שות בית היוצר· רבי יואל צבי ראטה
או"ח · סימן כה
דין ביטול וביעור פסחים דף ב' ע"א:
מתני' אור לארבעה עשר בודקין את החמץ וכו' ופירש"י ז"ל שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא והקשו בתוס' בשם הר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' הבודק צריך שיבטל ומדאו' בביטול בעלמא סגי ואמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל והר"ן האריך בזה שבדיקה וביטול שניהם יש להם שורש מן התורה וכל אחד לחוד מהני יע"ש וגם הצל"ח מביאו והוא כותב דלכך בחרו בבדיקה ולא בביטול לפ"ד המהרש"ל שכ' שהביטול מועיל שאינו עובר בבל יראה אבל מצות עשה דתשביתו לא קיים, ואמנם דברי רש"י ז"ל א"א לפרש בזה כיון שפירוש הטעם שלא יעבור על בל יראה ולפי"ז הי"ל לפרש לקיים גם מ"ע דתשביתו שהרי זה עיקר הטעם שבחרו בבדיקה יותר מביטול יע"ש שנדחק בזה ונלע"ד לפרש בזה דברי רש"י ז"ל לפי דברי הרמב"ם שכ' בפ' י"א מה' ברכות דלכך מברך על ביעור חמץ ולא לבער לפי שתיכף שגמר בדעתו לבדוק ולבטל כבר קיים מצות ביעור בלבו שהרי נתבטל במחשבתו יע"ש והצל"ח מביאו לקמן באריכות יע"ש ומעתה לפי"ז שפיר נוכל לומר סברת רש"י ז"ל דמש"ה בחרו בבדיקה ולא בביטול כדברי המהרש"ל הנ"ל דבביטול לחוד אינו מקיים מצות עשה דתשביתו ובבדיקה מקיים תרתי דמה שימצא בבדיקתו יקיים המ"ע דתשביתו ומה שלא ימצא בבדיקתו אע"ג שיוכל להיות שנשתייר עוד בבדיקתו יהי' ממילא בטל כדברי הרמב"ם הנ"ל דמ"ד שגמר בדעתו לבדוק ולבערו ממילא הוא מבטלו בלבו. ואמנם כ"ז הוא שפיר בודאי דכוונתו לבטל כשדעתו בבדיקתו על כוונה זאת שהוא בודק כדי שלא לעבור על ב"י אזי ממילא בודאי כוונתו לבטל. משא"כ כשיהי' בדעתו בבדיקתו כדי שימצא חמץ לקיים בו מ"ע דתשביתו אזי בודאי לא יהי' כוונתו לבטל רק כדי שיקיים מ"ע דתשביתו בחמץ שלו מה שעדיין לא נתבטל כמבואר בש"ע או"ח ה' פסח סי' תל"ד שצריך לחזור ולבטל פעם אחרת ביום וכ' הרמ"א דאין לבטל ביום אלא לאחר ששרף החמץ כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו יע"ש. ולזה כשיהי' כוונתו לבדוק על דעת זה שיקיים מ"ע דתשביתו אזי בודאי לא יהי' כוונתו לבטל דאם יהי' כוונתו לבטל אזי לא יקיים מ"ע דתשביתו בחמץ שלו כיון שכבר ביטל החמץ ואיננו שלו ואין לו במה לקיים המ"ע דתשביתו כיון שהחמץ כבר איננו שלו כמבואר זה גם במקו"ח יע"ש. וממילא לא יהי' ביטול להחמץ שנשתייר בבדיקתו וחכמי המשנה בחרו יותר בבדיקה לקיים שניהם מ"ע דתשביתו בביעור להחמץ שימצא וביטול להחמץ שישתייר בבדיקתו מה שלא ימצא. ולזה שפיר פירש"י ז"ל דזה לא יוכל להיות שיתקיימו שניהם רק שיהי' דעתו בבדיקתו על הכוונה יעבור על בל יראה ואזי יהי' ממילא גם ביטול הלב כדברי הרמב"ם ז"ל ויועיל להחמץ שלא ימצא בבדיקתו ומה שימצא יזכה בו לאחר כן ויקיים בו מ"ע דתשביתו בשריפה וא"ש:
אמנם עדיין גוף הדבר מעיקרא פריכא לפרש דברי רש"י ז"ל עפ"י דברי המהרש"ל הנ"ל שהביטול אינו מועיל רק לזה שאינו עובר על ב"י אבל מ"ע דתשביתו אינו מקיים בביטול דהא לפמ"ש רש"י ז"ל על מה דאמרי' מדאו' בביטול בעלמא סגי לפי דכ' תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב הוא וא"כ כל עיקר ביטול ילפי' מהא דתשביתו. וא"כ איך נוכל לומר דאינו מקיים בביטול מ"ע דתשביתו אם לא שנימא דרש"י ז"ל סובר כדברי הרמב"ם והכל בו לפ"מ שמפ' הכ"מ דתשביתו תרתי משמע ביטול וביעור והחילוק הוא דבחמץ ידוע לא מהני ביטול רק ביעור בשריפה ולחמץ שאינו ידוע מהני ביטול.
ולזה שפיר בחרו החכמים יותר בבדיקה מביטול כדי שיתקיימו שניהם ביעור להחמץ ידוע דהיינו מה שימצא בבדיקתו וביטול לחמץ שאינו ידוע דהיינו מה שלא ימצא בבדיקתו כנ"ל וא"ש. [אח"ז מצאתי בישועות יעקב שמביא כן בשם תשו' הפ"י בעמ"ח מג"ש ליישב דעת רש"י ז"ל דסובר דבחמץ ידוע ל"מ ביטול וקודם בדיקה חשוב חמץ ידוע יע"ש:
האמנם עדיין יש להבין דמנין הוכיח זאת רש"י ז"ל לומר ולפרש פי' המתני דהטעם דבדיקה הוי משום בל יראה והיינו כדפירשנו שיהי' כוונת הבדיקה משום בל יראה ולא משום תשביתו דלמא לא הוי אלא משום כדי שיוכל לקיים מ"ע דתשביתו ומש"ה צריך בדיקה ולא ביטול דבביטול לחוד אינו מקיים עדיין מ"ע דתשביתו ולפיכך צריך בדיקה ומנין לנו להמציא דבר חדש דאע"ג דעיקר הבדיקה הוא משום מ"ע דתשביתו אעפ"כ צריך לכוון בבדיקה משום ב"י:
ונלע"ד דשפיר הוכיח זאת רש"י ז"ל ממתני' דהנה לכאו' יש לדקדק בלישנא דמתני' דקתני אור לי"ד בודקין את החמץ דאמאי לא קתני בודקין אחר החמץ דהיינו שיחפש ויבדוק אם ימצא חמץ והאי לישנא דבודקין את החמץ משמע דיש כאן חמץ והוא בודק אותו ובאמת קודם הבדיקה עדיין אינו ידוע אם יהי' חמץ בבית ולכאו' האי לישנא דבודקין את החמץ נראה כאלו הי' פירושו דמבער את החמץ ובאמת עדיין אינו מבער אלא הוא חופש ובודק אולי ימצא איזה חמץ לבער אלא עכצ"ל כדברי הרמב"ם הנ"ל דמש"ה מברכין על ביעור משום דתיכף בעת שהוא עוסק בזה וגומר בדעתו לבער החמץ כבר ביטל החמץ בלבו וכבר קיים המצוה כנ"ל. ולזה בהאי בדיקה שהוא בודק ומחפש אחר החמץ הוא מבער את החמץ בהביטול שבלבו ובזה מקיים המצוה דתשביתו דפירושו ביטול ומהני מיד להחמץ שיש עתה בביתו כיון שקודם הבדיקה הוא עדיין חמץ שאינו ידוע. ולזה שפיר קאמר בודקין את החמץ שיהי' נראה כאלו הי' כתיב מבערין את החמץ כיון שבבדיקה זו בשעה שעוסק בבדיקה הוא מקיים מצות ביעור חמץ בביטול כנ"ל וא"ש. [ובזה אפשר הטעם שמברכין על הבדיקה על ביעור חמץ כיון שבבדיקה זו הוא מקיים מצות ביעור]:
ולפי"ז יהי' שפיר מיושב מה שמדקדק הר"ן בשם הראב"ד אהא דתנן במתני' אור לי"ד באה"ח ופריך הגמ' לקמן לתני ליל י"ד ומשני לישנא מעלי' נקט וקשי' לי' להראב"ד משום לישנא מעלי' אין ראו' לתנא לשום חושך לאור אע"כ בתחילת הלילה שיש בו אור עדיין ראוי' לבדוק וכו'. וסיים ומכאן אתה למד שהביעור צריך להקדימו באור היום יע"ש. אמנם הפוסקים חולקים ע"ז דבעי' דוקא אחר צה"כ. ולפי הנ"ל ניחא דודאי הכנה להבדיקה צריך להתחיל עוד מבהש"מ כדי שיוכל מיד אחר צה"כ לבדוק וממילא מיד כשמתחיל להכין על הבדיקה בודאי גמר בדעתו לבדוק ולבערו וממילא הוא מבטלו בלבו ואזי מתחיל לקיים מצות הביעור וזהו הבדיקה דכל עיקר כוונת הבדיקה הוא לצורך הביעור דמש"ה מברכין על הבדיקה על ביעור חמץ וא"כ כלהו בין הביעור ובין הבדיקה כיי חד ענין. ולזה שפיר קאמר אור לי"ד בודקין אה"ח דהיינו בעוד אור היום בשעה שהוא הכנה לבדיקה אזי הוא התחלת הבדיקה אבל באמת עיקר מעשה הבדיקה לא הוי רק אחר צאה"כ ואעפ"כ שפיר קתני אור לי"ד משום דבעוד אור היום הוא מקיים מצות ביעור בביטול הלב וא"ש:
ובזה יהי' מיושב קו' הט"ז בסי' תל"א אהא דקאמר רנב"י ב' טעמים אמתני' דקתני דבודקין אור לי"ד א' בשעה שבני אדם מצוי' בבתיהם וב' דאור הנר יפה לבדיקה יע"ש. והיינו דלכאו' ב' טעמים אלו סותרים אהדדי דלטעם הא' משמע שצריך לבדוק עוד בהש"מ משום דביאת האדם רגיל להיות בה"ש בעוד קצת היום כמבואר שם בט"ז יע"ש ולטעם הב' צריך להמתין עד אחר צה"כ עד שתחשך שיהי' הנר מבהיק משום שאור הנר יפה לבדיקה ולפי הנ"ל ניחא דודאי ההתחלת הכנה לבדיקה צריך להיות בעוד היום כלישנא דאור לי"ד כנ"ל. וע"ז הוא נותן טעם הא' בשעה שבני אדם מצוי' בבתיהם אבל עיקר מעשה הבדיקה אינו אלא לאחר צה"כ וע"ז נתן טעם ב' משום שאור הנר יפה לבדיקה וא"ש:
וממילא לפי"ז כיון שנתן ב' טעמים א"כ ממילא מוכח דצריך להיות התחלת הכנה עוד באור היום כנ"ל. ולזה שפיר קאמר אביי הלכך צורבא מרבנן לא לפתח בעידנא וכו' על הא דרנב"י ולא על המתני' דאור לי"ד בודקין משום דבלא דברי רנב"י היינו מפרשי' המתני' רק בחד טעמא משום דאור הנר יפה לבדיקה ואין מצות הבדיקה חל רק כשתחשך אחר צה"כ. משא"כ לפי דברי רנב"י מוכח דההתחלת הכנה לבדיקה צריך להיות עוד מבעו"י בעוד אור היום כנ"ל. ולזה שפיר קאמר דלפי דבריו צורבא מרבנן לא לפתח בעידנא באורת' דתליסר וכו' דהיינו עוד מבה"ש כיון דצריך אז להתחיל בהכנה לבדיקה כדי שיוכל לבדוק מיד אחר צה"כ בלי שום עיכוב. ולזה אע"ג דעיקר הבדיקה אינו רק אחר צה"כ מ"מ חל עליו איסור הלימוד מהמלאכה והאכילה עוד מבעו"י בעוד אור היום מאיר כיון דאזי הוי ההתחלת ההכנה לבדיקה כנ"ל ומיושב קו' השני' של הט"ז דשם וא"ש:
ומעתה נחזור לעניינינו הנ"ל דשפיר מוכח ממתני' מהא דנקט בודקין את החמץ ולא בודקין אחר חמץ כנ"ל. וגם מכח דקדוק הראב"ד דנקט לישנא דאור לי"ד בודקין דכוונת התנא כדברי הרמב"ם הנ"ל דבזה שבודק הוא גומר בלבו לבטול ובזה הוא מקיים מצות ביעור בביטול הלב הנ"ל. וזה לא יוכל להיות כשבודק על דעת שיקיים מ"ע דתשביתו דבזה האופן אינו גומר בלבו לבטל דכיון דהוא רוצה לקיים המ"ע דתשביתו אזי בודאי אין כוונתו לבטל כיון דהוא רוצה לקיים מ"ע דתשביתו בחמץ שלו כנ"ל אע"כ צ"ל דהוא צריך לבדוק בכוונה כדי שלא יעבור על ב"י ואז הוי ממילא ביטול הלב וזהו מתחיל מיד כשהוא מתחיל ההכנה לבדיקה ולזה שפיר קאמר אור לי"ד בודקין כנ"ל ושפיר מיושב דברי רש"י ז"ל וא"ש:
הרמב"ם ז"ל כ' בה' חו"מ פ"ב ה' ב' וז"ל לפי הנוסחא ישינה שמביא הכ"מ ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר. וכ"כ הכל בו בשם הגאון דבחמץ ידוע לא סגי בביטול בעלמא. ומקשין עליהם דלפי דבריהם מאי פרכי' לקמן ד"ו ולכי משכחת לה לבטלה והא כי משכחת הו"ל חמץ ידוע ולא מצי לבטל יע"ש בכ"מ ובשאר מפורשים. ונלענ"ד ליישב דהנה הטור כתב בסי' תל"ד וז"ל ואחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויאמר כל חמירא וכו' דהשתא אפי' אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר דהוי הפקר ולאו דילי' וכ' הב"ח דמדברי הטור משמע דהיכא דלא ביטל אעפ"י שבדק ומצא חמץ עובר עליו למפרע וכ"כ המג"א. והקשה עליו הב"ח מהא דפריך הגמ' וכי משכחת לה לבטלה דמה מועיל ביטול למה שכבר עבר:
ונלע"ד דהנה התוס' כתבו בשם הר"י לקמן דף כ"ט ע"ב ד"ה ר"א ובדף צ"ה ד"ה בפרטי דבל יראה הוי לאו הניתק לעשה דתשביתו יע"ש. והקשה השעה"מ בפ"א מה' חו"מ הא הוי לאו שקדמו עשה דעשה דתשביתו הוי מחצי י"ד ולמעלה אע"ג דאכתי לא עבר על לאו דבל יראה והניחו בצ"ע. ותירצו המפו' הפמ"ג ונג"וו דבל יראה משש עד שתחשך ג"כ עובר עליו וכמ"ש הח"י והנוב"י דכן משמע ברש"י והרמב"ם ז"ל. וא"כ שפיר יש לחשבו לאו הניתק לעשה. ואמנם לרש"י דמפרש הא דאמרי' דמדאו' בביטול בעלמא סגי הוא משום דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא והקשה התוס' דתשביתו אמרי' בגמ' לקמן מאך חלק שהוא משש ולמעלה ואחר איסורו לא מצי לבטל. ותירצו המג"ש והפ"י ושארי אחרונים דרש"י ס"ל דתשביתו מקודם נאמרה היינו כשיגיע שם יהי' כבר מושבת וא"כ הוי שוב העשה קדים דהמצו' נצטו' עד קודם שש ולא הוי לאו הנל"ע. ועי' בפה"ח שמביא כ"ז. והנה כל זה לדידן לפי האמת דמסקי' דלאח"ז איסורו לא מצי לבטל ע"כ צ"ל דעשה דתשביתו מקודם נאמרה וממילא ל"ה לאו הניתק לעשה ולזה שפיר פסק הטור דכשלא ביטל אעפ"י שבדק ומצא חמץ עובר עליו למפרע אע"ג דמבערו לאח"כ כיון דהטור לשיטתו כמ"ש בסי' תל"א כשי' רש"י ז"ל דביטול ילפי' מתשביתו וכמ"ש הב"י שם וא"כ ע"כ דתשביתו מקודם נאמרה כנ"ל וא"כ הוי ב"י לאו שקדמו עשה ולזה שפיר עבר עליו למפרע. משא"כ המקשן דפריך וכי משכחת לה לבטלה הי' סובר דגם אח"ז איסורו מצי לבטלו כמבואר בהמפו' וא"כ לדידי' הוי שפיר ב"י לאו הנל"ע. ולזה שפיר פריך וכ' משכח"ל לבטלה דכיון דיבטלה קיים המצו' דתשביתו ולא יעבור למפרע כיון דהוי לאו הנל"ע כיון דהוא סובר דאע"ג דתשביתו הוי פי' ביטול אעפ"כ איירי בלאחר שש ומה"ט ג"כ סובר דמהני ביטול אפי' לאח"ז איסורו כיון דהוא מפרש לתשביתו דוקא לאחר שש וא"כ הוי גזה"כ דגם לאחר שש דהוא לאחז"א ג"כ מהני ביטול דתשביתו דהוא לאחר שש פי' ביטול כנ"ל וע"ז השיב לו התרצן דאינו כן דלאח"ז איסורו ל"מ ביטול. וא"כ ע"כ צ"ל דתשביתו דפי' ביטול מקודם נאמרה כנ"ל. וא"כ ממילא לא הוי ב"י לאו הנל"ע. ולזה שפיר פסק הטור דכשלא ביטל אעפ"י שבדק ומצא חמץ עובר עליו למפרע אע"ג דמבערו אח"כ כיון דל"ה לאו שנל"ע אלא לאו שקדמו עשה כנ"ל וא"ש:
ולפי"ז ממילא יהי' מיושב קו' הנ"ל מעל הרמב"ם דהנה הצל"ח הקשה על הרמב"ם דסובר דביטול לא נאמרה רק על חמץ שאינו ידוע וביעור לח"י איך נימא להרמב"ם דחמץ שא"י צריך ביטול הא הרמב"ם פסק דכל ספיקות הם רק מד"ס. ותירוץ דחמץ מקרי איתחזק איסורא ובחזקת איסור מודה הרמב"ם שאסור מה"ת ומ"מ לא מקרי חמץ ידוע וסגי בביטול מה"ת יע"ש. אמנם הפ"י כתב דמקום דמכניסין בו חמץ הו"ל כחמץ ידוע לגמרי וטעמו כיון דרגיל להשתמש בו כל השנה בודאי נשאר בו חמץ יע"ש. וא"כ בודאי לא מהני ביטול להרמב"ם רק לאחר שהוא מסיר החמץ הידוע באופן שלא יהי' הבית תו מוחזק להיות בתוכו חמץ רק שעדיין נשאר בספק אם נשאר איזה חמץ בחורין ובסדקין וע"ז מהני ביטולו וכן הוא מבואר בדבריו להמעיין בהם וא"כ הדרה קו' הצל"ח הנ"ל לדוכתי' דלזה כשהוא ספק למה צריך ביטול כיון דס"ד מותר מה"ת. וע"כ נלע"ד דהא דאמרי' ס"ד מה"ת לקולא הוא משום דאנו תולין לקולא שבודאי אין כאן חמץ וכ"ז כל כמה דלא מצינו חמץ אבל לאחר שמצינו חמץ דחזי' שהי' כאן חמץ בודאי עובר למפרע כדברי הטור הנ"ל ולזה שפיר צריך ביטול כדי שאם ימצא אח"כ חמץ דהיינו אח"ז איסורו כשלא יוכל לבטלו לא יעבור למפרע דכשלא יבטלנו עכשיו אזי כשימצאנו אח"כ ויבערנו בשריפה עכ"ז יעבור עליו למפרע כיון דב"י לא הוי לאו הנל"ע כנ"ל ולזה שפיר צריך ביטול להרמב"ם לחמץ שא"י וא"ש: והנה כ"ז לפי המסקנא דמסקי' דלאח"ז איסורו לא מצי לבטל וא"כ לא הוי לאו דב"י לאו הנל"ע כיון דעשה דתשביתו קאי אמקודם זמן איסורו כנ"ל ולזה שפיר נוכל לומר דתשביתו תרוויהו משמע ביטול וביעור כדברי הכ"מ הנ"ל ביעור לחמץ ידוע והביטול לחמץ שא"י כי היכא שאם ימצא חמץ לא יעבור למפרע דבלא ביטול בודאי יעבור שאפי' כשיבערנו בשריפה לאחר שימצאנו כיון דלא הוי לאו הנל"ע כנ"ל משא"כ להמקשן בההו"א לפי"מ דסובר דגם לאחז"א מהני ביטול וא"כ הוי לאו דב"י לאו הנל"ע וא"כ כשימצא חמץ ויבערנו אזי מקיים עשה דתשביתו וזה הוי תיקון על הלאו דב"י וא"כ אינו עובר גם על למפרע וא"כ קשה קו' הצל"ח הנ"ל דלמה לן ביטול לחמץ שאינו ידוע להרמב"ם דסדא"ו מה"ת לקולא דאם לא ימצא כלל חמץ בפסח אזי הוי ספיקא דהוי לקולא וא"כ ע"ז א"צ כלל ביטול ואם ימצא אזי יהי חמץ ידוע דל"מ ביטול ויהי' צריך לבערו וממילא לא יעבור למפרע וא"כ גם על למפרע אינו צורך להביטול וכ"ת דצריך ביטול כשימצאנו לאחר הפסח דאז לא מהני הביעור לתקן הלאו דלמפרע כיון דעשה דתשביתו לא שייך אלא בפסח זה ודאי לא ניתן להאמר כלל כיון דהשתא קיימי' בזה הסברא שכ' הכ"מ דתשביתו תרתי משמע ביעור וביטול כנ"ל וא"כ ממילא משמע דביעור וביטול שייך בחדא מחתא לאחז"א לתקן הלאו דב"י וא"כ איך שייך דבביטול יתקן הלאו דב"י בחמץ שאינו ידוע כמו דביעור מתקן הלאו דב"י בחמץ ידוע דאם לא ימצא כלל החמץ הוא בלא ביטול ג"כ אינו עובר כיון דסדא"ו מותר מה"ת וכשימצא הוי חמץ ידוע וצריכה ביעור וממילא יתוקן בלא ביטול ואם ימצא לאחה"פ אזי גם בביטול לא יתקן כמו דבביעור אינו מתקן וא"כ ע"כ מוכח מהא דמשמע דביטול מהני מהא דתשביתו דפי' ביטול דמהני אפי' לח"י דלחמץ שא"י אינו במציאות שיהי' צריך לביטול לאחז"א כנ"ל ועשה דתשביתו אינו נוהג אלא לאחז"א דמה"ט הוי הלאו דב"י ניתן לעשה כנ"ל ומזה מוכח דביטול מהני לאחז"א וא"כ בוודאי מוכח לדעת המקשן דמהני ביטול לחמץ ידוע ושפיר פריך וכי משכח"ל לבטלה ואע"ג דהוי חמ"י אעפ"כ מהני ביטול מקרא דתשביתו ואדרבה צ"ל לדעת המקשן לפ"ז דאינו מוכח מתשביתו רק ביטול ולא בדיקה וביעור כדכ' הב"י לדעת הטור לאמת ותשביתו קאי לדעת המקשן לאחז"א כנ"ל וא"כ כיון דמהני ביטול לאחז"א ולזה ממילא יותר מהני מכשמבטלו לאחז"א מהא דמבטלו בזמן היתר דאז לא מהני הביטול מיד רק מתלי תלי וקאי שיחול לאחז"א כמבואר בהר"ן ובהמפו'. לזה שפיר פריך ולכי משכח"ל לבטלה דאז יותר מהני הביטול מהא דמבטלו בשעת בדיקה וע"ז משני לו הגמ' דלאח"ז איסורו ל"מ לי' הביטול כלל רק קודם זמנו ועשה דתשביתו קאי אמעיקרא כנ"ל ולאמת לא הוי בל יראה לאו הנל"ע כנ"ל ושפיר תרתי שמעי' מתשביתו ביעור וביטול ולחמ"י ל"מ ביטול רק ביעור וביטול צריך לחמץ שא"י כשימצאנו בפסח שלא לעבור עליו למפרע כיון דב"י לא הוי לאו שנל"ע כנ"ל וא"ש:
ולפי מה דביארנו לדעת המקשן דסבר דלאחז"א מהני ביטול משום דתשביתו אינו פירושו אלא ביטול ולא ביעור עדיין צריך ליישב לדעת המקשן איך יפרנס דברי ר"י דא' אין בע"ח אלא שריפה דהא לדידי' לא הוי כלל שריפה בפי' תשביתו רק ביטול לחוד כנ"ל. אמנם זה נוכל ליישב לפי דברי המקו"ח שכ' בסי' תל"א לשי' הר"ן דס"ל דביטול מועיל אפי' לחמץ ידוע והקשה הפ"י דלפ"ז למה צריך שריפה ותי' המקו"ח דר"י דסובר דחמץ בעי שריפה אף שביטלו ולא מחמת מ"ע דתשביתו כיון שכבר קיים המ"ע דתשביתו בביטול רק כמו שאר איסורי הנאה אף שאינו ברשותו ודינו בשריפה מילפותא דנותר יע"ש וזהו ג"כ סברת המקשן דמ"ע דתשביתו לא הוי אלא בביטול אבל לא בשריפה רק הא דבעי שריפה הוא מילפותא דנותר ולפי"ז הי' נראה לומר דבר חדש דכשימצא חמץ בפסח דצריך לקיים מ"ע דתשביתו לתקן הלאו דב"י למפרע וזה אינו מתקן כששורף החמץ דבשריפה אינו מקיים המצו' דתשביתו שיתקן בזה הלאו דב"י רק דווקא בביטול דבחד מעליותא הוי חשיבות ביטול יותר משריפה דבשריפה עדיין יכול להנות מעפרה משא"כ כשמבטל הוא מוציא מכל וכל מרשותו את החמץ ולזה אינו פריך וכי משכח"ל לשרפנה רק לבטלה דבביטול יתקן הלאו דב"י דלמפרע משא"כ בשריפה כנ"ל ומיושב קו' הב"ח וא"ש:
ובזה נוכל ליישב קו' התוס' בד"ה ודעתי' עלוי' על רש"י שמפרש חשובה היא בעיניו וחס עלי' לשרפה ומשהה אפי' רגע א' ונמצא עובר עליו וכו' וא"כ מאי פריך וכי משכח"ל לבטלה התם נמי נימא דחס עלי' לבטלה ולפי הנ"ל ניחא דכוונת רש"י הוי דבודאי זה לא חיישי' דלא לשרפה כלל רק שיתעצל ומשהה אפי' רגע א' ויעבור ואח"כ אפי' ישרפנו לא יועיל בזה לתקן הלאו שעבר דבשריפה אינה מתוקן כנ"ל משא"כ כשיבטלנה אפי' כשישהה קצת ואח"כ יבטלנה מ"מ הא יתקן בהביטול מה שעבר למפרע כנ"ל וא"ש: אמנם הגם שלפני הנ"ל מיושב דברי המקשן דפריך וכי משכח"ל לבטלה משום דבודאי לדעת המקשן (דפריך וכי משכח"ל) מהני ביטול אפי' לחמץ ידוע ודעת הרמב"ם ז"ל דל"מ ביטול לחמ"י היא רק לפי האמת לדעת התרצן דס' דלאח"ז איסורו ל"מ ביטול כנ"ל אמנם גם לפי האמת יש הרבה ראיות נגד דעת הרמב"ם דמוכח דמהני ביטול אף לחמ"י כמו שהאריך בהם הפ"ח יע"ש והפ"י תירוץ דנגד הלאו מהני ביטל אף לחמ"י דכיון דלגבי הלאו דב"י כתיב לך דמשמע שלך אא"ר אא"ר של אחרים וכיון דמבטלו הוי של אחרים משא"כ לענין קיום מ"ע דתשביתו דכ"כ לך ל"מ ביטול ולזה בעי שריפה. דוקא לר"י או פירור לרבנן יע"ש שבזה מיושב כל הקו' על הרמב"ם כאשר מבאר אותם המקו"ח באה"ט יע"ש. אך הוא מקשה עליו כמה קו' יע"ש. וכתב תירוץ אחר ליישב כל הקו' מעל הרמב"ם והוא דס"ל דמדאו' בעי שריפה או פירור לחמץ ידוע כדי לקיים מ"ע דתשביתו דבביטול לחוד אע"ג דמהני דלא יעבור אעשה דתשביתו משום דהוי כאלו כתיב לך אצל תשביתו מגז"ש דלאו דב"י וכשמבטלו אז אינו שלך מ"מ הוי כאלו לא קיים המ"ע לכך בעי' שיקיים המ"ע בחמץ שלו כמו שמחייב לקנות בגד בת ד' כנפות להתחייב בציצית יע"ש שמאריך בזה:
אמנם גם ע"ז יש לפקפק לפ"מ שמבואר ברש"י ז"ל על הא דאמרי' מדאו' בביטול בעלמא סגי לפי דכ' תשביתו ול"כ תבערו והשבתה בלב הוא יע"ש. וא"כ מוכח דבביטול גופא מקיים המצו' דתשביתו. ומלשון הרמב"ם ג"כ משמע דסובר כפי' רש"י מדקאמר ומה היא השבתה האמורה בתורה הוא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושא"י יבטלו בלבו. וא"כ מוכח מדבריו דבביטול הלב גופא מקיים המ"ע דתשביתו האמור' בתורה רק שמחלק בין חמ"י לחשא"י. וכבר הקשה ע"ז הלח"מ דמנ"ל לומר כן דבחמ"י ל"מ ביטול ולחלק בין חמץ לחמץ יע"ש:
ונלפע"ד ליישב בעזה"י דשפיר מוכת מקרא דתשביתו תרווייהו ביטול בחשא"י ממשמעותא דתשביתו כדברי רש"י הנ"ל דלישנא דתשביתו הוא השבתה בלב וביעור לחמ"י ג"כ מוכח מיני'. דהנה הר"ן הקשה האיך יועיל ביטול דאפי' הפקר כהא"ג ל"מ מה דאמר בנכסים דידי' דלבטל ולהוי כעפרא לא משמע דהוי הפקר ותו דבגמ' אמרי' מבטלו ובודאי לענין הפקר ממונו ל"מ דדברים שבלב א"ד. ותירוץ דחמץ שאני לפי שא"ב ש"א אלא שעשה"כ כאלו הוא ברשותו ומש"ה בג"ד בעלמא דלא ניחא לי' דליהוי זכותא בגויהו כלל סגי יע"ש. והש"א כתב דלפי טעמא דהר"ן הביטול אינו מתחיל רק משעת איסורו יע"ש. ואדומ"ו זצוק"ל בעל אמרי א"ש מביא קו' השואל אימתי חל הביטול אי תיכף כשמבטל הלא אז ממונו גמור ול"מ ביטול ואי אח"ז איסורו אז שוב אינו ברשותו ול"מ לבטל (ע"י בשו"ת אמרי א"ש באו"ח סי' כ"ג) ואנכי לא הבנתי עוד יותר לדברי הר"ן הנ"ל דהא דמהני ביטול אינו אלא משום שבל"ז ג"כ אינו ברשותו רק שהכ' עשאן ברשותו וזה אינו אלא לאחז"א. וא"כ למה לא יהני הביטול בם לאחז"א ואדרבה הסברא נותנת שיהני הביטול יותר לאחז"א מקודם זמן איסורו כיון דק"ז איסורו לא מהני לפי שעה כלל הביטול כדברי הש"א הנ"ל רק שמהנה אז על לאחז"א וא"כ לאחז"א בודאי הס' נותנת שיהנ' אז הביטול ואע"ג דאחז"א תו ל"ה ברשותו מ"מ כיון דהכתוב עשאו ברשותו דיחשב כשלו לעבור עליו בב"י כ"כ ראוי' הוא לחשוב כשלו שיוכל לבטלו אז ויהני הביטול תיכף בשעה שהוא מבטלו וזהו מעלה יתירה מהא דמבטלו ק"ז איסורו ואינו מהני הביטול בשעה שמבטלו רק על לאחז"א כנ"ל:
ונלע"ד דהנה בה' פסח סי' תל"א הקשה הישועות יעקב בהך דאר"א שני דברים א"ב ש"א ועה"כ כאה"ב והיינו דמן הדין הי' שלא יעבור על ב"י משום דאינן ברשותו ושלך אא"ר אבל א"ר של הפקר והקשה ע"ז דהרי לקמן בפ' כ"ש דכ"ט גבי אוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל וקאמר הש"ס דפליגי אם גורם לממון כמ"ד והיינו משום דחמץ לאח"ז מותר וא"כ יהי' ראוי לאח"ז וחשוב גורם עכ"פ והיינו לפי שהוא של הקדש ויוכל לשהותו עד אחה"פ וא"כ מאי קאמר הש"ס כאן דחידוש הוא ועה"כ כאה"ב הרי אם לא כתבה התורה איסור בל יראה והי' רשאי לשהותו עד אח"ז א"כ חשוב שלו כמו דק' הש"ס שם דלכך מעל הואיל ושל הקדש הוא ויוכל לשהותו עד אחה"פ וא"כ מהראוי שיעבור על ב"י דהרי על חמץ שלו עובר ובאמת אחר שעובר בב"י וא"י להשהותו אינו חשוב כשלו. אבל התורה דאסרה להשהותו כדין אסרה כמ"ש. ואף דאנן קיי"ל גורם לממון לאכמ"ד מ"מ בב"י קיימ"ל דאף חמץ של אחרים שקיבל עליו הישראל אחריותו עובר בב"י דהתורה גילתה לענין ב"י גול"מ חייב. ותירוץ דהדבר נכון דהרי כבר כתבה התורה ביום הראשון תשביתו וא"כ אף אי ליכא בל יראה ג"כ אינו יכול להשהות החמץ משום מ"ע דתשביתו וכיון דאינו יכול להשהות החמץ שוב אין החמץ שלו ואמאי חייב בב"י ושפיר קאמר ר"א ועשה"כ כאלו ה"ב ולכך פירש"י ועשאן לענין ב"י דאין לומר לענין מ"ע דתשביתו דאיך יתכן לומר דשורת הדין דלא יתחייב בעשה דתשביתו דהרי אי לא הי' מ"ע דתשביתו הי' יכול להשהותו עד אחה"פ וא"כ מן הדין ברשותי' קאי לענין ב"י וגם לענין תשביתו כיון שהוא שלו דגורם לממון כנ"ל עכ"ל יע"ש שכ' שהוא דבר נחמד:
ומעתה לפי דברים הנחמדים האלו שפיר יש לחלק בהא דאינו מועיל הביטול רק קודם זמנו ולא לאחז"א והיינו משום דהא דאוקמא התורה ברשותו אע"ג דעפ"י שוה"ד אינו ברשותו זהו דבר חידוש וא"כ בודאי אין לך בו אלא חידושו דלזה דעה"כ ברשותו אע"ג דאינו ברשותי' משום דמצו' עליו לבערו מכח עשה דתשביתו ולזה עה"כ ברשותו שיהי' נחשב כשלו לעבור עליו בב"י. משא"כ כשעובר עליו בב"י דהוי אינו ברשותו מכח שהוא מחוייב לבערו שלא לעבור עליו על ב"י לזה בודאי לא עשאה התורה ברשותו והמ"ע דתשביתו מתחלת עוד מקודם זמן איסורו של ב"י כדברי המג"ש והפ"י ושארי אחרונים דרש"י ס"ל דתשביתו מקודם נאמרה והיינו כשיגיע שש יהא כבר מושבת כנ"ל. ולזה בזה השעה שחל עליו המ"ע דתשביתו ל"ה ברשותו רק שהכ' עשאה ברשותו ושפיר מועיל הביטול כדברי הר"ן הנ"ל דכיון דבל"ז ל"ה ברשותו רק שהכתוב עשאה ברשותו ולזה בג"ד בעלמא במה שהוא מבטלו מהני. משא"כ לאחר שש דאז כבר חל עליו חיוב של בל יראה ול"ה ברשותו משום שמחוייב לבערו שלא לעבור עב"י ולזה לא מצינו שהכתוב עשאה ברשותו ולזה ל"מ ביטול לאחז"א. משא"כ קודם זמ"א בודאי מהני הביטול אע"ג דכשהוא ברשותו לגמרי ל"מ ביטול כדברי הר"ן הנ"ל מ"מ כשיבוא הזמן שחל עליו מ"ע דתשביתו דהיינו קודם זמן איסורו דאז כבר יצא מרשותו מחמת שהוא מחוייב לבערו לקיים המ"ע ואעפ"כ הוא נחשב ברשותו מחמת שעה"כ ברשותו ולזה שפיר מהני אז הביטול. משא"כ לאחז"א שהוא עובר בב"י תו ל"ה ברשותו כלל דאז לא עשה"כ כאלו הוא ברשותו ולזה בודאי ל"מ הביטול כנ"ל ושפיר מיושב החילוק שבין קודם זמן איסור ובין לאחז"א. ושפיר מיושב ג"כ קו' השואל הנ"ל דאימת חל הביטול דשפיר חל בשעה שמוטל עליו לבערו לקיים המ"ע דתשביתו דהוא קודם זמן איסורו אבל לא לאחז"א כנ"ל וא"ש:
ומעתה לפי כל הנ"ל מבואר דלא יוכל להיות שיהנ' ביטול לא בשעה שהיא לגמרי ברשותו דהיינו בזמן שאינו חיוב עליו לבערו ולא לאחז"א דאז ל"ה ברשותו כלל כנ"ל אלא בשעה שהחיוב עליו לבערו לקיים מ"ע דתשביתו דהיינו קודם זמ"א כנ"ל וא"כ ע"כ צ"ל דפירוש דתשביתו הוי גם ביעור שהוא מחויב לבערו מן העולם דאל"כ רק דנימא דפי' דתשביתו ל"ה אלא ביטול לחוד ולא ביעור וא"כ אימתי יהי' מהני הביטול קודם אי' לא מהנו דהא הוא ברשותו לגמרי כיון שהוא אינו מחויב לבערו ולאחזמ"א הוא לגמרי אינו ברשותו. ואע"כ צ"ל דגם קודם זמן איסורו מחויב הוא לבערו כדי לקיים מ"ע דתשביתו דהוי פי' ביעור ועל אימתי קאי הביטול דהוא וודאי פירושו דתשביתו כנ"ל. ולזה ע"כ צריך לחלק דבחמץ ידוע צריך ביעור כדי לקיים המ"ע דתשביתו. והא דמשמע מתשביתו דמהני ביטול הוא לחמץ שאינו ידוע ושפיר מהני הביטול כיון דבל"ז הוא ג"כ אינו ברשותו משום דכשיוודע לו החמץ שא"י ויהי' חמץ ידוע אזי יהי' החיוב עליו לבערו רק עכשיו שאינו ידוע לו לבער שפיר מהני לי' הביטול משא"כ כשנימא דגם כשיוודע לו החמץ ג"כ יהי' מועיל ביטול ולא יהי' צריך לבער וא"כ גם ביטול אינו מועיל כלל בין קודם זמן איסורו ובין לאחז"א דק"ז איסורו הוא ברשותו לגמרי כיון שיוכל לשהותו ואינו מצו' לבערו ולאחז"א הוא אינו ברשותו כלל וא"כ שפיר מוכח תרווייהו מתשביתו הן ביטול והן ביעור דבלא ביעור לא משכחת ביטול והביטול מועיל אפי' לחמץ ידוע שלא יהי' שלו ואין עובר על ב"י והביעור הוא חיוב לקיים מ"ע דתשביתו כנ"ל וממילא יהי מיושב כל הקו' מעל הרמב"ם ז"ל וא"ש. וגם מיושב שפיר קו' הלח"מ הנ"ל דשפיר מוכח שיש חילוק לענין ביטול בין חמץ ידוע ובין חמץ שאינו ידוע דאם נימא דא"צ ביעור לחמ"י אזי גם ביטול ל"מ אפי' לחמץ שא"י כנ"ל בין קודם זמ"א ובין אחזמ"א כנ"ל וא"ש:
ובזה נוכל לומר דפליגי המקשן והתרצן דתרווייהו ס"ל דתשביתו משמע ביטול רק דהמקשן סובר דהקרא דאך ביוה"ר תשביתו וכו' לא קאי רק אאחר שש ולזה קסבר דמהני ביטול מכח גזה"כ אפי' לאחז"א ולזה אין שום סברא לדידי' לחלק בין חמ"י לחמץ שא"י כקו' הלח"מ. ולזה שפיר פריך וכי משכח"ל לבטלה דזה עדיף לי' לבטלו לאחז"א כיון דמהני אז בשעה שהוא מבטל מלבטל בזמן ההיתר דהוי ברשותו ול"מ בשעה שהוא מבטלו רק אלאחז"א. וע"ז השיב לו התרצן דלאחז"א ל"מ ביטול כיון שאינו ברשותו כלל וגם קודם זמ"א כשהוא ברשותו לגמרי ג"כ ל"מ ביטול רק בזמן שחל עליו חובת ביעור לקיים המ"ע דתשביתו דאז הוא אינו ברשותו מחמת שמוטל עליו לבערו לקיים המ"ע דתשביתו וזהו חל עליו קודם זמ"א כנ"ל רק הכתוב עשאו אז ברשותו כדי לעבור עליו בב"י. ולזה כיון דהכתוב עשאו ברשותו לזה מהני אז הביטול כדברי הר"נ הנ"ל. משא"כ לאחז"א ל"ה ברשותו כלל ל"מ הביטול. ולזה שפיר הוצרך התרצן להביא הא דר"א דב' דברים א"ב ש"א ועה"כ כאה"ב דמוכח מיני' דמ"ע דתשביתו קאי על קודם זמן אי' ואז הוי אינו ברשותו ועה"כ כאה"ב ולזה אז הוא דמהני הביטול ולא קודם לכן ולא לאחר מכן ולזה שפיר מוכרח לחלק לדברי התרצן בין חמץ ידוע לחמץ שא"י ושפיר מיושב קו' הצל"ח שהקשה וז"ל הנה יפלא למה הביא הא דר"א דאי למימר דחמץ אינו ברשותו ואטו עד דאתי ר"א לא ידענא מדברי התנאים שחמץ אסור בהנאה ואי להורות שאעפ"י שאסור בהנאה אפ"ה עובר בב"י כאלו הוא שלו ג"כ למ"ל דר"א קרא כתיב לא יראה ולא ימצא עכ"ל יע"ש שמאריך בזה. ולפי הנ"ל ניחא דשפיר הוצרך להביא הא דר"א דמוכח מיני' דמ"ע דתשביתו הוא קודם שש ומחמת זה הוא אינו ברשותו ובזה עה"כ כאלו הוא ברשותו כדברי הישועות יעקב הנ"ל. ולזה אז הוא דמהני ביטול דהיינו קודם זמן איסורו כשחל עליו מצות ביעור לקיים המ"ע דתשביתו משא"כ לאחז"א דאז תו ל"ה ברשותו כלל אז לא מהני ביטול כנ"ל וא"ש. (ועי' בישועות יעקב דלדבריו לפי מה שהוא מפרש דברי ר"א כנ"ל צ"ל דהוא סובר דמ"ע דתשביתו חל עליו קודם שחל עליו לאו דב"י ולזה כיון דל"ה ברשותו מחמת מ"ע דתשביתו אין ראוי' שיחול הלאו דב"י רק מחמת שהכ' עשאו ברשותו כנ"ל):
אמנם לפי מה דביארנו דהא דמהני ביטול זהו דוקא קודם זמן איסורו בשעה שחל עליו חובה לבער לקיים מ"ע דתשביתו דאז אינו ברשותו רק שהכתוב עשאו ברשותו כנ"ל. וא"כ עדיין חל עלינו חובת ביאור הא דתני' הי' יושב בביהמ"ד ונזכר שיש חמץ בביתו מבטלו בלבו אפי' לאחז"א ומסקי' בגמ' דאיירי שנזכר שיש עיסה מגולגלת בתוך ביתו וירא שמא תחמיץ קדים ומבטל לי' מקמי דתחמיץ וא"כ אימתי חל כאן הביטול קודם שתחמיץ עדיין הוא היתר והוי ברשותו לגמרי ואינו חל הביטול ולאחר שתחמיץ הוא כבר יצא מרשותו לגמרי וג"כ אינו חל הביטול כנ"ל דכאן ל"ש לומר דקודם שתחמיץ אינו ברשותו מחמת שחל עליו מ"ע דתשביתו כנ"ל דכל זמן שאינו חמץ לא חל עליו כלל מ"ע דתשביתו. אם לא שנימא דכמו שחל עליו מ"ע דתשביתו בע"פ קודם זמן של אי' חמץ כדי שלא יבוא לידי איסור לאחז"א כ"כ חל עליו מ"ע דתשביתו בפסח בעיסה מגולגלת קודם שתחמיץ כדי שלא יבוא לידי איסור לאחר שתחמיץ ובזה יהי' שפיר מיושב אך זהו דוחק אך גם זה יבוא על נכון על דרך שראיתי בהמפורשים כי הנה מבואר במשנה לקמן דף מ"ח כי הבצק קודם שנעשה חמץ גמור נעשה מתחילה שיאור דהיינו חמץ נוקשה ולדעת הרבה פוסקים נוקשה אסור בהנאה אבל אין עוברין עליו על בל יראה יעוי' בר"ן במשנה ואלו עוברין. ולזה מיד כשנעשה שיאור הוי אינו ברשותו כיון שהוא אסור בהנאה וגם להשהותו א"א לי' דהא יהי' כעשה חמץ גמור ויה' מחויב לבערו מחמת מ"ע דתשביתו וא"כ איך חל עליו הלאו דב"י כיון שהוא אינו ברשותו עוד קודם שחל עליו הלאו דב"י. אע"כ צ"ל דהכתוב עשאו כאלו הוא ברשותו וא"כ ממילא חל אז הביטול כמו בע"פ קודם חצות וא"ש: