שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
חלק חו"מ · סימן יא
אי שרי לעשות משקה שקורין בארסט מן פת עכו"ם אם לא. וביאור דברי הט"ו בזה:
הנה מדברי הט"ז ביו"ד בסי' קי"ב ס"ק יו"ד הי' נראה בפשיטות להתיר וז"ל הט"ז לעיל בתחילת סי' זה הוכיח הב"י דמותר ליקח שאור של עכו"ם ולחמץ בו את העיסה אפי' במי שנזהר מפת של עכו"ם אע"ג שטעם כו' כי לא גזרו חכמים על פח של עכו"ם על טעם כעיקר כ"כ רש"י אבל הפירורין שהן בעין וודאי אסורין כל זמן שלא נתבטלו ברוב עכ"ל ומדהתיר ליקח שאיר ולערבו לכתחילה מפני שעל הטעם לא גזרו א"כ ה"נ דשרי ליקח פת ולשרותו במים לעשות ממנו בארסט ואי משום הפירורין שהן בעין אפשר לסננו ושפיר דמי. אך דברי הט"ז תמוהים הרבה דהמעיין בב"י יראה דלאו מטעם זה התיר הב"י משום דלא גזרו על טעם כעיקר אלא מטעם דעל השאור לא חל עדיין האיסור משום פת של עכו"ם ואפי' לדעת הר"ן דס"ל דבלישת העכו"ם ועריכתו נמי מתסר אפי' אפאה ישראל מ"מ בעינן שיהי' מתקיימת עריכת העכו"ם דלישה ועריכה דווקא בעינן משא"כ בשאור כיון דאין עריכת העכו"ם מתקיימת בלישה לא מתסרא ולכך קשרי הב"י ליקח שאור ולערבו משום דלא נאסר מעולם אבל אם הי' חל על השאור האיסור של פת עכו"ם לא הי' הב"י מתירו לערב לכתחילה ולהדיא כ' שם הב"י אבל אין לומר דאפי' אם הי' השאור אסור אפ"ה שרי לערבו משום דלא גזרו על תערובת פש"ע דהא בפ"ק דחולין גבי תערובות דמאי דפריך ממאי דתניא הנותן לשכנתו עיסה וכו' ואם אמר לה עשה לי משליכי חושש משום מעשר וקמשני רפרם שאני שאור ותבלין דלטעמא עביד וטעמא לא בטיל ע"כ ותערובת פש"ע לא למדו להתירא אלא מדמאי והרי חזינן דבדמאי לא שרינן שאור א"כ ה"נ לא הי' לנו להתיר שאור של עכו"ם אי לאו מטעמא דלא חל על השאור הך איסורא דפש"ע מעולם זהו תוכן דברי הרב"י שם בקצרה ועיי"ש באריכות וא"כ דברי הט"ז תמוהים מאוד שכ' בשם הרב"י מה שלא עלה על לבו מעולם כיון דלהדיא מבואר בדבריו בהיפוך מזה. אבל האמת הברור דט"ס נפל בדברי הט"ז דהמדפיס עירב שני ס"ק יחד וגם הציון מס"ק יו"ד ציין שלא במקומו דמה שציין אותו בסעי' י"ו אינו ענין כלל להתם כמו שהוא מבואר ועיקר הציון צריך להיות בסעי' י"ד בהגהת הרמ"א שכ' אבל אסור לערבו כדי לאכלו ע"ז כתב הט"ז דבתחילת הסי' כתב הרב"י דשאור מותר לערבו לכתחילה אפי' במי שנזהר מפש"ע וזהו סוף דיבור ולא נתן שום טעם לזה רק שסמך עצמו על הטעם שכ' ב"י משום דאין על השאור שום איסור פש"ע ואח"כ מתחיל ס"ק אחר וקאי על מה שכתב המחבר בסעי' ט"ו מי שנזהר מפש"ע מותר לאכול בקערה עם מי שאינו נזהר אעפ"י שטעם פש"ע מתערב בפת ישראל אינו חושש ומקורו נובע מדברי התוס' פ' אין מעמידין והטור הביאו בס"ס קי"ב בשם ר"י ועל הך אעפ"י שטעם פש"ע שכ' המחבר ציין הט"ז אע"ג שטעם כו' וכ' ע"ז הט"ז כי לא גזרו כו' והן הן עצמן דברי התוס' והטור שם וטעמא דמלתא דהו' כנתערב ממילא כיון שאינו מערב בידים רק חבירו הוא המערב ובכה"ג לא גזרו על תערובתו כדתניא גבי דמאי והן עצמן מותרין ומש"כ הטור כ"כ רש"י צ"ל כ"כ ר"י וכמש"כ הטור זה בשם ר"י כי ברש"י לא נמצא דבר מזה וזהו ברור ודו"ק. ומעתה הך שאילתא דנ"ד כיון דהפת בבארסט ודאי דדמיא ממש לשאור שבעיסה דהא לטעמא עביד א"כ אסור לערבו לכתחילה וכמו שכ' הרב"י להדיא דאלו הי השאור אסור הי' אסור לערבו לכתחילה משום דלטעמא עביד ומש"כ הש"ך בס"ק כ"ד עיין בפ"ח דפסק דלא כוותי' והמעיין בהגש"ד יראה דצדקו דברי הד"מ ודלא כהש"ך אך גם לדברי הש"ך הך שאילתא דנ"ד גרע טפי כיון דלטעמא עביד וכמש"כ הב"י ולזאת אסור לעשות בארסט מפת של עכו"ם כיון דאסיר לכתחילה לערב כדתנינן גבי דמאי ועיי"ש בפ"ק דחולין:
קצת חדושי הלכות מחתן המחבר
מסכת נדרים. דף ב' בר"ן ד"ה ושבועות כשבועות תירץ ר"ת ז"ל ותמהני עליו פה קדוש יאמר דבר זה דהא אמרי' כו' עכ"ל לולי דברי הר"ן הי' נלפע"ד לומר דאין כוונת ר"ת לחלק בין היכי שאומר השבועה בפיו ובין היכי שאחר משביעו והוא אומר אמן וכמו מושבע מפי אחרים דשבועות דף כ"ט רק דכוונתו הוא לחלק בין היכי שהשבועה היא לצורך אחרים וכההיא דסוטה שנשבעת לבעלה שלא זינתה וכמו שבועות הדיינים שנשבע לאחרים שתובעים אותו ובין היכי שנשבע מדעת עצמו ואוסר על עצמו איזה דבר והיכי שנשבע לצורך אחרים הוא חמור טפי וצריך לשבע בשם ולשנא דמושבע מפי אחרים שכ' ר"ת קאי על עיקר השבועה שהוא מושבע מפי אחרים וכן נראה מלשונו במה שכ' אבל מושבע מפי עצמו מצי אסר נפשי' בלא שום כינוי עכ"ל וכן מוכח לע"ד מדברי הרא"ש שכ' בהלכות בסוגיין וז"ל ותירץ ר"ת ז"ל דדווקא במושבע מפי אחרים דומיא דסוטה כמו שבועות העדות ושבועות הדיינים הוא דבעינן שם או כינוי עכ"ל ואם נפרש כוונתו כמו שפירש הר"ן א"כ תיקשה על מש"כ כמו שבועות העדות ושבועות הדיינים אטו שבועות העדות ושבועות הדיינים מיירי דווקא שהשביעוהו אחרים והם אמרו אמן אדרבה סתמן מיירי בנשבעו הם בעצמם וכמו דמוכחי כל הסוגיית דמס' שבועות דאיירי בין במושבע מפי אחרים ובין מפי עצמם אלא ע"כ דהרא"ש מפרש לדברי ר"ת כמו שפירשתי דעיקר הנ"מ הוא בין היכי שנשבע לצורך אחרים ובין היכי שנשבע לצורך עצמו וכן מצינו האי לשנא דמושבע מפי אחרים בהאי גוונא שפרשנו ברא"ש בפ' ארבעה נדרים סי' ה' עי"ש ובזה יתיישב קושיית הר"ן מהא דהמוציא אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ומה שהקשה מההיא דמשביעני עליכם אוסרכם אני יפרש ר"ת כפירש רש"י דהתם כן נלע"ד ולתירוץ הר"ן קשה לי איך יפרש הא דאמרינן בריש שבועות הדיינים דף ל"ח ע"ב אפי' תימא רבנן דאמרי בכינוי כו' עי"ש דמשמע להדיא דלרבנן צריך לשבע בכינוי וצ"ע:
דף ג ע"ב אמר רבא לעבו' עליו בשני' קשה דא"כ נזור שטימא עצמו נמי עובר בבל יחל וא"כ תיקשה לן מתניתין דמכות דף כ"א ע"ב. דתנינן התם יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאווין וקא חשיב התם נזיר בבית הטומאה והא איכא ט' בהדי לאו דבל יחל ועיין שם בתוס' ובתוס' פסחים מ"ז שחשבו שמונה לאווין לבד לאו דבל יחל וכן יש להקשות לקמן דף ד' ע"א דקאמר רב אשי הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר בבל תאחר ואמאי לא חשיב לי' במתניתין והוי עשרה לאוין ובשלמא לפירוש הרא"ש דמפרש לקמן דלא קעבר בבל תאחר אלא לאחר ג' רגלים אתיא שפיר דלא חשיב לי' התם משום דלא קחשיב רק הלאוין דעובר מיד עליהם אבל לפי מאי דמשמע מדברי הר"ן לקמן בד"ה בל תאחר קרבנותיו דבאוקומתא דמעיקר' קעבר בבל תאחר מיד א"כ קשה מפני מה לא קחשיב לה שוב מצאתי בטורי אבן במס' ר"ה דף ד' ד"ה וצדקות שהקשה לקושיא זו ותירץ שם דמשכחת לה לנזיר שיעבור בבל יטמא ולא יעבור בבל תאחר כגון שנטמא וחזר ונטמא בו ביום דאינו מאחר הנזירות בטומאה השני' כיון דהוא בו ביום לכך לא חשיב לי' ואע"ג דהוי מצי למיחשבי' בנזיר טהור מ"מ כיון דלפעמים אינו עובר בבל תאחר תו לא חשיב לי' והביא ראי' ממה דלא חשיב לאו דלא יבא וכמש"כ הרמב"ם בפ"ה מה' נזירות ה' כ"א דחייב גם משום לא יבא אם הי' ביאה וטומאה כאחת אלא ע"כ כיון דאם לא הי' ביאה וטומאה כאחת אינו חייב משום לא יבא לא חשיב לה ה"נ לא חשיב לאו דבל תאחר משום דבנזיר טמא לא משכחת לה עכ"ד והנה הנידון אינו דומה לראי' כ"כ דבשלמא התם שפיר לא חשיב לה משום דביאה וטומא' אינו יכול להיות כאחת אלא בדרך רחוק כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע המעזיבה או שהי' בבית ושהה שם עד שמת שם מת ואלו בנכנס כדרכו אינו יכול להיות ביאה וטומאה כאחת וכמש"כ הרמב"ם בפ' הנ"ל לכך לא חשיב לה משום דבסתם ביאה למקום טומאה אינו יכול להיות ביאה וטומאה כאחת אבל בנ"ד כיון דמשכחת לה בנזיר טהור מאי איכפת לן אי משכחת האי דינא בנזיר טמא או לא דהא סתם נזיר טהור הוא אמנם נ"ל ליישב דבריו באופן אחר והוא כי מתניתין לא קחשיב רק הנך לאוין דקעבר כל משך החרישה שהוא חורש את התלם וכמו דדייק לשנא דיש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין דמשמע דכל משך המחרישה יש עלי' כל שמונה לאוין משא"כ בהני לאוי דבל יחל ובל תאחר. כיון דנטמא בבואו על מקים הטומאה שוב אינו עובר עליהם כל משך החרישה וכסברת הטורי אבן ולכך לא קחשיב להו אמנם צ"ע דלדבריו לא יתיישב רק לענין לאו דבל תאחר משום דבטומאה השני' אינו מאחר יותר הנזירות כיון שהוא ביום אחד אבל לאו דבל יחל כיון דנזיר אסור לטמאות א"ע אף היכי שהוא טמא. א"כ אמאי לא יעבור בבל יחל כשמטמא א"ע פעם שני והנה בעל טורי אבן אפשר דאזיל לשיטתו שם דבאמת חשבינן ללאו דבל יחל בהנך שמונה לאוין אמנם לפירש רש"י ותוס' שם קשה וצריך לומר דכיון דנטמא אעפ"י שאינו רשאי לטמאות עוד מ"מ ליכא שוב לאו דבל יחל וצ"ע בזה:
דף ד שם ע"ב בר"ן ד"ה א"ה היינו רישא כו' ואיכא למידק לפום סברא דמקשה דמתניתין מילי מילי קתני כו' עכ"ל הא דלא מקש' הר"ן גם לפי האמת דמפרשינן למתניתין דשאני אוכל קאי על מודרני ומופרשני מ"מ תיקשה על הנך תרתי ברייתות דקתני שאני אוכל לך אסור דמיירי בשאני אוכל לחוד והיכי איירי כמו דמקשה הר"ן על מתניתין לפום הס"ד משום דבהנך ברייתות מצינן למימר דמיירי באומר קונם ואפשר דרישא דברייתא איירי בנדר ממש ולא בידות אמנם במתני' דמפרש ידות שפיר קשיא לי' להר"ן דהיכי איירי:
דף ה בר"ן ד"ה אלא הכי אתמר כו' וכיון דטעמא דשמואל משום דקסבר ידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים ליכא למפרך כו' עכ"ל וכן כתב הרא"ש בפירושיו ולכאורה יש להקשות דהא עיקר דיוקו של שמואל הוא ממתניתין מלשנא דלך דקתני ש"מ דבעינן ידים מוכיחו' א"כ הך הוכחה יש להוכיח גם בהנך ברייתות דבתרווייהו קתני שאני אוכל לך ועיין תו' לקמן בדף ח' ולולי דבריהם הי' אפשר ליישב עפ"י מש"כ לעיל בדברי הר"ן דהברייתות מצינן למימר דמיירי באומר קונם ומיירי בעיקר נדר ולא בידות ולפ"ז אפשר דלפי האמת מוקמינן להנך ברייתות בהך גוונא דבבא דשאני אוכל לך איירי בעיקר נדר ולא ביד ולכך לא דייקא הברייתא כלל למינקט בגוונא דלית בי' ידים מוכיחות משום דבעי למנקט עיקר הנדר בהך בבא אמנם מתניתין דבעי למנקט ידות א"כ ה"ל למנקט רבותא טפי דאף ידים שאינם מוכיחות הויין ידים כנ"ל ובזה יתיישבו דברי הרא"ש בהלכות שפסק בסי' ב' דבאומר שאני אוכל לך לחוד לא מיתסר דדווק' באומר מודרני מתחילה הוא דהוי יד עיי"ש בדבריו ולכאורה קשה עליו מהנך ברייתות דקתני להדיא שאני אוכל לך לחוד דאסור אלא ע"כ דצריכינן לומר דהברייתות נקטו בהנך בבות עיקר הנדר ולא ידות:
דף ו ע"ב בר"ן ד"ה מגו כו' י"ל דשאני גט כיון דאיכא מעש' דהיינו נתינת הגט לידה עכ"ל עיין בגליון הש"ס שהקשה דא"כ מאי פריך הש"ס ומי מיבעיא לי' לרב פפא והא מדאמר לי' רב פפא כו' הא התם איכא מעשה דנתינת מעות דהא התם איירי בנתן לה כסף וא"כ מודה רב פפא דמהני בי' יד עכ"ד ולפענ"ד יש ליישב בפשיטות דלא דמיין כלל אהדדי דבשלמא גבי גט דעיקר החששא כשלא נכתב בי' ודין שמא יאמרו שגירשה בדיבורא בעלמא והגט לראי' בעלמא ובזה שפיר אמרינן כיון דרואין שנותן הגט מיד' לידה מוכח שפיר שמגרשה בגט זה ונמצא דנתינת הגט הוא מייפה את היד שיהי' היד מוכיח וכן גבי מנאי אעפ"י שאין כתוב בו ס"ל לרבנן דמהני שפיר משום דמוכח מתוך הגט גופי' שכתוב בו שמו ורואין שהוא מגרשה דאין אדם מגרש אשת חבירו ונמצא דהוא מייפה את היד שיהי' מוכיח משא"כ התם גבי הרי את מקודשת דעיקר החששא במאי דלא אמר לי ולא ידעינן למי הוא מקדשה ועיין רש"י בקדושין ועל חששא זו אין שום תועלת במה שנותן לה מעות דמ"מ לא ידעינן למי הוא מקדשה ולא נעשה בזה יד מוכיח כן נראה פשוט:
דף ז בר"ן ד"ה ולענין הלכה כו' ותמהני עליהם שהרי סוגיא מפורשת הוא בסוף הזרוע עכ"ל לולי דברי הר"ן הי' אפשר לומר דס"ל להרמב"ן דהיכי אמרינן דספק ממון עניים לקולא אלא דווקא היכי דלא נדר בפיו לתנו לו רק דהתורה חייבתו ליתן לעניים בזה אמרינן דלא חייבה התורה רק בוודאי ולא בספק חיובא אבל כאן בנ"ד דנדר בפיו על זוז השני ולא ידעינן חם הוי נדר גמור או לא בזה הוי ספק איסורא משום דאיכא ספיקא דבל יחל דאם יש יד הרי קאי באיסור בל יחל:
ע"ב בר"ן ד"ה וכי עייל לביתי' ושם באו"ד בדף ח' ואפשר לדחות ראי' זו כו' משכחת לה כו' עכ"ל צ"ע דשם בעינן למיפשטי' להך בעיא מדור המדבר שהיו מנודין ואפ"ה מותרי' בתשמיש והא התם היו כמנודין לעירו עוד בעינן התם למיפשטי' מבריית' אחרינא ולדברי הר"ן ליכא למיפשט מהתם מידי דאיכא למימר דהא דקאמר כמנודה היינו כמנודה לעירו וצ"ע:
דף י ע"ב במתניתין כהיכל כירושלים עיין ברא"ש שכתב דמסתבר דהאי כירושלים קאי על קרבנות ירושלים ולא על חומת ירושלים דהא לא קאמר כחומת ירושלים וצ"ע דבקדושין דף נ"ד מוכח להדיא דמיירי בחומת ירושלים דמוכיח שם ממתניתין דר' יהודה ס"ל דחומת העיר לא מיקדשא ואם נאמר כדברי הרא"ש דלית במשמע כלל בלשון זה חומת העיר א"כ שפיר מתיר ר' יהודה דאין בלשון זה חומת העיר אלא ע"כ דווקא בחומת העיר קנדר עיי"ש בקדושין ויותר יש לתמוה על דברי הר"ן בסו' סוגיין דקמפרש מאי דקאמר הש"ס תרי תנאי אליבא דר' יהודה וז"ל תנא דמתניתין סבר דלר' יהודה דעתו על דבר הקרב בירושלים וכי אמר ירושלים מחסר ותנא ברא סבר דדעתו על עצים ואבנים ועד שידור בדבר הקרב לא מיתסר עכ"ל ולדבריו ליכא שום תנא אליבא דר' יהוד' דס"ל דחומת העיר מיקדשי' ובקדושין מוכח להדיא דאיכא תנא דס"ל אליבא דר' יהודה דחומת העיר ומגדולתי' מיקדשי דאל"ה תקשי התם על רב עיי"ש היטב בסוגיא וצ"ע:
דף י"ב גמ' נותר דעולה ונותר דפיגול איצטריכא לי' ס"ד אמינא איסור נותר ואיסור פיגול קמ"ל עיי' בתוס' שהקשו דמ"מ נפשוט דבעיקרו מתפיס דאל"ה אמאי אסור דנותר הוי דבר האסור עי' בדף כ"ג ע"ב ד"ה אבל ותירצו שני תירוצים ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דלפי דבריהם לא הוי צריך הש"ס לדחוקי כולי האי בישוב הברייתא והוי מצי למדחי בפשיטות דלכך אמרי' בנותר דבעיקרו מתפיס משום דחזי' דמתכוין לאיסור ולכך אסור או משום דדבר האסור דעכשיו בא מכת דבר הנדור ולכך אסור וכתירוצם של התו' לפי המסקנא הוי מצי הש"ס למדחי בתחילה בלא הך תירוצא דבשר עולה ולולי דבריהם הי' נראה בפשיטות דגבי נותר איכא גם איסור עולה דכשחייל איסור נותר לא פקע איסור עולה וכדמוכח בכריתות י"ג ע"ב גבי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליו ארבע חטאות דחיי' משום נותר ומשום טמא במוקדשין הרי דבאיסור נותר לא פקע איסור מוקדשין ועוד כמה סוגיות דכריתות מוכח דלא פקע איסור מוקדשין מנותר וא"כ שפיר קמתפיס באיסור המוקדשין שיש בו:
דף יג גמ' ולמאן דשרי לה' מאי עביד לי' כו' קשה לי אמאי לא אמרי' דלה' קאי לרבות דנדר חל על דבר מצוה כדאמרי לקמן דף ט"ז ע"ב מ"ש נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו
שם בגמ' לא קשיא הא דאמר לא לאימרא הא דאמר לאימרא פשטא דגמ' משמע דמוקי למתניתין דלקרבן דאומר בשבא וברייתא דלאימרא מיירי באומר בפתח וקשה דא"כ אמאי קתני בברייתא שאוכל לך אסור והא הוי מכלל לאו אתה שומע הן כמו דאמרי' לעיל דף י"א ע"א גבי לחולין שאוכל לך וברייתא הא ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן מותר מדקאמר לא אוכל לך מותר ועי' בר"ן מה שתי' ועי' במל"מ שמיאן בתירוצו ולולי דמסתפינא הוי אמינא דלחולין בפתח אית בי' במשמע תרי לשנא חדא משמע דלא חולין וגם אית בי' במשמע שיהא לחולין כמו לחולין בשב"א וכן כתב הרא"ש לעיל דף י"א עי"ש וטפי משמע לחולין שלא יהא חולין. אמנם זהו דוקא היכי דמצינן לפרושי כוונתו בכה"ג ג אבל היכי דלא מצינן לפרושי כוונתו כה"ג צריכינן למימר דכוונתו הוא שיהא חולין (וכמש"כ הרא"ש לעיל דף ו' ע"ב גבי ואת חזאי דאי לא הוי מצינן לפרש ואת חזאי ע"כ הוי צריכינן לומר דכוונתו הוא שיהא השני' ג"כ מקודשת אבל כיון דמצינן לפרש ואת חזאי הלכך קמיבעי' לי' אי הוי יד וכן יש לפרש הכא הלכך היכי שאומר לחולין שאוכל לך בפתח דמצינן לפרש דכוונתו הי' לאסור וכוונתו הוא במכלל לאו אתה שומע הן שפיר מפרשי' לדבריו הכי ואף דבאמת לא אסרי' לי' במכלל לאו היינו משום דבעינן תנאי כפול אבל מ"מ כוונתו ודאי דהכי הוא ואינו מוציא דבריו לבטלה אבל גבי לאימרא שאוכל לך אף שאומר בפתח אם נאמר דכוונתו הוא שלא יהא אימרא א"כ כל דבריו המה לבטלה כיון שאינו רוצה לאסור עצמו בכלום הלכך מפרשי' דכוונתו הוא כמו לחולין בשב"א ושפיר תני בברייתא לאימרא שאוכל לך אסור משום דודאי כוונתו כמו לאימרא בשב"א דאל"ה ה"ל לשתוק וכ"כ הרא"ש לקמן דף י"ח ע"ב ד"ה סתם נדרים להחמיר וז"ל דסתם הנודר דעתי לאסור מדלא שתק עכ"ל אבל לאימרא לא אוכל לך מפרשי' דכוונתו הוא כמו לא אימרא רק דכוונתו הוא בדרך מכלל לאו אתה שומע הן רק דאנן אמרי דלא מהני בהאי לשנא כן נלפע"ד פשוט בפשטא דשמעתין:
דף יג ע"ב בר"ן ד"ה כבשר חזיר כו' ותנא נמי שאסורין באכילה ויש בהם טומאה עכ"ל צ"ע קצת דהא גם בשר חזיר מטמאה וכמו דאיתא להדיא בזבחים דף ע' ע"ב עי"ש וא"כ ליכא שום רבותא בנבילות וטריפות ויש ליישב:
דף טו ג"מ אלא דאמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום עיין בר"ן שמפרש דה"פ לפי הס"ד ה"ז בבל יזהר שלא יבא לידי בל יחל ואסור לישן ביום ראשון כדי שלא יבא לידי בל יחל וע"ז פריך והא לא מצית אמרת הכי דהא אמרת כל באיסורין מזדהר אלא דאמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר וה"פ ה"ז בבל יחל פירש דמותר לו לישן היום ולהביא עצמו לידי ספק בל יחל ומוכיח מזה דמותר לו לישן היום משום דמזדהר גם בתנאי' ועיין בדברי הר"ן וצ"ע לפי פירושו מאי הוי ס"ד דהמקשה דבתחילה כשרצה לפרש דמיירי מתניתין באומר קונם עיני בשינה למחר הי' מפרש כוונת המתני' במאי דקאמר ה"ז בבל יחל דהכוונה הוא שצריך לזהר שלא יבא לידי בל יחל ואח"כ כשמוקי למתניתין דמיירי באומר קונה עיני בשינה כשאישן למחר מפרש להרי זה בבל יחל דמותר להביא עצמו לידי בל יחל ואמאי לא מפרש נמי דה"פ דיזהר עצמו מלבא לידי בל יחל ואסור לישן היום שמא יישן למחר וגם המתרץ למה הוצרך לתרץ דמיירי בשניים כבר ולמה לא תירץ כפשוטו הן אמת דהר"ן מפרש לתירוצא דהש"ס במאי דקאמר דאי ניים הכוונה הוא דאשמועינן מתניתין דאסור לישן היום שמא יישן למחר והכי קתני יזהר שלא יישן היום שלא יבא לידי בל יחל אמנם הוא דחוק מאוד בכוונת הש"ס דהיכן נרמז זה במאי דקאמר הש"ס דאי ניים ופשטה דלשנא דהש"ס משמע כדברי רש"י דמתרץ למתניתין דמיירי שישן כבר ולכך קעבר בבל יחל ועוד דאף לדברי הר"ן מ"מ קשה מאי הוי ס"ד דהמקשה דלא הוי ניחא לי' בהך פירושא כמו דהוי ניחא לי' הך פירושא לפי מאי דהוי בעי למוקי' באומר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום וכמו שהקשינו ואין לומר דלא ניחא לי' לפרש הכי משום דלא הוי רבותא כלל דזה וודאי אינו דהא חזינן דאיכא אמוראי דס"ל דגם בתנאי' מזדהר הרי דלא הוי סברא פשוטה לאסור לישן היום. ולולי דברי הר"ן הי' נראה לפרש דברי הש"ס דהא הוי פשיטא לי' להש"ס מלשנא דמתניתין דנקטה ה"ז בבל יחל דמשמע שכבר חל עלי האיסור של בל יחל ובאומר קונם עיני למחר אם אישן היום מיירי שכבר ישן היום וחל עליו איסור דבל יחל דכל זמן שלא ישן ביום ראשון לא חל עליו עדיין איסורו של בל יחל וכן באומר קונם עיני היום אם אישן למחר מיירי ג"כ דכבר ישן ביום ראשון ומעתה חל עליו איסורו של בל יחל ולא ניחא לי' לפרש מתניתין דהרי זה בבל יחל שיזהר מלבא לידי איסורו של בל יחל דלשנא דמתניתין לא משמע הכי והא דקאמר הש"ס הא אמרת כל באיסורין מזדהר ה"פ ואלא דאמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום וקמ"ל במתניתין הא גופי' דמותר לישן היום ולהביא עצמו לידי ספק בל יחל הא אמרת כל באיסורין מזדהר פירש ומלת' דפשיטא היא ולא בעי מתניתין לאשמועינן זה [גם נ"ל דהא דאמר נן מעיקרא ומודה רב יהודה סתמא דהש"ס קאמר לה והיינו משום דפשיטא לי' להש"ס דלא פליגי בהכי ולכך נאמר כאן הא אמרת דמלתא דפשיטא הוא ולא צריכא מתניתין לאשמועינן זה] אלא ע"כ דאמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר וקמ"ל דמותר לישן היום ולהביא עצמו לידי ספק ומשני דאי ניים פי' דמיירי שכבר ניים היום וכפירש"י וקמ"ל מתניתין הא גופי' דחל בל יחל למפרע דה"א כיון דבעידנא דקא ישן לא חל בל יחל תו לא חייל אח"כ קמ"ל וכ"כ הר"ן לקמן ע"ב דהא גופי' הוי רבותא עיין בר"ן ע"ב סד"ה אכל:
שם רבינא אמר לעולם כדקתני ומאי בל יחל מדרבנן יש להבין הטעם מפני מה אסרוה רבנן בהני נדרים שאין בהם ממש לאסור אותם משום בל יחל ולעיל גבי בשר חזיר ושארי דברים לא אסרוה רבנן וצ"ל דכאן כיון דלשון הנדר הוא כלשון שאר נדרים רק מצד אחר בא ההיתר היינו משום שאין בו ממש וכיון דהלשון היא כשאר נדרים לכך החמירו חכמים לאסור בבל יחל אמנם לעיל דלשון הנדר עצמו הוא משונה משאר נדרי' לכך לא החמירו חכמים לאסור בבל יחל:
דף י"ז במתניתין יש נדר כו' הנה לענין אם אמר קונם עלי ככר זה קונם עלי ככר זה שני פעמים זאח"ז הר"ן ד"ה לרב הונא כתב להדיא דאינו חל ואינו חייב אלא אחת ומדברי הרא"ש בשמעתין לא משמע מידי וראיתי בש"ך ביו"ד סי' רל"ט ס"ק ל"ב שכ' להוכיח מדברי הרא"ש כדברי הר"ן וז"ל וכן משמע מפירש רש"י והרא"ש מדפירשו יש נדר בתוך נדר לענין נזירות ולא לענין מלקות עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו בזה ואיני רואה שוה הוכחה לזה מדבריהם דהם פירשו המתניתין ובמתניתין גופי' מפרש להאי יש נדר בתוך נדר לענין נזירות ורש"י ורא"ש לא חידשו בזה כלום יותר ממאי דתנינן במתניתין גופי'. ולכאורה הי' נראה להוכיח מדברי הרא"ש להיפך דס"ל גבי קונם חל נדר על נדר והוא מדקפרש הרא"ש לסוגיא דשמעתין דפריך לתני יש נדר בתוך נדר כפשוטו דכיון דבנזירות גופי' משכחינן לפלוגי ולא כפירש הר"ן בשמעתין א"כ ע"כ דס"ל להרא"ש דנדר חל ג"כ על נדר דאל"ה תקשי קושיית הר"ן בשמעתין דמאי קפריך על רב הונא גם על שמואל תקשי לתני גבי נדר גופי' פעמים שחל נדר על נדר כגון גבי נזיר ופעמים שאינו חל כגון בקונם ככר זה עלי קונם ככר זה עלי אך דאמת זה אינו הוכחה משום דיש ליישב קושיית הר"ן כמו שתירץ הרשב"א בחידושיו בשמעתין עיי"ש בדבריו:
דף יח ע"ב מתניתין סתם נדרים להחמיר עיין ברא"ש שפ' לטעמא דמלתא דסתם הנודר דעתו לאסור מדלא שתק ויש לדקדק דא"כ מאי פריך הש"ס מההיא דספק נזירות דלמא התם איירי כמו דמפרשי רש"י והרא"ש כגון דאמר הריני נזיר שיש בכרי הזה מאה כור או שאמר הריני נזיר אם זה פלוני ובזה לא שייכא סברא דסתם הנידר דעתו לאסור מדלא שתק דהא איכא למימר דדעתו אם יתברר שפלוני נזיר יהי' ג"כ נזיר וצריך לומר דקושיית הש"ס הוא מדקתני סתמא ספק נזירות להקל משמע בכל אופן אף באופן דאיכא לספוקי בלשון אם הוא מועיל א"ל ג"כ הוא להקל אך לכאורה קשה הא דפריך לקמן דף י"ט ורמי דר' יהודה אדר' יהודה מי א"ר יהודה לא מעייל אינש נפשי' לספיקא ורמינהו כו' ואמאי לא משני דלכך מחמיר ר' יהודה במתני' משום הך סברא דכל הנודר דעתו לאסור משא"כ בההיא דכרי כמש"כ מקודם וצ"ל דקושיית הש"ס הוא דווקא לפי מאי דמשני דמתני' דספק נזירות היא כר' יהודה וא"כ יסבור ר' יהודה דבכל אנפי הוי ספק נזירות להקל ופריך שפיר ממתניתין דידן:
דף כא גמ' אמר לי' רבינא לרב אשי אמר לו טפי מסלע והלה אומר בציר משקל נדרא הוי או זירוזין הוי עיין ר"ן שפירש שני פירושים לפי' האחד צדדי האיבעי' הוא דכיון דנחתי לדיוקא אם כוונתו הוא בדווקא או לא ולפירוש השני צדדי האיבעיא הוא משום דמרחקי כולי האי אם כוונתם הוא בדווקא אי לא ונלע"ד דלהך פירושא דהאיבעיא הוא משום דנחתי לדיוקא לכך חיישינן שמא בדווקא נדרו א"כ אם אחד אומר טפי מסלע והלה אומר שקל לא שייך למיבעיא רק על זה שאומר טפי מסלע אבל האומר שקל וודאי נדרי זירוזין הוי כיון דלא נחית לדיוקא ולכך צריכינן לפרושי איבעיית הש"ס דקאי על מתניתין דידן דקמיבעיא לן על שניהם אי הוי נדרי זירוזין או לאו ע"כ דצ"ל דמאי דאמרינן אמר לו טפי מסלע והלה אומר בציר משקל דווקא כששניהם דייקי האי בטפי והאי בבציר ולאו או או קאמר אמנם לאידך פירושא דעיקר האיבעי' הוא משום דמרחקי כולי האי איכא למימר דאו או קאמר הש"ס וכן פירש באמת הרא"ש לפי שיטתו דמפרש דטעם האיבעי' הוא משום הפלגה והנה הטור וב"י כתבו וז"ל ואם המוכר אומר קונם אם אפחת מיותר מסלע או שאמר הלוקח קונם אם אוסיף לך על מעט פחות משקל ונתרצו בג' דינרים ה"ז נדר שאין דרך לזרז כשמפליגין כל כך ולנדר גמור נתכוונו עכ"ל ומדכתבו בלשונם תו או משמע דאף אם אחד אמר טפי מסלע והלה אומר שקל מ"מ לנדר גמור נתכוונו שניהם וע"כ דטעמא הוא משום הרחקה דאי משום דיוקא א"כ איך מוכח מהשני שמכוין לנדר גמור וראיתי בט"ז שם ס"ק ה' שכ' אליבא דהטור וב"י דם דס"ל עיקר כטעמא דדיוקא ולפענ"ד ליכא למימר הכי כמש"כ ואין לומר דכוונתם במה שכ' ולנדר גמור נתכוונו דקאי על כל א' בפ"ע על מי שנחת לדיוקא דכוונתו לגדר גמור דז"א חדא דהא כתבו שם דהיכי דאחד העמיד דבריו והשני לא העמיד מתוך שנתבטל לגבי אחד נתבטל לגבי חבירו ועוד דלא הי' להם כלל לכתוב תיבת או אלא ע"כ דכוונתם הוא כמש"כ:
כתב הש"ך שם סי' רל"ב ס"ק ה' וז"ל ול"נ דהכי פירושו דכיון דדייק ואמר טפי מסלע א"כ כוונתו דעכ"פ פחות מסלע לא אם כן אמרינן האי טפי זירוז הוא אבל סלע נדר הוא או"ד כולה זירוז הוא וכן בפחות משקל והכי משמע מדקאמר התם בש"ס מי דמי כו' הכא ספיקא הוא דלמא פחות מסלע ויותר על שקל קאמר עכ"ל הנה מש"כ והכי משמע לא הבנתי כוונתו כלל מאי משמע לי' מהתם ולענין גוף פירושו דמפרש דהא פשיטא לי' דטפי מסלע הוי זירוז ועיקר האיבעיא הוא על הסלע לדעתי קשה מאוד דא"כ מאי פשטינן מההיא דטיפת צונן דהא החם דמיא לטפי מסלע ולא לסלע עצמה ולכך שפיר הותרה לו טיפת צונן כיון דשרינן כאן מה שהוא טפי מסלע אבל מנ"ל לומר דאף לסלע הוי נדרי זירוזין ואין לומר כיון דהתם שרינן לגמרי הנדר כמש"כ הרא"ש בסוגיין לכך פשטינן ג"כ לאיבעיין דשרי לגמרי דז"א דהא במתניתין ליתא להך דינא דשרי לגמרי הנדר ורק מסברא כתב כן הרא"ש ואם נאמר דפשיטא לי' להש"ס התם מסברא דשרי לגמרי א"כ בבעיין נמי נימא מסברא הכי ולמה הביא כלל למתניתין דהתם וצ"ע:
דף כד בגמ' לעולם ר"א בן יעקב הוא כו' דאמר לאו כלבא אנא כו' ולכאורה יש להקשות לפמש"כ הר"ן בשם הירושלמי דהיכי דזה אמר מפני כבודי וזה אמר מפני כבודי דברי הכל אסור ואינו יכול להתיר וא"כ תיקשה ממ"נ אם אומר המדיר הך טעמא דלאו כלבא אנא א"כ הוי כזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי דאינו יכול להתיר ואם אינו אומר הך טעמא דלאו כלבא א"כ הוי נדרי זירוזין ואינו צריך כלל התרה ואף בסתם כשהמדיר אינו אומר כלום ג"כ קשה ממ"נ על הך מתני' דאם באנו עליו מהך טעמא דלאי כלבא א"כ אין לו התרה ובלאו הך סברא הוי נדרי זירוזין ולמאי מיבעי' לי' כלל היתר ומלשנא דמתני' משמע דבעינן דווקא שיאמר לו וכן משמע מלשון הפוסקי' דבעינן שיאמר לו דווקא המודר הך לשנא דכלום אמרת אלא מפני כבודי אך באמת קשה הך קושיא על תירוצא דהש"ס גופי' דקמשני דקאמר לאו כלבא אנא הא במתניתין קתני שיוכל לומר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי הרי דטעמו הוא מפני כבוד המודר ולא מפני כבוד המדיר וצריך לומר דכוונת הש"ס הכי הוא דלעולם העיקר מה שהוא רוצה ליתן לו המתנה כוונתו הוא משום כבור המודר והא דקאמר מר לאו כלבא ה"ק אם לא תקבל ממני מיחזי שאתה רוצה שאהנה ממך ואתה איני רוצה ליהנות ממני א"כ מיחזי אני בעינך ככלב לכך יכול להתיר לו ולומר זהו כבודי וכיון דמה שאינו מקבל ממנו הוא מטעם שזה כבודו יותר א"כ ממילא נתבטל גם הטעם דלאו כלבא אנא דמה שאינו מקבל ממנו הוא משום שזהו כבודו של המודר ולא מפני שהוא בעיניו ככלב והכי דייקא לשנא דהש"ס דקאמר דמתהנינא מינך ונא מתהנית מנאי ומשמע דעיקר טעמו הוא מה שאינו רוצה ליהנות ממנו:
שם ע"ב גמ' תנא נדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורין והר"ן גורס כך שבועות הבאי מותרין ולפי הך גירסא צריך לומר דהא דפריך רבינא ודלמא האי גברא קינא דשומשמי חזא ע"כ צ"ל דהקושיא הוא על לשנא דברייתא דקרי להו שבועות הבאי ולשנא קשיא לי' דדלמא שפיר אשתבע וב"כ הרשב"א בחידושיו להדיא:
דף כו ע"ב בר"ן ד"ה לרבא מיהו איכא מ"ד דכי אמר דבמעמיד כולן אסורין דיוקא דומיא דמתניתין כו' וכדבריו נ"ל להכריע כו' עכ"ל לולי דמסתפינא הוי אמינא דלא קשיא כ"כ דע"כ לא סברי האיכא מ"ד דבהותר אחד ע"י שאלה הותרו כולן אלא אליבא דרבה דס"ל דבמעמיד כ"ע לא פליגי דאסור והיינו ע"כ דס"ל דבמעמיד לא מקרי כלל נדר שהותר מקצתו דאי הוי מקרי הותר מקצתו הוי מותר כולהו אליבא דב"ה אלא ע"כ דלא מקרי כלל הותר מקצתו וע"כ צ"ל דטעמו הוא משום דהוה לא כיון כלל מתחילה על אביו ואחיי ונמצא שלא היו כלל בכלל הנדר ולכך לא מקרי הותר מקצתו אמנם כשהותר ע"י שאלה הרי הותר מקצת הנדר ולכך ס"ל להאיכא מ"ד אליבא דב"ה דהותר כולו אבל לרבא דס"ל דבמשנה כולהו מודו דהותר מקצתו הותר כולו וכי פליגי במעמיד דווקא א"כ לדידי' ע"כ מקרי נדר שהותר מקצתו וטעמו דכיון שאמר סתם בראשונה הרי עליכם קרבן גם אביו בכלל ואח"כ כשמתיר לאביו שוב מקרי הותר מקצתו רק דפליגי רבנן ור"ע וב"ש וב"ה אי תפוס לשון ראשין או לשון אחרון וקמפרשי האיכא מ"ד דה"פ דהש"ס כיון דבלשון ראשון שאומר כולכם אסורין מחזיק דיבורו הראשון שרוצה לנדור ואח"כ כשאומר חוץ מאב ומוציא את אביו מתוך הנדר תו מקרי הותר מקצתו וכיון שהותר מקצתו הותר כולו ונמצא שסותר בדבריו האחרונים את דבריו הראשונים דבראשית דבריו הוא מקיים את הנדר ובסוף דבריו הוא סותר את הנדר ופליגי בזה ר"ע ורבנן אי תפיס לשון ראשון או לשון אחרון [ובהכי מתיישב לשנא דהש"ס ולא צריכינן למדחק נפשין כ"כ ולומר דפלוגתתן לא דמיא ממש לפלוגתא דר"י ורבנן ועיין ר"ן ורא"ש] וכיון שכן אליבא דרבא ליכא שום נפקותא בין הותר ע"י טעות ובין הותר ע"י שאל' דבין כך ובין כך מקרי נדר שהותר מקצתו ומעתה לא קשיא קושיית הר"ן על הא"מ דדווקא אליבא דרבה קאמרי הכי אבל לא אליבא דרבא ודו"ק:
דף לב ע"ב מתניתין אין בין המודר כו' אלא דריסת הרגל כי' עיין ש"ך סי' רכ"א ס"ק א' שהביא בשם הב"ח דדווקא במקצר דרכו הוא דאסור אבל היכי דאינו מקצר דרכו מותר לילך דרך שדיהו כיון שיש לו דרך אחר ודמיא לפורע חובו של חבירו והש"ך השיג עליו דלא דמיא לפורע חובו של חבירו דהתם לא הוי אלא גרמא בעלמא אבל הכא דמתהני בעצמו בדריסת הרגל אסור והביא ראי' מדברי הר"ן והרא"ש שפירשו לקמן גבי איבעיא דרב פפא דמיירי בלקצר דרכו ולא כתבו כן במתניתין ש"מ דבמתניתין אסור אף היכי שאינו מקצר דרכו ואף שרש"י פירש גם במתני' דמיירי בלקצר דרכו לאו דווקא קאמר זהו תוכן דבריו ולכאור' הי' נראה להביא ראי' לדברי הב"ח מהא דקאמר בגמ' מאן תנא רבי אליעזר היא דתניא ר"א אומר אפי' ויתור אסור במודר הנאה ומאי מביא ראי' מר"א דקאסר ויתור במודר הנאה הא התם אף דלא קפדי אנשי ע"ז מ"מ הא המודר הוא נהנה ממנו ומקבל ממנו יותר מכפי המקח משא"כ כאן דאינו נהנ' כלל המודר מהמדיר וא"כ אף לר"א אפשר דמותר בדריסת הרגל אלא ע"כ דמיירי כאן ג"כ במקצר דרכו וא"כ הוא נהנה מהמדיר ודמיא ממש לויתור אך זה אינו ראי' דאיכא למימר דהא וודאי הוי פשיטא לי' להש"ס דכיון שהוא הולך בקרקע של חבירו מקרי נהנה משל חבירו וכסברת הש"ך רק דהוי קשיא לי' להש"ס במאי דפריך מאן תנא משום דלא קפדי אינשי על דריסת הרגל ובוודאי לא כיון הנודר על דבר זה וע"ז משני ר"א הוא דאמר ויתור אסור במודר הנאה אף דלא קפדי אינשי אמנם גם ראיית הש"ך מדברי הר"ן והרא"ש אינה ראי' כ"כ דהא דלא פירשו על מתניתין דמיירי במקצר דרכו היינו משום דמתניתין איכא למימר דמיירי בין שאין לו דרך אל המקום אשר היא רוצה לילך אלא דרך שדה של המדיר ובין במקצר דרכו ולכך לא פירשו דמיירי דווקא במקצר דרכו אבל גבי איבעי' דרב פפא דקאמר מיפסיק ומיזיל בארעי' מאי הוצרוכו לפרש לשנא דר"פ דקאמר מיפסיק ומיזיל דהכוונה הוא לקצר דרכו ואפשר דהיכי שאין לו דרך אחרת לילך לבית המשתה רק דרך שדיהו של המדיר וודאי דמקרי הנאה של מאכל ולכך מדייק ר"פ בלישני' לומר דווקא מיפסוק ומיזיל בארעי' ונמצא דאין ראי' כ"כ מדברי הרא"ש והר"ן גם אין להוכיח מאיבעי' דר"פ גופי' דמתניתין איירי אף באינו מקצר דרכו דאם נאמר דמיירי דווקא במקצר דרכו אמאי לא פשיט ר"פ אבעייתו ממתני' דאף במקצר דרכו אינו אסור אלא במודר הנאה אבל המודר מאכל אינו אסור בדריסת הרגל דז"א דאיכא למימר דהא דשרינן במתניתין המודר מאכל בדריסת הרגל אף במקצר דרכו דווקא היכי שאינו הולך לבית המשת' דההילוך הוא שלא לצורך אכילה אבל היכי שההילוך הוא לצורך אכילה אפשר דאסור בדריסת הרגל היכי שמקצר דרכו אמנם באמת יש להביא ראי' להך דינא דהב"ח ממה שכ' הר"ן לקמן דף ל"ד בד"ה תנן לענין מחזיר אבידה שמותר להמודר לקבל שכרו מהמדיר והביא ראי' לזה וז"ל דהא הש"ס זבינא דרמי על אפי' דאמר לעיל דהנאת מוכר הוא ולא לוקח ונפקא מיני' דאי לוקח מודר ממוכר מותר ליקח ממנו זבינא דרמי על אפי' מ"ט דהא מ"מ מודר מתהני מההיא מידי דמוכר אלא וודאי היינו טעמא כיון דזבינא דרמי על אפי' הוא הא משכח מיני' לוקח טובא וכל כה"ג אע"ג דאתי לידו ממדיר לא מקריא הנאה ה"נ דכוותי' עכ"ל הרי להדיא דאף שהמודר נהנה מהחפץ של מדיר מותר כוון דמשכח מינה טובא וה"נ בנ"ד גבי דריסת הרגל כיון דיש לו דרך אחרת ואינו מרויח מאומה בדרך של המדיר לא מקריא הנאה כלל:
דף ל"ד בר"ן ד"ה תנן כו' ול"נ דה"ק כו' אפ"ה מותר לקבל שכרו כו' עכ"ל אין להקשות ע"ז מהא דאמרי' לקמן דף מ"א ע"ב גבי רופא שאסור לקבל ממנו שכר דאיכא למימר דהתם איירי ביותר משכר של פועל בטל אבל כאן שאינו יכול לקבל שכר רק כפי פועל בטל ודאי דמצוי הוא להרויח ולא מקרי הנאה
ע"ב גמ' אמר רבא הייתה לפניו ככר של הפקר כו' נטלה להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבה עי' רא"ש ור"ן שפירשו דלא זכו הבנים בככר זה וגם הוא לא זכה בו רק דמ"מ אית לי' טובת הנאה שבניו מחזיקים לו טובה במה שמטריח א"ע להוריש לבניו ככר זה. והנה לכאורה יש להקשות מהא דאמרי' בב"מ דף צ"ט ע"א אמר רב הונא השואל קורדום מחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו כו' וקאמר בגמ' ופליגא דר' אמי דא"ר אמי המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבה וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה ואי לא קנאו אמאי מעל ואמאי חבירו מותר לבקע בו לכתחילה נהדרי' ולא לקניי' ולא למעול ע"כ וא"כ מוכח להדיא דהיכי דלא קנאו לא מעל גם הנותן אפי' לפי טובת הנאה ולא אמרי' דמ"מ אית לי' טובת הנאה כמו דאמרי' כאן ועי' חי' הרשב"א וצ"ל לפי' דברי הרא"ש והר"ן דהא דפריך התם לא לקניי' ולא למעול משום דמשמע לי' להש"ס דמאי דקאמר מעל לפי טובת הנאה היינו במה שמחזיק לו טובה שהשאילו קרדום ובקע בו עצים דההיא טובת הנאה היא מרובה דודאי היכי שבוקע בו עצים מחזיק לו יותר טובה מהיכי שלא ביקע בו אלא שמחזיק לו טובה במה שרצה להשאילו ומשמע לי' להש"ס דהא דקאמר ר"א מעל לפי טובת הנאה היינו הטובת הנאה של בקוע ממש וע"ז פריך לא לקניי' ולא למעול אמנם קשיא לי על פי' דהאיך מעל גבי ככר לפי טובה הנאה הא קיי"ל במעילה פרק הנהנה מן ההקדש דכל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום וככר ודאי דהוי דבר שיש בו פגם ובטובת הנאה זו ליכא פגם ובשלמא אי הוי אמרי' דמיירי כשהקנה לבניו הוי א"ש משום דהיכי דמוציא לרשות אחר לא בעינן פגם אבל לפי פירושם קשה וצ"ע:
דף לו ע"ב בר"ן ד"ה תנן כו' בשלמא במזיד כו' וקיי"ל בפ"ב דחולין דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה עכ"ל והנה מדברי הרא"ש בד"ה הכהנים משמע דגם ממזיד נמי הוי מצי לאקשויי. ולכאורה תקשה עליו קושיית הר"ן דהא ע"י מעשה מצי אסר דבר שאינו שלו אך באמת יש לומר דדברי הרא"ש נכונים דהא אנן קיי"ל בזבחים דבכל הארבע עבודות מצי לפגל בשחיטה ובזריקה ובקבלה ובהולכ' ובשלמא היכי דפיגל בשחיטה שפיר אתיין דברי הר"ן דע"י מעשה מצי לאסור דבר שאינו שלו אבל היכי דפיגל בשארי עבודות תקשה היכי מצי לאסור דבר שאינו שלו:
דף ל"ח גמ' אמר רבי יוסי בן חנינא לא נתנה תורה אלא כו' שנא' כתב לך פסל לך מה פסילתן שלך אף כתבן שלך קשה לי מפני מה צריך לההיקש ואמאי לא מוכח מתיבת לך כמו שמדייק גבי פסולתן מתיבת לך דדוקא לך ולא לאחרים. וצ"ע:
במתני' וזן את אשתו כו' מפרש"י משמע דאיירי במזונות יתירים שנותן להם מזונות יתירים וכן הביא הרא"ש בשם יש מפרשים דמיירי כשהבעל זן אותה כראוי וזה מענגה במזונות יתירים והוכיח הרא"ש דמתני' איירי במזונות יתירים דהא גבי בהמה ודאי דאיירי במזונו' יתירים א"כ ה"נ גבי אשתו וקשה לפ"ז דמאי פריך בגמ' אלא בנכסי חתן אסורים על אבי כלה גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו כו' דלמא הא קמ"ל ל דאע"ג דנותן לה כל מזונותיו אפ"ה מותר דאלו במתני' איירי דוקא בנותן להם רק מזונות היתירים וראיתי בקרבן נתנאל שהקשה קושיא זו ותי' שם וק"ל על תירוצו דא"כ למה לי כלל להביא מתני' דידן הי' לי להביא ראי' מדברי תנן גופי' ולימא לי' הא קיי"ל כחנן דפורע חובו של חבירו פטור ונראה לפענ"ד ליישב בפשיטות דהא ודאי הוי פשיטא לי להמקשן דהלכה כחנן דפורע חובו של של חבירו פטור רק דאי לאו הך מתני דזן אח אשתו ואת בניו הוי אמינא דמ"מ כשזן אח אשתו ובניו הוי כאלו מהנה לו לעצמו ואף היכי דפטור מלשלם מ"מ אסור הוא מלהנות ממנו להכי מביא ראי' ממתני' דמה שהוא נותן להם מזונות יתירים לא מחשיב כאלו מהנה לו מאומה רק דאניהו הוי כאנשי דעלמא וכיון שכן מותר לזונם אף במזונות הנצרכים להם משוה דכיון דהוי כאנשי דעלמא אע"ג דאיהו חייב במזונותיהם מ"מ משום הא לא אכפת לן משום דהוי כפורע חובו של חבירו וקיי"ל בהא כחנן אמנם תי' זה לא יתיישב לפמש"כ הב"י לתרץ דברי הרא"ש למה הביא הרא"ש דברי הר"ת והי"מ כיון דאפסקא הלכתא במס' כתובות כתנן ומותר ליתן להם מזונות אפי' הנצרכים לחיותם וקושיא זו הקשה הטור בסי' רכ"א על הרא"ש וכ' עליו הב"י וז"ל בקצרה דעדיפ' מיני' איכא לאקשויי על הרא"ש גבי מתני' דפורע לו חובו לעיל ל"ג השמיט אוקימתא של רב הושעיא דמוקי לה כחנן ולא הביא רק אוקמתא דרבא דמוקים בלוה ע"מ שלא לפרוע ותי' הב"י דהרא"ש ס"ל דנהי דקיי"ל בכתובות כתנן מ"מ גבי מודר הנאה חשיב לי' הנאה דמשום דודאי לא גרע מויתור דאסור במודר הנאה ועי"ש בדבריו שהאריך ובקצרה יש לומר דנהי דהש"ס קאמר התם רבא לא אמר כרב הושעי משום דבעי לאוקמי כד"ה מ"מ לפי האמת דמוקים דבא למתני' דפורע חובו כלוה ע"מ שלא לפרוע א"כ לית לן להתיר מסברתינו אליבא דחנן שיהא מודר הנאה מותר לפרוע חובו של חבירו דודאי אית לן למימר דנהי שהוא פטור מלשלם מ"מ הנאה מקרי במה שבעל חובו אינו יכיל לתבוע ממנו ודוקא אליבא דרב הושעי' דמוקים למתני' כחנן שפיר יש להוכיח כן ממתני' אבל אליבא דרבא לית לן לדמויי מודר הנאה להא דחנן ודבריי אלו נכללים המה בדברי הב"י ובזה נסתלק מדברי הב"י קושיית הל"ח שהביא בקרבן נתנאל שם בסוגיין. וראיתי בט"ז בסי' רכ"א סק"ז שכ' וז"ל ובב"י תי' דלענין נדר לא קיי"ל כחנן והוא תמוה מאוד כיון דפסקי סתם בפ' בתרא דכתובות הלכה כחנן האיך נאמר דלאו בכל מקום קאמר עכ"ל ואדרבה דבריו צ"ע דהא הב"י לא קאמר כלל דבהא אין הלכה כחנן רק דהב"י קאמר דבמודר הנאה אף חנן מודה דאסור וכיון דדברי הב"י נכונים המה אזדא לה לכאורה התי' שכתבתי לעיל דהא ודאי הוי קים לי' דהלכה כחנן אדרבה לפי חי' הב"י במודר הלאה אסור אפי' אליבא דחנן ולפי תי' ט"ז שם על הרא"ש הוי א"ש אבל לפי תי' הב"י קשה אך באמת משום הא לא נאדי תירוצינו משום דאיכא למימר דאף דחנן מודה גבי מודר הנאה שאסור היינו דוקא היכי שהוא חייב לחבירו אבל כאן בנ"ד דמיירי בבתו דליכא חיוב מזונות עליו רק מצוה וכמש"כ הרא"ש בפירושו במתני' א"כ שפיר איכא למימר דודאי מותר לכו"ע ליתן לה מזונות ואף דהמצוה מוטלת עליו מ"מ מותה הוא לעשותו כמו שמותר לתרום אע"ג דהמצוה על המודר או שוקל את שקלו והא דהוצרך להביא ראי' ממתני' דון את אשתו היינו כי היכי דלא נאמר דבמה שזן את בתו הוא כאלו נותן לו לעצמו לכך מביא ראי' ממתני' דהוי כאנשי דעלמא ופורע חובו לא מקרי משום דליכא עליו שום חוב:
דף ל"ט ע"ב ברש"י ד"ה כי ערוך מאתמול תפתה איזהו יום כו' ועיין ברא"ש ובפסחים נ"ד ע"א מוכח להדיא כפי' הרא"ש עיי"ש:
דף מ"ב ע"ב בגמ' כי פליגי בנכסי אלו רב ושמואל סברי ל"ש נכסים אלו ל"ש נכסי אדם אוסר עיין לקמן דף נ"ו בתוס' שהקשו דאמאי לא פריך ממתניתין שמביא מקודם האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי מת ירשנו הרי חזינן דבנכסי אלו אין אדם אוסר לכשיצא מרשותו עיי"ש בדבריהם ולולי דבריהם, הי' אפשר לומר דממתניתין לא מני פריך מידי משום דהתם קאמר שאתה נהנה לי. דתלי האיסור של הנאת בנו בעצמו של האב ולא בנכסיו לכך אמרינן שפיר דכיון שמת מותר ליהנות מנכסיו אבל היכי שאמר נכסי אלו עליך דתלה האיסור בנכסיו ולא בעצמו. הוי אמינא דכיון שנאסרו הנכסים על המודר תו לא מפקע איסורייהו אף לאחר שיצא מרשותו לכך מביא ממתני' דלקמן דמיירי ג"כ שתלה האיסור בהבית ומ"מ אמרינן לכשיצא מרשות הראשון מותר:
דף מ"ג בר"ן ד"ה א"ר יוסי בר' חנינא כו' דסתם לן כר"א כו' קמ"ל דהני נמי לא גריעי מויתור. עכ"ל קשה לי דהא לענין שאלה סתמינן לעיל בריש פירקין דהוי ויתור דהא תנינן בריש פירקין אין בין המודר הנאה למודר מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש ואוקמינן שם דמיירי אף במקום שאין משכירין וכן לענין לא ימכור ולא יקח לפמש"כ הר"ן מעיקרא בד"ה בשלמא דמתניתין איירי בזבינא חריפא קשה ג"כ דהא תנינן לעיל בדף ל' דאפי' בזבינא מציעא ג"כ אסור ליקח ולמכור ומכ"ש בזבינא חריפא. ולמאי אשמועינן כאן וע"כ צ"ל דנקט הני תרתי משום בבא דלא ילוה ודבר זה דחוק מאוד חדא דהא פרכינן כמה פעמים בש"ס ונקט תרתי משום חדא ועוד דבבא דלא ילוה גופי' מיותר הוא דהאיך תיסק אדעתין לומר דגרע מויתור ולא קפדי אינשי אהלואת מעות דזה לא מסתבר כלל ולהדיא תנינן במס' מכות דף ג' ע"א אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנין מכאן ועד ל' יום ובין נותנין מכאן ועד עשר שנים הרי להדיא דיש בזה שיוי מעות במה שמלוה לחבירו ואיך נאמר דהוי ויתור וצ"ע. עוד שם בר"ן וא"ת והא אפי' במודר הנאה מחבירו כו' י"ל כו' עכ"ל. הלח"מ בפ"ז מ"ה נדרים הקשה על דברי הר"ן ז"ל וז"ל וקשה לי על דבריו והרי דריסת הרגל שהיא פחותה שבהנאות דלא הוי הנאה אלא לר"א דאית לי' ויתור אסיר במודר הנאה ומ"מ אמרינן במתני דהריני עליך תרם דאם אחד הדיר על חבירו דחבירו אסור ליכנס והוא מותר וטפי טעו אינשי בהנאה פורתא כי האי מהנאה דהלואה דהוי הנאה טפי דוודאי רבנן דפליגי עלי' דר"א גבי דריסת הרגל דלא הוי הנאה מודי דהלואה הוי הנאה ואולי יש לומר דאין ויתור אסור מן התורה אלא מדרך חומרא ודי לנו שנאסור ויתור לבדו ולא שנאסור לחבירו משום גזירה לו עכ"ל ולכאורה יש להקשות על דבריו דמשמע דהלואה הוי טפי מויתור הא הר"ן כתב בראשית דבריו דהלואה ושאלה ומכירה אין להם רק דין ויתור ואי לא הוי אשמועינן במתניתין הוי אמינא דגריעי מויתור דאע"ג דכבר אשמועינן לעיל גבי דריסת הרגל הוצרכה לאשמועינן גבי הלואה וצ"ל דהר"ן לא כתב כן רק לדברי ריב"ח אבל לאביי לא ס"ל הנך סברות ואדרבה ס"ל דהני מילי עדיפא טפי מויתור ודוחק ועוד קשה על דבריו דאישתמיטתי' להלח"מ דברי הר"ן לקמן ריש פרק השותפין דמוכח להדיא דס"ל דויתור אסור מדאורייתא שהקשה שם מפני מה פסקינן כראב"י דזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו והיינו מטעם דיש ברירה הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה והאריך שם הרבה בישוב זה הרי להדיא דס"ל דויתור אסור מדאורייתא גם בעיקר קושייתו שהקשה על הר"ן יש ליישב בפשיטות דממתניתין דלקמן דהריני עליך חרם לא קשה מידי דלא תנן התם כלל דאסור בדריסת הרגל ולא הוזכר כלל הך דינא התם ואי כוונת קושייתו הוא ממתניתין דריש פרק השותפין דתנן התם הי' אחד מהם מודר הנאה מחבירו לא יכנס לחצר ג"כ לא קשה דהא באמת תנן התם במתניתין כופין את הנודר למכור חלקו ועיי"ש בר"ן דטעמא הוא משום הך גזירה:
דך מ"ה ע"ב בר"ן ד"ה ואיכא דמקשי האריך לתרץ מפני מה פסקינן כראב"י והלא בדאורייתא אין ברירה ומסקנת הר"ן לחלק בין הך ברירה דכאן כיין דאין בו דין חלוקה וודאי דהי' ברור לכאו"א שישתמש בחצר זה רק דאין ידוע להם באיזה זמן ישתמש זה ובאיזה זמן ישתמש זה ובכה"ג אמרינן ברירה משום דרוב הדבר הוברר מתחילה שישתמשו שניהם בחצר רק מיעוטו אינו מבורר איזה זמן יהי' שייך לזה ואיז' זמן יהי' שייך לזה בזה אמרינן יש ברירה אבל שארי ברירה דיש בהם כדי חלוקה א"כ לא הוברר מעולם על כל חלק וחלק איזה יהי' שייך לזה ואיזה לזה בזה לא אמרי' ברירה וכן פירש הר"ן לפי שיטתו הא דאמרי' בגמ' מחלוק' שאין בו כדי חלוקה אבל יש בו כדי חלוקה ד"ה אסור היינו משום דביש בה כדי חלוק הכל מודים דאין בו דין ברירה ויש להקשות על דבריו מהא דאמרי' בב"ק דף נ"א ע"ב גבי בור של שני שותפים דפליגי רבנן וראב"י ג"כ בהך סברא אם יש ברירה או לא ואמרי' שם ואזדו לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו כו' הרי דבבור ג"כ ס"ל לראב"י דיש ברירה וצ"ל לדברי הר"ן דבור מקרי אין בה דין חלוקה משום שאינם יכולים להשתמש בו שניהם יחד וכ"כ באמת הרא"ש בפסקיו בפרקין דבור אין בו דין חלוקה מקרי עי"ש אך קשה לפ"ז מהא דפרכי' בביצה דף ל"ט ע"ב גבי מימרא דרב נחמן דאמר הממלא מים לחבירו כרגלי מי שנתמלאו לו משו' דס"ל דבור של עולי בבל של שותפו' הו' ופריך מהא דתנינן גבי מודר הנאה מחבירו דמותר בבור של עולי בבל ואי בירא דשותפי הוא אמאי מותר התנן השותפין שנדרו הנאה זמ"ז אסורין לכנס לחצר ומשני לרחוץ ה"נ הבמ"ע למלאות מר מדידי' קא ממלא ומר מדידי' קממלא ופריך וסבר ר"נ יש ברירה והתנן האחין השותפין כו' ור"נ אמר אפי' חלקו גדיים כנגד גדיים וטלאים כנגד טלאים אין אומר זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ע"כ ולפי דברי הר"ן מאי מקשה מהך דגדיים כנגד גדיים לבור של עולי בבל שאני גבי גדיים כנגד גדיים דיש בו כדי חלוקה משא"כ גבי בור של עולי בבל שאין בו כדי חלוקה לכך יש בו דין ברירה ומצאתי להמהרש"ל ביש"ש במס' ב"ק בשמעתא דברירה שהקשה זאת ותי' וז"ל מ"מ אי דייקא שפיר לא קשיא מידי דע"כ אנו צריכין לדקדק בשמעתא מאי משני דכל אחד מדידי' קא ממלא והיינו ברירה ומ"ה שרינן גבי בור של עולי בבל ס"ס הדק"ל מ"ש משותפין שנדרו הנאה שאסורין לכנס לחצר נימא נמי כל אחד נכנס לתוך שלו כמו שסבר ראב"י דשרי מהאי טעמא אלמא לרבנן אף כה"ג לית להו ברירה והאיך משני מתני' של עולי בבל דנשנית אליבייהו דאי לראב"י אפי' בשל אותו העיר נמי שרי אלא ע"כ סוגיא דהתם הוי סברי שאפי' לרבנן דלית להו ברירה אפי' גבי שותפין לענין כניסת חצר ובית מ"מ לענין שאיבת מים מודו רבנן דאיכא ברירה משום דבשאיבת מים מסלק עצמו מחלק חבירו לגמרי ושואב לעצמו אבל האי שנכנס להדיא בכל החצר אף בחלק חבירו וחבירו שותף בה אסור והא דתני התם בור של עולי בבל ה"ה דהוי מצי למתני' דאפי' בור של אותו העיר שרי אלא במאי דשכיח והוי איירי בי' וכן מפרשים התוס' בשם ר' שמואל מאוויריא בפרק השותפין ואף שמיישבים נמי הסוגיא בענין אחר אבל דוחק הוא ומשום הכי פריך המקשן שפיר וסבר ר"נ יש ברירה דע"כ משום ברירה ממש שרי' לי' דאי משום ברירה זו דקני' היא מעיקרא כדפי' הרשב"א א"כ למה אסרי רבנן לכנס בחצר דנמי קניי' מעיקר היא אלא ע"כ טעמא דרבנן משום דבכל מידי דשייך ברירה למפרע אמרי' הוברר הלכך לענין שאיבת מים אמרי' כל מה שמילא לצורכו הוברר שזה חלקו אשר הגיע לו כאינך ברירה דכולה תלמודא ומ"ה גבי כניסה בחצר לא שרינן דלא שייך למימר הוברר דהא בכל החצר הוא נכנס ומ"ה אסרי וא"כ לפי האמת דמשני התם ר"נ בטעמא אחרינא ולא מטעם דבור של עולי בבל שותפין היא א"כ לעולם לרבנן לא אמרי' ברירה וטעמא דראב"י דשרי גבי כניסת הבית משום דקניי' היא מעיקרא כדפי' ואף בבור שרי ראב"י משום האי טעמא דפי' רשבא"ה עכ"ל המהרש"ל:
דף מ"ח במתני' ואסורים בדבר של אותה העיר ואיזהו דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ ובי"הכנ והתיבה כו' הרמב"ם פסק כסתמא דהך מתני' והר"ן הקשה עליו דהך סתמא לא אתיא רק כרבנן דלעיל דלית להו ברירה אבל לראב"י דאית לי' ברירה ודאי דמותרין לכנס לבית הכנסת דהא ביה"כנ הוי דבר שאין בו דין חלוקה בדאמרי' לעיל מ"ו ע"ב א"ל רב יוסף הרי ביה"כנ דכמו שאין בו דין חלוקה דמי ועי' בלח"מ מה שתי' דבריו ע"פ דברי הר"ן דלעיל והנה אף כי סברתו נכונה בדברי הרמב"ם מ"מ קשה כיון דאמרי' בסתמא בסוגיין דבי"הכנ הוי כחצר שאין בו ד"ח מנ"ל להרמב"ם לפסוק דלא כסוגיין ומש"כ הלח"מ בישוב הך סוגיא קשה טובא לפי דבריו דמנ"ל לרב יוסף דטעמא דרבה משום קנסא דלמא משום ברירה ונלפע"ד ליישב הך סוגיא דנדרים דרב יוסף הוכיח מדברי רבה גופי' דע"כ לאו משום ברירה קאמר לה דאם נאמר דכוונת רבה הוא דלכך מודים כו"ע באין בו דין חלוקה דמותר משום דיש ברירה הי' קשה לי' לרב יוסף מנ"ל לרבה דמתני' מיירי ביש בו ד"ח דוקא כיון דמצינו במס' ב"ק גבי בור פליגי ג"כ רבנן וראב"י והתם ע"כ פליגי בברירה ג"כ אע"ג דבור הוי אין בו ד"ח כמש"כ לעיל והרי חזי דאיכא רבנן דס"ל גם באין בו ד"ח דלית בי' דין ברירה א"כ מנ"ל לרבה דהני רבנן דמתני' לא ס"ל כאינך רבנן דלמא מיירי מתני' באין בו ד"ח ואפ"ה אסרי רבנן דס"ל כאינך רבנן דגבי בור. ועוד אפשר דאינהו ננהו הני רבנן בעצמם ולכך הוכיח רב יוסף דטעמא דרבה הוא דס"ל גבי נדר אע"ג דאין ברירה מ"מ באין בו ד"ח לא מצי חד לאסור על אידך משום דהוי כאוסר על חבירו דבר של חבירו וכמש"כ הר"ן לעיל בריש פרקין גם הך סברא ולכך פריך שפיר הרי בי"הכנ דכמו שאין בו ד"ח דמי פי' דהא לא מצי למחלקי' וח"כ הוי ג"כ כאוסר דבר של חבירו על חבירו ואפ"ה תנינן במתני' דאוסר על חבירו ולכך נאדי רב יוסף מדברי רבה ולפ"ז מדוייק היטב לשנא דהש"ס דקאמר דכמו שאין בו ד"ח דמי ולא קאמר והרי בי"הכנ שאין בו ד"ח אלא ע"כ דלפי האמת דמי לשיש בו ד"ח וכסברת הלח"מ רק לפי סברת רבה הוי דמינן לי לשאין בו ד"ח וכמש"כ זהו הנלע"ד בישוב דברי הרמב"ם:
דף נ"א ע"ב במתניתין דג דגים שאינו טיעם כו' עיין ר"ן ורא"ש ובירושלמי בשמעתין מוכח כהרא"ש דאיתא התם תני ר' שמעון בן אלעזר אומר אמר קונם דג שאינו טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים דגים שאיני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים דגה שאיני טועם אינו אסור אלא בכלכוד ע"כ הרי להדיא דבאומר דגים שאיני טועם אף ר"ש מודה דאסור בכל הדגים בין גדולים בין קטנים והיינו משום דדגים משמע לשון רבים וכדברי הרא"ש:
דף נ"ב ע"ב גמ' ורמינהו מן העדשים אסור באשישים ור' יוסי מתיר קשה דאמאי לא פריך מרישא דמתניתין דלקמן נ"ג ע"ב דקתני מן הגריסין אסור במקפה ור' יוסי מתיר ואמאי ניחא לי' טפי להקשות מסיפא ואין לומר דהמקשה הוי ידע דלקמן גבי מקפה אסור רבנן משום דקרי לי' אינשי מקפה של גריסין משא"כ גבי קום דלא קרי לי' אינשי קומא דחלבא ולא הוי מצי לאקשויי רק על ר' יוסי ולא על רבנן לכך פריך מעדשים ואשישים דפשיטא לי' להש"ס דלא מקריא אשישים של עדשים ואפ"ה אסרי רבנן דזה אינו דהא ע"כ לפי דברי התרצן צריך לומר דאיכא מקומות דקרי להו אשישים של עדשים וא"כ נצטרך לומר דהמקשן והתרצן יהיו מחולקים בלשון בני אדם דהמקשן הוי סבר דליכא שום מקום שקורין אשישים של עדשים והתרצן סבר דאיכא וזה דוחק גדול אך לפי מה דאיתא בירושלמי על מתניתין דעדשים ואשישים אתיא שפיר דזה לשון הירושלמי ר' יסא אזל לגבי דר' יוסי ואפיק קמי' טלופחין מקליין וטחונן ומגבלן בדבש ומטוגן א"ל אילין אינון אשישים שאמרו חכמים ע"כ לשון הירושלמי שמעינן מדבריו דהני עדשים נשתנה צורתן מכמו שהיו (ולא כדמשמע מדברי הר"ן בשמעתין) ולפ"ז א"ש דלא מצי לאקשויי ממקפה משום דהוי מצינן לתרץ אליבא דרבנן דדווקא גבי קום הוא דמתירין רבנן משום דנשתנה צורתו מכמו שהי' בחלב משא"כ גבי מקפה דלא נשתנה צורת הגריסין לכך אסורין אפי' אליבא דרבנן לכך מקשה מעדשים ואשישים דנשתנה ג"כ צורתן ואפ"ה אסרי רבנן ומ"ש מחלב וקום כן נראה לפרש אמנם זהו דווקא אליבא פירש רש"י והרא"ש דמפרשי דקושיית הש"ס קאי גם על דברי רבנן אבל לפי פירוש הר"ן דקושיית הש"ס לא קאי רק על דברי ר יוסי הדק"ל דהוי מצי למיפרך מרישא דמתניתין על ר' יוסי דכאן אוסר אפי' בנשתנה צורתו וגבי מקפה מתיר אף שלא נשתנה צורת הגריסין והוי קשיא טפי וצ"ע:
שם ע"ב גמ' ת"ש שאיני אוכל ושאיני טועם כו' הא היוצא מהן אסור עיין בפי' הרא"ש לקמן דף נ"ג ע"ב שהקשה דהא פשטה דמתניתין משמע דקאי על רישא דקונה פירות האלו וא"כ אפשר דאסורין ביוצא מהן משום אלו דקאמר ועיין מה שתירץ וקשה לי על תירוצו דהא אמרינן מעיקרא אס"ד אלו דווקא שאני טועם למ"ל הא קמ"ל דאע"ג דאמר שאיני טועם אי קאמר אלו מיתסר ואי לא לא הרי חזינן דאף אם נאמר שאני טועם מותר אפ"ה באומר אלו ג"כ מיתסר ולכאורה הי' נראה ליישב דבריו דדברי' ההמה דווקא לפי מה שהביא הש"ס עכשיו ראי' ממתניתין דקונם פירות דחזינן שם דהיכי דאומר אלו לחוד מיחסר בחילופיהן ובגידוליהן ואפ"ה אם אומר ג"כ שאיני טועם אזלינן בתר לשנא דשאני טועם ושרינן חילופיהן וגידוליהן וא"כ ה"נ לענין היוצא מהן אם נאמר דשאני טועם מותר ביוצא מהן א"כ אף באומר אלו בתחילת דבריו הי' ג"כ מותר ביוצא מהן כמו בחילופיהן והש"ס דקאמר לעיל אי ס"ד כו' היינו לפי מה שלא ידע עדיין ממתניתין דלקמן אך מ"מ עדיין קשה לפי המסקנא דמסקינן דבאלו לא קמיבעי' לן דאסור ביוצא מהן ואפ"ה קמיבעי' לי' באומר שאיני טועם וע"כ צ"ל ג"כ לפ"ז דהא דתני במתניתין שאיני טועם היינו לומר אף שאומר שאיני טועם אפ"ה אם אומר אלו אסור ואם לאו מותר וכמו דאמר בראש האיבעי' והרי לפי המסקנא ידעינן ממתניתין דלקמן ואפ"ה לא פשטינן האיבעי' ממתני' דקונם פירות ולדברי הרא"ש הי' לו לפשוט האיבעי' דאם שאיני טועם מותר א"כ אף באומר ג"כ אלו היו מותר וכיון דמתני' אסרה באומר אלו א"כ ע"כ אף שאיני טועם אסור ואמאי נשארה האיבעי' בלא פשיטותא וצ"ע:
דף נג בגמ' מהו דתימא איזל בתר רובא קמ"ל ספק איסורא לחומרא הא דלא אזלינן כאן בתר רובא כדאזלינן בכל מקוה עיין בלח"מ פ"ט מה' נדרים:
דף נד ע"ב ולת"ק מ"ש בשר עוף כו' הרמב"ם פסק דבעופו' אסורין בכל מקום והר"ן הקשה עליו משמעתין וראיתי בלח"מ בפ"ט שתירץ וז"ל ונראה לי לתרץ דרבינו ז"ל קשיא לי' בדברי הגמ' שאמר מ"ש בשר עוף כו' דמאי קשיא טובא איכא לחלק ביניהן דכיון דלענין בשר בחלב מקרי בשר עוף בשר ובשר דגים לא איקרו בשר כדאמרינן בריש כל הבשר משום הכי בשר עוף אסור משום דניכנס בכלל בשר ולא בשר דגים כו' עיי"ש בדבריו ודבריו תמוהין לכאורה מאוד דהא מוכח להדיא מסוגיא דריש כל הבשר להיפך דאמרינן שם כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ודייקינן שם הא עוף אסור מדאורייתא כמאן דלא כר"ע אימא סיפא הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים הא עוף אסור אתאן לר"ע דאמר כל מידי דמימלך עלה שליח מיני' הוא ע"כ ולפי דברי הלח"מ מנ"ל דטעמא דמתני' דהתם הוא משום דמידי דמימלך מיני' הוא דלמא טעמא דמתני' כיון דאסור לבשל בחלב לפי מאי דס"ל למתניתין דהתם לכך מקרי בשר ולא משום דמימלך עלה וא"כ אף לרבנן דס"ל דמידי דמימלך לאו מיני' הוא מ"מ אסור בנודר וכדברי הלח"מ אלא וודאי דליתא לסברתו ויש ליישב דבריו בדוחק דלכאורה יש להקשות עליו דאמאי לא משני בקצרה דהא ת"ק דרשב"ג הוא ר"ע ור"ע בעצמו ס"ל בחולין בפרק כל הבשר דבשר עוף מותר מן התורה לכך פריך הש"ס שפיר לת"ק מ"ש בשר עוף כו' אלא ע"כ דכוונתו הוא דדווקא אם נאמר דבשר עוף אסור מדרבנן ולא מדאורייתא וע"כ דטעם הגזירה הוא דחששו רבנן שלא יתחלף בשר עוף בבשר בהמה וגבי דגים לא גזרו כן ש"מ דבשר עוף מקריא ג"כ בשר אבל דגים לא מקריא בשר אבל אם נאמר דבשר עוף אסור מדאורייתא אין ראי' מזה דבשר עוף מקריא בשר דהא מאן דס"ל דבשר עוף אסור מדאורייתא אין הטעם משום דמקריא בשר דהא לא כתי' בתור' לא תבשל בשר בחלב רק דיליף מקרא כמש"כ התוס' דף קי"ג וכיון שכן שפיר מוכיח הש"ס לומר התם דמתניתין ס"ל כר"ע דכל מידי דמימלך מני' הוא משום דמתני' דהת' ס"ל דאסור מדאורייתא א"כ אין ראי' שוב דמיקריא בשר כן אפשר ליישב דברי הלח"מ אך אף שישבנו דברי' קצת מ"מ תירוצי דחוק מאוד כמבוא' לכל מעיין:
דף נו בפירוש הרא"ש ד"ה וחכמים אומרים כו' נראה דחכמים מודים בחדר ויציע כו' דהמוכר את הבית לא מכר כו' עכ"ל לא הבנתי דבריו הקדושים דהא התם במתני' דהמוכר את הבית תנינן ג"כ ולא את הגג בזמן שיש עלי' מעקה גבוה עשרה טפחים וא"כ וודאי מכ"ש דלא מכר את העלי' שע"ג הבית ואפ"ה ס"ל לרבנן כאן דעלי' בכלל בית לענין נדר הרי דלא דמי כלל מכירה לנדר ובאמת הסברא נותנת דלא דמיין כלל אהדדי דטעמא דלא מכר את החדר היינו משום דמקרי בית בפ"ע ולא בטילי לגבי מכירת בית ולכך בעינן התם שיהי' בהחדר ד"א [עיי"ש ברא"ש דרוצה לומר החם כן] אבל לענין נדר וודאי דמקרי בית ולכך אסור אף בעלי' ואפשר דאסור אף בחדר וביציע אמנה לענין דינא יש להוכיח כדבריו מהברייתא דקתני בבית לרבות היציע ובין לרב חסדא ובין לאביי יש להוכיח מדהוצרך לרבות ש"מ דיציע לאו בכלל בית דאף לאביי יש להוכיח כן דהא יציע מחוברת לארעא היא וכמש"כ הרשב"ם בב"ב בריש פ' המוכר את הבית אמנם זהו דווקא לפי גירסתינו דגרסינן לרבות את היציע אבל לפי גירסת הר"ן אין שום הוכחה מגמ' דילן ואי איכא לאוכחי הך דינא יש לן לאוכחי מדברי הת"כ שהבי' הר"ן:
שם ע"ב ברא"ש ד"ה ת"ל אל פתח כו' אלמא קרינן בי' פתח הבית עכ"ל קשה לפי דבריו דקושיית הש"ס הוא ממאי דאמר במתני' אי אל פתח הבית יכול יעמוד תחת המשקוף הרי חזינן דתחת המשקוף מקרי פתח הבית א"כ מאי משני שאני גבי בית דכתיב מן הבית עד שיצא מן הבית כולו הא מ"מ תקשי מרישא דמתניתין דקרי לתחת המשקוף פתח הבית אמנם לפירוש רש"י א"ש דהא לא הוי קשיא כלל מרישא דמתניתין משום דמצינן למימר דפתח הבית מקרי בית לחוד לא מקרי ועיקר קושיית הש"ס הוא מסיפא דמתניתין דאמר ת"ל מן הבית עד שיצא מן הבית כולו הרי דתחת המשקוף מקרי בית וע"ז משני שפיר שאני כו' משום דמן הבית יתורא הוא לרבויי יציאה מן המשקוף אבל לדברי הרא"ש קשה וצ"ע:
דף נ"ט ע"א גמ' מתיב רמי בר חמא קונם כו' אמר ר' אבא שאני קונמות הואיל ואי בעי מתשיל עלייהו כו' מדברי הרא"ש משמע דגם ברישא דמתני' הוא הטעם דאסור משום דיש לו מתירין וקשה לי מ"ש מטבל דתנינן בפ"ט דתרומות הטבל גדוליו מותרין כדתנינן לעיל דף נ"ח.
דף ע ע"ב ברא"ש ד"ה הא גופא קשיא ובד"ה ומשני כו' עי' בכתובות דף נ"ז ע"ב. וצ"ע:
דף ע"ג בר"ן ד"ה סבר דלמא מטרידנא בסה"ד ולי אפשר דבעל חייש דלמא בעינא למהדר כו' קשה לי לפי דבריו דא"כ למה לא משני הש"ס בנזיר על הא דפריך ויפר לה איהו לשני ג"כ דאי יפר לה איהו לא יוכל למהדר אח"כ ולכך עושה שליח בכדי שיוכל לחזור בו דהא אף לפי מאי דמשני עכשיו דלמא משתלינא או מטרדנא לא סגי לן בהאי תירוצא דהא קשה ע"ז דיפר לה עכשיו וכמו שהקשה הר"ן. וע"כ דבעינן גם עתה לתרוצי דחייש דלא בעי למיהדר בי' ויבטל השליחות א"כ לשני בקצרה מעיקרא דלכך לא עושה השליח בכדי שאם ירצה יבטל ואין לומר דהתם כיון דהש"ס קמקשה דיפר לה בשעה שילך לדרך ע"ז ליכא לשנויי הך שינויא דכיון שהוא הולך לדרך א"כ אינו יכול לבטל השליחות בשעה שהוא בדרך דאם יבטל השליחות בדרך והשליח לא ידע מזה ויבטל הנדר והיא תסמוך ע"ז במה שבטל לה הנדר ותעבור על נדרה ונמצא שהוא עובר בלפני עור לא תתן מכשול ולכך בודאי לא יבטל השליחות וזה אינו דהא יכול לבטל השליחות ע"י שליח אחר שישלח לו שליח שמבטל השליחות:
דף ע"ט ע"א בר"ן ד"ה אם אתקשט כו' אבל קשיט של מטה אפי' רבנן מודי לר' יוסי דאין אלו נדרי עינוי נפש כו' דבריו אינם מובנים לי כלל דהא פלוגתייהו דרב אדא בר אהבה ורב הונח לקמן פ"א קאי על מתניתין דידן ומדקאמר רב הונא אליבא דר' יוסי דאינו מיפר שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר והיינו קשוט שלמטה וא"כ איירי מתניתין בקישוט של מטה ואפ"ה קאמרי רבנן דמיפר משים עינוי נפש ומה שהוכיח מדקאמר מאן שמעת לי' דכחול ופיקוס דברים שבינו לבינה הוי ר' יוסי ש"מ דמיירו בקשיט של מעלה הוכחתו אתיא שפיר לענין דאיירי מתניתין בקשוט של מעלה ג"כ אבל אין ראי' מזה דלא מיירי רק בקשוט של מעלה ומה שהביא ראי' מפרק המדיר מהתם ג"כ אין ראי' דלא מיירי רק בקשיט של מעלה דאפשר דאיירי ג"כ בקשוט של מטה וצ"ע:
דף פ"א ע"א גמ' דכתיב ומגרשיהם כו' מאי חייתם עיין במכות דף י"ב ע"א דדרשינן החם האי חייתם למידי אחרינא וע"כ אתיא דלא כר' יוסי:
דף פ"ג ע"א בגמ' ואי אמרת מיפר למתענה ואין מיפר לשאין מתענ' דלמא מן מן דאי' לה צערא היפר לה מן זג וחרצן לא היפר לה דהא לית לה צערא מכאן קשה לי על דברי הש"ך ביו"ד סי' רל"ד ס"ק עי' שהקשה על דברי הרמב"ם שפסק אם נדרה ממאכל רע שהוא מיפר:
לה דהא אמרינן כאן דאינו מיפר לשאין מתענ' ותי' הש"ך וז"ל א"נ שאני התם שנדרה מהמין כילו משא"כ הכא דלא נדרה אלא מככרו' אלו לבד עכ"ל ולדבריו קשה דמאי פריך הש"ס כאן דלמא מן חרצן וזג לא מצי מיפר לה הא הכא כיון דנדרה מהמיץ כולי מצי למיפר והנה לפמש"כ הב"י בשו"ע שם וז"ל אפי' נדרה ממין שהוא רע ולח טעמה אותו מעולם היי עינוי נפש ע"כ הוי משמע דבעינן דווקא שלא טעמה מעולם מין זה ולפ"ז הוי מצינן ליישב קושיתינו אך באמת הא ליתא כיין דמקור הך דינא הוא דברי הרמב"ם והרמב"ם שם כתב להדיא או שלא טעמה דמשמע דבחדא סגיא והעיקר בזה כתירוץ הט"ז שם ס"ק מ"ט עיי"ש:
דף פה בגמ' רבא אומר שאני תרומה דהיינו טעמא כו' עיין ר"ן ורא"ש שפירשו דכיון דאסר עליהם הנאתו א"כ אפקרי' לטובת הנאתו וקשה לי דמנ"ל לומר שהפקיר את הט"ה הא יכול למכור טובת הנאתו לישראל אחר והשני יתן את התרומה למי שיחפוץ ולמה נאמר שהפקיר את הטו"ה גם יכול לקדש בו אשה כמו דתנינן להדיא בקדושין סוף פרק שני דלמ"ד טו"ה ממון יכול לקדש בו אשה וצ"ע ועיין בחושן משפט סי' ר"ג סעיף א' ובש"ך שם ס"ק א':
דף פח ע"א במתניתין המדיר הנאה לחתנו והוא רוצה כו' ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן אלא כו' קשה לי אמאי צריכין להך תנאי ואמאי לא נאמר דחתנו ממילא לא קני להנך מעות דאיסורא דאיסורא לא ניחא לי' דלקני כמו דאמרינן במס' ב"מ דף ב"ו ע"ב בעי רמי ב"ח בעל בנכסי אשתו מי מעל לימעול בעל דהיתירא ניחא לי' דלקני דאיסורא לא ניחא לי' דלקני תמעול איהי דהיתרא נמי לא ניחא לה דלקני נמעלו ב"ד כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל ליקח הוי להיתירא לאיסורא לא עבד רבנן תקנתא אלא אמר רבא בעל מעל לכשיוציא ע"כ וא"כ אמאי לא נימא נמי כאן הכי ואין לומר דדוקא גבי הקדש גמור אמרי' הך סברא אבל לא גבי מודר הנאה דזה אינו דהא אמרי' הכי לעיל דף ל"ה גם גבי מודר הנאה ג"כ הך סברא דאיסורא לא ניחא לי' דלקני ואין לומר דהכא האיסור הוא על המדיר ולא על המודר דהא ליתא כמש"כ הר"ן לעיל דף ט"ז גבי הלכה לפני הפסח עי"ש וכמו דמוכח גם מהך דדף ל"ה גם אין לומר דהתם איירי בתחלת הנשואין שהי' לה הקדש קידם שנשאה ובזה אמרי' דבשעה שנישאה אינו רוצה לקנות ההקדש ומהני דעתי' בזה אבל היכי שנפל לה הקדש אחר שנשא' כיון דאין יד לאשה בלא בעל' אף היכי שלא ניחא לי' לקנות מ"מ הוא קינה ממילא דהא רש"י פי' התם להדיא דאיירי אף בהקדש שנפל לה אחר שנשאת וכן הרמב"ם כ' בה' מעילה דאף אם אחר שנשאת נפל לה ההקדש אינו קונה ואיהו בעצמו פסק באימר ככרי עליך ונתנה לו במתנה אינו מועל המקבל משום דאיסורא לא ניחא לי' דלקני. וראיתי בט"ז בסי' רכ"ב שהקשה בסתם דאמאי לא מצי למתן לה הא מן הסתם לא יהנה הבעל מזה דבודאי לא יעשה איסורא ותי' דממילא קני הבעל וה"ל כאלו הוא קיבל מחמיו וחוזר ונותן אח"כ לאשתו עכ"ד וקשה עליו מהא דב"מ דאמרי' להדיא דלא ניחא לי' לקנות איסורא ולא קני ויש לומר דהא דאמרי' התם הך סברא דאיסורא לא ניחא לי' דלקני היינו דוקא גבי הקדש שהי' תחלה ביד מורישי' והי' המוריש ע"ז כמו גזבר ואח"כ כשנפלה לפני האשה בתורת ירושה לא נפקא כלל מרשות הקדש רק דאיהי הויא ע"ז כמו שהיו מורישיה על ההקדש כמו כן איהי הויא גזברית על ההקדש אמנם זהו דוקא לגבי דידה אבל לגבי הבעל אם נאמר דאיהו קני ואיהו הוי כמו ליקח דקיי"ל בעל בנכסי אשתו לוקח הוי א"כ נפיק לה ההקדש מרשות ההקדש לרשות הבעל ונמצא דיוצא לחולין ע"י קניית בעל לכך שפיר קאמרי' בזה דאיסורא לא ניחא לי' דלקני וממילא כיון דאיהו לא ניחא לי' ממילא איהי ג"כ לא קניא מתורת זכי' רק מתורת גזברית אבל בסוגיא דידן שהוא רוצה שאזכה בתו בגוף הממון ממילא אם תזכה איהו בהממון נקנה הממון להבעל כיון דאין יד לאשה בלא בעלה וכמו דקיי"ל לגבי איש שסילק עצמו מנכסי אשתו דלא מהני סילוקו ה"נ לא מהני מה שאינו רוצה בתקנתא זו דכיון דאיהי קניא ממילא נקנה להבעל אך קשה ע"ז מהא דאמרי' בקדושין דף כ"ד רבא אמר לעולם לא תיפוק והכא במעשר דאתי מבי נשא עסקי' ור"מ לטעמי' דאמר מעשר ממון גבוה הוא ולא קני לי' בעל ועי"ש ברש"י שפי' דגבי הקדש לא עביד רבנן תקנתא ואע"ג דהתם קניא לה איהי להך מעשר למעביד בי' כל דבכי ואפ"ה אינו נקנה להבעל א"כ ה"נ נימא כאן בסוגיין דאע"ג דאיהי קניא מ"מ איהו לא קני וצריך לומר דדוקא גבי הקדש הוא דלא עבידי רבנן תקנתא אבל בנ"ד כיון שאין האיסור על כל העולם בה"ג עביד רבנן תקנתא ועוד יש לחלק בכמה גווני:
מסכת חולין
דף א תוס' ד"ה הכל שוחטין כתוב בה' א"י כו' ואין נראה דאפי' במוקדשין שוחטות לכתחילה כדאמרינן בפ' כל הפסולין כו' ולא משני כו' עכ"ל לולי דמסתפינא הי' נראה לע"ד ליישב דברי ההא"י דלכך לא מצינן למימר התם דתני ששחטו משים נשים משום דס"ל להש"ס דהך מתניתין דכל הפסולין קאי אהני פסולין דתני בהפרק שלפני זה דתנינן התם בזבחים דף ט"ו ע"ב כל הזבחים שקבלו דמן זר ואינן טביל יום כו' עיי"ש דחשיב לכל הפסולין וקחשיב התם טמא ג"כ בין הנך פסולין שאם קבלו את הדם פסול הקרבן וע"ז קאי הך מתניתין דכל הפסולין וקאמר דאע"ג דהנך פסולין אם קבלו את הדם פסלי להקרבן מ"מ לענין שחיטה אם שחטו שחיטתן כשירה והכי דייקי לישנא דהפסולין דנקט בהי"א הידיעה דמשמע דקאי אדלעיל מינה והיינו ע"כ דקאי אפירקא דלעיל. ולפ"ז לא מצי הש"ס לשנויי דתני ששחטו משום נשים דהא בפירקא דלעיל לא חשיב כלל נשים בין הפסולין ואמאי נקיט ששחטו לשנא דדיעבד אהני פסולין דלעיל לכך הוכרח הש"ס לשנויי דתני לשון דיעבד משום טמאים דטמא קא חשיב בפירקא דלעיל והא דקאמר התם הש"ס הוא הדין דאפי' לכתחילה ומשום דקבעי למתנא טמאים דלכתחילה לא כו' ה"פ משום דקא בעי לאשמיעינן במתניתין דטמאים לכתחילה לא לכך נקיט לשון דיעבד גם על שאר פסולין כן נלע"ד בישוב דברי הא"י:
דף ג' ע"ב שם בגמ' כולהו כרבינא לא אמרי להך לשנא כו' לעלפויי לא חיישי' הב"י הוכיח מדברי הרמב"ם שהוא מפרש דהא דלא חיישי' לעלפויי היינו משום דאם הי' מתעלף בודאי הי' אומר לנו כיון שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה ומזה למד הש"ך ביו"ד סי' א' ס"ק י"ג דהיכי דהוא בודאי רגיל להתעלף עכ"ז אם שחט והלך לו ולא הגיד לנו מאומה מותר לאכול משחיטתו דבודאי אם הי מתעלף לא הי' שוחט וקשה לי ע"ז מהא דאמרי' לעיל גבי אוקימתא דרבה ב"ע ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה ובסיפא דקתני וכולן ששחטו ואחר"א שחיטתן כשירה מוקמי' בטמא במוקדשין ושחט וליתא קמן דלישיילי' ולכך בעי' דוקא אחר"א ולפי דברי הב"י אמאי לא נימא כיון דשתק והלך לו מסתמא לא נגע דאם נגע בודאי הי' אומר דאין לומר דחיישי' שמא אינו יודע דטמא אסור ליגע במוקדשין דזה מלתא דלא מסתבר כלל לומר שאינו יודע דטמא אסור ליגע ועוד דאם אינו יודע שטמא אסור א"כ מאי מהני מה שאומר ברי לי שלא נגעתי כמו דקיי"ל גבי מי שאינו יודע ה' שחיטה דלא מהני מה שאומר אח"כ לא שהיתי ולא דרסתי דכל מלתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' אך קושיא זו היי מצי' לתרוצי דכוונת הש"ס הוא במה דאמר דליתא קמן דלישיילי' היינו שנשאול אותו אם יודע הך דינא דטמא אסור ליגע במוקדשין ואם יודע ממילא נטהר אותו והא דקאמר לעיל דבעי' שיאמר ברי לי היינו דוקא לכתחלה אבל באמת זה מלתא דלא מסתבר כלל לומר שניחוש שמא אינו יודע דטמא אסור ליגע במוקדשין דזה ידעי כו"ע ומשנה שלימה שנינו בחגיגה ך"ד ע"ב חומר בתרומה שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה ועוד שם אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן ועי"ש בפי' המשניות להרמב"ם דמפרש משום דקדש חמיר לכו"ע ולכך הם נזהרים בו מלטמאו ואע"ג דרש"י פי' לקמן במסכתין דף ל"ו ע"ב גבי אם אמר הפרשתי לתוכה כו' דהטעם דהימנוהו רבנן כדי שלא יהא כ"א הולך ובונה במה לעצמו היינו משום דרש"י ס"ל דהלכה כר' יוסי בחגיגה כ"ב ע"א דמפרש שם לטעמא דמהמני' להו משום איבה אבל הרמב"ם בפי' המשניות קמפרש לה אליבא דרבנן דלית להו טעמא דאיבה וע"כ הא דהמנוהו רבנן היינו משום חומרא דקודש מזהר זהירי בהו והרמב"ם בעצמו פסק להלכה כרבנן דר' יוסי שכ' בפי"א מה' מטמאי משכב ומושב וז"ל וכבר בארנו שעמי הארץ נאמנין הן על טהרת פרת החטאת שמפני חומרה אין מזלזלין בה וכן נאמנין הן על טהרת יין ושמן של נסכים אם אייר טהור הוא ה"ז בחזקת טהרה מפני חומרתו נזהרין בו עכ"ל הרי שפסק כרבנן דר' יוסי דלא ס"ל הך טעמא דאיבה ואפ"ה הימנוהו רבנן וע"כ הטעם דמשום חומרא המה נזהרים. [הג"ה, וראיתי בלח"מ פי"א מה' עדות שהקשה פסקי הרמב"ם אהדדי דבה' מטמאי משכב ומושב משמע דפסק כרבנן יאלו בה' עדות פסק דמקבלי' עדות מע"ה והיינו כר' יוסי כמו דאמר שם ר"פ בחגיגה ך"ב כמאן מקבלי' עדות מע"ה כרבי יוסי וא"כ פסקיו סתרי אהדדי ולדעתי נראה לומר דנהי דהרמב"ם פסק כרבנן בטעמא דנאמנין על טהרת יין ושמן דלאו משום איבה הוא. עכ"ז מצי' למפסק גם כר' יוסי היכא דאיכא חששא דאיבה רק דגבי יין ושמן לא צריכי' להך טעמא כיון דאיכא טעמא אחרינא אבל גבי עדות מצי' למיחש לאיבה ומקבלין ממנו עדות והא דאמר ר"פ כמאן מקבלי' כו' כר יוסי לאו למימרא דלרבנן ודאי לא חיישי' בשום דוכתא לאיבה רק כיון דלא שמיע לן בהדיא האיך ס"ל לרבנן לענין חששא דאיבה לזה אמר כמאן כר"י דשמעי' לי' בהדי' אבל אנן שפיר מצינן למפסק כתרווייהו ולא סתרי אהדדי ועיין, ע"כ הג"ה]. הרי חזינן דלהרמב"ם ע"כ כולהו אינשי ידעי הך דינא דטמא אסור ליגע במוקדשים דאל"ה לא הוי מהימני כיון דלא ידעי הך דינא וא"כ איך נפרש כאן בשמעתין לפי דעת הרמב"ם דחיישי' שמא אינו יודע שטמ' אסו' ליגע במוקדשין ויש ליישב:
דף ד ע"ב גמ' סברוה הא מני ר' יהודה היא דאמר חמץ אחר הפסח דאורייתא הקשה בראש יוסף וז"ל ודע שיש לתמוה מה מייתי ראי' מהא דחמצן של עוברי עבירה דהא קיי"ל דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה וא"כ נהי דחשידי לעבור על לאו דבל יראה מ"מ אלאו דלא מאכל חמץ לא ידעינן דעברי מש"ה אמרינן דהחליפו בשל עכו"ם אבל בחשוד לאותו דבר אימא כיון דדש בי' כהיתירא דמיא לי' וראיתי להת"ח ז"ל שכ' בהא דלימא מסייע לי' הכל שוחטין כו' דמחמצן של עוברי עבירה ליכא סייעתא מעליא דאיכא למימר נהי דחשידי לעבור בבל יראה מ"מ לא חשידי לאכול חמץ שעבר עליו הפסח ואיסור דאכילת חמץ חמירא עכ"ל ואני תמה דאפי' קצת סייעתא ליכא דהא קיי"ל מומר לד"א לא הוי מומר לכל התורה ומ"ש הת"ח דחיסור אכילת חמץ חמירא יפה כתב דנהי דקיי"ל ביו"ד סי' קי"ט סעיף ה' דהחשוד לדבר חמור חשוד לדבר הקל ממנו ואפי' אם נאמר דבשניהם שוין נמי הדין כך וכמו שנאריך בחידושינו בסי' קי"ט אי"ה מ"מ הא וודאי דאכילה חמור להם מבל יראה דהוי לאו שאין בו מעשה ואכילה עושה מעשה ולוקה עליו כ"ל הראש יוסף וסיים שם ע"ז וצ"ע ולפענ"ד נראה ליישב לפי מאי דאיתא בפסחים כ"ח ע"ב דלר' יהודה הנהנה מחמץ שעבר עליו הפסח עובר בלאו דלא תאכל חמץ ואין שום חילוק בין הנהנה מחמץ שעבר עליו הפסח ובין האוכלו אליבא דר' יהודה דהאוכלו ג"כ אינו עובר רק על לאו דלא תאכל חמץ והנהנה ג"כ עובר על לאו זה דמחד לאו יליף לה ועיי"ש בתוס' ד"ה וחד לפני זמנו והכי מוכח משם להדיא דפרכינן שם על מתניתין דתני חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסיר בהנאה מני אי ר' יהודה אפי' של עכו"ם נמי אסור עיי"ש ומעתה כיון דאנן חזינן שהוא משהא את חמצו לאחר הפסח ובוודאי כוונתו או לאוכלו או להחליפו ובין כך ובין כך יעבור על לאו דלא תאכל דאף אם יחליפנו ג"כ יעבור בחליפין אלו על לאו הנ"ל דהא אסור ליהנות ממנו ובשעה שהוא מחליפו הוא נהנה ובין כך ובין כך יעבור בלאו שיש בו מעשה דהא חליפין נמי מעשה מיקרו ושפיר מייתי הש"ס ראי' מחמצן של עוברי עבירה למימר לאותו דבר לתיאבון משים דגם התם מיקרי חשוד לאו"ד ועיין בסוכה דף ל"ט ע"ב גבי שביעית דאמרינן שם בד"א בקונה מן המופקר אבל מן המשומר אפי' בכחצי איסר אסור ופי' שם רש"י דכיון דשומרו מסתמא כוונתו לשומרו לאחר שביעית ומקרי חשוד בזה ובנ"ד עדיפא טפי הך סברא דהתם הא מצינן למתלי ששומר את השדה בשביל דברים אחרים שלא ידרכו בה הרבה בני אדם דדיישא קשה לה וכיוצא בזה משארי טעמים אבל כאן אם לא הי' בדעתו למכור או להחליף או לאכול אחר הפסח א"כ למה השהה את החמץ עד לאחה"פ ובוודאי דמקרי חשוד בכך ומתוך מה שכתבנו יתיישב לן דברי רש"י בסוגיין שפירש שמה שמחליפין חמצן בשל עכו"ם לא הוי רק היתרא פורתא לגבי דידהו וכתבו התו' ע"ז דגם לגבי דידהו הוי ריוח למאי דס"ד דהוי דאורייתא דאלו בחליפין לא הוי רק איסור דרבנן עיין בתוס' ד"ה מותר מיד ולפי מש"כ נתבאר כי צדקו דברי רש"י דנהי דבחליפין אינו אסור לאכול אלא מדרבנן והחמץ עצמו חסור לאוכלו מדאורייתא מ"מ אין שום נ"מ בזה דהא בשעה שהוא מחליף את החמץ שלו בשל עכו"ם הוא ג"כ עובר בלאו דלא תאכל נמצא דלגבי דידהו לא הוי רק ריוח פורתא דאף אם היו אוכלים החמץ עצמו לא היו עוברים ג"כ רק על לאו דלא תאכל ודו"ק: