שות בית היוצר· רבי יואל צבי ראטה
או"ח · סימן ד
שנית להנ"ל:
מכתבו הגיעני כהיום והנה מ"ש דבתפילין דהתחלת המצוה משעת הנחתן אין לברך שהחיינו כיון דמצות לאו ליהנות נתנו כמו דאי' במג"א סי' רכ"ג ס"ק ה' שאין מברכין על ספרים חדשים שהחיינו מטעם זה. והנה בזה לא ראה מה דסיים המג"א דבברכות רמ"מ כתב לברך על ספרים שהחיינו ע"ש. וכן מביא השע"ת בשם הרדב"ז ובשם המו"ק. והגם דמסיים שם דאך לא נהגו כן זהו דוקא בספרים משא"כ בתפילין לפמ"ש התב"ש דהיכא דמעולם לא עשאה המצוה פשיטא דלא גרע ממצוה שהוא מזמן לזמן וא"כ כאן בתפילין לפי"מ דמסקי' שלא לחנך את הקטן להניח תפילין עד לאחר שנעשה בן יג"ש וא"כ אז בודאי שפיר ראוי שיברך שהחיינו בפעם ראשון שמניחן דהא לא גרע ממצוה שהוא מזמן לזמן כדברי התב"ש הנ"ל. וגם מ"ש שמובא בשע"ת או"ח סי' כ"ב בשם האריז"ל ובשם מח"ב ושע"צ שבטלית מברכין ולא בתפילין. גם שם שגה ברואה דלא מזכיר שם כלל שבתפילין לא יברך שהחיינו בפעם הראשון שמניחן רק שמביא בשם האריז"ל דמי שקונה טלית ועשה בו ציצית שמברך שהחיינו בשעת עיטוף הראשון יברך תחילה ברכת ציצית ואח"כ שהחיינו אבל על תפילין של קטן כשמניחן בפעם הראשון בודאי נראה דגם האריז"ל סובר דמברך שהחיינו וגם מדברי המח"ב משמע כן דהא כתב דכשמניח תפילין חדשים אין מברך שהחיינו עכ"ל וא"כ דוקא על תפילין חדשים והיינו משום שכבר הניח תפילין מקודם אבל בקטן לאחר יג"ש היכא שלא הניח עוד תפילין מימיו בודאי מברך שהחיינו כדברי התב"ש הנ"ל דלא גרע ממצוה שהוא מזמן לזמן:
ומ"ש שהב"ח פוסק שלא לברך שהחיינו בתפילין בפעם הראשון כיון דצריכין גוף נקי ואיכא מורא ועונש וליכא שמחה עכ"ל. כבר חלק עליו הטו"ז ומסיק שמברך שהחיינו בפעם הראשון שמניחן ובפרט שאנחנו רואין שכל קטן שהוא בר דעת וי"ש יש לו שמחה גדולה כשמניח תפילין בפעם ראשונה ובודאי ראוי לו לברך על שמחה זו שהחיינו, ומה שהביא מ"ש התב"ש ביו"ד סי' כ"ח דמשו"ה לא יברך שהחיינו דאימתי יברך בשעה שהוא מחנך את הקטן קדום יג"ש עדיין הוא לאו בר חיובא ואחר יג"ש כבר הניחן, תמוה לי מאד על מעלתו שלא עיין במכתבי שמדברי התב"ש האלו אני מביא ראי' לברך שהחיינו לקטן שאינו מניח קודם יג"ש מפני שעדיין לו הניח מימיו וכשמניחן בפעם ראשונה לאחר יג"ש כבר הוא מחויב מדאו' וא"כ שפיר יכול לברך שהחיינו כמו שפסק התב"ש כדברי הרמ"א לברך שהחיינו בפעם ראשונה כשמקיים מצות כיסוי:
ומ"ש דאם אביו קנה לו תפילין ונתנם לו במתנה בודאי אינו רשאי לברך ברכת שהחיינו כי אפי' לגדול אם נתנו לו במתנה אינו מברך שהחיינו רק ברכות הטוב ומטיב כמבואר בטואו"ח סי' רכ"ג דאפי' בבגד חדש אם קנה לו איש אחר ונתנו לו אין לברך שהחיינו אלא הטו"מ. והנה בכאן הפריז מאד על מדותיו ולומר שאין לברך שהחיינו במקבל מתנה רק הטו"מ למה לא ראה שם במג"א ס"ק ח' שהניח זה בצ"ע שאין לברך הטו"מ גבי מתנה רק דוקא באדם חשוב שיש הנאה לנותן שמקבל ממנו אבל לא בלא"ה וא"כ ק"ו גבי אביו שנותן מתנה לבנו בודאי לא מקרי בנו אדם חשוב לגבי אביו שבנו יברך הטו"מ, וממילא כשאינו מברך הטו"מ בודאי מחוייב לברך שהחיינו דהא ברכת הטו"מ הוא במקום שהחיינו, דהטו"מ הוא ברכה המובחרת מן שהחיינו. ולזה כשמברך הטו"מ א"צ לברך שהחיינו דבכלל מאתיים מנה משא"כ כשאינו מברך הטו"מ אז בודאי מחוייב לברך שהחיינו ואדרבה מסמ"ק משמע דאפי' כשמברך הטו"מ שמברך גם שהחיינו כמבואר שם בב"י, וכן הוא מבואר בטו"ז ס"ק א' שכן הוא סברת הרשב"א יע"ש, גם בס"ק ב'. אבל לא שנימא שאין רשאי לברך שהחיינו:
ונחזי איך נהג עלמא אם מברכין גבי מקבל מתנה הטו"מ והיינו משום דהמג"א הניח בצ"ע כנ"ל ולזה אין מברכין הטו"מ במקבל מתנה וא"כ ממילא בודאי מחוייב לברך שהחיינו. ומעתה תמצית לדינא דמי שנוהג כדברי הרמ"א ז"ל שקטן אינו מניח תפילין עד לאחר יג"ש בודאי ראוי לברך שהחיינו בפעם הראשון שמניחן, רק מהיות טוב ראוי שיקנה לו אביו בגד חדש וילבשנו קודם שמניח תפילין ובירך שהחיינו לצאת מכל הספיקות בלי שום פקפוק בעזה"י, ובעה"ח:
ה"ק יואל צבי ראטה: