שות בית היוצר· רבי יואל צבי ראטה
דרושים
פתח הבית
דרוש לסמיכות התורה:
בראשית ברא אלקים וגו' ופירש"י ז"ל ולא אמר ברא ה' שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדה"ד והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים יע"ש. וזהו תמו' איך נאמר בחקו יתברך שראה לבסוף מה שלא ידע בתחילה ח"ו וגם מה טעם עלה במחשבתו לבראו במדה"ד ולא במדה"ר. ונלענ"ד דהנה ידוע בפי המחקרים והבל"ע הביאם דמהאי טעם לקח הקב"ה את הנשמה הקדושה ועקרה ממקום מנוחתה ממה שנהנה מזיו השכינה ושלחה בגוף העכור הזה למקום תוהו ובדרך מסוכן הזה אשר בקל תוכל לנטות מדרך הטוב ותאבד חלילה את הכל ואחר כל היגיעות לא תרויח יותר ממה שהי' לה מקדם שתהי' נהנית מזיו השכינה. אמנם את זה תרויח דמקדם הי' כל טובתה בחנם וזה הי' לה נהמא דכיסופא והקב"ה שהוא הטוב ומטיב הי' רוצה להטיב לה על צד היותר שתהי' הנאה שלה בשלימות בלא נהמא דכיסופא ולזה שלחה אותה בגוף העכור למען שיבא הנאתה בשכר יגיע כפה בשכר תורה ומצות ובודאי כל איש חכם לב יקח מצות כל מה שיוכל לשאת לעוה"ב ויראה להתאמץ שלא לנטות מדרך התורה למען שלא יאבד חלילה מה שהי' לו מקדם כי זהו דבר אבד שלא יאבד חלילה אף מן הקרן מה שהי' לו כי לא די שלא ירויח שיהי' לו הנאה מיגיע כפו בלתי נהמא דכסופא אף גם שיהי' ח"ו יגיעו לריק במה שיאבד אף מן הקרן שלא יהנה גם בנהמא דכסופא ובזה ודאי מתאמץ אדם יותר שלא יהי' לו היזק מן הקרן ממה שיהי' לו פסידות הריוח כדמצינו בחוה"מ שהתירו יותר מלאכת דבר האבד בהיזק מהקרן מפסידות מניעת הריוח וזהו שאמר התנא בפרקי אבות כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ולא אמר יהי' בלשון עתיד היינו משום דהתנא מזהיר בהתחלת דברי מוסר שיתאמץ האדם לילך בדרכי תורה ומצות שלא יפסיד מן הקרן ולזה אמר כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב דהיינו שיש להם חלק לעוה"ב עוד בטרם בואו לעוה"ז ויראה שלא יפסיד מן הקרן וא"ש. וזהו הטעם שבתחילה עלה במחשבתו לברא את העולם במדה"ד ולא במדה"ר כדי שיבוא כל השכר במלואו וטובו בלתי שום שמץ נהמא דכיסופא דאם הי' במדה"ר הי' עדיין קצת נהמא דכיסופא כיון שבא מצד רחמנות ולזה הי' רצונו הטוב לברוא במדה"ד שלא יהי' כלל נהמא דכיסופא (ובזה ג"כ נוכל לפרש הסיום התורה נעוץ סופה בתחילתה דהנה ידוע מאמרם ז"ל כל המצטרך לשלחן של אחרים עולם חשך בעדו כמאמר הזוה"ק דכל המצטרך לשל אחרים בהיל לאסתכולי באפי' ומעתה כל הנהנה מיגיעו יוכל לראות בהעינים וזהו שאמר לעיני כל ישראל בראשית ברא אלוקים דהיינו במדה"ד שלא יהי' נהמא דכיסופא לישראל ובזה יהי' עינים לישראל שלא יהי' בהיל לאסתכולי ולזה שפיר קאמר לעיני כל ישראל דהיינו שיהי' להם עינים לזה בראשית ברא אלקים במדה"ד כנ"ל) וזהו אפשר ג"כ כוונת המדרש וז"ל ר' הונא בשם ר' מתנה אמר בזכות שלשה דברים נברא העולם בזכות חלה ובזכות מעשרות ובזכות בכורים שכלם נקראו ראשית יע"ש. וזהו לכאו' תמו' שכל התורה כלה לא יהי' כדאי לברוא את העולם בעבורה רק בשביל שלשה המצות הללו. אמנם לפי הנ"ל ניחא דכל כוונת הבורא ב"ה הי' בכל מעשיו הן בנתינת התורה הן בבריאת העולם רק שלא יהי' נהמא דכיסופא כנ"ל. וזהו מבואר בביאור היטב בשלשה מצות במה שצו' לתת מראשית העריסה חלה, ומעשר מראשית דגן, וביכורים מראשית ביכורי אדמתך והיינו כדי שלא יהי' אפי' הנאת העוה"ז בנהמא דכיסופא רק מיד מקודם שיבוא להנות בעוה"ז צו' ליתן שכרו דהיינו שלשה מצות הנ"ל למען שלא יהנה בחנם רק בשכר מצותיו הנ"ל.
וזהו מה שמרמז בהתחלת בריאת העולם שכל בריאת העולם וכל נתינת התורה לא הי' רק שלא יהי' כל הנאת העוה"ב נהמא דכיסופא כדרך שצו' שלשה המצות חלה וביכורים ומעשר שלא יהי' גם הנאת העוה"ז בנהמא דכיסופא ולזה ג"כ הי' עלה במחשבתו לבראו במדה"ד כנ"ל וזהו שאמר בראשית ברא אלוקים בזכות שלשה מצות שנקראו ראשית דהיינו חלה ומעשר וביכורים שנצטוו כדי שלא יהי' הנאת העוה"ז נהמא דכיסופא כנ"ל ברא אלקים עלה במחשבתו לברוא את העולם במדה"ד כדי שיהי' כל הנאת העוה"ב רק במדה"ד ולא בנהמא דכיסופא וא"ש:
והן אמת שאם לא הי' היצה"ר בינינו בודאי הי' קיום למדה"ד עם גזירותיו במה שמדה"ד דן נפש החוטאת תמות מפני שבקל היינו יכולין להזהר שלא נחטא משא"כ עכשיו שיצה"ר מרקד בינינו בודאי בקושי ובטורח נוכל לעמוד נגדו וכולי האי ואולי כאמרם ז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יוכל לו והיצה"ר בא מחמת שאכל אדם הראשון מעץ הדעת ומאז בא בקרבינו זוהמת הנחש והנה ידוע מה שתירצו המפורשים על קו' הרמב"ם ז"ל מהקו' על הידיעה והבחירה כי הש"י כל יכול לא יבצר ממנו מאומה והוא מסלק ידיעתו במה שנוגע לבחירה ולזה ג"כ כאן גבי אכילת אדה"ר מעץ הדעת הי' ג"כ בידיעת הקב"ה שאדה"ר יאכל מעץ הדעת רק שהי' מסלק הידיעה כדי שיהי' לו בחירה וזהו אפשר ג"כ כוונת הקב"ה שאמר לאדה"ר איכה וגם אמר לו בלשון שאלה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת והיינו משום שאדה"ר הי' נבוך בחקירה זו מהידיעה והבחירה ולזה הי' הקב"ה מרמז לו שהוא כל יכול ויוכל לסלק ידיעתו כדי שיהי' לאדם הבחירה ולזה אמר לו איכה וגם שאל לו המן העץ וכו' להראות לו שהוא יכול לסלק ידיעתו שלא לידע אי' הוא וגם שלא לידע אם אכל מעץ הדעת עד שהוצרך לשאלו וגם באמת יוכל אפשר להיות כן שהי' מסלק ידיעתו (או אפשר שלא הי' צריך לסלק ידיעתו מחדש רק שהשאיר בסליקו מידיעתו מקודם שחטא שאז הי' צריך לסלק את ידיעתו כדי שיהי' לו הבחירה והשאיר בסליקו כדי להראות זאת לאדה"ר כמבואר בפנים) כדרך שהוא מסלק ידיעתו תמיד בטרם שיבוא האדם לידי העבירה כדי שיהי' לו הבחירה כדברי המפורשים הנ"ל וג"כ הי' כאן מסלק ידיעתו ולא הי' ידע עד שהוצרך לשאלו ובזה יהי' מתירץ שפיר שלא יהי' נראה כערך גניבות דעת לפני הקב"ה חלילה. וזהו הדרך אפשר נוכל לומר בכמה מקומות בתוה"ק בסגנון זה כמו גבי בלעם וכדומה וא"ש
וזהו הכונה בראשונה מקודם שבא היצה"ר בעולם עלה במחשבתו לברוא במדה"ד מטעם הנ"ל כדי שלא יהי'. נהמא דכיסופא וראה בידיעתו פירש מקודם שסילק את ידיעתו ראה שאדה"ר יאכל מעץ הדעת ויבוא היצה"ר בעולם וממילא ראה שאין העולם מתקיים ולזה הקדים מדה"ר ושתפה למדה"ד ועכ"ז לא העביר את מדה"ד מהתחלת הבריאה מכל וכל כדי שאולי יהי' צדיקים שיוכלו לכבוש את היצה"ר ולא יצרכו למדה"ר. עמהם יתנהג במדה"ד כדי שיבוא שכרם בלתי נהמא דכיסופא כמבואר בשל"ה הקדוש שמדה"ד נשאר להצדיקים והיינו כנ"ל כדי שלא יהי' להם נהמא דכיסופא ולזה הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה מפני שהקב"ה מתנהג עמהם במדה"ד כדי להרבות שכרם רק להבינונים שהם רוב העולם שלא יוכלו לקיים עם המדה"ד לבד עבור היצה"ר אזי הוא מוכרח לשתוף להם מדה"ר אף שיהי' להם נהמא דכיסופא קצת כי זהו טוב להם יותר משיאבדו חלילה מהקרן וממילא הקב"ה טוב לכל:
ובזה נוכל לפרש בעזה"י סמיכות התורה שתהי' נעוץ סופה בתחילתה דהנה רש"י ז"ל פירש על הא דסיים התורה לעיני כל ישראל שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת עכ"ל יע"ש ולכאורה יש להבין אין נשאו לבו של משה לשבור את הלוחות ולמה באמת הסכימה דעת הקב"ה לדעתו כיון שהי' הקב"ה יודע שיהי' צריך לחצוב לוחות אחרות א"כ הי' יותר טוב שאלו ישארו אמנם לפי הנ"ל ניחא דבראשונה עלה במחשבתו של הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין כדי שלא יהי' נהמא דכיסופא כנ"ל אמנם כ"ז הי' כשלא הי' עדיין זוהומת הנחש מעץ הדעת אבל עבור אחר אכילת העץ הדעת שנולד היצר הרע הוצרך לשתף גם למידת הרחמים אמנם גבי מתן תורה הקדושה שפסקה מהם זוהמת הנחש ונתבטל היצר הרע אזי בודאי לא הי' צריכין למידת הרחמים והי' די לפי בחינתם אז להתנהג במידת הדין לחוד כדי שלא יהיה נהמא דכסופא ולזה העשרת הדברות הם נפתחים במידת הדין כדכתיב וידבר אלוהים את כל הדברים האלה יע"ש ברש"י ז"ל שעמד בזה במאי דפתח בזה השם אלהים ולפי הנ"ל ניחא דמשום שפסקה מהם הזהומת הנחש אמר להם את כל הדברים דהיינו כל העשרת הדברות בדבור אחד כמבואר ברש"י ז"ל שם במידת אלהים דהיינו במידת הדין וכן הי' העשה"ד כתיבות בלוחות בבחינת מידת הדין אמנם כאשר עשו את העגל חזר בהם הנגע צרעת מהזוהמת הנחש ונתחדש ביניהם היצר הרע ולא הי' בהם תו יכולת להתקיים במידת הדין לחוד וממילא לא הי' ראוים להם תו הלוחות כיון שהם הי' כתיבות בבחינת מידת הדין ולזה כשירד משה מן ההר וראה מה שעשו את העגל וחזרה בהם הזהומת הנחש ולזה שפיר נשאו לבו לשבור את הלוחות כיון שהבין שאין יכולת בהם לקבל את לוחות אלו כיון שהם בבחינת מידת הדין ושפיר הסכימה דעת הקב"ה לדעתו מהאי טעמא ואמר לו יישר כחך ששברת א"כ כל הטעם מה ששיבר משה את הלוחות הי' מחמת שעלה במחשבתו של הקב"ה לברא במה"ד כדי שלא יהי' נהמא דכסופא כנ"ל וזהו שאמר אשר עשה משה לעיני כל ישראל דהיינו שנשא לבו לשבור את הלוחות פירש"י ז"ל זה הוי משום בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ דהיינו משום שעלה במחשבתו לברוא במידת הדין כדי שלא יהי' נהמא דכסופא כנ"ל וא"ש ולעתיד כשיתבטל היצה"ר יתקיים המה"ד:
ובאו"א נלענ"ד לפרש סמיכות התורה לפי הנ"ל דהנה כמה פעמים שמזכיר מיתת משה ואהרן מזכיר סרחונם על אשר מעלו במי מריבה ככתוב על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל ופירוש רש"י ז"ל בפ' פנחס שמשה בקש שיכתב סרחונו שלא יאמרו אף הוא מן הממרים הי' וכו' יע"ש ולכאורה יש להבין דמאי נפקא מנה בעון זה או אם הוא בעון אחר ונלענ"ד דהנה איתא פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור הי' אומרים אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. ולכאורה לא הזקנים הי' להם לדאוג ע"ז שיהושע לא הי' במדרגת משה רק יהושע אמנם זה ידוע דגדול הדור נמשך בגדולתו אחר בחינת הדור אם הדור צדיקים גם גדולי הדור יכולים להיות בבחינה גדולה כדפירוש רש"י ז"ל גבי מה שאמר הקב"ה למשה לך רד דכלום נתתי לך גדולה רק בשביל ישראל יע"ש וכן הוא מבואר בגמ' דראוי הי' הילל שתשרה עליו שכינה רק שאין דורו ראוי' לכך ומעתה נוכל לומר דלא מן יהושע הי' החסרון מה שלא הי' במדריגת משה רק מהדור הי' החסרון כיון שהם לא היו בבחינה גדולה ולזה גם הוא לא הי' יכול לעלות למדרגה גדולה ולזה הוא דאמר פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור הי' אומרים אוי לא"ב אוי לאותה כלימה ולזה הי' הם דואגים כי מצידם הי' החסרון מה שלא האיר פני יהושע כפני חמה כמו גבי משה וזה מוסר גדול לכל אחד ואחד מהדור שיהי' נזהר להיות סור מרע ועשה טוב כי לא די מה שמפסיד בדרכיו המכוערים לנפשו עוד יותר הוא מפסיד לגדולי הדור במה שהם נסוגים אחור על ידיהם מלעלות במדריגה גבו' מה שראוי' להם והגורם לזה עתיד ליתן דין וחשבון גם עבור זה וזהו שאמרו ז"ל לא זכה נטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם והיינו משום דהוא לא זכה גרם גם לחבירו להורידו ממדריגתו כמו שהי' ישעי' הנביא קובל על ישראל ואמר בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב והיינו ובעבורם הוא אינו יכול לעלות במדרגה גבו' וזהו ג"כ שדאגו והתאבלו הזקנים הנ"ל:
וזהו אפשר ג"כ הטעם דהצדיק נתפס ר"ל בעון הדור והיינו משום שהוא ראוי' להיות במדרגה גדולה ואינו יכול מחמת עון הדור ולזה הקב"ה נוטלו מהדור תהו ג"כ כונת הכתוב הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני רעה נאסף הצדיק והיינו מפני רעת הדור כנ"ל וזהו ג"כ אפשר הטע' דמשו"ה לא הי' יכול לכנוס לארץ מחמת שאין דורו הי' ראוי' לו ולמדריגתו הגדולה וזה איפשר באה לו מחמת מי מריבה שאלו הי' מקדש שם שמים לעיני ישראל גבי מי מריבה אזי הי' גם הדור עולים למדריגה גדולה וממילא הי' יכולת בידו להכניסם לארץ ישראל וזהו שאמר לו הקב"ה שלא יעבור את הירדן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל כי לולא זאת הי' גם הם במדרגה גדולה וממילא הי' יכולת בכם להכניסם ובזה ג"כ מיושב דמפני מה נענש אהרן הלא הוא לא חטא רק משה הכה את הסלע ולפי הנ"ל ניחא דגם באהרן הי' הטעם הנ"ל דהוא לא הי' ראוי' להם מחמת גדולתו אמנם אם הי' נתקדש שם שמים גבי הסלע אזי הי' גם הוא ראוי' להכניסם וזה הי' כונת משה רבינו במה שבקש להודיע סרחונו כדי לזכות את הרבים להודיע להם איך גדולת גדולי הדור נמשך אחר מדריגת הדור וזה יהי' להם למוסר גדול כנ"ל וא"ש:
ובפשיטות נוכל לומר לפי הנ"ל דהקב"ה עלה במחשבתו לברוא במידת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף מידת הרחמים והיינו דבאמת רצונו של הקב"ה הוא גם עכשיו להתנהג במידת הדין כדי שלא יהי' נהמא דכסופא ועם הצדיקים אשר יש יכולת בידם לגבור על יצרם מתנהג באמת גם עכשיו במה"ד כדברי השל"ה הנ"ל ומדקדק עמהם כחוט השערה וזהו הטעם שנענשו משה ואהרן על חטא מי מריבה כיון שהקב"ה הי מתנהג עמהם במידת הדין ולזה הי' מדקדק עמהם כחוט השערה וכל זה הי' לתועלתם כדי להרבות שכרם בלי שום נהמא דכסופא ולזה הי' מתנהג עמהם במידת הדין כדנקרא משה איש האלהים וזהו ג"כ איפשר הפירוש במה שהשיב הקב"ה למשה רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה ופירשו רב לך הרבה שכר צפון לך מה שייכת יש לתשובה זו על בקשתו בתפילת ואתחנן ולפי הנ"ל ניחא דזה הי' משיב לו הקב"ה למשה דמשום זה אינני שומע לקול תפילתך משום שאני מתנהג עמך במידת הדין ומש"ה אני מדקדק עמך כחוט השערה וזהו לטובתך כי רב לך שהרבה שכר צפון לך שלא תהי' נהמא דכסופא וזהו שבקש משה רבינו להזכיר את סרחונו כדי להודיע שלא הי' מן הממרים רק שהוא הי' נענש כ"כ משום שהקב"ה הי' מתנהג עמו במידת הדין וזה שסיים התוה"ק ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וכו' ולכל היד החזקה ולכל המורא אשר עשה משה לעיני כל ישראל וא"כ שהי' גדול כ"כ והי' יכולת בידו לעשות ניסים ונפלאות גדולות כאלו א"כ בודאי הי' ג"כ יכולת בידו גם להכניסם לארץ א"כ מפני מה לא הכניסם ע"ז אמר מפני כן לא הכניסם לארץ דבראשית ברא אלהים את השוה"א ובראשונה עלה במחשבתו לברוא במידת הדין וגם עכשיו הוא במחשבתו הקדושה גבי הצדיקים ומדקדק עמהם כחוט השערה ולזה הי' מתנהג גם עם משה במה"ד וקרא אותו איש אלהים ולזה הי' מדקדק עמו והענישו עונש גדול ולא הי' מניחו להכניסו לארץ ולמען הרבות שכרו כנ"ל וא"ש:: ובזה נוכל ג"כ שפיר לפרש בעזה"י הא דקאמר ואתחנן אל ד' בעת ההוא אדני אלהים וכו' דמש"ה קאמר תפלתו בלשון ואתחנן דהיינו לשון מתנת חנם דהיינו שהי' משה מבקש מהקב"ה שיתנהג עמו במידת הרחמים ויתן לו במתנת חנם ולזה הי' מזכיר השני שמות הוי' ואלהים שהוא השיתוף מידת הדין והרחמים והי' בקשתו שיתנהג עמו ג"כ בשיתוף מידת הרחמים למה"ד כמו שמתנהג עם שאר בני אדם ועל זה השיב לו הקב"ה שלא ידמה בנפשו שהוא אינו נחשב רק כשאר בני אדם שאינם יכולים להתנהג רק בשיתוף מידת הרחמים כי הוא נחשב לצדיק גמור והוא צריך להתנהג במידת הדין לחוד לטובתו כדי שלא יהי' לו נהמא דכיסופא כי הרבה שכר צפון לו כאמור רב לך כנ"ל וזה ראוי' לו שלא יהי' בו נד"כ כנ"ל וא"ש:
ולפי מה שכתבנו מכל בעזה"י לפרש דברי התוס' בברכות דף ל"ה ע"ב בד"ה כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקו' שהקש' אהא דמסיק הגמ' שם דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום אזי מלאכתן נעשין ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום אזי מלאכתן נעשין ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך והקשו דכאן מוקמינן להאי ואספת דגנך באין עושין רצונו ש"מ ולעיל מוקמינן לי' להאי קרא בעושין רצונו ש"מ ולכאורה מוכרח ג"כ דאיירי בע"ר ש"מ כהתחלת הפרשה והי' אם שמוע תשמעו ותירצו דאיירי ודאי שעושין רצונו אבל אינו עושין רצונו כ"כ דאינו צדיקים גמורים יע"ש. ולכאורה דבריהם אינם מובנים כ"כ דמנין לנו לחלק בין עושין רצונו בין אין עושין רצונו כ"כ ונלענ"ד לפי מה דמסקינן לעיל דבראשונה עלה במחשבתו של מקום לברוא העולם במידת הדין דהיינו מחמת מידת טיבו כדי להנות בריאותיו בלי שום נהמא דכסיפא רק מחמת שראה שאין העולם מתקיים מחמת גודל יצרם הרע שנשתרש בקרבם אחר אכילת עץ הדעת אזי מוכרח הי' כביכול הקב"ה לשתף שם מידת הרחמים. אמנם עיקר כונת רצונו הטוב הי' שיתקיים העולם במידת הדין לחוד ולזה הצדיקים הגמורים שיוכל לגבור על יצרם בהם מתנהג במידת הדין לחוד כאשר עלה במחשבתו וזהו עיקר רצונו הטוב וצדיקים האלו שיוכלו להתנהג במידת הדין לחוד אלו נקראים צדיקים גמורים שעושים רצונו של מקום מכל וכל דהיינו שממלאים כל רצונו מה שעלה במחשבתו לברוא את העולם במידת הדין לחוד משא"כ אלו הצדיקים שצריכים שהקב"ה ישתוף להם גם המידת הרחמים הם צדיקים שאינם גמורים דהיינו שעושים רצונו של מקום אבל אין עושין רצונו כ"כ כי רצונו של הקב"ה הי' שיתקיים רק במידת הדין לחוד וזהו החילוק בין עושין רצונו אבל אין ע"ר כ"כ וא"ש דברי התוס' הנ"ל. וזהו אפשר ג"כ כוונת התנא בפרקי אבות פ"ב מ"ד עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו דהיינו שתעשה רצונו מכל וכל כמו שאתה עושה רצונך מכל וכל דהיינו שיוכל להתנהג עמך במידת הדין כי הוא רצונו הגמור כי כך עלה במחשבתו לבראו במידת הדין וממילא כשאתה עושה רצונו הגמור מכל וכל אזי יעשה רצונך כרצונו דהיינו שיתן שכרך במלואו וטובו בלי שום נהמא דכסיפא בטל רצונך מפני רצונו דהיינו שתהא מדקדק בכל הספיקות ותבטל כל מיני תאות לבך וזה הפי' בטל רצונך דהיינו תאות לבך מפני רצונו דהיינו כדי שיתקיים רצונו של הקב"ה שיוכל להתנהג עמך במידת הדין ולא ימצא לדקדק עמך אפי' כחוט השערה ואזי ממילא תינחל שני עולמות עוה"ז ועוה"ב ואזי יבטל רצון אחרים מפני רצונך דהיינו שתהי' בכלל העושים רצונו של מקום אזי מלאכתן נעשין ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' כנ"ל. אמנם כל זה נאמר לצדיקים גמורים ואנו הלואי שנוכלו להתקיים בלי שיתף הרחמים למידת הדין כמו שהתפלל ר' אלכסנדר בברכות דף י"ז ע"א בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך דהיינו שיגמור כל רצונך מה שעלה במחשבתך לברוא את העולם במידת הדין לחוד ומי מעכב שאור שבעיסה דהיינו היצר הרע שמכח זה במה שראית שאין העולם מתקיים מחמת היצר הרע כנ"ל הייתי מוכרח לשתף גם מידת הרחמים אמנם אנו רצוננו לעשות רצונך הטוב מכל וכל ע"כ יהי' רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשיב לעשות חקי רצונך בלבב שלם אמן:
לשבת בראשית
ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ומדקדק האור החיים ז"ל וז"ל מקרא זה לא ידענו מה בא ללמדנו יע"ש ונלענ"ד דאח"ז נאמר ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה וכו' וק' הכפל לשון במילת שונות הראשון בלשון ויכל והשני בלשון וישבות וע"ק דבראשון לא נאמר רק מלאכתו לחוד ובהשני נאמר מכל מלאכתו וגם בפסוק שאח"ז מדקדקים מה דמסיים כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות דלאיזה כונה קאמר לעשות לשון עתיד ונלענ"ד דהנה נאמר לעיל וירא אלהים את האור כי טוב ומדקדקין איך נוכל לומר אצל הבורא ית"ש וירא כי טוב דמשמע דראה דבר חדש מה שלא ראה מקדם וזה חלילה לומר עליו יתעלה אשר לו נגלה העתידות כמו העוברת וראיתי בפירוש חדש על התוה"ק הנקרא כו"ק שפירש וירא אלהים את האור שהקב"ה הוציא את האור מכח אל הפועל והראה לעולם את האור כי טוב בעבור שהוא טוב יע"ש שהאריך זהו לכאורה פירוש נכון אמנם זהו התואר וכי טוב אין שייך לכאן דהא זה ידוע לכל שכל בריאות העולם הי' בעבור מידת טיבו כנאמר עולם חסד יבנה ויותר הי' נכון לפענ"ד לפרש עפ"י דרך זה וירא אלהים את האור שהקב"ה הראה את האור לעולם כי טוב פירש שהראה לעלם שהאור טוב כי בהיותו האור בכח לא הי' העולם מכיר טובת האור כי לא הי' מושג להם משא"כ כשהוציאו הקב"ה מכח לפועל אז הכירו העולם והשיגו את האור כי טוב. או שנאמר דמש"ה לא הכירו מעיקרא טובת האור אף שהי' בעולם דהנה איתא במדרש רבה דאמר ר"ש בן יהוצדק מהיכן נבראת האור מלמד שנתעטף הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם עד סופו וזהו לכאורה פליאה גדולה לשאול דמאין נברא האור יותר מכל בריאת שמים וארץ ונלענ"ד דהנה שמעתי פירוש אהא דאמרינן יוצר אור ובורא חשך דמפני מה נאמר גבי אור לשון יוצר וגבי חשך לשון ברא דהנה גבי אור לא שייך לומר לשון בריאה דמשמע שהוא בריאה חדשה דהא באמת הוא אינו כן דהא קודם בריאת העולם הי' יותר אור מהשתא דהא אורו של אין סוף ב"ה הי' מאיר עד בלי תכלית משא"כ גבי חשך בודאי שייך לשון בריאה כי הוא באמת בריאה חדשה דהא קודם הבריאה הי' מלא אור ולזה בודאי הי' צריך לבריאה חדשה לגלול אור מפני בריאת החשך ולזה גבי האור אין שייך לומר בריאה רק יוצר לשון צורה כי האור לא הי' צריך בריאה כנ"ל רק שהי' צריך צורה כדי שיהי' מושג לעולם כי מקודם שנעשה להאור צורה לא הי' מושג כמו שאינו מושג אור החמה לחלושי הראות עד שיעשה איזה מסך המבדיל בינו לבין החמה אזי יושג לו אור החמה כן הי' צריך לעשות איזה מסך המבדיל להאור דהיינו להעשות לו איזה צורה כדי להשיגו וזה שנאמר יוצר אור ובורא חושך וא"ש:
ומעתה לפ"ז דהאור אינה נבראת רק שנעשה לה צורה כדי להשיגה שפיר שאלו במדרש לר"ש בן יהוצדק מהיכן נבראת האור דבשלמא שאר בריאת שמים וארץ לא שאלו מהיכן נבראו כיון דבהם שייך שפיר לשון בריאה משא"כ על האור שפיר שאלו איך נאמר על האור ויאמר אלהים יהי אור דמשמע שהי' צריך בריאה וזהו נגד החוש כיון דקודם הבריאה ג"כ הי' צריך להיות אור עוד יותר כנ"ל ועל זה השיב רשבי"ה מלמד שנתעטף הקב"ה כשלמה פירש זהו בריאת האור כיון שהאור הקודם דהיינו האור של אין סוף ב"ה לא הי' מושג מחמת רוב זיו והדרו עד שהי' הקב"ה צריך לעשות מסך המבדיל וזהו דקאמר שנתעטף הקב"ה כשלמה דהיינו שעשה לאורו מסך המבדיל וע"י זה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם עד סופו דהיינו שהי' מושג וזהו הבריאה הי' צריכה להאור אף שהיא מקודם כדי שתהי' מושג וזהו דקאמר וירא אלהים את האור פירש שהראה את האור לעולם כי טוב דהיינו שיושג להם שהוא טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך פירש במאי הראה לעולם את האור כי טוב במאי שהבדיל בין האור ובין החשך דהיינו שהי' עושה מסך המבדיל בין האור הזך והזוהר וא"ש. ובפשיטות נוכל לומר דהנה ידוע שמתיקות האור וטובו אינו ניכר כ"כ רק מחמת החושך דכאשר נגלל האור מפני החושך בלילה אזי במה שניכר החסרון מה שיחסר במניעת האור בזה ניכר טובו לשבח להבורא ב"ה בהחזרת אורו באור הבהיר וזהו שאמר וירא אלהים את האור כי טוב פירש שהראה את האור כי טוב כנ"ל ובמה הראה זאת להכיר טובת האור לעולם בויבדל אלהים בין האור ובין החושך פירוש במה שהבדיל בין האור ובין החשך דהיינו שברא גם את החשך מזה ניכר טובת האור כנ"ל וא"ש:
ובדרך אחר הי' נלענ"ד לפרש הא דוירא אלהים את האור כי טוב דהנה ידוע דברי ר' אבו' שהי' אומר שקודם בריאות העולם הי' הקב"ה בונה עולמות ומחריבן וזהו לכאורה פליאה דאם הי' צריך להחריבן אח"כ למה בנאן מתחילה דהא לפניו יתברך שמו הי' נגלה זאת מקדם אמנם לזה צריך לומר בדרך שהארכתי לעיל דהקב"ה הי' נותן את הבחירה לעולמות כיצד יתנהגו את עצמן בבריאתן וממילא הי' הקב"ה צריך לסלק ידיעתו כביכול דאם לא כן לא יהי' להם בחירה כדרך שמצינו גבי הארץ ששינתה מצווי הבורא ב"ה שיהי' טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן והיינו ע"כ מפני שהי' לה הבחירה אם לקיים הצווי או לא וכמו כן הי' הבחירה לעולם שנבראו קודם בריאת העולם ולא קיימו צווי הבורא בענין בריאתם ולזה הי' הקב"ה בונה העולמות וכשלא קיימו צוויו הי' מחריבן ואח"כ כשבונה זה העולם הי' ג"כ נותן את הבחירה לעולם בענין בריאתם אם לקיים צואתו בענין צואת בריאתם ומעתה בראשונה בבריאת האור מיד קיים האור בענין יציאותו מכח אל הפועל צואתו של הקב"ה ולזה אמר וירא אלהים את האור כי טוב פירש שראה הקב"ה שהאור שהוא טוב דהיינו שקיים צואתו וראוי להתקיים ולא להחריבן כמו שהחריב העולמות שמקודם בריאת העולם ולזה שפיר אמר וירא שהוא נראה כמו דבר חדש כיון שנתן להם הקב"ה הבחירה א"כ הי' צריך לסלק הידיעה ולזה אמר שפיר וירא וא"ש וזה נכון לפענ"ד וכן בכל מקום דקאמר וירא כי טוב נראה לפענ"ד לפרש כן שראה שהוא טוב שקיים הצווי שלו ולזה יוכל אפשר להיות דמש"ה לא קאמר ביום שני כי טוב גבי בריאת הארץ כיון שהיא לא קיימו צואתו כנ"ל משא"כ ביום שלישי שקיימה עוד יותר גבי דשאים מה שלא נאמר להם למינהו בצווייהן והם קיימו מכח ק"ו ולזה נכפל ביום השלישי כי טוב וא"ש:
ובזה יהי' מיושב שפיר קו' הבעל העקרים פ"ב ממאמר שלישי דלמה לא נאמר כי טוב ביצירות האדם כמו בכל היצירות כולן ולפי הנ"ל ניחא כיון דהאדם מיד באותו היום בבואו לעולם מיד חטא ולא קיים צווי הבורא ב"ה ולזה לא נאמר כי טוב גבי יצירתו וקרוב לזה קצת תירץ גם בעל העקרים ז"ל והע"נ מביאו ובזה נוכל לפרש דברי המדרש דכשפגע אדם בקין אמר לי' מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי אמר כך הוא גדול כח התשובה מיד פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת וזהו פלא ולפי הנ"ל ניחא דלפי מה דמסקינן דמש"ה לא נאמר כי טוב גבי יצירות האדם משו' שלא קיים צווי הבורא ובפתיחת השיר של מזמור שיר ליום השבת פתח בתיבת טוב להודות לד' והיינו משום כששמע מקין שגדול כח התשובה א"כ ממילא שפיר נוכל לומר גם על יצירתו כי טוב כיון שיש תקנה לאולתו בתשובה ולזה מקדם ששמע שמהני תשובה הי' ירא לפתוח את השיר היקר דפתח בטוב כיון שלא נאמר אצל יצירתו משא"כ עכשיו ששמע שמהני תשובה וגם אצלו יוכל להאמר כי טוב אחר התשובה כמו שאמר באמת וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ודרשו חכז"ל והנה טוב מאוד זהו יום המיתה והיינו כידוע שע"י יום המיתה חוזר האדם בתשובה כמאמר התנא ז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך וממילא שפיר יוכל להאמר גם גבי האדם כי טוב ולזה ע"י המיתה מסיים שפיר וירא אלהים את כל אשר עשה דהיינו כל בריאת העולם שלא הי' בריאתם אלא בשביל האדם ובריאת אדם לא נגמר בכי טוב רק ע"י תשובה ותשובה לא נגמרת רק ע"י מיתה ולזה נאמר על יום המיתה והנה טוב מאוד ולזה לאחר ששמע אדם שגדול כח התשובה על ידה יהי' נגמר יצירתו ויצירת כל בריאת העולם בכי טוב שלא הי' צריך להחריבן כמו שהחריב העולמות של קודם הבריאת העולם ולזה מיד פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לד' דהיינו שנוכל להודות לד' במידת טוב כיון שנגמר הכל בכי טוב וע"י זה שנגמר הכל בכי טוב שבת הקב"ה ובלא זה לא הי' שבת כיון שהי' צריך חלילה להחריב את העולם כמו שהחריב את העולמת קודם הבריאת זה העולם וזהו המשך הפסוקים וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד דהיינו יום המיתה ועל ידה יהי' נגמר התשובה וע"י זה יהי' קיים לעולם שלא יהי' צריך ליחרב כיון שיהי' תיקן לאולת האדם בתשובה ויוגמר תקונו לאחר מיתה כי התשובה לא מהני על העוה"ז רק על מה שמתוקן על אחר מיתה ולזה ע"י המיתה נגמר הכל בכי טוב וכששמע זאת האדם עשה תשובה ונגמר הכל בכי טוב כנ"ל ולזה מסיים ויהי ערב ויהי בקר יום הששי דהיינו שכל יום הששי נגמר בכי טוב שלא תאמר שאותו הזמן שהי' האדם בחטאו קודם התשובה לא הי' בכי טוב זה אינו רק לאחר התשובה נגמר כל יום הששי בכי טוב ולזה נאמר יום הששי בה' כי היכא דלשתמע דנגמר כל יום הששי בכי טוב שכיון שנתקן הבל ולזה ויכולו השמים והארץ וכל צבאם דהיינו שע"י זה נגמר כל בריאת שמים וארץ בכי טוב דהיינו דהאי והנה טוב מאוד קאי גם אל אחריו אויכולו השמים והארץ וכל צבאם דהיינו שכולם נגמרו בכי טוב וע"ז אמר ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה דהיינו עולם הזה שפסק ממלאכתו כיון שנגמר במלואו וטיבו וע"ז אמר וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה דהיינו שלא יהי' צריך תו להחריב ולבנות כמו שהי' צריך קודם בריאת זה העולם כנ"ל ולזה הוא דקאמר מכל מלאכתו וזהו ג"כ מה דמסיים כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות דהיינו שישבת מכל בניני העולמות והחריבן שלא יהי' צריך תו להחריבן וזה הי' ניתן בכח בחירת העולם. שאם לא הי' העולם מקיים הצווי בענין הקריאה הי' הקב"ה צריך להחריבן ולבנות אחרת ועל דעת זה ברא אלהים את העולם שיהי' הבחירה בידם אם לקיים הצווי בענין הבריאה אם לא דהיינו שאם לא יקיימו הצווי אזי יחרבו כמו העולמות הקודמין ויבנה עוד עולם אחר מעתה שנגמור הכל בכי טוב א"כ ממילא שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות דהיינו שגם מזה הדעת אשר ברא אלהים את העולם אדעתא דהכי דאם לא יקיים הצווי יחרב ויבנה עולם אחרת גם מזה שבת ולזה שפיר קאמר אשר ברא אלהים לעשות לשון עתיד, כי כן הי' מחשבת תחילת הבריאה לעשות אחרת שאם לא יקיים זה הצווי ויהי' צריך לחרוב או עכשיו שנגמר בכי טוב שבת מזה וא"ש:
ובאו"א נלענ"ד לפרש פסוקים הנ"ל ובזה יתפרש ג"כ בעזה"י גם מה דאמר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות אשר צריך פירוש דבמאי ברכו ובמאי קדשו דפשטות הלשון משמע דלא קאי רק אלעתיד כפירש רש"י ז"ל דהנה עוד נוכל לפרש דברי המדרש הנ"ל דכשפגע אדם בקין א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי אמר כך היא גדול כח התשובה מיד פתח ואמר וחמור שיר ליום השבת ונ' מקודם נפרש כאשר שמעתי מאדמ"ו הגאון והקדוש מהר"מ א"ש אב"ד דק"ק אונגוואר זצ"ל בעל המחבר אמרי א"ש דהנה אמרו ז"ל מנוי' גמורה טוב שלא נברא משנברא וכו' ופי' המרש"א ז"ל בח"א דמו"מ אשר הוא קרוב להפסד משכר אין עושין וביאת האדם בעוה"ז הוא כמעט על דרך זה דהוא קרוב. להפסד דהא איכא רמ"ח מצות עשה המביא שכר ושס"ה מצות לא תעשה שמביאין הפסד א"כ איכא סיבות יותר דהיינו המצות ל"ת להפסד מלשכר דהיינו המ"ע וזהו שאמרו מנוי' גמורה פירש שמנאו את המ"ע ואת המצות לא תעשה ומצאו שהלא תעשה הם מרובין ממ"ע א"כ הוא קרוב להפסד ולזה הוא טוב שלא נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ע"כ דברי המהרש"א ז"ל וש"י. אמנם לפי מה דאמרו דגדולה תשובה שזדונת נעשין לו כזכיות א"כ תו לא הוי קרוב להפסד מחמת המצות לא תעשה דהוי מרובין ממצות עשה דהא אית להו תקנתא להפכם לזכיות בתשובה והנה בהמזמור של"י השבת טוב להודות לד' וכו' אחר שמסיים כל השבחים אמר שמחתני ד' בפעליך ולזה מקדם ששמע שגדול כח התשובה לא הי' לזמר זה השבח שעיקר השבח סובב והולך במה שמשמיח בפעלי השם דהא טוב שלא נברא כנ"ל אבל כשפגע אדם בקין וא"ל שעשיתי תשובה ונתפשרתי ואמר כך הוא גדול כח התשובה וא"כ הי' טוב שנברא ולזה שפיר פתח מיד מזמור שיר ליום השבת ומסיים שמחתני ד' בפעליך וא"ש ושפתים יושק. אמנם בזה עדיין אינו מיושב כ"כ מה סמיכות יש לזה דוקא לשבת ע"כ נלענ"ד על דרך זה שייך שפיר לשבת דהנה איתא בס' אור החיים ז"ל אהא דאמרו ז"ל כל המקדש וכו' ואומר ויכולו וכו' כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ע"כ דלכאורה דחוק הוא דמי שמע כזאת שיבא אדם לשתוף בדבר שכבר נגמר מלאכתו אמנם להיות שהשבת הוא המקיים העולם כל ששת ימים ואחר עבור ששת ימים יבא שבת אחרת ויחי' ויקיים עוד ששת ימים אחרים ותיכף לא ברא ד' בשעת הבריאה כח בעולם רק לעמוד ששת ימים לטעם הנודע ליודעי אמת ואח"כ ברא ד' את יום השבת ובו ביום חתר ד' ומשפיע נפש לעולם שיעור המקיימם עוד ששת ימים וכן לעולם ע"ז הדרך וזולת זה היום הי' העולם חרב בגמר ששת ימים והי' חוזר לתו"ב ולזה כל השומר שבת הוא מקיים את העולם ואין לך שותף גדול מזה. ולך לדעת כי מיום ברוא אלהים את האדם לא חסר העולם צדיק יסוד העולם דהיינו מי ששומר שבת כי אדם שומר שבת הי' ואחריו קם שת בנו כי הי' צדיק גמור ואחריהם כמה צדיקים שומרי שבת היינו משותלח נח. שם. אברהם. וכו' ומשם לא פסקה שומרי שבת בישראל כמרז"ל שאפי' במצרים הי' שומרי שבת ובזה הי' מקיימים העולם עי"ש דבריו המתוקים ומעתה לפ"ז שמירת שבת הוא קיום העולם וע"י ששמר אדם שבת בזה נתקיים העולם אמנם כ"ז הוא אם אדם הוא צדיק דאז הי' מהני מה ששמר את השבת ונתקיים העולם משא"כ אם לא הי' אדם צדיק לא הי' מהני שמירת שבת שלו וממילא הי' צריך העולם לחרב ולזה קודם שעשה תשובה לא הי' יכול לזמר המזמור שיר של יום השבת וכו' דהיינו שהוא משמיח בפעלי השם דהא עדיין הי' מוכן לחרב משא"כ כאשר שמע מקין שמהני תשובה וע"ז אמר כך הוא גדול כח התשובה מיד פתח ואמר מזמור של"י השבת ומסיים שמחתני ד' בפעליך כיון דמהני תשובה א"כ הוא נמי יעשה תשובה ויהי' תקנה בשמירת שבת שלו שיוכל העולם להתקיים וכן בכל הדורות הבאים החיוב מוטל על כל אדם להחזיר בתשובה בע"ש קודם כניסת שבת כדי שיתקיים העולם עבור שמירת שבת שלו וכל אחד ידמה בנפשו אולי הוא יהי' הגרם שיתקיים עוד העולם על ידו ועליו יהי' נאמר כי זה כל האדם כמו שפירשו ז"ל כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה כי הוא המקיים את העולם ואחר התשובה בשמחה רבה יוכל לפתח כמו שפתח אדם הראשון מזמור שיר ליום השבת וכו' שמחתני ד' בפעליך כי מעתה הוא בטוח שיתקיים העולם ויוכל הוא לשמוח בפעלי ד' וא"ש:
ובאו"א נלענ"ד לפי דרך הנ"ל דהנה רש"י ז"ל פירש אהא דויהי עו"ב יום הששי דמשה הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית לומר שהתנה ע"מ שיקבל ישראל ה' חומשי תורה ד"א יום הששי כולם תלוים ועומדים עד הששי הוא ו' בסיון המוכן למתן תורה שיום ו' בסיון שקבלו ישראל התורה נתחזקו כל יצירת בראשית ונחשב כאלו נברא העולם עתה ע"כ ומעתה לפ"ז עדיין לא נגמרה מעשה בראשית עד ששי בסיון שקבלו ישראל התורה אמנם זהו דוקא בששת ימי החול אז הי' בריאת שמים וארץ אינם נגמרים בעבור שלא הי' עוד מי שיקבל את התורה וכל העולם לא נברא אלא בשביל התורה ולזה כל זמן שלא קבלו את התורה הי' בריאת שמים וארץ רפוין משא"כ בשבת קודש כששמר אדם הראשון את השבת בודאי כל זמן משך יום השבת בודאי הי' בריאת שמים וארץ בחזקתן ובקיומן כמו בששי בסיון כשקבלו ישראל את התורה כיון ששבת לחוד שקול כנגד כל התורה א"כ תיקן אדם הראשון בשמירת השבת כמו ישראל שקבלו את התורה אלא החילוק שבקבלת התורה נתחזקו שמים וארץ אף בימי החול כיון שקבלו לקיים את התורה אף בימי החול משא"כ גבי אדם הראשון ששמר את השבת לא נתחזקו שמים וארץ רק ביום השבת לחוד אבל לא בימי החול ושמירת שבת שלו בלא תשובה לא הי' מהני כלל ואדרבה גוי ששבת חייב מיתה כידוע ועל דבר שאינה נגמרת במלואו וטובו לא שייך לומר עליו שיר ושבח ולזה בלא שבת רק בימי החול לא הי' יכול אדם הראשון לזמר את השיר של מזמור שיר ליום השבת וכו' שמחתני ד' בפעליך דהיינו שהוא מזמר ומשביח שהוא משמיח בפעלי השם כיון שפעלי השם עדיין אינן בגמר חזקתן וכן ביום השבת אם לא הי' יודע דמהני תשובה וממילא לא הי' עושה תשובה לא הי' נגמר חזקת בריאת שמים וארץ א"כ גם ביום השבת לא הי' יכול לזמר מזמור שיר ליום השבת כנ"ל משא"כ כשפגע אדם בקין וא"ל מה נעשה בדינך וא"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי אמר כך הוא גדול כח התשובה א"כ גם הוא יעשה תשובה וישמור את השבת ויגמור חזקת שמים וארץ לכל הפחות ביום השבת במלואו וטובו ואזי הם ראוים לזמר ולשבח עליהם ולזה מיד פתח ואמר וחמור שיר ליום השבת וכו' שמחתני ד' בפעליך דהיינו ביום השבת יוכל לזמר ולשבח בפועלי ד' כיון שהם נגמרין במלואו וטובו ע"י שמירת שבת שלי אחר התשובה וא"ש:
ומעתה לפי המתבאר שבימי החול אין בריאת שמו"א בגמר חזקתן עד ששי בסיון אבל ביום השבת הם בגמר חזקתן יבואו שפיר המשך הפסוקים הנ"ל ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם דהיינו ביום הששי שהוא ששי בסיון כפירש"י ז"ל אז ויכולו השמים והארץ וכ"צ דהיינו אז יתחזקו שמים וארץ אבל כעת ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה דהיינו כעת כלה את מלאכתו אבל לא שיהי' נגמרו בחזקתן מכל וכל עד יום ו' בסיון והנה כל זה מלאכת ימי החול משא"כ ביום השבת גופה נגמרו מכל וכל ע"י שמירת שבת של אדם הרא' ולזה אמר וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה דהיינו בימי החול לא נאמר וישבות רק ויכל כיון שמלאכת החול עדיין צריכין שהקב"ה ישפיעו להם חיות לקיום וחיזק עד ששי בסיון שאז יהי' להם ממילא קיום וחזק ע"י התורה ולזה עדיין לא שבת מכל וכל ממלאכת חול רק שכלה מלאכתו מחמת שבא יום השביעי משא"כ ביום השבת אזי נגמר כל המלאכה ולזה שפיר נאמר גבי שבת לשון שביתה דהיינו וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ולזה הוא אומר ויברך א' את יום השביעי ויקדש אותו דהיינו שבירך את יום השביעי בתוספת ברכה שנגמרו בו כל מלאכת שמים וארץ בחזקתן מה שהן קיימין בחזקתן מחמת עצמן מחמת שמירת השבת של אדם הראשון והקב"ה אין צריך להשפיע בהם חיות ביום השבת כמו בחול וממילא שפיר שייך למימר בו לשון שביתה אצל הקב"ה ולזה הוא מסיים לפיכך ברכו וקדשו כי בו שבת מכל מלאכתו דהיינו שביום השבת נגמרו כל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות דהיינו שביום השבת נגמרו כל מלכתו יותר מימי החול אשר ברא אלהים לעשותו משו' שבריאת ימי החול עדיין צריכין תיקון כיון שהם עדיין רפוין עד יום ששי בסיון שאז יגמרו ע"י קבלת התורה משא"כ ביום השבת גם עכשיו הם נגמרין ולזה נאמר גבי' ברכה וקדושה ולאחר מתן תורה שאז יהי' גם בימי החול נגמרו כל מלאכתו אזי יהי' נאמר תוספת ברכה וקדושה בשבת על המן ולזה שפיר מסיים לשון לעשות כיון שבימי החול עדיין צריכין תיקון כנ"ל משא"כ בשמירת שבת בו שבת מכל מלאכתו הצריכין עוד תיקון וא"ש. ובאופן אחר נלענ"ד ליישב דברי המדרש הנ"ל דהנה ידוע כי כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ואם ח"ו לא יעשו ישראל תשובה אזי מעמיד עליהם מלך כהמן עד שיהי' מוכרחים לעשות תשובה ובזכות התשובה יבא גואל צדקנו במהרה בימינו והנה במשנת השיר שהלוים הי' אומרים דרשו על מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים והנה ידוע שהרמב"ן ז"ל כתב לרמז ג"כ כל הששה ימים מששת ימי בראשית על השנים העתידין לבא אח"כ ושבת מרמז על יום שכלו שבת יע"ש שהוא כדברי המשנה הנ"ל והנה הקב"ה הראה לאדם הראשון כל דור ודור ודורשיו וראה שאין בן דוד יוכל לבא שיהי' יום שכלו שבת אלא כשיהי' ישראל עושים רצונו של מקום וגם כן ראה שבסוף הדורות יתמעטו עושים רצונו של מקום והי' מתמי' מתי ואיך יבוא גואל צדק מה שמרמז עליו יום השביעי שיהי' יום שכלו שבת עד שפגע בקין וא"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי אמר כך הוא גדול כח התשובה א"כ ממילא יהי' תקו' שיבא גואל צדק ויהי' יום שכלו שבת דהיינו שישראל יעשו תשובה אם לא ברצונם חלילה אזי יעמוד עליהם מלך כהמן ויהי' מוכרחים לעשות תשובה ויבא ג"צ ויהי' יום שכלו שבת ולזה מיד פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת פירש ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים דהיינו ליום ביאת גואל צדקנו שיבא במהרה בימנו אמן כי"ר מלפני אבינו שבשמים וא"ש:
לשבת חנוכה
שבת דף כ"א ע"ב אמר ר' כהנא דרש ר' נתן בר מניומא משמי' דר' תנחום נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי ואח"כ דרש רנב"מ משמי' דר"ת מאי דכתיב והבור ריק אין בו מים ממשמע שנאמר והבור ריק איני יודע שאין בו מים אלא מה ת"ל אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו יע"ש והנה מנהג העולם להסמיך שני מאמרות הללו כי היכא דלשייכי להדדי ע"כ גם אנכי אענה חלקי בעזרת החונן לאדם דעת דהנה איתא במדרש דאלו הי' ידע ראובן דכתבה התורה עליו וישמע ראובן ויצלהו מידם מיד הי' נוטלו על כתיפו והי' מוליכו אל אביו ורבים תמהו על זה דחלילה לומר על ראובן דלהתפאר הי' מצילו יע"ש במפרשי תורה ושמעתי מאדמ"ו הגאון והקדוש בעל המחבר ס' אמרי א"ש זצוק"ל זי"ע ליישבו דהנה ידוע דישראל מחויב למסור את נפשו כדי להציל את חבירו אפי' אם הוא מסכן נפשו על ספק הצלת חבירו וכתב הסמ"ע דזהו דוקא גבי ישראל משום דכל ישראל ערבים זב"ז ושייך גבי' מאי חזית דדמא דידך סמיק טפי דלמא דמא דהאי גברא סמיק טפי כדאיתא בפסחים משא"כ גבי בן נח אינו מחויב להסתכן בנפשם עבור הצלת חבירו משום דהוא מוזהר יותר על הצלת נפשו מהצלת חבירו כדמזהיר עליו הכתוב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ע"כ והנה לכאורה קשה על ראובן דלמה באמת לא נטלו על כתיפו להוליכו אל אביו אלא משום דהי' ירא להסתכן נפשו דהי' חושש דאחיו יהרגו אותו וכ"ת דמה בכך דמ"מ הוא הי' מחויב להסתכן נפשו עבור אחיו כנ"ל אמנם זהו דוקא אם הי' דין השבטים קודם מתן תורה כדין ישראל בודאי הי' מחויב למסור נפשו אמנם ראובן הי' סבר דיש לו דין בן נח וב"נ אסור למסור נפשו עבור הצלת חבירו כנ"ל ובאמת בזה הוי מחלוקת אם השבטים הי' להם דין ישראל או דין ב"נ קודם מתן תורה אמנם מדכתב גבי ראובן וישמע ראובן ויצילהו מידם מוכח דהי' להם דין ישראל דהנה לכאורה קשה דאיך כתבה התורה עלי' דראובן ויצילהו מידם דהא עדיין לא הי' מצילהו לגמרי דהא צו' להשליכהו באחד הבורות שהי' בהם נחשים ועקרבים שהי' עדיין מוסכן מהם אמנם כיון דמחשבתו הי' לטובה כדי להצילו כדברי הכתוב למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו והקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ולזה שפיר כתבה התורה עלי' ויצילהו מידם והנה כל זה אתי שפיר אם יש להם דין ישראל משא"כ בבן נח אין הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה א"כ מוכח מהא דכתבה התורה וישמע ראובן ויצילהו מידם דהי' להם דין ישראל ולזה שפיר אמר המדרש דאלו הי' ידע ראובן דכתבה התור' עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם א"כ ממילא הי' ידע דיש לו דין ישראל כנ"ל ולזה מיד הי' נוטלו על כתיפו ומוליכו אל אביו והי' מוסר נפש עבור הצלתו כדין ישראל דמחויב למסור נפשו עבור הצלת חבירו כל אלו דבריו הנחמדים מפז ושפתים יושק. ולפענ"ד נראה ליישב דברי המדרש הנ"ל וגם דקדוק הנ"ל דאיך כתבה התורה וישמע ראובן ויצילהו מידם דהא עדיין לא הי' מצילו דהא צו' להשליכו בבור של נחשים ועקרבים כנ"ל ועוד יש לדקדק דלמה באמת צו' להשליכו במקום סכנה בבור של נחשים ועקרבים הגם דכונתו הי' להשיבו אל אביו דלמא בינה לבינה יסתכן אמנם בלא זה הוא קשה להאמין על שבטי יה שיהי' רוצים לשפוך דם נקי אלא דהם הי' סוברים דהוא מחויב מיתה כיון שסיפר עליהם לשון הרע כמו שלקתה מרים בצרעת שהוא חשיב כמת עבור לשון הרע וקודם מתן תורה לא הי' יודעים עונש כל עבירה ולזה דנהו אותו במיתה וגם ראובן הי' מסופק בזה אם הוא חייב מיתה או לא ולזה אמר להם אל תשפכו דם כי הוא ספק נפשות אלא כדי לברר הדבר השליכהו באחד הבורות והבור רק מים אין בו נחשים ועקרבים יש בו א"כ אם הוא חייב מיתה עבור לשון הרע א"כ ממילא בודאי יבוא הנחש שהוא הראש הצפעוני לעבירה זו לקחת את דינו ויהרגנו ואם הוא צדיק בודאי יעשה לו הקב"ה נס וינצל כידוע דאין ערוד ממית אלא החטא ממית אמנם עדיין יש להבין דעבור זה הספק גופה הי' לו לראובן להשאירו בידי אחיו דאם הוא חייב מיתה יהרגנו ואם הוא צדיק הקב"ה יעשה לו נס וינצל אך זה אינו דהא ידוע דמבעלי בחירה קשה יותר שקב"ה יעשה נס כיון שקב"ה נתן הבחירה חפשית בידי אדם לנטות הן לטוב הן לרע אף שהוא נגד רצונו הטוב ולזה הי' ירא ראובן להשאר אותו בידם לברר זה הספק משום דיוכל להיות הגם שהוא צדיק ואינו חייב מיתה מ"מ מצד הבחירה החפשית שלהם יהרגו אותו ונס גדול כזה להצילו מידי בטב"ח אינו ראוי' להעשות לו ולזה אמר להם אל תשפכו דם אבל להשליכו בבור של נחשים ועקרבים שפיר צו' כדי לברר ספק זה משום דמנחשים ועקרבים הי' בטוח שיעשה לו הקב"ה נס אם הוא צדיק ותמצית זה הענין מבואר בזוהר הקדוש יע"ש ולזה שפיר כתבה התורה עלי' דראובן ויצילהו מידם כיון דבאמת הי' יוסף צדיק א"כ אם השליכו אותו להבור של נחשים ועקרבים לא הי' מסוכן משא"כ אלו הי' נמסר בידם בודאי הי' מסוכן אף אם הוא צדיק כיון שהם בעלי בחירה כנ"ל ולזה כיון דראובן הצילו מידם מיד הי' ניצל לגמרי אף דהשליכו אותו בבור של כו"ע כנ"ל ולזה שפיר כתבה התורה עלי' וישמע ראובן ויצילהו מידם וא"ש:
והנה אם הי' יודע ראובן מזה דהוא באמת צדיק ואינו חייב מיתה כלל א"כ בודאי לא הי' מהצורך להשליכו בהבור של נו"ע כדי לברר זאת אם הוא חייב או לא כיון דבלא זה הי' מבורר לו ולזה שפיר קאמר המדרש דאלו הי' יודע ראובן דכתבה התורה עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם א"כ הי' יודע דהוא אינו חייב מיתה כלל דאל"ה האיך כתבה התורה עלי' ויצילהו מידם הא עדיין לא הי' מצילו כיון דצו' להשילכו בהבור של נו"ע ועדיין הי' שם מסוכן אלא כיון דהי' צדיק תו לא הי' מסוכן כנ"ל ושפיר הי' מצילו לגמרי א"כ אי הי' יודע מזה הי' יודע דהוא צדיק ולא הי' צריך לברר זאת בהשלכת הבור מנו"ע א"כ ודאי לא הי' מצו' להשליכו בהבור מנו"ע אלא הי' ניטלו על כתיפו והי' מוליכו אל אביו וא"ש:
ומעתה נבוא לבאר בעזה"י סמיכות הנ"ל דהנה הגמ' שם בשבת מסופק אי ההדלקה עושה מצו' או ההנחה עושה מצו' יע"ש ונלענ"ד סברת הספק דהנה הבית יוסף הקשה בה' חנוכה דלמה קבעו שמנה ימים דכיון דבשמן שבפח הי' בו כדי להדליק לילה אחת נמצא שלא נעשה הנס אלא בז' לילות ותירוץ שחילקו את השמן שבפח לח' חלקים ובכל לילה הי' נתונים במנורה חלק אחד והי' דולק עד הבוקר נמצא שבכל לילה נעשה נס יע"ש והטו"ז תירץ דע"כ צ"ל דמיד בליל א' נעשה נס שנשאר ממנו לשאר לילות דאל"ה בדבר ריקן אין שייך ברכה לעשות ברי' חדשה כמבואר בהזוהר על פסוק מה יש ליכי בבית שאין הוא יתברך עושה נס ליתן ברכה אלא במה שיש כבר בעולם ולזה כיון שנעשה הנס גם בלילה הראשונה ולזה קבעו שמנה ימים יע"ש. ולפענ"ד לפי זה בפשיטות יותר אתי שפיר דכיון דאין הוא יתברך עושה נס ליתן הברכה אלא במה שיש כבר בעולם א"כ זהו גופה נס שמצאו את הפח כיון דבלא זה לא הי' ברכה חל כלל כנ"ל א"כ זהו גופה הוא נס גדול שטמאו כל השמנים וזה נשאר א"כ בודאי שפיר הוצרך לקבוע שמנה ימים דהא דהוי על לילה ראשונה להדליק זהו הוי ג"כ נס מה שלא טמאוהו כמו השאר השמנים ואדרבה לפי דברי הטו"ז הנ"ל זהו כולל כל הנס דאם לא הי' נשאר זה הפח לא הי' הברכה חל כלל כנ"ל וזהו כונת הזמר במה שאמר וסותר קנקנים נעשה נס לשושנים פירש ומנותר קנקנים מה שנשאר שלא טמאותו כמו שאר השמנים נעשה נס לשושנים דבלא זה לא הי' נעשה נס משום דעל דבר ריק לא הי' הברכה חל ולזה בני בינה ימי שמנה קבעו שיר ורננים דאל"ה הי' קשה דלא הי' צריך לקבוע אלא שבעה יורם כקו' הב"י הנ"ל משא"כ לפי מה דקאמר דמנותר קנקנים נעשה נס לשושכים מתורץ שפיר דבני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורככים וא"ש.
ומעתה הי' לכו הנס בשני אופנים הא' שנשאר זה השמן שבפח שלא נומאוהו כשאר השמנים והב' שנתרבה שיהי' די להדליק על שמנה ימים ואם נאמר כדברי הבית יוסף הנ"ל שחילקו את השמן שבפח לשמנה חלקים ובכל לילה נתנו במטרה חלק והי' דולק עד הבקר א"ב הוי שני האופני הנס בכל לילה ולילה דהיינו הנס הא' עה שנשאר שהי' חלק אחד ליתן במנורה להדליק כל לילה ולילה והנס השני במה שדלק עד הבקר והנה בזה הב' אופני הנס תלי' אי אמרינן הדלקה עושה מצו' או הנחה עושה מצו' דהיינו אי אמרינן דעיקר הנס הי' כאופן הא' בנה שנשאר השמן שבפח טהור דזה הוי נס יותר ממה שנתרבה דהא בלא זה לא הי' מתרבה כדברי הטו"ז הנ"ל אז אמרינן דהדלקה עושה מצו' דמזה השמן הי' ניתונים חלק א' בכל לילה להדליק א"כ זה הי' עיקר הנס שהי' במה להדליק ולזה אמרינן דהדלקה עושה מצו' משא"כ אי אמרינן דהנס הב' מה שנתרבה היא העיקר הנס וזה הוי נס יותר ממה שנשאר השמן שבפח משום דמה שנתרבה הי' הנס שלא כדרך הטבע משא"כ מה שנשאר זה לא הוי חוץ לדרך הטבע ולזה א"כ בודאי לא אמרינן, דהדלקה עושה מצו' כיון דעל מה שהי' מדליקין הי' בכל לילה מהשמן שבפח להדליק כדברי אביי הנ"ל ועיקר הנס לא הוי אלא במה שנתרבה ולזה לא אמרינן דהדלקה עושה מצו' אלא ההנחה עושה מצו' ובאלו שני אופני הנס מסתפק הגמ' איזה מהם הוי עיקר הנס וזהו הספק אי הדלקה או הנחה ע"מ אמנם לפי מה שבארנו לעיל דלזה צו' ראובן להשליכו בהבור של נחשים ועקרבים כדי לברר אם יוסף חייב מיתה או לא ולא הניחו בידיהם כדי לברר זה הספק דאם הוא צדיק בודאי יצילו הקב"ה מידם משום דהי' ירא להניחו בידיהם דיוכל להיות שהוא צדיק ואעפי"כ לא יצילו הקב"ה מידי בעל בחירה כי זה צריך נס יותר להציל מידי בעלי בחירה ממה שצריך נס להציל מנחשים ועקרבים שהם אינם בעלי בחירה כנ"ל א"כ ממילא מוכח גם כאן דעיקר הנס הי' במה שנשאר השמן שבפח וזה הוי נס יותר ממה שנתרבה דהא זה הנשאר ניצל מן היונים שהם בעלי בחירה שהי' הבחירה בידם לטמא גם זה השמן שבפח כמו שטמאו כל השמנים שבמקדש משא"כ מה שנתרבה זה לא הוי נס כ"כ שהוא ממילא כמו מה שנשאר שהוא ניצל מידי בעל בחירה כנ"ל ולזה ממילא אתי שפר מה דפסקינן דהדלקה עושה מצו' דאעפ"י דהי' בכל לילה מה להדליק ממה שנשאר מ"מ זהו העיקר הנס מה שנשאר מידי בעלי בחירה. והנה התוס' הקשה על הא דר' תנחום דקאמר נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה דאמאי קתני פסולה ולא קתני ימעט דגבי דרבנן הוי לי' למתני תקנתא ימעט כמו גבי מבוי ותירצו דאתי' לאשמעינן דהדלקה עושה מצו' ומש"ה קתני פסולה דאי הי' קתני ימעט הי' משמע דאם הוא רוצה להניחו למטה מעשרים הוא יוצא ולזה אשמעינן פסולה דאם הוא רוצה להניחו למטה מכ' מחויב הוא לכבותה ולהחזיר ולהדליקו משום דהדלקה עושה מצו' יע"ש ומעתה שפיר שייכי שני מאמרות האלו להדדי דהמימרא שני' הוי ראי' להמימרא ראשונה דמעיקרא קאמר דנר חנוכה שהניחה למעלה מכ' היא פסולה משום דהדלקה ע"מ כדברי התוס' הנ"ל והיינו כדבארנו לעיל משום דזהו העיקר הנס מה שנשאר השמן שבפח מידי בעלי בחירה שלא טמאוהו' וזה הוי נס יותר ממה שנתרבה כנ"ל ולראי' לזה דלהנצל מבעלי בחירה צריך נס יותר מביא המימרא שני' ממאי דכתיב והבור רק איני יודע שאין בו מים אלא מת"ל אין בו מים אלא מים אין בו נחשים ועקרבים יש בו א"כ לפ"ז דהי' בו נחשים ועקרבים למה צו' ראובן להשליכו בהבור אלא דהי' רוצה לברר אם הוא צדיק כנ"ל א"כ קשה אמאי לא הניחו בידם לברר ספק זה אע"כ צ"ל דלהנצל מידי בעלי בחירה צריך נס יותר א"כ ממילא מוכח כהמימרא ראשונה דנר חנוכה שהניחה למעלה מכ' היא פסולה ואם הוא רוצה למעט א"כ הוא צריך לכבותה ולהחדר ולהדליקו משום דהדלקה עושה מצו' כנ"ל וא"ש: ובאופן אחר נלענ"ד ליישב סמיכות הנ"ל דהנה לכאורה יש להבין דאמאי הוקבע יותר בנר חנוכה לפרסם הנס יותר מלגבי שאר מצות דעיקר מצות נר חנוכה דוקא בפתח הסמוך לרה"ר וגם עיקר מצותה עד שתכלה רגל מן השוק דמזה נראה דעיקר מצוותה לא הוקבע אלא לפירסם מה דלא הוי כן גבי שאר מצות אפר הוקבע ג"כ על הנס ונלענ"ד דהנה הבינה לעיתים הקשה דהא הי' לנו כמה ניסים בזמן הזה שהוציאנו מתחת השיעבוד של הונים וכמה צרות גזרו עלינו לבטל שבת ור"ח ומילה ר"ל ואין אנו עושין שום זכר לשום דבר להנס רק מהנרות לבד יע"ש ונלענ"ד דהנה כתיב בתהילים הללו את ד' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ד' לעולם הללוי' ועמדו בזה כל המפרשים דמה להם לגוים ולאומים לשבח במה שגבר עלינו חסדו וגם כפל הלשון אינו מדוקדק ונלענ"ד דהנה העולם הכו בעורון דאם הקב"ה עוזרם בכל מיני ההצלחות הן בעניני משא ומתן שמרויחין בענין אחד הם שוכחים לשבח את הבורא עבור הטובה שעשה בהזמין הענין בהצלחה כי האדם מדמה שכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה וזהו פתוי היצר למען הרחיקו מעבודת השם יתברך כי אלו מוחזק אצלו שהוא יתברך נתן לו כח לעשות את החיל הזה וכי הוא יתברך הזמין לו זה הענין המו"מ בהצלחה הי' תמיד מוסיף אהבה ויראה בעבודת ד' מדי יום ביומו ומדי רגע שתמיד הי' רואה אם הי' רוצה לראות השגחת ד' עליו וכן אם בא על האדם איזה חולה וד' ישלח לו הרפואה ע"י איזה שליח בדרך הטבע כדרכו יתברך להתלבש את כל בדרך הטבע האדם הנרפא משבח ומהלל תמיד את הרופא ששלח לרפאות אותו כי הוא מומחה גדול וטוב הערך וכי הוא רפא אותו וזהו בודאי פתוי היצר כדי לשחררו מלהלל ולשביח ומלהוסיף בתהילות ד' ולהרבות במצוות ומע"ט ובעבודת השם כי אם הי' רוצה לראות בעיני פקוחה ולהחזיק האמת בנפשו הי' יודע בידיעה ברורה כי אין כח בידי האדם לרפאות בלתי עזרת ד' ורצונו הטוב כי כמה וכמה חולאים אינם נתרפאים מתרת ידי הרופאים המומחים הגדולים עד אשר יעלה לרצון לפני ד' לשלוח רפואה ע"י מומחה פלוני וע"י סם פלוני וכמה פעמים נראה בעליל שאם חלילה אין רצון ד' לשלוח הרפואה אזי לא מזדמן הרופא. הכלל העולה הכל בא בהשגחת השם יתברך אלא שהיצר טח עינים מראות אמנם חכם עיניו בראשו ועיניו לנוכח יביטו לפאר ולרומם תמיד את ד' יתברך ובכל דרכיו ובכל ענינו שהכל בא בהשגחה ולא להשליך הדברים תחת דרכי הטבע וכן בעניני המלחמות שאם מלך א' גובר את חבירו העולם מניחין את הכל לדרכי הטבע ובאמת הכל בא בהשגחת השם יתברך אשר עיניו פקוחות על כל דרכי כל איש ואיש כאשר אנו אומרים ביוצר אור ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית רק הוא יתברך מתלבש את הכל בדרכי הטבע שיהי' נראה כאלו הטביע כן במעשה בראשית אמנם כשהקב"ה עושה נס חוץ לדרך הטבע אזי נראה בבירור שבא בהשגחתו יתברך ואז בודאי הוא מהולל ומשובח בפי כל והנה הבעל העקידה ז"ל כתב כתב לפרש זה פסוק דגדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמיתך דהיינו מה שהקב"ה עושה חוץ לדרך הטבע דהוא מעל שמים דהיינו למעלה מהוראת הכוכבים ומזלות זהו חסדך הוא בבחינת חסד שהוא לפנים משורת הדין מה שהטביע בדרכי הטבע במע"ב ועד שחקים דהיינו מה שהוא בדרכי הטבע שהוא תחת הכו"מ שהוא עד שחקים הוא אמיתך שהוא בבחינת אמת יע"ש וזהו כונת הכתיב להגיד בבוקר חסדך דהיינו להגיד הנס שהוא חוץ לדרך הטבע שהוא נראה לעין כל שהוא בא בהשגחת השם יתברך כדמיון הבוקר שהוא מאיר לכל זהו חסדך כדברי הבעה"ע שהוא בבחינת חסד ואמונתך מה שהוא בחינת אמת שהוא בדרך הטבע הוא בלילות זהו דומה ללילה שאינה נראה לכל שהוא בא בהשגחת השם יתברך רק להמאמירים וקצת מזה מבואר ג"כ בספר אפיקי יהודא רק הוספתי קצת נופח בעזה"י:
אמנם כשהקב"ה עושה נס חוץ לדרך הטבע אזי זה הנס מעיד על הכל שהכל בא בעזרת השם יתברך כי זה הנס שחוץ לדה"ט מעיד שגם דרך הטבע גופה הוא בידו הקדושה לשנות אל רצונו הטוב א"כ כל הישועות וההצלחות שבאים בדרך הטבע הכל באים מאתו יתברך ועל כלם הוא יתברך ויתרומם ועם זה מבואר יותר כונת הכתוב הנ"ל כי גדול מעל שמים חסדך פירוש כאשר אתה עושה נס חוץ לדרך הטבע שהוא גדול מעל שמים שהוא חסדך אזי גם עד שחקים אמיתך דהיינו אזי אנו צריכין להודות שגם מה שהוא בדרך הטבע שהוא עד שחקים הוא ג"כ אמיתך וא"ש:
וזהו ג"כ כונת הכתוב להגיד בבוקר חסדך אזי ממילא הוא עדות על אמונתך שהוא בלילות ומפני זה אנו עושין זכר לניסים שנעשה לנו חוץ לדרך הטבע למען שלא נשכח מהשגחת השם יתברך עלינו תמיד אפי' כשהוא מתנהג בדרכי הטבע שהכל באים מאתו יתברך אמנם האומות שאין הקב"ה עושה להם ניסים ונפלאות חוץ לדרך הטבע א"כ אין להם ראי' על דרכי הטבע שהם באים בהשגחת הבורא יתברך די להללו ולשבחו אך כשהוא יתברך עושה עם עמו הסגולה נס חוץ לדרך הטבע אזי הוא יתברך פוקח עורים שגם הם רואים שדרכי הטבע גופה הם ברשותו יתברך ובידו הקדושה לנטותה אל כל חפצו ורצנו הטוב ואזי הוא יתברך פותח אלמים שגם הם מהללים ומשבחים עזרתם וישועתם והצלחתם אף שהם בדרכי הטבע להבורא יתברך ומודים שהוא יתברך סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים הגם שהוא בדרך הטבע וזה שאמר דוד המלך ע"ה הללו את ד' כל גוים שבחוהו כל האמים כי גבר עלינו חסדו פירש כאשר גבר עלינו חסדו דהיינו שהקב"ה עושה עמנו נס חוץ לדרך הטבע שהוא בבחינת חסד כדברי הבעל העקידה הנ"ל אזי גם אתם תהללו ותשבחו את ד' על ישועתכם ועזרתכם הגם שהוא בדרך הטבע עכ"ז ממה שגבר עלינו חסדו בחוץ לדרך הטבע תדעו דגם הישועה שהוא בדרך הטבע שהוא בבחינת האמת הוא ג"כ מד' לעולם וזהו שאמר כי גבר עלינו חסדו והמלה כי משמש לפעמים בלשון כאשר פי' כאשר גבר עלינו חסדו אזי תדעו ג"כ דואמת ד' לעולם שהדה"ט שהוא בבחינת אמת שהעולם מתנהג בו הוא ג"כ מד' וראוי להללו ולשבחו ולפארו בלי הפסק בכל רגע ורגע על כל נשימה ונשימה כמאמר הכתוב כל הנשמה תי"ה וא"ש:
והנה בימי החשמונאים אף שעשה הקב"ה לנו ניסים ונפלאות שמסר גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכו' מ"מ האינו מאמין בד' הי' יכול להעמיד את הכל בדרך הטבע ולא הי' מתעורר כלל לרומם ולהדר להבורא יתברך שהי' אומר שהכל הי' כן במקרה אמנם כשנעשה הנס עם הנרות שהי' חוץ לדרך הטבע אשר לא יכול שום אדם להכחיש את זאת ואזי בעל כרחם יספרו שבחו יתברך על כל הניסים שנעשה לנו שהכל בא בהשגחת השם יתברך וידו הקדושה הי' נטוי' עלינו מתחילה ועד סוף ולזה לא הוקבע לנו לעשות שום זכר רק להנס מהנרות כי זהו המפתח מכל הניסים שנעשה לנו אז להלל ולשבח ולפאר את הכל להבורא יתברך וגם אז בזמן הזה הי' אשר לא הי' מאמינים בכל לבם עד אשר ראו הנס של הנרות וכאשר ראו הנס מהנרות אזי הי' כלם מעידין ומגידין שהכל בא בהשגחה פרטיות מהשם יתברך וכזה מיד כשנעשה הנס מהנרות הי' מפרסמין את הנס מהנרות לכל אחד ואחד בכל הרחובות ובכל השוקים בכל פינה ופינה כדי להודיע ולחזק את הנס בלבבם להאמין באמת שהקב"ה עשה לנו את כל הניסים עם כל הישועות בהשגחה פרטיות ולזה בעבור שהי' צריכין אז לפרסם מאוד הנס מהנרות הוקבע גם לדורות שיהי' המצו' ג"כ ע"י פירסום למען שיהי' לנו לראי' ולתעודה גם לדורות שהקב"ה עשה לנו אזי ניסים והושיענו מאויבינו ולא בלבד בדרך הטבע עשה לנו אלא גם שלא בדרך הטבע עשה עמנו בנס הנרות ומזה הי' לנו ראי' גם על הניסי' שבדרך הטבע שהי' בהשגחה פרטיות ומזה גם אנחנו בדורות אחרונות נוכל להביא ראי' מזה שכל עזרתנו וישועתנו מה שמגיע לנו בדרך הטבע הכל בא בהשגחת הבורא יתברך ויתרומם ובודאי חיוב גדול לחזק ולהשריש האמונה הזאת בקרבנו למען שלא נטעה חלילה לנטות את הכל לדרך הטבע ולזה הוקבע לנו הנס הנרות דוקא בפירסם וזהו שאמר ר' תנחום ג"כ נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה ופירש"י ז"ל דלא שלטה בה עינא למעלה מכ' וליכא פרסומא ניסא והיינו משום דעיקר המצו' הוקבע דוקא להיות בפירסם לחזק בלבבינו האמונה שנודע שלא להניח הכל בדרך הטבע ומביא ראי' לזה דבקל יוכל לנטות חלילה לדרך זה להניח הכל בדרך הטבע מהמימרא שני' מדכתיב והבור רק איני יודע שאין בו מים ומת"ל ואין בו מים אלא מים אין בו נחשים ועקרבים יש בו והקשה הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה א"כ אם השבטים הי' רואים שנעשה לו נס גדול שהוא צדיק גמור ואיך יגעו במשיח ד' אשר הוא חפץ בו ומצילו ותירץ שהנחשים והעקרבים הי' בחורי הבור או שהי' עמוק ולא ידעו בהם יע"ש ולפי מה שהבאנו לעיל בשם הזוהר בודאי גם השבטים הי' יודעים מהם א"כ הדרה קו' הרמב"ן לדוכתי' איך נגעו במשיח ד' אלא ע"כ צ"ל שזה לא הי' נחשב בעיניהם לנס כיון שהעמידו את הדבר בדרכי הטבע שהנחשים ועקרבים לא הי' אריסתם אז חזק או שהי' יראים ממנו והי' נחבאים בחוריהם מחמת קול הרעש שהי' אז כשהשליכו אותו בהבור וכדומה מהדברים אשר השנאה מקלקלת השורה א"כ ממילא מזה מוכח בבירור שגם אם הקב"ה יעשה נס גדול ולא יהי' בו לנטות רק עד קצה האחרון על דרכי הטבע ג"כ אין אנו בטוחים על האינו מאמין שלא יניחנו על דרך הטבע א"כ ממילא לזה בודאי שפיר הוצרכו אז לפרסם הנס מהנרות ברחובות ושוקים כדי להסכר פי דוברי שקר שכלם ידעו ויאמינו באמת שהכל בא בעזרת השם יתברך ולו נאה לשבח וזהו הוא שהוקבע ג"כ לדורות ג"כ המצו' בהנרות בפירסם דוקא כנ"ל: וזהו הוא הסמיכות דמעיקרא מביא בשם ר' תנחום דנר חנוכה שהניחה למעלה מכ' פסולה משו' דעיקר המצו' צריכה להיות בפירסם כי היכא דלא נטעה שישועתנו אז הי' בדרך הטבע וע"ז מביא הדרשה השני' לראי' ע"ז שהוא חיוב לפרסם כי היכא דלא נטעה דהי' בדרך הטבע מדכתיב והבור רק מים חין בו ונחשים עקרבים יש בו ואעפי"כ לא הי' השבטים מאמינים שיוסף הי' צדיק שנעשה לי נס מפני שהעמידו את הדבר בדרך הטבע א"כ ממילא מוכח שחיוב לפרסם הנס של נרות שהוא חוץ לדה"ט למען היות לראי' על הניסים שהי' אז בדרכי טבע שהכל בא בהשגחה ולזה הוקבע הנס של הנרות גם לדורות שיהי' דוקא בפירסם ולזה כר חנוכה שהניחה למעלה מכ' פסולה מפני דלא שלטה בה עינא ולא הוי פרסומא ניסא וא"ש:
ובזה נוכל אפשר לפרש כונת המזמור שאנו אומרים בחנוכה מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ארומימך ד' כי דלתני ולא שמחת אויבי לי ד' אלהי שועתי אליך ותרפאני וכו' דהנה המולה דלתני יש לו ב' פרושים הא' הוא לשון דלות והב' הוא לשון הגביהתני וזהו שאמר ארומימך ד' כי דלתני דהייני דהגביהתני מהדלות שהי' נראה לכל שהי' הנס שלא כדרך הטבע באופן שגם אויבי כלם צריכים להודות שאתה עזרתני ולא יוכלו לומר שהי' בדרך הטבע ולא מד' היתה זאת ולזה אמר ולא שמחת אויבי לי שגם האויבים שהם מחפשים למצוא עילה אפי' מה שהוא בקצה האחרון לומר שהיא בדרך הטבע כדי שלא להחזיקנו לצדיק אמנם לא שמחת אויבי לי מפני שגם הם הי' מוכיחים לומר שהנס בא מן השמים מפני שהי' חוץ לדרך הטבע כידוע שלגבי בנין ביה"מ נעשה פניהם כשולי קדירה וזהו ג"כ אפשר כונת הכתיב בתהילים סי' פ"ו עשה עמי אות לטובה פירש חוץ לדרך הטבע ויראו שונאי ויבושו שגם השונאים יהי' צריכים להודות כי אתה ד' עזרתני ונחמתני ולא יהי' יכולים לומר שהוא בדרך הטבע ולא די פעל כל זאת כיון שהוא חוץ לדרך הטבע אמנם כ"ז הוא דוקא נגד האויבים אין איני משבח אותך אלא בנס שהוא חוץ לדרך הטבע שגם הם צריכין להודות על ישועתך אבל כשאני לעצמי ידעתי בידיעה ברורה שגם הישועות שהם בדרך הטבע הי' באים לי מחמת ששועתי אליך ותרפאני וזהו שאמר ד' אלוהי כשאני מתבודד ואין זר את רק אתה ד' אלוהי אזי אני אודה לך על כל הישועות שלי שהכל באים בכח עזרתך מחמת ששועתי אליך ותרפאני ד' ישים אותנו מהמאמינים האמיתים ותמיד נהלל ונשבח ליוצרנו ובוראנו על נשימה ונשימה מכל רגע ורגע ונזכה לראית במהרה בביאת הגואל בבי"א:
וקאמר עוד זה שאני משביח ומפאר כל ישועותי לך זהו משום שד' העלית מן שאול נפשי שלא שמתי חלקי מהאינו מאמינים וזהו שאמר חייתני מירדי בור ולא זה בלבד שאני משביח אותך כשתעשה לי טובת אך אני מאמין באמונה שלימה שגם היסורים שלי הם לטובתי כדאמר אודך ד' כי עניתני ותהי לי לישועה פירוש שהענוים גופה הי' לי לישועה כידוע שיש שני מיני יסורים ר"ל הא' הוא לטובה והב' הוא לנקמה והנה אם היסורים אינם באים אלא לזמן קצר המה בבטוח שאינם באים אלא לטובה או מאהבה להרבות שכר או מיראה לכפרת עון הגם בשעה שהיסורים שולטין באדם לא ידע שהם לטובה אמנם כשהם הולכים אזי איגלאי לו למפרע שהי' לטובה כמבואר בחובת הלבבות בשנים שהי' שוכבים אצל הכותל ובא הכלב והשתין על אחד מהם והוצרך לעמוד ולילך משם והתקצף מאוד עבור שטרדיהו ממקום מנוחתו ואחר עמדו משם נפל הכותל על חבירו והרגו ר"ל ואיגלאי לו שהענין הי' לטובתו להצילו ממות לחיים והתחיל להודת ולהלל כן הוא בכל עניני הצדיק שרע לו בעוה"ז שהכל הם לטובתו הגם שלא יודע לו בעוה"ז יודע לו כל טובותיו שהי' לו מחמת ענויו בעוה"ב וזה שהשיב הקב"ה למשה רבינו על שאלו דמפני מה צדיק ורע לו במה שאמר הודיענו נא את דרכיך והשיבו וראיתה את אחורי ופני לא יראו פירש שלא תוכל להשיג את דרכי בהטובת שיצאו מהרעות הצדיק מקודם שיבואו אלא אח"כ כמעשה הנ"ל וזהו וראית את אחורי פירש אחר ככלות המעשה יהי' נגלה למפרע כונתי הטובה ופני לא יראה פירוש ומקודם לא תוכל להשיג וא"ש:
וזהו שאמר דוד עוד זמרו לד' חסידיו והודו לזכר קדשו פירוש צדיקים שרע לכם זמרו לד' וכו' כי רגע באפו פירוש שהיסורים אינם אלא לזמן מועט א"כ בודאי הם לטובה כנ"ל וגם בשעת כי הרגע באפו אז החיים ברצונו פירש אז כשמביא היסורים אזי מיד הוא מביאם על דעת כן שחיים ברצונו הגם שאתם אינכם מבינים את זאת וכואב לכם בשעת מעשה תדעו ותבינו לאחר מכן וזהו שאמר בערב ילין בכי פירש בשעה שיהי' לכם היסורים שהוא דמיון בערב יהי' כואב וילין בכי אמנם לאחר מכן תדעו ותבינו שהוא לטובה וזהו שאמר ולבוקר רנה וא"ש:
ומסיים עוד להסביר איך הרעה הבאה בעוה"ז היא לטובה כי אם יהי' אדם תמיד בשלו' אזי ישכח שיהי' עתיד ליתן דין וחשבון על כל מפעליו כי יום טוב משכח יום רעה וזהו שאמר ואני אמרתי בשלו' בל אמוט לעולם והייתי מוכיח שלא כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל רק ד' ברצונו הטוב נתן לי וברצונו הטוב יוכל ליקחו ממנו וזהו שאמר ד' ברצונך העמדת להררי עוז הסתרת פניך הייתי נבהל פירש כמו שברצונך העמדת להררי עוז כן ברצונך הסתרת פניך למען אהי' נבהל שאשיב אליך בתשובה ולמען שלא אקבל את עולמי בשלותי בעו"ה כאמרם ז"ל כל שעברו עליו שלשים יום בלא יסורים קבל עולמו ולמען שאדע שבלתי עזרתך לא יועלני כוחי ועוצם ידי ותמיד אני צריך לשוע לך להושיענו וזהו שאמר אליך ד' אקרא וכו' אמנם בהיותי בצרה ב"מ אזי אני חושב שזהו הוא לי לרעה מוחלטת אמנם אח"כ כשד' שומע תפילתי והרויח לי בשני פנים הא' שחזר לי שלותי ועוד יותר כשחזר לי שלותי אחר ששמע קול תפילתי להוציאנו מרעתי אזי תו לא אשכח עוד שד' עשה לי את החיל הזה ורק לו יתברך נאה לי להודות תמיד על טובותיו עלי וללכת בדרכיו הנעימים תמיד בדרכי תורה ומצות וממילא אגלאי לי למיפרע שלא לבד במה שחזר לי שלותי עשה לי טובה רק הרעה שבא לי קודם שלותי הי' יותר לטובתי למען הדריכנו שאדע איך להתנהג בשלותי בדרכי השי"ת למען שלא איגע לריק וזהו שאמר אחר שסיים תפילתו הפכת מספדי למחול לי פירוש אף המספד גופה שהי' לי נהפך לי למחול כי המספד גופה הי' לי לטובה למען שלא אשכח מלהודות לך בתוך שמחתי תמיד וזהו שאמר פתחת שקי ותאזרני שמחה למען יזמרך כבוד ולא ידום ומעתה התברר לי בידיעה נאמנה שמאתו יתברך ויתעלה לא תצא הרעות והטוב שגם הרעה היא לטובה כמו הטובה וחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה כאמרם ז"ל חסד ומשפט אשירה בין חסד בין משפט אשירה ותמיד הוא יתברך ראוי להודות וזהו שמסיים ד' אלהי לעולם אודך פירוש בין שאתה מתנהג עמי בטובה במידת ד' שהוא מידת הרחמים בין ברעה חלילה שהוא מידת הדין שהוא מידת אלוהי לעולם אודך ד' ישימני מהעובדים אותו באמת אכי"ר ובלצ"ג בבי"א:
ובאופן אחר נלענ"ד לפרש התחלת המזמור הנ"ל מה שאמר ארומימך ד' כי דיליתני ולא שמחתי אויבי לי דהנה איתא בפרקי אבות כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימו מעושר וכו' ופי' האלשיך הקדוש זי"ע דהנה יש כמה מדרגות יש מי שמבטל את התורה חלילה מחמת רוב עשרו כדברי הכתוב וישמן ישורון ויבעט שהוא חושב בדעתו שיחי' לעולם ויהי' עשיר כל ימי חייו וישכח את אל מחוללו כדבארנו לעיל מאמר דוד המע"ה ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם ויש מי שמבטל את התורה חלילה מעניות כמאמרם ז"ל עניות מעביר על דעת קונו והנה העשיר המבטל יהי' לו תירץ דלהכי הוא מבטל אה"ת משום שהי' עשיר וד' אינה לידו את בטילו כדה"כ וכסף הרבית להם וזהב עשו לבעל ע"כ הצדיק כדי להראות כי תמים פעלו הוא נותן לו עניות כדי להראותו שאפי' מעניות הוא מבטל אה"ת וזהו שאמרו כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלו מעוני וכן הוא להיפך במידה הטובה כשהעני הוא מקיים את התורה על צד היותר יבוא המסטין הוא השטן הוא היצה"ר להסטין שמשום זה הוא צדיק ויר"ש מפני שהוא עני ואלו הי' עשיר ודאי הי' בכלל וישמן ישורון ויבעט ולזה כדי לסכור פי דוברי שקר הקב"ה מעשרו כדי לנסותו והנה אז כשיבטל את התורה חלילה מחמת עשרו בודאי יהי' עושר שמור לבעליו לרעתו להאביד ממנו כל צדקתו שקיים מתוך הדחק זו הלחץ של עוני אמנם החכם עיניו בראשו ועיניו לנוכח יביטו ויקיים את התורה ביתר עת מתוך עשרו ומתוך הרוחה תהו שאמרו כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימו מעושר דהיינו בודאי יהי' צריך לקיימו מעושר מחמת חמת המציק המסית ולזה הוא אומר בלשון ודאי סופו לקיימו מעושר ע"כ דברי פח"ח אמנם לזה צריך התגברות גדול כנגד היצר הרע כי בלתי ספק היצה"ר הוא מתגבר מאוד עוד יותר מאשר הי' מתגבר עליו מקדם כדי לבצע את מעשהו ולאמת דבריו אשר השטין עליו שמתוך עשרו בודאי יבטל אה"ת ובלא זה ג"כ הוי העשירות סניף לבטל את התורה חלילה הנ"ל כדה"כ וישמן וכו' אמנם הבא לטהר מסייעין לו ואזי כשיבוא לטהר וד' יהי' בעזרו ויסייעו בודאי שמחה גדולה הוא לו ומחויב להודות לאל המושיע לו וזהו שאמר דהמע"ה ארומימך ד' כי דיליתני פירוש שהייתי עני ואתה הגבהתני והעשרתני כשני הפרושים של דיליתנו כנ"ל ואעפ"י כן ולא שמחת אויבי פירוש שלא שמחתי את היצה"ר שהוא אויב הפנימי שלי שהוא האויב גמר שלי מחמת שהוא טמון בקרבי וידוע שמי שהוא מבפנים מהחומה הוא חזק ממי שהוא מבחוץ ואעפ"י כן הייתי בעוזרי שלא נצחנ' אפי' בשעה שהעשרתני אחר העניות לנסותני מחמת שהסטין עלי היצה"ר האויב שלי ולזה הוא אומר ארומימך ד' כי דלתני ולא שמחת אויבי לי פירש האויב שלי ולא אמר אויבי עלי אלא אויבי לי פירוש אעפ"י שהוא אויב שלי שהוא טמון בקרבי תעיד אעפ"י כן לא שמחת אותו לנצחני ע"כ ארומימך ד' וא"ש: ובדרך זה נוכל לפרש באופן אחר דהנה אמרו ז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ומעתה כשצדיק הולך וגדול בצדקתו ואעפ"י כן אין יצה"ר גובר עליו בודאי יש לו לשמוח ולהודות לד' וזהו שהרבה דוד לשמוח ולהודות לד' שעזרו לבנות הבהמ"ק ע"י יוצאי חלצו שהוא שלמה בנו א"כ מוכח שהי' צדיק ואעפ"י כן גלה לשונאיו שלא גבר עליו היצה"ר בשעת פתיחת השערים כנ"ל ולזה אמר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ארוממך ד' כי דלתני ולא שמחת אויבי לי פירש דאע"פ שדלתנו בצדקות שזכיתי שיבנה הבהמ"ק ע"י שלמה בני ואעפ"י כן לא שמחת אויבי לי דהיינו האויב פנימי שלי שהוא היצה"ר ולזה ארוממך ד' וא"ש:
באופן אחר נלענ"ד לפרש הא דקאמר ארומימך ד' כי דלתנו ולא שמחת אויבי לי דצריכין לפרש האי לי כמו עלי כדפירש"י אמנם עדיין צריך להבין דלאיזה רמיזה לא כתב באמת עלי וכתב לי דיהי' צריכין לדחוק ולפרש עלי הגם דלפי מה שכתבנו לעיל הוא מיושב מ"מ עדיין נלענ"ד לפרש במרוח יותר בעזה"י דהנה דוד המע"ה אמר בתהילים אך טוב וחסד ירדפני כל ימי חיי ושבתי בבית ד' לאורך ימים והנה יש לדקדק הכפל לשון טוב וחסד ונלענ"ד דהנה ידוע הטעם דהצדיק ורע לו בעוה"ז ורשע וטוב לו הוא כדי לשלם לרשע איזה מצו' שעשה בעוה"ז ויקבל כל גמול רשעתו בעוה"ב ולהיפך להצדיק משלם גמול רעתו מפני שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא בעוה"ז כדי שיקבל כל גמול צדקתו משלם בעוה"ב ונלענ"ד לבאר קצת דהנה שמעתי מקשים דלמה באמת יצא כן מאתו יתברך לשלם לרשע גמול צדקתו בעוה"ז דהא אי אפשר לשלם גמול העוה"ב אפי' משעה אחת בעוה"ז דהא יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז וראיתי בס' אהבת ציון מבעל הנוב"י זצ"ל לתרץ זאת דשפיר ראוי הוא לרשע לקבל גמול טובו בעוה"ז כיון שכל כונת עשיית מצותיו לא הי' רק בשביל עונג עוה"ב כדי שישבחו' או פניות אחרות להגיע לו עונג עוה"ז יע"ש אמנם זה עדיין אינו מספיק כ"כ דממ"נ אם עשה כל המצו' שלא לשמה א"כ אינו מגיע לו שום שכר אפי' בעוה"ז אלא צ"ל שהי' בו קצת לשמה א"כ תו אין כדאי בעוה"ז לשלם שכר עוה"ב כנ"ל ע"כ נלענ"ד דהנה ידוע במאי דמתחיל התורה בראשית ברא אלוהים את השמים וכו' דבראשונה עלה במחשבתו לברוא במידת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף מידת הרחמים כדקאמר בתר הכי ביום ברוא ד' אלוהים ארץ ושמים וזהו פליאה א"כ אמאי התחיל מיד לברוא במידת הדין לחוד הלא לפניו נגלו כל תעלומות א"כ הי' יודע שלא יוכל להתקיים במיה"ד ע"כ נלענ"ד לחלק דבודאי מיד בתחילת הבריאה הי' ידוע להשם יתברך שישתוף גם את המידת הרחמים אמנם זה השיתוף לא יהי' רק בעוה"ז אבל כשיבוא את האדם לדין וחשבון בעוה"ב ליום הדין הגדול שם בודאי אין רחמים בדין כי זה השיתוף של מיה"ר לא הוי' רק כשיבוא את האדם לדין בעוה"ז בר"ה ויוה"כ וזהו אפשר כונת הכתוב כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאותיכם לפני ד' תטהרו פירש דלהכי מכפר עליכם יום הזה מכל חטאתיכם אחר התשובה ומועיל התשובה כיון דלפני ד' פי' לפני המידת הרחמים בעוה"ז תנוהרו ולזה מהני בר"ה ויוה"כ תשובה בעוה"ז מה דלא מהני ביום הדין הגדול בעוה"ב והיינו משום דבעוה"ב דנבראת במידת הדין לחוד והמיה"ד אמרה נפש החוטאת תמות ולזה לא מהני שם תו תשובה משא"כ בעוה"ז שנבראת במיה"ר בשיתוף ולזה מהני תשובה וזהו לפענ"ד כונת הפייטן אולי יחנן בשעת דין כי אין רחמים בדין דסותר את דבריו מני' ובי' דמעיקרא קאמר אולי יחנן בשעת דין והדר קאמר מיד כי אין רחמים בדין אלא הכי קאמר דנראה לעשות תשובה בזמן שאנו נתבעין לדין בעוה"ז בר"ה ויוה"כ כ"ז שמתנהגין עמנו במיה"ר כי אם לא עכשיו חלילה בעוה"ב אבדה תקותנו חלילה וזהו שאמר אולי יחנן בשעת דין פירש בעוה"ז בזמן שיש חנינה כי אין רחמים בדין פירש ביום הדין הגדול בעוה"ב כי אז אין רחמים בדין כיון שהפתח התשובה פתוח בעוה"ז וא"ש:
וזהו ג"כ אפשר כונת המדרש לדוד ד' אורי בר"ה וישעי ביוה"כ היינו הא דד' אורי פירש שד' שהוא מידת הרחמים האיר לי
הוא ביום הדין בעוה"ז בר"ה זהו הישועה שלי ביוה"כ כיון שע"י זה מהני תשובה א"כ ממילא יהי' לי ע"י זה כפרת עונות ביוה"כ וא"ש. והנה ידוע כי בבריאת שמים נכלל עוה"ב ובבריאת הארץ נכלל עוה"ז וזהו שאמר בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ כאן הקדים השמים להארץ כיון שבמידת הדין הי' עיקר הכונה לבריאת שמים דהיינו עוה"ב והארץ דהיא עוה"ז היא רק טפל משא"כ לקמן קאמר להיפך ביום ברוא ד' אלוקים הארץ ושמים דלענין שיתוף מידת הרחמים הי' עיקר הכונה לבריאת הארץ שהיא עוה"ז ולזה הקדים ארץ לשמים וא"ש:
ומעתה לפ"ז נוכל לומר דהא דמשלם גמול טובו של רשע בעוה"ז הוא לטובת הרשע משום דאלו הי' מניחין את גמולו לעוה"ב בזמן שהמידת הדין שולט בלא שיתוף מידת הרחמים כשהי' מעיינין אז בענין עשיית מצוותיו לא הי' מגיע לי שום שכר משא"כ בעוה"ז שגם המידת הרחמים נוהג אזי לפי המה"ר שפיר מגיע לו שכר ולזה משלמין לו בעוה"ז לטובתו וגם מה שמשלמין להצדיק רעתו בעוה"ז וזהו ג"כ כונת הכתוב בתהילים סי' ק"ג רחום וחנון ד' ארך אפים ורב חסד פירש לפי שד' מתנהג בעוה"ז באלו מידות הרחמים לפיכך קאמר לא לנצח יריב ולא לעולם יטור פירש לפיכך משלם להצדיק בעוה"ז על חטאותיו ולא לנצח יריב פי' ולא מניחו לעולם הנצחי ולא לעולם הנצחי יטור לו רעתו כיון ששם מידת הדין נוהג משא"כ בעוה"ז לא כחטאינו עשה לנו ולא כעונותינו גמל עלינו כיון שבעוה"ז מתנהג באלו המידות הרחמים הנ"ל הוא ג"כ מאוד לטובת הצדיק דאלו הי' מניחין את עונשו לעוה"ב בזמן שהמיה"ד שולט הי' העונש גדול עד מאוד ולזה משלמים לו בעוה"ז בשעה שהמיה"ר שולט א"כ ממילא יהי' עונשו קל הרבה לפי המידת הרחמים וא"ש: