וא"ש. ואח"ז מצאתי כתוב בצל"ח בשם האשל אברהם לדחות בזה דברי האה"ע הנ"ל. אמנם הצל"ח דחה דברי הא"א הנ"ל דלדבריו הו"ל להגמ' להקדים מימרא דר"ח קודם המיתבי דהא בלא דברי ר"ח ליכא תיובתא ובפרט דאיכא ברייתא לקמן כוותי' דר"ח. וא"כ בדברים הצריכים ברכה במקומן לא שייך לאותבי' עלי' דר"י דדלמא איירי ר"ו בששתה רביעית וא"כ ל"ש לאותבי' רק מכח מימרא דר"ח והאיך הקדים התיובתא למימרא דר"ח אע"כ דליתא לסברת הא"א עכ"ל יע"ש:

ולענ"ד לא הבנתי כלל דברי הצל"ח דהנה לכאו' יש להבין על קו' התוס' דאמאי איתותב ר"י כיון דנוכל לומר דאיירי בשתה רביעית דהא כשמותב הגמ' על ר"י עדיין לא ידעי' דמותב מהא דר"ח וא"כ לא הי' ידעי' לחלק בזה לענין שתיית רביעית בין כשמחויב לחזור למקומו לברך ובין כשאינו מחויב לחזור למקומו ולברך ולזה שפיר קא מותיב אע"כ צ"ל דקו' התוס' לא הי' על זה דמותב מעיקרא קודם שידע מהא דר"ח רק על הא דמסיק בגמ' לקמן במסקנא דתותביא על רי"ו דאז כבר ידע מהא דר"ח ולזה שפיר הקשה התוס' וע"ז א"ש תירוץ הא"א הנ"ל מכיון דכל קו' התוס' לא הי' רק לפי המסקנא כשיודע דברי ר"ח ואז ממילא שפיר מיושב קו' התוס' דאז שפיר מוכח דרב ושמואל בלא שתה רביעית איירי דאל"כ איך פליג ר"ח על רו"ש אע"כ דר"ח מוקי לרו"ש בלא שתה רביעית ומינה דר"י פליג אפי' בלא שתה רביעית ושפיר איתותב ושפיר מיושב קו' התוס' הנ"ל וא"ש:

ובא"א נלע"ד ליישב קו' התוס' הנ"ל דהנה הרבינו יונה סובר דהך דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא רק מילתא דרבנן. ומן התורה יצא ידי קידוש אפי' שלא במקום סעודה. ותמה עליו הרא"ש ז"ל דא"כ מאי קאמר הש"ס הכא ולשמואל ל"ל לקידוש בבהכ"נ לימא להוציא את מי שאינו יודע לקדש בביתו שיצאו ידי קידוש מה"ת עכ"פ ומ"מ צריך הוא לקדש בביתו להוציא את עצמו אף מחיוב דרבנן יע"ש. ונלפע"ד דהנה הרא"ש ז"ל מביא רבינו נסים שכ' במגילת סתרים דהא דאמרי' דאין קידוש אלא במ"ס. היינו היכא שהי' בדעתו מתחילה לאכול במקום הקידוש. אבל אם מתחילה קידש אדעתי' דהכי לאכול במקום אחר יצא ידי קידוש וזהו מהירושלמי. והקשה עליו הרא"ש ז"ל דלפי"ז מאי קאמר לשמואל ל"ל לקדושי בבהכ"נ לימא להוציא כל בני העיר שדעתם לאכול בביתם יע"ש:

ונלפע"ד דהנה הישועות יעקב כ' בסי' רע"ג ס"ק ב' דיש ב' עניינים דאי אמרי' דהטעם דאין קידוש אלא במק"ס והקידוש אינו מועיל. או דהטעם הוא דהקידוש מועיל רק דאסור לאכול שלא במקום קידוש יע"ש. והנה אי נימא דהטעם הוא דהאכילה אסור. אז הסברא נוטה לדברי הר"נ ז"ל בשם הירושלמי דהיכא שהי' בדעתו בשעת הקידוש לאכול במקום אחר מותר לו לאכול כיון דהקידוש בעצמו מועיל והוא קידוש אדעתי' דהכי כדי לאכול במקום אחר משא"כ אם הקידוש בעצמו אינו מועיל כשאינו קידוש במקום סעודה אזי בודאי הסברא נוטה דצריך הקידוש להיות דוקא במקום סעודה ממש. משום דהוא מקום עונג ולא מהני מה שהי' בדעתו בשעת קידוש לאכול במקום אחר: והנה זה אם נימא דהקידוש אינו מועיל או נימא דהקידוש מועיל רק שאסור לאכול נלע"ד דתלי' במחלוקת אי הא דקידוש במקום סעודה הוא דאו' או דאינו אלא מדרבנן דלמ"ד דהוי דאו' מקרא דוקראת לשבת עונג דבמקום עונג תהי' הקריאה אזי בודאי הסברא נותנת דהקידוש בעצמו אינו מועיל כשאינו מקדש במקום סעודה. אבל למ"ד דאינו אלא מדרבנן והקרא אינו אלא לאסמכתא בעלמא אזי בודאי הסברא נותנת דמכיון דמדאו' הקידוש מועיל מהקרא דזכור את יום השבת לקדשו. בודאי אין ראוי לומר שחז"ל יתקנו שהקידוש לא יהי' מועיל. ובפרט לפי דברי הט"ז שבדבר שהוא מפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור אלא שתקנו חכמים שיהי' אסור לאכול שלא במקום קידוש. והנה שם בגמ' משני אהא דפריך דלשמואל ל"ל לקדושי בבהכ"נ לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו וגנו בבהכ"נ והקשה שם התוס' והא בבהכ"נ אין אוכלין בהם ואין שותין בהם. ומסקי בסוף הדיבור לתרץ דלאו דוקא בבהכ"נ אכלו אלא בחדרים שהי' סמוכים לבהכ"נ קרי בהכ"נ ולפ"מ שפירשתי דממקום למקום בחד ביתא כשדעתי' לאכול במקום אחר יש קידוש א"ש עכ"ל התוס' יע"ש:

מעתה נוכל לומר דגם המקשן הי' יודע מה דנוכל לומר לשמואל דקידוש בבהכ"נ הוא לאפוקי אורחים. רק דהי' סבר המקשן דהא דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא מדאו'. וא"כ הקידוש גופא אינו מועיל. ולזה אפי' כשקידש אדעתי' דהכי כדי לאכול במקום אחר ג"כ אינו מועיל ולזה שפיר פריך המקשן ל"ל לקדושי בבהכ"נ והתרצן משני לי' דהא דאין קידוש אלא במקום סעודה לא הוי אלא מדרבנן וא"כ הקידוש גופא מועיל אפי' שלא במקום סעודה. רק שאסור לאכול כנ"ל. ולזה שפיר מהני הקידוש אדעתא דהכי כדי לאכול במקום אחר ולזה שפיר משני לאפוקי אורחים י"ח. אע"ג דלא אכלו בבהכ"נ רק בחדרים הסמוכים לבהכ"נ מ"מ מהני להם הקידוש כיון שהי' בדעתם בשעת קידוש לאכול במקום אחר. משא"כ להמקשן לא מהני קידוש אפי' לאפוקי אורחים י"ח. כיון שלא הי' אוכלים שם אע"ג דהי' בדעתם בשעת קידוש לאכול במקום אחר כיון דהמקשן סבר דאין קידוש אלא במ"ס הוא מדאו'. משא"כ להתרצן דלא הי' אלא מדרבנן בודאי שפיר מהני כשיקידש אדעתי' דהכי כדי לאכול ושפיר מיושב דברי הר"ן הנ"ל. וגם דברי הר' יונה ז"ל דסבר דאין קידוש אלא מדרבנן. ז"א אלא לפ"מ דקיי"ל כדברי התרצן הנ"ל. אבל המקשן בודאי סובר דלא הוי קידוש מדאו' ושפיר מיושב קו' הרא"ש הנ"ל וא"ש:

וממילא מיושב מנהגן של ישראל במה שנוהגין לקדש בבהכ"נ. דאף דהשתא ליכא אורחים כיון שיש ב"א שאינן יודעי' לקדש. עכ"פ יוצאין ידי קידוש מן התורה כמבואר ג"כ בישועות יעקב. ולפי דברינו עוד יותר מיושב המנהג דאפי' מדרבנן יוצאין ידי קידוש כיון שהי' בדעתם בשעת הקידוש לאכול בביתם. לזה שפיר מקרי קידוש במקום סעודה כנ"ל. ואעפ"כ משני הש"ס שפיר משום אורחים ולא משום הנהו דדעתם לאכול בביתם דמשום זה לא הי' מתקיים קידוש בבהכנ"ס כיון דמסתמא כ"א יקדש בביתו רק כיון שהוצרכו מתחילה לתקן משום אורחים אע"ג דאורחים בטלו מ"מ לא בטלו התקנה שתקנו מקודם. ואעפ"כ לא הוי ברכה לבטלה כיון דשפיר איצטריך הקידוש בבהכ"נ בשביל מה דמסקינן כנ"ל וא"ש:

ועתה לפי"מ דמסקי' דהאי קידוש בבהכ"נ שפיר הוי קידוש אע"ג דלא שתה שם המקדש שיעור רביעית. וא"כ לפי"ז הי' נלע"ד לומר דאפי' אם הי' רוצה לשתות רביעית ג"כ אסור לו לשתות בבהכ"נ. דבשלמא הטעימה מהקידוש שפיר מותר בבהכ"נ משום דהוי של מצוה כמבואר בתוס' הנ"ל. אבל שישתה יותר מן הטעימה הצריכה למצות קידוש זה לא הוי שתיות מצוה. וא"כ אסור לשתות בבהכ"נ כמבואר בברכ"י בסי' קנ"א שמביא בשם מהר"ש דאפי' מים אסור לשתות בבהכ"נ. וא"כ ע"כ צ"ל דרב ושמואל בקידוש בבהכ"נ מיירי דלא שתה רביעית. וא"כ שפיר מיושב קו' התוס' הנ"ל:

והא דכתב המג"א בסי' רס"ט בס"ק א' ז"ל כתב בהגמ"נ ואין תינוק בבהכ"נ נותנים לגדול לשתות בקידוש והבדלה ונ"ל דבקידוש ישתה כשיעור עכ"ל. ולפ"מ דמסקי' לעיל הי' נראה זה לאסור, אך נראה דלכאו' קשה על ההגמ"נ דאמאי ל"כ דהמקדש בעצמו ישתה כמבואר במחהש"ק, ונראה משום דהוא ס"ל, דאסור לשתות בבהכ"נ רק האורחים לבד מותרין שהוא מצות הרבים כמבואר בר"ן בע"פ וכן הוא בטו"ז בסי' קנ"א, או דלת"ח מותרים כמבואר שם במג"א, ולזה כתב ההגמ"נ דנותנים לגדול לשתות דהיינו לא' מן האורחים או לת"ח, אבל המקדש בעצמו לא ישתה משום לא פלוג, דאם לא יהי' ת"ח אזי אסור לו לשתות, וכדי שלא לבייש את מי שאין ת"ח הי' התקנה שנותנים תמיד לאחר לשתות, דהיינו למי שמותר לשתות, או שהוא מן האורחים, או שהוא ת"ח ואז שפיר כתב המג"א כיון דקסבר ההגמ"נ דמותר לו לשתות לזה שנותנים ולזה נ"ל שישתה כשיעור. רק אח"כ כ' דא"צ לשתות כשיעור כיון דגם בל"ז א"ש משום שנראה לו שהמקדש יהי' בדעתו לצאת בביתו בקידוש זה דהא י"א שיוצא בזה וכו' יע"ש והיינו כדמסקי' לעיל דעדיף זה מלשתות כשיעור משום דהוא ספק איסור דאסור לשתות בבהכ"נ. זה נלע"ד בכוונת המג"א שכ' ב"פ ונ"ל כמובן. הגם שבמחה"ש לא מפרש כן דברי המג"א מ"מ הנלע"ד כתבתי ולענ"ד שזה נכון:

ומעתה לפי"ז שפיר נוכל לומר דהנח להם לישראל דאע"ג דלאו נביאים הם בני נביאים הם דלא נהגו ליתן לקטן לשתות שיעור רביעית דכיון דבל"ז ג"כ נוכל לקיים התקנה של הקידוש בביהכ"נ כנ"ל ולזה יש עוד חשש איסור ליתן לו להתינוק שיעור רביעית משום דאסור לשתות בבהכ"נ ולגבי קטן יש עוד איסור נוסף משום החשש דלמא אתי למיסרך לשתות תמיד בבהכ"נ אפי בלא קידוש ואע"ג דכ' המג"א בשם תשו' הרשב"א דהא דמטעימין לקטן בקידוש ולא גזרי' משום דלמא אתי למיסרך היינו משום דלאו מילתא דקביעותא הוא דזימנין דאיכא אורחים ולא מטעמי' לתינוק עכ"ל: אמנם אנכי לא הבנתי לפי מנהגינו דתמיד נותנין לתינוק אפי' היכא דאיכא אורחים וא"כ הדרא קו' לדוכתי' דאמאי לא חיישי' דדלמא אתי למיסרך.

דלפי מנהגינו דתמיד נותנים להתינוק. וא"כ הוי מילתא דקביעותא אך לפ"מ דמסקי' לעיל דרוב וקרוב הדבר שזהו הקידוש שבבהכ"נ הוי קידוש במ"ס כנ"ל וא"כ אפי' אי נימא דאיכא חשש שלא יהי' קידוש במ"ס. ג"כ לא הוי אלא מדרבנן כנ"ל וכמבואר במג"א סי' רע"א ולזה לית לן למיחוש גבי קטן דדלמא אתי למיסרך דכיון דקרוב מאד הדבר דהוי קידוש במ"ס כנ"ל. משא"כ ליתן להקטן לישתות שיעור רביעית, בזה בודאי איכא חשש שיבוא לשתות תמיד בבהכ"נ כיון דאין לו דעת לחלק בין שתיות מצו' לשאר שתיות, ושפיר שייך גבי' דלמא אתי למיסרך. דבשלמא לענין להטעימו מקידוש ידע שהוא שרי לטעום משום שכבר שמע קידוש וגם כשלא ירצה ליתן לו יותר מן הטעימה אזי ידע דהוא משום דאסור לו לשתות בבהכ"נ ומשא"כ כשיתנו לו לשתות כל הרביעית הוי החשש דלמא אתי למיסרך וזהו נראה לענ"ד ליישב מנהג העולם בזה:

והגם שלמע"ה שאין לו שם ב"ב להוציאם בזה הי' הסברא נותנת שאם קידש בבהכ"נ אזי לא יקדש תו אח"כ בשעת הסעודה כיון שיש סברא גדולה שיצא בקידוש שבבהכ"נ לפי דעת הר"ן שמהני הקידוש להמקדש בבהכ"נ שדעתו לאכול במקום אחר כמבואר במג"א דלא די במה שנותנים לשתות רביעית רק שצריך עוד להיות שיוצא בזה הקידוש על מה שיאכל בתוך ביתו והתם יקדש להוציא את ב"ב יע"ש. ובזה לא מהני תקנת מע"ה. וע"כ הי' נלע"ד שמוטב הי' לו שלא יתפלל כלל ערבית בקבלת שבת לפני העמוד כדי שלא יבא לכל החששות האלו בענין הקידוש כנ"ל ושוא"ת עדיף. וכעת אין לי פנאי להשתעשע יותר כי אנכי טרוד בענין הסוגי' דשבתא דרגלא ואנו לומדים הסוגי' דמתנה עמ"ל. דברי אוה"נ המצפה לישועות ד' שיזכינו להכין כראוי לבוא זך ונקי ליום הדין הקדוש והנורא הבע"ל. והבעה"ח:

הק' יואל צבי ראטה החופ"ק דג"ל והגליל.

סימן ג

שפעת חיים וברכה ושלום לכבוד ידידי וחביבי הרבני המופלג בתורה וביראה כש"ת מו"ה אברהם פאללאק ני'

היום קבלתי מכתבו וכו' ובקשתו להודיע לו דעתי העני' אם ינהוג כדברי הרמ"א בש"ע או"ח סוף סי' ל"ז שכתב על דברי המחבר שכתב קנון היודע לשמור תפילין בטהרה שלא ישן בהם ולא יפיח חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו. וכ' הרמ"א וז"ל דהאי קטן דוקא שהוא בן י"ג שנים ויו"א. וכן נהגו ואין לשנות עכ"ל. וכתב ע"ז המג"א דכוונתו דקודם לזמן זה אסור להניחן כמבואר שם במחה"ש וכן נהגו החסידים. אבל האשכנזים נהגו כדברי המג"א שכ' דעכשיו נהגו להניח ב' או ג' חדשים קודם הזמן עכ"ל: ועתה נפשו בשאלתו אם ינהוג חסידים שנוהגים כדברי הרמ"א שאסור לקטן להניח תפילין קידם י"ג שנים ויו"א. או כדברי האשכנזים שנוהגים כדברי המג"א להניח ב' או ג' חדשים מקודם. והנה מעלתו כתב טעם לדברי הרמ"א יען שקטן שלא הגיע לי"ג שנים שלימים אינו בר דעת כ"כ שיהי' המצוה לו בכ"י כחדשה וממילא כשיניח התפילין כבר מקודם אז כשיבוא החיוב דאורייתא עליו לא יהי' אצלו חשיבות כ"כ יען שכבר לבו גס בהם, וע"כ ממתינים עד שיהא בן י"ג שלימים שיהי' אצלו חשיבות גדול שיעשה המצוה בפעם ראשונה עכ"ל. והנה זה לכאורה טעם הגון למנהג החסידים, אבל לא לדברי הרמ"א דהא רמ"א מבאר דברי המחבר דמה שאמר המחבר קטן כוונתו דוקא שהוא בן י"ג שנים שלימים, והמחבר טעמו מבואר משום חשש דשמא יישן ויפיח, דאע"ג דהוא חשש רחוק ועכ"ז כיון דקטן אינו מחוייב מדאו' חיישי' אפי' חשש רחוק כיון דתפילין צריכין גוף נקי כדחזי' שם בסי' ל"ח גבי חולי מעיים ר"ל דפטור מה"ט אפי' אם אין לו צער, משום שאין יודע ליזהר בעצמו, וכתב שם המג"א דאסור להחמיר לעצמו מה"ט דאיכא למיחוש שמא לא יוכל ליזהר אע"ג דהוא מחוייב מדאו' ומכש"כ גבי קטן שאינו מחוייב מדאו' בודאי שפיר איכא סברא לומר דאסור לו להחמיר ולהניח אפי' היכא דאיכא חשש רחוק. ולזה אסור לאביו לחנכו מקדם ולהניח תפילין. ואדרבה בזה במה שאינו מחנכו מקדם להניחו להניח תפילין משום שהוא חושש שמא יישן ויפיח, ומלמדו את זה לבנו דמש"ה אינו יכול לחנכו להניח תפילין מקודם כמו שמחנכו בשאר מצות אעפ"י שהוא קטן, משום דשאני תפילין שצריכין גוף נקי וממילא בזה הוא לחנכו עוד יותר על להבא שיהי' נזהר בזה עוד יותר שיניח תפילין בנקיות הגוף. ובזה יהי' שפיר מיושב קו' הפמ"ג באשל אברהם שהקשה אם הוא י"ג שנים איזה חיוב יש על אביו לקנות לו תפילין דאיש בפ"ע הוא ואם הוא עני כל ישראל מצוין להחיותו יע"ש שתירץ דמשום שלא הביא עדיין ב' שערות ולזה החיוב על אביו יע"ש, וזה לכאורה קשה להבין כיון דאנו סומכין על חזקה דרבא בודאי הי' סברא לומר ג"כ דאביו פטור מלקנות לו תפילין משום האי חזקה. ועוד יותר דאביו יש לו ג"כ חזקת ממון, ולפי הנ"ל ניחא דבודאי אביו מחוייב לקנות לו תפילין קודם שיגיע לי"ג שנים דבזה יהי' בנו רואה שיש לו תפילין ואעפ"כ אסור לו להניחם מחשש שמא יישן ויפיח בהם, ובזה יהי' שפיר מחנכו על להבא כדי שימא נזהר עוד יותר כנ"ל משא"כ כשלא יקנה לו תפילין מקודם אזי לא יהי' מחנכו על להבא משום דהבן יהי' סובר דמשו"ה אינו מניח תפילין משום שאין לו תפילין ואביו מקמץ מלקנות לו תפילין ולזה צריך אביו לקנות לו תפילין ובזה יחנכו כיון שהבן רואה שיש לו תפילין ואעפ"כ אסור להניחם לו משום חשש הנ"ל, ולזה שפיר החיוב על אביו לקנות לו תפילין מקודם שהוא בן י"ג שנים ובזה שפיר מחנכו כנ"ל וא"ש: ובזה יהי' שפיר מדוייק דברי המחבר שהוא ג"כ לשון הרמב"ם שכתב קטן היודע לשמור תפילין וכו' חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו במצות, דלכאו' הוא יתור לשון שלא הי"ל לכתוב אלא שאביו חייב לחנכו וממילא נדע שמחוייב לקנות תפילין דבלא"ה לא נוכל לחנכו, ולפי הנ"ל ניחא שפיר כיון דהוא סבר דהאי קטן היינו כשהוא בן י"ג שנים כדברי הרמ"א וא"כ הי' סברא לומר דאין חיוב על אביו לקנות לו תפילין כקו' הפמ"ג הנ"ל כיון דהוא איש בפ"ע ולזה קמ"ל דאעפ"כ חייב אביו לקנות לו תפילין מקודם שהוא בן י"ג שנים כדי לחנכו במצות בזה שקנה לו תפילין מקודם הוא מחנכו על להבא כנ"ל וא"ש:

ועפ"י פשוטו נלע"ד לומר דבודאי החיוב על אביו לקנות תפילין מקודם שהוא בן יג"ש כיון דביום א' קשה הדבר להכין תפילין אולי לא יזדמן לו סופר ואפי' אם יזדמן לו סופר אולי לא יהי' לו מוכן תפילין, ובין כך בקל יוכל להיות שיבטל מ"ע דאו' ויהי' בכלל קרקפתא דלא מנח תפילין וא"כ בודאי מוכרח להכין לו תפילין מקודם שהוא בן יג"ש, ואז עדיין הוי החיוב על אביו כיון שבנו עדיין ברשותו ואינו איש בפ"ע ולזה שפיר כתב המחבר והוא לשון הרמב"ם שאביו חייב לקנות לו תפילין כדי לחנכו במצות דבל"ז יוכל להיות שיתבטל מן המצו' דתפילין עכ"פ יום א' מדאו' כנ"ל וא"ש:

ועוד יותר נלע"ד דבודאי החיוב על אביו לחנך את בנו במצות מקודם שיגיע ליג"ש רק גבי קדושות תפילין אין אנו מניחין לאביו לחנכו להניח תפילין מחמת החשש הנ"ל ובמה מקיים אביו מצות חינוך בבנו במצות תפילין שהוא מצוה גדולה וחמורה וע"כ הטילו על אביו מצות חינוך בבנו במצות תפילין בזה שהוא מחוייב לקנות לו תפילין אעפ"י שהוא כבר איש בפ"ע ובזה מדוייק עוד יותר הלשון שכתבו שחייב אביו לקנות לו תפילין כדי לחנכו במצות דהיינו בזה הוא מקיים מצות חינוך בבנו גבי מצות תפילין אעפ"י שלא יוכל להניחם מקודם י"ג שנים במה שהוא קונה לו תפילין וממילא החיוב עליו לקנות לו תפילין מקודם שהוא בן יג"ש כד להראות שרצונו לחנכו רק שאינו רשאי והקב"ה מצרף מחשבה למעשה ומעלה עליו כאלו הי' מחנכו מקודם וא"ש:

ומעתה לפי דברי הנ"ל ומוכרח מדברי המחבר והרמב"ם ז"ל דקטן קודם בן יג"ש אסור להניח תפילין ולכך כתבו דחייב אביו לקנות לו תפילין כדי לחנכו במצות דהיינו במה שקונה לו תפילין הוא מחנכו במצות מהנך טעמים הנ"ל ובזה יש ליישב מה שמביא הישועות יעקב ראי' להב"ח דכתב דקטן ממש מהא דקאמר הש"ס ב"מ ד' כ"ט המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן והקשה המרדכי למה לי שם דמיהן למה לא נימא ניחא לי' לאיניש למיעבד מצוה בממוני' וכ' לתרץ דכיון דמצא תפילין ואינו יודע של מי הם חיישי' שמא התפילין של קטן הם דלאו בר אקנוי' הוא וגם ל"ש גבי' לומר ניחא לי' לאיניש למיעבד מצו' בממוני' כיון שהוא קטן ואי נימא דבעי' שהוא ב"ן יג"ש א"כ הו' בר אקנוי' יע"ש. ולפי הנ"ל נוכל שפיר לומר דקטן קודם יג"ש אינו מניח תפילין ואעפ"כ כיון דאביו חייב לחנכו ולקנות לו תפילין קודם שהוא בן יג"ש כפי השלשה טעמים הנ"ל ומסתמא בודאי מקנה לו אביו להקטן התפילין שקנה לו ובפרט לפי טעם הראשון שבזה מחנכו על להבא שלמדו דאעפ"י שיש לו תפילין ואעפ"כ אסור לו להניחם משום החשש שלא יזהרו וגם לשאר טעמים הנ"ל ג"כ מסתמא מקנה אביו התפילין לבנו לגמרי דבזה יחנכו כנ"ל. וא"כ שפיר יש לחוש להמוצא תפילין דשמא התפילין של קטן הם דלאו בר אקנוי' הוא וגם ל"ש למיעבד מצו' בממוני' כיון שהוא קטן ואע"ג דקטן אינו מניח תפילין קודם יג"ש מ"מ יש לו תפילין במה שאביו קנה לו לחנכו כנ"ל וא"ש:

ולפי"ז יש ליישב דברי הגמ' בסוכה ד' מ"ב ע"א דקתני קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין קטן היודע להתעטף חייב בציצית ועמדו המפו' דמ"ש דגבי תפילין קתני חייב לקנות לו תפילין וגבי ציצית לא קתני רק חייב בציצית יע"ש בסי' י"ז במחה"ש ולפי הנ"ל ניחא דגבי ציצית דאביו חייב לחנכו בציצית אין אביו צריך להקנות לו ציצית רק שיראה שיהי' לו ציצית משא"כ גבי תפילין דעיקר החינוך במה שמקנה לו התפילין כיון שאינו מניחן עד יג"ש. וזה החילוק מבואר ג"כ בדברי המחבר דגבי תפילין כ' דחייב אביו לקנות לו וגבי ציצית כ' חייב ליקח ציצית דהיינו אפי' שאינו מקנה לו וא"ש:

ובזה נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם שכ' בה' ברכות פ' י"א הל' ט' דמצו' שהוא קנין לו כגון ציצית ותפילין וכו' מברך עליהן בשעת עשייתן שהחיינו והטור באו"ח סי' כ"ב כתב דאם קנה טלית ועשה בו ציצית מברך שהחיינו ותמהו עליו מ"ט לא כתב בתפילין לברך שהחיינו כמ"ש הרמב"ם גם גבי תפילין יע"ש בטו"ז שפסק באמת כן דבין בציצית ובין בתפילין יש לברך בפעם ראשונה ברכת שהחיינו כמ"ש רמ"א ביו"ד סי' כ"ח לענין כסוי דם וכו' והישועות יעקב כתב שם ליישב דברי הטור שיש חילוק בין ציצית לתפילין דציצית חובת טלית הוא לענין זה שלא חייבה התורה את האדם ללבוש בגד שחייב בציצית אלא שאם לובש בגד בת ארבע כנפות חייב להטיל בו ציצית ומעתה א"ש דברי רבינו הרמב"ם ז"ל בלשונו הזהב המצות שבאים ע"י קנין היינו שאם לא קנה הבגד אינו מחוייב להטיל בו ציצית א"כ המצוה בא ע"י קנין דהיינו שמברך כי הקרה ה' לפניו טלית שקנהו ועשה בו ציצית ומקיים ע"י הקנין זו המצוה שבא לידו מצות ציצית. וא"כ המצוה בא ע"י קנין דהא טלית שאולה פטור מן הציצית וכשירצה לקיים מצות ציצית ע"כ קונה הבגד וא"כ יש שייכות לברכת שהחיינו עם עשיית הציצית אבל בתפילין יכול לברך ולקיים המצוה אפי' בתפילין שאולין ואין המצוה בא ע"י קנין יע"ש שמאריך עוד בזה לבאר דברי הרמב"ם ז"ל דלפי דבריו קשה דלמה פסק לברך שהחיינו בתפילין מפני שבא ע"י קנין ולפ"מ דביארנו לעיל דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דאביו חייב לקנות לבנו תפילין כדי לחנכו במצות דהיינו בזה שהוא קונה לו התפילין הוא מחנכו במצות ובזה בודאי אינו יוצא בתפילין שאולין דדוקא במה שקונה לו לבנו הקטן לקנין הוא מחנכו במצות כפי הטעמים הנ"ל וזהו שמדקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו הזהב דאביו חייב לקנות לו תפילין דהיינו דוקא ע"י קנין ולא ע"י שאולין אע"ג דיוצא המצות תפילין בשאולין וא"כ כשמניח הקטן בן יג"ש בפעם הא' תפילין צריך לברך שהחיינו כיון שבאים לו ע"י קנין במה שקנה לו אביו תפילין כדי לחנכו במצות כנ"ל וזה לא הי' אפשר ע"י תפילין שאולין כנ"ל ורק דוקא ע"י קנין וא"ש:

וא"כ מזה ג"כ מוכח כדברי הרמב"ם ז"ל שסובר דקטן אינו מניח תפילין עד שיהא בן י"ג שלימים ואז שפיר פסק שמברך ג"כ שהחיינו כנ"ל ובפרט לפ"מ שכ' התב"ש ביו"ד סי' כ"ח ס"ק ד' לברך על כיסוי דם בפעם ראשון שהחיינו משום דשפיר סומכין אדעת רש"י ורוקח ז"ל סי' שע"א הביאם הש"ך דס"ל דכל מצוה שאדם מתחנך לה בתחילה מברך שהחיינו ומה שהקשה הש"ך מציצית ותפילין יש ליישב כיון דקיי"ל דקטן היודע להתעטף חייב לחנכו במצות וכמ"ש הטור או"ח סי' י"ז וכן קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין כמ"ש הטור או"ח סי' ל"ז וא"כ אימתי מברך שהחיינו אי בשעת לבישה ראשונה לא תקנו חז"ל חיובא לדרדקי ואחר שנעשה בן יג"ש האי שעתה לאו שעת חינוך הוא שכבר נתחזק בה בקטנותו עכ"ל יע"ש:

ומעתה לפי"מ דביארנו דברי הרמב"ם ז"ל דקטן אינו מניח תפילין קודם יג"ש וא"כ שפיר פסק דמברך שהחיינו כיון דלא נתחזק עדיין בקטנותו כנ"ל. והגם שיל"ד בדברי התב"ש דהא חזינן דמחנכין הקטנים במצות ומברכין ג"כ שהחיינו אפי' בקטנותן. אך ע"ז נוכל לומר דבשלמא באלו המצות שגם הגדולים מברכין שהחיינו שפיר שייך לחנך גם הקטנים לברך שהחיינו משא"כ בתפילין שהגדולים אינן מברכין שהחיינו ל"ש לחנך הקטנים. ומעתה לפי כל הנ"ל נראה בפירוש שלא להניח קטן תפילין קודם יג"ש כדברי הרמ"א שמסיים דאין לשנות. והגם דהמג"א כתב דעכשיו נהגו להניח מקודם מ"מ כיון דחזי' דהחסידים נהגו כדברי הרמ"א הדבר מסתבר שיש להם קבלה ע"ז מצדיקים קדושים שהוא עפ"י קבלה טעם נסתר וע"כ בודאי הסברא נוטה בזה לומר שב ואל תעשה עדיף שלא לזוז מדברי הרמ"א שכ' שכן נהגו ואין לשנות. רק לפי"ז איכא סברא לומר לפי הנ"ל דצריך לברך שהחיינו בפעם ראשון שמניחן. ובפרט שהטו"ז פסק בלא זה ג"כ לברך שהחיינו. אמנם עכ"ז כיון שהוא ספק ברכה כיון דהש"ך מסופק אפי' גבי כסוי דם ולזה מהיות טוב שיקנה לו בגד חדש וילבשנו קודם הנחת תפילין ויברך שהחיינו כדי שיצא מכל הספיקות ויהי' שלום בין הכל ובעה"ח: יואל צבי ראטה החופק"ק הנ"ל.

סימן ד

שנית להנ"ל:

מכתבו הגיעני כהיום והנה מ"ש דבתפילין דהתחלת המצוה משעת הנחתן אין לברך שהחיינו כיון דמצות לאו ליהנות נתנו כמו דאי' במג"א סי' רכ"ג ס"ק ה' שאין מברכין על ספרים חדשים שהחיינו מטעם זה. והנה בזה לא ראה מה דסיים המג"א דבברכות רמ"מ כתב לברך על ספרים שהחיינו ע"ש. וכן מביא השע"ת בשם הרדב"ז ובשם המו"ק. והגם דמסיים שם דאך לא נהגו כן זהו דוקא בספרים משא"כ בתפילין לפמ"ש התב"ש דהיכא דמעולם לא עשאה המצוה פשיטא דלא גרע ממצוה שהוא מזמן לזמן וא"כ כאן בתפילין לפי"מ דמסקי' שלא לחנך את הקטן להניח תפילין עד לאחר שנעשה בן יג"ש וא"כ אז בודאי שפיר ראוי שיברך שהחיינו בפעם ראשון שמניחן דהא לא גרע ממצוה שהוא מזמן לזמן כדברי התב"ש הנ"ל. וגם מ"ש שמובא בשע"ת או"ח סי' כ"ב בשם האריז"ל ובשם מח"ב ושע"צ שבטלית מברכין ולא בתפילין. גם שם שגה ברואה דלא מזכיר שם כלל שבתפילין לא יברך שהחיינו בפעם הראשון שמניחן רק שמביא בשם האריז"ל דמי שקונה טלית ועשה בו ציצית שמברך שהחיינו בשעת עיטוף הראשון יברך תחילה ברכת ציצית ואח"כ שהחיינו אבל על תפילין של קטן כשמניחן בפעם הראשון בודאי נראה דגם האריז"ל סובר דמברך שהחיינו וגם מדברי המח"ב משמע כן דהא כתב דכשמניח תפילין חדשים אין מברך שהחיינו עכ"ל וא"כ דוקא על תפילין חדשים והיינו משום שכבר הניח תפילין מקודם אבל בקטן לאחר יג"ש היכא שלא הניח עוד תפילין מימיו בודאי מברך שהחיינו כדברי התב"ש הנ"ל דלא גרע ממצוה שהוא מזמן לזמן:

ומ"ש שהב"ח פוסק שלא לברך שהחיינו בתפילין בפעם הראשון כיון דצריכין גוף נקי ואיכא מורא ועונש וליכא שמחה עכ"ל. כבר חלק עליו הטו"ז ומסיק שמברך שהחיינו בפעם הראשון שמניחן ובפרט שאנחנו רואין שכל קטן שהוא בר דעת וי"ש יש לו שמחה גדולה כשמניח תפילין בפעם ראשונה ובודאי ראוי לו לברך על שמחה זו שהחיינו, ומה שהביא מ"ש התב"ש ביו"ד סי' כ"ח דמשו"ה לא יברך שהחיינו דאימתי יברך בשעה שהוא מחנך את הקטן קדום יג"ש עדיין הוא לאו בר חיובא ואחר יג"ש כבר הניחן, תמוה לי מאד על מעלתו שלא עיין במכתבי שמדברי התב"ש האלו אני מביא ראי' לברך שהחיינו לקטן שאינו מניח קודם יג"ש מפני שעדיין לו הניח מימיו וכשמניחן בפעם ראשונה לאחר יג"ש כבר הוא מחויב מדאו' וא"כ שפיר יכול לברך שהחיינו כמו שפסק התב"ש כדברי הרמ"א לברך שהחיינו בפעם ראשונה כשמקיים מצות כיסוי:

ומ"ש דאם אביו קנה לו תפילין ונתנם לו במתנה בודאי אינו רשאי לברך ברכת שהחיינו כי אפי' לגדול אם נתנו לו במתנה אינו מברך שהחיינו רק ברכות הטוב ומטיב כמבואר בטואו"ח סי' רכ"ג דאפי' בבגד חדש אם קנה לו איש אחר ונתנו לו אין לברך שהחיינו אלא הטו"מ. והנה בכאן הפריז מאד על מדותיו ולומר שאין לברך שהחיינו במקבל מתנה רק הטו"מ למה לא ראה שם במג"א ס"ק ח' שהניח זה בצ"ע שאין לברך הטו"מ גבי מתנה רק דוקא באדם חשוב שיש הנאה לנותן שמקבל ממנו אבל לא בלא"ה וא"כ ק"ו גבי אביו שנותן מתנה לבנו בודאי לא מקרי בנו אדם חשוב לגבי אביו שבנו יברך הטו"מ, וממילא כשאינו מברך הטו"מ בודאי מחוייב לברך שהחיינו דהא ברכת הטו"מ הוא במקום שהחיינו, דהטו"מ הוא ברכה המובחרת מן שהחיינו. ולזה כשמברך הטו"מ א"צ לברך שהחיינו דבכלל מאתיים מנה משא"כ כשאינו מברך הטו"מ אז בודאי מחוייב לברך שהחיינו ואדרבה מסמ"ק משמע דאפי' כשמברך הטו"מ שמברך גם שהחיינו כמבואר שם בב"י, וכן הוא מבואר בטו"ז ס"ק א' שכן הוא סברת הרשב"א יע"ש, גם בס"ק ב'. אבל לא שנימא שאין רשאי לברך שהחיינו:

ונחזי איך נהג עלמא אם מברכין גבי מקבל מתנה הטו"מ והיינו משום דהמג"א הניח בצ"ע כנ"ל ולזה אין מברכין הטו"מ במקבל מתנה וא"כ ממילא בודאי מחוייב לברך שהחיינו. ומעתה תמצית לדינא דמי שנוהג כדברי הרמ"א ז"ל שקטן אינו מניח תפילין עד לאחר יג"ש בודאי ראוי לברך שהחיינו בפעם הראשון שמניחן, רק מהיות טוב ראוי שיקנה לו אביו בגד חדש וילבשנו קודם שמניח תפילין ובירך שהחיינו לצאת מכל הספיקות בלי שום פקפוק בעזה"י, ובעה"ח:

ה"ק יואל צבי ראטה:

סימן ה

בעה"י, א"ח דסוכות תרחם לפ"ק חוסט יע"א שפעת חיים לבני ציון היקרים ה"ה תלמידי י"נ הרבני המופלג בתו"י החו"ב כש"ת מו"ה בנציון ענגעל ני'

מכתבך הגיעני בין כסא לעשור הע"ל. אמנם ידוע לך טרדותי בשאר הימים ומכש"כ בימים הנוראים באופן שלא הי' לי פנאי אף לקרוא את מכתבך כהוגן ומכש"כ לעיין בו ככל הצורך בו אמנם היום חפשתי אחר כתבך ולא אחר מלהשיבך בקיצור על השאלה שבמקומכם יש שערורי' גדולה אודות הנסחאות התפלה שיש שני כיתות, הכת הא' רוצה להתפלל בנוסח הספרד והכת השני רוצה להתפלל נוסח אשכנז ועד עתה התפללו עפ"י הרוב בנוסח ספרד רק עתה עמדו הכת השני ורוצים להתפלל בנוסח אשכנז:

והנה אין להרחיב בזה הדבר כי אלו הם דברים העומדים ברומו של עולם ואין לומר בזה סברות עצמיות ובפרט כי מבואר במג"א בריש סי' ס"ח דהמנהגים בשרשי התפילה אין לשנות ממנהג מקומו, כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד מה שנזכר בגמ' שיש לכל ע"ש שכן מבואר בירושלמי, ומעתה לפי"ז אין שום סברא לחלק בין ימי החול לשבת שבימי החול יתפלל בנוסח זה ובשבת בנוסח אחרת, לזה אין לו שחר דממנ"פ אם הוא משבט שנוסח שלו שייך לאותו שער משבט שלו א"כ אין לחלק כלל בין ימי החול לשבת לענין שער התפילות כי שער אחד הוא לימי החול ולשבת. וא"כ בודאי אין להם לשנות מהנוסח שהתפללו עד עתה, ובפרט שהתפללו ע"ע בנוסח ספרד ואסור להם לשנות על נוסח אשכנז וע"כ בודאי ראוי' להם להיות באחדות שיתפללו כולם בנוסח ספרד תמיד בין בחול בין בשבת ובזה אפי' אלו שהתפללו מקודם בנוסח אשכנז אינם עושים איסור כמבואר בדברי מרן הקדוש רשכבה"ג זצוק"ל מצאנז בספרו דברי חיים בסי' ח' וז"ל שהנוסח שבסידור האר"י ז"ל אינו כולו נוסח ספרד וכו' ומביא שם דברי המשנת חסידים הגם דאין לשנות מנהג אבות בעיקר התפילה לפי שחילוקי מנהגים באים מחילוק שורש הנשמות לכל מנהג יש לו שורש מסילה שמורה למעלה להעלותו, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו ואם לא ידע אם בנפשו הוא המנהג שתפסו אבותיו נוח לו שיתנהג במנהג המובחר שקיבל הרח"ו כוונותיו עליו מהאר"י ז"ל שרובו הוא על סדר תפילות ספרדים שתקן תיקון הצריך למעלה עכ"ל, הרי דלא כולו הוא נוסח ספרד רק הוא בורר הסולת מתוך האוכל והוא מתוקן לכל הנפש יע"ש שמאריך בזה ומסיק להלכה דמי שלא ידע בנפשו את שורש שלו מאותו הנוסח ראוי לאחוז בנוסח האר"י ז"ל כי הוא נוסח שכולל כל השערים יע"ש:

ומעתה מי שהתפלל ע"ע נוסח אשכנז רשאי לשנות לנוסח ספרד דהיינו נוסח האר"י ז"ל אבל לא להיפוך, והנה דברי הגאון המהר"ם שיק זצ"ל ראיתי בחאו"ח סי' מ"ג שתמה על מרן הקדוש זצוק"ל זי"ע שמביא דברי פע"ח בהקדמה שאסור לשנות מנוסח המנהג במקומו כיון דיש לכל שבט שער בפני עצמו ואיך הסכים להיפוך דמותר לשנות עכ"ל יע"ש. והגם שאינו כדאי להשיב על דבריו זצוק"ל. ועכ"ז ליישב דברי מרן הקדוש זצוק"ל לא אוכל להתאפק שאנכי תמה על תמיהתו דעד כאן לא קאמר הירושלמי דאין לשנות מנוסח לנוסח דהיינו מנוסח ספרד לאשכנז או להיפוך זה דוקא בעיקר הנוסח הספרד שהוא מכוון לשער אחר מנוסח אשכנז אבל בנוסח האר"י ז"ל הגם שרובו על סדר התפילות הספרדים מ"מ האר"י ז"ל בירור הסולת מתוך האוכל והוא מתיקון לכל נפש מפני שהוא כולל כל השערים כדברי המ"ח והליקוטים אחרים, ולזה בזה שפיר כתב מרן הקדוש זללה"ה שמתיר לשנות לפי שאינו יודע שורש נפשו ונשמתו מאיזה השער הוא שורשו, וממילא דברי המ"ח שכתב דאם אינו יודע והוא בספק אם התפילה היא לתיקון נשמתו נוח לו להתפלל במנהג המובחר שקיבל הרח"וו זצוק"ל מרבו האר"י ז"ל אינם נגד דברי הירושלמי וכנגד דברי הפע"ח כיון שהתפילות נוסח האר"י ז"ל הוא כולל כל השערים כנ"ל. ומיושב ג"כ בזה מה שמתמה המר"ם שיק זצ"ל עוד שם וז"ל וגם הוא תמוה דהרי אמרי' בכתובות דף כ"ו דגדולה חזקה שעי"ז הוחזקו ליתן תרומה בבית שני לכהנים, והתב"ש כתב ראי' לזה דאפי' ע"י מנהג מקרי חזקה ומכשירין איסור דאו'. ואיך כ' בס' מ"ח דאם אינו יודע ישנה המנהג אטו מועיל החזקה מה שהי' בחזקת כהן מחזיקין לי' מכאן ואילך בח"כ וא"כ בודאי ראוי שיועיל החזקה שהי' ע"ע משבט שראוי לתפילות אשכנז שגם מכאן ואילך יהי' כן והאיך רשאי לבטל החזקה משום שאינו יודע וצ"ע עליו עכ"ל:

ולפע"ד איני רואה שום תמוה דהא לפ"ד המ"ח ולפי דעת הלק"א ולפי מה שהסביר מרן הקדוש זצוק"ל בספרו ד"ח זי"ע דנוסח האר"י ז"ל אינו מתנגיד לשום נוסח כי הוא זלה"ה בירור הסולת מתוך האוכל ומתוקן לכל נפש מפני שהוא כולל כל השערים. וא"כ בזה שמשנה נוסח אשכנז לנוסח ספרד דהוא נוסח האר"י זלה"ה אינו מוציא א"ע מחזקתו שהי' ע"ע בשער האשכנז כיון שגם עתה כשהוא מתפלל בנוסח האריז"ל ג"כ עולה בזה השער של האשכנז כיון שהוא נוסח כולל כל השערים כנ"ל. והגם כשהוא יודע בודאי שתיקן נפשו בשער האשכנז בודאי אין ראוי' לו לשנות לנוסח האריז"ל, אבל עתה שאינו יודע בנפשו מאיזה שער הוא רק מצד החזקה אזי בודאי ראוי' לו לשנות לנוסח האריז"ל כיון שהוא כולל כל השערים כיון שזה דומה לחזקה העומדת לברר צריך לברר. וא"כ בזה אינו מוציא א"ע כלל מחזקה דמעיקרא רק שהוא עומד על הבירור כנ"ל וא"ש וז"ב לפענ"ד: ולפי הנ"ל שפיר מיושב ג"כ מה שהקשה המהר"ם שיק זצוק"ל שם על מה שהעיד הגה"ק בחת"ס על הגאונים ההפלא"ה זצוק"ל ורבו ר"נ אדלער זללה"ה שהם התפללו בנוסח ספרד ושאר אנשי בהכנ"ס התפללו אשכנזי הא שייך בו איסור לא תתגודדו לכל השיטות וזה הי' במקום א' ובעיר א' ובב"ד א' יע"ש:

ולפ"ד מרן הגה"ק בעמ"ח ס' דברי חיים זי"ע דנוסח האריז"ל אינו בעצם נוסח ספרד רק הוא כולל כל הנסחאות כדברי המשנ"ח שהוא כולל כל השערים ולזה מי שהתפלל הנוסח הזה שהוא נקרא נוסח ספרד בין האשכנזים אין בו משום לא תתגודדו כיון שזהו שייך גם לשער הנוסח האשכנזי ולהיפוך יוכל להיות שאם הא' מתפלל נוסח האשכנזי בין המתפללים ספרד בזה אפשר ששייך לא תתגודדו רק התם גבי הגאונים הנ"ל שהי' כולם מתפללים בביהכנ"ס אשכנזי בזה לא הי' שייך אצלם לא תתגודדו ואפשר נוכל לומר כיון דנוסח האריז"ל שייך לכל הנוסחאות ל"ש כלל לא תתגודדו עכ"פ יהי' איך שיהי' מוכח בודאי שיותר טוב להתפלל כולם בחדא גוונא בנוסח א' ודוקא בנוסח האר"י ז"ל דבזה יוצא לכוון בכל השערים כנ"ל:

ועוד הנני מחוייב לכתוב מה דתמוה לי מאד על דברי הגאון מהר"ם שיק זצ"ל שכתב דאסור לומר המזמורים קודם ברכת ברוך שאמר דב"ש וישתבח הם הב' ברכות של פסד"ז חד לפני' וחד לאחרי' כמ"ש הרא"ש והרי"ף בפ' אין עומדין עכ"ל וזהו תמוה מאד דבשום מקום אינו מוזכר שיהי' אסור לומר מזמורים קודם ב"ש ח"ו לומר כן שכל הגאונים הקדושים שהתפללו בנוסח האר"י זלה"ה עבדו איסור ח"ו. ובהרא"ש והרי"ף אינו מוזכר שום איסור ע"ז רק עיקר התקנה על פסד"ז מתהלה לדוד עד כל הנשמה תה"י ומבואר שם בהר"ן דיסוד עיקר התקנה לא הי' אלא על המזמור של תהלה לדוד לבד. אבל ע"ז שיהי' אסור לומר שאר מזמורים קודם ב"ש זהו אינו מוזכר כלל. והגם שבטור בסי' כ"א כתב וז"ל וי"א הפסוקים והמזמורים שמוסיפין קודם ב"ש. ובאשכנז נוהגין לומר ב"ש מיד ואחרי' כל המזמורים בין בחול בין בשבת והכי מסתברא להקדים הברכה לכל המזמורים שיהי' לכלם ברכה תחלה וסוף עכ"ל וא"ש:

והנני רואה שגם הטור איננו מזכיר ח"ו שום איסור לומר הפסוקים שמוסיפין קודם ב"ש רק שאמר שמסתבר להקדים ב"ש, אבל לא שיהי' איזה איסור בדבר ובודאי לפום רהיטא כתב כן הגאון הנ"ל שהוא אסור. ובודאי שהמתפלל בנוסח האר"י זללה"ה לא עביד שום איסור ח"ו וזכותו יגן עלינו שיהי' התפילה של כל ישראל נשמעות ומי שהשלום שלו ישים עלינו ועל כל ישראל ברכה וחיים ושלום ובעה"ח:

הק' יואל צבי ראטה.

סימן ו

בעה"י ד' לסדר ונברכו בך תרחם לפ"ק חוסט יע"א. שפעת חיים וברכה ושלום לכבוד אהו' ידידי הרבני המופלג בתוי"ר החסיר המפואר כש"ת מו"ה אברהם פאללאק ני'

כתבך הגיעני ומה ששאל להורות לו הלכה למעשה שמפני מה לא נהגו הסופרים בזמנינו שיעברו חוט של התפירה בין כל בית ובית בתפילין כמבואר בש"ע או"ח סי' ל"ב סעי' נ"א שכ' המחבר ויעבור חוט התפירה בין כל בית ובית וכתב הטו"ז בס"ק ל"ח דיש פלוגתא בין הפוסקים במה שמבואר במס' מנחות דף ל"ד ע"ב שצריך שיהי' חוט או משוחה בין כל בית ובית אי קאי דוקא אכותבין בקלף א' או אפי' בד' קלפים והטור והש"ע ס"ל דלפי האמת קאי תלמודא אקלף א' ואז פסול בלא חוט ביניהם דלשון התלמוד משמע שם אדיעבד ומ"מ חששו להחמיר גם בד' קלפים לכתחילה יע"ש שמיישב בזה דברי המחבר בסעי' מ"ז והקסת הסופר בסי' כ"ב סעי' ו' בלשכת הסופר ס"ק ג' מביא בשם הס' מלא"ש דהטו"ז בתחילה רצה לפרש לשון הטור והש"ע דבד' קלפים נפרדים לאו לעיכובא הוא ולבסוף נראה שחזר מפירושו מכח זה שהקשה על הרמ"א שכ' אח"ז מיהו אם לא עשה רק י' תפירות וכו' דכשר בדיעבד הי' לו לומר גם על חוט התפירה בין הבתים כן עכ"ל. א"כ לכאורה מוכח מזה דס"ל דאפי' בדיעבד נמי פסול וא"כ בודאי התמוה עוד יותר גדולה על הסופרים במה שאינם נוהגים כן אפי' לכתחילה ולא עלה על דעתי מעולם לחקור אח"ז וזה יותר משנה אשר כתב לי הסופר מומחה וי"ש מרבים דק"ק שינאווע ני' פרשיות והניחם בבתים מפרעמיסלא באותו אופן עצמו שעשה למרן הצדיק והקדוש האמיתי מק"ק שינאווע שליט"א וכמדומה שגם שם לא הי' מעביר החוט וזה לפלא בעיני:

אמנם האיר מול פני בס' מאיר עיני סופרים וראיתי שמביא בסי' י"ח סעי' ד' כל השיטות בענין זה ואינו מביא שום אחד מהן שיפסול בדיעבד. וגם מביא בשם הטו"ז להכשיר בדיעבר יעיש (וגם בש"ע מהתניא כתב כן בשם הטו"ז) וגם הפמנ"י כ"כ בשם הטו"ז והקסת הסופר הנ"ל מחולק על בעל מלא"ש ומבאר שדברי הטו"ז הוא להכשיר בדיעבד יע"ש והספר מאיר עיני סופרים הנ"ל מביא שי"א דא"צ להעביר אלא כשהן לחין וי"א דאף לכתחילה א"צ להעביר חוט של התפירה בין הבתים אלא כשכותבין על קלף א' ויש שאין בתפילין חרוצין עד למטה ולא חוט התפירה בין בית לבית שלא יתקלקל הריבוע ופוק חזי מה עמא דבר ומסיק שם בביאורו דמשו"ה החמירו יותר שלא יתקלקל הריבוע משום דהריבוע היא הללממ"ס והחרוצים היא רק פלוגתא דאמוראי ואפשר שסמכו על סמ"ק דדוקא אם כתבם על קלף א' אבל על ד' קלפים א"צ יע"ש:

ומעתה חזי' דהוא ג"כ כותב דאין הסופרים נוהגין להעביר החוט בין הבתים ואין למחות בידם כמו דמסיק חזי מאי עמא דבר והיינו משום שחששו שלא יתקלקל הריבוע ע"י החוט המעביר בין הבתים לזה סמכו על השיטות דסברו שא"צ להעביר ואף אלו השיטות שסברו דצריך הוא אינו אלא לכתחילה מצר המנהג:

ועוד נלפע"ד להמליץ בעד הסופרים במה שלא נהגו להעביר החוט בין הבתים והיינו דלכאורה צריך להבין מה סברא יש שיהי' צריך להעביר החוט בין הבתים כשנעשים מד' קלפים בודאי אפשר לומר כדי שיהי' נראים שהם פרודות הא בל"ז נראה ג"כ שהם פרודות כיון שהם כתובים בד' קלפים וכל קלף מונח בבית מיוחד וא"כ למה יהי' צריך ע"ז עוד להעביר חוט. וע"כ נלפע"ד הטעם דכיון שהי' נוהגין לעשות הד' פרשיות בקלף א' וע"ז בודאי צריך להעביר החוט כדי שיהי' נראה ההבדל ולזה שפיר צריך להעביר החוט בין הבתים. ובזה אפי' בדיעבד פסול כשאינו מעבירין ולזה גזרו משום זה שינהגו לכתחילה ג"כ גם כשהם כתובים בד' קלפים להעביר החוט בין הבתים כדי שלא יבואו להקל גם בקלף א' משום דאז אפי' בדיעבד פסול ואע"ג דיש חשש שלא יתקלקל מחמת החוט הריבוע כדברי הס' מע"ס מ"מ חששו יותר שלא יבוא להקל גם כשנכתבים בקלף משום דאז אפי' בדיעבד פסול. והנה כ"ז הי' דוקא בזמניהם שהיו רגילים בקלף א'. משא"כ בזמנינו שאין נוהגין כלל וכלל לכתוב בקלף א' וא"כ אין שום חשש שיכתבו בקלף א' ולא יעברו החוט ולזה ראוי' לנהוג יותר שלא להעביר החוט כדי שלא יתקלקל הריבוע וסומכים על השיטות שסוברים דגם מעיקרא לא גזרו בזה כשנכתבים בד' קלפים משום דחשו שלא יתקלקל הריבוע ע"י החוט:

ומעתה המחבר שכתב בסעי' מ"ז דאם כתב בקלף א' דכשרים וכו' ובלבד שיהי' חוט בין כל בית ובית דהיינו במקום שנהגו לכתוב בקלף א' ומפני זה כתב אח"כ בסעי' נ"א דמטעם זה משום גזירה צריך להעביר חוט בין כל בית ובית אפי' כשנכתבו בד' קלפים משום גזירה דקלף א' כנ"ל. וממילא ל"ק קו' הטו"ז דלמה הוצרך לכתוב זה בסעי' מ"ז כיון דבכל התפילין אמרי' כן ולפי הנ"ל ניחא דכל מה דכתב כאן דצריך להעביר החוט בכל התפילין הוא רק משום גזירה אטו האיך דנכתבים בקלף א' דשם אפי' בדיעבד פסול אם לא העביר החוט וא"כ הי' מן הצורך לכתוב מקודם עיקר הדין דבסעי' נ"א גבי ד' קלפים דזה אינו אלא משום גזירה דקלף א' כנ"ל. וממילא דבמקום דל"ש הדין דבסעי' מ"ז דבקלף א' דהיינו היכא דלא נוהגין כלל לכתוב בקלף א' אזי בודאי ל"ש הדין דבסעי' נ"א דא"צ להעביר החוט אפי' לכתחילה כנ"ל וא"ש:

ולפ"ז ממילא יהי' מיושב שפיר קו' הב' מהטו"ז על הרמ"א שכ' אח"ז מיהו אם לא עשה רק י' תפירות וכו' דכשר בדיעבד הי' לו לומר גם על חוט התפירה בין הבתים כן. ולפי הנ"ל ניחא משום דבזמן הרמ"א ז"ל ג"כ לא הי' הסופרים נוהגין להעביר החוט התפירה כלל משום דלא הי' שכיח כלל שיכתבו בקלף א' וא"כ ליכא למיגזר מידי וממילא סומכין על השיטות דפסקו דאפי' לכתחילה א"צ להעביר כנ"ל. ולזה שתק מיני' הרמ"א לגמרי דכיון דעיקר דינו של המחבר ל"ש רק היכא דנוהגין לכתוב בקלף א' אפי' לכתחילה א"צ להעביר החוט בין הבתים וגם זאת לא רצה המחבר לכתוב משום דאולי יש מקום דנוהגין לכתוב בקלף א' ולזה הניח הדבר על פוק חזי מאי עמא דבר כדברי המלא"ש הנ"ל וא"ש. וזהו לפענ"ד קרוב לאמת להמליץ בעד סופרי זמנינו שאין מעבירין חוט בין הבתים ובפרט שיש עוד חשש שמתקלקל הריבוע הגם כי אפשר שזהו חשש רחוק מ"מ כיון דא"צ כלל להעביר החוט אזי יש לחוש ולהחמיר. ועכ"ז מהיות טוב לכתחילה יש לתקן עצהיו"ט.

ועוד הי' לי להאריך בענין זה מפני שיש פירושים בענין העברות החוט ובזה יש ליישב דברי המחבר רק שאין הפנאי מסכים ובעה"ח:

ה"ק יואל צבי ראטה החופ"ק הנ"ל:

סימן ז

ב"ה א' לסדר גם ברוך יהי' אז ימלא שחוק פינו לפ"ק שפעת חיים ושלום לכבוד אהובי ידידי הרב המופלג הגדול בתורה וביראה החריף ובקי כש"ת מו"ה משה ליב נ"י לעבאוויטש רב ומורה בכת ספרדיים בק"ק מענטא יע"א כתבו השני הגיעני ע"נ בזמן שהייתי טרוד מכל צד. והנה מעלתו נועץ עמי בענין שאחד שכר שם דאמפף זעג מאשין ובתוכו רחיים ג"כ והשתתף עם שיתוף אחד אשר הוא פוקר ומחלל שבת בפרהסיא והפירמא הולך על שניהם והא' שומר שבת מחללו עד היום. והוא כאשר הוכרח להשתתף עמו הותנה עמו בראשונה לשמור שבת כהלכתו אבל לאחר שנתקשרו בכתב שותפות עשה הפוקר הנ"ל בחזקת היד מלאכתו בשבת והאחר אין ביכולתו לעכבו וע"כ הוא מבקש שיתנו לו איזה היתר ע"ז. ומע"ה חתר לבקש היתר שימסרו כל מלאכת המאשין הנ"ל ע"י קבלנות דהיינו הרחיים אפשר למסור באריסות כי דרכו כן מבואר בש"ע והזעג בקבלנות שא"ל ג"כ שדרכו כן בקבלנות דהיינו שיקח האומן הנ"ל שכר מכל נסר ונסר. רק המסיק דהיינו ההייצער תחת המאשין. והפועלים אחרים אשר צריכים להוביל העצים הגם כי ישכור אותם בקבלנות. אבל מאחר שאין דרכם כן נשאר המ"ע בזה. רק לפי דברי רבינו הגאון והקדוש בעל דברי חיים מבואר כי באופן זה ל"ח למ"ע מטעם שמוטב כי יעשה איסורא זוטא מלעשות איסורא רבה. ועוד מאריך בזה ליפות ההיתר עם שטר מכירה של אדומ"ו זצוק"ל הנ"ל ומע"ה רוצה בהסכמתי ע"ז:

והנה דעתי אין נוחה כלל באלו ההתירים מכמה טעמים הא' מ"ש מע"ה שדרכו בכך של הזעג שיקח האומן שכרו מכל נסר ונסר. זה לפענ"ד אינו כן לפי ידיעתי בזה ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. והב' מ"ש מע"ה שהפועלים אחרים יקחו ג"כ שכרם בקבלנות זה בודאי בלתי אפשרי ובפרט אצל הפוקר הנ"ל שבודאי לא ישמע לזה ומכ"ש כשיחסר לו פועל אחד אזי בודאי ישכור אחר תחתיו אפי' בשבת. וממילא בודאי שאר התנאים שמזכיר אח"כ עם השטר מכירה בודאי לא ישמור תמיד שיהי' כהוגן שלא יהי' מ"ע לבד. אך גם מה שהוא אפי' מדינא בודאי ג"כ יעבור. ועוד בה שלישית מ"ש גם מע"ה בשם מהר"ם שיק זצ"ל סי' צ"ו וצ"ז שיש למנוע בדור פרוץ כעת ליתן היתירים בזה. וגם כי מבואר בדברי מרן בדברי חיים אשר בכמה גלילות באונגארין הוא מזהיר שלא יתירו עם ההיתר שטר מכירה שלו ובפרט בנ"ד אצל הפוקר הנ"ל אשר הוא בלתי ספק שלא יעשה כדין וכשורה ויהי' הקלקול יותר מן התיקון כי נפיק חורבה מיני' אצל אחרים אשר עדיין כשרים הם ויתירו עפ"י ההיתר ולא ישמרו כהוגן ח"ו. ובפרט כאשר יראו מן הפוקר הזה שיש לו היתר והוא בכלל שהוא שומר שבת בההיתר ואעפ"י שאינו שומר כראוי לעשות כהוגן כפי ההיתר. וע"כ אחר החיפוש היטב לא מצאתי שום היתר להפוקר הזה בשום אופן רק אנו צריכין לבקש איזה היתר להשומר שבת שלא יהי' נלכד ברשת שותפות הרע ח"ו בחילול שבת:

וע"כ הי' נלע"ד באופן זה שיבטלו השותפות עם שותפו הנ"ל ואח"כ יחזרו להשתתף ויתנו בתחילה שחצי' מהשבוע דהיינו ביום א' ב' ג' וחצי היום ד' יהי' להשומר שבת וחצי יום ד' וה' והו' ושבת יהי' להפוקר וכל א' בחלקו יעסוק בעסק לשלם להפועלים כאשר זה מבואר בסי' רמ"ה בסעי' א' דעם השיתוף הנכרי מותר לעשות כן אליבא דכ"ע. וממילא כמו כן כאן בנ"ד שהוא שותף עם המומר לחלל שבת מותר לו לעשות כן ולא מקרי שהוא מסייעי ידי עוברי עבירה כיון דבלא"ה הוא ג"כ מחלל שבת בפרהסי' וגם מה"ט ג"כ ליכא משום לפ"ע וכו'. וא"כ אין שום חילוק כיון דמומר לחלל שבתות בפרהסי' הוא כנכרי לכל דבר. וממילא גם למ"ע אין לחוש בזה כיון שהוא ידוע לכל שכל מה שיש חילול שבת בזה העסק הוא הכל מצד המומר הזה ולא מצד הישראל כשר. וכל א' יקח חלקו בהריוח מן הימים שנחלקו לחלקו ואם אח"כ בשעת חלוקה יתרצו לחלק בשוה מן כל העסק ג"כ מותר כמבואר שם בסעי' ב':

אך מ"מ טוב מזה שיקח כל א' חלקו מן הימים שנחלקו לחלקו כנ"ל. ואם יראה מעכת"ה שזהו באמת הוא בלתי אפשר להם לעשות או שהמומר יסרב שלא ירצה לעשות זאת באין אופן. אזי נלענ"ד דיוכל להתיר עפ"י הדחק כדי שלא יהי לו הפסד מרובה שישכור חלקו מן השבת להאומן נכרי באופן שהנכרי ישלם להפועלים וכל ההוצאות מהחלק נכרי. וההכנסה מיום השבת יהי' כלו של נכרי רק הנכרים יתן לו דבר קצבה עבור השכירות זה כמבואר בסי' רמ"ה בסעי' ג' בהג"ה כמו דמתירין לענין מכס משום דהוי הפסד מרובה ומשום דלא יבוא לידי איסור חמור ומה התם דהוי רק ספק ואם לא נתיר לו איסור קל שמא יבוא לידי איסור חמור ומכש"כ כאן בנ"ד דאם נתיר לו בודאי יבא לידי איסור חמור כיון דישאר בשותפות עם זה המומר והוא בודאי יעשה מלאכה בשבת באיסור כנ"ל דהיינו בענין איסור שכירות הפועלים וכדומה, ואזי יהי' הוא נהנה ממלאכת שבת באיסור ולזה בודאי אם אי אפשר באו"א נוכל להתיר לו בזה האופן דמתירין גבי מכס כנ"ל. והגם שכבר הארכתי בעניינים אלו בפלפול אמנם כעת אין לי פנאי יותר.

דברי אוה"נ. ה"ק יואל צבי ראטה החופ"ק הנ"ל:

סימן ח

ב"ה. שפעת חו"ב לכבוד אהו' ידידי הרבני המופלא ומופלג בתורה וביראה הרוממות חרוץ ושנון המהודר במעלות ומידות כש"ת מו"ה משה הכהן ראפפארט ני' אבן יקרה באטשאט יע"א

הנה זה שני פעמים כתבתם אלי ואנכי אחרתי מלהשיבך וכו' וגם חשבתי שבצורד אין זה צריכה לשעה כיון שבל"ז ג"כ אינם עוסקים במלאכתן בחורף, וכעת שימי הקיץ ממשמשי' ובאים פניתי לי פנאי לעיין בזה כדי לחוות דעתי העני'. וזה לשונך בהשמלה איש יהודי אשר קיבל מהאדון יהודי מלאכת הטבאק, והנה מלאכתו נעשית ע"י אחרים ויש לו שכיר שנה שמשלם מעות קצוב לשנה אשר מיועדים לנטוע ולעקור ולעשות כל מלאכת הטבאק. אמנם במשך השנה לוקח ג"כ שכירי יום הרבה בשנה לא יוכל לבצוע המלאכה כולה, ושואל האם מותר לעשות המלאכה בשבת עכ"פ ע"י שנה הנ"ל ע"כ השאלה:

הנה אתה כתבת לאסור בזה דהנה שכירי שנה הוא קיבלות זמן שנחלקו בו הרמב"ם והראב"ד בפ"ו מה' שבת וש"ע או"ח סי' רמ"ד סעי' ה' דלרמב"ם אינו אסור רק משום מ"ע ומדינא מותר ולראב"ד גם מדינא אסור, ובנ"ד גם הרמב"ם מודה שאסור מדינא דהרי הישראל מרויח הרבה במה שעשה בשבת כי מה שיחסור במלאכת יום שבת סוף שיצטרך שכירי יום, כי בל"ז צריך שכירי יום הרבה בשנה וכל יום שנמנעים השכירי שנה מלעבוד, הרי לו להפסד וכה"ג גם הרמב"ם מודה לאסור מדינא כמבואר בטו"ז ומג"א שם. וכן הוא מבואר בריש דברי יוסף שמביא בשע"ת עכ"ל בקיצור:

והנה מסתימות דבריך משמע שזהו אליבא דכ"ע אסור אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל כשמרויח ע"י שבת, ובעמת בעל מגדל עת מפרש דברי הרמב"ם ז"ל דאפי' כשהוא מרויח יותר מותר, דגם שכירי שנה שוה לקבלנות ע"ש שמאריך ומסיק שבעה"ת ורוב רבותינו בעלי התוס' ז"ל מסכים לזה. וגם הישועות יעקב כתב על הא דכ' הרמ"א ז"ל אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך תוך הזמן השכירות לכ"ע אסור, דלשון לכ"ע שכ' הרמ"א אינו מדוקדק כ"כ דבאמת לשון המרדכי מורה דאיירי כששכרו לכל המלאכות ומ"מ התיר, והרב"י נסתפק דאפשר דבשכר לכל המלאכות מודה הרמב"ם ז"ל דאסור ע"ש. וגם הנוב"י מהד"ת סי' ל"ח כתב ג"כ דהאי כ"ע שכתב הרמ"א אינו מדוקדק מפני הטעם הנ"ל ע"ש.

והן אמת דאין לסמוך ע"ז להתיר נגד הרמ"א וטו"ז ומג"א. מ"מ אם א' מתיר בכהא"ג בשעת הדחק ובהפ"מ אין מזניחין אותו כיון שיש לו על מי לסמוך כנ"ל:

אמנם בנ"ד בלא זה ג"כ אין לסמוך ע"ז להתיר אפי' אי היתה קבולת גמורה אליבא דכ"ע דהא מבואר בריש סי' רמ"ד דקבלנות אסור משום מ"ע כדעת הרמב"ם אפי' בשדה והרמ"א ז"ל מביא תשו' אשכנזי ז"ל ואפי' אם דר בין העכו"ם יש לחוש לאורחים הבאים שם או לבני ביתו שיחשדו אותו והאמת דהטו"ז בס"ק ג' הקשה ע"ז סתירה מסי' רמ"ג ס"ב שסותר זה ודחה הך דסי' רמ"ד שהוא להחמיר והנוב"י מהד"ק סי' י"ב תמה ע"ז הטו"ז דאם יש כאן סתירה א"כ הך דסי' רמ"ד סותר להך דסי' רמ"ג שכ' הש"ע בעצמו במרחץ ותנור אם השכירו שנה אחר שנה וכו' ובזה אם באנו לדחות חדא מקמי חדא יש לדחות הך דסי' רמ"ד שנזכר רק בתשו' אשכנזי מקמי האי דסי' רמ"ג שהוא דברי רבינו האי והרא"ש ומנהג בבבלי ותירוץ ע"ז דאין שום סתירה דע"כ לא אסור בתשו' אשכנזי מחשש אורחים אלא כשהמלאכה הוא בביתו של ישראל באופן שהרואה יודע ומכיר שהיא מלאכת ישראל, אבל אם הוא רחוק מביתו מה בכך שיבא אורחים ומניין ידעו ויבינו שהיא מלאכת ישראל.

והחת"ס באו"ח סי' ס' תירוץ דהתשו' אשכנזי מיירי באם הדר בין הגוים ולכשיבא שם אורחים יחשדהו לומר הואיל ודר בין הגוים ואין ישראל רואהו מלאו לבו לעשות רע לשכור לו פועלים. אבל היכא דהו' בפרהסי' בין ישראל לא חיישי' להאורחים דהאורחים לא יחשדהו שיהי' מלאו לבו לעשות רע בפני בני עירו וידונו אותו לכף זכות שהוא בודאי עושה דרך היתר יע"ש שמאריך בזה ליישב קו' המג"א משביעית דכ' התוי"ט דלא חיישי' לחשדא דעוברים ושבים. וגם הקו' מנר חנוכה דלא חיישי' להאורחים ע"ש. ולפ"ז בנ"ד יש להסתפק אם זה מקרי דר בין הגוים דניחוש להאורחים או לא:

ולפע"ד נראה ליישב כל הקו' הנ"ל דלכאו' יש להבין דברי הרמ"א בשם תשו' האשכנזי דיש לחוש להאורחים דמשמע מיני' דיש לחוש אפי' בקבלנות דשדה לפ"מ שהביא הטו"ז בריש סי' רמ"ג בשם הרהמ"ג והר"ן ז"ל דהא דלא התירו חכמים בקבלנות דשדה מפני הטעם שתולין באריסות הוא משום דלא התירו חכמים אלא כשאמת כן שאם יחקרו הדבר ימצא שכן הוא שהעכו"ם נוטל חלק בפירות אבל בה"ג שהבעלים נוטלים כל הפירות מיחזי ליהוי לאינשי כשכיר יום ע"ש. והקשה ע"ז היד אפרים דכיון שיחקרו יתוודע להם שהוא קבלנות ואם לא יחקרו יתלו באריסות. ותירוץ ע"ז דזה ודאי עתיד להגלות להם שאין העכו"ם נוטל חלק בפירות שיראו כן בעת הקציר כמ"ש המג"א סי' רמ"ד ס"ק ה' ממילא אתו למחשדו שהוא בשכירות יום ולא יתנו אל לבבם לחקור זאת אם הוא בקבלנות או שכיר יום ע"ש:

ומעתה לפי"ז איך ניחוש להאורחים הבאים להתאכסן ליום או יומים מניין יוודע להם שהבעלים נוטלים כל חלק הפירות בשעת הקציר דיתחזו להו כשכיר יום ואמאי לא יתלו האורחים שהוא באריסות כדרך כל השדות שניתנות באריסות, אלא בודאי נלע"ד לומר מכח זה דחיישי' דהאורחים נשאלו מאחד מבני העיר או מבני ביתו וע"י יוודע להם שאינם באריסות ואזי יחשדו שהוא בשכר יום תה נלע"ד ברור. ובזה יהי' שפיר מיושב קו' התב"ש שהביא המחה"ש בסי' רמ"ד ס"ק ח' אהא דכ' המג"א דחוץ לתחום ליכא למיחוש שיקלעו אורחים לשם דמסתמא אין דרך ישראל לשבות אלא עם יהודי ע"כ, והקשה התב"ש דא"כ הו"ל לאסור חוץ לתחום כמלא עינו פן יעמוד אדם סוף התחום ויראה שעושה מלאכה חוץ לתחום ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דלזה בודאי לא חיישי' כיון דשם לא יתוודע לו שאינו באריסות. וא"כ בודאי לא יחשדהו ויהי' תולה שהוא באריסות כנ"ל דהא סתם מלאכה שהוא חוץ לתחום זהו בודאי מלאכת השדה שהוא דרכו באריסות וגם אם יהי' משכחת באיזה פעם גם בשאר מלאכות חוץ לתחום זה בודאי מילתא דלא שכיחי כלל שיהי' משכחת שיעמוד איש אחד בסוף התחום ויהי' רואה וא"ש:

ומעתה לפי"ז דעיקר החשש באורחים הוא משום שיתוודע להם הענין מבני המקום שהם שם ולזה כשהוא מפורסים אצל בני המקום דליכא שום חשד גם להאורחים לא חיישינן שיחשדו אותו כיון שיתודע להם מבני המקום ההוא דליכא שום חשד ולזה שפיר כתב התוי"ט בשם הירושלמי דלא חיישי' לעוברים ושבים ומפני מ"ע כמו לבני עירו והיינו משום דכיון דלבני עירו ליכא שום חשד גם להאורחים דבדודאי יתוודע גם להאורחים מבני עירו דליכא חשד וה"ט דחנוכה. והא דמביא הרמ"א בשם תשו' אשכנזי דחיישי' לאורחים זהו דוקא היכא דהוא דר בין העכו"ם דאזי ליכא למימר שיתוודע לאורחים מבני עירו כיון דליכא ממי שיתוודע להם רק מבעל המלאכה גופא והוא יאמר להם האמת שאינו באריסות וע"ז בודאי יאמינו לו וע"ז אם הוא בקבלנות לא יאמינו לו שיחשדהו שהוא משקר אבל לעיל גבי מרחץ ותנור שהוא מפורסים לבני עירו או לכל הפחות אצל השכנים דליכא שום חשד אזי גם להאורחים ליכא שום חשד כיון שיתוודע להם מן בני עירו או מן השכנים שאינם נוגעים בדבר דליכא למיחוש שהם משקרים אבל גבי תשו' אשכנזי ליכא למימר שיתוודע להם רק ממנו ואותו המה יחשדהו שיהי' משקר כנ"ל והכל מיושב בעזה"י על נכון:

ואחר כתבתי זאת מצאתי בנוב"י סי' ל"ח שדבר מזה הענין לפי דעת השואל ע"ש. ולפענ"ד נראה נכון מוכרח כאשר כתבתי. ועל דברי הנוב"י הי' לי להשיב רק שאין הזמן מסכים. ולפי"ז אם הי' בנ"ד קבלנות גמורה הי' מקום להתיר כיון שדרים שם עוד איזה יהודים אשר יודעים שהוא עושה בהיתר ולהם יאמינו האורחים שאינם נוגעים בדבר דתשו' אשכנזי אינו חושש להאורחים לפי הנ"ל רק כשהוא דר יחידי בין העכו"ם ואינם דרים שם שאר יהודים שאינם נוגעים בדבר כנ"ל. ועכ"ז אין בדעתי לסמוך ע"ז להתיר אפי' הי' קבלנות גמורה דהא חזי' דתשו' אשכנזי חושש דאפי' בני ביתו יחשדהו שהוא משקר ואפי' אם נימא שיש לחלק עכ"ז הא המג"א פסק בסי' רמ"ג ס"ק ב' גבי מרחץ דקבלנות גמורה מדינא אסור משום שיש ליהודי ריוח במה שהעכו"ם עושה בשבת. ועוד יותר כתב הפמ"ג בריש רמ"ג במש"ז דהמעיין בהר"ן ספ"ק דע"ז משמע דקבלנות דשדה אע"ג דאין ישראל נהנה במלאכת שבת מ"מ להמון עם מתחזי להו כשכיר יום. ואעפ"י שידעו שקבלו הוא דלידהו אין חילוק כל שאין עכו"ם נוטל בריוח ויבוא להתיר או שכיר יום ממש ולזה אפי' היכא דנתפרסם ומנהג המקום לשכור רק בקבלנות לשנה ג"כ אסור להר"ן ע"ש. והנוב"י והתוס' ז"ל העלימו עין מזה. ומ"ש בשם מורה א' להתיר ע"י שנותן דבר מועט מריוח לא' משכירי שנה הנ"ל ושיהי' ההיתר מטעם שותפות דהוא הרעה והוא שטות גדול אשר אין כדאין להשיב עליו כאשר כתבתי ועוד יותר אשר אין כדאי להאריך בזה:

אמנם כדי שלא להוציא בלי שום היתר אמרתי לכתוב איזה צד היתר הנראה לפענ"ד אם הוא צורך גדול. דהיינו שיפסקו עם הנכרים הנשכרים לשנה שיתנו להם זהב א' מכל מאה זהובים שיהי' ריווח מכל הטאבאק והוא מה שקורין "איין פראצענט" ואם זה יעלה לסך מרובה אזי יוכלו שיפסקו שיתנו להם חצי זהב מכל מאה זהו' וזה החלק שיגיעו להם יוכלו לקבל ולחלק ביניהם בשוה כל השכירי שנה בשוה ומה טוב יותר שיקבלו חלקם עוד מהטאבאק גופא ודבר זה יהי' להם חוץ מהשכירות שנותנים להם. וכדרך זה כתב הנוב"י במהד"ת סי' כ"ט והגם שהחת"ס באו"ח סי' נ"ט אינינו מסכים על ההיתר כזה שיקח הפועל מכל יורה חביות א' משום דאריסות דשדה נוטל שליש ורביע כדרך האריסין שמטריחין בשביל זה בשדה כזו אבל לטרוח לבשל יורה בשביל שכר חביות א' שכר זה אינו אלא הרעמה בעלמא עי"ש שמאריך עוד בזה:

ולפענ"ד נראה זהו דוקא בנידון דידי' שהוא דומי' דמרחץ אבל בנידון דידן שהוא מלאכת שדה שדרכו באריסות אשר מכח זה גם בקבלנות הי' ראוי להיות מותר משום שיהי' תולין באריסות. רק שהרב המגיד והר"ן כתבו משום כשיחקרו בשעת הקציר שהבעלים נוטלים כל הפירות מחזי להו לאינשי כשכיר יום כמו שהבאתי לעיל בשם הטו"ז והפמ"ג והיד אפרים ולזה בכהא"ג שגם השכירות האלו יטלו בשעת הקציר איזה חלק בריוח ואז אם יחקרו בשעת הקציר יראו שאין הבעלים נוטלין כל הפירות ואזי בודאי נוכל לומר שיטלו באריסות משום שזה יוודע להם כמה הם נוטלים ויוכל להיות שנוטלים שליש ורביע ואף אם נימא שגם זאת יוודע להם שאין נוטלים רק דבר מועט מ"מ זה בודאי יוודע להם מזה בבירור שאינם שכירי יום דלגבי שכירי יום זהו לא משכחת כלל שיטלו אפי' דבר מועט איזה חלק בהריוח וא"כ אפי' לדברי הפמ"ג בשם הרנז"ל הנ"ל שקבלנות בשדה מדינא אסור משום דמיחזי כשכירי יום הנ"ל. מ"מ בכה"ג שנוטלים חלק בהריוח אע"ג דהוא דבר מועט לא מיחזי כשכיר יום משום דלגבי שכירי יום לא משכחת כלל שיטלו חלק בהריוח וממילא כשלא יוכלו לתלות בשכירי יום בודאי הוי הקבלנות היתר גמור בשדה כיון שדרכו באריסות ובפרט במלאכת הטאבאק רובם ככולם דרכם באריסות כידוע, ולזה יש לנו ב' צדדים להתיר הא') לתלות שהוא באריסות. והב') שהוא בקבלנות ואפי' אם יתברר בשעת הקציר שהוא בקבלנות ממילא אז יתברר ג"כ שאינו שכירי יום כיון דלא משכחת גבי שכירי יום כיון דלא משכחת גבי שכירי יום שיטלו שום חלק בשעת הקציר ובכה"ג בודאי יש להתיר בקבלנות כנ"ל:

ועד"ז הי' נלענ"ד לפרש דברי הטור בסי' רמ"ג לקיים הגי' שכתב הלכך מותר בקבלנות שהב"י וסייעתו הגי' בהבלעה והחת"ס סי' נ"ט כתב דגי' בקבלנות מוכרח הוא דמלשון הטור משמע אחר שכתב בשם הרא"ש דבמדינתינו נתפרסם שרגילין להשכיר מרחץ מותר להשכירו הלכך מותר בהבלעה והוא תמוה מאי הלכך דהא בי' קאי ומיני' מיירי ולא הו"ל למימר אלא ובלבד שלא ישכירנו יום יום ויקח שכר שבת וכו' אע"כ דהטור בא לחדש בהאי הלכך דאפי' בקבלנות מותר יע"ש:

ונלפע"ד לפרש כוונת הטור דקאמר בשם הרא"ש ז"ל דנתפרסם הדבר בכל גבולינו שכל מי שיש לו מרחץ או תנור שוכר פועלים לעשות לו מלאכה בהם וכו' אלא משכירו לאחר לשנה וכו' דהיינו שאינו שוכר לו פועלים שכירי יום רק הוא משכירו לשנה ולזה איכא כאן תרתי לטיבותא חדא שאינו שוכר כלל שכירי יום וגם דרכו להשכירו לשנה ומעתה כיון שאינו שוכר כלל שכירי יום בודאי קבלנות מותר דאין לחוש שיהי' חשודי משום שכירי יום וגם אינו נקראת על שמו כיון שדרכו להשכירו ולפי"ז בנידן דידן יש להסתפק אם זה מקרי דר בין הגוים דניחוש להאורחים או לא:

ולפענ"ד נראה ליישב כל הקו' הנ"ל דלכאורה יש להבין דברי הרמ"א בשם תשו' האשכנזי ליש לחוש להאורחים דמשמע מיני' דיש לחוש אפי' בקבלנות דשדה. לפ"מ שהביא הטו"ז בריש סי' רמ"ג בשם הרהמ"ג והר"ן ז"ל דהא דלא התירו החכמים בקבלנות דשדה מפני הטעם שתולין באריסות הוא משום דלא התירו מטעם זה אלא כשהאמת כן שאם יחקרו הדבר ימצא שכן הוא שהעכו"ם נוטל חלק בפירות, אבל כה"ג שהבעלים נוטלים כל הפירות מחזי להו לאינשי כשכירי יום ולזה שפיר כתב הלכך מותר בקבלנות שאין מלאכת עכו"ם נקראת על שמו. ובזה יהי' מיושב מ"ש הב"י שהדעת נוטה שלא לגרוס בקבלנות כי היכא דלא נשווי' להרא"ש חולק על רוב הפוסקים שאוסרים בזה ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דהפוסקים לא אסרו בקבלנות אלא היכא דאיכא לחשודי שהוא שכיר יום. משא"כ לפ"מ שביארנו דברי הטור שכתב דמפורסים דאינו שוכר פועלים דהיינו שאינו שוכר שכירי יום. וא"כ אין לחשוד שהם שכירי יום. ולזה שפיר מותר בקבלנות. ולפע"ד זה מוכרח בכוונתו דמה שאמר שאינו שוכר פועלים דהיינו שכיר יום דוקא. אבל בקבלנות בודאי שוכר דאל"ה איך קאמר אח"כ הלכך מותר בקבלנות. הא קאמר מעיקרא דאין שוכר פועלים אלא היינו שכירי יום. ולזה שפיר קאמר הלכך מותר בקבלנות משום דאין לחשדו בשכיר יום כנ"ל וא"ש:

אמנם כל זה לא א"ש אלא לשיטות הטו"ז וסייעתו דקבלנות דמרחץ אע"ג דמרויח ממלאכת שבת אעפ"כ אינו אסור מדינא רק משום מ"ע שיחשדהו בשכירי יום כמבואר בלבושי שרד אבל לשיטות המג"א דס"ל דהיכא דמרויח ממלאכת שבת אסור מדינא ואינו מותר בקבלנות אפי' היכא דליכא לחשודי בשכירי יום עדיין דברי הטור איני מיושב במה שפי' שמותר בקבלנות משום דאין רגיל לשכור פועלים שכירי יום כנ"ל:

ולפע"ד נראה ליישב אפי' בשיטות המג"א דהנה בסי' רמ"ד סי' ה' מתירין במכס לקבל בשבת בקבלנות משום פסידא כי היכא שלא יבוא לידי איסור היותר גדול. והקשה שם הטו"ז דלמה לא התירו גם במרחץ להשכיר לעכו"ם משום פסידא ותירוץ דבמרחץ אין הפסד גדול כ"כ. ובאמת המג"א כתב דבמרחץ פעמים איכא פסידא יותר מבמכס. אמנם העיקר בזה נלע"ד כמו שמסיים שם הטו"ז. ועוד אני מוסיף קצת נופך משלי דבשלמא גבי מכס הוי הפסד לעניים בכל שעה ושעה כשהוא יודע ורואה שעוברים בלתי תשלומים דמכס ותמיד ההפסד לעניים. ולזה חששו שלא יבוא לאיסור חמור שיקבל הוא בעצמו המכס משא"כ לגבי המרחץ כי עושה מעיקרא המרחץ ידע כי לא יעסוק בו בשבת כלל אפי' ע"י נכרי אין בו חשש שמא עושה איסור כיון שהוא מסיח דעתו ממנו בשבת לגמרי. וזה לפענ"ד פשוט וברור:

תוכן העניינים

שות בית היוצר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה