אור ברסלב
שות בית היוצר או"ח › סימן כו

שות בית היוצר· רבי יואל צבי ראטה

או"ח · סימן כו

סימן כה

בדין חמץ שקע"א ונכרי שכבשתו (פסחים ד' ה' ע"ב)

ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ לפי שנאמר לא יראה לך שאור שלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא והקשה הצל"ח דאמאי פתח בצד ההיתר בתרתי אתה רואה ש"א וש"ג ובצד האיסור שבק של גבוה ונלענ"ד דהנה לקמן בדף מ"ו ע"ב בתוד"ה הואיל הקשה אהא דקאמר אתה רואה של גבוה נימא הואיל א"ב מיתשיל עליו ותירוץ ר"י דשאני הני דכתיב בה לד' דאע"ג דא"ב מ"ע חשבם הכתוב כשל גבוה ע"ש והנה הפ"י כתב שם בסוגי' דהואיל דהאי סברא דהואיל לאו סברא גמורה אלא דוקא לענין חמץ לעבור בב"י משמע דאפי' ע"י הואיל עובר מהא דאשכחן דילפי' מלא ימצא דלא יקבל פקדונות בקע"א כיון דאלו מיגנב ומיתבד ברשותי' קאי אלמא אע"ג דהשתא לאו ברשותי' קאי אלא הואיל ואלו מגנב ומיתבד והיינו נמי כדמסקי' דאע"ג דבעלמא דבר הגורם לממון לאו כמ"ד אפ"ה שאני הכא דא"ר לא ימצא והוי כמצו' בידו וא"כ ה"נ איכא למימר כה"ג דמה"ט דא"ב מיתשיל עלי' הוי כמצוי בידו יע"ש וא"כ לפי"ז הא דקע"א דמחשיב כשלו הוא מצד הואיל דאלו מיגנב ואלו מיתביד הוי שלו וא"כ לפי"מ שכתבו התוס' דלגבי הקדש לא אמרי' שיהי' נחשב כשלו מטעמא דהואיל וא"כ ממילא גם בקיבל אחריות לא נחשב כשלו מטעמא דהואיל לגבי הקדש ולזה לא נקט הגמ' לגבי איסור שיהי' אסור לקבל פקדון באחריות מן ההקדש ושפיר מיושב קו' הצל"ח וא"ש:

אמנם מדברי רש"י ז"ל שכ' בד"ה ועדיין וז"ל דמייתי לה ש"א וש"ג לאיסורא ולהתירא הכא והכא עכ"ל משמע מלשונו דגם בשל גבוה לאיסורא וכבר עמד בזה בס' פה"ח אך לדברינו הנ"ל אין זה קו' דרש"י ז"ל קאמר זאת לפי פרכת הגמ' [כמו דקאמר ולקמן פריך] בהו"א דלא ידעי' עדיין דאיירי בקבלת אחריות אזי הוי' וודאי משמע שאין לחלק בין אחרים לשל גבו' דמהכ"ת לחלק ביניהם אבל כדמסיק דאיירי בקבלת אחריות בודאי יש לנו סברא לחלק בין אחרים לשל גבו' דלגבי גבו' אפי' בקב"א ג"כ מותר משום דל"ש למיסר לגבי גבו' מטעם הואיל ואלו מיגנב וא"מ ברשותי' קאי כדברי התוס' הנ"ל דלש"ל הואיל לגבי גבו' כנ"ל וא"ש:

ולפי"ז אפשר נוכל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בהל' חו"מ פ"ג ה"ח שפסק שאם מצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי עד לערב ומבערו ואם של הקדש הוא א"צ לכפות עליו כלי שהכל פורשין ממנו עכ"ל ומביאו הכ"מ שהקשו בהגהות דיבערנו במקומו מצד מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך יע"ש שמאריך בתירוצים שונים ולפי הנ"ל נוכל לומר דגזרי' חולין אטו הקדש דאם ישרוף את החולין אזי יבוא לטעות ולשרוף גם את ההקדש ובאמת על ההקדש אינו עובר בשו"א אפי' כשהוא קבל עליו אחריות כנ"ל וא"ש: עוד הקשה הצל"ח דף ד' ד"ה בביטול בעלמא פירש"י מתשביתו א"כ כיון דהביטול מפורש בקרא למ"ל קרא למעוטי ש"א וש"ג תיפוך לי' דאפי' בשלו אם בטלו אינו עובר ק"ו בשל אחרים ותי' די"ל דרש"י סובר כהני פוסקים דשל אחרים שרי אפי' הוא שומר חנם שחייב בפשיעה וא"כ הי' מקום לומר דזה גרע מחמץ שלו אחר הביטול וקמ"ל דאפי' בזה אתה רואה של אחרים וש"ג עכ"ל אמנם הפ"י הוכיח מלשון רש"י ז"ל להיפוך מהא דמפרש רש"י ז"ל של גבוה אם הקדישן לבה"ב מדלא מפרש בפשיטות דבגזבר איירי שפטור לבער חמץ של הקדש שהוא דבר המצוי יותר דהא במקדיש גופא מסתמא מסרו מיד לגזבר שלא יעבור על בל תאחר ולא ליתי לידי תקלה אע"כ דגזבר כיון דחייב בפשיעה לשי' רש"י ז"ל כמ"ש הש"ך א"כ חייב לבער לכך הוצרך לפרש במקדיש גופא ומשכח"ל שפיר שהקדישו ע"מ שלא יתחייב באחריות כלל עכ"ל וא"כ לפי"ז הדרה קו' הצל"ח הנ"ל לדוכתי' דלמ"ל קרא למעוטי ש"א וש"ג ונלע"ד דהנה עוד תי' הר"י בתוס' הנ"ל על הקו' הנ"ל דנימא הואיל ואבמ"ע הוא משום דהיכא דאתי ליד גזבר ל"א הואיל אבמ"ע יע"ש והנה לפי דברי רש"י ז"ל דהא דא"ר של גבו' איירי אם הקדישן לבה"ב ל"ש זה התירוץ לכאו' אמנם לפ"ד הפ"י הנ"ל דהאי סברא דהואיל לא ידעי' אלא לאחר דילפי' מלא ימצא דלא יקבל פקדונות באחריות כנ"ל שפיר נוכל לומר דגם רש"י ז"ל סובר תי' הר"י הנ"ל רק הא דמפרש רש"י ז"ל דאיירי באם הקדישן לבה"ב זהו דוקא בההו"א דלא ידעי' עדיין מסברא דהואיל שפיר אמרי' דא"ר ש"ג אבל לפי המסקנא דמסקי' דילפי' מלא ימצא דלא יקבל פקדונות באחריות דאמרי' סברא דהואיל אזי נוכל לומר דל"א דא"ר ש"ג מכח הסברא דהואיל אבמ"ע:

ובזה יהי' מיושב קו' הראשונה של הצל"ח הנ"ל דמדוע שבק בצד האיסור של גבו' משום דכשאנו מסקי' לצד האיסור של פקדון מלא ימצא אז אסור ש"ג אפי' בלא קבלת אחריות מטעם הואיל וא"ש:

אמנם מסתימות הפוסקים דנקטו בלשוניהם הלשון דאתה רואה ש"א וש"ג לא משמע הכי אלא מחוורתא דרש"י ז"ל אינו סובר תירוץ השני של הר"י רק תי' הראשון דל"א גבי הקדש הואיל אבמ"ע משום דכתיב בהו לד' דאע"ג דאבמ"ע חשבם הכ' כש"ג כנ"ל ולזה שפיר איצטרך לזה קרא למעוטי ש"ג דלא נימא בי' הואיל דזה לא הי' ידעי' מקרא דתשביתו ואע"ג דלגבי ביטול ג"כ שייך הסברא דהואיל א"ב זכה לי' כמבואר בהמפו' אך ז"א לפמ"ש הישועות יעקב דלא אמרי' הסברא דהואיל אלא דוקא אם אפשר לומר בשעה זו שאנו דנין עלה יהי' נחשב כשלו דהיינו גבי הואיל ואבמ"ע דאזי אם ישאל עלי' יהי' למפרע שלו משא"כ בהואיל וא"ב פריק דאזי לא יצא מרשותו ההקדש רק לאחר שיפדנו אבל מקודם לא יהי' נעקר ההקדש למפרע אזי לא חשוב עכשיו כשלו מטעם הואיל משום דעל שעה זו שאנו דנין עלי' לא יוכל להיות שלו מטעם הואיל יע"ש:

ומעתה לפי"ז לא נוכל לומר גבי ביטול הואיל וא"ב זכה לי' משום דאפי' כשיזכה בו לא יהי' שלו רק אחר הזכי' אבל לא עכשיו בזה השעה שאנו דנין עלי' ולזה שפיר מועיל ביטול משא"כ לגבי גבו' מצד הואיל ואבמ"ע הוי שפיר סברא לומר דהוא שלו מטעם הואיל ואבמ"ע כיון דכשישאל עלי' אזי יהי' שלו למפרע ולזה שפיר איצטריך קרא למעוטי ש"ג דל"א גבי' הואיל משום דכתיב גבי' לד' כנ"ל ושפיר מיושב קו' הצל"ח וא"ש: אמנם עדיין אינו מיושב הא דקאמר של אחרים וש"ג דמשמע דצריך קרא למעוטי גם על של אחרים וע"ז עדיין קשה קו' הנ"ל דלאחרים ל"צ קרא משום דמוכח מקרא דתשביתו דמועיל ביטול מטעם הפקר. ונלענ"ד ליישב גם את זה. דהנה לכאורה לפי דברי הרמב"ם ז"ל שכ' פ"ב דנדרים דהפקר הרי הוא כנדר ואסור לחזור מדיבורו אע"ג דלא עשה קנין אלא הרי הוא כנדר דכתיב בי' לא יחל דברו וכו'. והב"י והמפו' הביאו. וא"כ לפי"ז גם גבי הפקר שייך לומר הואיל אי בעי מתשיל על נדרו ואז יהי' ממילא למפרע שלו כיון שמונח ברשותו ובחצירו. אמנם גם זה אינו כיון שהתורה ציותה עליו במ"ע דתשביתו שיבטלנו ואזי ממילא כיון שביטל אותו כדי שיקיים המצו' דתשביתו וא"כ הוי נדר לדבר מצו' ולגבי נדר לדבר מצו' אסור למיתשל עלי' ואפי' בדיעבד יש סברא לומר דלא מהני התרה כדאי' ביו"ד בסי' רכ"ח דהנודר בעת צרה שאם ינצל יעשה דבר מצוה כך וכך י"א דלא מהני התרה דהוי כנד"ד ע"ד המקום כמבואר שם בש"כ ס"ק כ"ח. ומכש"כ כאן דהתורה ציותה עליו למצות עשה שיבטל בודאי ל"מ התרה למה שביטל כיון שביטל מחמת ציווי התורה א"כ בודאי הוי ע"ד המקום ולא מהני התרה. ועוד יותר נוכל לומר דלכך כתבה התורה המצו' דתשביתו שהוא ביטול בלב לדעת רש"י ז"ל אע"ג דביטול הוא מטעם הפקר ובלא זה ג"כ מהני רק לכך כתבה התורת המצו' דתשביתו שלא יהי' יכול להתירו. ובזה מיושב דברי רש"י ז"ל מה שהכריחו לפרש הא דמדאו' בביטול בעלמא סגי מדכ' תשביתו ולא פשיטא לי' דבישול מטעם הפקר כסברת התוס' משום דמטעם הפקר הי' שייך גבי' הואיל כנ"ל משא"כ מהא דכתיב תשביתו לא שייך גבי' הואיל כנ"ל וא"ש:

והנה כ"ז שפיר לפי המסקנא דילפי' מלא ימצא דאין מקבלין פקדונות באחריות דמוכח מיני' דאמרי' סברא דהואיל ולזה ע"כ צ"ל דביטול מוכח מקרא דתשביתו ולא מטעם הפקר משום הסברא דהואיל כנ"ל. משא"כ בהו"א שפיר קאמר לך למעוטי אחרים ושל גבו' משום דלא הוי ידעי' עדיין מסברא דהואיל וא"כ הוי הסברא דביטול מטעם הפקר ולא מקרא דתשביתו ושפיר איצטרך הקרא למעוטי אחרים אבל לפי המסקנא באמת לא צריך הקרא למעוטי על של אחרים משום דכבר מוכח מקרא דתשביתו כקו' הצל"ח הנ"ל ולא איצטרך הקרא למעוטי רק לשל גבו' דלא נימא ביי הואיל כנ"ל. ולפי"ז שפיר מיושב קו' הר"י דאורליינש דהכא לא מצריך תרי קראי למעוטי נכרים וגבו' היינו משום דלנכרי לא איצטרך קרא למעוטי כיון דכבר מוכח מקרא דתשביתו כקו' הצל"ח הנ"ל ולא איצטרך קרא למעוטי רק לשל גבו' לחוד. ועל ההו"א דקאמר גם של אחרים אזי עדיין לא הוי ידעי' כלל מהא דלא ימצא וממילא הי' לן תרי לך למעוטי וא"ש:

ומעתה לפי"ז אזלא הוכחת הפ"י מרש"י ז"ל דס' דאחריות דפשיעה נמי חייב מדמפ' של גבו' אם הקדישן לבה"ב ולא מפ' דבגזבר איירי משום דאי איירי בגזבר ל"ש גבי' הואיל ויקשה קו' הצל"ח דע"ז ל"צ קרא למעוטי כיון דכבר נשמע מהא דמהני ביטול מקרא דתשביתו ולזה הוכרח רש"י ז"ל לפרש דאיירי בהקדישן לבה"ב דשייך גבי' הואיל ולזה שפיר צריך קרא למעוטי דלא מהני הואיל בהקדש משום דכתיב גבי' לד' כדברי התוס' הנ"ל וממילא לית לן הוכחה מדברי רש"י ז"ל דאחריות דפשיעה חייב ונוכל שפיר לומר דשפיר סובר רש"י זיל דאחריות דפשיעה פטור ובפרט לפי המבואר בתוס' בפ' האומנין ובפ' כל הנשבעין שכתבו דלשי' רש"י אינו חייב לבער אלא היכא שקיבל אף אחריות אונסין יע"ש והפ"י הביאם. אמנם לזה בודאי קשה דמנ"ל להוכיח זאת מהקרא דשלך אא"ר אא"ר של אחרים איירי אפי' כשקע"א דפשיעה דבשלמא לפי תי' הצל"ח הנ"ל שפיר נשמע מהא דאיצטרך הקרא למענו של אחרים מלך הלא כבר נשמע מהק' דתשביתו אע"כ צ"ל דאתי למעוטי מהא דלך אפי' כשקע"א דפשיעה כנ"ל. אבל לפי"מ דמסקי לעיל דהאי לך לא איצטריך על של אחרים רק על של גבו' דל"א גבי' הואיל כנ"ל ודאי קשה דמנ"ל זאת וכבר האריך בזה הפ"י יע"ש.

ונלע"ד דרש"י ז"ל לשיטתו במה דמפרש בפירושו על החומש על הקרא דלא ימצא בבתיכם מה ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קע"א עכ"ל. והיא מהמכילתא שהביא הרא"ש ז"ל בסוגיין והקשה עליו הרמב"ן ז"ל שם דהלא זה נשמע מלך דאמרי' שלך אא"ר אבל א"ר של אחרים יע"ש. ולפי הנ"ל דמסקי' ליישב קו' הר"י דאורליינש ניחא דמלך אינו נשמע לרכרים רק על של גבו' אבל על של אחרים לא איצטרך משום דעל של אחרים לא איצטרך שום קרא למעוטי לא לך ולא בבתיכם כיון דכבר נשמע מהא דמהני ביטול מק' דתשביתו כנ"ל אע"כ צ"ל דאתי למעוט' מבבתיכם דאפי' כשקע"א דפשיעה נמי פטור והא דקאמר רש"י ז"ל ולא קע"א היינו אחריות דגניבה ואבידה או לשי' התוס' בדעת רש"י ז"ל אחריות דאונסין דלפי דבריהם ז"ל כל היכא דקאמר אחריות פירושו אחריות דאונסין. ולדברי הצל"ח דכ' דזה נשמע למעוטי מהקרא דלך אעפ"כ נוכל לומר דשפיר איצטרך ג"כ למעוטי מהקרא דבבתיכם דאפי' היכא דקע"א דגמ"א ג"כ מותר. וזה יהי' סיעתא לדברי התוס' הנ"ל דלשי' רש"י ז"ל צריך להיות דוקא אחריות דאונסין לחייבו והיינו משום דנתמעט מלך אחריות דפשיעה ומבבתיכם אחריות דגנו"א. ודברי רש"י ז"ל עולים כהוגן בעזה"י:

ובא"א נלע"ד ליישב קו' הצל"ח הנ"ל דכיון דביטול מפורש בקרא למ"ל קרא למעוטי של אחרים תפ"ל דאפי' בשלו אם בטלו אינו עובר ק"ו בשל אחרים כנ"ל. דהנה הרא"ש מביא בשם הגאונים שאמרו בישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חבירו וקבל הנפקד עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אעפ"י שהוא שלו כיון שאינו ברשותו והביא ראי' ממכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר וכו' יע"ש.

ונלע"ד דסברת הגאונים ז"ל הוא משום דמרבינן מהקרא דלא ימצא דכשהחמץ של נכרי הוא ברשות ישראל וקע"א הישראל חייב לבערו משום דנחשב כשלו מחמת שקע"א. ולזה כמו כן כשישראל הפקיד חמצו אצל אחר וקע"א הישראל חייב לבערו משום דנחשב כשלו מחמת שקיבל עליו הנפקר אחריות נחשב החמץ דהוא של הנפקד ולא של המפקיד ולזה אינו עובר עליו המפקיד אע"ג דעיקר החמץ הוא שלו כיון דהוא ברשות הנפקד והנפקד קע"א מחשיב שהחמץ של הנפקד והמפקיד אינו עובר וזה מוכח מהמיעוט דקרא דשלך אא"ר אבל א"ר של אחרים והיינו דכשהוא של אחרים באותו אופן כשהי' שלך היית עובר עליו דהיינו בקבלת אחריות לחוד מהקרא דלא ימצא כמו כן כשהוא באותו אופן של אחרים אפי' בקבלת אחריות לחוד ג"כ אתה רואה אותו וזה אינו מוכח מקרא דתשביתו דמהני ביטול ושפיר מיושב קו' הצל"ח הנ"ל וא"ש:

ולפי"ז נוכל ליישב בעה"י קו' שהקשה הפר"ח בסי' ת"מ על הגאונים ז"ל דממ"נ אי ס"ל להני גאונים שאחריות אינו גורם וה"ט שאינו עובר לפי שהוא ברשות אחרים א"כ למ"ל שקיבל אחריות ואם האחריות גורם א"כ אפי' בביתו ממש מצי לראותו והניח בצ"ע. ולפי הנ"ל ניחא דהן אמת דעיקר סברת הגאונים הוא משום שקיבל הנפקד אחריות ולזה נחשב כאלו הוא של הנפקד ולזה אינו עובר עליו המפקיד ממיעוט דשלך אא"ר אא"ר ש"א וזה דוקא כשהוא ברשות הנפקד אבל כשהוא ברשות המפקיד אזי בודאי המפקיד עובר עליו אע"ג דהוא באחריות של אחרים ונחשב מחמת זה של אחרים כנ"ל מ"מ עובר עליו כשהוא ברשותו מצד הואיל דאי בעי זכה לי' לנפשי' לגמרי ויסלק את האחרים מאחריותם דבשלמא אם הוא ברשות הנפקד ובאחריותו אזי לא נוכל לומר גבי' הואיל אי בעי מייתי לי' לרשותו כמבואר בישועות יעקב דלא אמרי' הואיל רק כשהוא ברשותו אבל כשהוא ברשות אחרים ל"א הואיל אי בעי מייתי לי' לרשותו יע"ש שהאריך בזה וגם בשאר מפורשים מוזכר סברא זו. ולזה שפיר הוצרכו הגאונים ז"ל לתרתי קבלת אחריות ושיהי' ברשות הנפקד ומיושב קו' הפר"ח הנ"ל וא"ש:

ובזה ממילא מיושב ג"כ קו' השאגת ארי' רסי' פ"ג שהוסיף עוד להקשות דאי סברת הגאונים דהא דהמפקיד פטור מן הביעור אחריות הנפקד הוא שגרם לו לפוטרו מן הביעור קשה אמאי מסיימו כן דהנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אעפ"י שהוא שלו כיון שאינו ברשותו אמאי בלי טעמא משום כיון דאינו ברשותו הא מש"ה לא נפטר המפקיד דהלא אם לא קבל הנפקד אחריות המפקיד חייב לבערו אעפ"י שאינו ברשותו. ולפי הנ"ל ניחא דבודאי זהו אמת דאם לא קבל הנפקד אחריות המפקיד חייב לבערו אעפ"י שאינו ברשותו כיון שאינו נחשב שהוא של הנפקד רק שהוא של המפקיד רק שהי' סברא לומר דאע"ג דהנפקד קע"א ג"כ יהי' המפקיד חייב מטעמא דהואיל ואי בעי זכי לי' דכיון דאינו מחוסר ממון בודאי ראוי' לומר הואיל. ולזה אמרו דאעפ"י דאיכא למימר הואיל עכ"ז אין המפקיד חייב בביעורו כיון שאינו ברשותו וכל שאינו ברשותו לא אמרי' הואיל ואי בעי זכי לי' והביאו לרשותו כנ"ל וא"ש:

ועוד הקשה השאגת ארי' מאי' ראי' מהא דתני' במכילתא הא לא סכר במכילתא מקע"א העכו"ם ולא תלי טעמא אלא משום שאינו ברשותו לבד. ועוד קושיות כדלקמן. ולפי הנ"ל נלע"ד שיהי' הכל מיושב בעזה"י דהנה זה הלשון המכילתא שהביא הרא"ש ז"ל דתני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואין יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי שהוא שלו ואינו ברשותו וכו' דהנה לכאורה יש להבין על המכילתא דמשמע מיני' דלא יליף מהא דבבתיבם אלא משום דהוא מיותר כמו דמתחיל בבתיכם למה נאמר וא"כ איך יליף מיני' שני דברים למעוטי חמצו ש"נ ברשות ישראל ולמעוטי חמצו ש"י ברשות נכרי דכיון דנשמע חדא מיני' א"כ תי אינו מיותר וא"כ מנין לנו למילף למעוטי השני ובאמת כדמדייק בלישנא דמכילתא משמע דלא יליף מיני' תרתי אלא או הא או הא מדקאמר יצא חמש"י בר"נ ולא קאמר ויצא חמש"י בר"נ:

וע"כ נלע"ד דהכי פירושו במכילתא דבודאי בפשיטות משמע דהא דבבתיכם דמיותר אתי למעוטי חמצו ש"נ ברש"י דהוא מסתבר טפי למעוטי מהא דחמצו ש"י בר"נ אלא ע"ז א"צ משום דכבר נשמע מלך למעוטי ש"א וש"ג או מתשביתו דביטול משמע כדהארכנו לעיל וא"כ למה צריך הא דבבתיכם אע"כ צ"ל דאתי למעוטי דיצא חמצו ש"י בר"נ וקיבל עליו הנכרי אחריות דאע"ג שהוא שלו מ"מ הוא ברשות נכרי כיון דקע"א וכ"ת מנ"ל זאת דדוקא בקבל הנכרי עליו אחריות אינו עובר הישראל דלמא אפי' בשלא קע"א ג"כ אינו עובר עליו הישראל כיון שהוא אינו ברשותו זה אינו דכיון דכל עצמו דאנו ילפי' מבבתיכם לא ילפי' אלא משום דהוא מיותר כנ"ל. וא"כ אם אנו ילפי' מני' למעוטי חמצו ש"י בבית נכרי היכא דקבל הנכרי עליו אחריות תו אינו מיותרת וא"כ מנ"ל למילף עוד מני' למעוטי אפי' היכא דלא קבל הנכרי אחריות וממילא שפיר מיושב קו' הש"א דשפיר מוכח מהא דמכילתא דדוקא בקבל העכו"ם אחריות אינו עובר הישראל אבל כשלא קבל עליו אחריות לית לן למילף מהא דבבתיכם למעוטי מיני' כיון שאין אנו יכולין למילף מיני' רק למעוטי חדא וכיון דכבר מוקמי' לי' למעוטי בקע"א תו ליכא למילף מיני' למעוטי היכא דלא קבל עליו אחריות וא"ש:

וממילא מיושב שפיר מה שהקשה עוד השאג"א דאי אמרי' דסיפא דמכילתא בחמצו של ישראל ברשות נכרי איירי בקיבל עליו הנכרי אחריות וא"כ הוי וודאי דומי' דרישא דחמצו ש"כ ברשות ישראל איירי ג"כ כשקבל עליו הישראל אחריות וזה ודאי ליתא דרישא בודאי איירי כשלא קבל עליו הישראל אחריות יע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דמעיקרא קאמר המכילתא דהי' ראוי' לאוקמא יתורא דבבתיכם למעט חמצו ש"נ בבית ישראל בלא קבלת אחריות דבקבלות אחריות ילפי' מלא ימצא שחייב לבער רק שלא יוכל לאוקמי על חמצו ש"כ בב"י משום דכבר ילפי' לי' מלא יראה לך שלך אא"ר אבל א"ר ש"א וש"ג ולהכי צריך לאוקמי האי יתורא דבבתיכם למעט חמצו של ישראל בבית נכרי בקבלת אחריות וכמבואר ג"כ בפירש הרמב"ן על החומש בפ' בא דהמכילתא לא בא למעט מבבתיכם חמץ ש"נ בבית ישראל משום שזה כבר נשמע מלך דגבולין ומהיקש דשאור שאור לבתים רק שבא למעט מבבתיכם חמץ ש"י בבית נכרי רק שהרמב"ן קמפרש אפי' כשלא קיבל הנכרי אחריות אמנם הגאונים מפרשים דוקא כשקבל הנכרי אחריות כפי מה דמפרשינן דבריהם כהוגן בעזה"י דמיתורא דבבתיכם לא נוכל למעט רק חדא מה דמסתבר טפי ואלו לא הי' המיעוט דלך בודאי לא הי' ממעטינן מיני' רק חמצו ש"נ בבית ישראל בלא קבלת אחריות רק מאחר דאית לן מיעוט דלך ע"ז ממעטי' ג"כ חמצו של ישראל בבית נכרי כשקבל הנכרי אחריות וממילא דנשמע מבבתיכם תרתי חמצו של ישראל בבית נכרי ומכש"כ חמצו ש"נ בב"י ואע"ג דנשמע נמי הא מלך מ"מ אי לא הי' כתיב לך ג"כ הי' נשמע מבבתיכם ולזה נקטו המכילתא למילף הא ג"כ מבבתיכם כיון דמבבתיכם בודאי נשמע הא רק משום דכבר נשמע זה מלך ילפי' עוד מבבתיכם גם חמצו של ישראל בבית נכרי וא"כ נשמע תרווייהו מבבתיכם ושפיר הוכיחו הגאונים ז"ל ראייתם מהמכילתא ומיושב כל הקו' הנ"ל וא"ש:

ואח"כ הביא הרא"ש ז"ל שהר' יונה ז"ל הי' אומר דלעולם ברשות המפקיד וחייב לבערו מה"ת כדאמרי' בפ' מרובה דף ע"ו וגונב מבית האיש ולא מבית ההקדש כך מצאתי בשם הר"י ז"ל ולא הבנתי ראייתו וגם לא כ' לפרש הא דמכילתא שהביאו ממנה ראי' ונראה דדבר פשוט דאע"ג דהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של בעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרי' בי' ביתו והאי דמכילתא מיירי בעכו"ם שהלו' לישראל על חמצו כדאי' פ' כ"ש עכ"ל הרא"ש ז"ל ותמה החכ"צ בתשובה קל"ט על הרא"ש ז"ל דאיך נעלמה ממנו ראיות הר"י ז"ל והיא ברורה וכן הוא בפ"י וכן בתשו' שאג"א דמדחזי' לרבנן דפליגי עלי' דר"ש הסובר בקדשים שחייב באחריותן שהגנב חייב דו"ה דבודאי הוא קבלת אחריות של הדיוט שיקרא שמו עליו וקרי' בי' וגונב מבית האיש לחייב את הגנב תשלומי דו"ה דבתר עיקר הממון אזלי' שהוא של הקדש ולא קרי' בי' וגונב מבה"א אע"ג דחייב באחריות הכ"נ וגבי חמץ חייב המפקיד לבערו מה"ת אע"ג דהנפקד קבל עליו אחריות

ובודאי הלכה כרבנן ולא כר"ש וכדפסק הרמב"ם בה' גניבה וכן עמד בזה הב"ח בהגהות על הרא"ש ז"ל ונלע"ד ליישב דברי הרא"ש ז"ל בפשיטות דודאי גם הרא"ש ז"ל ידע זאת באר היטב שראיות רבינו יונה ז"ל מהא דוגונב מבית האיש הוי שפיר מהא דסברו הרבנן דאזלי' בתר המפקיד דהיינו ההקדש ולא בתר הנפקד אע"ג דקיבל הנפקד עליו אחריות והיינו הטעם משום דאמרי' גורם לממון לאו כמ"ד וכמ"כ גבי חמץ המפקיד חייב אע"ג דקבל הנפקד עליו אחריות אמנם כ"ז ניחא כשהפקידו אצל עכו"ם דאז שפיר אמרי' דלא יצא מרשות המפקיד לרשות הנפקד כיון דגורם לממון לאכמ"ד. אבל כשהפקיד אצל ישראל וקבל עליו הישראל אחריות אזי בודאי הוי ברשות הנפקד משום דמרבי' לי' מלא ימצא דגבי חמץ אמרי' דהגול"מ כמ"ד ואזי בודאי ראוי' להיות שלא יהי' המפקיד חייב כיון שהוא ברשות הנפקד ובאמת הרבינו יונה ז"ל אמר זאת על דברי הגאונים ז"ל דאכל מה שהם אמרי דהנפקד חייב ולא המפקיד אמר הוא ז"ל דהמפקיד חייב אפי' כשהנפקד הוא ישראל ועל זה שפיר קאמר הרא"ש ז"ל דלא הבין ראייתו מהא דוגונב מבה"א דמוכח משם דל"ה ברשות הנפקד משום דדהגול"מ לכמ"ד דהא כשהנפקד הוא ישראל לגבי חמץ אמרי' דהגול"מ כמ"ד מרבוי' דלא ימצא וא"ש:

אמנם דבר זה תלוי' בב' פירושים שנמצא באחרונים בהא דילפי' פקדונות באחריות מלא ימצא דלפי המבואר בהפנ"י והצל"ח דהא דמשני שא"ה דא"ק לא ימצא לא משום דע"י קבלת אחריות הוי כחמץ שלו כיון דקיי"ל כרבנן דדהגול"מ לאו כמ"ד בכ"מ אלא אעפ"י דאמרי' דדהגול"מ כמ"ד מ"מ בחמץ עובר משום דכתיב לא ימצא ללמד כיון דאלו מיגנב ברשותי' הוא הוי עי"ז מצוי' בידי' ובישועות יעקב ובס' ברוך טעם כתבו דבחמץ דהגול"מ כמ"ד ובס' פרי החג מבאר אלו ב' פירושים באר היטב יע"ש. ומעתה נוכל לומר דהרא"ש ז"ל ס"ל כסברת הייע"ק וב"ט הנ"ל דלגבי חמץ אמרי' דהגול"מ כמ"ד ולזה שפיר כ' דאינו מבין ראיות הרבינו יונה ז"ל מהא דוגונב מבית האיש להוכיח דקיי"ל דדהגול"מ לאו כמ"ד דזה הראי' אינו מעלה ארוכה לגבי חמץ דאע"ג דבשאר דוכתי קיי"ל דדהגול"מ לכמ"ד מ"מ לגבי חמץ קיי"ל דכממון דמי מריבוי' דלא ימצא כנ"ל. משא"כ הר"י ז"ל הוא סובר כסברת הפנ"י והצל"ח הנ"ל דגם גבי חמץ קיי"ל דהגול"מ לאו כמ"ד כמו בכל עניינים ולזה שפיר מביא ראי' מהא דוגונב מבית האיש לענין חמץ דדהגול"מ לכמ"ד דהא אין חילוק בין חמץ לשאר עניינים לענין דהגול"מ דבכ"מ לאו כמ"ד וא"ש:

ומעתה לפי"ז נוכל לומר גם לפי דרכינו כמ"ש הטו"ז לפי דרכו דהר"י ז"ל מפרש המכילתא דפוטר את המפקיד היינו כדביארנו לעיל דאיירי כשקיבל הנפקד עליו אחריות והמכילתא אתי' כמ"ד דדהגול"מ כמ"ד ולזה הוא ברשות הנפקד כמו דהוי ברשות ההדיוט גבי וגונב מבית האיש לר"ש דסבר דהגול"מ כמ"ד משא"כ רבינו יונה ז"ל דפסק דדהגול"מ לאו כמ"ד ולזה פסק שאינו ברשות הנפקד ולזה המפקיד חייב ועד"ז לא יקשה מה שהקשו המפו' לדרכו של הטו"ז וא"ש:

אמנם על זה יקשה פירכת הגמ' דפריך למ"ד דהגול"מ כמ"ד לא ימצא למ"ל כמו כן יקשה על המכילתא דאי אמרי' כנ"ל להרבינו יונה ז"ל דהמכילתא אתי' כמ"ד דהגול"מ כמ"ד א"כ למ"ל היתירא דבבתיכם דחמצו של ישראל בבית הנכרי וקבל הנכרי עליו אחריות דאינו חייב לבערו דהא בלא היתורא דבבתיכם נמי ידעי' דהוא ברשות הנפקד כשקבל עליו אחריות משום דדהגול"מ כמ"ד וממילא מוכרחים אנו לשנות גם ע"ז שינוי דגמ' דאיצטרך משום דסד"א הואיל וכי איתא הדר' בעיני' לאו ברשותי' קאי קמ"ל אמנם כ"ז ניחא לפ"מ דמשמע מסתימות הגמ' מדברי רש"י והתוס' ז"ל דלפי תירוץ הגמ' משמע דלעולם באיתא בעיני' ל"א דהגול"מ כמ"ד רק בחמץ ה"ט לפי שהוא מצוי בידו ולזה שפיר איצטרך הא דבבתיכם דנימא גם בחמצו של ישראל בבית נכרי באיתא בעיני' דהגול"מ כמ"ד אע"ג דכבר איכא ילפותא ע"ז מלא ימצא משום דנוכל לומר דשא"ה דאע"ג דל"ה כממון מ"מ חייב משום שהוא מצוי בידו אבל בחמצו של ישראל בבית נכרי דל"ש זה סד"א דל"א גבי' דהגול"מ כמ"ד ולזה שפיר איצטרך ע"ז יתורא דבבתיכם משא"כ לפ"ד הצל"ח בשמעתין שכ' בד"ה אעפ"י וז"ל דמה דמשני סד"א הואיל ואיתי' בעיני' נלע"ד שהכוונה שלא תטעה לחלק בהב קמ"ל קרא דלא ימצא שג"ז גול"מ מקרי אבל לעולם שהטעם משום גורל"מ יע"ש וכ"כ ביד אפרים לפרש דברי הט"ז בסי' ת"מ ס"ק ד' יע"ש וכן מביא הפהח"ג הרי"ט אלגאזי יע"ש וא"כ עדיין קשה למ"ל היתורא דבבתיכם ע"ז כיון דכבר ילפי' מלא ימצא דבכ"מ אפי' באיתא הדר בעיני' אמרי' דהגול"מ כממון ומעתה נוכל לומר דהרא"ש ז"ל סבר כסברת הצל"ח וסיעתי' הנ"ל ולזה שפיר כתב על הר' יונה ז"ל דלא כתב לפרש המכילתא דאע"ג דגם הרא"ש ז"ל ידע שפיר דנוכל לומר דהמכילתא אתי' כמ"ד דדבר הגול"מ כמ"ד מ"מ עדיין קשה ע"ז דלמה לן היתורא דבבתיכם כנ"ל משא"כ הר' יונה ז"ל סבר כפירוש הא' דמלא ימצא לא ילפינן לשאר דוכתי דבאיתא הדר' בעינא נמי אמרינן דהגול"מ כממון ולזה שפיר איצטרך היתורא דבבתיכם ע"ז וא"ש:

תוכן העניינים

שות בית היוצר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה